כ"ח סיון ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת קרח

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר מז

2.                  א. "ויקח קרח"

3.                  סמיכות חטא המרגלים ומחלוקת קרח

היום אנחנו בפרשת קרח, שחלק על משה רבינו. כתוב שמשיח יבוא באותו דור בו הקרח שבדור יודה למשה שבדור, וממילא יתכלל בתוך משה רבינו. המרגלים בפרשה הקודמת בגדו בארץ, "ארץ חמדה", "ארץ טובה ורחבה", ואילו קרח כן היה ניחא לו להכנס לארץ, רק שרצה דמוקרטיה (לפי תפיסת השמאל, וכמו שיתבאר). הוא רצה בתוך הארץ לקלקל את החברה כפי שהיא צריכה להיות על פי תורה, עם משה רבינו בראש. כמו שנראה, בעצם יש שני פגמים כלפי ארץ ישראל – או שאתה בכלל לא רוצה להכנס לארץ ישראל, כמו הרבה יהודים בחו"ל שלא בא להם לבא לארץ, או שאתה כן רוצה דוקא להיות בארץ, אבל תחת שלטון דמוקרטי עם סולם ערכים שאינו של תורה, לא עם משה רבינו שבדור עומד בראש. זו נקודה ראשונה של הסמיכות בין הפרשיות, הקשר בין הנושאים העיקריים של הפרשיות.

4.                  "ויקח קרח" – לשון נופל על לשון

הפרשה שלנו מתחילה "ויקח קרח" – לשון נופל על לשון, משחק מלים – מה לקח? "ואתפלג", לקח את עצמו למקום אחר כדי לחלוק על משה רבינו. יש עוד הרבה פירושים מה הוא לקח – לקח עצה רעה לעצמו, כך כתוב בזהר.

הרד"ק כותב בספר השרשים שלשון לקיחה משמע לקיחה למות, כמו "כי לקח אתו אלהים" הנאמר בחנוך ובעוד פסוקים בתנ"ך על דרך זה. לפי זה, יש לרמוז שלקרח היו מחשבות אובדניות (כמו שיש להרבה גבירים ראשי השמאל, וכמו שקין, שרש קרח, סבל מדכאון בנפש, כמו שיתבאר), ואכן כך התקיים בו – "ויאבדו מתוך הקהל", שירד עד לאבדון, המדור התחתון בגיהנם, וכדעת רבי עקיבא (תיקון קרח, כמו שיתבאר) שאין לקרח ועדתו חלק לעולם הבא, וכך גם יוצא לפי הזהר כאן (וכפי שמסביר רבי לוי'ק בפירוש הזהר).

בכל אופן, רואים שהתורה מדגישה משחק מלים זה בשתי המלים הראשונות של הפרשה, "ויקח קרח". כלומר, יש כאן שער שהתורה רוצה שנשים אליו לב – שער קח. "ויקח" לשון לקיחה, השרש הוא לקח, רק שה-ל – פ הפעל – נופלת, ונשאר קח.

5.                  פגם הזווג ב"ויקח קרח"

חוץ מהמשחק הגלוי ב"ויקח קרח", אם מסתכלים על שאר האותיות – במלה הראשונה יש קח ובשניה קח (ה-ר שבפנים כנראה לתפארת הלשון), והאותיות הנשארות הן ריו, העולה קח-קח. נמצא שיש פה בעצם ד"פ קח, פעמיים גלויות ופעמיים נסתרות.

מזכיר את המשחק של הבטוי מהמדרש שהרבי מאד אוהב – דידן נצח, שכולו עולה ריו (קח-קח), אבל מתחלק ל-דן ו-דן גלויים (הר"ת ובתוך המלה דידן) ושאר האותיות גם עולות דן-דן נסתרים. פעמיים ריו היינו ריו עליון ו-ריו תחתון, מצד האיש ומצד האשה, שפועלים את הזווג. מלמד שיש ב"ויקח קרח" איזה זווג – לא זווג בקדושה, אלא פגם בזווג הקדושה ("ויקח קרח" את עצמו – הוא התחתן עם עצמו, לקח את עצמו לעצמו, על דרך "העטֻפים ללבן", 'זיווג' דקליפה מיניה וביה שהוא זיווג סריס).

יחד, ד פעמים קח (ב פעמים ריו) – "ויקח קרח" ("דידן נצח דידן נצח") – עולה תבל. "לדוד מזמור להוי' הארץ ומלואה תבל ויֹשבי בה". תבל היא ארץ ישראל – מכל שמות הארץ תבל פירושו ארץ מיושבת, והיא ארץ ישראל.

6.                  מחלוקת קרח – פגם ב"שבת שלום"

מה עוד בקבלה שייך לד"פ קח? הכוונה של ענג שבת: עדן-נהר-גן (ר"ת ענג). רק "ויקח" עולה עדן, וממילא קרח עולה נהר גן. כמו שאמרנו שיש פה פגם בזווג העליון, יש גם רמז לשבת. אי אפשר לומר שהוא שמר שבת כהלכתה והתענג עליה כמו שראוי להתענג על השבת. ואכן כתוב בזהר הקדוש, שנלמד עכשיו, ש"ויקח קרח" יוצא מפרשת מקושש. כמו שרש"י מביא שסמיכות הפרשיות היא שקרח יוצא מפרשת ציצית, בסוף פרשת שלח – שקרח בא עם כל אנשיו לפני משה לבושים בטלית שכולה תכלת, ושאל את משה בלעג אם הטלית חייבת בפתיל תכלת. הרי כולה תכלת, מה כבר יוסיף עוד חוט אחד של תכלת?! אם כן, הכפירה שלו יצאה מפרשת ציצית. אך מה יש לפניה? לפניה – ויש קשר ביניהם – יש את פרשת מקושש עצים. בזהר העצים הם "אילנין אוחרנין", כמו "קלא אילן" שבמקום תכלת כשרה.

עוד לפני פרשת מקושש יש פרשת עבודה זרה, כמו שדובר אצלנו הרבה פעמים על שלשת הדברים זה אחר זה ששקולים כנגד כל התורה כולה – עבודה זרה, שבת וציצית. רש"י כותב שבתוך הציצית יש רמז לכל תריג מצוות התורה, "וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם" – מהראיה באים לזכרון ומהזכרון למעשה שהוא העיקר. בכל הדברים האלה בא קרח וכופר – לפי פשט בציצית ולפי הזהר בשבת (ולפי החסידות הוא גם עבד עבודה זרה, שהרי כל החולק על משה וכופר בו ובנבואתו כופר במקום ב"ה). כמו שנסביר תיכף, מה שהוא כופר ופוגם בשבת הוא בעצם הפגם בשלום בעם ישראל. סוד השבת הוא סוד השלום – שבת שלום. הוא לא רוצה שלום, הוא רוצה מחלוקת, כמו שכתוב בפרקי אבות – "איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו". מדייקים שלא "מחלוקת משה וקרח" אלא "קרח וכל עדתו", מיניה וביה, בתוך עצמם, הכל מחלוקת.

7.                  תיקון קרח באלישע וברבי עקיבא

נחזור רגע לשער קח: אמרנו שהשרש של "ויקח" הוא לקח. אם באמת הייתי מכניס ה-ל שנופלת ל"ויקח" היה "וילקח", ואז היה חצי קרח – "שלם וחצי". חוץ משם, קרח הוא עצמו שרש בתנ"ך, ומה הקשר ל-לקח? קרח פירושו גם קרח בלי שערות. קרח הוא בלי שערות, מהלוים, כמבואר בחסידות – קרחת היא התיקון. התיקון הראשון של קֹרח הוא "עלה קֵרֵח עלה קרח" שנאמר באלישע הנביא. גם רבי עקיבא הוא קרח, לפי פירוש אחד רבי יהושע בן קרחה הוא בנו של רבי עקיבא. שניהם מהשמאל, משרש קין, כפי שנסביר.

אם כותבים קרח מלא – קוף ריש חית – רק אותיות המילוי עולות 806, אל פעמים הוי' (מספר חשוב בקבלה, החותם של מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות"), ולעניננו עולה אלישע רבי עקיבא בדיוק. איך אני יודע שרבי עקיבא מתקן את קרח? כי הוא מודה. משה רבינו ישב באחורי בית המדרש ושמע את רבי עקיבא דורש תלי תלים של הלכות על כל תג ותג, וחלשה דעתו, עד ששמע שר"ע אומר שהכל הלכה למשה מסיני – הוא בבטול למשה רבינו, הכל ממנו – ואז נחה דעתו.

תיקון קרח הוא תלמיד ותיק שבאמת מחדש, מחדש כל כך עד שחדש גם למשה רבינו, ואף על פי כן זה חלק ממה שכבר נאמר למשה מסיני – הוא מודה. גם אלישע ביחס שלו לאליהו הנביא – בחינת משה רבינו – נכנע אליו ומשמש אותו (כמו שיד שמאל משמשת ונכללת ביד ימין), וממנו לומדים "גדול שמושה של תורה יותר מלמודה". שניהם שמאל שנכנע ונכלל בימין – תיקון קרח, כמו שנסביר.

8.                  "כעין הקרח הנורא"

איזה עוד משמעות יש בשרש קרח? "הקֶרַח הנורא", הרקיע שעל ראשי החיות בנבואת יחזקאל ("ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה" – הקרח הנורא על ראשי החיה נוטריקון קרח, וכן רקיע כולל אותיות קרח על ידי חילוף ע-ח באותיות אחהע מהגרון.

אכן מבואר בדא"ח שקרח הוא סוד הרקיע המבדיל בין מים למים, המחולל מחלוקת במעשה בראשית, ושרשו בספירת הבינה, שרש קרח, כמו שיתבאר. ועוד, מבואר בתניא שבגן עדן יש רקיע, ש"נמתח רקיע על הנשמות שבגן עדן ורקיע זה נקרא רזא דאורייתא ובו סוד כ"ב אותיות התורה" – לקרח יש שרש אף ברקיע זה, ב"רזא דאורייתא", רזא דתורת משה, וכפי שיתגלה לעתיד לבוא כאשר יתוקן קרח בשלמות, וכרמוז בכך שקרח הוא כפולה של כב, קרח = כב פעמים יד, וכן "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא", עד האתנחתא, עולה 2200 = 100 פעמים כב, וכן המשך וסיום הפסוק "נטוי על ראשיהם מלמעלה" עולה 946 = 43 פעמים כב, שהוא המשולש של 43. כל הפסוק עולה 3126 = 22 פעמים 143, שעולה 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 11 ברבוע, שעולה קרח ועוד 3 פעמים 946 הנ"ל, ודוק).

לכאורה, "עלה קרח" ו"הקרח הנורא" הם שני ענינים שונים, כך ברד"ק, אבל הם מאותו שרש (קרח עצמו משלים את שני הלשונות "עלה קרח" ו"הקרח הנורא" לשלמות של 1296 = לו ברבוע שהוא ו בחזקת ד. "עלה קרח" נאמר על אלישע, ויש לומר ש"הקרח הנורא" רומז לרבי עקיבא בפרט, שנקרא קרחה אותיות הקרח, והוא אכן דורש את התגין שעל ראשי החיה, ובסוד "על אלוה נורא הוד").

לקרח באמת קר – מתחיל ב-קר – אם היינו מוסיפים מ ל-ח שלו היה חם, אבל בינתים כולו קר כקרח. יש לקרח (הנורא) פוטנציאל להיות חם, אבל מתחיל קר. קרח מתחיל קר כלפי משה רבינו, הוא מדבר אתו בקור רוח (מתוך רוחו של קין, כמו שיתבאר), אבל כשיורד לגיהנם – לאן שצריך להגיע, ירידה צורך עליה – מתחיל להתחמם ולצעוק "משה אמת ותורתו אמת". חם בגיהנם, אבל ככה הוא קרח. הביטוי "הקרח הנורא" לא שלילי אלא חיובי, אבל כאן פשוטו כמשמעו יש איזה קרח נוראי בסיפור של קֹרח.

9.                  שער קח בתוספת למנר

יש לנו קח עם ל ו-קח עם ר – אז מה מתבקש? יכולנו לקחת את השער קח ולהתבונן בו, כמו תמיד, אבל נעשה משהו קצת אחר וחדש הערב. יש קבוצת אותיות שמתחלפות בלשה"ק – למנר. כל אחת מאותיות אלו מצטרפת ל-קח. קרח או רקח, לקח או קלח (קלחת, קדרה), קמח, קנח (קנוח סעודה – לא מלה בתנ"ך אלא בחז"ל, מלה חשובה שאדמו"ר הזקן כותב בתחלת אגה"ת בתניא, שהיא ענין הכפרה, כל כפרת העוונות היא קנוח לכלוך החטא).

10.             חק ו-קח – פנים ואחור של נצח דאלב"ם

מה קורה אם הופכים את השער? קח-חק. זה שער מיוחד, כי הוא זווג אותיות באלף-בית אלב"ם בו הקב"ה ברא את העולם, כמו שאומר בעל המגלה עמוקות – "'כלם בחכמה עשית' – כלם באלבם עשית". באלב"ם חק שייך לנצח, קשור ל"דידן נצח" – כל מחלוקת קרח היא התנצחות, מי ינצח (פתיחת התורה ב"בראשית ברא אלהים" רומזת לספק הנוגע לכללות מעשה בראשית ותכלית הכוונה של בריאת העולם – האם עתיד להתברר שמשה נצח את קרח או שמא ההיפך שקרח נצח את משה; יחסית, משה הוא השמים וקרח הוא הארץ – "נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ". תיקון העולם הזה הוא שהימין יגבור על השמאל ויכליל את השמאל בתוכו, אך לעתיד לבא ונהפוך הוא, עתיד השמאל לעלות על הימין ולהכליל את הימין בו, כרצונו של קרח). הנצח היא גם מדתו של משה רבינו.

בקבלה חק-קח היינו הנצח דאלב"ם – "פנים ואחור" (חק היינו ה"פנים", ה-ח באה באלף-בית לפני ה-ק, וההיפוך הוא "אחור" – "פנים ואחור" הם שני הכוונים בהם אפשר להכנס לשער העשוי משתי מזוזות עליהן רשומות שתי אותיות, אם אני נכנס לשער מכיוון אחד, מהחוץ לפנים, ישר, אני רואה חק בקריאה מימין לשמאל, ואם אני נכנס לשער מהכיוון השני, מהפנים לחוץ, אחור, אני רואה קח).

איך אני רואה שהתורה רוצה שנשים לב שההיפך מקח הוא חק? בפרשה הבאה אחרי קרח – חקת. קרח הוא האחור (אכן בקרח, אותיות רח הן האחור של שער אחור – חר!) וחקת הפנים – כללות כל התורה כולה, "זאת חקת התורה". קרח הוא כללי מאד, הלעו"ז של משה רבינו.

11.             שער חק בתוספת למנר

כמו שיש לנו את כל ה-למנר ב-קח יש גם ב-חק. אפילו המלה העיקרית שחז"ל מציינים בהקשר לקרח – מחלוקת – היא גם חק עם ל, שרש חלק. כמובן חלק יכול להיות משהו טוב מאד – "חלק אלוה ממעל ממש". אם נשים את ה-מ בתוך ה-חק יהיה חמק – "חמק עבר". על פי הפשט חמק פירושו להסתובב. איך אדם מתחמק? עושה סיבוב (מתחמק לתוך אור-אין-סוף הסובב כל עלמין). אחר כך ה-נ – חנק (כמו שנאמר באחיתפל, החולק על דוד כמו שקרח חולק על משה, "ויצו אל ביתו ויחנק", קשור למחשבות האובדניות של קרח הנ"ל, נטיה להתאבד). בסוף ה-ר – חרק, "חרק שיניו", "שניו יחרק ונמס" (סוף פרק קיב). חרק הוא גם ניקוד – חיריק, השייך לספירת הנצח בקבלה. כל נקודה היא כנגד ספירה והנצח הוא חיריק. הרשע "שניו יחרק ונמס", וכנראה גם הצדיק מדי פעם חורק את שיניו, כאשר צריך לנצח מישהו.

12.             קרח לא מוכן לקבל ממשה חקים שלמעלה מטעם ודעת

הכל רקע, להכנס לאוירה – קרח עם הקמח והקלחת והלקיחה שלו. כל ה-למנר ב-קח וגם ב-חק. קבלת דעתו של משה רבינו היא חק – "זאת חקת התורה", "לך אני מגלה טעם פרה ולא לאחר". כל המצוות הן חקים, וצריך לקבל אותם ממשה. יש רק אחד שיש לו זיקה לפנימיות (קשור גם למאמר בע"ב שנלמד), יש לו גישה לפנימיות החוקים – משה רבינו. לכן כל התורה והמצוות צריכים להיות חקים שמקבלים מכח סמכותו של משה רבינו.

זו הבעיה של קרח, אין לו חקים, הכל צריך להיות גלוי, וממילא כולם שוים – "כל העדה כלם קדושים ובתוכם הוי'". כמו שאמרנו, נשמע מאד נחמד הדמוקרטיה שלו. לכן משה צריך לפול על פניו ולעשות חשבון נפש – כמבואר בחסידות – אולי קרח צודק, אולי אני מתנשא. צריך לפול על הפנים ולבדוק את עצמו, כסיפור המפורסם הדומה לכך על אדמו"ר הזקן. פעם מישהו העביר עליו בקורת, שהוא מתנהג כרבי מורם מעם, הוא נפל על פניו. כשבנו שאל מה זה הוא השיב שכמו בספור של קרח – כשהוא אומר "ומדוע תתנשאו" משה נופל על פניו וצריך לבחון הכל בתוך עצמו.

13.             תיקון קרח עד לגאולה

כל זה רקע, שיש קרח ומשיח יבוא רק בדור שקרח יודה למשה שבדור. קרח היה עשיר מופלג, עשיר כקרח. בגלל שהיה לו כל כך הרבה כסף הוא גם הרגיש את עצמו על הגובה, ש"בעל המאה הוא בעל הדעה", ולכן הרגיש שהוא יכול להעביר לעם ישראל את כל מה שהוא רוצה ומה שהוא חושב. חוץ ממה שרש"י מביא שהיה עשיר בדעת – רוח הקדש – וראה ברוה"ק את כל צאצאיו בני קרח משוררים על הדוכן. הוא חשב – כל הגדולה והקדושה הזאת יוצאת ממני ואני אשתוק?! רש"י כותב בשם חז"ל שהוא ראה, אבל לא עד הסוף – משה כן ראה שבניו עשו תשובה, לכן זכו למה שזכו. הוא לא עשה תשובה עד שלא ירד לגיהנם, שם התחיל לשוב. השאלה כמה עוזרת תשובה שם, אבל בכל אופן חשוב מאד שצועק שם "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים" – תיקון גדול לקרח. מתוך תחלת התיקון שלו עצמו בא אלישע ובא רבי עקיבא, ובסוף בדור שלנו יעמוד קרח מאד גדול שכל הגאולה תלויה בו – צריך להגיע אליו ולהשפיע עליו.

14.             חלקי הטוב והרע של הבל

קודם אמרנו דבר שמקובל כפשוט בכתבי האריז"ל, שמשה רבינו הוא משרש הבל וקרח משרש קין. וכמו שאז, בגלגול הראשון, קם קין על הבל ורצחו נפש, גם בגלגול הזה קין רוצה להתנשא ולקחת ממשה רבינו את גדולתו, רק שכאן משה רבינו מנצח אותו בסוף. הסיפור הוא של קין והבל[א].

אבל כשלומדים את האר"י יותר לעומק הוא לא כל כך פשוט. הרי לכל אחד יש נרנח"י. מה שיש לקרח מקין הוא הרוח, אבל מצד הנפש של קרח – את הנפש הוא קבל מהלידה, עוד לפני שקבל את הרוח; האריז"ל כותב שרק בסמוך לספור זה הוא קבל את הרוח של קין, ורק אז קבל אומץ עם יזמה וחוצפה לחלוק על משה רבינו, אבל כל הזמן לפני כן לא היה יכול לעשות זאת, וזאת מפני שהנפש שלו הוא גם מהבל (כמו אצל משה רבינו), אך מהחלק הרע של הבל. כלומר, גם קרח שייך להבל, ולא רק משה רבינו שייך להבל, רק שהחדוש אצלו שמקבל את רוח קין ואז קם וחולק על משה רבינו מכח רוחו של קין.

מהו החלק הרע של הבל? הרי משה רבינו הוא גם הבל, מה ההבדל ביניהם? משה רבינו קבל את כל החלק הטוב של הבל, וגם את החלק הרע של הבל הוא הפך לטוב וכבר כלל אותו בתוך עצמו.

אומר האריז"ל כך: להבל המקורי, הבל הראשון, בנו של אדם הראשון, היו לז חלקים טובים, כמנין הבל. אבל היו לו גם שח חלקים רעים, כמנין קרח. משה רבינו קבל את כל ה-הבל חלקים הטובים, אבל גם תקן את כל ה-שח חלקים רעים – ויש לו סה"כ משה חלקים. זו כוונה חשובה מאד של האר"י הקדוש, חשבון פשוט.

15.             תיקון החלק הרע של הבל – חבור ה-חש ל-מל

מה אומר שח החלקים הרעים של הבל? הרי בשמו איני רואה שום שח, אלא רק את אותיות הבל. כתוב ש-שח היינו ה-חש של חשמל, אבל ללא החבור ל-מל, לשון גילוי אלקות. כתוב באר"י בהרבה מקומות שה"חש" של "חשמל" הוא קליפת נגה, או ליתר דיוק הוא בין ק"נ לקדושה. אנחנו לומדים תמיד שיש את הקדושה, יש קליפת נגה ויש ג"ק הטמאות, אבל כתוב באר"י שיש גם משהו בין הקדושה לק"נ, והוא ה-חש של חשמל, שיכול להכלל למטה (כמו שק"נ יכולה להסחב ולהכלל בג"ק הטמאות) וגם למעלה (נמצא שיש ארבע מדרגות: קדושה, חש דחשמל, ק"נ, גקה"ט, כנגד ארבע אותיות השם המפורש, וכידוע מרבי אברהם אבולעפיא בסוד יצר הטוב ויצר הרע).

חש היינו "עת לחשות", ושתיקה היא העלם והסתר אלקות (כמו שנסביר בהמשך הסבר ע"ב, בע"ה). אם חש היינו רק לשתוק, שלא מצד הקדושה, היינו להשתיק את משה רבינו, להשתיק את התורה (ההיפך מ"סיג לחכמה שתיקה", חש המשרת את הקדושה, סוד יחוד יה, יצר הטוב, כנ"ל, דהיינו כחו של כלב בפרשה הקודמת – "ויהס כלב את העם אל משה" ופירש"י "השתיק את כולם").

דברנו לאחרונה על הנטיה של הממסד להשתיק את מי שיש לו נבואה אמתית, כמו שרצו להשתיק את ירמיהו הנביא (עיקר גלגול משה בין הנביאים). להשתיק את הקדושה, להשתיק את האלקות, זה ה"חש" הרע – אלו החלקים הרעים של הבל, שקבל אותם קרח. איך הוא משתיק את הקדושה? שיש לו אידיאולוגיה שלפי דעתו היא הרבה יותר טובה. יש לו אידיאולוגיה של דמוקרטיה שיותר טובה בעיניו מחקי התורה – כך הוא מוכר לצבור.

יש סתם רודן שמשתיק נביאים נגדו – מחסל אותם. אבל בעולם חפשי אי אפשר על ימין ועל שמאל לחסל אנשים, אז מה עושים, מה צריך? איזו אידיאולוגיה שהיא עצמה מסתירה לגמרי על האלקות, כי סותרת לגמרי (סותר לשון מסתיר) את האלקות. אם יש דמוקרטיה, מה אתה מדבר על מלך ועל מלכות ישראל?! פרימטיבי, לא שייך בכלל בעולם המודרני שלנו. כך הוא קרח (המרדן מכח העולם המודרני, וככל שהעולם נעשה יותר ויותר מודרני כך מתגברת מרדנותו של קרח, ועל כן הקרח של הדור שלנו הוא קרח גדול מאד כנ"ל, יותר גדול מהקרח המקורי), הוא חש, יש לו כח להשתיק את הקדושה.

אבל משה רבינו לוקח את ה-חש הזה וכבר מכניס אותו בקדושה, ואז הופך להיות השלב הראשון – שלב ההכנעה – של חשמל. חשמל הוא מלבוש קדוש לגמרי – "עתים חשות עתים ממללות", הכל בקדושה, שתיקה לפני דבור, "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות תורה יבקשו מפינו", שעושה עצמו כאלם וחש עד שכורת את הקליפה הפנימית ואז פותח את פיו, "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו", ובכך ממתיק את גבורות ה'. משה לוקח את החש וממתיק, מצרף להבל – גם לשון דבור, יוצא מהבל-להב-הלב. אפשר להשתיק אותו, או לתת לו להתגלות בצורה מתוקנת. עד כאן כוונה חשובה מאד של האריז"ל. כל זה הנפש של קרח – ה-שח החלקים האלה, שאצל הבל הם רעים, ומשה כבר החזירם לטוב.

16.             ב. חלק הזהר: מעלת דברי התורה

17.             קרח – מצד הבינה

אחרי זה נפתח את הזהר בתחלת פרשת קרח: מתחיל במאמר של רבי אבא – הסופר של רשב"י, המכוון כנגד הבינה, כמו שמסביר רבי לוי'ק תמיד וכתוב במפורש בכתבי האריז"ל על התחלת האידרא. רבי אבא – בינה, השרש של קרח. קרח חלק על משה. משה בא מהמים העליונים, החכמה, אבל התכונה העיקרית שלו היא הדעת – הוא "רעיא מהימנא", שרועה ומפרנס את האמונה, ותכונתו העיקרית היא הדעת. בעצם הוא "דעת עליון", "דעת הנעלם", הדעת העיקרית, שאצלו גלוי ש"כולא קמיה כלא חשיב ממש", כמו שנלמד בע"ב, אבל מה שהוא מלמד את העם הוא "דעת המתפשט", "דעת תחתון".

יש למשה את שתי הבחינות, "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", והן ענינו העיקרי. נקודת הדעת של כל יהודי – היכולת שלנו להתקשר ולדעת את ה' – היא ניצוץ משה שבנו, כמו שכתוב בתניא. יוצא שכאן זה הבינה (קרח) כנגד הדעת (משה). קרח חולק גם על אהרן, רוצה את הכהונה הגדולה – רוצה להחליף את היוצרות, כמו שנסביר. אהרן כאן הוא איש חסד. שלשת ה'גבורים' של הפרשה הם קרח, משה ואהרן. יש מעלה, קרח היה פקח – יהודי פקח, אבל לא עד הסוף. להיות פקח זה מסוכן, הגם שהבעל שם טוב אמר שיש שלש מצוות עיקריות שלא כלולות ב-תריג, והראשונה היא להיות פקח. צריך להיות פקח עם בטול למשה רבינו, וקרח היה פקח בלי בטול. פקח עם בטול פקחותו באה בעיקר מהחכמה, אבל אצל פקח בלי בטול – כמו קרח – הפקחות באה בעיקר מהבינה שלו. הוא יהודי פקח מאד, וגם עשיר מאד. מאיפה בא העשר? גם מהבינה, "מצפון זהב יאתה" (המשך הפסוק: "על אלוה נורא הוד" הרומז לרבי עקיבא, תיקון קרח, כנ"ל).

משה רבינו הוא הדעת. בין רשב"י והתלמידים הדעת היא רשב"י עצמו (הבינה רבי אבא), ואהרן הוא החסד – איש חסד (בין תלמידי רשב"י החסד הוא רבי יהודה, שגם מופיע בקטע הזהר שנלמד). זה רק להכנס לזהר.

18.             יוקר ומתיקות התורה יותר מהעושר – מעלת משה על קרח

פותח רבי אבא בפסוק מתהלים יט: "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים". כך הוא פותח את פרשת קרח. כמו שידוע שבכל המדרשים פותחים באיזה פסוק בתנ"ך, שלא תמיד רואים את הקשר, ובהמשך הוא מתבהר. גם כאן, "'ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי'. פתח רבי אבא 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים'. כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון, תאיבין אינון לעילא, תאיבין אינון לכולא". עד כאן הפתיחה – כמה עליונים דברי תורה, כמה יקרים דברי תורה, כמה הם חמודים למעלה וכמה הם חמודים לכולם. ההמשך הוא שהרי התורה היא "שמא קדישא", שם קדוש.

מה הקשר בין כל זה לבין קרח? כמו שאמרנו, קרח היה עשיר גדול, בעל זהב ופז רב. אם אני אומר "הנחמדים מזהב ומפז רב" – מה נחמדים? דברי תורה. הרי לפני כן יש את כל ששת הלשונות – כנגד ששה סדרי משנה, כולל כל התורה – במעלות התורה, הסיכום הוא שדברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב. מה משמע מכאן? כנראה הוא לומד – וכך מסבירים – שקרח עצמו הוא ה"זהב ופז רב" (זהב ופז רב = קרח ע"ה. פז רב = ברא אלהים, טוב ברבוע, פתיחת מעשה בראשית, אך התורה יקרה מזה – וכידוע הרמז ש"יקרה היא מפנינים" = תורה – שהרי התורה היא סוד מעשה מרכבה, וראה לקמן שקרח רצה להחזיר את המציאות כפי שהיתה בראשית הבריאה). זה מובן, הוא הרי עשיר גדול.

הנחמדים הם התורה, משה רבינו, שיותר נחמד מקרח. כלומר, רבי אבא רוצה להדגיש שבין שני הטיפוסים כאן – משה וקרח – מי יותר נחמד. כל יהודי צריך להחליט מי יותר נחמד. כמו בבחירות, איך בוחרים? לפי הפרצוף, המועמד היותר נחמד. רבי אבא אומר – תסתכלו על הפרצוף של משה רבינו ועל הפרצוף של קרח, משה יותר נחמד. הוא והתורה שלו נחמדים יותר מקרח, עם כל הזהב והפז הרב. ההמשך פחות מובן, צריך לומר שקרח הוא "דבש ונפת צופים", אבל משה יותר מתוק. ההתחלה היא מי יותר חמוד, משה או קרח. ההמשך הוא מי יותר מתוק, זיס, געשמאק. רואים שקרח הוא "דבש ונפת צופים", אבל משה רבינו יותר מתוק, "ומתוקים מדבש ונפת צופים". לכאורה זה כאן הפשט.

אם כן, קרח הוא באמת משהו גדול – מאד עשיר, מאד מתוק – ואף על פי כן צריך לבחור בתורה. רואים כמה גדול הפיתוי ללכת אחרי קרח, להצטרף לעדתו (לדעתו). הרי יש לך בית חב"ד ואתה צריך תקציב. אצל מי התקציב? לא אצל משה רבינו. תצטרף לקרח – עדיין תקרא שליח, אבל רק תצטרף אליו – יהיה לך כסף, גם דבש. יהיה לך הכל, כסף וזהב ופז רב ודבש ונפת צופים – פיתוי גדול. לכן רבי אבא צריך לבוא ולומר שדברי תורה יותר יקרים ויותר מתוקים.

19.             ארבעה לשונות למעלת התורה

כדי לרומם את הערך והיוקרה של דברי משה כנגד הפז והזהב וכו' של קרח הוא מביא ארבעה לשונות, ובסוף סיכום שהכל הוא "שמא קדישא". קודם ארבעה לשונות – "כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון פתגמי אורייתא, תאיבין אינון לעילא, תאיבין אינון לכולא" (תאיבין לשון חמדה). יש כמה פירושים בארבעת הלשונות, שכל אחד אומר את פירושו בפשטות בלי להזכיר שיש שאומרים אחרת. יש את הפירוש של מהרח"ו שמביא ה"מקדש מלך", יש את הפירוש של רבי לוי'ק – כל פירוש מאד יפה – בלי להזכיר את הפירוש המקובל, ויש את הפירוש של רבי משה זכותא, הרמ"ז, שהכי מקובל בחב"ד מכל מפרשי הזהר הקדוש. הכל על פי פנימיות סודות האר"י הקדוש.

20.     פירוש מהרח"ו: התורה בארבעה עולמות

המהרח"ו בהגהות על דף הזהר, ומביא אותו המקדש מלך, כותב שארבעת הלשונות הם כנגד ארבעת העולמות[ב]. התורה נמצאת בכל עולם – יש בעולם האצילות, בעולם הבריאה, בעולם היצירה ובעולם העשיה. על התורה כמו שהיא בעולם האצילות אני אומר שפתגמי אורייתא הם "עילאין" – התורה היא בעולם העליון. מתאים למה שמקובל בחב"ד שכאשר אדמו"ר הזקן היה רוצה להצביע על אצילות היה אומר 'למעלה'. כמה עליונים פתגמי התורה. יקר עולה שי, כמו שי עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק – בחינת עולם הבא, בינה, "אמא עילאה מקננא בכורסיא". לכן ב"כמה יקירין פתגמי אורייתא" הכוונה לתורה מצד אמא, כפי שהיא מתגלה בעולם הבריאה, עולם הכסא. אחר כך, "כמה תאיבין לעילא" היינו התורה בעולם היצירה, שהיא שם חמדה – מדה ותשוקה בלב. כשאני אומר שגם חמוד ומתפשט לכולם, שוה לכל נפש וכולם חומדים את התורה. איפה כולם חומדים את התורה? בעולם העשיה. זה פירוש אחד לארבעת הלשונות, ולסיכום:

21.     פירוש רבי לוי־יצחק: מדרגות של בינה ודעת

לרבי לוי'ק יש דרך אחרת[ג]: הוא אומר שמדובר כאן בשתי רמות של בינה ודעת. הוא לא כותב מה שאמרנו קודם, שבכלל המחלוקת של קרח ומשה רבינו היא בין הבינה, שמצד אחד מאד עליונה (כמו שכתוב בתניא פ"נ, "שער הנון" של התניא, ששם "כמעלת הזהב על הכסף", "מצפון זהב יאתה"), אבל גם "מינה דינין מתערין" – דיני המחלוקת – לדעת. קרח הוא הבינה ומשה רבינו הוא הדעת. רבי לוי'ק לא מזכיר זאת, אבל כותב שכל הלשונות כאן הם של בינה ודעת.

הוא אומר ש"כמה עילאין אינון פתגמי דאורייתא" היינו מצד אמא עילאה. ו"כמה יקירין פתגמי אורייתא" מצד דעת עליון. אחר כך "תאיבין לעילא" – תחת ה"עילאין" – היינו תבונה, שלמטה מאמא עילאה, והיא תאבה וחומדת את אמא עילאה מלמטה למעלה, וכך ה"תאיבין לכולא" היינו דעת תחתון שכוללת הכל, "מפתחא דכליל בשית", דעת תחתון שחומד מלמטה את דעת עליון (גם קשור בהשגחה פרטית לנושא המאמר בע"ב):

בכל אופן, כך הוא מביא, שיש פה שתי בחינות של בינה ודעת. כמה שוות בינה-דעת יחד? בפרקי אבות דוקא הם כתובים יחד – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" (לא עם חכמה, שהולכת שם יחד עם יראה). בינה-דעת עולה ישראל (וביחד עם חסד, כנגד אהרן כנ"ל, עולה תריג = משה רבינו, לרמז ששלשתם – קרח משה אהרן – כלולים במשה רבינו), מספר חשוב. אם הם בעצם כנגד משה וקרח, אז "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" אומר שכל אחד תלוי בשני. כך אמרנו שמשיח יבוא כאשר הקרח, השמאל, יסכים ברצון להתכלל בתוך הימין, משה (עליו נאמר "מוליך לימין משה").

22.     פירוש הרמ"ז: גילוי הדעת דרדל"א בתורה

אם כן, אמרנו שני פירושים לארבעת הלשונות – פירוש המהרח"ו, שמובא במקדש מלך ומצוטט הרבה פעמים בשמו, והפירוש של רבי לוי'ק. אבל יש פירוש הרבה יותר עמוק משניהם, פירוש הרמ"ז[ד] (שכל מעלתו שבאמת הוא חותר גבוה-גבוה לפי הקדמות האריז"ל):

הוא אומר שהיות שכתוב כאן "פתגמי אורייתא", היינו גילוי הפה העליון – לא פה המלכות אלא פומא קדישא, תיקון "וחטאה", תיקון ה-יב של יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, הכתר העליון. דוקא בתוך הפומא מתגלה הדעת. הכל מתקשר כאן לדעת, כפי שגם רבי לוי'ק קשר. לא מתגלה בפומא דעת תחתון שמחברת מוחין ומדות ולא דעת עליון שמחברת חכמה ובינה, אלא דעת דרדל"א. מדבר כמו רבי הלל, כמו אדהאמ"צ, שאם כבר אומרים משהו – אומרים במקום הכי גבוה.

דעת דרדל"א (סוד "וארבעה לא ידעתים... ודרך גבר בעלמה", ראה לקמן בענין "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" ס"ת קרח זנה, וד"ל) מתחילה להתגלות באוירא שבין הגלגלתא למו"ס, ואחר כך היא נגנזת – כמו "וירא אלהים את האור כי טוב" לגנוז, וגנזו בתורה – בפומא קדישא, "דעת גניז בפומא", בתיקון ה-יב שאין בו שערות. הדעת שגנוזה בפה היא שרש כל התורה כולה, כל "פתגמין דאורייתא" הם תופעה של הדעת דרדל"א שעוברת דרך האוירא ונגנזת בפומא. אחר כך, כשהפומא קדישא של הכתר מדבר – כל עוד הוא גנוז בגדר חש, וכשהוא ממלל, מתחיל לדבר – זה גילוי כל התורה, מתן תורה.

הוא אומר שלדעת זו יש אור מקיף ואור פנימי, כמו בכל מקום. מה שכתוב "כמה עילאין פתגמי דאורייתא" מתייחס לאור מקיף של אותה דעת, אבל "כמה יקירין" היינו האור הפנימי.

23.             נרנח"י בתורה

הוא מסביר זאת בעומק בכמה עמודים, ובקטע הזה יש כמה חידושים יפהפיים. אחד מהם, שאיני מכיר לו מקור אחר, הוא מה שמבואר בקונטרס ענינה של תורת החסידות של הרבי. הרבי מסביר שכמו שיש פרד"ס בתורה – פשט-רמז-דרוש-סוד – יש דרגה חמישית, שהרי פרד"ס הם כנגד נרנ"ח, וצריך מדרגה חמישית כנגד היחידה. הרבי מסביר שהמדרגה החמישית, שהיא בעצם היחידה הפנימית של כל התורה, היא תורת הבעל שם טוב, תורת החסידות.

אפשר לחשוב שלפני הבעש"ט אף אחד לא יכול לדבר על כך שיש מדרגה חמישית של התורה, שאינה הסוד אלא יותר ממנו – יותר מכל חכמת הקבלה. מי יכול לומר שיש משהו יותר מהסוד, שבעצם כולל את כל פרד"ס התורה? הרמ"ז אומר באותיות הכי ברורות ומפורשות, שלמעלה מכל הפרד"ס יש עוד מדרגה חמישית (הוא לא אומר שהיא המדרגה המשיחית, אך פשיטא אצלנו), היחידה של התורה.

פלא שהרבי לא מצטט אותו, כי כותב שמדרגה זו היא הפנימיות – החוט שמחבר את כל הפרד"ס, חוץ ממה שלעילא מהכל. ממש כמו שהרבי כותב. אם כן, יש חמש מדרגות של התורה, כנגד נרנח"י.

הוא כותב דבר פשוט יחסית, שנר"נ היינו האורות הפנימיים של התורה – הפר"ד בלי הסוד. אבל החיה-יחידה הם מקיפי התורה, והם הולכים יחד. כלומר, הסוד, הקבלה, מצטרפת לחסידות. מתקבל על הדעת – דבר פשוט – שהסוד הוא כמו רז והחסידות רזין דרזין, אלה שתי מדרגות של רז. בלשון הידוע, הקבלה שלפני החסידות היא יין, רזין, והחסידות שמן, רזין דרזין. שני אלה מתחברים יחד, כך הוא כותב.

מה הנפקא מינה? הוא כותב באופן מופלא, שאותן נשמות שזוכות לחיה-יחידה של התורה – הקבלה והחסידות (הוא כמובן לא משתמש במלה חסידות) – זוכות לנביעת האין-סוף (ביטוי של הבעל שם טוב, שהוא לא כותב בלשון זו), סוד ה-י של רבי ("כל רבי מארץ ישראל") שכוללת גם את קוצו של י. מי שזוכה לסוד ולמה שלמעלה ממנו, החיה-יחידה של התורה, מחדש חידושי אמת בכל דבר ודבר – חדושים חדשים לגמרי.

הוא אומר שגם מי שרק בנר"נ של התורה – לומד פשט-רמז-דרוש – גם מחדש, כי צריך לקיים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". לכל מי שלומד תורה יש מצוה וחובה לחדש, כמו שכתוב גם בתניא והרבי אומר, אבל החידושים אינם כל הזמן, וגם איכותם אחרת. הוא כמעט משתמש בלשון החסידות, שחדושים אלה הם חדוש הישנות. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" היינו שלומד מה שלמד אתמול, אך טועם בו טעם חדש – "דדיה ירוֻך בכל עת". הופך והופך בדברי תורה ובכל פעם טועם טעם חדש. אם לא כך – כלל לא לומד תורה, הוא גם לא פר"ד (סוס, או משהו יותר גרוע). בכל אופן, גם מי שבדרגה נמוכה של התורה מתקיים בו "דדיה ירוך בכל עת", "הפוך בה והפוך בה", אבל אצלו סוג אחר לגמרי של חדוש מאצל מי ששייך לחיה-יחידה של התורה, מקיפי התורה.

24.             מעלת יודעי השם על המקובלים

איך פתחנו את השיעור? שכל הפרשה היא משחק של השער קח. אמרנו ש-קח היינו אחור ו-חק פנים. רמז מפורסם אצלנו ש-קח, אחור, היינו מי שלומד קבלה לפני חסידות – זה "ויקח קרח". כנראה שקרח למד קבלה, ואחר כך חשב שלומד גם חסידות (הוא אכן למד, אך ללא בטול כדבעי). אבל הסדר של חק, "חק לישראל", הוא חסידות – היחידה שבנפש – ואחר כך קבלה.

קבלה היא מלה מקובלת, אבל אפשר לשאול – מי אמר שחסידות זו מלה מכוונת למדרגת היחידה בתורה? קודם כל, בודקים את ההצטרפות בגימטריא. קבלה-חסידות עולה מספר מאד מושלם, 25 ברבוע, הכתר. בקבלה הראשונה, מי שהוגה את השם באותיות, כל שמות הוי' עם הנקודות בסוד "פתוחי חותם" (ה הנקודות הגדולות), מגיע ל-הכתר אותיות, 25 ברבוע, 5 (נקודות "פתוחי חותם") בחזקת 4 (אותיות שם הוי' ב"ה). למה קשור להוגה את השם באותיותיו? ראשית ועיקר הקבלה.

האם יש מישהו קודם הרמ"ז שאמר שיש מדרגה בתורה שלמעלה מקבלה? אבולעפיא. הוא אומר שיש מקובלים, אבל מבטל אותם. אומר שהם העוסקים בספירות העליונות. מה יותר גבוה ממקובלים? הוא יורד על כולם. לכן ידוע שהרשב"א – שהיה 'רבי' בין הראשונים כמובא בחסידות – החרים אותו, כי יורד גם על לומדי הגמרא. אבל יורד גם על הסוד, אומר שיש מקובלים – סוד, קבלה – אבל לא מספיק, צריך להיות "יודע השם". לא כל כך פשוט להבין אותו, אבל הכוונה שלו שמקובל שלומד ספירות לומד קבלה שאחרי הצמצום, אבל "עד שלא נברא העולם", לפני הצמצום הראשון, "היה הוא ושמו הגדול בלבד". השם הגדול הוא לפני הצמצום.

הוא אומר שיש אנשים – מתכוון לעצמו, וספק אם יש עוד אחד בדור – שלא מסתפקים בקבלה, סדר השתשלשלות מהצמצום הראשון, אלא עוסקים בידיעת השם, "יראי הוי' וחושבי שמו". אם כן, יש לנו תקדים – מקובל שמחלק בין קבלה למה שמעליה. אבל כאן הרמ"ז אומר מאד יפה, ואחר כך החסידות אומרת אותו הדבר. מי שאמר הכי בהרחבה הוא הקונטרס המפורסם של הרבי "ענינה של תורת החסידות", אבל הוא-הוא הדבר הזה. אמרנו רק לשבח מאד את פירוש הרמ"ז כאן, שכדאי שכל אחד יקרא.

25.             סיום פירוש הרמ"ז

על "הנחמדים מזהב ומפז וגו'" הוא אומר ש"כמה עילאין פתגמי אורייתא" הולך על מקיפי הדעת שבפומא, "כמה יקירין אינון" הולך על האור הפנימי, "תאיבין אינון לעילא" הולך על החיה-יחידה של התורה שמתגלות מתוך הפומא, כי הקבלה והחסידות הן לנשמות גבוהות, ו"תאיבין אינון לכולא" הולך על פר"ד, הנר"נ של התורה שמתגלות מתוך הפומא. כך הוא מסביר.

אצל הרמ"ז הכי טוב מתיישב למה בסוף הכל נכלל ב"שמא קדישא", כי הוא הוי' עם קוש"י, חמש המדרגות של התורה, שהכל מתגלה מתוך הפומא בסוד פתגמי דאורייתא. ולסיכום:

אם כן, יש לנו שלשה הסברים – כל אחד שונה לגמרי – לארבעת לשונות הזהר כאן.

26.             ג. פגם קרח בימין, בשמאל ובאמצע

27.             ארבעה תנאים בזהר על הפרשה

אם התחלנו עם הרמ"ז, נסיים בדבר הכי חשוב שהוא אומר לגבי מחלוקת קרח והענין הפנימי של הפרשה: אחרי ענין פתגמי התורה שאומר רבי אבא – "כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא וכו'" – יש המשך של עוד שלשה תנאים: אחרי רבי אבא מדברים רבי יצחק, רבי יהודה ורבי יוסי – ארבעת התנאים האלה בסדר זה בתחלת זהר קרח. לפי הכללים רבי אבא הוא הבינה, רבי יצחק הגבורה, רבי יהודה החסד – כאן האבא של הרבי אומר חידוש, שלפעמים רבי יהודה, לשון הוד, מדבר מתוך ספירת ההוד – ואחר כך בא רבי יוסי, המלכות. אם כן, הדוברים כאן בזהר הם כל קו שמאל – בינה-גבורה-הוד – ובסוף המלכות, שגם נוטה לשמאל, ועולה להכל בהוד בסוד "איהי בהוד". כל אחד אומר משהו אחר.

28.     רבי יצחק: קרח רצה להחליף החסד והגבורה (להכפיף את הימין לשמאל)

רבי יצחק אומר שעיקר מה שקרח רצה להחליף את היוצרות – להחליף את החסד והגבורה, שהבטוי הפשוט הוא לקחת את הכהונה ללוים. על כך כתוב בחסידות שעינו ראתה – הוא גם פקח וגם בעל רוח הקדש (סימן שאפשר להיות רשע עם רוח הקדש, משהו חשוב לדעת בפני עצמו). איך הוא מתיימר וחושב שמגיע לו? הפשט שאומר שהוא מיוחס, אבל הסוד שראה לעתיד, כאשר יתקיים "והכהנים הלוים". איפה מובא בתניא? באותו פ"נ בתניא, שמסביר את מעלת הזהב על הכסף, מעלת הגבורות – כפי שהן בבינה עילאה – על החסדים, מעלת קרח, שם מביא אדמו"ר הזקן את הפירוש באר"י על "והכהנים הלוים", שהלוים יהיו כהנים לע"ל.

מה האסמכתא בתנ"ך? אחרי שנפלו פניו של קין כאשר ה' שעה למנחת הבל ולמנחתו לא שעה, ה' אומר לו – גם קין היה נביא – "הלוא אם תיטיב שאת". אם תיטיב את דרכך – ההטבה הראשונה היא לא לפול לעצבות. קין הוא הטפוס המדוכא הראשון בתנ"ך – מתוך הדכאון שלו רצח את אחיו. יש משהו בשרש השמאל, שקודם נכנס לדכאון ואחר כך עושה כל מיני עבירות חמורות ביותר. ה' אומר לו – "למה חרה לך?". הוא נופל לדכאון כי פגעו לו באגו. שרש פרק בעבודת ה'. למה את מנחת הבל ה' קבל ואני לא? לא קבלתי מה שמגיע לי, אז אני ממילא נכנס לדכאון.

זה הפגם הראשון אחרי חטא אדם הראשון. ה' מבטיח לו ש"אם תיטיב שאת" – אם תלמד טוב פרק בעבודת ה', תתקן את עצמך, תלך לתורת הנפש כמה שנים טובות ותעשה תיקון מדות – "שאת", ושאת היא כהונה, כמו שכתוב על ראובן "יתר שאת ויתר עז". "יתר שאת" היינו שהיה מגיע לך להיות כהן, ללא חטאך, ו"יתר עז" היינו מלכות. לבכור ראוי להיות גם כהן וגם מלך, אבל "פחז כמים אל תותר", הפסדת את ה"יתר".

לומדים מכאן ש"שאת" היא כהונה, לשון נשיאת כפים. ה' אומר לקין שאם תיטיב אתה תהיה הכהן – "אם תיטיב שאת" – לך מגיע, תהיה כהן גדול (אכן בעולם הזה אהרן כהן גדול, אך לע"ל קרח כהן גדול, כאשר הממוצע ביניהם הוא ת – ת עלמין דכסופין, כ ברבוע, והכנף שלהם הוא הוי' ב"ה. ועוד, קרח = אלעזר = בן אהרן. אלעזר היינו הכהן הגדול לאחר אהרן אביו, וכך לגבי קרח לעתיד לבא, הוא יתגלגל-יתגלה כבן אהרן, הרי כל הכהנים הגדולים בעולם הזה נקראו על שם אהרן, ועד שכל הכהנים נקראו 'אהרנים'). אם תעשה את התיקון כבר יהיה משיח. אבל הוא לא היטיב.

קרח רוצה שיתקיים אצלו "אם תיטיב שאת", אבל הוא גם לא מיטיב. "תיטיב" היינו תתקשר לטוב, והטוב הוא משה רבינו – "ותרא אותו כי טוב הוא", כמו "וירא אלהים את האור כי טוב". "אין טוב אלא תורה", "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים" – "כי טוב הוא" יקבל "לקח טוב" (גם ל-קח), מ"טוב הוי' לכל" ל"טובים", "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם".

בכל אופן, הוא חושב שכמו לעתיד לבא, שיתגלה ששרש הלוים גבוה משרש הכהנים, לכן יהיו כהנים לעתיד לבוא – בינתים לא כך. הבעיה הראשונה שמתאר רבי יצחק היא שקרח רוצה להפוך את היוצרות, לקחת את הימין לשמאל.

29.             הראשון בשלשת פגמי השמאל – רוצה לכלול את הימין בעצמו

כל מה שדברנו עד עכשיו – כעת מגיעים לעיקר, למה שגם נוגע למציאות שלנו היום: יוצא מהזהר, לפי הרמ"ז שמסביר עמוק-עמוק, שיש שלשה פגמים של השמאל, של קרח. השמאל עלול לפגום בימין בזה שהוא רוצה לקחת את הימין לעצמו – הכל "ויקח קרח", לקחת מה שלא מגיע לו. הוא גנב, רוצה לקחת את הימין.

מה פירוש לקחת את הימין? כמו שמאל שמדבר בתקשורת, שאנחנו הולכים כעת על ממשלת אחדות, והשמאל בעצם לוקח את כל הימין לעצמו. לא מה שצריך להיות שהשמאל נכלל – יש שמאל, ואוהבים אותו, אבל הוא צריך להכנע ולהכלל בימין. אבל השמאל כמובן רוצה ההיפך, שהימין יכנע ויכלל בתוך השמאל. הוא מאד מעונין בכל המנדטים של הימין, שהכל יהיה אצלו. זה ההסבר הראשון, שהוא רוצה לקחת את הימין לעצמו.

30.     רבי יהודה: קרח רצה התעצמות של השמאל בלי ימין

ההסבר השני, של רבי יהודה, אומר משהו אחר: הוא לא צריך את הימין. יש לו רוב מנדטים בלי הימין. הוא רוצה רק שהוא לא יהיה בשום פנים ואופן תחת הימין. זה ראש שני של שמאל, שאני מסתדר טוב בעצמי – אני פשוט בשום פנים ואופן לא מוכן להיות כפוף לשום הכתבה של הימין. "איך בין פאר זיך" – אני לעצמי טוב, יש לי גם רוב, אני מסתדר, ולא צריך את הימין בכלל.

שוב, זו תפיסה אחרת. בפגם הראשון השמאל רוצה לקחת לעצמו את הימין, כמו שיש אחד שהוא מסיונר – רוצה לקחת נפשות, לגזול. יש שמאל מסיונר שרוצה לעבוד על הצבור, שכל הצבור יצביעו לו, וממילא גם קולות הימין יגיעו אליו – רוצה לקחת את הימין אליו. יש שמאל שהוא שמאל אמתי – גבורה, הוא חזק – שלא צריך את הימין. ממילא יגיעו אליו – לא צריך מאמץ לקחת, אלא רק להתחזק בעצמו. לא צריך אותם בכלל. גם ממשלה צרה יחסית זה טוב מאד – ממשלה שלי, של שמאל. זו דעת רבי יהודה איך קרח פועל כשמאל נגד הימין.

31.     רבי יוסי: קרח פגם בקו האמצעי – לא מאמין בשלום

לכאורה אלה שתי האפשרויות, מה עוד יכול להיות? או שרוצה לקחת את הימין או שרוצה לפרוש ממנו, שלא יהיה כפוף לו, והוא מתחזק מאד בינו לבין עצמו. כמו שבקדושה כתוב "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" כך השמאל רוצה להיות לבד בארץ. כמו שיש מישהו ימני קיצוני שיאמר – אתה לא רוצה לשמור שבת? תסתלק מהארץ. אנחנו לא כך, רוצים את כולם, גם את השמאל. אבל יש גם שמאל שאומר בדיוק אותו דבר – אנחנו בנינו את הארץ, אתה לא אוהב את החוקים שלנו במדינת ישראל? תלך מכאן, אנחנו נסתדר טוב. הסתדרנו ונסתדר.

מה יכול להיות משהו שלישי? שוב, הדבר הראשון הוא שהשמאל פוגם את הימין. הדבר השני, שהשמאל בעצם פוגם בעצמו ללא יודעין. מה שהשמאל רוצה להיות לבד הוא כמו אשה שרוצה להיות לבד, בלי בעל – אני מסתדרת לבד. יחסית האשה היא שמאל. במי היא פוגמת? בעצמה. הדעה השניה, שהשמאל לא צריך את הימין, היא בעצם פגיעה בשמאל. אז אם יש פגיעה שהשמאל פוגע בימין ויש פגיעה שלו בעצמו בלא יודעין, מה הפגיעה השלישית? שהשמאל פוגע באמצע. מהו האמצע, הקו האמצעי? כתוב בזהר, בסוף, בדעת רבי יוסי, שהאמצע הוא שלום. שלום הוא גם תפארת ובמיוחד יסוד, ושלום הוא בסוד שבת שלום – כאן בזהר אומר ש"שבת שלום" היינו השלום של היסוד, והוא הקשר שאמרנו קודם בין קרח וצלפחד מקושש העצים ביום השבת.

מהי הפגיעה בשלום? עצם התשוקה או החיות. בעשו כתוב "על חרבך תחיה" – את הכיף שלו, החיות שלו, מקבל מהחרב. יש משהו במחלוקת קרח – שלפי חלק מהראשונים יש כאן לא תעשה מדאורייתא ("ולא יהיה כקרח וכעדתו") לעשות מחלוקת – שהוא חי מהמחלוקת, שונא את השלום. שני הדברים הראשונים לא היו מחלוקת לשם מחלוקת. יש טיפוס שגם בא מהשמאל, אבל הוא מה שהשמאל לא מאמין בשלום, לא אוהב את השלום, אלא חי מהמחלוקת – כל הפוליטיקה, היא החיות שלו. זו פגיעת השמאל באמצע – הוא לא מאמין שאפשר לעשות שלום בעם ישראל. צריך להיות באמת חזק בדעת, או מאד נאיבי אפשר לומר (בקדושה, במרכאות), להאמין שאפשר לעשות שלום. מי הוא אשרי המאמין? כתוב שמאמין לשון ימין. רק מי שבימין יכול להאמין – אמונה, הראש העליון של הכתר" היא שרש קו האמצעי – שאפשר לעשות שלום בעם ישראל.

32.             שלשת פגמי השמאל

יוצא מהזהר משהו מופלא ביותר, שיש שלשה פגמים: או שהשמאל רוצה לגייס לעצמו את הימין, או שהוא רוצה להפרד מהימין ולהתחזק בעצמו לבד, להסתפק בעצמו, או שהוא פשוט לכתחילה חי מחלוקת, שהיא נקראת "מחלוקת שלא לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו", והדבר פוגם בקו האמצעי, בשלום. או שהשמאל פוגע בימין, או בעצמו, או בקו האמצעי. אם כן, הזהר הזה על תחלת פרשת קרח הוא יסוד היסודות.

33.             הרמ"ז: קרח רצה לפגום ב"אחליפו דוכתייהו" בין החכמה והבינה

נסיים את הרמ"ז: הרמ"ז אומר שכל שרש הפגם מתרחש במוחין. רבי לוי'ק בפירושו אומר שכל המחלוקת כאן, שמתחיל מהרצון להחליף ימין ושמאל, היא בין ז"א לנוקבא דז"א. אבל הרמ"ז כותב, שעיקר הבעיה שלו שרוצה להחליף ימין ושמאל, היא במוחין חכמה ובינה (סימן שהרמ"ז אוהב לדבר גבוה יחסית כנ"ל).

איך הוא מסביר? בהכל מתבסס על יסודי היסודות של כתבי האריז"ל, ואחד היסודות הוא שבתחלת האצילות, כאשר נאצלו אבא ואמא, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אבא היה כולו שם מה ואמא היתה כולה שם בן. אבל יש התכללות, יש מה ד-מה ו-בן ד-מה ו-מה ד-בן ו-בן ד-בן. לאבא היה מה ו-בן ד-מה ולאמא מה ו-בן ד-בן. תיכף נסביר מה הכוונה.

בכל אופן, כך היה בתחלת האצילות, וה' רצה לתקן אותם – להכין אותם לקראת זווג פנימי. אם זוכים זווג אבא ואמא הפנימי הוא להוליד נשמות חדשות לעולם (גם נושא של המאמר בע"ב) – נשמות של משיח. בכלל, קודם כל זה לתת תורה. אבא ואמא הם שכל. התורה לא יכולה להנתן במצב הראשון, רק במצב המתוקן.

מה התיקון? "אחליפו דוכתייהו". מה הכוונה? שכל חלקי מה בגלוי יהיה בתוך אבא, אבל שיהיה כלול גם מ-מה ד-מה וגם מ-מה ד-בן. כלומר, שאמא תתן לאבא את צד ה-מה שבה, ועכשיו יש לו גם מה וגם בן, אבל שניהם מה – מה ד-מה ו-מה ד-בן. כך גם אבא, תורם את ה-בן שלו – בן ד-מה – לאמא, ואז היא כלולה מ-מה ו-בן, אבל הכל בן, בן ד-מה ו-בן ד-בן. בשבילנו הכל כמו לומר מלים, מה ההסבר? הוא מסביר קצר אבל טוב. הוא אומר שללא ה"אחליפו דוכתייהו", אם אבא ישאר כולו מה – כולו זכר. מה ו-בן הם זכר ונקבה, טבע זכרי וטבע נקבי, משפיע ומקבל.

34.             התכללות – תנאי לנישואין; נישואין – אחליפו דוכתייהו

פשוט שמה שהוא מסביר הוא יסוד היסודות בתורת הנפש, מה הוא תיקון אצל בני זוג. התיקון הוא שהגבר, האיש, צריך לתת את הצד הנשי שלו לאשתו. הרי בכל אחד יש לכתחילה, עוד לפני שהוא מתחתן, צד זכרי וצד נקבי. אצל הגבר, מה, הצד הזכרי הוא מה ד-מה, שם הוא באמת גבר. אבל יש לגבר גם צד נקבי, שנקרא בן ד-מה. אותו דבר האשה, יש לה צד נקבי, שהיא נקבה, אבל יש לה גם צד זכרי. הצד הזכרי הוא לקום וליזום, לזוז, לעשות מבצעים של הרבי – משהו חשוב מאד. בזכות הנשים הצדקניות יבוא מלך המשיח, תבוא הגאולה לישראל. מה הוא הצד הזכרי של האשה? מה ד-בן. מה הצד הנקבי נטו? בן ד-בן.

כך בהתחלה, אבל מתוך מצב כזה לא יכול להיות זיהוי פנימי ביניהם, לא יכולה להיות הולדת נשמות חדשות, לא יכול להיות מתן תורה. מה צריך לעשות? כשמתחתנים צריך שהאיש יתרום, יתן, את הטבע הנקבי שלו לאשתו. הנקבי שלו צריך להגיע לאשה ולהחליף את הזכר שבה. יש גם בזה איזו זכריות, אבל צריך להחליף את הזכר שבה עם הנקבה שלו. אותו דבר, היא צריכה להחליף את האיש הקטן שבתוכה.

יש כאן איזה קנין חליפין – הוא קונה אותה, והיא צריכה להקנות לו את הצד הזכרי שלה. אז מה קורה? היא באמת מוכנה לקבל ממנו בלבד, בפנימיות, היות שיש לה את הצד הנקבי שלו – שהפך להיות יחסית החלק הזכרי שלה – וכעת הוא הנכונות שלה להפתח ולקבל ממנו במאה אחוז. אותו דבר, העובדה שיש לו את הצד הזכרי שלה – שאצלו הוא הצד הנקבי שלו – עושה אותו צינור שיש לו רק כוון אחד וראש אחד, כוונה אחת בלב, להשפיע לה בפנימיות.

35.             הרצון של קרח – להפריד בין המהות והמציאות

לפני שנלך הלאה, מה הבעיה של קרח? הוא אומר שקרח רצה להחזיר את הגלגל אחורנית. קרח הבין את כל הסודות האלה, והבעיה שלו והחטא שלו – שהעדיף את המצב הראשוני של מעשה בראשית, לפני "אחליפו דוכתייהו". יותר טוב, לפי דעת קרח, ששם מה יהיה כולו מה ושם בן כולו בן, שלא יחליפו. מה יוצא מזה? ממילא לא יהיה זווג פנימי ביניהם, אבל לא אכפת לו – אכפת לו שהשמאל יתחזק, השמאל יהיה עצמאי. מה יקרה אם לא מחליפים? מהו שם מה ומהו שם בן? שם מה הוא מהות, משהו רוחני, ושם בן מציאות, כמבואר ב"שכינה ביניהם".

מה הוא רוצה? כך כתוב גם במפרשי הזהר, וקוראים לכך גם "קיצוץ בנטיעות" – קרח רצה שיהיה ברור לכולם שרק השמאל מסוגל לשלוט במציאות. הימין הוא תיאורטי, מרחף. מה אתה בוחר? רוצה שיהיה טוב במדינה, שיהיה בטחון, כבישים ובנינים? הימין הם אנשים מרחפים, לא שייכים למעשה בפועל. במיוחד אם ימין מאמין, בני תורה – לא שייך למציאות בכלל. מה שקרח רוצה, כך כתוב, הוא לחתוך – שיש אנשי מציאות ויש אנשי רעיון, אנשי רוח, שנמצאים באויר. רצה לומר שהימין אנשי רוח ואנחנו השמאל אנשי מציאות, וממילא בכל מה שנוגע להנהגה בפועל רק אנחנו מחליטים – הם אמנים.

איך מחליטים שיהיה כך, לדעתו של קרח? רק אם תחזיר את הגלגל אחורנית. אם אתה מחליף בחזרה כל ה-בן שימצא בצד הנוקבא, כל המציאות בשמאל. יש גם מה ד-בן (מהות שבמציאות), מה הכוונה? כמו חינוך למשל. איך למסד את משרד החינוך, לפי האידיאולוגיה של השמאל, הוא מה ד-בן. כל ה-בן הוא בשמאל, ואילו הימין כולו רוח – שיהיה בריא, לא צריך אותו. או שנקח ממנו את כתר הכהונה שלו, או שנפרוש ממנו (לא ניתן לו להתנשא עלינו), או שנשחק איתו מחלוקת כי זה כיף – לפי שלשת הפגמים שדברנו קודם. אבל העיקר, כך אומר, שקרח רצה להחזיר הכל למצב הראשוני – לפני התיקון, שאבא יהיה כולו מה ואמא כולה בן, ולא כמו אחרי התיקון.

36.             התכללות ו"אחליפו דוכתייהו" באבא ואמא ובז"א ונוקבא

אמרנו שהוא מסביר הכל במוחין, אבא ואמא. אבל רבי לוי'ק ועוד מפרשים אומרים שהבעיה בזו"נ, בנגלות.

נאמר בקיצור נמרץ מה ההבדל: כל פעם אנחנו מסבירים שסוד הזווג של זו"נ, מדות ומלכות, הוא להחליף. בעצם מסבירים שזה זווג בין ה-בן ד-מה של האיש וה-מה ד-בן של האשה. כלומר, יש את המצב הראשוני שהוא תאר, וכל פעם שיש זווג הוא בעצם מתרחש בין שני חלקי ההתכללות של מה ו-בן.

כאן לכאורה כתוב משהו אחר. כתוב שצריך להחליף אותם אחת ולתמיד. לכאורה לא אותו דבר. שוב, מה שכותב כאן, שצריך לגמרי לשנות את הטבע – "אחליפו דוכתייהו" לגמרי – כדי שלאבא יהיה את הפן הזכרי של אמא אצלו, וזה ישמש לו כהתכללות של נקבה בתוך הזכר שלו. אותו דבר אמא, שאצלה יהיה הפן הנקבי של אבא, וכך יהיה תמיד. אבל כשמדברים על הזווג בז"א ונוקבא לכאורה אומרים משהו קצת אחרת – לא שמחליפים אחת ולתמיד, אלא שנשאר כמו המצב הראשוני, שיש מה ו-בן בז"א ו-מה ו-בן בנוקבא, ורק בעת הזיווג הפן הנקבי של האיש (בן ד-מה) מתחבר עם הפן הזכרי של האשה (מה ד-בן). לכאורה טפה אחרת.

מה ההסבר? שבאבא ואמא "זיווגיהו תדיר", מה שאין כן בז"א ונוקבא, שרק לפרקים. היות שזיווגייהו צריך להיות תדיר – באבא ואמא צריך כל הזמן זיווג, זה התיקון – לכן צריך להחליף את הזכר והנקבה לגמרי, ואז יהיה זווג כל הזמן, זווג תמידי (ויחסית לז"א ונוקבא – זיווג בדרך ממילא). בז"א ונוקבא לא ככה, יותר כמו אצלנו, שהזווג לא תמידי – רק בזמן הזווג יש את החבור המיוחד, של ה-בן ד-מה עם ה-מה ד-בן, עם כל מה שמשתמע מכך, אבל כל הזמן האיש הוא בעיקר ה-מה והאשה בעיקר ה-בן (רק שהשאיפה שלנו הוא ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שהזיווג של וה יהיה כמו הזיווג של יה. ובפנימיות על כל זוג להתעלות בתודעתו לדרגת חב"ד ולפעול בעצמו, בזיווג הפנימי בין נשמות בני הזוג, מעין הזיווג של יה, זיווג תמידי בדרך ממילא, על ידי "אחליפו דוכתייהו" כנ"ל). עד כאן בקיצור.

37.             ד. "צדיק כתמר יפרח"

38.             "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" – שלמות קרח

נסיים חלק זה עם הרמז המפורסם לכך שקרח עתיד להתקן במהרה בימינו, היוצא מהפסוק "צדיק כתמר יפרח" – סופי תבות קרח. הסוף של קרח להיות "צדיק כתמר יפרח". כל הפסוק הוא שש מלים – "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". יש כאן רמז מופלא מאד, ששייך לילדים – כל הפסוק עולה 1848, מספר חשוב בפני עצמו, אבל לעניננו הוא מתחלק ל-6, מספר המלים בפסוק. מה הערך הממוצע של כל מלה בפסוק? הפלא ופלא – קרח. לא רק שהוא רמוז כאן בס"ת "צדיק כתמר יפרח", אלא שכל הפסוק עולה ו"פ קרח, ממוצע כל מלה, ששת צרופי קרח (שמתוכם חמשה הם שרשים, הכל חוץ מ-קחר). אז כל הפסוק הוא שלמות פרצוף הצרופים של קרח.

39.             פגם ותיקון קרח רמוז ביחס בין שח ו-לז החלקים שבמשה

אם כבר אמרנו תרגיל לילדים, נעשה עוד תרגיל, משהו חדש שלא עשינו עד עכשיו: אמרנו שלהבל המקורי היו 308 חלקים רעים ו-37 חלקים טובים. משה רבינו תקן הכל – קרח רע (הפך במשה לטוב) ו-הבל טוב. אצלו הכל טוב. זה הפשט של "ותרא אותו כי טוב הוא" – ראתה שכל שח החלקים הרעים של הבל הם אצלו טובים (וממילא בכחו להשתיק את הקליפה, בהכנעה וענוה שלו, חש, על מנת שהקדושה תתגלה-תדבר, מל מל). היא לא קראה לו בשם משה, רק בתיה בת פרעה, אבל היא כבר נבאה ששמו בישראל צריך להיות משה.

היות שלמשה יש שני חלקים, 308 ו-37, נעשה שבר – 308 חלקי 37. יצא לנו שבר עשרוני אין סופי, אבל יהיה חלק שחוזר על עצמו. זה כלל שצריך ללמד את הילדים בשלב המתאים, שכל שבר בעולם יוצא או משהו חתוך ומדויק, או שבר שכאשר כותבים אותו בצורה עשרונית יש חלק שחוזר על עצמו עד אין-סוף. מה זה 308 על 37 (הסוד של קרח ו-הבל, שבתוך משה): ...8.32432432432 עד אין-סוף.

הייתי יכול לומר שיוצא 8 ואז נקודה ואז 324 עד אין-סוף, או לומר שחוזר (לאחר 8.3) עד אין-סוף 243, אבל אנחנו נתבונן כך: קודם יש 8.32 ואחר כך 432 עד אין-סוף. אמרנו שהפגם של קרח פוגם בארץ ישראל יותר עמוק מפגם המרגלים – הם לא רצו להכנס בכלל, והוא רוצה להכנס אך להשליט כאן שלטון חילוני, יותר גרוע. יש דורשין ויש דורשין מה יותר גרוע. הקרחים אומרים שהמרגלים יותר גרועים, שלא רצו לבוא לארץ בכלל, אבל המרגלים ודאי טוענים הפוך (ובצדק).

בכל אופן, מה זה 432? "ויקח קרח". אז 308 על 37 יוצא ארץ ישראל – תבל, תבל, תבל עד אין-סוף. יוצא "ויקח קרח" עד אין-סוף, שתיקונו עדן-נהר-גן, אהבה בתענוגים, שבת שלום, עד אין-סוף.

40.             פגם קרח – "אשר אתם זֹנים אחריהם"

אמרנו ש"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" עולה ו"פ קרח, ויש סופי תבות קרח בהתחלה. אבל מה סופי התבות של המשך הפסוק? בהתחלה נראה שהוא מתרומם, אבל אם קוראים עד הסוף את סופי התבות אומר מה הבעיה שלו – קרח זנה. מה הוא זנה? לפי הפשט, הוא יצא מפרשת ציצית. מה כתוב בה? "ולא תתורו אחרי לבבכם [מינות] ואחרי עיניכם [זנות] אשר אתם זֹנים אחריהם". בכך שהוא נתן את עיניו באשה שלא שלו – עבודת אהרן, הכהונה – הוא זנה. אבל יותר עמוק, לפי פירוש הרמ"ז הנ"ל, שהוא נסה להחליף בחזרה את ה"אחליפו דוכתייהו", וממילא להפסיד את הזווג הפנימי – בכל העולמות – ובכך לקצץ בנטיעות, שהשמאל יהיה כולו מציאות והימין כולו רוחניות, וממילא השמאל הוא שוב, כמו אשה רווקה שמשתלטת על המציאות בלבד, שאין לך זנות יותר מזה.

אם כן, סופי התבות כאן אומרים מה הבעיה של קרח ומה צריך לתקן אצלו. כל סופי התבות – "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" – שוים שע נהורין, גילוי אור הפנים. זה צריך להיות התיקון – תיקון "ואמת", "דברי אלהים חיים". צריך ללמוד הרבה חסידות כדי לתקן את קרח.

41.             קרח לא האמין בשותפות

עד כאן תיקון קרח על ידי אלישע, רבי עקיבא, ובדור שלנו שקרח יבוא ויודה במשה. כתוב במקום אחד שאם קרח רק היה מבקש יפה ממשה רבינו שישתתף עמו, שישמע במחשבה, ברעיון שלו – שהוא לא בא עם מחלוקת, אלא מתוך כניעה, עם בקשה: למה עשית את אהרן כהן גדול? אולי לי מגיע? בא נדבר על זה. נעשה ישיבת עבודה ונקבל החלטה מי הכי כדאי שיהיה כהן גדול. ה"זהר חי" – הרבי מקאמארנא – אומר שאם היה בא כך למשה, עם כניעה, להציע הצעתו להעביר חק במדינה שראוי שקרח יהיה כהן גדול, החק היה עובר אצל משה, וכבר היה לעתיד לבוא ומתקיים "והכהנים הלוים". אבל איך שנהג בפועל זה נקרא מחלוקת לשם מחלוקת, שמתוך גסות הרוח שלו הוא כפר בשלום – אין שלום, לא יכול להיות שלום עם משה רבינו, רק כאסח. מי שמאמין רק בכאסח – כאסח פוליטי – בסוף מפסיד.

לפני כמה ימים[ה] דברנו על שותף, שהרבי אומר שגדר של שותפים הוא שחייב להיות שיש פעם שכל אחד מהשותפים מנצח את זולתו. אין שותפות אם כל פעם מתקבלת רק דעתו של שותף אחד. זה גדר שותפות, כך כותב הרבי, שמדי פעם כל אחד מהצדדים מנצח את השני. אחרת זה לא שותפות אלא השתלטות. מה זאת אומרת? שאם קרח היה בא להיות שותף של משה רבינו – דבר יפה, בא נעשה שותפות – הגדר של שותפות היא שדעתו של קרח חייבת לעבור מדי פעם. כמו שותפות בממשלה. כך אם זה היה יפה, שותפות של שלום, אז הוא חייב לנצח. משה רבינו הוא ספירת הנצח, ומי שמשתתף עמו באמת גם זוכה לנצח, ועד שמדי פעם מנצח את משה עצמו (כמו שמדי פעם משה מנצח את ה'). כך אומר ה"זהר חי". רק שמתוך גסות הרוח שלו הוא לא בא כך, לא בא נחמד.

כך גם אפשר לפרש את הפסוק, ש"הנחמדים מזהב", אנשי הזהב לא באים לך נחמד. אבל אנשי התורה, אם הם אנשי תורה אמתיים, באים נחמד – מציעים, עושים שותפות, הסכם שלום על פי תורה (מבלי לוותר על אף קוצו של יוד בתורה כמובן, אך באמת התורה גמישה ופתוחה, ופרט החכמה ופנימיות החכמה שבה, ה"מיא דניידי" שלה).

42.             ה. ד"ה את הוי׳ האמרת תער"ג

43.             "עשית פלא" – "אלף בינה"

בשיעור הקודם של ע"ב הסברנו שלאורך הרבה מאמרים הרבי יסביר את הפסוק מישעיהו תחלת פרק כה – "הוי' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן". במאמר הקודם הגיע עד "אודה שמך", ובמאמר שלנו ממשיך ל"עשית פלא".

הוא מביא את מאמר הזהר שמסביר על "עשית פלא" שיש אור עליון שמכסה על אור עוד יותר עליון. לעיקר הפירוש של "עשית פלא" הוא לא מגיע במאמר הזה, אלא במאמר הבא – שהפלא אינו אלף (פלא הפוך הוא אלף). על אלף כתוב "אאלפך חכמה". הוא מסביר במאמר שלנו שבגמרא כתוב "אלף בית – אלף בינה", שהאלף מאלפת את הבינה, כלומר שמאירה אור וגילוי של השגה עליונה שהבינה לא היתה מסוגלת להשיג בפני עצמה מטבע בריאתה, רק מה שהחכמה מאלפת אותה. זה מה שהוא מדבר במאמר שלנו.

עיקר הפירוש של "עשית פלא" – פלא ולא אלף – הוא במאמר הבא. פלא הוא מה שפנימיות אור אבא עולה להסתיר על עצם התענוג שבעתיק – לכך עוד חזון למועד – אבל אלף היינו מה שהחכמה מאלפת את הבינה. הוא אומר שהבינה, שנאצלה עם כל יכולת ההשגה שלה, גם עוברת דרך החכמה – אין נהר בלי מעין. החכמה היא מעין, שמשם באים מים לנהר, אבל לא על כך נאמר "אלף בית – אלף בינה", אלא רק על תוספת מופלאה של אור שמתגלה מצד הפלא רק באבא, אבל אף על פי כן אבא מסוגל לאלף ולהשפיע זאת גם לאמא.

מאד דומה למה שלמדנו הרגע על "אחליפו דוכתייהו", כלומר שאבא נותן את הגבורות שלו לאמא, להיות החסדים דאמא. כלומר, את הצד הנקבי שלו הוא תורם לאמא, ומקבל בחזרה מאמא את הצד הזכרי שלה. זה קשור לנושא הראשון במאמר – "אלף בינה" – שבעצם הוא הנושא של כל המאמר.

44.             המסירות לתת מעין הרגשת יחודא עילאה לנשמות הנמוכות

מה יש לאבא שאין לאמא והוא צריך לאלף אותה? הוא אומר שמה שאין לאמא – אין לה השגה, ולא יכולה להיות לה – השגה ב"כולא קמיה דלא חשיב". אמא מצד עצמה היא מציאותית, לכן כתוב בחסידות שבינה היא "ראשית המציאות". קרח רצה שכל המציאות תהיה רק אצל אמא, כלומר אצלו – הפרדה גמורה בין המהות לבין המציאות. אם בינה היא מציאות ואבא מהות, וכמו שלמדנו הרבה פעמים שאבא הוא אין ואמא היא יש, לא שייך בכלל שהיש ישיג מה הוא אין. לכן חדוש מאד גדול שאף על פי כן ולמרות הכל החכמה כן תתן לאמא לטעום את טעם האין, מה ש"כולא קמיה כלא חשיב".

מהיכן הרבי רש"ב לקח זאת? יתכן מאד שלקח ממה שכתוב בתחלת "קונטרס ההתפעלות", שם כותב אדמו"ר האמצעי שלאביו, אדמו"ר הזקן, היתה מסירות נפש – כל חייו היתה מסירות נפש אחת גדולה – על כך שגם נשמות נמוכות, "זרע בהמה", נשמות דבי"ע, "עובדי ה' בגופם", ולא מצד נשמתם בטהרה, תוכלנה לטעום מעין יחודא עילאה, הדרגה של "עובדי ה' בנשמתם", "זרע אדם", נשמות דאצילות, כפי שיוסבר בהמשך. זה כל הענין של חסידות חב"ד.

זה מאד קרוב, אם לא בדיוק, למה שמסביר כאן בהמשך על "אלף בינה" – שהחכמה כן יכולה לאלף את הבינה מעין מדרגתה. רק צריך לומר, כפי שאמרנו קודם, שהיא יכולה לתת את הגבורות של עצמה לבינה. שאנחנו, חסידי חב"ד, הפשוטים (שמוכנים ומזומנים בפשטות לקבל מה שאדמו"ר הזקן רוצה להשפיע לנו) – שכל עם ישראל ראויים להיות כך – נוכל להרגיש משהו בפנימיות איך ש"כולא קמיה כלא חשיב", החל מכך שאני עצמי "כלא חשיב".

45.             עצם-אין-אור

בהמשך המאמר הוא מגדיר שלש בחינות: עצם, אין, אור. עצם היינו עצמות ה'. אין הוא מה ש"כולא קמיה כלא חשיב" – גם האור, שמאיר מהמאור ודבוק בו, אין-סוף, ואף על פי כן הוא אין.

הוא אומר משהו מאד חשוב, שמי שהוא משרש הבינה – שבעצם כל קונטרס ההתפעלות דן בנשמות משרש החכמה ונשמות משרש הבינה, כך שמאמר זה קשור במיוחד לקונטרס ההתפעלות, שנשמות דבי"ע הם מצד הבינה ושייכות לשמיעה, "הוי' שמעתי שמעך יראתי", ואילו לנשמות דאצילות שמצד החכמה יש ראיה באלקות, ומסירות הנפש של "רעיא מהימנא" שזן ומפרנס כל נשמות ישראל היא להזין מהראיה גם את הנשמות הנמוכות – יש לו השגה באור גשמי. יש לו השגה, והוא יכול גם לחוש מה היא הארת השכל, סוג של אור, ומתוך כך יכול לשער מרחוק איזו השערה מה נקרא אור בעולמות העליונים. אבל אין אמתי, ש"כולא קמיה כלא חשיב", שכל המציאות היא אין – אין לנשמה רגילה שום יכולת כלל וכלל לשער. האין הוא אין – אין בו שום תפיסה.

זאת אומרת שאין הוא הרבה יותר עמוק מאור – ווארט מאד חשוב כאן במאמר. האין נוגע ממש בעצם – הוא מה שהכל אין ביחס לעצם, ש"כולא קמיה כלא חשיב". האין הוא לגמרי "קמיה", כולל כל האורות, גם אור-אין-סוף שלפני הצמצום.

מי שרוצה להבין רק ווארט זה, על איזה אין מדבר כאן במאמר – שילמד את המאמר הראשון של "פלח הרמון" לבראשית. רק מראה מקום אני לך, ששם מסביר מה הוא האין העצמי של ה' שנמצא בכל מקום. כאן במאמר כותב שזהו אין של פנימיות הכתר שנמצא בכל האצילות, כלומר יש אותו בתוך כל האורות, והוא בעצם מה שהכל הוא "כלא חשיב", גארנישט, אין, כי הוא לא סתם דבוק במאור אלא הוא המאור בעצמו, "קמיה" לגמרי לגבי העצם.

נעשה רמז יפה: יש פה עצם-אין-אור – משהו חדש אצלנו. עצם אין אור שוה 468, כפולה של שם הוי' – חי פעמים הוי', "חי הוי' וברוך צורי" (פסוק בתהלים). יש פה שלש מלים, ומתחלק בשלש – הממוצע הוא ו"פ הוי', יוסף, ציון. מי שמחבר את שלש המדרגות האלה הוא יוסף, שגם נקרא צדיק חי – "חי עלמין", "חי הוי'". יש גם ממוצע לאותיות, כי בכל מלה יש שלש אותיות – ממוצע כל אות הוא בן, אליהו. המושג בן גם מופיע במאמר – מי נקרא בן לקב"ה.

אם כן, על החכמה לאלף את הבינה, לתת לה מעין תחושה של יחודא עילאה, איך ש"כולא קמיה כלא חשיב", איך שלמעלה היש האמתי ולמטה הכל אין. ממילא כל סוד מעשה בראשית הוא לא יש מאין אלא אין מיש.

46.             תנ"ך – לימוד הצדיקים הגדולים

יש כמה מבנים מאד יפים במאמר. אולי לפני שנתחיל לומר, יש כאן ווארט שמופיע בכמה פרקים במאמר – שגם הצדיקים הכי גדולים, שהם נשמות דאצילות שנקראים "אחים" (אפילו למעלה מ"בנים"), צריכים לקבל את הגילוי של האין האלקי, ה"כולא קמיה כלא חשיב", דרך התורה. כל המאמר כאן הוא על התורה, כמו שלמדנו קודם – "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים". רק שהוא אומר משהו גדול מאד, שהצדיקים האלה, כדי לקבל הארה זו של יחודא עילאה, צריכים ללמוד דוקא תורה שבכתב. תורה שבעל פה היא משהו אחר – תיכף נגיע לכך.

נשמע חידוש – שדוקא תורה שבכתב היא מה שממשיך ומביא את הגילוי של יחודא עילאה. מי אמר דבר דומה לזה? מי שהזכרנו קודם – אבולעפיא, שאמר שיש מקובלים ויש יודעי השם שאין-סוף יותר, כמו חיה שבתורה ויחידה שבתורה. הוא גם אמר – ובכך הרגיז גדולי ישראל, עד שהרשב"א החרים אותו – שצדיק גדול מגיע לדרגה שלא צריך גמרא בכלל, אלא רק תנ"ך.

אם יש כבר איזה אסמכתא לכך בתולדות החסידות זה הסיפור של רבי נתן, התלמיד המובהק של רבי נחמן, שלפני שהסתלק מהעולם הזה בקש "כל טוב" – בקש ממי שעמד ליד מטתו שיביא לו כל טוב. לא הבינו למה הוא מתכוון, והיה צריך להסביר את עצמו – תביא לי ספר תנ"ך. רצה להחזיק תנ"ך כאשר הסתלק מהעולם. אמר שעל התנ"ך כתוב "וכל טוב אדוניו בידו" – התנ"ך הוא ה"כל טוב". כאן יש איזה מקור מאד חזק למעלת התורה שבכתב לעומת התורה שבעל פה. אם כי תכלית הכוונה היא בירור המציאות, שתלוי דוקא בתורה שבעל פה.

47.             דעת אדמו"ר הזקן שלימוד הקבלה והחסידות – חלק מלימוד המקרא

בכל אופן, הגילוי של "אין עוד מלבדו" ו"כולא קמיה כלא חשיב" – יחודא עילאה – בא מהתורה שבכתב. אפילו הצדיקים הכי גדולים זקוקים לתנ"ך כדי לקבל גילוי זה. מה זה עוזר וטוב למה שהזכרנו כרגע? טוב למה שאדמו"ר הזקן כותב בלקו"ת שהחסידות – גם הקבלה וגם החסידות – היא חלק מ"שליש מקרא". לפי הרמב"ם סודות התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שייכים ל"שליש תלמוד". כתוב שאדם צריך לשלש שנותיו – שליש מקרא, שליש משנה, שליש תלמוד. השאלה איפה הסודות? הרמב"ם אומר שמעשה בראשית ומעשה מרכבה הם רמה גדולה של תלמוד. כל מה שקשור להתבוננות הוא תלמוד.

אומר אדמו"ר הזקן בלקו"ת – אחד החידושים הכי חשובים, זו גם אחת הסיבות שהמאמר "לא תשבית מלח" עם הביאור הוא מהראשונים שלומדים בישיבה, בגלל הסבר זה – שתלמוד הוא השגה, והשגה של שכל היא תורה שבעל פה, ואילו מקרא אינו השגה שכלית אלא משהו אחר, וכדוגמת המקרא היא גם הקבלה האמתית. קבלה היא גילוי בנפש, אבל לא השגה רגילה – לא השגה של אמא – לכן לא שייך לתלמוד.

לכן פוסק אדמו"ר הזקן בלקו"ת שאם אתה רוצה לשלש את זמנך, לימוד הקבלה והחסידות הוא בתוך ה"שליש מקרא". כלומר, כל החסידות היא חלק מהתנ"ך, וממילא שייך למה שאמרנו קודם שאדמו"ר הזקן הקדיש את חייו לכך שכל אחד – על ידי החסידות – יטעם מעין יחודא עילאה, שהוא נחלת הצדיקים הגדולים, נשמות דאצילות. עד כאן התחלת הנושא של המאמר.

48.     התלבשות האור העליון באור התחתון – שינוי

שוב, הזהר אומר ש"עשית פלא" היינו שאור מלביש אור. הכוונה הפנימית היא ש"פלא" הוא המדרגה הכי גבוהה של אור שמלביש – הוא למעלה מאלף, עולה עד פנימיות הכתר. כך יסביר במאמר הבא. אבל כאן מדבר על כל המדרגות שישנן באור ביחס לאור. הוא אומר שמה שאור מלביש אור, שאור עליון מתלבש בתוך אור תחתון – כל סוד ההתלבשות של האריז"ל – הוא שהמלביש, הלבוש החיצוני, לא מסתיר ומעלים על האור הפנימי, רק שפועל אצלו שינוי מהות. מה הכוונה? שהאור הפנימי מקבל את האופי של האור החיצוני, כי בהתלבשות פנימית יש ספירות – כל ספירה היא מהות בפני עצמה, לא ראי החכמה כראי הבינה וכו'. אם אור החכמה יורד ומתלבש בבינה, אז זהו אור החכמה שאינו מוסתר, אלא מאיר באופי של בינה.

הוא אומר עוד משהו, שבסדר שאור עליון יורד להתלבש באור תחתון, וממילא מקבל את האופי שלו, גם הלבוש – התחתון – חווה עליה לקראת המתלבש בתוכו, שהוא האור הפנימי. כלומר, אם בין חכמה לבינה, הבינה מרגישה התעלות, ואף על פי כן כשאור החכמה מתלבש בתוך הבינה – אור של בטול – הוא מקבל אופי, נראה לעין החיצונית של המשקיף, של בינה.

מה הדוגמה הכי טובה? מה שכתוב בתמיד בחסידות, שהמשל לכל סודות הקבלה והחסידות הוא רב ותלמיד. אם הרב, עם השכל שלו, שהוא במקום אחר, יורד ומתלבש בתוך התלמיד – רואים את הרב כמו התלמיד. רואים אותו במדרגה הכי גבוהה – התלמיד מתרומם – אבל אף על פי כן חווים את הראש של הרב בדוגמת הראש של התלמיד, ולא כפי שהוא באמת. זו מדרגה אחת.

49.     השתלשלות הכתרים – מיעוט

אחר כך הוא אומר שהענין של אור מלביש אור יכול להיות משהו אחר. לא שחכמה יורדת לבינה – התלבשות באורות פנימיים, שכל ספירה היא מהות אחרת – אלא כמו המושג השתלשלות הכתרים זה מזה. בהשתלשלות הכתרים אין שינוי מהות כלל מכתר לכתר. השתלשלות הכתרים היא עיגולים, עיגול בתוך עיגול, ובעיגול התחתון אין שינוי מהות כלל, לא כמו חכמה ובינה. בכל אופן יש ספירות בעיגולים – על כל הנושא הזה היו כמה מאמרים קודם. הוא לא מדבר כאן על עיגולים אלא על כתרים. כתר הוא רצון – הכל אותו דבר. אם אין שינוי המהות, אז מה ההבדל? למה קוראים לכך השתלשלות? ברור ש"לא ראי זה כראי זה", לא ראי כתר דאצילות ככתר דבריאה. כל אחד מתאים לעולם שלו, אבל הכל רצון. מה ההבדל ביחס למה שהסביר קודם? בכתרים יש רק מיעוט אור, אבל לא שינוי המהות. מכתר לכתר זו אותה מהות, ורק עצמת האור מתמעטת מכתר לכתר. זו עוד תופעה.

50.     העתקת העצמות – הקטנה

הוא אומר שיש תופעה שלישית, שלכאורה אינה יושר ואינה עיגולים – צריך להיות משהו אחר. הוא אומר שזה מושג שדבר עליו גם במאמרים קודמים. מה הם כל המאמרים עכשיו? הכל איך להביא משיח על ידי העתקת העצמות. "הוי' אלהי אתה" היינו כל ההשתלשלות, "ארוממך" להחזיר הכל לאין, ו"אודה שמך" כדי שיתקיים הפסוק הבא – "כי שמת מעיר לגל", שצריך להחריב את המלכות דק"נ, והוא אומר שזו פעולת משיח – וכדי שהמשיח יוכל להחריב את המלכות דק"נ שמעורבת טוב ורע (המציאות שלנו, כמו שדברנו לפני שבוע) צריך המשכת עצמות. כל ה"כי עשית פלא עצות מרחוק וגו'" מתאר איך להמשיך עצמות כדי שיתקיים "כי שמת מעיר לגל... לעולם לא יבנה".

הוא אומר שחוץ מהתלבשות אחד בתוך השני, שהעליון מקבל את האופי של התחתון ויחד עם זאת התחתון עולה לקראת העליון (לא מסתיר אותו, אלא מגלה את הפנימי באופי שלו – את הרב בפרצוף התלמיד), וחוץ מהשתלשלות הכתרים, יש משהו שלישי – העתקת העצמות. העתקת העצמות אינה כמו השתלשלות הכתרים. מה ההבדל? השתלשלות הכתרים היא מיעוט ולא שינוי.

הוא לא מסביר בדיוק, רק מסתמך על מה שלמדנו בעבר ואולי מה שיסביר בהמשך, אבל אנחנו כאן כן צריכים לתת איזו מילה של הסברה. המילה המתבקשת מתוך ההסבר של הדברים, בהעתקת העצמות יותר אותה עצמות מאשר בהשתלשלות הכתרים שאינה שינוי מהות אלא רק מיעוט. זו אותה עצמות, אבל קרה משהו – מה קרה? כשיורדים מאור לאור ואור מלביש אור – יש שינוי אור. הבנתי קצת. אחר כך בהשתלשלות הכתרים יש מיעוט בלי שינוי מהות – גם בסדר. אבל מה יכול להיות בהעתקת העצמות? לכאורה המלה הכי טובה, שלא משתמש בה – מלה מוחשית, שמתארת מה קרה, כמו שינוי או מיעוט – היא הקטנה.

51.             הקטנה – המשכת בלי-גבול בגבול

מה הכוונה הקטנה? מזכיר את הסיפור המפורסם של המגיד, שפעם יצא באמצע הלילה כשכל התלמידים ישנו בבית המדרש על הספסלים, ורצה להסתכל על פני תלמידיו תוך כדי השינה – שאז רואים את גילוי הנשמה. הוא הלך מתלמיד לתלמיד, כל גדולי ישראל, עד שהגיע לאדמו"ר הזקן – צעיר התלמידים – ופתאום נעמד בהתפעלות, "הזזה עצמית", והתבטא "אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן". כלומר, העתקת העצמות היא הביטוי של רבי הלל – "בלי-גבול בגבול". עצמות, שבגלל שהיא עצמות, כל-יכול (כמו שדברנו לפני שבוע על היכולת לברוא אבן שלא יכול להרים, ובכל זאת יכול להרים), יכול להכניס בלי-גבול בגבול.

זה פלא, צריך לעשותו כדי להכרית את קליפת נגה, שאז "והיה הוי' למלך על כל הארץ". לשם כך צריך העתקת העצמות. מה קורה? יותר אותו עצמות מאשר בהשתלשלות הכתרים – מה שקורה הוא צמצום. קודם אמרו את המלה "דילוג" – יש מקום בחסידות שכתוב שדילוג-קפיצה-צמצום הם כולם אותו דבר. לעניננו, כדי להמחיש מה קורה במושג העתקת העצמות, נאמר שזו הקטנה – צמצום.

בדומה לכך, מסופר על הנעם אלימלך, שראה בחזון מופלא איך מהבעל שם טוב מתנוצצים שש מאות אלף בעל שם טובים קטנים, וכל אחד נכנס ללב של כל יהודי בעולם. כך משה רבינו הוא משהו עצמי – כמה יש? אחד גדול, וגם שש מאות אלף קטנים, ואותו משה רבינו נכנס ללב שלך. התהליך שמשה רבינו נכנס לתוך הנשמה שלך, הלב שלך, הוא תהליך של העתקה. הוא עצמות, ולא קרה שום דבר, רק שהוא נעשה קטן. הוא היה גדול, "האדם הגדול בענקים", ונעשה "מי יקום יעקב כי קטן הוא". זו ההשתשלות מאברהם אבינו לנכד שלו – מגדול נעשה קטן. אברהם הוא גדול ויעקב הוא קטן. אחר כך מגיע לדוד המלך – עוד יותר קטן. אחר כך מגיע לשמואל הקטן. כולם קטנים, אבל כל הקטנים האלה הם עצם. עצם כזה קטן הוא פלא עוד יותר גדול. כמו היום במדע, שהזעיר-אנפין יותר פלאי מהיקום הגדול – מה שמתרחש בקטן-קטן. לכך קוראים "העתקת העצמות".

52.     העלם עליון והעלם תחתון

אז יש לנו שלש בחינות, וצריך להשלים: כדרכנו רוצים לקצר כדי לזכור – "סימנים עשה". יש בחינה של שינוי מהות – "שינוי"; יש בחינה של "מיעוט"; ויש בחינה של "הקטנה".

נמחיש עוד טפה את ההקטנה. מהי העתקה? כמו להעתיק צילום. זה משל של העולם. כשאני מעתיק צילום – למה אני צריך? כנראה היתה תמונה גדולה שלא נכנסת לארנק הכיס. תולה על הקיר, מאד יפה, אבל רציתי גם להחזיק בכיס – צריך להעתיק, אבל בקטן. אותו דבר – רק מקטין אותו. זה לא מיעוט אור – אותו אור, רק יותר קטן. בכתרים יש מיעוט האור. יש לי שלש בחינות, וצריך להשלים – לעשות ארבע או חמש מדרגות, שנוכל לכוון כנגד י-ה-ו-ה.

הוא לא מדבר כאן על לבוש חיצוני שבאמת מסתיר על מה שמתלבש בתוכו, שודאי יש כזו מציאות – דבר ידוע ומפורסם. העולמות התחתונים מסתירים על המתלבש בתוכם. אם כן, יש לבוש שהוא הסתר, יש לבוש – עליו מדבר במאמר – שלא מסתיר אלא מגלה בשינוי מהות, ותוך כדי שהוא מגלה הוא גם מתעלה. יותר גבוה מזה יש את השתלשלות הכתרים, שכלל אינה שינוי אלא רק מיעוט. יותר גבוה – העתקת העצם, שהיא הקטנה.

הוספנו מדרגה יותר נמוכה, אפשר להוסיף גם משהו יותר גבוה מאיך שהסברנו העתקת העצם? מה שיותר גבוה הוא בדיוק מה שיסביר במאמר הבא על פלא (אמרנו שלא מסביר כאן במאמר את הפלא אלא רק את האלף). הוא יסביר שהפלא הוא פנימיות החכמה שעולה גם להלביש על פנימיות עתיק, כי "פנימיות אבא פנימיות עתיק", ושם הוא כאילו מעלים לגמרי – בדיוק ההיפך מכל מה שכתב כאן, שהמלביש לא מעלים, ודוקא יש מדרגה הכי גבוהה שהוא מעלים על עצם התענוג – למה? כי פנימיות החכמה היא-היא העצמות. לא צריך עצמות אחרת. אני רק נוגע בכך – אולי נסביר יותר בשבוע הבא.

יוצא מכאן ש"נעוץ סופן בתחלתן". הוספנו מדרגה למטה שהיא הסתר ממש – חשך תחתון, שהלבוש מסתיר על המתלבש. אבל יש מדרגה הכי גבוהה שהוא יסביר, שהיא גם לא רק העתקת העצמות, אלא דרגה של חשך עליון – שהתחתון הוא במקום העצמות, הוא העצמות, אין יותר עצמות. נאמר במלים שאסור לנו להוציא מהפה – אין יותר ה', יש רק הצדיק. "עצמות בגוף" יכול להיות גם "העתקת העצמות" – בלי-גבול בגבול. אמרו קודם שזו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – גם מתאים. זה כמו לומר שברגע שיש את המשה שבדור איני צריך את הקודם – גמרנו איתו, כי אותו דבר. כאילו מעלים, אבל הוא אותו הדבר ממש.

53.             חמש מדרגות בסוד הוי'

אם כן, יש לנו כאן קוצו של י וי-ה-ו-ה: קוצו של י הוא הפלא, "כי עשית פלא"; ה-י – העתקת העצמות. למה? מה הסוד של האות י של שם הוי'? הקטנה. ממש הקטנת והעתקת העצמות; ה עילאה – השתלשלות הכתרים. למה? היא אמא, שייכת למקיפים ועגולים. גם המקיפים שנמשכים למטה הם מקיפים דאמא – כמו בסוכה וכו'; עיקר ההתלבשות של אחד בשני, עם שינוי מהות של המתלבש והתעלות של המלביש, הוא ה-ו של שם הוי'. כמו בחידושי האריז"ל, אנחנו מסבירים ב"סוד הוי' ליראיו"[ו] שהתלבשות הפרצופים זה בזה הוא החידוש שכנגד ה-ו; התלבשות בה התחתון מעלים את העליון היא המלכות, שיורדת למטה. צריך לתקן אותה שלא תסתיר, אבל טבעה הראשון הוא להסתיר. עד כאן נושא אחד, מבנה שלם של המדרגות:

54.             מרדע-דרבן-מלמד

נעבור לעוד נושא: יש משהו מאד יפה שהוא מביא כאן מהירושלמי על הפסוק "דברי חכמים כדרבנות" – "שלשה שמות נקראו לה, מרדע, דרבן, מַלְמַד". מרדע על שם שמורה דעה – המרדע מורה דעה לפרה. דרבן – דר בינה, שהדרבן משרה בינה (כך לשון חז"ל) לפרה. מלמד – אותו חפץ, רק שנקרא כך על שם שמלמד את הפרה לחרוש כדי להפיק חיים לבעליה. הרבי מסביר שכנגד חב"ד – בינה ודעת כתובים בפירוש, דר-בינה ומורה-דעה, והיות שמלמד מלמד את הפרה להפיק חיים לבעלים הוא חכמה, "החכמה תחיה". יש פה חב"ד – משהו מאד נחמד.

קודם כל נעשה גימטריא יפה: מרדע דרבן מלמד עולה שלחן ערוך. כל השו"ע הוא כדי לטפל בפרה, ללמד את הפרה. חוץ מזה, 684 עולה גם ו"פ 114 – ו"פ מלמד. גם גימטריא יפהפיה, שכל השלשה הם שש פעמים אחד מהם. כלומר, מרדע-דרבן עולה ה"פ מלמד, ועם מלמד עולה ו"פ מלמד. הכל נכלל במלמד – הכל "מלמד הבקר"[ז]. הוא אומר שהמלמד הוא כנגד החכמה, כלומר שהבינה והדעת נכללים בחכמה – הכל מביא חיים.

55.             לימוד הנפש הבהמית והנפש האלקית המלובשת בה

על פי פשט הכל מדבר בחנוך הפרה, הנפש הבהמית, ולכן חז"ל מסיימים את דבריהם בירושלמי שכך צריך ללמוד לגבי היצר הרע – שהוא זקוק למרדע ודרבן ומלמד. הכל על פי פשט כלפי הבהמה, הפרה (הבקר של שמגר), אבל הרבי כאן מחדש – אפילו לא מסביר שכנגד הפשט – שהמלמד, שקודם כתב שהוא חכמה כי מביא חיים לבעליה, מלמד את הנפש האלקית.

מה הוא מלמד אותה? תנ"ך, "יחודא עילאה" כפי שאמרנו קודם (ולפי הנ"ל בסוד שמגר, חיבור ויחוד "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה", תכלית היחוד כנודע), איך ש"כולא קמיה כלא חשיב" (ואיך שזה מאיר ומתגלה בכל אתר ואתר – "לית אתר פנוי מיניה", היינו היחוד של "יחודא עילאה" ב"יחודא תתאה"). רק מה? כדי שלא יהיה לגמרי לא כמו הפשט צריך לומר שהוא מלמד באמצעות השכל האנושי של הפרה – זה חידוש שהוא לא מסביר במאמר, אך לכאורה צריך לומר משהו על דרך זה כדי שיתאים גם לפשט המילים[ח].

הוא אומר שהמלמד הוא בשביל הנפש האלקית (כפי שהיא מלובשת בתוך הנפש הבהמית) והדרבן בשביל הנפש הבהמית. המלמד-חכמה הוא בשביל הנפש האלקית, הדרבן-בינה בשביל הנפש הבהמית (כמו שאמרנו שהבינה היא שרש המציאות) והמרדע-דעת מחנך את הנפש האלקית כפי שהיא מלובשת בנפש הבהמית. המרדע יכול לעסוק בנשמות גבוהות, כמו התנאים והאמוראים, אבל כפי שהם בעולמות בי"ע ושם מלמדים תושבע"פ.

56.             שלשה סוגי נשמות – אחים, בנים, עבדים

מכך הוא מגיע למושגים נוספים שהתחלנו להזכיר קודם. הוא מצטט מהרמ"ז (אותו צטטנו על פרשת קרח), מביא אותו כאן כסמכות קובעת – כדרך חסידות חב"ד, שהוא סמכות – כאן הוא אמר משהו, ואחר כך משכלל כפי דברי הרמ"ז. רואים מכאן איך שהרמ"ז הוא פוסק אחרון בנסתר.

מה הוא אומר? שיש שלשה סוגי נשמות. יש נשמות דבי"ע, שנקראו "זרע בהמה", יש נשמות דאצילות, ויש נשמות באמצע, שהן נשמות דאצילות שבבי"ע. הוא אומר שהנשמות דאצילות הם אחים – "למען אחי ורעי"[ט]; הנשמות של בי"ע, זרע בהמה לגמרי, הן עבדים; אבל הנשמות שבאמצע דוקא – הנשמות דאצילות שבבי"ע, שהדוגמה להן היא התנאים והאמוראים של התושבע"פ – הן בנים. משהו מאד חשוב. אצילות שבבי"ע – אתה אציל, אבל אתה עכשיו מלובש למטה, במציאות התחתונים, אתה נקרא בן לה'. אם אתה שייך רק ללמטה, למציאות התחתונה, אתה עבד. אם אתה למעלה, ביחד עם ה' באותה רשות היחיד שלו, אתה אח לה' – "למען אחי ורעי". מה עיקר החידוש? כמובן שבן.

57.             אצילות שבבי"ע – משלי הבעל שם טוב על שליחת בן המלך למדינת הים

מה יכול להיות אסמכתא לדבר הזה, שבן הוא אצילות שבבי"ע? הדבר הכי יפה – שמן הסתם הוא התכוון לו, אבל לא כותב אותו – הוא כל משלי הבעל שם טוב של ירידת הנשמה לתוך הגוף, שהאבא-המלך שולח את בנו יורש העצר, כדי לחנך אותו להסתדר בעניני העולם הזה. כדי שלא ישאר מרחף – הוא צריך להנהיג את המדינה, איש ימני שמנהיג את המדינה – אין ברירה אלא לשלוח אותו לגוב האריות, למדינת הים הרחוקה, שיתנסה שם. זה דוקא בן. אינך שולח את אחיך למדינת הים, אלא דוקא את הבן שלך – שיתנסה.

מה קורה בכל משלי הבעל שם טוב הללו? ברוֹך גדול מאד – הבן נופל. השיקום שלו הוא סיפור, קשה מאד, סיפור מן ההפטרה. צריך הפטרה חשובה מאד כדי לתקן את הבן שנשלח רחוק למדינת הים. אבא שלו שלח אותו לשם, כדי שיהיה ראוי אחר כך לרשת את המלכות, והבן נפל שם – התמוטט, התבולל, הכי גרוע שיכול להיות. הוא שכח את השפה, שכח הכל.

אלו המשלים שהבעל שם טוב היה מספר לפני תקיעת שופר בראש השנה, המשלים הכי עמוקים. כאן קשור להגדרת הבן – שלא באה מהחסידות אלא מהרמ"ז. הרמ"ז שחדש שיש מדרגה חמישית בתורה – כנראה הוא כבר שם, בחסידות, לכן הוא כל כך חשוב בחסידות.

58.             אחים – בירורים בדרך ממילא (ללא שייכות לחטא)

איך הוא מסביר כאן? כאן הוא לא מסביר שהבן נופל. הוא מגדיר ומחלק בין שלש המדרגות של נשמות שבשבילן צריך את המרדע והדרבן והמלמד כך: הוא אומר שעל הנשמות דאצילות, האחים, עליהן כתוב – גם בתניא – שאינן שייכות למציאות כלל. לכן גם אינן עושות בירורים במודע. הרי תכלית כוונת בריאת הנשמות שלנו בעולם הזה היא לתקן את המציאות, אבל הנשמות הגבוהות – האחים – לא עוסקות במודע כלל בבירורים, אלא עושות רק יחודים. בירורים נעשים על ידן או לא? הוא אומר שכן, הרבה בירורים, אבל הכל בדרך ממילא. כל הבירורים שנעשים על ידי התורה והמצוות – עיקר התורה שלהם היא תנ"ך, הולכים ברחוב עם תנ"ך או ספר תהלים, זה מספיק להם (כמו אצל ר' אשר, ספר תהלים מספיק) – הם בדרך ממילא. לא עוסקים בבירורים, אבל כתוב בתניא שנשמות אלה אם מתקרבים לידי חטא – מסתלקות מהעולם הזה לפני שחוטאים. מי הדוגמה? חנוך, כפי שרש"י מביא בחומש. הוא נטה לחטוא – פלא – אבל לא שייך שנשמה כזו תחטא. יש נשמה נמוכה שכן חוטאת, ועל כך אומר הזהר הקדוש "'נפש כי תחטא' תווהא" – תמיהה, איך יכול להיות?! תמיהה, אבל עובדה שהנפש חטאה. אבל יש נפש גבוהה שלא שייכת לחטוא, ולכן אם באה לידי חטא היא מתה – מסתלקת מהעולם. הוא אומר שזה הטבע של הנשמות שנקראות אחים. אבל יש נשמות שנקראות בנים – לפי זה יתכן שבן יחטא, אבל לא כמו עבד.

59.             עבד ובן – בירורים עם או בלי להתפס במציאות

מה ההבדל בין הבן לעבד? בסופו של דבר "בנים אתם להוי' אלהיכם" – כולנו בנים של ה' – וכמו שרבי מאיר אומר "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (וידוע שהרשב"א כותב שהלכה כמותו), ובכל אופן יש חלוקה זו ביחס לשרש הנשמות. הוא אומר שהנשמות של הבנים, אצילות בתוך בי"ע, עסוקות בבירורי המציאות. מתלבשים, מתעסקים עם המציאות, אבל לא נתפסים בה. אפשר להיות בעל מלאכה, שיפוצניק, שמתעסק עם העבודה שלו, מתעסק עם השיפוצים שהוא עושה, אבל לא נתפס בהם. זו הגדרה מאד-מאד חשובה, שאפשר להתעסק במודע, אבל לא להתפס.

למה זה דומה? דבר ידוע בחסידות שלא מביא כאן – "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", שהעבודה צריכה להיות יגיעת כפים ולא יגיעת המח. המח נשאר פנוי מספיק כדי להיות דבוק במודע בה'. אף על פי כן, לא שאתה לא חושב על מה שאתה עושה. אדרבא, הרבי רש"ב עצמו אומר שאדם צריך לחשוב על מה שעושה בכל שעה ושעה בחיים. אם אתה משפץ – צריך להיות עסוק בכך ברובד מסוים, אבל פנימיות המחשבה נשארת דבוקה למעלה. נתפס היינו שאתה כל כך שקוע בזה שאין לך שום מקום להיות דבוק במשהו אחר – אתה לגמרי בזה. נשמה דאצילות שבעולמות בי"ע עוסקת בגשמיות, בבהמה, אבל לא נתפסת. מה שאין כן נשמה שבבחינת עבד, נשמה דבי"ע לגמרי, גם נתפסת בבירורים. אף על פי שהיה משמע הרגע שלהיות נתפס מאד לא טוב, הוא כותב "נתפסת בבירורים" – כלומר, יש בירורים שיוצאים מכך. חבל שגם נתפס, אבל יש בירורים – דבר טוב. תוך כדי שנתפס יש גם בירורים, יש לו תפקיד.

למה זה דומה? איפה כתוב בחסידות? הוא לא כותב כאן, אבל זה מהווארטים הכי חזקים בחסידות שכתוב בסידור עם דא"ח בכוונת המקוה לאריז"ל, שמצוה על כל אחד ללמוד את סופו. שם הוא כותב שיש אנשים שכל החיים שלהם טרודים בגשמיות, בצרות שלהם – כל החיים נתפסים לגמרי בעולם הזה, ללא שום יכולת לחשוב פעם אחת שיש אלקים. הוא אומר שאף על פי כן, שכל חייו צרות על גבי צרות, שנתפס בהן לגמרי, טרוד לגמרי, מבולבל לחלוטין – יותר טוב מאשר להיות צדיק גמור בטל במציאות לקב"ה. הוא קורא לכך "סוד הבירורים", ואומר שזה דבר שאי אפשר להבין – שהפילוסופים לא יכולים להבין, כפי שכותב שם. אם כן, גם מי שנתפס, בגדר עבד, עושה משהו – רק שלכאורה חבל שהוא נתפס.

60.             תורה-כתב-פה

אם כן, מסביר שלש מדרגות: אחים, שגם לא מתעסקים שום עסק בבירורים – הכל נעשה, אבל בדרך ממילא. הם אותם צדיקים עם בטול במציאות שרק דבוקים למעלה. יש אחד עם בטול במציאות, שמתעסק אבל לא נתפס, ויש אחד שנתפס. אומר שתורה שבכתב הוא בעיקר בשביל נשמות דאצילות, ותורה שבעל פה בשביל נשמות דאצילות שבבי"ע.

בקיצור נקרא לתורה שבכתב 'כתב' ולתורה שבעל פה 'פה' – כתב פה עולה 507, ג"פ 169, אחד ברבוע. אלו שתי בחינות של תורה – הכתב של התורה והפה של התורה. נחבר ל-507 גם תורה – 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כוונה יפה לקריאת שמע, התורה שמתחלקת לכתב ופה. ר"ת כף – כתב-פה – מרמזי "מלא כף נחת" (עשרות ניבים – מכלולים – בתנ"ך). כף עולה 100, שלמות, האות כ היא עשר ועוד עשר ועם המילוי עשר פעמים עשר. קודם אמרנו ש"כל טוב אדוניו בידו" רק התנ"ך, וכעת אומרים שבשביל "מלא כף נחת" צריך גם את הכתב וגם את הפה. כנראה יש שתי בחינות. כתוב "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" – שיש לו בכף גם את התורה שבע"פ שלמד. בכל אופן רבי נתן הסתפק ב"כל טוב אדוניו בידו", בתנ"ך לבד.

לשם מה צריכים את הפה? כדי לברר את המציאות במודע, להיות שליח במודע של הקב"ה "לתקן עולם במלכות שדי". צרפנו את ה-תורה ל-כתב פה – כעת ר"ת תכף (כתף). אם אני שם את התורה באמצע אני חוזר מהכף לכתף – "יחוד הזכירה" בכתבי האריז"ל. מי שיש לו בעיה עם זכרון צריך לתקן את הכתפים שלו. אם אני שם את ה-ת לפני ה-כף אני מקבל תכף – משיח נאו, תכף ומיד ממש. זה רמז במאמר מוסגר – ה-כ בשביל האחים וה-ף בשביל הבנים.

61.             אח-בן-עבד

נעשה פה עוד רמז: יש במאמר אח-בן-עבד –שלישיה חשובה במאמר, שמובאת בשם הרמ"ז. אח בן עבד עולה המספר הכי חשוב אולי של מעשה בראשית – 137. יש כאן שני סוגי אצילות – במקומה ובירידה לבי"ע. מה עוד הולך עם עבד? לאדוניו קוראים אדון – שגם עולה אח-בן (לא רק אותו מספר, אלא לכל אחד ארבע אותיות, מתחיל ב-א ונגמר ב-ן, וההבדל רק באותיות באמצע חב ו-דו). זאת אומרת שהאח והבן הם חלקים של אדון העבד – אותו יחוד מספרי.

62.             מדרגות הנשמה ועליותיה בסוד הוי'

כעת אנו צריכים להשלים את שלש המדרגות הנ"ל של אח-בן-עבד ל"סוד הוי'". הרי גם הנשמות הכי גבוהות הנ"ל, האחים, הגם שאינם יכולים לחטוא בפועל (שהרי הם מסתלקים מן העולם הזה טרם יחטאו) אף על פי כן הם יכולים להתקרב לחטא, לנגוע (במחשבה) בחטא. גם עליהם, כל עוד הם נשמות המלובשות בגוף בעלמא דין, נאמר "הן בקדֹשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו".

לפי זה, חייבים לומר שיש דרגה עוד יותר נעלית, נשמות כאלו שבאמת לא שייכות לחטא כלל וכלל, גם בהיותן מלובשות בגוף גשמי כו'. הנשמות דאצילות הנ"ל שנקראו בנים, נפרדו כבר מהכלים דאצילות, כמו שמביא כאן הרבי רש"ב מאדמו"ר הזקן בתניא. אך ראוי שתהיינה נשמות שלא נפרדו כלל מהכלים דאצילות, וממילא לא שייכות בעצם לחטא בשום מצב.

על מדרגה זו נאמר "אני אמרתי אלהים אתם", זו היתה כוונת ה' הפנימית כאשר "עשה את האדם ישר". אך ה' ברא את העולם כך שלעת עתה (כל משך זמן העולם הזה) למדרגה זו אפשר להגיע דוקא על ידי עבודה, ולשם כך צריכה להיות ירידת הנשמה (שהיתה עומדת לפני ה', אך מחוץ לכלים דאצילות) לגוף כאשר ירידה זו צורך עליה. יש את העליה להתכלל בכלים דאצילות ושם להתיחד עם ה' בבחינת "איהו וגרמוהי חד בהון" (על מדרגה זו נאמר "לאשתאבא בגופא דמלכא") ויש עוד עליה להתכלל גם באורות דאצילות ושם להתיחד עם ה' בבחינת "איהו וחיוהי חד בהון".

שתי עליות אלו הן כנגד ה-י והקוצו של י ביחס לשלש המדרגות הנ"ל של אח (כנגד ה עילאה שבשם) בן (כנגד ה-ו שבשם, הנקרא בן בכל מקום) עבד (כנגד ה תתאה שבשם, כפשוט), והם כנגד השמות אלהים (שרש הכלים שבעצמות) והוי' (שרש האורות בעצמות). ולסיכום:

63.             אבני התורה שבכתב ולבני התורה שבעל פה והתפלה

בסוף המאמר הוא כותב נושא קשור (למבנה של אח-בן-עבד, איך שמקבלים מהתורה כו'), שאותיות התורה שבכתב נקראות אבנים – "שלש אבנים בונות ששה בתים" בלשון ספר יצירה – כי הן מן השמים. מה שאין כן אותיות התורה שבעל פה הן לבנים, כי עשויות בידי אדם.

אחר כך הוא אומר עוד משהו, ואפילו לא גומר לגמרי את ההסבר – בפרק האחרון של המאמר – שבדרך כלל אומרים שלבנים הן סוג אחר של אותיות לגמרי, אותיות של תפלה. נמצא שיש שלשה סוגי אותיות. יש לבנים שהן אותיות התפלה – לגמרי תוצרת האדם. כאן אומר ווארט מאד חזק – תסתכלו במלים שלו – שעיקר התפלה היא באותיות האדם. לא אומר בפירוש, אבל מתכוון שעיקר התפלה היא ספונטאנית – התבודדות, ולא מתוך הסידור. עיקר התפלה היא מה שאתה יוצר, כמו לבנים בתוך שרפת הלב, בתוך אש הלב – "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני" (ר"ת חב"ד כידוע – החב"ד של הדבור, רמז בברסלב).

בכל אופן, הדבורים מהלב – בכלות הנפש, במסירות נפש, לקב"ה – הם לבנים, אותיות של התפלה. יתכן שאותיות אלה הכי חשובות מכל האותיות – הן אותיות של עבדים. לבני התורה שבעל פה האותיות הן גם כן לבנים אך הן אותיות של בנים (לבנים אותיות ל-בנים), ואילו אבני התורה שבכתב הן אבנים שבידי שמים, לא לבנים שבידי אדם, והן אותיות של אחים.

64.             אור-אות-אבן-לבנה-לבנה

נחזור לאבנים ולבנים: יש אבן כנגד האח, לבנה של תורה שבעל פה כנגד הבן, ועוד לבנה של תפלה של העבד. ללבנת התורה שבעל פה הוא קורא "לבנת הספיר". הלבנה של אותיות התפלה היא אותיות לגמרי שלי. אותיות התורה שבעל פה הן אותיות התנאים והאמוראים – במשנה בעיקר לשון הקדש ובגמרא בעיקר ארמית, ויש גם הרבה-הרבה מילים מגוירות משפות זרות, שחז"ל גיירו כהלכה – הכל לבנים של התורה שבעל פה.

צריך להשלים גם את שלש הבחינות הללו. יש אבן-לבנה-לבנה – תורה שבכתב-תורה שבעל פה-תפלה. לכאורה מה שכולל את כל השלש היא מלה אחת – "אות", כולן סוגים של אותיות. "אות" בקבלה היא ברית – "אות ברית קדש". נכוון, רק לצורך ההתבוננות שלנו, שאות היא יסוד אבא – "יסוד אבא ארוך" והוא בתוך כל האצילות. הכל אותיות, רק שיש סוגים שונים, והסוגים השונים הם ה-הוה של שם הוי'. ידוע שה-י היא בתוך הכל. יש אבן, ולפי זה היא באמא – אבן לשון בינה, כמו שחז"ל גם אומרים "שלש אבנים בונות ששה בתים". הבית והבנין – לשון לבנות. יש שתי בחינות לבנה שאנו עושים (גם לבנה משמע בנין, והיינו סוד המשכת מוחין דאמא לז"א ולנוקבא דז"א) – או עם השכל שלנו, מוחין דז"א (המשכת מוחין דאמא לז"א), שהוא ו"ק, ועיקר הלבנים של התורה שבעל פה הם ששה סדרים כנגד ו"ק, ויש את לבני התפלה שלנו (שגם בתפלה צריך להיות מוחין והתבוננות, גם כאשר "צעק לבם אל אדנ-י" יש בזה מוחין, דהיינו המשכת מוחין דאמא לנוקבא דז"א), שהן כלים ל"אור חוזר" ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", והן בנוקבא, "ואני תפלה".

צריך להשלים רק את קוצו של י. מה יותר גבוה מאות? אור, כמו בשער "ביאת המשיח" בספר "סוד ה' ליראיו" – אור הוא בכתר. כל האותיות הן כלים, ויש משהו פשוט שמתלבש בתוכן – אור, והוא כתר. אם כן, יש לנו כאן אור-אות-אבן-לבנה-לבנה (אור אות אבן לבנה לבנה עולה 29 ברבוע שהוא 21 בהשראה. רק לבנה עולה ג"פ 29. 29 = "וחטאה", התיקון ה-יב של יג תיקוני דיקנא דאריך, "פומא קדישא", ששם גנוזה דעת תורה כו', כמבואר לעיל בשם הרמ"ז) – גם התבוננות סיכום מתוך המאמר: