ד׳ תמוז ע"ב – כפר חב"ד

ברית ישראל־שלום־בער מוניס

א. רמזי השם – מהדור הראשון לדור השביעי

ישראל – רבינו הבעל שם טוב מיסד החסידות

נפתח בכמה מילים לגבי השם של הרך הנימול – ישראל-שלום-בער, זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ישראל על שם מורנו ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות. פעם אחת בעלית נשמה הוא נכנס להיכל של משיח ושאל את המשיח "אימתי קאתי מר?" – מתי משיח בא? – ומשיח ענה לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". זה הסימן, כשמעינות החסידות יפוצו חוצה ויגיעו לכל יהודי בעולם, זה הסימן המובהק והבטוח שמשיח צדקנו בא לגאול אותנו בחסד וברחמים.

אנחנו זוכים דור אחר דור, מהבעל שם טוב והלאה, ל"צדיק יסוד עולם" שהוא "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" שממשיך את הדרך של הבעל שם טוב ומפיץ את המעינות חוצה, בכל דור ביתר שאת וביתר עז, ובכך אנחנו מתקרבים בכל יום למשיח ומחכים בכל יום שתכף ומיד ממש יגיע אלינו משיח צדקנו, כמו שהוא הבטיח לבעל שם טוב. ישראל הוא הבעל שם טוב.

שלום-בער – הרבי רש"ב, הדור השביעי לבעל שם טוב

מה לגבי השם השני, שלום-בער (צמד של שמות)? הוא אחד הרביים שבא בהמשך לבעל שם טוב, ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", שנקרא בין חסידי חב"ד הרבי רש"ב. מהבעל שם טוב הוא הרבי השביעי, וכתוב ש"כל השביעין חביבין". היום מקובל בחב"ד שהרבי שלנו הוא הרבי השביעי, הדור השביעי מהרבי הראשון של חב"ד, אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן. לפני שני דורות היה מקובל בין חסידי חב"ד שהרבי – הרבי רש"ב – הוא השביעי, ועל זה כתוב "כל השביעין חביבין", השביעי מהבעל שם טוב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – גם זה נכון וגם זה נכון. על פי פשט, הרבי רש"ב הוא השביעי מהבעש"ט והרבי הוא השביעי מאדמו"ר הזקן. זאת אומרת שבחבור השמות של הרך הנימול יש את הראשון והשביעי, ישראל ושלום-בער.

אם רק נתבונן בצירוף זה, נראה שהרך הנימול נולד במשפחה מוזיקלית וגם הוא ודאי חונן בחוש מוזיקלי גדול, נגינה יהודית-חסידית, כי סימנו אז, וכתוב בזהר שסוד הנגינה הוא "אז" – "אז ישיר משה ובני ישראל", "אז ישיר ישראל" (בפרשת השבוע, חקת, בשירת הבאר) וכו'. יש מי שאומר ש-אז רומז לסולם הנגינה, ה-א היא הטון הבסיסי, וממשיכים ז עד שמגיעים שוב לאוקטאבה שלמה של סולם העליה של הניגון. הסימן הראשון של הילד הוא אז, דור ראשון ודור שביעי[א], ובטוח שה"אז" שלנו ישיר – ישיר את השיר-חדש של ביאת המשיח.

שבעה הדורות כנגד הז"ת – הבעש"ט כנגד החסד

כל פעם שיש שביעיה (סדר מאחד עד שבע) הפירוש הכי פשוט לפי קבלה הוא להסביר כנגד שבע המדות חג"ת נהי"ם – הראשון חסד והאחרון מלכות. אם מקבילים את הצדיקים מהבעל שם טוב יש כמה אפשרויות ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים".

אם מתבוננים כעת, בשם הרך הנימול, שהרבי רש"ב הוא השביעי למורנו הבעש"ט, הכי פשוט לומר שהבעל שם טוב, מייסד החסידות, הוא באמת חסד. אין ספירה על פי פשט שהכי מתאימה לו כמו חסד. אפשר לומר שהוא פנימיות הכתר, אבל גם פנימיות הכתר היינו חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, ואכמ"ל. כל דרך החסידות היא חסד, אהבת חנם, אהבה בלי די. החרבן והגלות הוא בגלל שנאת חנם, וכדי להביא את הגאולה צריך אהבת חנם, את הבעל שם טוב, רבי ישראל, שאוהב "כל אשר בשם ישראל יכונה". אוהב אהבת נפש כל יהודי, כפתגם הידוע, גם יהודי שלא ראה מימיו. אוהב אותו אהבת נפש ומוכן למסור עליו את הנפש – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", כמו שכתוב על ה' יתברך, הוא חש כלפי כל יהודי. אין יותר מתאים לבעל שם טוב מחסד.

הרבי רש"ב כנגד המלכות

אם הרבי רש"ב הוא השביעי, הוא המלכות ביחס לבעל שם טוב. איך מתאים לשם שלו, שלום-בער? כתוב "ונתתי שלום בארץ". המלכות היא הארץ, כל כנסת ישראל נקראת על שם הארץ – "ארץ חפץ". הבעל שם טוב אוהב כל יהודי, וגם אוהב "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" את ארץ ישראל. הוא עצמו ניסה להגיע לכאן, ובהשגחה פרטית לא עלה בידו. שלום הוא בין יהודים, אבל איפה השלום? בארץ. אם הולכים בחקות ה', "אם בחקתי תלכו" – שייך גם לפרשת חקת – "ונתתי שלום בארץ". הארץ היא השביעי, ושם מגיע השלום.

בער הוא תרגום של דב. תמיד הרבי אומר שאם משהו, שם או מלה אחרת, הוא לשון תרגום הוא כבר מלכות – השפה המדוברת, איך שיהודים מדברים בינם לבנין עצמם (וכן בקבלה, התרגום, סוד האחור ביחס ללשון הקדש, הוא בחינת מלכות). לא רק שלשון תרגום, אלא שגם המקור – דב – רומז ל"דירה בתחתונים". הביטוי המתאר את קולו של הדב הוא "דב שוקק", רמז ל"'שוקיו עמודי שש' זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבוראו", כי הקב"ה משתוקק לדור כאן למטה, ל"דירה בתחתונים", שהיא גם מלכות של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

לכן שלום-בער לעניננו רומז למלכות, "ונתתי שלום בארץ", שהשפה תהיה שפת היהדות בשלמות – אידיש במובן של אידישקייט – וזה יתורגם עד למציאות, דירה בתחתונים לשמה ברא ה' את העולם.

עד כאן ההסבר הפשוט של השם ישראל שלום-בער כנגד חסד ומלכות, א-ז, "אז ישיר".

ב. זהר על הפרשה – בנין המלכות מהגבורות או מהחסדים?

מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה אם בנין המלכות מהגבורות או מהחסדים

בזהר הקדוש של פרשת שבוע, חקת, יש מחלוקת בין התנאים רבי יוסי ורבי יהודה – מחלוקת שנוגעת לנו למעשה בפועל, בתיקון המלכות ותיקון החברה והמצב בארץ, "ונתתי שלום בארץ", שלום אמת ו"אין אמת אלא תורה", כלומר שלום על פי תורה – עיקר תיקון המלכות.

רבי יוסי, שבין התנאים בזהר הוא כנגד מלכות, אומר ש"בנין המלכות מהגבורות" – כך הפשט המקובל בדרך כלל. לשם תיקון המצב בארץ צריך גבורה (בלשון חז"ל – "יד ישראל תקיפה"). רבי יהודה, שמכוון כנגד החסד, אומר שגם בנין המלכות לכתחילה מהחסד. לכל אחד יש פסוק הוכחה, ורבי יהודה לומד מהפסוק "והוכן בחסד כסא". המלכות היא כסא הכבוד של ה' – ידוע שמלכות ישראל בארץ ישראל היא כסא כבוד של הקב"ה – והפסוק אומר שמכינים את הכסא בחסד. לא כתוב בגבורה – גבורה היינו דינים וקושי – אלא "והוכן בחסד כסא". אם כן, רבי יהודה לומד מהפסוק שכללות ענין בנין המלכות, מלכתחילה כשרוצים פה מלכות, הכל תלוי בחסד – הכל תלוי באהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל.

מקובל יותר הדעה השניה – צריך להבין למה – דעת רבי יוסי שבנין המלכות מהגבורות. צריך חוקים – משפטים – עם יראה, שכר ועונש, שהרי "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". חסד טוב לענינים רוחניים, אבל תכל'ס לתקן את המצב בארץ צריך גבורה. אחר כך, אחרי שהמלכות נבנית מהגבורות, אפשר להמשיך דרך הצנורות של המלכות (המשרדים השונים של המדינה המתוקנת) הרבה חסדים – "חסדי דוד הנאמנים". אבל קודם כל, כדי לבנות את המלכות צריך גבורה (החל מייסוד המדינה שככלל בא על ידי נצחון במלחמה).

ישוב והכרעת האר"י

היות שיש פה שני תלמידים גדולים של רשב"י חייבים לומר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", ומי שאמור ליישב ולפשר בין הדעות הסותרות הוא האר"י הקדוש. ואכן, האר"י מסביר שמה שנאמר "והוכן בחסד כסא", הפסוק שמביא רבי יהודה כהוכחה שבנין המלכות לכתחילה מהחסד, נאמר לגבי הכתר של המלכות וגם שני הקוים ימין ושמאל שלה. פלא, הייתי חושב שקו שמאל של המלכות יבנה מהגבורות. חוץ ממה שהמלכות כולה נוטה לשמאל, לגבורות, ודאי הייתי חושב שקו השמאל שלה עצמה יבוא מגבורה. והנה אומר האר"י הקדוש שגם הכתר – שבעיקר עליו הולך הפסוק "והוכן בחסד כסא" – בא מהחסד, וגם שני הקוים הקיצוניים, ימין ושמאל של המלכות, כולם מהחסד.

הדעה הרווחת ש"בנין המלכות מהגבורות", אומר האר"י, מתייחס לגוף של בנין פרצוף המלכות – שעיקרו מהגבורות – דעת-תפארת-יסוד של פרצוף הנוקבא (המלכות). דוקא הקו האמצעי של המלכות נבנה מהגבורות. היות שזה הגוף, שהוא האמצע, לכן בדרך כלל אומרים שכל בנין המלכות מן הגבורות, אך באמת לא כך אלא "אלו ואלו". יש כאן אחד הדברים העמוקים מהאר"י שצריך לתרגם לעניננו.

דעת הרך הנימול – בנין המלכות מהחסדים

קודם כל, מה סובר ישראל שלום-בער? זו פרשת השבוע של הברית שלו, אז ודאי לוקח כאן איזה צד. מהרגע הראשון שנימול הוא בעל דעה – צריך להכריע בענין. או שסובר כרבי יהודה שבנין המלכות מהחסד או כמו רבי יוסי שבנין המלכות מהגבורות.

לפי מה שהסברנו, שישראל כולל חסד, יסוד החסידות, ושלום-בער היינו "ונתתי שלום בארץ" והתיקון של דב, "דירה בתחתונים", תאות ה' שהיא כמו אהבת ה', התשוקה של ה' – לכן מאד משמע משני השמות שהוא כדעת רבי יהודה, שבנין המלכות מהחסד לכתחילה, שהכל תלוי באהבה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. מה שחייב להיות משפט, "דינא דמלכותא דינא", יבוא. אבל לבנות, לתקן את המלכות, להביא משיח – זה תלוי בחסד, אהבה, אהבת חנם. אחר כך, כשיש כבר משיח, עם כל האהבה, המשיח כבר ידע איך לאמץ במינון הנכון את הגבורות כדי לתקן את הממסד הזקוק במדה מסוימת לגבורות. אבל קודם כל חסד.

בנין כתר המלכות מהחסדים

העיקר הוא הכתר של המלכות, שעליו כתוב בפרט "והוכן בחסד כסא". הכתר הוא הרצון של עם ישראל – שעם ישראל יתעורר כאן בארץ וירצה מלכות על פי תורה, מדינה יהודית מקורית אמתית, הוא הכתר של המלכות. אבל דוקא הכתר של המלכות, שכולל את הרצון (וברגע שיש רצון הכל בא כמעט בדרך ממילא, "אין דבר העומד בפני הרצון"), והרצון לעורר ולבנות את המלכות, עם ישראל בעם ישראל על פי תורה, תלוי לכל הדעות רק בחסד, ולא בגבורה כלל. רק באהבה, רק ישראל בעל שם טוב, כפי שהוא מתגלה דרך הרבי רש"ב, הרבי השביעי. משה רבינו הוא השביעי לאברהם ואדמו"ר הזקן אמר שאברהם אבינו הוא הבעל שם טוב, אז הרבי רש"ב הוא משה רבינו.

מקובל אצל חסידים שהרבי רש"ב הוא "הרמב"ם של החסידות", ולגבי הרמב"ם כתוב "ממשה עד משה לא קם כמשה" – הרבי רש"ב מאד קשור למשה. כל החביבות היא בזכות הראשון, בזכות הבעל שם טוב (כל הנ"ל אמר הרבי, הרבי השביעי של חב"ד, על עצמו ביחס לאדמו"ר הזקן, הרבי הראשון של חב"ד).

ג. גימטריאות לשם הרך הנימול

"באו חשבון"

הסברנו קצת את השם, ואת הקשר שלו ל"אז" – "אז ישיר", מתאים למשפחת מוניס – ואת שתי הדעות בזהר של רבי יוסי ורבי יהודה. נאמר עוד בפרשה: כתוב "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון". יש כמה סדרות מתמטיות בפרשה. הילד ודאי יהיה מצטיין בגימטריאות. כבר אמרנו על הכח של הילד, שודאי יהיה בעל מנגן, וכעת אמרנו שיהיה גם טוב בחשבון. "בואו חשבון" היינו חשבון של כל הערים – כל מלה שלנו היא אות וכל מלה היא בית וכל הדבור, הסיחון, הוא עיר. לתקן את הדבור שלנו, "עיר סיחון", תלוי ב"באו חשבון" – שמתקנים את החשיבה, שלא טועים במספרים. על ידי זה מתקנים את כל הדבור שלנו – שגם נקרא עיר סיחון, המלכות, עולם הדבור. אם כן, נעשה את הגימטריא של השמות:

כל שם בפני עצמו – מספר צורני מובהק

בכל שם בפני עצמו יש תכונה מיוחדת בחכמת החשבון, שנקראת היום תורת המספרים. ישראל הוא השם של כולנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הבעש"ט נקרא ישראל כי בא לעורר את האומה ואת אמונתה, ושמו הוא 'לחישה' לעורר את עם ישראל. בתורת המספרים ישראל הוא "מספר מגן דוד" העשירי (מספרים צורניים, שיש להם צורה גיאומטרית מובהקת). גם לשלום-בער צורה מובהקת – רבוע כפול (שני שמות), חי ברבוע כפול. כמה הכל יחד? ישראל שלום בער עולה 1189. אם מפרקים למספרים הראשוניים זה 29 כפול 41.

משולש שהוא גם מרובע

מי שלא מתמצא בתורת המספרים לא מבין את החשיבות הגדולה, אבל מי שמתמצא קופץ מהכסא כשהוא שומע שישראל שלום בער שוה 1189. אחד הדברים הכי עמוקים בתורת המספרים הוא שיש רק מספרים ספורים, מאד נדיר, שהמספר הוא גם משולש וגם רבוע בו זמנית. כמו המספר 36 – מספר הנרות בחנוכה, כנגד לו צדיקים, כל צדיק הוא נר, "נר הוי' נשמת אדם" – משולש 8 שהוא גם 6 ברבוע. זו תופעה מהפנינים, מהיהלומים של תורת המספרים – החישוב שלא נסביר כעת, מתי תופעה זו יכולה לקרות. מהדברים הכי עמוקים במספרים שה' ברא לכבודו. כל מה שה' ברא – ברא לכבודו, החל מהמספרים (הפשט הכי פשוט של הספירות העליונות, אותן ה' האציל מאורו האין-סוף, ודרכן ה' ברא את העולם), הדבר הראשון שה' ברא, שודאי ברא לכבודו.

מתי יש עוד זוג כזה של מספרים (כמו 6 ו-8, שהרבוע של 6 הוא הוא המשולש של 8)? אחרי 6 ו-8, הזוג הבא הוא 35 ו-49 – 35 ברבוע, 1225, הוא הוא 49 במשולש. זו הכוונה של ספירת העמר, שסופרים 49 ימים, וכל יום מצטרף, "יום אחד", "שני ימים" (לא "יום שני") עד "תשעה וארבעים יום" – סה"כ 1225 ימים, ופתאום אני מופתע שמספר זה הוא רבוע של 35.

מתי יש עוד פעם תופעה כזו? צדיק ברבוע שוה רפח במשולש (ללמד שהצדיק מברר את הרפח ניצוצין קדישין שנפלו לתוך המציאות בשבירת הכלים). מתי הפעם הבאה? ישראל שלום בער ברבוע (29 כפול 41) הוא הוא 41 ברבוע – 1681 (גם מספר מאד חשוב בתורת המספרים, הקשור לאחת התופעות החשובות ביותר בתורת המספרים. בקבלה הוא סוד השם של כב אותיות שמכוונים לפני תקיעת שופר בראש השנה) – במשולש (המספר: 1413721 – משולש 1681 הוא הוא רבוע 1189). שהילד יבין זאת, לכל היותר בכתה א', וכבר יסביר לאבא. בכל אופן, זה לקיים את הנאמר בפרשת השבוע "בֹאו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון".

ד. זהר על הפרשה: פחד עוג

פחד משה מעוג

נסיים עם עוד משהו חשוב בפרשת שבוע: פרשת שבוע מתחילה מפרה אדומה – "זאת חקת התורה... ויקחו אליך פרה אדֻמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עֹל" ונגמר ב"עוג מלך הבשן" (אחרי "תבנה ותכונן עיר סיחון"). כתוב, לא פחות ולא יותר, שמשה רבינו עצמו פחד ממנו. כך מובן ממה שה' אומר למשה "אל תירא אותו [מלא, לגרסת הזהר, כדלקמן] כי בידך נתתי אתו וגו'". משה גם פחד מפרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. משה רבינו הוא הדעת והוא פחד מפרעה כי הוא הכתר. הוא פחד גם מעוג, כך כתוב בזהר, כי עוג קשור לספירה ליסוד. מילא שהדעת פוחדת מהכתר שמעליה, אבל למה היא צריכה לפחד מהיסוד שתחתיה? אומרים שליסוד יש שרש שעולה עד לדעת, וממשיך לעלות מעלה-מעלה, ויש לו שרש – לא סתם בכתר אלא – בפנימיות הכתר.

זה חידוש של הזהר לגבי מה שרש"י מביא מחז"ל. איך חז"ל יודעים שמשה פחד מעוג? כי ה' אומר בפירוש "אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו ואת עמו ואת ארצו". ה' צריך לומר לו לא לפחד.

הזהר: עוג נימול כבן ביתו של אברהם

מה רש"י כותב? שמשה פחד כי עוג היה הפליט שבא לספר לאברהם אבינו שנשבה אחיו (לוט בן אחיו), ואז אברהם יצא להלחם בגוים, נצח את ארבעת המלכים והשיב את לוט ואת כל הרכוש. עוג בשר לו זאת, "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי".

אבל הזהר אומר משהו אחר, יותר עמוק. הזהר אומר שאחרי שעוג, הפליט, בא לאברהם הוא הצטרף לביתו של אברהם, ולאחר מכן – כאשר אברהם נצטוה על ידי הקב"ה לימול – הוא גם נימול, עם כל בני ביתו של אברהם, ומכך פחד משה רבינו. משה רבינו פחד מברית המילה. ווארט שקשור לברית מילה של הילד – ברית בפרשת חקת. מי שעושה ברית מילה בפרשת חקת מנצח כמו שמשה מנצח את עוג מלך הבשן. עוג מלך הבשן הוא הברית דלעו"ז, לא ברית אמת אלא ברית שקר, אבל בכל אופן אברהם אבינו בכבודו ובעצמו מל אותו, כמו שמל את כל בני ביתו בצווי הקב"ה.

"אותו" מלא במסורת הזהר

הזהר אומר חידוש מופלא, שבספר התורה שלנו לא רואים, שבכל חמשה חומשי תורה יש רק פעמיים המלה "אותו" מלא, וכל השאר "אֹתו". פעם אחת כאן – "אל תירא אותו". פעם שניה, במצות השבת אבידה – "עד דרֹש אחיך אותו והשבֹתו לו". הזהר אומר שפעמיים אלה, היוצאות מהכלל, הן כי רומז לאות ברית קדש. לא רק אותו – הוא, אלא אותו – האות שלו. למה בהשבת אבדה יש אותו מלא? כי הפשט של "עד דרש אחיך אותו" הוא שאחיך שאבד דבר מה יתן סימנים כדי שיקבל את האבדה בחזרה. אני מצאתי את האבדה, ואני צריך לדרוש אותו שיתן סימנים. אות ברית קדש הוא 'סימנים', הסימן של היהודי. כתוב שמי שרוצה לקבל ממני את האבדה בחזרה צריך לומר לי סימן, אות, והוא גם רמז לאות ברית קדש.

כאן עוד יותר – ה' אומר למשה רבינו "אל תירא אותו" ובכך מלמד ממה משה פחד, מ"אותו", מברית המילה שלו. כתוב בכתבי האריז"ל שעוג הוא הקליפה שמאחורי יסוד ז"א – זו הלשון. הוא למעלה, במקום מאד נשגב בעולם האצילות – יש שם היסוד של פרצוף ז"א, ומאחוריו יושבת קליפה שהיא-היא עוג מלך הבשן. "נעוץ סופן בתחלתן" – כפי שנסביר אולי מחר – הענין של עוג מלך הבשן בענין של פרה אדומה. בכל אופן, "אל תירא אותו" היינו אל תפחד מהאות-המילה שלו, שאברהם עשה. כלומר, יש לו חותם של אברהם אבינו, ומכך פחד משה רבינו.

מה ה' אומר לו? "כי בידך נתתי אֹתו" – אתה שומר את הברית והוא פגם את הברית. כל הברית שלו היא, כמו שאמרנו הרגע, הקליפה של האחוריים, וגם פגם בכך לגמרי, לכן אין מה לפחד ממנו. אף על פי כן בתחלה משה רבינו פחד מזה.

דעת "היכל הברכה" לגבי "אותו" בספר התורה שלנו

יש הרבה-הרבה מה לומר, ואנחנו נקצר כעת. מה לגבי ספר התורה שלנו? אצלנו אין אף "אותו" מלא בחמשה חומשי תורה – גם "אל תירא אֹתו" ו"עד דרֹש אחיך אֹתו" חסרים. אבל הזהר כותב שכל התורה חסר חוץ משני אלה, שהם רמז מובהק לאות ברית קדש. האם נוגע להלכה? ודאי, לגבי כשרות ספר התורה. ידוע שיש צדיק אחד גדול בשם האדמו"ר מקאמרנא, שכתב ספר "היכל הברכה", ושם דן בכל שינוי אם פוסל את הספר או לא. כאן לפי דרכו כותב שאם הסופר כתב "אל תירא אותו" או "עד דרש אחיך אותו" מלא הספר כשר לכתחילה, אף על פי שהמנהג שלנו לכתוב חסר. לכתחילה לא כותבים מלא, אבל אם הסופר כן כתב מלא (בטעות) – כך רואים בצבור בשבת – הספר כשר לכתחילה, וגם אחרי השבת לא צריך לתקן.

זו הלכה מורכבת, לפעמים אף על פי שהספר כשר בדיעבד ואפשר לקרוא ולברך, מיד אחרי השבת צריך לתקן. אבל כאן אומר שלא – היות שכתוב בדגש ובטוב טעם בספר הזהר הקדוש כך, אפשר לכתחילה לקרוא בספר שנכתב מלא וגם אחרי השבת לא צריך לתקן. ב"אל תירא אותו" כותב זאת על שני המקרים, גם על "עד דרש אחיך אותו". אבל שם, ב"עד דרש אחיך אותו", הוא כאילו חוזר בו – אומר שכשר, אבל אחרי שבת צריך לתקן. מה אפשר ללמוד מהשינוי? אפשר לומר ששינה דעתו, אך מה עוד אפשר לומר? שאצלנו בפרשה ה"אותו" הרבה יותר חזק, אפילו שכאן כתב על שניהם.

השבת ה"מה" לשומר הברית

ידוע בחסידות הביאור של הצ"צ "איזהו שוטה? המאבד מה שנותנים לו" – מאבד את ה"מה", את הבטול היהודי המקורי שלו, הוא שוטה. נותנים לכל יהודי "מה", כמו "ונחנו מה", ואם אבד הוא שוטה. מה קורה אם מישהו אבד את ה"מה" שלו? יש אחד שאבד ולא אכפת לו, לא שם לב בכלל. אבל מי שאבד ורוצה לדרוש בחזרה צריך לתת סימן – שמירת הברית. גם אחד שאבד את הבטול שלו, אבד את המה שלו, אם עדיין יכול לתת אות – הברית, "כל אשר בשם ישראל יכונה" – מחזירים לו את ה"מה", את האבדה שלו, "עד דרֹש אחיך אותו". זה פירוש קיים שמקשר בין הברית לבין הפשט של השבת אבידה.

קדושת הברית – מלחמת משה כנגד טשטוש הזהות היהודית

מה לומדים עוד? שגם ברית שאברהם אבינו מל, משה רבינו יורש ומנצח. בזכות מה? בזכות מצות מילה שקבלו בשמחה ובמסירות נפש ומקיימים עד היום בשמחה ובששון ובמסירות נפש, "שש אנכי על אמרתך". רש"י כותב בפשוטו של מקרא שעוג מרים ולוקח הר של שלש פרסאות. הרבי מסביר בשיחה שזו מדת כל מחנה ישראל (ולכן רש"י צריך להביא את הכמות), היינו שבמכה אחת יכול להשמיד כל ישראל ללא פליט אחד (הוא עצמו פליט) – ר"ל היה-לא-תהיה זו הכוונה שלו.

מה זה היום? לקחת איזו דעה-הר – כמו שיש דעה של תורה, שה' כפה עלינו הר כגיגית, הר של התורה, הר סיני, ויש הר דלעו"ז – שפגם הברית רוצה להיות הר-דעה שתטמא את כל עם ישראל, את הברית קדש. זה מה שהוא רוצה לעשות, לטשטש אצל כל עם ישראל את הזהות היהודית. אות ברית קדש היא הזהות היהודית.

לכן כתוב "ויכו אֹתו" לשון רבים, מסביר הרבי, אף ש"משה לבדו הרגו" (רש"י שם). היות שרצה להרוג את כל עם ישראל – יכול להיות גם ברוחניות, ברוח תעתועים של התבוללות, פגם הברית של כולם – לכן משה לבדו הרג אותו אבל מכח כל עם ישראל וכח שמירת הברית שלהם. אם כן, מצוה זו נותנת כח למשה רבינו שבדור להרוג לבדו את עוג מלך הבשן.

הרבי מדגיש שרק משה מבין את משמעות הברית, ולכן רק הוא פוחד ממנו. כל שאר היהודים לא פוחדים – סומכים על משה. דוקא משה מבין את עמק הדברים, עד היכן מגיעה הברית של אברהם אבינו, עד כמה המזימה של עוג לשים את ההר על כל עם ישראל מסוכנת לנו. אז "אל תירא אותו" ומכח זה "ויכו אֹתו" בלשון רבים – משה בשם כל ישראל. שנזכה לזה, להכות אותו, ושהרך הנימול יהיה גדול בנגינה וגדול בחשבון וגדול בתורה וגדול בחסידות, וכולנו יחד איתו.