ז׳ סיון ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת נשֹׂא

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר מד

2.                  א. חלק הזהר: "ושמו את שמי על בני ישראל וכו׳"

3.                  חותם ברכת כהנים

אנחנו עכשו ממחרת "זמן מתן תורתנו", בתוך ימי התשלומים – עדיין אפשר לאחל "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". לפי הקביעות של השנה הזאת חג מתן תורה מתחיל את השבוע של פרשת נשא. יש כמה וכמה ענינים בפרשת נשא – הכל סביב המלה נשא, סוד הנשיאה, נשיאת הפכים[1]. אולי גולת הכותרת של כל ה"נשא" היא נשיאת כפים, ברכת כהנים[2]. דברנו לפני שבוע על מונים ובונים, וידוע שהפנינה של כל התורה כולה מבחינת המבנה היא ברכת כהנים – מתאים שהיא תהיה סמוכה לרעיון של מונים ובונים.

והנה, אחרי שלשת הפסוקים של ברכת כהנים, "יברכך... יאר... ישא...", בהם המלים הן 3-5-7 והאותיות 15-20-25, יש עוד פסוק – "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". בברכת האבות, ובכלל כאשר מברכים ברכת כהנים שלא בהקשר של ברכת כהנים בבית כנסת, המנהג הוא שהמברך מוסיף לומר את הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". אסור לכהן להוסיף ברכה מדיליה, אפילו פסוקי תורה. יש במסכת ר"ה סוגיא שלמה של כהן שרוצה להוסיף ברכה – כנראה שהכהן הוא איש חסד ולכן בא לו להוסיף ברכה – ואסור לעשות זאת. אף על פי כן נוהגים להוסיף את הפסוק "ושמו את שמי וגו'" – חידוש. לכן מאד רצוי להתבונן בפסוק הזה. דוקא על הפסוק הזה יש פירוש חשוב בספר הזהר הקדוש, עם ביאור של רבי לוי'ק, האבא של הרבי.

4.                  ברכת כהנים בשם המפורש – אמירה וכוונה

חז"ל דורשים ש"ושמו את שמי" היינו שם המפורש. עיקר המצוה היא לברך בשם המפורש, והיא בבית המקדש – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", היינו המקום בו הרשיתי להזכיר את שמי. בית המקדש, בית הבחירה, נבחר להזכיר בו את השם המפורש, ואז ה' בא וממשיך ברכה אין סופית לעם ישראל.

מה לגבי ברכת כהנים בזמן הזה? לכאורה לא מקיימים את המצוה, שחז"ל ורש"י מדגישים שהיא דוקא בשם המפורש. אלא מה? עושים כמה שאפשר לעשות, על כן יש ודאי וודאי ענין שהכהנים יכוונו. אסור לומר את השם המפורש בהיגוי בפה, אבל לכוון את השם המפורש – י-ה-ו-ה, כמו שכתוב, לא כמו שאומרים – ודאי יש ענין גדול שהכהנים יכוונו, "ושמו את שמי"[3]. יש בכך אפילו מעין זכר מקדש, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" – או שאני מזכיר ממש, או לפחות שתוך כדי ברכת כהנים נזכור את קדושת המקדש ונחדש את הגעגועים שלנו לבית המקדש דוקא בהקשר של ברכת כהנים.

5.                  מבנה הפסוק

קודם נתבונן במבנה של הפסוק. יש בפסוק 8 מילים, שמתחלקות ל-6 ("ושמו את שמי על בני ישראל") ו-2 ("ואני אברכם"). מבחינת האותיות, יש מספר מסוים וידוע, שיש לו את המבנה המובהק שלו – 28 אותיות, כח אותיות – לכן מיד מתבקש לבנות את הפסוק כמשולש של 7. הרמזים העיקריים הם כאשר בונים את המשולש יורד, מ-7 ל-1. נתבונן בצורה:

ו ש מ ו א ת ש

מ י ע ל ב נ

י י ש ר א

ל ו א נ

י א ב

ר כ

ם

הפנות הן אותיות שׁמו או שׂמוּ (המלה שאחרי ה-ו הראשונה – "ושמו"). כלומר, יש פה איזה דגש על לשים – לשים את שמו יתברך (דהיינו לתקן את שמו יתברך, כמבואר בזהר כאן – התיקון נעשה על ידי הכוונה הרצויה, וכמו שיתבאר), "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד".

6.                  מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל ב"ואני אברכם"

אמרנו שהפסוק מתחלק לשנים, "ושמו את שמי על בני ישראל". ואחר כך, החידוש העיקרי, שיש מחלוקת בחז"ל בכוונתו – "ואני אברכם", את מי? "ואני" היינו עצמות ה', אבל יש מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל את מי "אברכם". רבי עקיבא אומר שאני אסכים על ידם של הכהנים ואברך את ישראל. רבי ישמעאל חולק עליו, על פניו, על פי הפשט, ואומר ש"ואני אברכם" היינו לכהנים.

בגמרא כתובה קודם דעת ר"י ואחר כך דעת ר"ע, אבל רש"י בחומש מביא את הדעות בסדר ההפוך – "לישראל ואסכים עם הכהנים" ואחר כך "דבר אחר – ואני אברכם לכהנים" (בלי להזכיר את שמות החכמים – רש"י מזכיר את השמות לפעמים[4], אם יש בכך תוספת הסבר על דרך פשוטו של מקרא). רש"י מקדים את הפירוש שנראה לו יותר פשט, שה' מסכים על ידי הכהנים וגם מברך את ישראל, אבל כנראה שיש קושיא בפירוש זה. העובדה שרש"י מביא עוד פירוש בפשוטו של מקרא מעידה שהפירוש הראשון לא כל כך חלק, אבל הפירוש השני הוא קצת פחות חלק בדרך הפשט מהראשון. הפירוש השני הוא שהכהנים מברכים את העם ואז ה' מברך אותם.

7.                  הוספת "ושמו את שמי וגו'" בסיום הברכה (שלא בנשיאת כפים בתפלה)

אמרנו שיש מנהג – שצריך למצוא את מקורו – שכאשר כהן מברך לא בנשיאת כפים בבית כנסת, או כשאב מברך את בניו, מוסיפים את הפסוק "ושמו את שמי וגו'". לפי ההגיון של רבי עקיבא או של רבי ישמעאל? ברור שהפשט לא כרבי ישמעאל, שהאבא אומר שה' יברך אותו, אלא כרבי עקיבא – אמרתי שלש ברכות, ואני מצטט מהתורה שה' מסכים לברכה, שיש במלים האלה קדושה ותוקף ועוז ברוחניות לברך. כמו שב-יג מדות הרחמים ה' מבטיח שאינן חוזרות ריקם, כך כאן יש פסוק מפורש, סמוך לברכת כהנים, של "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". לכאורה המנהג להוסיף את הפסוק הוא לפי הפשט העיקרי של רש"י, כדעת רבי עקיבא, שה' מסכים וחותם על הברכה.

8.                  הזהר כדעת רבי ישמעאל – "ואני אברכם" לכהנים

בכל אופן, רש"י מביא את דעת רבי ישמעאל כ"דבר אחר" – "'ואני אברכם' לכהנים". הפלא שבזהר, פנימיות התורה, מובאת רק דעת רבי ישמעאל ולא מוזכרת כלל דעת רבי עקיבא. מיד אפשר ללמוד מכך שהפירוש השני הוא באמת הסוד של הפסוק, לעומת הפשט. מה שהוא פחות פשט ברש"י הוא הסוד של הפסוק לפי הזהר. אולי נשמע פחות טוב ש"ואני אברכם" היינו לכהנים (ולא לכלל ישראל), אבל כך כתוב בזהר הקדוש.

9.                  רמזי כב בברכת כהנים

נחזור לציור. אמרנו שהפנות הן אותיות "שמו"[5]. עיקר המחלוקת היא על שתי המלים האחרונות, "ואני אברכם", "אברכם" למי? "ואני" היינו עצמות ה', ואחרי ששמים את שמי המפורש והמיוחד על בני ישראל דוקא אז "ואני", העצמות, אברך אותם.
נעשה גימטריא פשוטה – חלק מדף העבודה לילדים השבוע – של שתי המלים האחרונות. "ואני אברכם" עולה 330 – יה פעמים כב. תיכף נראה שיש הרבה כב במבנה ברכת כהנים – "כב אתוון דאורייתא". אפילו במלה 'ברכה', עיקר השער הוא בך, כאשר האות ר נוספת לתפארת הלשון, כפי שדובר לפני כמה שיעורים[6]. כאשר ה' אומר לאברהם "לך לך מארצך וגו'" יש חמש פעמים לשון ברכה (סוד ה חסדים, עטרא דחסדים דדעת), והסיום הוא "ונברכו בך כל משפחות האדמה". יש כמה וכמה פסוקים על דרך "בך יברך ישראל". בדרך כלל דורשים זאת על פסוק זה, על מה שיעקב אומר ליוסף "בך יברך ישראל – ישמך אלהים כאפרים וכמנשה", גם שייך לברכת הבנים כפי המנהג. לפי המנהג הפשוט, על כל פסוק עונים אמן, וגם כשאומרים את הפסוק האחרון – "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" – גם עונים אמן.

אמרנו שיש הרבה כב, ואחד מהם הסיום שעולה יה פעמים כב. מה לגבי המלה הראשונה, ושמו? 352 – 16 פעמים כב, אחד יותר. יחד עולה אל (שם החסד, כל ברכת כהנים היא חסד) פעמים כב (יש שני שמות קדש של שני אותיות – שם יה ושם אל). המספר אל פעמים כב קשור לכוונה שכתובה בקטע הזהר שנלמד.

10.             כוונת הזהר: לברך את שלשת הקוים

חוץ ממה שאמרנו שאם הכהן לא יכול לומר בהיגוי בפה את שם המפורש לפחות שיכוון, מה עוד צריך לכוון לפי הזהר? כוונה הכי פשוטה, שראוי שיכוונו גם הכהנים וגם השומעים (גם את הכוונה בשם המפורש יכולים לכוון השומעים – כדי שהאור והכח, מה שקוראים היום אנרגיה, יעבור טוב, כדאי שגם המברך וגם המתברך יכוונו). מה הכוונה בזהר? יש שלש ברכות. אמרנו שיש חשק להוסיף עוד ברכה, אבל אסור.

מה כוונת שלש הברכות? הדבר הכי פשוט שכתוב בזהר, שצריך לכוון לשלשת הקוים העליונים. מברכים "יברכך הוי' וישמרך" ויש לברך את כל ספירות קו ימין – חכמה, חסד, נצח. הרי מברכים את הנשמות, את ישראל, וכאשר מברכים צריך ברכה פרטית לנשמות מצד החכמה, מצד החסד ומצד הנצח – לברך את החכמים, את החסידים ואת המנצחים ב"יברכך הוי' וישמרך". כנראה שבכל נשמה יש את קו ימין שלה.

כשהכהן אומר את הברכה הראשונה הוא צריך לכוון לברך, להמשיך שפע רב, לקו ימין של כל אחד ואחת מישראל. כשהוא אומר "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" צריך לכוון לברך את קו שמאל, בינה-גבורה-הוד – לברך את המבינות שיש בנשמות עם ישראל, לברך את הגבורה (החל מלתת ליהודים כח לקיים "איזהו גבור? הכובש את יצרו", שיוכלו לעשות אתכפיא במקום הנכון), ולברך את ההוד, את התמימות, ללכת תמים עם ה' ולהודות על כל הטובות, הנסים והנפלאות שה' עושה אתנו בכל יום ובכל רגע תמיד. אני מברך את הכחות האלה וכך אני מגלה ומחזק ומעודד אותם.

מה לגבי הברכה השלישית? פשוט שהיא לברך את האמצע, קו האמצעי – כתר-דעת-תפארת-יסוד-מלכות. יש הרבה מה לכוון בברכה האמצעית: אני מברך את הרצון (שבתוכו יש תענוג, ולמעלה משניהם יש אמונה); אחר כך לברך את כח היחוד וההתקשרות בנפש, הדעת; אחר כך הרחמים – לעורר המון רחמים בנפש, הרי יהודים הם רחמנים בני רחמנים וצריך לעורר את הרגש הזה; אחר כך ברכה ל"בטוחות" – הבטחנו משהו וצריך לאמת ולממש, היסוד הוא אימות ומימוש של ההבטחות; בסוף, כאשר המציאות מגיבה טוב לכל הכחות – המלכות היא המציאות, וכאשר מצליחים לפעול משהו – התגובה שלי צריכה להיות רק שפלות, וגם אותה צריך לברך.

11.             ברכת ימין-שמאל-אמצע

כך כתוב בזהר, שעיקר כוונת הכהן שיודע לברך והמתברך היא לכוון שלשה קוים. עיקר הכוונה היא ימין-שמאל-אמצע – כמה שוה? גם כאשר שליח הצבור אומר ברכת כהנים כשאין שם כהנים הוא נוטה לימין בברכה הראשונה ולשמאל בשניה ולאמצע בברכה השלישית (יש סדר שלם, אבל העיקר שם הוא האמצע).

גם אפשר לתרגם לכללות עם ישראל – מאד חשוב. הברכה הראשונה היא לברך את הימין בעם ישראל. כמובן שהכהנים הם קרובים לימין, הם ודאי שייכים לימין, אנשי חסד. אבל אם הוא לא יודע לברך את השמאל – אל יעלה לדוכן (הרי הוא צריך לאהוב את כל הצבור ולהיות אהוב על כל הצבור).

אם מתבוננים ביפי של הברכה – לא ראיתי כתוב – הברכה הכי יפה היא השניה, "יאר הוי' פניו אליך ויחנך", גם אור וגם חן (סוד "ותשחק ליום אחרון", בחינת ישחק-יצחק אבינו, כמו שיתבאר). לפי זה יוצא שאת האור והחן נותנים לשמאל. כהן שלא יודע לברך את השמאל לא יכול לשאת כפיו כראוי בברכת כהנים. כמובן שהתכלית בסוף היא לברך את האמצע, ואולי גם לכוון שכולם יגיעו לאמצע ושהאמצע יחבר-ישא יחד את כולם. הרי אמרנו שכל נשיאה היא נשיאת ההפכים, ועיקר נשיאת ההפכים היא באמצע, אבל אי אפשר להגיע לאמצע בלי הימין והשמאל.

מזכיר את הרמב"ם, שאחד קודם נמצא בקצה אחד (על פי הטבע הראשון שלו, כמו הטבע הראשון של הכהן להשתייך לקו ימין), אחר כך צריך ללכת לקצה השני, ואחר כך מתמצע – חוזר ומתעצם עם האמצע. אם כן, מה הגימטריא של ימין-שמאל-אמצע? 682 – "ושמו... ואני אברכם", אל (שם החסד) פעמים כב-בך.

12.             החשק להוסיף ברכה – לברך את האחור הלא-מודע

אם יש חשק לברך עוד משהו, מה רוצים לברך? הרי כבר ברכתי את הימין, את השמאל ואת האמצע בברכת כהנים – לאיזה צד אני רוצה לברך עוד ברכה? אין יותר קוים. כנראה יש תשוקה לכוון לרוחות העולם, ושהברכה הרביעית תסגור את הרוח הצפונית בסוד ה-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום ואין קץ". או שהרוח הרביעית היא הצפון, היצר הרע, או שהוא הלא-מודע (דברנו על כך לפני כמה זמן).

אמרנו שברכת האמצע היא לכל הקו האמצעי, מכתר עד מלכות, אבל אפשר לחלק ולומר ששלש הברכות הן למודע שבנפש, ואילו הלא-מודע קובע ברכה לעצמו. גם הלא מודע הוא אמצע, אבל יש גם כוונה לאמצע שהוא אחור – סוד השכם, המעבר ממודע ללא-מודע. כנראה שלכהנים יש איזה חשק להגיע גם ללא-מודע ולברך אותו צד, צד האחור, הצד הרביעי – צריך להסביר. בכל אופן, ימין-שמאל-אמצע עולה אל פעמים כב.

13.             המשכת רבי ישמעאל למעלה מהמשכת רבי עקיבא

אמרנו שעל פניו בזהר כאן[7] לא מופיעה כלל דעת רבי עקיבא, שהיא עיקר הפשט של רש"י, אלא רק דעת רבי ישמעאל. מפרשי הזהר מסבירים על פי מה שכתוב בגמרא, שהיות שמדובר כאן בברכת כהנים – מי היה כהן? רבי עקיבא לא היה כהן, הוא בן גרים, הכי רחוק מלהיות כהן. אבל הכי קרוב להיות כהן הוא רבי ישמעאל, כי הוא באמת היה כהן. על כך כתוב בגמרא ש"כהנא מסייע כהני" – היות שהוא כהן הוא דורש לטובת הכהנים. לכן דורש "ואני אברכם" לכהנים.

שוב, נשמע משהו אגואיסטי, שכהן מסייע לכהני. צריך להיות דברים בגו, הרבה יותר לעומק. בסוד של "'ואני אברכם' לכהנים" צריך לומר שנמשך משהו הרבה יותר גבוה מאשר ברכה סתם, מדה כנגד מדה (כנגד מה שהכהנים ברכו את ישראל).

רבי ישמעאל ורבי עקיבא הם תמיד ברי פלוגתא, רבי עקיבא מצד מוחין דאמא (הוא בעל תשובה, באמא) ורבי ישמעאל (צדיק מעיקרא) מצד מוחין דאבא. זה הכלל במחלוקות רבי עקיבא ורבי ישמעאל בכל מקום.

אם עושים רק את הגימטריא של השמות, רבי ישמעאל רבי עקיבא עולה 1058, פעמים 529, הרבוע של חיה-חדוה – תענוג. כלומר, אם מחברים ומשוים אותם מקבלים תענוג-תענוג, כנראה כל מחלוקת שלהם היא תענוג גדול, תענוג כפול. תענוג הוא פנימיות כתר. התענוג גם מאיר בחכמה, אבל עיקר התגלות עתיקא, בהתישבות, היא באמא. "החכמה מאין תמצא", "מן המים [המצמיחים כל מיני תענוג] משיתהו". יש ענג, כמו ענג שבת, בחכמה, רבי ישמעאל, אבל עיקר מקום הישוב של התענוג הוא באמא.

אז רבי ישמעאל ורבי עקיבא הם תענוג-תענוג, שתי בחינות, וכל תענוג הוא משהו מושלם, 23 ברבוע (ועוד, הערך הממוצע של ישמעאל עקיבא הוא אברהם אבינו, הכולל בעצמו, מכח התענוג שבכתר עליון, את שתי הבחינות של צדיק-כהן ובעל תשובה-גר, ודוק).

14.             גם כהן פשוט או חוטא נושא כפיו

אף על פי שדעת רבי עקיבא לא מופיעה בזהר כלל, כד דייקינן בלשון הזהר כן אפשר להבין שהוא רמוז שם. כי הזהר אומר שאם הכהנים מכוונים כדבעי, לפי שהוסבר בזהר לפני כן – לא יותר מדי מסובך, לא צריך ללמוד את כל כתבי האריז"ל, כוונה פשוטה לברך ימין-שמאל-אמצע של עם ישראל – אז "'ואני אברכם' לכהנים".

מה אני יכול ללמוד מכאן? יש גם כהנים עמי הארץ, שגם להם מצות עשה דאורייתא לעלות לדוכן ולברך, גם שאינם יודעים לכוון. כל הכהנים מצווים, גם מי שמרננים עליו שהוא עברין מי-יודע-מה – אסור למנוע ממנו לעלות לדוכן. רק אם הרג את הנפש, או עבד ע"ז או השתמד, אסור לו לעלות.

לפי הרמב"ם (שרוב הראשונים והאחרונים חולקים עליו), אפילו אם חזר בתשובה מדברים אלה לא יכול לחזור לעלות לדוכן לעולם. אנחנו נוהגים – כך הרמ"א פוסק, וכך ההלכה – להקל בפני בעלי תשובה, ואפילו רוצח אם חזר בתשובה יכול לחזור ולעלות לדוכן לברך את עם ישראל.

15.             "כהן שהרג את הנפש" – רק בישראל או גם בגוי?

ומדאתינן להכי: יש מחלוקת לגבי הריגת נפש-גוי בין הפרישה שסובר שאין זה בכלל הריגת נפש הפוסלת את הכהן לעלות לדוכן כו' לבין הפמ"ג בשם ה"צדה לדרך", אך ראה "כף החיים" שמביא בשם כמה אחרונים בפשטות, ללא כל עוררין, כדעת הפרישה.

רבי ייסא – שכנגד ספירת ההוד בין תלמידי רשב"י, סוד התיקון וה"חיסון" מפני "הודי נהפך עלי למשחית" – בזהר פרשתנו סובר שלא כמאן דאמר בגמרא ש"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" – שאמנם פינחס נתכהן קודם, ביחד עם אהרן ובניו, אך משום שהרג את הנפש היה צריך לכרות לו ברית כהונת עולם מחדש.

בפרשת פינחס בזהר מדייקים ממה שנאמר "ושם איש ישראל המֻכה אשר הֻכה את המדינית זמרי וגו'" ללא הזכרת שמו של פינחס שהרג את זמרי, דהיינו משום שזה עתה נתחדשה כהונתו, לפנים משורת הדין, ולא רוצים להזכיר את שמו שוב על הריגת נפש. וממה שנאמר בזהר שם שכך כתוב גם לגבי כזבי "ושם האשה המכה המדינית כזבי וגו'" יש מי שרוצה לדייק שהזהר סובר כדעת הצדה לדרך הנ"ל שאפילו הריגת גוי פוסלת את הכהן, אך למתבונן היטב אין משם שום ראיה, ובפרט לפי דברי בעל "מי השילוח" לגבי מהות ה'זיווג' של זמרי וכזבי, וד"ל ואכ"מ, ומה עוד שאברהם אבינו איש החסד עליו נאמר "אתה כהן לעולם" הרג גוים רבים במלחמת המלכים, ואף דאג על כך כו', ומשה רבינו ברך את הכהנים בני חשמונאי "ברך הוי' חילו וגו'" שיפילו חללים חללים, "מסרת רבים ביד מעטים".

אך בכל זאת אפשר ללמוד מכאן שלכתחילה אינו נאה למי ששרש נשמתו מספירת החסד להרוג נפש אפילו גוי – מדת החסד נוהגת בחסד חנם לכולם – רק בתור הוראת שעה, כבמעשי פינחס ובני חשמונאי, יש לנקוט בגבורה שבחסד, שהיא גבורה עצומה מאד, נגד אויבי ישראל שהם אויבי השי"ת.

16.             "ואני אברכם" לישראל כאשר הכהן אינו יודע לכוון

בכל אופן, מה שרצינו לומר כאן שזכותם של כל הכהנים לברך את עם ישראל – זו מצוה בתורה – ולא כל הכהנים יודעים לקרוא אפילו את הפירוש הכי פשוט בזהר, אפילו עם המפרשים הכי פשוטים, ולכוון. מה יוצא מכאן? מהדיוק בזהר יוצא שאם לא מכוונים "ואני אברכם" לא הולך על הכהנים, ואז על מי הולך? על ישראל. הרי בכל אופן כתוב "ואני אברכם", לא רק על תנאי הכוונה. אפשר היה להבין מהזהר שכל הפסוק הזה נאמר רק על תנאי, אם "ושמו את שמי על בני ישראל" עם הכוונות הראויות אז "ואני אברכם". אבל אי אפשר לומר כך – צריך פירוש לפסוק גם כאשר לא מקיים את התנאי הכוונה.

זהו פירושו של רבי עקיבא, ששוה לכל נפש – לכן הוא עיקר הפשט, בין אם הכהן מכוון ובין אם לא. אם הכהן מכוון כדבעי, כמו שצריך, אז הפירוש של "ואני אברכם" הוא לכהנים – כך הדיוק.

לומדים מכאן שהפירוש הוא לא משהו אגואיסטי, שכהן מסייע לכהנים, אלא שכנראה יש בו המשכה הרבה יותר גבוהה מהסכמת ה' על ברכת הכהנים שכבר ברכו לישראל. את כל זה נבין עם פירושי רבי לוי'ק, האבא של הרבי, לקטע בזהר.

17.             רמזי בך בפסוקים

קודם אמרנו שנראה כמה רמזים יפים של בך שיש כאן: קודם כל, יש בקבלה שם קדוש של כב אותיות (כמו שיש שם של מב אותיות, ו-עב שמות של ג-ג אותיות, שם של יב[8] אותיות ועוד), הוא יוצא מברכת כהנים. אפילו הבטוי ברכת כהנים הוא ר"ת בך. בשלש הברכות העיקריות של הברכה יש 60 אותיות, אבל אם מוסיפים את הפסוק "ושמו את שמי וגו'" יש עוד כח אותיות, כך שבכל ארבעת הפסוקים יש 88 אותיות, והממוצע – נחלק ל-4 – הוא 22.

עוד יותר פלא, יש פסוק שלא נוהגים להוסיף לברכה ממש, אבל כן מוסיפים אותו בבקר כדי לקיים אמירת דברי תורה סמוך לברכת התורה. כשאומרים ברכת התורה צריך מיד לומר דבר תורה, ומה חז"ל בחרו? ראוי שיבחרו בדבר התורה שבכתב דבר הכי חשוב, ואכן בחרו ברכת כהנים – את כל הפרשה. אומרים "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ששה פסוקים – אחד כותרת (מצויה) ועוד 5 פסוקים (שהראשון בהם כבר מיוחד, הוא הציווי לכהנים לברך את ישראל).

אמרנו שממוצע האותיות בארבעת הפסוקים האחרונים הוא בך, מה לגבי הפסוק שלפניהם? מד אותיות – פעמיים בך. כלומר, יש כאן סוד של "שלם וחצי" – פעמיים בך ואחר כך ד"פ בך, סה"כ ו"פ בך.

אם מצרפים את כל הפרשה כולה, כולל פסוק הכותרת שיש בו חי אותיות, יש סה"כ 150 אותיות. מי שרוצה להמשיך ברכת כהנים עם השם המפורש, ואין לו כהנים ובית המקדש, מה העצה? לומר את כל ספר תהלים, שיש בו 150 פרקים. כמו שכתוב שבעשרת הדברות שקבלנו אתמול יש כתר אותיות, וכל אות היא כנגד מצוה שלמה בתורה, כך כנראה כל אות בפרשת ברכת כהנים היא כנגד פרק שלם בספר תהלים שחבר דוד המלך. דוד בקש וגם נענה שהספר שלו יתקבל למעלה כדברי תורה הכי עמוקים. המשיח יושב ב"קן צפור", ה-קן אותיות של ברכת כהנים שמכוונים כנגד קן פרקי ספר תהלים של נעים זמירות ישראל, דוד מלכא משיחא.

18.             בעל המאמר בזהר – משרש החסד-הכהונה

נלך לפירוש של רבי לוי'ק[9]: מה הזהר אומר? שאם הכהן מכוון כדבעי, בעיקר לכוונת ימין-שמאל-אמצע שם, אז "'ואני אברכם' לכהנים". מי בעל המאמר? רבי יהודה. לא מזכיר כלל את רבי עקיבא ורבי ישמעאל. רק שהאבא של הרבי מיד מסביר שלעניננו רבי יהודה דומה לרבי ישמעאל, כי רבי ישמעאל הוא כהן, מצד החסד, ובראשית האדרא (גם בפרשת נשא, כלומר שהזהר של פרשת השבוע של מתן תורה כולל אחת מגולות הכותרת של הזהר), כאשר רשב"י מסדר את התלמידים לפי הספירות, רבי יהודה הוא כנגד החסד. כלומר, בין תלמידי רשב"י רבי יהודה הוא במקום הרוחני של הכהן (לאו דוקא שהוא כהן). לכן הוא מפרש בפשטות ש"ואני אברכם" לכהנים, לא לישראל – ישראל כבר קבלו את הברכה.

19.             סברת רבי עקיבא ורבי ישמעאל – הדעה השניה פשוטה עד שאין צורך להשמיעה

עוד פשט: איך המפרשים הראשונים והאחרונים מסבירים את המחלוקת בצורה הכי פשוטה? למה רבי עקיבא אומר ש"ואני אברכם" הולך על ישראל ורבי ישמעאל אומר שהולך על הכהנים? יש כמה הסברים, אבל הכי פשוט הוא שכל אחד אומר שדעת השני היא פשיטא. רבי עקיבא אומר שפשיטא שהקב"ה מברך את הכהנים, כי "כל המברך מתברך", ויש על כך כמה פסוקים בתורה. אם אתה מברך, ובמיוחד אם אתה מברך מכל הלב, כאשר הכהן מקיים את הברכה "לברך את עמו ישראל באהבה", אוטומטית הוא מתברך בעצמו. אז לא צריך לומר "ואני אברכם" על הכהנים, כי מובן מאליו – אם הכהן מברך הוא מתברך.

רבי ישמעאל אומר שאם הקב"ה נותן מצוה לכהנים לברך "יברכך הוי' וגו'" – יש הוה-אמינא לחשוב שה' לא מסכים על המצוה שהוא עצמו אמר?! הוא אמר לכהנים לברך בשמו, אז מישהו יכול לחשוב שה' לא מסכים למה שהכהנים אומרים? אלא מה, כן צריך לומר – קצת על דרך הדרוש, אך כתוב במפורש בחז"ל – שהכהן לא יחזיק טובה לעצמו. שלא יחשוב שאני מברך, אלא ידע שה' מברך ("ואני אברכם" – ה"אני" של השי"ת, לא האני של הכהן). אבל, איך שלא יהיה, פשיטא שה' מסכים לברכה כי כבר אמר "כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך וגו'".

20.             תוספת עומק בדעות רבי עקיבא ורבי ישמעאל

אם כן, הפירוש הכי פשוט הוא שכל צד אומר שהשני הוא פשיטא, לא צריך אותו. אם נתבונן בכך רגע, נסכים עם שניהם – באמת שניהם פשיטא. אם שניהם פשיטא, לא הרווחנו שום דבר – אדרבא, הוספנו קושיא על קושיא, לשם מה בא הפסוק בכלל?! אלא מה, צריך לומר שכל אחד יודע שהשני חושב שמה שהוא אומר הוא פשיטא, אבל אומר – לא, אני אומר יותר עמוק ממה שאתה חשבת פשיטא. למשל, אם רבי עקיבא אומר ש"ואני אברכם" הולך על ישראל אין הכוונה רק למה שה' מברך אם נתן מצוה לכהנים לברך – ברור שה' מברך. זה בא מכח הכהן? חס ושלום. אבל אם ה' אומר "ואני אברכם" סימן שהקב"ה אומר שיוסיף ברכה. מה שאני מסכים לברכה שלהם, מסכים על ידם, אין הכוונה שאני רק מסכים שמה שאמרו יחול – פשיטא – אלא שאני מוסיף ברכה ב"ואני אברכם". אותו דבר בצד השני, ודאי יש כלל גדול בתורה שכל המברך מתברך, עם כמה פסוקים, אבל אם הכהן מקיים את המצוה (בפרט עם הכוונה הנכונה, לפי הזהר), "ואני אברכם" לכהנים מעל ומעבר למה שכל המברך מתברך.

21.             סוד הוי' בברכת כהנים

מה שיצא לנו מזה – היות שרבי עקיבא מדבר מצד מוחין דאמא ורבי ישמעאל מצד מוחין דאבא, אבא ואמא הם יה – מי הכהנים וישראל אותם מברכים? וה, כמו שמסביר רבי לוי'ק. הכהן הוא חסד והחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כולל את כל ה-ו, כל מדות הלב, וכנסת ישראל היא המתברכת, המלכות. כלומר, בעצם יש כאן י-ה-ו-ה, ומה שהפסוק האחרון מוסיף בגלוי הוא את אותיות יה, "הנסתרות להוי' אלהינו" (ברכת הכהנים מצד "הוי'" וברכת ישראל מצד "אלהינו").

אם רק היו לנו את שלשת הפסוקים, "יברכך... יאר... ישא...", היה לנו יחוד וה בשלמות, שהכהן ממשיך את הברכה מחסד-גבורה-תפארת – והכל נכלל בחסד – כנגד האבות, כפי שמפורש בזהר. הברכה הראשונה היא אברהם אבינו, השניה (הכי נחמד, עם אור וחן כנ"ל, סוד "כרם חמד" מצד הגבורה, כמבואר בשיעור הקודם) היא כנגד יצחק והברכה השלישית היא ליעקב אבינו ("וישם לך שלום" למי שמטתו שלמה, הבחיר שבאבות), שהם המדות. ממשיכים את המדות למתברך, המלכות, עם ישראל (באמת רק ביחוד וה יש הוי' בשלמות, שהרי ג האבות, שעל פי פשט מכוונים כנגד חג"ת, גם מכוונים כנגד יהו שבשם, ודוק).

ברור שבמדרגה זו גופא, שה-ו מברך את ה-ה תתאה של שם הוי', יש גם הסכמת הקב"ה – בנוי בתוכו שודאי, כדי שה-ו יברך את ה-ה צריך שהקב"ה יברך (ה-ו היא היא קוב"ה), ובנוי בתוכו שיש גם אור חוזר של "כל המברך מתברך", אבל הכל בגדר, בתחום, של יחוד וה.

שוב, ה-ו מברך את ה-ה, ויש בכך גם את מה שהקב"ה מסכים על ידי הכהנים – פשיטא – וגם מה שהכהן עצמו מתברך בגלל שהוא ברך, גם פשיטא. אבל הכל בתוך המסגרת של יחוד וה.

מה הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" בא להוסיף? את שתי הדעות של גילוי עצם ה-יה. לפי דברי רבי עקיבא, שאומר "ואני אברכם" לעם ישראל, שאסכים על ידי הכהנים – מה הכוונה? הכהנים המשיכו אור של הקב"ה מ-ו ל-ה, אבל הקב"ה מוסיף אור של אמא עילאה, אור של בעלי תשובה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו", מוחין דאמא. מה שרבי ישמעאל אומר, ה"דבר אחר" ברש"י (שלא מסתפק בפשט הראשון), הוא המשכה משרש הכהונה – הכהונה היא חסד, ושרש הכהונה בחכמה. צריך להמשיך מה-י לכהנים. בסופו של דבר, אמרנו שלא רק אגואיסטי, שכהן מסייע לכהנים, אלא כל האור והשפע שמוסרים לכהנים בסופו של דבר עובר לעם. הכהן כאן הוא הצדיק, והצדיק הוא צנור פתוח. גם ש"ואני אברכם" לכהנים, בסופו של דבר אותו אור חדש מאבא לז"א גם צריך לרדת מטה-מטה, לכנסת ישראל ולכל העולם. ולסיכום:

22.             שני פסוקי אסמכתא לכך שהמברכים מתברכים

איך מדייקים את כל סוד הוי' שיש בברכת כהנים לפי הסבר זה בלשון הזהר? הזהר אומר "'ואני אברכם' לכהנים", ואחר כך מביא שני פסוקים להוכיח. פסוק אחד שהוא מביא הוא סיום הברכות שיצחק אבינו מברך את יעקב (כשלא יודע שהוא יעקב, אלא חושב שהוא עשו). יצחק מברך "ויתן לך מטל השמים ומשמני ארץ וגו'", וכתוב שברכות אלה הן מהדרגה הכי גבוהה מכל הברכות שבתורה. יש שם בדיוק עשר ברכות, וכתוב שהן ממוצע המחבר בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות ששמענו אתמול בתורה. הברכה האחרונה, המלכות, היא "ומברכיך ברוך". היות שיצחק מברך את יעקב וחושב שמדובר בעשו הברכות מגיעות מרדל"א, המקום הכי גבוה – האמונה בנפש.

יש שם עשר ברכות, והאחרונה היא "ומברכיך ברוך". לומדים שמי שמברך אותך ברוך, ככלל "כל המברך מתברך", אך בדרגה נעלית יותר בהרבה. מה אני לומד מכאן? אסמכתא שמה שכתוב כאן, "ואני אברכם", הוא לכהנים. הזהר לא מסתפק בפסוק זה, אלא מביא פסוק שני. הפסוק השני הוא שנאמר לאברהם אבינו בתחלת פרשת לך לך.

23.             ראשית הברכה – ממון

אמרנו שיש שם כמה לשונות ברכה: "ואברכך... והיה ברכה... ואברכה מברכיך... ונברכו בך כל משפחות האדמה". יש איזה רמז שלכהנים מתחשק לברך ארבע ברכות – כנראה בא מכאן, כי הכהן הראשון הוא אברהם אבינו, "אתה כהן לעולם", שהוא איש החסד, וה' ברך אותו בארבעה לשונות של ברכה, כאשר השלישית בהן היא ברכה כפולה.

מתחיל "ואברכך", שרש"י מסביר "בממון" – דבר ראשון צריך כסף. איך רש"י מפרש "יברכך" בברכת כהנים? מה פשוטו של מקרא של רש"י? "שיתברכו נכסיך". גם ממון – כסף.

בסוף רש"י אומר שיש מדרשים רבים לפסוק הזה. הוא מפרש ש"יברכך" בנכסים ובסוף "וישמרך" משודדים – בשר ודם יכול לתת מתנה אבל לא לשמור עליה, אבל הקב"ה הוא המברך והוא השומר. אחר כך אומר רש"י שיש כאן מדרשים רבים. למשל, אחד המדרשים שאנחנו אוהבים לומר בשיעורים הוא "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות" – צריך בבית גם בנים וגם בנות (הרי קיום מצות "פרו ורבו" הוא בבן ובבת). ידוע ש-ברכה עולה זכר, ואילו "'שמור' לנוקבא". חז"ל גם אומרים פשט, שבנות צריכות שמירה. בכל אופן יש משהו ב"וישמרך", כמו "ואתה משמרה בקרבי", שבא מהמקיף הגבוה, העיגול הגדול, ויותר גבוה ועצמי גם מהברכה עצמה, שהוא ענין המשכת הקו.

בכל אופן, רש"י אומר שיש הרבה מדרשים ובחרתי מתוכם. כמעט אין פעמים שרש"י כותב כך, שבחר מתוך הרבה פירושים, אבל כאן כותב בפירוש שיש הרבה דרשות ובחרתי בפשוטו של מקרא ש"יברכך" בנכסים ו"ישמרך" שלא יבואו לשדוד אותך. סימן שגם אצל אברהם אבינו רש"י מבין בפשוטו של מקרא שהברכה המקורית והראשונה היא כסף.

24.             תוספות ברכת כהנים על ברכות "אם בחקתי" – ברכה בלתי מותנית וממד חדש של עומק

רק מה, יש על כך שיחה חשובה של הרבי: הרבי שואל מה החידוש של ברכת כהנים לגבי כל הברכות שאמרנו בתחלת פרשת בחקתי (שבועיים לפני נשא)? שם כתוב "ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם" – ריבוי ברכות (ג הנ"ל כנגד עולמות, נשמות, אלקות כנודע). מה החידוש של ברכת כהנים? הרבי מסביר – נאמר בקיצור – שהתוספת היא בשנים. יש כאן (בברכת כהנים) ודאי ברכה שלא היתה שם (בפרשת בחקתי), ממד חדש. אי אפשר לומר שכל הברכות שבעולם, גם בגשמיות, כבר היה ב"אם בחקתי תלכו... ונתתי", כי אחרת – לשם מה ברכת כהנים? הדבר השני, שאולי יותר חשוב, שכל מה שהיה בפרשת "אם בחקתי" היה מותנה – "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הכל על תנאי, אז "ונתתי... ונתתי... ונתתי וגו'". אבל ברכת כהנים אינה מותנה – זה עיקר החידוש. ברכת כהנים היא לכל הצבור – צדיקים, בינונים ורשעים – שזוכה להתברך בברכת כהנים. חידוש מופלא. כל חידוש צריך גם את השני, חוץ ממה שלא מותנה צריך לומר שיש פה משהו חדש – וכנראה שהא בהא תליא, מכיון שלא מותנה אפשר להמשיך – ממד יותר פנימי, אתערותא דלעילא שאין שום אתערותא דלתתא מגיעה לשם.

25.             התברכות הנכסים הקיימים

הרבי מסביר משהו שמזכיר מה שלמדנו לפני שבוע, שיותר קשה לחדש בדבר קיים מאשר להמשיך דבר חדש. הרבי מסביר למה שינה רש"י מלשון חז"ל – הם כותבים "'יברכך' בנכסים" ורש"י כותב "שיתברכו נכסיך" (לשון שלא כתובה בחז"ל). מה החידוש? לפי חז"ל, על דרך "ואברכך בממון", שה' נותן לו כסף, כאן ה' נותן לו נכסים. אבל לפי רש"י לא די בכך, עיקר החידוש הוא "שיתברכו נכסיך", שהנכסים הקיימים שלך יתברכו מיניה וביה.

הרבי לא נותן דוגמה. איפה נכסים מתברכים? קצת דברנו על כך לפני שבוע. יש לך נכסים, והם מתברכים. כלומר, קודם חשבון הבנק שלך היה מליון, ופתאום מחר בבקר אתה קם, בודק במחשב, ואתה שוה שני מליון. כנראה שאתמול שמעת ברכת כהנים – אתה לא עושה שום דבר, וגם לא נותנים לך משהו חדש לכתחילה, אלא הברכה חלה על דבר קיים. אתמול היית שוה כך והיום אתה שוה כפול. איפה דבר כזה קורה היום? בבורסה. השקעת במשהו, ופתאום ההשקעה שלך הכפילה את עצמה. לא עשית שום דבר, אבל פתאום אתה קם בבקר וההשקעה שלך הכפילה את עצמה על אחת כמה וכמה. זה הפשט של רש"י ב"יתברכו נכסיך".

מה הכי דומה לכך? שה' מברך את המזון במעים, שמתברך בתוך הבטן. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" – כנראה שכדאי שגם ההשקעות תהיינה סמויות קצת מן העין – ואז מה שבמעים מתברך, מה שבבורסה מתברך מעצמו. לומדים מכאן עוד שלא תלוי אם אתה צדיק, בינוני או רשע – תלוי במשהו אחר, באיזה מזל. במה באמת תלוי? בברכת כהנים. קודם כל, אפשר לקבל מכך חשק גדול מאד לבנין בית המקדש ולברכת כהנים – פטנט הכי יוצא מהכלל, שאתה יושב וכל יום אתה מתברך ושוה כפול מאתמול.

26.             המשכת בני-חיי-מזוני ממקורם

שוב, אנו לומדים מכך שרש"י מפרש אותו דבר גם ב"ואברכך" של אברהם אבינו וגם ב"יברכך" של ברכת כהנים – כנראה משהו עצמי בראש של רש"י שהברכה הראשונה היא ב"מזוני". יש שלש ברכות בגשמיות, "בני, חיי ומזוני". מה הסדר של רש"י ביחס לברכת כהנים? פשוט הפוך, קודם צריך מזון. זו הברכה הראשונה של ברכת כהנים. אחר כך הברכה השניה, "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" היא "חיי" – "באור פני מלך חיים". גם בעל הטורים כותב במפורש שהברכה השניה היא כנגד יצחק אבינו, שבעקדה פרחה נשמתו, הסתלק מן העולם, וה' החזיר לו נשמתו בטל תורה, ועל כך כתוב "יאר הוי' פניו אליך ויחנך", ברכת החיים. גם החן שייך ל"חיים חן וחסד". הברכה השלישית היא שלום בית, "וישם לך שלום", "ישא" של נישואין וכנגד יעקב שמטתו שלמה – "בני".

שוב, לפי רש"י יוצא שהברכה הראשונה היא "מזוני", השניה "חיי" והשלישית "בני". בשרש זה "חותם המתהפך" – "בני" מהכתר, "חיי" מחכמה ו"מזוני" מאמא, כמבואר אצלנו באריכות במ"א. באבות הסדר הוא חסד-גבורה-תפארת, כלומר שהחסד ממשיך "מזוני" מאמא, הגבורה ממשיכה חיי (כמו "יראת הוי' לחיים", שכתוב על גבורה-יראה) מאבא, ואילו התפארת, "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", עולה לכתר להמשיך את כח האין-סוף (כידוע מה שהרבי תמיד אומר, שבנים הם כח האין-סוף) להוליד "בני" – "וראה בנים לבניך שלום על ישראל"[10]. כך הוא "חותם המתהפך" – הבינה נמשכת כ"מזוני" על ידי החסד, החיים מהחכמה על ידי הגבורה, וה"בני" ישר מהכתר על ידי התפארת. ולסיכום:

27.             ארבעת שלבי ברכת אברהם

מה כתוב אחר כך? "והיה ברכה". מה הפירוש? הברכות מסורות לך. עד כה אני ברכתי את מה שרציתי, אבל כעת אני מוסר לך את הברכות שתברך את מי שאתה רוצה. מה כתוב אחר כך? "ואברכה מברכיך". לכאורה כמו קודם (בזהר, היינו שמביא פסוק זה לאחר הפסוק "ומברכיך ברוך" כנ"ל) – שאני מברך את מי שמברך אותך. מה כתוב בסוף? "ונברכו בך כל משפחֹת האדמה". שכל מי שרוצה לברך, גם שרוצה לברך את בנו, יברך את המתברך שיהיה כאברהם אבינו, אברהם העברי.

יש פה סדר הגיוני, ארבעה שלבים של ברכה: קודם אני מברך אותך בדבר הראשון לו אתה זקוק. אני שולח אותך בשליחות, להקים בית חב"ד באיזה מקום בעולם, מה צריך? דבר ראשון כסף – תכל'ס – "ואברכך". אחר כך, אתה כבר נמצא בבית חב"ד, מה פתאום שאנשים יבואו אליך? הם רגילים למכשפים למיניהם, אבל יש אחד שמצהיר שאינו מכשף ואף על פי כן כאשר נותן ברכות הכל מתקיים – כדאי להגיע אליו. זה הדבר השני, "והיה ברכה". אחר כך, עוד יותר, מי שמודה לו ומכיר לו טובה – גם גוי צריך להכיר טובה – ומברך אותו בחזרה על ברכתו שהתקיימה, יקבל עוד תוספת ברכה. לא רק זה, בית חב"ד כל כך יצליח – השליח כל כך בסדר, יעשה כל כך הרבה קדוש ה', הברכה היא קדוש ה', שברכותיו מתקיימות – בסוף כל הגוים שבעולם, כאשר ירצו לברך מישהו, יברכו שיהיה כאותו יהודי, אותו שליח חב"ד. זה סדר ארבע הברכות שה' מברך.

נתבונן במלים וגם נראה משהו מופלא: המלה הראשונה היא "ואברכך", 6 אותיות, אחר כך "[והיה] ברכה", ואברכה מברכיך", "ונברכו" – 4 מלים של 6 אותיות ועוד "ברכה", סה"כ כח אותיות, כנגד כח האותיות של "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". גם כאן אפשר לבנות כמשולש 7, כמובן, "תן לחכם ויחכם עוד".

28.             מעלת ברכת אברהם על ברכת יעקב

הזהר לא מביא את כל המלים, אלא רק "ואברכה מברכיך", כי רוצה לומר ש"ואני אברכם" היינו לכהנים. לשם כך מביא רק את ברכת יצחק ליעקב, "ומברכיך ברוך", ואת ברכת ה' לאברהם, "ואברכה מברכיך".

השאלה הפשוטה מאד, ששואל האבא של הרבי, למה הפך את סדר הפסוקים בתורה – למה מקדים את יעקב לאברהם? הוא אומר שכנראה, חייבים לומר, שיש בשני הפסוקים שתי דרגות שעל דרך "לא זו אף זו". כלומר, יש חדוש גדול בפסוק של יצחק, "ומברכיך ברוך", שהוא חדוש לגבי הכלל ה'פשיטא' שכל המברך מתברך. לכאורה שני הפסוקים האלה אומרים רק "כל המברך מתברך", אבל באמת שניהם מחדשים רובד על גבי רובד על גביו. החידוש הראשון, שלא רק "כל המברך מתברך" אלא "ומברכיך ברוך", ולא זו אף זו – יש עוד חידוש, "ואברכה מברכיך". זה עיקר החידוש של רבי לוי'ק.

הוא מסביר זאת בשני אופנים, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים":

29.             ב"ואברכה מברכיך" המברך מתברך על שם העתיד

את האופן הראשון הוא מדייק מהפסוק, שהפסוק הראשון בזהר (השני בסדר התורה) אומר "ומברכיך ברוך" – שקודם מישהו ברך אותי, וה' אומר שמי שברך אותי, ברך יהודי, יהיה ברוך. מה הסדר? קודם צריך לברך אותי, ואז הוא ברוך. אבל יש עוד חידוש של הפסוק שה' אומר לאברהם – "ואברכה מברכיך", הופך את הסדר, שה' אומר שאני אברך את מי שמברך אותך, והמשמעות, אם משוים, היא שאברך אותו עוד לפני שמספיק לברך אותך בעצמו.

הרי ה' רואה את העתיד. באיזה מוחין רואים את העתיד? מוחין דאבא (רבי לוי'ק לא כותב), "איזהו חכם הרואה את הנולד". ה' מברך את מי שעתיד לברך את אברהם, מתוך ראית העתיד. ה' מברך אותו ובכך נותן לו את הכח לברך אותך (בפרט, מסביר רבי לוי'ק, זה קאי על שם בן נח, שה' ברך אותו מפני שהוא עתיד לברך את אברהם – "ברוך אברם לאל עליון וגו'"). ה' נותן לו אתערותא דלעילא לברך אותך באתערותא דלתתא, ואחרי שיברך בפועל ודאי ממשיך לו עוד אתערותא דלעילא – מברך אותו עוד ועוד.

זה הפירוש הראשון לכך שהפך את הסדר, כי "לא זו אף זו". לפי הפסוק הראשון "ואני אברכם" לכהנים על מה שכבר ברכו את ישראל (אבל בדרגה יותר גבוהה מ"כל המברך מתברך"), אבל לא רק שאברך אותם על ה"יברכך" שאמרו זה עתה, אלא שאני רואה את כל ברכות הכהנים שהם עתידים לברך מעתה ועד עולם, כל משך החיים, ואני כבר ממשיך לתת להם ברכה על כל הברכות העתידית שלהם לעולם ועד. זה חידוש גדול שיוצא מהפסוק השני שמביא הזהר, "ואברכה מברכיך".

30.             "ומברכיך ברוך" – ברכה מישסו"ת; "ואברכה מברכיך" – ברכה מאו"א עילאין

הפירוש השני של רבי לוי'ק, הוא בעצם הביאור הקבלי לפירוש הראשון (הוא לא כותב זאת): הוא אומר מה שאמרנו קודם, שהכהנים הם ז"א ועם ישראל שמתברך נוקבא דז"א, מלכות. הפסוק הראשון הוא פסוק שיצחק אבינו מברך את יעקב. יצחק הוא אמא עילאה, וכל ברכותיו ממנה, מ"ויתן לך האלהים מטל השמים" (כתר) עד "ומברכיך ברוך" (מלכות). הוא אומר שהברכה ממשיכה ברכה לכהנים – ז"א – מישראל-סבא ותבונה, מנה"י דישראל-סבא ותבונה שמתלבשים בתוך החב"ד דז"א, ועל כך נאמר "ומברכיך ברוך". אבל לא-זו-אף-זו, אלא מה שה' אמר לאברהם אבינו – "ואברכה מברכיך" – שהוא כבר למעלה מהטבע. העובדה שמוחין חדשים נמשכים מישראל-סבא ותבונה לז"א נקראת "עולם הבא", כי בא תמיד. אבל יש משהו יותר גבוה, "לעתיד לבא" שעוד לא בא – שהוא באמת עתיד. "עולם הבא" הוא הוה ואפילו עבר.

הוא אומר שהפסוק הראשון, "ומברכיך ברוך", "ואני אברכם" לכהנים, פירושו שהם טועמים את העולם הבא, כמו שכתוב על האבות (היינו המשכה מישראל-סבא ותבונה, סוד יצחק ורבקה, מתאים לברכות יצחק). אבל הפסוק השני, "ואברכה מברכיך" שה' אומר לאברהם, הוא המשכה לכהנים משתי מדרגות מעליהם – נס. בקבלה המשכה רגילה היא מהמדרגה שמעליך, אבל המשכה משתי מדרגות שמעליך זה כבר בגדר נס. ההמשכה הנסית היא מה שהז"א מקבל מנה"י דאבא ואמא עילאין – "ואברכה מברכיך" (אבא ואמא עילאין סוד אברהם ושרה, מתאים ל"ואברכה מברכיך" שנאמר לאברהם). ישראל-סבא ותבונה היינו יחוד חיצוני של אבא ואמא, ויחוד אבא ואמא עילאין היינו יחוד פנימי.

מיד מתקשר למה שנלמד בע"ב: כתוב במאמר שיש המשכה של "אחֹתי" ושל "כלה". היחוד של "אחֹתי" הוא טבעי, המשכה מיחוד חיצוני של אבא ואמא – ישראל-סבא ותבונה – "ומברכיך ברוך", המלכות של ברכות יצחק. אבל "ואברכה מברכיך" היינו המשכה מהיחוד הפנימי, שבכחו להמשיך נשמות חדשות. נשמות של העולם הזה, "אחתי", הן מהיחוד החיצוני דאבא ואמא, אבל להמשיך נשמות חדשות, של משיח, אפשר רק על ידי "כלתי" – הכלה היא מדרגה יותר נמוכה שממשיכה מיותר גבוה, העליה לה זוכים על ידי "ירידה צורך עליה" של ירידת הנשמה להתלבש בגוף. "ואברכה מברכיך" על שם העתיד, לכן בחינת "לעתיד לבא". עד כאן הפירוש של רבי לוי'ק.

31.             רבי ישמעאל – המשכה נעלית לצורך ישראל

אם היה רק הפירוש של "ומברכיך ברוך", היה שייך במדה מסוימת גם לרבי עקיבא, שהרי מדובר בהמשכה ברכה מבינה לז"א, בשביל ישראל (הגם שאפשר לומר שהחידוש של רבי עקיבא הוא שהאור נמשך ישירות מאמא למלכות, לא על ידי ז"א, כמו בראש השנה). והנה, רבי ישמעאל ממשיך ברכה מחכמה לז"א, גם בשביל ישראל – הכל בשביל ישראל ("בראשית [חכמה] ברא אלהים" – "בשביל ישראל שנקראו ראשית").

32.             אסמכתא ברמז לדעת רבי ישמעאל

נסיים חלק זה בעוד כמה רמזים: קודם כל, לפי הפסוק – מי המברך ומי המתברך? בפסוק הראשון לפני ברכת כהנים לא כתוב "דבר אל הכהנים בני אהרן", כמו שלפעמים יש בתורה, אלא "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמר להם". אז מי המברך ומי המתברך לפי הפסוק? המברך הוא אהרן ובניו (כתוב "אל אהרן ואל בניו", אבל הרבה פעמים בתורה כתוב "אהרן ובניו", וכך מתאים להגדיר כאן את המברך) והמתברך הוא בני ישראל (לא רק ישראל, אלא בני ישראל).

כמה שוה אהרן ובניו? הזהר, הסוד, ודאי אוהב לחשב גימטריאות. כאן יש רמז מופלא לפירוש של רבי ישמעאל, פירוש הזהר: אהרן ובניו עולה 330 – "ואני אברכם". משהו מופלא, אסמכתא לרבי ישמעאל, הפירוש השני של רש"י. אם מוסיפים את המברך, "ואני אברכם", שהוא שם הוי', סוד "אני הוי' הוא שמי", אזי המבנה המושלם הוא הוי'-אהרן ובניו-בני ישראל עולה 959, ז"פ קבלה, ז"פ 137, שעולה אברהם במספר קדמי (שעולה "אך בצלם יתהלך איש", אברהם = "בצלם אלהים", כמבואר במ"א). כל ברכת כהנים קשורה לאברהם אבינו.

33.             חלוקת הפסוק בפשט וברמזי המשולש

אמרנו שהפסוק מתחלק לשנים, "ושמו את שמי על בני ישראל" ו"ואני אברכם". החלק הראשון של הפסוק עולה 1806, כפל של שני שמות קדש – אהיה פעמים אלהים. אהיה ככלל הוא שם של אמא (וכמו שנלמד במאמר של ע"ב בסוד "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום") ואלהים הוא שם של מלכות (משרש הגבורה – "בנין המלכות מן הגבורות" – ובסוד אלהים בגימטריא הטבע, היינו טבע המלכות והעולמות התחתונים שנבראו על ידי המלכות), אם כן יש כאן אמא עילאה פעמים אמא תתאה (על דרך ההמשכה הראשונה המתוארת לעיל מבינה למלכות – דרך ז"א או בדילוג על ז"א – ההמשכה של "ומברכיך ברוך"). אותו מספר הוא גם שש פעמים אש – על כך כתוב אצלנו בשער "שש אשות" בסוד הוי' ליראיו.

אם נחזור לציור, בכל משולש של שבע יש אות אחת באמצע (לא בכל משולש יש נקודה אחת אמצעית, אלא רק בכל משולש שלישי, 1-4-7-10 וכו') – כאן היא ה-ש. כלומר, לא רק שהפנות הן ו-ש-מ, "שמו", אלא גם הראש-תוך-סוף של המשולש הוא ו-ש-מ. במשולש של שבע סביב הנקודה האמצעית יש מקיף אחד, שנקרא המקיף הקרוב, ומקיף שני, שנקרא המקיף הרחוק (חיה ויחידה בקבלה) – תופעה מיוחדת רק למשולש 7.

ו ש מ ו א ת ש

מ י ע ל ב נ

י י ש ר א

ל ו א נ

י א ב

ר כ

ם

נתבונן רק במקיף הקרוב, תשע האותיות – יעלבירואא – כמה שוה? 330, "ואני אברכם", הסוף של הפסוק, ביטוי שגם בו יש 9 אותיות (אחרות ברובן, אך שוות אותן 9 אותיות). סימן שה-ש באמצע ועוד המקיף הרחוק שוה, באופן ממילא, "ושמו את שמי על בני ישראל". כלומר, זו חלוקת הפסוק גם לפי הפשט וגם לפי צורה זו – משהו יפהפה.

34.             מ-אִי (e) ל-פִי (phi- Φ)

עוד רמז חשוב: ידוע שכל ברכת כהנים שוה 2718, שהיום – תגלית רק של מאות השנים האחרונות – זהו המספר השני בחשיבות, אם לא הראשון, בין כל המספרים הטהורים במתמטיקה. יש שני מספרים טרנסצנדנטליים עיקריים – פאי (π) ואִי (e) (שבמדה מסוימת יותר חשוב). שניהם לא מספרים מדויקים, לכן בצורה עשרונית הם עד אין-סוף, אבל העיקר ההתחלה, ואי מתחיל 2.718. בקיצור, מהו e? התרבות מקסימלית. הברכה של ברכת כהנים בבית המקדש, בשם המפורש, היא כמו שאמרנו שיש פירוש "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות" – הכלל של כל הברכה הוא התרבות של עם ישראל כחול הים ויותר מחול הים אשר לא יספר. זה המספר e.

מה קורה כשאני מצרף את הברכה הרביעית? הפסוק הרביעי, "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", שוה 2136 (צירוף ספרות של הברכה השלישית של ברכת כהנים, הסמוכה אליו: "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" = 1326). כשמצרפים מקבלים מספר, ואף שיש פה ארבעה פסוקים זו עדיין "הברכה המשולשת בתורה" ולכן נחלק ב-3 – קבלת עוד מספר, 1618, שחשוב ביותר במתמטיקה, המספר של חתך זהב, פִי (phi, Φ). פלאי פלאים, ברכת כהנים מתחיל e וכאשר מוסיפים את הפסוק בסוף מקבלים phi. מי שלא מבין את זה – לא נורא... לא קרה שום דבר. רק ההתרשמות שיש כאן דברים מופלאים ביותר. כמובן, שכל זה בשביל לקרב את היונים, שיחזרו בתשובה – היונים והמתיונים למיניהם.

35.             אני-שמי – נשיאים

עוד דבר: כתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". יש פה "שמי" ויש "אני". מה יותר גבוה? אמרנו שחז"ל מדגישים ש"שמי" אינו סתם – מאד חשוב, "שמי" היינו שם המפורש. בכל אופן, כתוב שהם ישימו את "שמי", מדרגה מאד גבוהה, שם המפורש, ובזכות זאת "ואני אברכם". בזכות ה"שמי" בא ה"אני", עצמות ממש, ומברך. פשיטא ש"אני" גבוה מ"שמי" – העצם יותר גבוה מהשם. הפסוק אומר "אני הוי' הוא שמי" – יש "אני" ויש "שמי".

ידוע אצלנו במקום אחר, כאחת ההתבוננויות הראשונות, במיוחד למי שנוסע להודו, אחת מהאלף-בית של התבוננות בהודו היא הצירופים של יש מאין. כלומר, לוקחים יש מאין ורואים שיש כאן צירוף של אותיות אש מיין (ומסבירים שאסור לקחת סמים, מספיקה התבוננות זו ואם אתה יכול לעשות אותה לא צריך סמים), ורואים הלאה והלאה – יש בכך סדר מסודר – עד שמגיעים ל-אני שמי. לא מסבירים כאן את כל ההתבוננות, שהיא מהיסודות אצלנו, אבל בשלב מסוים רואים שיש כאן אני-שמי, על פי הפסוק "אני הוי' הוא שמי". יש ריבוי צירופים של האותיות, וכמה הן עולות? המלה העשירית בתורה ("העשירי יהיה קדש להוי'", כפי שקראנו בסוף בחקתי, ב"חזק" של תורת כהנים), "תהו", ג"פ 137 (הערך הממוצע של כל אות).

מה הפרשה שמיד אחרי ברכת כהנים? כל המפרשים שואלים מה הקשר והסמיכות. מיד אחרי הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" באה עוד פרשה – עוד ענין של "נשא", דבר שאין בשום פרשה בתורה, שהכל צורות שונות של שם הפרשה – שהיא הכי ארוכה בתורה, נושא אחד שחוזר 12-13 פעמים, "פרשת הנשיאים", לשון נשא. נכתוב נשיאים, שם הפרשה, אותיות אני-שמי, יש מאין, אש מיין וכו'. לא סתם שקודם כתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", ומיד באה פרשת נשיאים.

36.             המשכה מהנשיאים אל הכלל

מה מוסר ההשכל? ראינו שיש בפסוק זה מחלוקת, האם "ואני אברכם" – המשכת האני, העצם – הולך על בני ישראל או על הכהנים (ואמרנו שיש מעלה במדרגה שמגיעה לכהנים, ובסוף תגיע לישראל, שהיא מאבא ואמא עילאין, בחינת כלה שבמאמר בע"ב). איך קשור לנשיאים? אותו הגיון – האם צריך לכוון כאשר מברכים שהברכה תגיע מיד לכל עם ישראל, כי – כמו שכתוב בהמשך חומש במדבר – "כל העדה כלם קדֹשים ובתוכם הוי'", הדמוקרטיה של קרח, או שיש סדר שצריך להמשיך את הברכה לעם ישראל דרך הנשיאים, שגם פועלים את חנוכת המזבח, חנוכת ה"משכן איקרי מקדש". הנשיאים אינם כהנים, "ואני אברכם" לכהנים. אבל בלשון התנ"ך הנשיאים כן נקראים כהנים, כמו "ובני דוד כהנים", שהם נשיאים-נשואים ומורמים מעם, "ירום ונשא וגבה מאד". הנשיא הוא המשיח.

אז מה הפירוש של אני-שמי? צריך לשים את "שמי", שם המיוחד, שם העצם, שם המפורש – על כל בני ישראל, "ושמו את שמי על בני ישראל". צריך לבנות בסיס, שאפשר להמשיך את העצם, ה"אני", אבל ה"אני" צריך לעבור אל העם דרך הנשיא, כמו בפרק ב בתניא. אם הנשיא הוא הכהנים, אם הנשיאים, אם נשיא אחד – המשיח.

שוב, זה עיקר הסוד ומוסר ההשכל כאן – "ושמו את שמי [המיוחד, המפורש] על בני ישראל" כולם. הנשיאים הם אדמו"רים אמתיים, כמו תלמידי הבעל שם טוב, תלמידי המגיד, ומה הם עושים? שמים את שמי על בני ישראל. בזכות שהם ממשיכים שפע בלי הבחן, באמת בשויון אמתי. רבי אמתי, אם זה רבי לוי-יצחק מברדיטשוב לדוגמה, אין אצלו הבדל אם זה צדיק או רשע, באמת "כל העדה כלם קדשים". בזכות ששמים את שמי על כל העדה, העצמות נמשכת להם, לנשיאים, גם עבור כל העולם, אבל העצם מתגלה אצלם.

איך הרבי אומר זאת? זה מה שהסברנו במאמר "צדיק יסוד עולם" – שרואים בנשיא "עצמות בגוף", כמו שהרבי אומר. האם רק הרבי הוא "עצמות בגוף"? לא, לעתיד לבא יתגלה אצל כולם, אבל קודם כל רואים זאת אצל הרבי. נשיאים הם אני-שמי, העצם מתגלה קודם בנשיא, ומשם עתיד להתפשט ולהיות נחלת רבים. כלומר, האמונה הטהורה, שהיא גופא נשיאת הפכים – לכן למשה היה קשה עם טענת קרח, והיה צריך לפול על פניו, שאולי קרח צודק ש"כל העדה כלם קדשים". במדה מסוימת הוא צודק, "ושמו את שמי על בני ישראל" בשוה, אך בזכות הנשיא שעושה זאת "ואני אברכם" לכהנים ודרכם יהיה גילוי העצמות לכל עם ישראל.

37.             מלך המשיח סביב ברכת כהנים

עוד רמז יפה: כל הפסוק שלאחר שלשת הפסוקים של ברכת כהנים "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" עולה 2136 כנ"ל שעולה 3 פעמים 712. אבל ראה זה פלא, הפסוק שלפני ברכת כהנים "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם" עולה 2848 שעולה 4 פעמים 712, נמצא שיש כאן מכנה משותף גדול – 712! בין היתר, 712 = "עני ורכב על חמור", תאר עיקרי בתנ"ך למלך המשיח (רק "עני ורכב" = משיח, "עני... חמור" = משיח הוי').

נמצא שברכת כהנים מוקפת במלך המשיח – "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור וגו'" ("מלכך יבוא לך" = 179 = חצי משיח, הערך הממוצע של שתי התבות "עני ורכב"; והנה, פלא, כל הפסוק: "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" עולה 4833 = 27 פעמים 179, דהיינו "מלכך יבוא לך", חצי משיח, ועוד משיח פעמים אחד, "עני ורכב" ועוד זה פעמים "עני ורכב"!). 712 = "תן לחכם ויחכם עוד"[11]!

38.             תיקון "ושמו"

נסיים בעוד תופעה: אמרנו שהמלה הראשונה, "ושמו", רמוזה בפנות המשולש. השאלה כמה פעמים כתוב "ושמוּ" בתנ"ך? יש בדיוק שבע פעמים – "כל השביעין חביבין". למרבית הפלא, חמש מתוך השבע הם בסוף פרשת במדבר, אחת כאן בפרשת "נשא", ובכל התנ"ך יש רק עוד פעם אחת "ושמו" בנבואת הושע. כלומר, יש ריכוז גדול – ה"פ, כנגד ה קצוות, מחסד עד הוד – הכל אצל בני קהת ב'שביעי' של פרשת במדבר.

שם, מתוך החמש, ארבע פעמים הן "ושמו בדיו" ("בדיו" = בך, "ושמו" = יו פעמים בך כנ"ל, נמצא ש"ושמו בדיו" = טוב פעמים בך). הרי בני קהת אחראים לשאת את כלי הקדש במשכן. לאיזה כלים יש בדים (מוטות לשאת אותם)? לארון הקדש, לשלחן, למזבח הזהב ולמזבח החיצון. נשיאת כל ארבעת הכלים האלה היא התפקיד של בני קהת, המשפחה הנבחרת בין הלוים, אז כתוב קודם כל על ארון הקדש "ושמו בדיו" (תמיד סוף פסוק), על השלחן "ושמו את בדיו", על המזבח הפנימי "ושמו את בדיו" ועל המזבח החיצון שוב "ושמו בדיו" (איזה "חותם המתהפך" בפסוקים). ארבע פעמים באותו הקשר, בהפרשים של כמה פסוקים בין אחד לאחד, ושוב – לא היתה המלה "ושמו" עד כאן בכל התורה.

אחר כך, בחותם הפרשה כתוב ש"אהרן ובניו" (הביטוי שהזכרנו קודם) אחראים על בני קהת, וכתוב "ושמו אותם איש איש על עבֹדתו ואל משאו". אהרן ובניו צריכים לשים איש איש מבני קהת על עבודתו ואל משאו – לתת לו את התפקיד – "ולא יבֹאו לראות כבלע את הקדש ומתו". אומר האבא של הרבי שלא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו דומה למה שאסור להסתכל בידי הכהנים כאשר מברכים את העם.

איך הגיע לפסוק? לא אמרנו, אותו קטע של הזהר כאשר מתחיל להסביר את הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל" אומר ש"ושמו" לשון תיקון (יש כמה מלים שהן לשון תיקון, כמו "לעשות" לשון תיקון, כאן אולי מדובר בתיקון אפילו יותר פנימי, "ושמו"). מאיפה הזהר לומד זאת? מהפסוק בסוף פרשת במדבר, "ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו" – אהרן ובניו שמים את בני קהת, כל אחד בתפקידו ובענינו. אהרן ובניו צריכים לתקן את הלוים בכלל ואת בני קהת, נבחרת הלוים, בפרט. כך לומדים מהמלה "ושמו".

אם כן, רואים לפי הזהר שהמלה "ושמו" מאד חשובה, ויש היקש בין ה"ושמו" בפרשת נשא (בסוף ברכת כהנים) לקודם לו בסוף פרשת במדבר.

39.             שבע הופעות "ושמו" בתנ"ך

לפי זה מתבקשת השאלה, שאין בזהר, כמה פעמים יש "ושמו" בכל התנ"ך, ומגיעים למה שאמרנו – שיש ד"פ קודם בסוף במדבר, "ושמו... בדיו", ורק עוד אחד בתנ"ך. צריך לומר שהולך לפי הספירות.

4 ה"ושמו את בדיו" הם מחסד עד נצח. הם הולכים על בני קהת ששמים את הבדים. שם עושים איזה תיקון לבדים שנושאים בהם את כלי הקדש (רמז לשני הקוים ימין ושמאל, קשור לכוונת ברכת כהנים כנ"ל). אחר כך עולה מדרגה, בהוד של שבע ה"ושמו", שהכהנים, אהרן ובניו, עושים תיקון לאותם בני קהת גופא, "ושמו אותם איש איש... ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", סיום פרשת במדבר. האחרון בחמשה חומשי תורה הוא אצלנו, בברכת כהנים, "ושמו את שמי על בני ישראל", צריך לומר שכנגד ה"צדיק יסוד עולם" – מאד מתאים למה שהסברנו. במיוחד לפי רבי ישמעאל, הסוד של הזהר, מברכים את הצדיק כי אפשר לברכו עם עצמות ממש – "ואני אברכם" – והוא כבר יעביר את העצמות הלאה.

אמרנו שבכל התנ"ך צריך להיות עוד "ושמו" אחד – המלכות. פסוק בהושע[12] – "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל" (מתוך ההפטרה שקראנו ב"במדבר"). מי הוא ה"ראש אחד"? לפי רוב המפרשים – רש"י ומצודות וכו' (חוץ מהאבן עזרא) – הכוונה למשיח בן דוד, פסוק של משיח. מה הכוונה "ועלו מן הארץ"? מאיזו ארץ? מארץ גלותם, שיצאו מהגלות. "כי גדול יום יזרעאל" – גדול היום שכל מה שנזרע בגלות צומח ומוציאים אותו מהגלות ומחזירים אותו לארץ ישראל. כך מסבירים רוב המפרשים. כלומר, ממש שייך למלכות.

כל התהליך של שבע "ושמו" הוא כדי להגיע לאחרון – שעם ישראל ישים את מלך המשיח. דוקא כאשר "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו" – רק כאשר הימין (בני יהודה, ארץ הדרום) והשמאל (בני ישראל, ארץ הצפון) יתקבצו באמת, "יחדו", דבר שהוא בעצם הכוונה של ברכת כהנים, ליחד את הימין והשמאל (סוד שני הבדים כנ"ל), אז "ושמו [כמו 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'] להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל"[13].

עד כאן, כן יהיה לנו שנזכה ל"ואני אברכם" בשלמות, עם כל הפירושים.

40.             ב. ד"ה והיה עקב תער"ג

41.             "ואהיה אצלו אמון" – אמנות חיבור האלקות לעולמות

בע"ב של השבוע הנושא הראשון הוא על פי פסוק במשלי ח – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום". ה"אמון" הולך על השעשועים, וכמו שנסביר הוא אפילו יותר גבוה מהם. הרבה פעמים כשמפרשים את הפסוק שמים את "אצלו" גם יחד עם השעשועים. "אצלו" פירושו אצל העצמות ממש, ש"ואהיה" אצלו שעשועים, אבל באמת לא כתוב אצל השעשועים אלא אצל ה"אמון" – "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשעים יום יום, משחקת לפניו בכל עת".

במאמר הקודם הוא הסביר שיש שתי מדרגות בתורה – התורה שיורדת למטה, "נובלות חכמה שלמעלה תורה", והחכמה בשרש, באוא"ס ב"ה, ששם התורה היא שעשועים עצמיים. על התורה שיורדת למטה, הנובלות, דוד המלך אמר "זמִרות היו לי חקיך בבית מגורי". הוא שבח את התורה שכל העולמות בטלים לדבר אחד בתורה, כולל כל הצרות שלו – כך הוא היה מתנחם. גם, היות שמדרגה זו של התורה היא "זמירות" מלשון "זמיר עריצים", היא גם כורתת את כל העריצים שהם סיבת הצרות שלו.

על "אמון" חז"ל מפרשים "אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית". ממילא אפשר לחשוב ש"אמון" קשור לתורה של מעשה בראשית – ההיפך ממה שהסברנו היות ש"אמון" קשור לשעשועים, והרי כל העולמות לא תופסים מקום כלל וכלל נגד השעשועים של ה', אז מה הפירוש של "כלי אומנתו של הקב"ה"? הווארט שהוא מסביר, שהאומנות כאן – "אמון" לשון "אומן" – היא לא התהוות העולמות, אלא האומנות (בחז"ל אומרים אוּמָנות, אך היות שהיום אומרים אָמָּנות נאמר כך), האמנות של "ואהיה אצלו אמון", היא האמנות לחבר ולגלות את העצמות גם בתוך העולמות, וראשית כל בתוך הנשמות, נשמות עם ישראל. חבור זה דורש אמנות רבה ומיוחדת, וממילא כן קשור לשעשועים. כלומר, לחבר את המדרגה שאין לה קשר לעולמות, והעולמות לא תופסים מקום כלל וכלל כנגדה, שהיא תתחבר לעולמות.

איך קוראים למדרגה בה השעשועים, והאמון שלמעלה מהם, מתחברים למציאות? "דירה בתחתונים", שלשם כך ה' ברא את העולם, "'שוקיו עמודי שש' זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבוראו" כדי שיהיה לו יתברך דירה בתחתונים.

42.             "ואהיה... ואהיה" על דרך "אהיה אשר אהיה"

זה הווארט, אבל צריך להתבונן יותר לעומק בפסוק – פסוק מאד חשוב: יש בפסוק פעמים "ואהיה", ויש מפרשים שמסבירים על דרך הסוד, שכמו השם הקדוש של יציאת מצרים – "אהיה אשר אהיה", שיש "אהיה" ראשון בכתר, "אשר" בחכמה ו"אהיה" שני בבינה. גם כאן, "ואהיה אצלו אמון" היינו שם אהיה של הכתר, ו"ואהיה שעשעים יום יום" היינו חכמה ובינה ("יום יום"). מה"יום יום" לומדים חז"ל שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם. "כי ששת ימים עשה הוי'" את ה"שית אלפי שנין הוי עלמא" – מחסד עד יסוד – והתורה היא אלפים שנה קודם, "יום יום", חכמה ובינה. זה מה שהסברנו קודם על רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהתענוג מתגלה גם בחכמה וגם בבינה, בכל מקום בצורה אחרת. עיקר ה"ואהיה", התיישבות השעשועים, היא בבינה. הכל בסוד "אהיה אשר אהיה".

מה שנחדש כאן הוא על פי הפרק הראשון של המאמר השבוע, שהתורה היא "כלי אומנתו של הקב"ה" – כלי תופס את האור, כלומר שהיחס בין הקב"ה בכבודו ובעצמו (עצמותו יתברך, עצמות אור-אין-סוף) לתורה הוא יחס של אור וכלי. התורה היא כלי שמכיל בתוכו את האור, ולמה היא משמשת כלי? כדי לחבר את אור-אין-סוף לנשמות עם ישראל. נשמות עם ישראל בסדר הבריאה כבר נפרדו מהמקור העליון באור-אין-סוף. צריך את התורה לחבר אותם. לכן כל נושא המאמר כאן הוא על פי הזהר ש"תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה" – ישראל זקוקים להתקשר לתורה ודרכה לקב"ה.

כלומר, תחלת המאמר כאן בונה י-ה-ו-ה מאד חשוב, שמוזכר בהרבה מקומות: קוב"ה, תורה, ישראל, עולמות:

הוא לא כותב שהסדר הוא י-ה-ו-ה, אבל כך יוצא פשוט. החידוש שהתורה כולה היא בבחינת בינה יחסית לאור ה' שמתגלה. גם קשור למה שדברנו קודם על ההבדל בין המשכת ה"עולם הבא" לז"א להמשכת "לעתיד לבא" לז"א. להמשיך את ה"עולם הבא" לז"א, הפסוק "ומברכיך ברוך", הוא בחינת תורה, אבל להמשיך "ואברכה מברכיך", "לעתיד לבא" כפי שהסביר רבי לוי'ק, אבא ואמא עילאין, היינו להמשיך את אור-אין-סוף ממש, שהוא יחסית מדרגת חכמה ביחס לבינה.

43.             כללות הפסוק בבינה

איך יודעים שכל הפסוק וכל הפרק במשלי ח, שמתאר את התורה (שמדברת בו בעד עצמה, בגוף ראשון), הוא בכללות בינה (יש בתורה את כל החב"ד, אבל בכללות)? המדרגות הכי גבוהות הן "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". גם י-ה-ו-ה – יש אמון (הקוצו של י), שעשועים, משחקת, משחקת, שעשועים (חותם המתהפך):

השעשועים והמשחקת הראשון הם לפני ה' ובסוף לפני בני אדם, למטה. בכל אופן, איך יודעים שהכל בכללות בתוך אמא? כי קודם, באותו פרק, כתוב "אני בינה לי גבורה". כל הפרק הזה, בו התורה מדברת בעד עצמה, קשור לשבוע הזה – שבוע התשלומים לשבועות. למה? ספרנו שבעה שבועות, כנגד מדות הלב – כל שבוע כולל שבעה ימים, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. אחר כך מגיעים לשער הנון, שבועות, עצם הבינה שמולידה הכל. אבל יש שבעה ימים לפי התורה, תשלומי חג שבועות, אז מהו השבוע הנוסף אחרי שבעת השבועות? השבוע השמיני, "רקיע תמינאה", הכל השבוע של אמא, הכל המשך של "תספרו חמשים יום". כלומר, שבעצם חג שבועות הוא חסד שבאמא עילאה.

היום, "אסרו חג" (ז' סיון, שלגביו יש דעה שבו ביום ניתנה תורה לישראל), היה גבורה של אמא עילאה (קבלנו את התורה מפי הגבורה – "אני בינה לי גבורה"). כעת כבר בלילה שאחריו. היום היתה ברית מילה, בגבורה של אמא עילאה – הרך הנמול נולד בגבורה שבמלכות, אמא תתאה, והברית בגבורה של אמא עילאה. כעת אנו בתפארת של אמא עילאה, שנעשית כתר לז"א לפי הקבלה.

בכל אופן, יש פה שבוע שלם בסוד אמא עילאה, "רקיע תמינאה", וממילא הכל שייך למתן תורה. כעת לומדים במאמר שכל התורה יחסית לה' היא "אני בינה". היום היה בפרט "אני בינה לי גבורה", גבורה שבבינה כנ"ל. בכל הפרק הזה, הביטוי היחיד שהתורה אומרת "אני" הוא הפסוק "אני בינה לי גבורה". בהמשך ל"אני בינה" יש את "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום וגו'" – כל הסדר.

מה יוצא? ש"אמון" הוא הכתר של אמא ו"שעשעים יום יום" החו"ב של אמא (הכל בסוד התגלות עתיקא, תורה דעתיקא, באמא, תכלית התגלות התענוג של רבי ישמעאל ורבי עקיבא באמא דוקא, מקומו של רבי עקיבא, ודוק).

הרמז הכי פשוט במלה "אמון" – שהיא הכי גבוהה כאן – משהו תכל'ס בעבודה שלנו. כתוב שכל העולם הוא "מעשה ידי אמן", והאמנות הכי יהודית היא איך לחבר עצמות במציאות, או בעולמות או בנשמות. לא עצם התהוות מעשה בראשית, אלא היכולת לחבר את ה' בעצמו ולהביא אותו למציאות שברא לכבודו. זו האמנות שלנו – לשם כך התורה נתנה לנו. "יהב חכמתא לחכימין", כי יש לנו כזה חוש, ולכן נותנים לנו כלים לבצע את החוש – התורה והמצוות.

כל התורה אומרת "ואהיה אצלו אמון" – לשון אמא, הראיה הכי ברורה שהכל מדובר כאן באמא. "אמוֹן" היינו "אומנת", אשה אומנת – הכל בחינת אמא. אבל ה"אמון" עצמו הוא הכתר. מה הרמז בקבלה? כמה שוה "אמון"? 97, מספר מאד חשוב בקבלה, המספר של חבור האלקות והמציאות, יחוד מה-בן, הסוד של "ושם אשתו מהיטבאל". עד כאן נושא אחד של המאמר, קשור להמשך של מתן תורה.

44.             "מאין באת ולאן אתה הולך" – תורה לפני התפלה ותורה אחרי התפלה

נושא שני, קשור למה שדברנו גם לפני שבוע, על המשנה בתחלת פ"ג בפרקי אבות – "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אחר כך כתוב "מאין באת וכו'", אבל בכל הספרים הקדושים, וגם בשיחות הרבי, מפורש שאלה שתי מדרגות ולא צריך להגיע להמשך – מי שזוכה נשאר ב"מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ולא זקוק לתרגום. גם התרגום הוא תורת אמת, אבל למי שיורד יותר נמוך ולא נשאר ב"מאין באת" העליון – מהאין האלקי.

לפני שבוע הסברנו ש"מאין באת" היינו מהימין, "ולאן אתה הולך", לשמאל, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" היינו האמצע. אם כן, בעצם זו ממש כוונת הזהר לברכת כהנים. "מאין באת"? מקו ימין – "יברכך הוי' וישמרך". לאן אתה הולך? לקו שמאל – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך". "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?" קו האמצע, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

מה שייך למאמר? לפני שבוע[14] דברנו על כך כי שייך לחוש ההילוך, החוש של סיון – כל אחד צריך לדעת מה היעד שלו, לאן הולך בחיים. ממילא צריך לדעת גם מאין בא וגם לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון – כבר צריך לתת דין וחשבון, בכל לילה, לאן הלך במשך היום, לאן הגיע ולאן לא הגיע. כאן עיקר הנושא של המאמר הוא שיש תורה שלפני התפלה ותורה שאחרי התפלה, ובתורה שאחרי התפלה יש שתי מדרגות.

45.             תורה לפני התפלה – לתיקון עצמי; תורה לאחר התפלה – עבודת היחודים

בכללות הוא אומר שכאשר לומדים מאמר חסידות כדי להתעורר לתפלה הלימוד הוא בגדול "אדעתא דנפשיה" ולא לשמה – לימוד כדי לתקן את הנפש על מנת להתפלל. כל תורה שאני לומד לצורך תיקון עצמי, בקדושה, היא תורה שלא לשמה. רק כתוב בחסידות שזו המדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה", שהיא בפירוש כדי לתקן את עצמי[15]. התפלה היא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", למסור את עצמי לה' לגמרי, ואחריה אני יכול ללמוד תורה לשמה.

מה ה'שפיץ' של לימוד תורה לשמה? לחבר קוב"ה עם התורה. "לשמה", לשם התורה, כדי לחבר אותה עם ה'. זו עיקר האמנות של היהודי, אמנות של חבור, "עבודת היחודים". יש "עבודת הבירורים" ו"עבודת היחודים", ובשתיהן יהודי מצטיין. יהודי מצטיין בבירורים, כי גוי לא יכול לעשות בירורים, אבל זו לא עיקר האמנות שלו. הוא טוב בלברר את המציאות, אבל הוא באמת מצטיין בעשית יחודים בעולם – עבודה שלעתיד לבוא (ובעצם הם שני שרשי נשמה, שור הבר, לשון בירורים, ולויתן, לשון יחודים[16], לויה, וכמו שהזכרנו אותם אתמול ב"אקדמות"). בכל אופן, התורה שלאחר מסירות הנפש של התפלה היא לשמה – לא כדי לרוות צמאוני לה', אלא כדי ליחד את התורה בה', לשם התורה ולשם קוב"ה.

46.             אותיות התורה, החכמה שבתוכן והמשכת אור חדש מעליהן

הוא רק אומר שבכך גופא יש שתי מדרגות: הוא מדגים זאת ומשתמש במילים, הוא אומר שהתורה שלפני התפלה היא תורה בבחינת "אותיות" (מה שהיה לפני מתן תורה, לפני אתמול), שייך לישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" (רמז של בעל מגלה עמוקות, שמביא הבעל שם טוב בכתר שם טוב). אבל התורה שלאחר התפלה היא תורה שמגלה את החכמה הפנימיות שבאותיות, ועוד יותר מכך – תורה שממשיכה ומגלה אור חדש, על דרך תורה חדשה של מלך המשיח, שלמעלה מהחכמה שבתורה.

הוא מסביר שיש בתורה בכללות שלש מדרגות: האותיות של התורה, וכך היא נמצאת למעלה. היות שחכמה היא חכמה ואור חדש הוא כתר שלמעלה מהחכמה, צריך לומר שהאותיות הן בינה (הכל לפי ערכין, ודוק). למעלה מכך החכמה שבאותיות, ולמעלה מכך אור חדש (שחדש להיות אור, שעד עתה היה בגדר עצמות ממש). כשממשיכים את האותיות זו עדיין רק המשכה לעורר את עצמי, "אדעתא דנפשיה".

למה קשרנו ל"הסתכל בשלשה דברים"? כשלומדים את המאמר מצטייר שהתורה שלפני התפלה היא תורה של "מאין באת" – להמשיך את התורה משרשה למעלה אלי. אני בעצמי מושרש בתורה הזאת, שהרי "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ואני אחת האותיות. תורה שלא לשמה, בדרגה הכי גבוהה, היא בשבילי – לתקן אותי ולעורר אותי. להמשיך מהתורה, "מאין באתי" בתורה, אלי. אבל התורה שלאחר התפלה – גם על פי פשט, מהו בית הכנסת? ממוצע, מעבר מ"מאין באת", קמת מהמטה בבקר והלכת לבית כנסת (או לאיזה חדר בו אתה מתפלל), ואחר כך במשך כל היום אתה צריך לצאת ולעשות משהו בחיים. אחרי התורה שלומדים סמוך לתפלה, אחריה, יוצאים – "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", צריך לצאת עם התורה הזו לעולם ולעשות בו משהו.

בכל אופן, יחסית לתורה שלפני התפלה, התורה שאחרי התפלה היא התורה של "לאן אתה הולך" – תורה עם יעד. היעד הוא לצאת מעצמך. כל חוש ההילוך של חדש סיון הוא לא להגיע אלי, אלא לצאת ממני (סוד "צאינה וראינה" כידוע מאדמו"ר הזקן), מהאותיות של התורה, לפנימיות התורה שמעל האותיות.

זה הפירוש הראשון, החכמה, התוכן הפנימי, האור שבתוך האותיות. אחר כך יש משהו עוד יותר גבוה, שנקרא "אור חדש" – הוא מהכתר, "אור חדש על ציון תאיר", תורה חדשה של מלך המשיח.

47.             ברכת כהנים – "עד מהרה ירוץ דברו" מהשפע שנקצב לאדם בשרש

נעשה גימטריא יפה לכבוד המדרגות שמסביר: קודם כל, שלש המדרגות הן גופא שלש הברכות של ברכת כהנים. "יברכך הוי' וישמרך", שיתברכו נכסיך, כמו "'ואברכך' בממון", היינו המשכה ממקור השפע.

דבר חשוב שלא הסברנו קודם – איך הצמח צדק מסביר את הפשט של ברכת כהנים לפי החסידות ב"דרך מצותיך"? דבר שכתוב הרבה פעמים בחסידות, שכח הכהן הוא להמשיך – מהר, בבחינת "עד מהרה ירוץ דברו" (כמו השקדים, סמל הכהונה, שהם הפרי שמתבשל הכי מהר) – את השפע מלמעלה. בכל ראש השנה נקצב לאדם כמה שפע מגיע לו במשך השנה. אז לשם מה מתפללים כל יום? הלא הכל נקצב מראש השנה. כתוב התירוץ לכך – בקונטרס "ומעין" באריכות, כאן בקיצור – שבראש השנה הכל נמשך למעלה בשרש, אבל מה שצריך להתפלל בכל יום, "אדם נידון בכל יום", האם אותו שפע שהגיע לעולמות העליונים אכן ירד למטה ויתממש בבני-חיי-מזוני בגשמיות.

הפלא, שאם לא זוכה נשאר ברוחניות – יהיה לו "מלא ברכת הוי'" לעולם הבא. אולי עדיף? הרי גשמיות היא בטלה ומבוטלת, כל התפלה היא "חיי שעה" ולא "חיי עולם". לא. כאן מקור חשוב שצריך זכות גדולה – דבר טוב וחשוב – שהשפע ששמור בחשבון לעולם הבא, קבלת אותו והוא יושב בחשבון הבנק שלך, ירד לעולם הזה ונראה אותו בטוב הנראה והנגלה.

למי יש כח לשבור את המחסומים ולהוריד מהר? זה הכח של השקד של התורה, של ברכת כהנים. ברכת כהנים פותחת את כל השערים, וכפי שהרבי כותב בשיחה ההמשכה של ברכת כהנים אינה מותנית. זה מה שמזרז – בכל דרגה דנים אם יש לך זכות שירד עוד שלב, אבל ברכת כהנים היא בלי זכויות, לא מותנה, וממילא הכל פתוח ונמשך מהר. כך מסביר את הפשט של ברכת כהנים ב"דרך מצותיך" – "עד מהרה ירוץ דברו" בלי תנאים, מגיע לך שכל מה שנקצב לך בראש השנה יגיע אליך בגשמיות ויתממש בפועל.

48.             המשכת בני חיי ומזוני

מה הדבר הראשון שנמצא בשרש וצריך לממש אותו בגשמיות? כסף, שיהיה לך כסף, שלא תהיה עני אלא עשיר. לכן הברכה הראשונה, שנמשכה מאמא דרך חסד כנ"ל, היא "ואברכך בממון", שיתברכו נכסיך ב"יברכך". יש גימטריא יפה שלא עשינו: אם נקח את שרש ברך, ונאמר שעיקר הפשט שלו הוא ממון, ברך-ממון עולה משיח. משיח קודם כל צריך הרבה כסף. אם יש ברך-ממון כבר יש משיח. אחר כך יש עוד שלבים – תחית המתים וכו' – אבל משיח הוא ברך ועוד ממון, ושיהיה "עד מהרה ירוץ דברו".

כל זה עדיין "שלא לשמה" – כנראה גם משיח הוא "שלא לשמה", "אדעתא דנפשיה" (בשלב הראשון שלו על כל פנים, השלב שעליו להוכיח את עצמו כמלך המשיח, לפי סדר הדברים המובא ברמב"ם). להמשיך מהשרש, שיתממש. אבל אחר כך, חיי ובני הן מדרגות של לשמה. האותיות הן כנראה הכסף – אותיות הן כלים. אותיות הכתיבה, לא אותיות החקיקה. שיהיה לך כלים, ממון, שיתברכו נכסיך. אמרנו שהדוגמה – שהרבי כותב בשיחה – היא כמו שהמזון מתברך בבטן, גם כמו שעובר מתברך בתוך הרחם, "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" בבחינת אמא.

אחר כך יש "לשמה", גילוי אור החכמה עצמו, תורה שאחרי התפלה – "ולאן אתה הולך", הולכים ליעד הראשון, התוכן הראשון של מה שנלמד. אחר כך יש את האור החדש, למעלה מהתוכן – גילוי של "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", גלוי של עצמות ה', קו האמצעי. בעצם כבר עומדים במדרגה הזו, כל יום ויום, כאשר נותנים דין וחשבון לפני ה' עד כמה התקדמתי היום ליעד.

49.             שלש הבחינות בתורה – חש-מל-מל

את כל זה מסמיכים על "מאין באת ולאן אתה הולך" – התורה שבאה אלי היא שלא לשמה, התורה שאני הולך אליה היא לשמה, ובכך גופא יש שתי בחינות. ממילא שלש הבחינות יחד הן כמו חש-מל-מל. התורה שאני לוקח אלי מהשרש, מהאין, "החכמה מאין תמצא", היא ה"חש". אחר כך יש את ה"מל" הראשון, על ידי המילה, כריתת הערלה וכו', אני מגיע לתוכן הפנימי, גילוי העטרה (שעל ידי הפריעה). אחר כך ה"מל" השני, שממתיק את כל הדינים, "מי ימלל גבורות הוי'", הוא גילוי התורה החדשה. ולסיכום:

50.             "אחֹתי כלה" – האהבה בשרש הנשמה ובירידתה לעולם

נקצר הערב, אחרון חביב במאמר: הרבי מסביר את הביטוי שחוזר הרבה בשיר השירים – "אחֹתי כלה". הוא אומר ש"אחתי" היינו אהבה טבעית, ששייכת לשרש הנשמה לפני שיורדת לגוף. להמשיך מדרגה זו למטה היא המשכה מהשרש אלי, כנ"ל. אבל התכלית של לצאת מעצמי, כלות הנפש – כלה לשון כלות הנפש ולשון כליון (מענין שכאן במאמר לא מחלק בין שתי בחינות אלו שהן שתי בחינות כלה כמבואר בלקו"ת שה"ש, כלות הנפש וכליון גמור, "אשתציאת גושמי", 'אויס' גמור) – באה מאבא ואמא עילאין, אם כי משיגים אותה דוקא כאשר הנשמה יורדת לגוף.

אז מתרחקים מה', נעשים יש, ויש תשוקה עצמה לחזור אל ה' – כלה לשון תשוקה, וממנה מגיעים לכלה לשון כליון (שוב, לא מבחין ביניהם, בין תשוקה שיש בזה עדיין מציאות היש ל'אויס' לגמרי) – הכל דוקא כשהנשמה יורדת לגוף (ומסתתרת בתוך הגוף המעלים ומסתיר עליו, משא"כ לגבי ירידת התורה לעולם הזה, אין העולם מסתיר בפניה ועל כן בכוחה גם לגלות את הנשמה שבתוך הגוף ולקשרה לשרשה באלקות).

51.             אהבה – השגה; יראה – הכרה

הוא כותב כלל במעין מאמר מוסגר, ווארט מאד יפה וחשוב: הוא אומר שבהתקשרות הנשמה לתורה צריכים שני קשרים, שרק כך יש קשר של קיימא. שני הקשרים הם דחילו ורחימו, קשר של אהבה וקשר של יראה. אם התקשרות היא דעת – לשון התקשרות והתחברות, כמפורש בתניא – יש בה שרש החסדים ושרש הגבורות (לא סתם אהבה ויראה אלא) קשר של אהבה וקשר של יראה.

מה קורה כאשר הנשמה יורדת למטה והופכת מאחות לכלה? יש מעלה באחות, שהאהבה תמידית, ויש מעלה בכלה, של תשוקה עצומה כרשפי אש כו'. בדרך כלל מסבירים את שתי המדרגות בחסידות כ"פתחי לי אחתי רעיתי" – אהבה קרה כמים ואהבה חמה כאש. כאן חידוש חשוב ב"אחתי כלה".

יש פה רמז חשוב ש"אחתי כלה" עולה דעת – לפי ההסבר במאמר צריך לומר ש"אחתי" היא "דעת תחתון" ואילו כלה, דוקא מכח הירידה למטה, היא "דעת עליון". צריך שני קשרים, של אהבה ויראה, ומה ההבדל? כאשר הנשמה יורדת למטה, בדרך כלל אומרים שיש מעלה באהבה יותר מיראה – כמו כל "קונטרס העבודה" של הרבי רש"ב שלמדנו, שמבאר איך "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". שם הוא דבר בקיצור על יראה, אבל תכלית עבודת ה' היא אהבה.

כאן אומר שיש משהו פנימי יותר ביראה דוקא, למה? הוא כותב כאלה מילים – האהבה היא לפי ההשגה. אנחנו פה למטה, רחוק מה', בגלות. כדי לעורר אהבה – אהבה של כלה, לא אהבה של אחות (שהיא להזכר בשרש) – צריך להשיג אלקות בהתבוננות. הוא כותב שאהבה תלויה בהשגה. כלומר, אהבה – במצב הנתון שלי כאן למטה – תלויה בכמה השגה יש לי באלקות, ולפי ההשגה כך האהבה.

הוא אומר שיש תכונה אחרת ביראה מאשר באהבה. אם הנשמה בשרש היא נקראת "בנות ירושלים", שם יש שלמות היראה בדרך ממילא, בגלל גילוי האלקות. אבל כשאני יורד ומתרחק ממילא מהמצב של "בנות ירושלים", אבל תוך כדי הירידה "שחורה אני ונאוה", שחורה, אבל מגלה עוד יותר "ונאוה" על ידי עבודה. אבל, מה דורשת היראה? הכרה, שיותר מהשגה (דברנו על הכרה, ששרשה בכתר, שבוע שעבר). כך הוא מחדש במאמר.

52.     תשע"ב – אהבה־השגה יראה־הכרה

יש כאן התבוננות יפה במלים – אהבה שייכת להשגה, יראה שייכת להכרה (אהבה-השגה יראה-הכרה עולה תשעב – השנה הזאת; רק השגה הכרה עולה "אהיה אשר אהיה"). הכרה הרבה יותר פנימית מהשגה. הכרה יכולה להיות בקטנות או בגדלות. הבן מכיר שזה אביו והאבא גם מכיר את בנו (ויש לו זכות וכח על פי תורה לזהות מי בנו בכורו). זו לא השגה, אלא הכרת המהות. בשביל יראה צריך הכרת המהות – צריך להכיר את ה' כדי להתיירא ממנו. כדי להמשך באהבה, "משכני אחריך נרוצה", צריך איזו השגה – לפי ערכי, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – טפה בים של השגה, ולפיה האהבה והריצה. אבל ההשגה לא מספיקה בשביל יראה.

53.             יראה לא טבעית דורשת הנחת עצמותו

עוד ווארט שהוא אומר בענין: למעלה היראה היא טבעית, אבל למטה יראה מאד לא טבעית – "יראת הוי' טהורה" – וצריך בשבילה יגיעה עצומה (וכמ"ש "יגעת ביראה"?), דהיינו הנחת עצמותו. צריך הכרת המהות, וזה גופא יכול לבוא רק כשאדם יכול להניח את עצמו בצד. בשביל אהבה לא צריך כל כך הנחת עצמותו. כשאדם מתבונן ומשיג משהו הוא לא צריך ממש להוריד ולסלק את עצמו, אבל כדי להכיר את המהות – כדי לבוא ליראת ה' – הוא צריך הנחת עצמותו.

כל זה בא להסביר את ההבדל בין אהבה ויראה, שני הקשרים שצריך כדי להתקשר לתורה ולהתקשר לה'. ההתקשרות מלמטה היא ה"לאן אתה הולך", תורה לשמה, ולא רק ה"מאין באת" בתורה, שהתורה באה אלי, אלא שאני הולך לתורה – הולך ליחדא קוב"ה עם אורייתא, כמו דוד המלך שהיה מחבר את הקב"ה עם התורה למעלה (ובחינת "איזהו חסיד, המתחסד עם קונו וכו'").

54.             ה'אפס' של התורה

נעשה גימטריא יפה: אמרנו שבפסוק "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום" יש ג"ר דאמא עילאה. נעשה את החשבון – אמון (97) שעשעים (790, תבה זו מופיעה רק פעמיים בתנ"ך, כאן ובפסוק שאומרים בראש השנה "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים", יש שעשועי התורה ושעשועי הנשמות, אפרים הוא שם של מלך המשיח שהקב"ה מכנהו "אפרים בני") יום יום (יבק) – 999, מספר מאד חשוב בקבלה. אחד מסודותיו בספר יצירה הוא "לפני אחד מה אתה סופר".

אין בתורה את המספר אפס, מה שלפני אחד. כשעושים גימטריאות לא צריך אפס – דבר ידוע. יש אנשים שטועים לחשוב שבשביל לעשות חשבון חייבים אפס. לא נכון, יש בלעדיו את כל הפעולות, כמו באותיות האלף-בית. ממש טעות – תיקון חשיבה שלא צריך אפס בשביל חשבון. היות שלא צריך אפס, מאד משמעותי לשאול מה בא לפני אחד, ומסבירים ש"לפני אחד" בא 999. איך יודעים? כי כתוב "איכה ירדף אחד אלף" – "חזרת הגלגל" בלשון הקבלה – שאחד חוזר להיות אלף, כמו האות אָלֶף, שהיא א ולשון אֶלֶף. מה יש לפני אחד-אלף? 999, שהוא האפס של התורה.

רבי אייזיק אומר ש"אפס" היינו עתיק, המדרגה התחתונה של המאציל, ו"אין" הוא אריך, חיצוניות הכתר. הפסוק אומר "מאפס ותהו נחשבו לך" ("מאפס ותהו נחשבו לו" = 1000, שהוא יוצא מאפס הנ"ל, 999, ודוק). יש את המלה "אפס". יש ביטוי שה' ברא את העולם מאין ואפס המוחלט – לא רק מאין, אלא מאפס המוחלט. מה ההבדל? כתוב שאין הוא חיצוניות הכתר, עליה כתוב "החכמה מאין תמצא", ואילו אפס המוחלט היינו פנימיות הכתר, העולמות כפי שהם מצד עתיק. יש משהו במספר 999 שרומז לאותו אפס המוחלט ש"לפני אחד מה אתה סופר". זה "אמון... שעשעים יום יום", הג"ר של התורה.

55.             אמנות שעשועי התורה

אמרנו ווארט שעיקר האמנות היהודית היא יחודים. נאמר עוד יותר פשוט ומחודד: אם כתוב "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום" סימן שקודם כל בשביל השעשעים גופא צריך להיות אמן. זו אמנות הגימטריאות. עוד לפני כל אמנות אחרת, צריך אמנות בשביל השעשועים – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים" – זה הג"ר, האמנות שבאה מהכתר. לכן לא כל אחד רשאי לעשות גימטריאות, כידוע, אלא רק אחד שהוא ממש מומחה, אמן. לא לומדים זאת. גם אחרי הרבה שנים באוניברסיטה אין שום בטחון שתגיע למדרגה של "ואהיה אצלו אמון". בכל אופן, זה בגנים היהודים. מכך גופא ממשיכים לאמנות היחודים, לחבר את כולם יחד, כל החבורים שבעולם.

56.             אות – חכמה – אור חדש

עוד משהו: הוא אומר ששרש התורה לפני שיורדת למטה הוא האותיות. נחשב בלשון יחיד – קודם יש אות. "מאין באת"? מהאות (גם רמז לזרע קדש שנמשך מהאות ברית קדש, ובסוד "ישכב" – יש כב אתוון דאורייתא. שכבת זרע = 999). אחר כך חוזרים לתורה, "לאן אתה הולך", אני הולך לחכמה, ואחר כך הולך הלאה – "מהלכים", הולכים הליכה אחרי הליכה – מהחכמה שבתוך אותיות התורה לאור חדש.

נעשה גימטריא זו: אות חכמה אור חדש – גם עולה 999. כלומר, שתי מערכות במאמר יוצאות בדיוק אותו דבר. יש הרבה רמזים למספר זה. אחד מהם הוא "מטטרון שר הפנים", אל שדי במילוי ור"ת משה שעולה אל שדי – יש בו רמזים מופלאים[17]. בכל אופן, יש לנו כאן במאמר פעמים 999 – אמון שעשעים יום יום, אות-חכמה-אור חדש.

57.             תורה-תפלה-תורה-תורה

האות היא "חש", כמבואר אצלנו במקום אחר שכל אות בפני עצמה היא "חש". התוכן הוא ה"מל" הראשון, כריתת ברית מילה וגילוי העטרה, האור החדש הוא ה"מל" השני של התורה, גילוי העצמות. יוצא במאמר שבין ה"חש" ל"מל" הראשון, בין התורה שלא לשמה לחכמה של התורה, צריך תפלה.

זה גופא י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

התורה הראשונה היא כנגד המלכות, חכמה תתאה, "אדעתא דנפשיה" (כל מחשבת תיקון עצמי שייך למלכות[18]); התפלה היא בעיקר תשוקת המדות, "עבודה שבלב זו תפלה"; החכמה הפנימית והאור החדש ממש (אף על פי שקראנו להם חכמה וכתר) הם לפי ערך כיחס הבינה (בחינת תוכן פנימי) לחכמה (גילוי אור חדש, כברק המבריק על השכל), כיחס מוחין דאמא למוחין דאבא, יחס של מוחין השייכים למדות למוחין בעצם. בשיחות של הרבי, יש אלף לשון אולפנא – מוחין שמאלפים את המדות – ואלף לשון פלא (שהוא גם בחינת כתר, אבל כמוחין בעצם אלה מוחין דאבא, מוחין דאבא ואמא עילאין):

דבר ראשון שלומדים מכאן הוא שצריכים ללמוד לפני התפלה, לא פשוט אצל כולם. צריך תורה לפני התפלה, תפלה, ושתי תורות אחרי התפלה – גם חידוש (והרמז: תורה תפלה תורה תורה חדשה = 2665 = יה הוי' פעמים אדנ-י = 37, יחידה, בהשראה).

אפשר לומר שהתורה שלפני התפלה היא חסידות. אחר כך מתפללים. אחר כך התורה שמיד לאחר התפלה היא כנראה נגלה – ללמוד פרק משניות או דף גמרא. אחר כך עוד תורה, תורה חדשה, היא שוב חסידות, תורת משיח (המאחדת באיחוד אמיתי את הנסתר והנגלה של התורה) – עיקר האור חדש, להאיר את העולם כולו באור תורת אמת.

שנזכה להמשך של מתן תורה, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, נגלה ונסתר, הכל יחד.