ו׳ ניסן ע"ב – כפר חב"ד

קבלת פנים נהוראי ונאוה עדני

'ונהוראי יוצא מעדני להשקות את הגן'

מזל טוב מזל טוב, שיהיה בנין עדי עד, בית נאמן בישראל, בית של תורה וחסידות, בית של אור, כמו בית המקדש, שהאורה יוצאת החוצה. שהבית יהיה בית של אור, אור פנימי והרבה אור שיוצא לכל עם ישראל. הענין של אור מתאים לשם החתן, נהוראי, ענין של אור. גם לשון נהר בלשון הקדש – "ונהר יוצא מעדן", משפחת עדני, "להשקות את הגן", את הכלה, שהיא גן עדן. צריך שנהוראי יצא מעדן להשקות את הגן.

הכלה כלולה בחתן והיא החבר הטוב

בשמות החתן והכלה יש תופעה נדירה, מיוחדת, שכל השם של הכלה כלול בתוך השם של החתן – כל האותיות של נאוה נמצאות בתוך נהוראי. מה שמענין שכך גם אצל האבא והאמא של החתן, שאולי פעם הזכרנו זאת – רחמים ומרים. מה נשאר בחתן בנוסף על אותיות הכלה? רי, בגימטריא חבר. יש מאמר החכם "האשה הטובה היא החבר הטוב" – חבר לחיים. החבר הכי טוב של האדם, מי שזוכה – וכאן החתן שלנו, לפי מה שראיתי לדקה אחת את הכלה והחתן, אני בטוח שהחתן זכה לחבר הכי טוב לחיים, "האשה הטובה היא החבר הטוב". זה הרמז של השם, שכל נאוה בתוך נהוראי, ומה שנשאר שוה חבר.

ר"ת של החתן והכלה – נונין של ניסן

החתונה בחדש ניסן, חדש של נסים. יש בניסן נ בהתחלה ו-ן בסוף, נסי נסים. בגמרא כתוב "נון כפופה נון פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט, נאמן כפוף בעולם הזה נאמן פשוט לעולם הבא". נאמנות מתחילה בבית בין החתן והכלה, כורתים ברית של נאמנות.

והנה, עוד תופעה יפהפיה, שגם החתן וגם הכלה מתחילים באות נ – נהוראי ונאוה. אלה שתי הנונין של חדש ניסן, נ כפופה ו-נ פשוטה, "נאמן כפוף" ו"נאמן פשוט". גם בעולם הזה נאמנות, עולם של נסים ונסיונות – צריכים לעמוד בנסיונות, וה' נותן כח נסי לעמוד בנסיונות. נס גם לשון נישואין, הכל יחד. כשזוכים בעולם הזה זוכים תיכף ומיד לעולם הבא. כתוב שעולם הבא לא לשון עתיד אלא בא כעת, "כימי השמים על הארץ" – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן".

ס"ת של החתן והכלה – שכינה ביניהם

גם סופי התבות חשובים – נהוראי נגמר ב-י ונאוה ב-ה. כתוב ש"איש ואשה זכו – שכינה ביניהם", שם י-ה, י של איש ו-ה של אשה. אם זוכים, שם יה שוכן ביניהם.

נדרוש לכבוד הכלה: הביטוי הכי חשוב של נאוה בתנ"ך הוא "נאוה תהלה", פעמיים בתנ"ך, שניהם בתהלים: "לישרים נאוה תהלה" ו"נעים נאוה תהלה"[1]. "נאוה תהלה", ביטוי מיוחד מאד, שוה בדיוק "שכינה ביניהם" (עם כל שאר הרמזים בזה: "היפה בנשים", אני אוהב אותך, אמונה פשוטה וכו'), ה-י של האיש וה-ה של האשה, ה-י של נהוראי וה-ה של נאוה. "הכל הולך אחר החיתום", סופי תבות, "חותמו של הקב"ה אמת" – השמות חתומים בשם ה', והכל "נאוה תהלה", שכינה ביניהם. עוד "נאוה" בתנ"ך מופיע בשיר השירים – "נאוה כירושלם", העולה פעמיים נהוראי-נאוה!

הכנעה-הבדלה-המתקה של נאוה

רק לגבי המלה "נאוה": לפי המדקדקים יש שני פירושים מה שרש המלה, ולפי חז"ל יש עוד פירוש, סה"כ שלשה. או משרש נאה, אבל אין שרש נאה בצורה מובהקת בתנ"ך אלא רק בחז"ל, ואף על פי כן הרבה אומרים ש"נאוה" הוא לשון נאה ונוי, כמו "מה נאוו", כמו "כלה נאה וחסודה". גם האבן עזרא וגם הרד"ק אומרים שדקדוקית לכאורה יותר נכון ש"נאוה" הוא לשון נפעל של מהשרש אוה, לשון תאוה וחשק – נאוה היינו נחשק – ה-נ אינה חלק מהשרש.

עוד אפשרות, ש"נאוה" הוא מלשון נוה – בית. הפסוק בתורה הוא "זה אלי ואנוהו", שהתרגום מתרגם לשון נוה, אבנה לו בית. אין שם א, אבל אומרים שיכול להיות עם תוספת א. שלש אפשרויות – נוי (נאה), חשק (אוה), בית (נוה). ברור שלשון אוה בנפעל הוא פירוש של הבדלה – "תאות צדיקים אך טוב", אחרי בירור. אחרי "לא באש הוי'" (כמו שיתבאר), בירור אש זרה, והתאוה תשאר טהורה ונקיה לחלוטין.

לפי זה, אם רוצים להקביל את שלשת הפירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה – ההבדלה ודאי כנגד תאוה, וצריך לחשוב מה המתקה ומה הכנעה, כי גם נאה וגם בית יכול להיות המתקה. אם בית הוא כלי ונאה אור, מתאים שהכלי הוא הכנעה – בנית בית באה מכח ההכנעה בנפש – והאור שמאיר, הנוי בתוך הבית (כמו נוי סוכה) הוא ההמתקה. אבל כדי להגיע מהכלי לאור צריך לברר את התאוה, שתהיה "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב". בכל מקום נָאוָה כתוב עם א נחה, בלי ניקוד תחתיה. יש רק פעם אחת שכתוב נַאֲוָה – "לביתך נאוה קדש". רואים שיש קשר לבית. שם עוד יותר מתבקש, לפי המדקדקים, שהוא לשון תאוה – "אוה למושב לו", פסוק של קשר בין תאוה ובית, "כתפארת אדם לשבת בית" ב"מושב לו".

"כי קולך ערב ומראיך נאוה" – "זה דודי וזה רעי"

אם עושים את הגימטריא של שני השמות: נהוראי עולה 272 ו-נאוה 62. יש פסוק בשיר השירים, שיר האהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל, בו הרמז העיקרי שלכם בתנ"ך – "כי קולך ערב ומראיך נאוה". ערב בגימטריא נהוראי, ונאוה הוא שם הכלה (והנה, שתי המלים הנוספות, "קולך... ומראיך" עולות 433, היפוך הספרות 334, ערב נאוה). על פי פשט הכל הולך על הכלה, אבל כאן יש רמז ש-ערב הוא החתן ו-נאוה הכלה.

קודם כל, מה לומדים מכאן? העיקר כאן שנהוראי מדבר בקול ערב, הקול שלו ערב (ערב עולה ב"פ קול, יחס של "שלם וחצי"). נאוה, כשמה כן היא, לשון נאה – "כלה נאה וחסודה", וכך למשך כל החיים כלה נאה וחסודה. פשוט שנאוה רמוזה ב"מראיך נאוה", אבל אתה, החתן, "קולך ערב". כשם שברמז של "כי קולך ערב ומראיך נאוה", על פי פשט שני התארים הם של הכלה, "קולך" ו"מראיך", אבל הרמז שנהוראי הוא בחינת הקול שנכלל בכלה, כך יש עוד פסוק בשיר השירים ששוה שמות החתן והכלה – "זה דודי וזה רעי", שני לשונות על החתן. כלומר, הוא כולל את עצמו בתוכה, על דרך שאמרנו שכל השם שלה נכלל בתוך השם שלו. הוא מזדהה איתה לגמרי, בלשון "קולך ערב ומראיך נאוה", אבל היא נכללת בו לגמרי – מזדהה בבחינת "אעשה לו עזר כנגדו", בחינת "לו", באמירה "זה דודי וזה רעי בנות ירושלים".

"קול דממה דקה"

כמה עולים שמות החתן והכלה יחד? גם ביטוי מאד חשוב בתנ"ך עם המלה "קול", אולי הכי חשוב בתנ"ך – הגילוי של הקב"ה לאליהו הנביא בהר חורב: "קול דממה דקה". זו הגימטריא של החתן והכלה יחד – נהוראי נאוה. מה כתוב באותו הקשר? "לא ברוח הוי'... לא ברעש הוי'... לא באש הוי'" רק ב"קול דממה דקה" – "תמן אתי מלכא" (כמו שהזהר אומר). מלך מלכי המלכים הקב"ה בא ומופיע ב"קול דממה דקה" – לא ברוח ולא ברעש ולא באש, רק בקול דממה דקה. יש שויון בתוך הפסוק – הסיום הוא "קול דממה דקה", שעולה שמות החתן והכלה, אבל סמוך לכך, הדבר האחרון ששוללים, הוא "לא באש", שעולה בדיוק אותו דבר.

מה זה אומר? אם זכו האיש והאשה, עם י ו-ה, "שכינה ביניהם", בגימטריא "נאוה תהלה" כנ"ל, אבל אם חלילה לא נשארות האש של האיש והאש של האשה בלי ה-י וה-ה ו"אש אוכלתן", ועל כך כתוב "לא באש" – לא ב-אש, לא שתשארנה רק ב אשות, אלא שיהיו י ו-ה (שרמוזים במובהק בחתן ובכלה).

מראה אליהו בסוד הנישואין

אם "לא באש" רומז לנישואין, כנראה כל המראה האדיר של אליהו הנביא שייך לנישואין: קודם כתוב "רוח גדולה וחזק מפרק הרים". כנראה שיש כל מיני הוה-אמינות של שידוכים. כל הסיפור כאן הוא מה שהחתן עובר. קודם עובר תקופת רוח, עליה אומרים "לא ברוח הוי'". איזו רוח? "רוח גדולה וחזק" – "גדולה" לשון נקבה ו"חזק" לשון זכר. מה זה "מפרק הרים"? מפרק את ההורים. רחמים יכול לומר אם הדרוש נכון או לא. אבל "לא ברוח הוי'". אחר כך יש את הרעש – "לא ברעש הוי'". אחר כך האש, הכי קרוב, אבל לא זה – "לא באש" – אלא "קול דממה דקה". לא זורקים את האש לגמרי, היא צריכה להתברר ולהישאר כאש קדש – אם ה-י וה-ה נשארות האש נשארת כאש קדש – בזכות ה"קול דממה דקה", בזכות "כי קולך ערב ומראיך נאוה".

כל שידוך עובר את כל ארבעת השלבים האלה, אך אצל כל אחד מתבטא אחרת לגמרי. יכול להיות אחד שקודם היה לו שידוך לא אמתי, שידוך מדומה, אבל גם כתוב שכל השידוכים שאדם עובר הן הצעות של המלאכים – איזו הוה-אמינא של שלוחי ה'. יש שידוך שהוא רוח עועים, רוח לא אמתית, "מפרק הרים ומשבר סלעים" – אמרנו שאלה שידוכים שמפרקים את ההורים. אחר כך יש שידוך שני, של רעש, של רגש רועש בקול גדול, ההיפך מ"קול דממה דקה". שידוך של "רוח גדולה וחזק" הוא שידוך הצומח מדמיונות שוא, מרוח תעתועים, מסערת רוח. שידוך של "רעש" הוא שידוך מלווה בהתפרצות רגשית. יש אחר כך שידוך של אש, יותר מובן, עם הרבה תאוה, הרבה משיכה זל"ז, "רשפיה רשפי אש", אבל "לא באש הוי'". "ואחר האש קול דממה דקה".

שוב, יכול להיות שידוכים מדומים עד שמגיע לאמתי, ש"תמן אתי מלכא" – השכינה שם. כלומר, השידוך האמתי הוא עם "קול דממה דקה", בצניעות. כתוב שבני זוג אמתיים יכולים לתקשר בעינים, בחינת "אחת היא יונתי תמתי". זה "קול" אבל הוא "דממה" – שאני מדבר איתך כל כך בשקט, עד שרק מסתכל. אבל יכול להיות ארבעה שלבים בכל שידוך.

כאן הכל מתגלה לאליהו הנביא. הוא צדיק, למה צריך לעבור חוית הרוח, ואומרים לו שה' לא שם, הרעש, ואומרים שה' לא שם, וכו'. סימן שגם הוא, גם אליהו הנביא מבשר הגאולה וגם כל אחד, צריך לעבור את כל השלבים הנ"ל.

בגמרא "מפרק הרים ומשבר סלעים" היינו כל מיני קושיות והוה-אמינות, צריכים לשבור את הראש – לשבור את הסלעים (בקבלה, "סלע" רומז לחב"ד, לשכל) – ואז אתה מגיע למסקנה. "קול דממה דקה" היינו שפתאום כל החיצונים מסתלקים. מה הם הרוח והרעש והאש? שכבות, קליפות. "קול דממה דקה" היינו הפרי. הקליפות החיצוניות היינו שכבות של רצונות זרים, לא מבוררים ("בלתי להוי' לבדו") – הכי חיצוני הרוח, יותר פנימי הרעש, ויותר פנימי האש, אבל הכל חיצוניות. אחרי שכל זה עובר ומסתלק נשאר קול דממה דקה, ושם ה' נמצא.

כל שידוך מתחיל מרוח (דמיון של "התאמה") ואחר כך עובר לרעש (התרגשות כללית) ואחר כך עובר לאש (משיכה בוערת). אבל צריך לדעת ש"לא ברוח הוי'... לא ברעש הוי'... לא באש הוי'", ה' לא שם. ואז, מי שזוכה, מגיע ל"קול דממה דקה". ג הקליפות הן כנגד ג העולמות התחתונים, ומי שזוכה לזווג האמתי בזווג שלו הוא מגיע לעולם האצילות, ושם חווה את החויה האלוקית של נשיאת הפכים (סוד נישואין) – "קול דממה דקה" (וכמו שגם מצאנו בספר איוב: "דממה וקול אשמע", סוד חש-מל, בעת ובעונה אחת).

כתוב שאליהו הנביא לא אכל ולא שתה ארבעים יום כמו משה רבינו. הוא הגיע לאותו מקום, הר חורב הוא הר סיני. מה זה לא לאכול ארבעים יום? התפשטות הגשמיות, שהוא לא בגוף שלו בכלל. ואז הוא חווה את כל החויה האדירה הזו – שלש פעמים "לא" ואחר כך "כן" (בסוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא").

"קרוב הוי'"

עצם המספר "קול דממה דקה", שעולה "לא באש", עולה גם ביטוי שדברנו עליו בפרשת ויקרא – "קרוב הוי'" (שיש פעמים בתנ"ך). הגימטריא שלכם היא "קרוב הוי'" – "קרוב הוי' לנשברי לב" ו"קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת". כל מה שדברנו ביחס בין פסוקים אלה – שהא בהא תליא – גם מוסר השכל טוב לזוג החדש. צריך גם לב נשבר וגם "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", במיוחד דרך למוד התורה ("אין אמת אלא תורה").

בכך נברך את החתן והכלה, שיזכו לבית נאמן – נ-ן של החתן והכלה – עם חברות ונאמנות מוחלטת בין החתן והכלה, וממילא יהיה בית מלא אור, והנהר יפרוץ, נהרה, "יפוצו מעינותיך חוצה". מה זה "יפוצו מעינותיך חוצה"? הרבה בנים ובנות, עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות, ורב נחת לכל בני המשפחה.

עכשיו אור לז' ניסן, הנשיא אפרים – כח של "פרו ורבו". במדרש אפרים הוא שם של המשיח – "אפרים בני" – ולא רק משיח בן יוסף אלא גם משיח בן דוד נקרא כך לפי חז"ל. זה הנשיא של היום. שנזכה לנישואי נהוראי נאוה ביחד עם החתונה הגדולה, החתונה של הקב"ה וכנסת ישראל, בביאת גואל צדק תיכף ומיד ממש.