י"ד תמוז ע"ב – כפר חב"ד

מפגש עם צוות אולפנת לבונה – שלשת עמודי החינוך

[עשו הכרות עם הצות החינוכי. בקשו שהרב ידבר על חינוך ואז תהיינה שאלות.]

א. תורה עבודה וגמילות חסדים – "כולא חד"

"ישראל אורייתא וקוב"ה" ו"תורה עבודה וגמילות חסדים"

נאמר משהו כללי, שייך לחינוך ושייך לכל דבר בעצם: החינוך הוא בשביל לבנות מודעות ליהודים, לתלמיד ולתלמידה. כתוב שיש שלשה דברים שהם בעצם דבר אחד, "כולא חד" – ישראל, התורה וה'. גם ידוע בתחלת פרקי אבות שהעולם עומד על שלשה דברים – תורה, עבודה וגמילות חסדים[1]. הדברים מקבילים: תורה היא תורה, עבודה היא (היחס שלנו כלפי) ה' וגמילות חסדים היא (היחס שבתוך עם) ישראל. אם כן, שלשת הדברים שהם בעצם אחד ושלשת העמודים מקבילים.

חבור שלשת הקוים

החינוך הוא כדי להגביר את המודעות וגם לאחד את שלשת הדברים, שלולא החינוך הנכון עלולים להתפס כקצוות ודברים שונים. לדוגמה, יש אחד שעוסק בחסד אבל אין לו ענין בתפלה, ביראת שמים (עבודה קשורה ליראה, כמו שנסביר) – יש אחד שיש לו אהבה ואין לו יראה (לא שאין לו, אבל הוא לא פיתח אותה). התורה היא קו האמצע.

שלשת הדברים עליהם העולם עומד הם כנגד האבות (בסדר הפוך): תורה היא יעקב, תפארת, הקו האמצעי; עבודה היא קו שמאל, יצחק, גבורה; חסד הוא אברהם, קו ימין. שוב, בספירות העליונות אלו שלש המדות העיקריות בנפש, אהבה יראה ורחמים. אהבה היא חסד, יראה היא תפלה (עבודה שבלב) – יחס כלפי ה' – ודוקא רחמים הם תורה. את הדבר השלישי צריך להבין טוב, בפרט שהוא הקו האמצעי – הכח שגם מאזן בין הקצוות וגם מחבר אותם.

כמו שאמרנו, יש אחד שמאד חי את החסד, אבל יראה ותפלה לא כל כך. יש גם מישהו הפוך, בפרט "אשה יראת הוי'" – יכולה להיות "אשה יראת הוי'" שיראה ותפלה מאד מדברות אליה (יראה הולכת דוקא עם תפלה) ואילו חסד, במובן של יציאה החוצה ועשית שליחות, פחות. כמו אפילו תופעה ששמעתי הרבה שיש בנות, בוגרות אולפנא, שמתחתנות והשאיפה מבחינתן, האידיאל, הוא להקים איזו גבעה ולגור בה ולהתבודד בה, בלי הרבה קשר עם מישהו אחר – ארץ ישראל. ואילו אהבת עם ישראל, נשמות, היא לצאת ולפעול ולקרב. צריך לאזן.

הכל חשוב, הכל טוב, אבל צריך שיהיה איזון וחבור בין הקצוות. זוהי מטרת החינוך. הנקודה הראשונה היא שצריך לשלב את שלשת הדברים.

שלשה קוים – שלשת האבות – הספירות חסד-גבורה-תפארת

נתרגם הכל לפי ספירות, הכי קל – יש לנו חסד-גבורה-תפארת. צריך לחנך לחסד, להרבה אהבת ישראל, ואהבת ישראל מחייבת אותי לצאת מ-ד אמות שלי לקראת הזולת ולא לחכות שיגיע אלי. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, לא ישב בבית אלא הסתובב. "כל כבודה בת מלך פנימה", ואף על פי כן הרבי אומר שבמיוחד בדור שלנו גם בנות צריכות לצאת ולעשות חסד ולקרב את עם ישראל לאבינו שבשמים. הווארט הוא שעיקר החינוך הוא לבנות מודעות לכל החיים. החסד הוא אברהם, אם כי בפרקי אבות כתוב הפוך – יעקב-יצחק-אברהם, אנחנו מסבירים לפי הסדר של אברהם-יצחק-יעקב. אברהם הוא חסד ויצחק הוא תפלה, קו שמאל. גם פלא שהקשר לה' הוא קו שמאל, הוא יצחק, ואילו הקשר לעם ישראל הוא ימין, אברהם, והקשר לתורה הוא אמצע.

הקשר לתורה – תפארת – להתאהב ביפי התורה

מהו הקשר לתורה? אפשר לומר חינוך לאהבת התורה, אבל היות שלפי הספירות ספירה זו נקראת תפארת, שפירושה יפי, יש משמעות מיוחדת. זו עיקר הנקודה שרציתי לומר. כל בית ספר מלמד ידע, ואם מדובר בבית ספר יהודי תוכן הלימוד הוא תורה – הכל תורה. מהו חינוך נכון? לפתח במודעות את הקשר לתורה מתוך הנקודה של תפארת, של יפי, שאין דבר יותר יפה מהתורה. כמו מי שקורא את ספר משלי של שלמה המלך, בו המשל הוא שהתורה היא כמו אשה יפה שמתאהבים בה. מי הכי התאהב בין האבות? יעקב התאהב ברחל שהיתה "יפת תאר ויפת מראה".

החינוך לתורה צריך להיות שאין משהו יותר יפה וממילא יותר מושך מאשר התורה. לכל אדם, ובמיוחד לבת צעירה, יש בנפש צורך להמשך למשהו – משהו מושך אותו. מה שמושך אותי הוא מה שהכי יפה, הכי נחמד. על התורה כתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב". להתאהב במשהו מתוך יפי. זו נקודה הכי עיקרית, שאין משהו יותר יפה ונחמד ומושך מאשר התורה. אז צריך להיות מאד מוכשרת.

קודם כל, אצל כל אחת צריכה להיות המודעות שכך נכון, שזו האמת – "תתן אמת ליעקב". יותר מכל דבר אחר זה צריך להיות אמת – שהדבר הכי יפה ומפואר ומושך, וממילא הכי מענג, הוא רק התורה. כל ספר משלי הוא על הציר של היפי והמשיכה לתורה, שהתורה היא ה"אשת חיל מי ימצא". לכן מאד חשוב לחנוך בנות. השאלה איך עושים שהבת, כמו שאמרנו חייבת להתאהב, תתאהב בתורה, וממילא התורה הופכת להיות מורת הדרך, האור, נקרא לזה הבעל-החתן הרוחני, למשך כל החיים.

מעלת קו שמאל

אלו שלשת העמודים של המודעות, כאשר עיקר החידוש שהדגשנו הוא התורה, עיקר מה שעושים בבית הספר – לומדים תורה. השאלה האם ללמוד תורה זה "אתכפיא", שכל שיעור הוא אתכפיא – צריך להגיע לשיעור ולשמוע את התורה – או שכל שיעור הוא כיף, שרק רצים ומשתוקקים מתי יהיה השיעור הבא. ככה צריך להיות. יש חינוך לאהבת ישראל וחינוך ליראת שמים.

שוב, יראת שמים היא היחס לה'. יראת שמים היא כמובן צניעות. החינוך לצניעות, "הצנע לכת", הוא קו שמאל – יצחק – כי הוא יראה. כל מה שקשור ליראה הוא שמאל. [נורית: בדור הזה לא כל כך חובבים את צד שמאל]. לכן צריך להגיע לאיזון הנכון, שיהיה גם שמאל. כנראה לא רוצים להיות שמאלנים, אבל חייבים את השמאל של הקדושה. אדרבא, כתוב שלעתיד לבוא השמאל יעלה על הימין – "הכהנים הלוים", הלוים מהשמאל יהיו יותר גבוהים.

אם יש בת שאוהבת לנגן ולשיר, גם אפשר לומר ששייך לשמאל – עבודת הלוי, קשור לתפלה. לא שהשמאל רק מלחיץ, הוא גם כיף – "לארמא קלא" בשירה ובזמרה, חלק מעבודת התפלה. הכל מתוך יראת שמים, וברור שצריך הרבה לטפח יראת שמים פשוטו כמשמעו – להדר במצוות ולהרבות בתפלה. יראת שמים בטבעה כן מלחיצה – מתח ולחץ טבעי, אסור לי לעבור עבירות, אני צריכה להיות צנועה. לכן היא נקראת גבורה – "איזהו גבור? הכובש את יצרו". לכל אחד יש יצר שצריך לכבוש.

כל הזמן המורה-המחנכת צריכה לחשוב איך לחנך לאיזון בין שלשת הדברים האלה – אהבת ישראל וחסד, יראת שמים שמתבטאת בצניעות ותפלה והידור במצוות, ועיקר מה שיכול להרים את כל הראש, את כל המודעות, המשיכה הטבעית ליפי של התורה, התפארת, מדת יעקב, אהבת יעקב לרחל, ספר משלי.

עד כאן הרעיון הראשון. אם יש תגובות או משהו לדבר אפשר לשמוע, ואחר כך נמשיך לפרק ב.

ב. שאלות ותשובות (א)

הרב גדי: איך הגעגוע לתפלה שייך לגבורה וליראה?

געגוע הוא תמיד מתוך העלם והסתר, שחסר משהו. אין משיח, ב"ה אנו בארץ אבל עדיין גלות, 'זה לא זה'. הרגשת החוסר שזה עוד לא זה, הרגשת העלם והסתר אלקות, היא הרגשת הצמצום ששייך לשמאל. מתוך הצמצום, ההעלם וההסתר, יש געגועים עזים. כתוב שמה שהוא בזמן הגאולה אהבה בתענוגים – זה יכולה להיות היום כלפי התורה – היא היום, בזמן הגלות, "חולת אהבה", רגש הבא מאותו מקום עמוק בנפש. אם החתן והכלה חיים טוב יחד זו "אהבה בתענוגים", אבל אם יש ריחוק וגלות – הבעל נסע למדינת הים – זה הופך ל"חולת אהבה", מקו אמצע הופך לקו שמאל.

הרב גדי: יוצאת סתירה בין קו שמאל ובין התפארת לקו ימין. כלומר, אם מישהי נמצאת חזק בתפלה, יודעת להתפלל, וגם משיכה לתורה – ולפנימיות התורה, היפי של התורה – זה הרבה פעמים בא על חשבון הנמרצות בקום עשה בכל תחום, גם חסד, גם ארץ ישראל (סתם דמיונות שהבנות רצות לגבעות, עזבו חמש בנות כי אנחנו לא מספיק כאלה), גם בהפצת יהדות. קצת מנטאליות של ר' זושא בלשון הרע – כל כך טוב לי פה, בתפלה ובתורה, למה להמשיך הלאה? אין חוש במשימתיות, גם בעניני ארץ ישראל ועניני הפצות.

בכל שנה יש באולפנא את הנושא המיוחד של השנה. לפי דבריך, השנה הבאה צריכה להיות בסימן של חסד.

נורית: שנה הבאה מינינו רכזת התנדבות.

מצוין, אז השנה הבאה היא בסימן חסד. אפשר לעשות מחזור של שלש שנים כנגד שלשת העמודים עליהם העולם עומד.

נורית: השקיעה בעצמו היא לפעמים קליפה של פנימיות.

הרב גדי: מי שהוא 'נפשי' מתבונן בעצמו, 'מלא כל הארץ כבודי', ולא צריך משהו אחר.

לזה נוגע פרק ב.

נורית: גם ענין של דורות – הדור שלנו יותר אידיאליסטי, היום אין בזה חוש.

הרב גדי: אין חוש במחויבות, הן גם לא יכולות להקים גבעות, לקום בבקר וכו'. זו ירידה כללית, אבל אני מרגיש שאצלנו יותר קרוב. שנה שעברה דברנו על 'אם ראשונים כחמורים אנחנו כבני אדם' – ההורים הם 'חמורים', יודעים לעבוד, והבנות הן 'בני אדם' בענין של הפנמה וכו'. עשינו פאנל של הורים-תלמידות והיה שיח של חרשים, ממש שתי שפות. באולפנא שלנו, מכיון שיש חוש טוב בתענוג הענין עוד יותר מוקצן. זה בא לידי ביטוי אפילו בהתאמצות האישית – אפילו להשיג תעודת בגרות טובה, או מה אני עושה בחיים אחר כך. היא לא ממקסמת את היכולות שלה, את הפוטנציאל שיש לה.

הרעיון שלנו לעשות מדרשה יעזור גם לזה.

מורות: זה יחזק את השאיפות הרוחניות, אבל לא את המשימות.

מדרשה היא גם בשביל המשך, וגם בשביל לפעול בעולם.

הרב גדי: זו ממש בעיה, כמו הודו מול אמריקה, מזרח מול מערב. זו קליפה רצינית, וככל שהמקום יותר פנימי כל מה שקשור להשגיות ומקסום יכולות לוקה בחסר, וגם התנדבות.

נורית: נגשה אלי אמא בסוף שבת הורים שהיתה כעת, לשאול על נקודת ההתנדבות. הצבור של בני עקיבא מאד מתנדב, ויש משהו בבנות שלנו שפחות משתייך לזה. גם משהו חברתי, אבל גם משהו פנימי.

מה שאמרנו עד עכשיו שהחסד הוא אהבת ישראל – משהו חסר באהבת ישראל, אהבת ישראל מחייבת. לפי מה שדברנו הכל חוזר לאמונה שישראל וה' והתורה כולא חד. כנראה ששם יש איזו בעיה, באמונה שישראל וה' זה אותו דבר.

הרב גדי: חזק "יש מי שאוהב", אוהבים לחוש שאוהבים, לחיות בחוית אהבה. את מי אוהבים? לא חשוב – בעיקר אני אוהב להרגיש אוהב, "יש מי שאוהב".

מכך אני קצת מופתע, שבין הקוים לפי מה שאתה אומר עיקר הבעיה היא דוקא עם ימין.

הרב גדי: אני חושב שלפני הגירוש היינו יותר טובים בזה. קרתה איזו נפילת מתח כזו.

נורית: הבנות שלנו היו הכי לוחמניות, היום פחות.

הרב גדי: השבר בעניני ארץ ישראל עשה שבר בכלל. למשל, 15 בנות מהמחזור האחרון לא יודעות מה הן עושות שנה הבאה (עם כל הבעיות בשירות לאומי, זה תסמין).

נאמר את החלק השני, שאולי יעזור לחדד את הענין.

ג. שלשת העמודים בכל קומות הנפש

שלשת העמודים בעל-מודע, במושכל, במורגש ובמוטבע

החלק השני הוא כבר יותר 'השכלה'. דברנו על שלשה קוים – ימין-שמאל-אמצע, אברהם-יצחק-יעקב, תורה-עבודה-גמ"ח, ישראל-תורה-ה'. יש עוד ספירות חוץ מחסד-גבורה-תפארת. יש עשר ספירות, וגם בתוך הכתר יש חלוקה לשלש. הכל עובד על שלישיות, על סגול. אנחנו "עם סגולה". יש ניקוד סגול – שתי נקודות ונקודה באמצע למטה, ויש סגולתא בטעמי המקרא – שתי נקודות ונקודה באמצע למעלה. סגולתא היינו כתר-חכמה-בינה וסגול הוא חסד-גבורה-תפארת. יש עוד סגול, נצח-הוד-יסוד – מדות המעשה, שנקראות המוטבע בנפש.

דברנו עד כה על המורגש, גם כי זה העיקר אצל יהודי – ירושה מאבותינו הקדושים – ובפרט אצל בנות. אם אדם הוא המח חוה היא הלב. כשבונים את האישיות בונים את הלב, האשה היא הלב, ושם המדות חסד-גבורה-תפארת. אבל צריך כעת להעתיק זאת גם למעלה וגם למטה – איך זה עובד ומצטייר בכחות המעשה, נצח-הוד-יסוד, ואיך בחכמה-בינה-דעת, בשכל, ואיך גם למעלה מהשכל, בעל-מודע, הכתר בו יש אמונה-תענוג-רצון, שלשה ראשים בתוך העל-מודע[2].

נצח: עמוד העבודה במוטבע

כל מקום שיש שלישיה – יש את שלשת אלה, כי הם הכלל. החידוש הוא שלא אותו סדר. למשל נרד מהמורגש שבנפש למוטבע שבנפש. במורגש הסדר הוא ישראל-ה'-תורה. המוטבע הוא אינסטינקטים, טבעים תולדתיים בנפש. שם הנצח הוא הקשר לה', "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". נצח הוא גם בטחון פעיל שלי, אבל מתוך זה שאיני שוכח אף פעם "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". הימין של המוטבע הוא הקשר שלי לה', הנצח. לכן, למשל, במדות הלב משה רבינו – שהוא נותן התורה אך גם המקשר שלנו לה', "ממוצע המחבר" – שייך לספירת הנצח.

מה שקודם היה בשמאל כעת עבר לימין – קודם המודעות והקשר לקב"ה היתה בשמאל-יראה-גבורה וכעת פתאום אני מוצא אותו בנצח. קוראים לכך "שכל את ידיו", מה שהיה אצל יעקב אבינו כשברך את אפרים ומנשה, שמה שקודם היה יד שמאל הלך לברך ימין, הנצח. הייתי יכול לחשוב שיהיה ההפך, חסד להוד, אבל לא בדיוק כך. הקשר לה' במוטבע היא המודעות של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אצלי מתבטא בבטחון הפעיל שלי לקום וליזום מתוך מודעות שכל הכח בא לי מה'. אותו ה', אבל בכוון אחר לגמרי. במורגש זה ה' שאני מתפלל אליו, מתגעגע אליו, חרד לדברו במצוות ובצניעות שלי. כאן זה ה' שכל הזמן נותן לי כח, שבלעדיו אין לי שום כח. לא יכול להרים אצבע בלעדיו, אבל איתו ביחד אני יכול. זה אחד הפירושים של "אין עוד מלבדו" – בלעדיו אני כלום, אבל אם אני יחד איתו יש לי הכל, אין-סוף כח, "הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

הוד: עמוד התורה במוטבע

הוד, השמאל במוטבע, הוא להודות למשהו. כאן זו המדה של הודאה על האמת גם בדברים שאיני מבין אותם. יש תכונה "נכרין דברי אמת". יש לשון חז"ל שהרבי עשה ממנה מבצע, "בית מלא ספרים". למדתי אותם? לא. פתחתי אותם? אולי. למה זה טוב? חוץ משזה ההוד שמפאר לי את הבית יותר מכל קישוט, העיקר שאני מודה שזו האמת אף שלא פתחתי. כמה שאני יודע – מה טוב. מה שאני לא יודע – גם טוב, אבל זו האמת. במדות, במוטבע שלי, אני לא צריך להיות תלמיד חכם הכי גדול בעולם, הגאון הכי גדול בעולם, אבל אני מודה לתורה.

הוד היא מדת יהודי פשוט ותמים – שמודה לתורה. מי הודה? לפני כמה שבועות קראנו על קרח שגם לו יש תיקון, וכעת מודה כל הזמן ש"משה אמת ותורתו אמת". בנפש ההודיה לתורה נמצאת בהוד. במורגש התורה היתה בתפארת ובמוטבע היא בהוד. יש גם קשר מילולי – יש שמונה שמות נרדפים ליפי בלשה"ק, ושנים מהם הם תפארת והוד. אני מודה שהתורה אמת ואני גם מודה שהיא הכי יפה שיש בעולם, אין יותר יפה מהתורה.

זו כבר תחושה של הוד, תחושה של מקיף – לא משהו פנימי. תפארת היא "פנימי" והוד הוא "מקיף". בכל אופן, זו התורה – "קרני הוד תורה" (ר"ת קהת, נכד יעקב, עמוד התורה, וסב משה, נותן התורה).

יסוד: עמוד גמילות החסדים במוטבע

בכל סגול העיקר הוא האמצע: האמצע כאן הוא היסוד, "צדיק יסוד עולם". היסוד כאן הוא ישראל. גם בפרשת השבוע, למדנו שלשום בשיעור שבכל הלשונות שבסוף דברי בלעם על אחרית הימים, על משיח, "אראנו לא עתה וגו'", הביטוי "וישראל עשה חיל" מקביל לספירת היסוד. יש פסוק "בן איש חי"-"בן איש חיל" שכנגד ספירת היסוד. בקבלה, בזהר, כתוב שהיסוד, תכל'ס בפועל, הוא היציאה בפועל כדי להשפיע לזולת. מי שמכיר קצת את הפנימיות, יסוד הוא הקשר המעשי בין המשפיע והמקבל, בין החתן והכלה. לכן כתוב שהמושג שליחות שייך ליסוד – ה"צדיק יסוד עולם" הוא גם הרבי-המשלח וגם החסיד שבמסירות נפש מבצע את השליחות של הרבי-המשלח. זו המודעות של יסוד.

במיוחד היום, הקשר לארץ ישראל – "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". מה זה צדיקים? שאנחנו חרדים? צריך להיות צדיקים-חרדים ששומרים תורה ומצוות, אבל הפשט של צדיק הוא מי שעושה צדקה עם הזולת. את רוצה להיות צדיקה, מה זה? אפשר לחשוב בת צנועה, בת שמתפללת, אבל הפשט של המלה צדיקה היא מי שעושה צדקה. משפיע הוא צדיק. לכן כדי לרשת את הארץ צריך "ועמך כֻלם צדיקים", הא בהא תליא. הארץ היא המלכות וירושת הארץ היא החבור בין היסוד והמלכות. כדי לרשת את הארץ צריך להשפיע לה, לתת. אנחנו כולנו החתן לגבי הארץ, היא הכלה שלנו, וצריך כל הזמן להשפיע לארץ.

אחד הענינים הכי חשובים בחסידות הוא ההבדל בין יהודי לגוי, להבדיל, שיהודי הוא "משפיע בעצם" וגוי הוא "מקבל בעצם". יש ענין שאנחנו נהיה אור לגוים. להיות יהודי זה להיות משפיע, נותן, צדיק – כל הזמן לתת. מי לימד אותנו דרך זו? אברהם אבינו. אם כן, מה שקודם היה חסד נעשה יסוד – מקו ימין במורגש לקו האמצע במוטבע.

כאן יש קשר של "לשון נופל על לשון" – בין תפארת להוד יש קשר עניני, מילולי, בין שני סוגי יפי, וכאן לשון נופל על לשון – חסד יסוד, שני סודות. החסד הולך ליסוד, ובלשון הקבלה היינו התרכזות כל האהבה – חמשה חסדים, חמשה מאגרי אהבה בנפש – בספירת היסוד. אם בחסד אני אוהב יהודים וממילא עושה איתם חסד, ביסוד אני כבר הופך לשליח לעם ישראל. זה מה שאמרו שצריך תכל'ס, שהאהבה תעשה אותי שליח לעם ישראל – להתנדב ולפעול, מתוך מודעות שרק "צדיקים יירשו ארץ".

שוב, לא להיות 'צדיק בפעלץ' – צדיק שלובש פרווה ומסתגר – אלא צדיק שמשפיע. אמרנו שהחסיד הוא צדיק מכח התקשרותו לצדיק יסוד עולם ויציאתו לשליחותו. כך אם יש בעיה של תחושת שליחות זה מתחיל מבעיה בהתקשרות – התקשרות לרבי. אם יש התקשרות יש כח לשליחות. היסוד הוא השליח.

סיבוב הקוים לשמאל בירידה

בכל אופן, מה קרה כאן לפי מה שאמרנו? מי המורה למתמטיקה כאן? [רק המחנכות והמדריכות, שנה הבאה...]. יש כאן תופעה מתמטית פשוטה, שהכל זז לכיוון שמאל בצעד אחד. כלומר, הימין הולך לאמצע והאמצע הולך לשמאל והשמאל – שלא יכול ללכת יותר לשמאל – הוא חוזר לימין הקיצוני. כשהשמאל הקיצוני הולך עוד יותר שמאלה הוא הופך להיות הימין הקיצוני. צריכה להיות הזזה תוך כדי ירידה לשטח. כי אם עולים התזוזה היא לימין. יוצא כאן מתמטית שככל שעולים זזים לימין וככל שיורדים זזים לשמאל, אבל הפלא הוא שאם אתה כבר בשמאל ואתה יורד רמה אחת, פאזה אחת, אתה פתאום מוצא את עצמך בימין הקיצוני. את אותו רעיון גופא נרים לחב"ד ולכתר.

מה הרווחנו עד כה? את הנקודה שאהבת ישראל הופכת ל"צדיק יסוד עולם" – קשר לצדיק ושאני צדיק, שאני השליח של הצדיק ומשפיע למציאות. כך הפשט שיוסף הצדיק נקרא "צדיק" כי "הוא המשביר לכל עם הארץ". הפשט הכי פשוט שנקרא "צדיק" כי עמד בנסיון, הצניעות של הבת, אבל מה שנשאר צדיק כל חייו כי הוא המשפיע, המכלכל והנותן (כנראה הא בהא תליא). "משם רֹעה אבן ישראל" – מפרנס את עם ישראל גם בגשמיות וגם ברוחניות. הוא מחד הרבי של כולם, והוא גם השליח העיקרי של אביו יעקב.

אגב, אם יגיע למורה למתמטיקה, לתשתית המתמטית שיש כאן קוראים חכמת הצירוף. לכל אחד מהשלישיה יש צירוף. נאמר: אם יש שלש אותיות כמו י-ה-ו כנגד חב"ד, יהו יהיה בחסד, הוי בגבורה, ויה בתפארת, יוה בנצח, הוי בהוד, והי ביסוד. כל אחד בנה"י, המוטבע בנפש, הוא הפוך מאחד מהחג"ת, המורגש בנפש. אם יש יהו בחסד ההיפוך שלו, האור החוזר שלו, הוא והי ביסוד. אם האור הישר של הגבורה הוא הוי האור החוזר שלו יוה הוא בנצח. אם האור הישר הוא ויה בתפארת האור החוזר שלו הוא היו בהוד. אז בעצם עשינו משהו ששייך לחכמת הצירופים, והתוצאה שראינו היא תזוזה של אחד שמאלה.

שלשת העמודים במושכל

איך למעלה בחב"ד? נתחיל מתורה – איפה התורה בחב"ד? [חכמה]. "אורייתא מחכמה נפקת", התורה של ה'. הקשר לתורה בשכל הוא בחכמה. איפה ישראל בחב"ד? "ישראל עלו במחשבה" – בינה, אמא. "מיהו יהודי?" מי שנולד לאם יהודיה. לכן כתוב שכל הנשמות הן באמא, בינה, ה עילאה של שם הוי'. איפה ה' נמצא בחב"ד בעיקר? "דע את אלהי אביך ועבדהו", "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". דעת היא התקשרות והתחברות, שנדע את ה'. לבנות את הדעת בכללותה היינו שנדע את ה'. החכמה-אבא היא התורה והבינה-אמא היא נשמות עם ישראל.

למשל, בחב"ד, איך מרגישים לגבי כל יהודי? כתוב בתניא שלא מרגישים רק אהבה אלא אחוה, שאני אח ואחות של כל יהודי, כי אחים יצאו מאותו רחם. לכן אחר כך אני גם מרחם על כל יהודי, אבל התודעה של עם ישראל בחב"ד היא תודעת אחים – במיוחד מצד האם, כינויה של האומה. אנחנו אומה אחת, לאום אחד, ולאום מלשון אם, כי יש לנו אמא משותפת, הבינה בספירות. הקשר החב"די לעם ישראל הוא להרגיש אח לכל יהודי.

[הרב גדי: הפסוק הוא "אב אחד לכֻלנו"]. יש בפסוק הזה כמה פשטים, אולי שכולל גם את כל האנושות, אבל התחושה היהודית היא מצד האם. כמו שרואים בפשט, אצל בני יעקב, שכולם בני אותו אב, אבל עיקר הקשר הוא בין בני אותה אם – יוסף ובנימין וכו'. צריך להרגיש גם מצד האב, אבל הקרבה ממש דרך האם (במלה אחוה, אדם, האב, רמוז רק בר"ת א, ואילו חוה, האם, מופיעה במילואה). כתוב שאח הוא לשון אחוי, קשור לרחם שכולנו יצאנו ממנה. בכל אופן, התורה כאן היא החכמה – חכמה אלקית (הכל אלקי כאן), מקור נשמות ישראל הוא הבינה; להכיר בה' ולהודות לו על כל נשימה שייך לדעת.

סיבוב הקוים לימין בעליה – חזרת הסדר בכתר לסדר במוטבע

בדיוק אותה תופעה שראינו קודם, בין המורגש למוטבע, מופיעה כאן בין המושכל למורגש: במושכל החכמה-התורה היא בימין, וירדה לאמצע במורגש, לתפארת. עם ישראל, האומה-האמא, הלכה מצד שמאל, בינה, לימין, חסד – מהשמאל הקיצוני לימין הקיצוני. ה', שבחב"ד הוא דעת, הלך בלב לשמאל – יראת שמים, תפלה וכו'. אם כן, הדינמיקה כאן היא בדיוק אותו דבר כמו שראינו קודם.

יש כבר חוש קצת בתזוזה, אם עכשיו בתוך הכתר, העל-מודע, גם נחלק לשלש – על פי פשט הציור הוא אחד מעל השני, בדרך כלל לא מציירים כימין שמאל אמצע. אף על פי כן כתוב שאמונה לשון ימין, כמ"ש "כי תאמינו וכי תשמאילו", "תאמינו" לשון ימין. לפי זה התענוג בנפש הוא השמאל, כמו שיצחק, השמאל, לשון שחוק ושעשוע, והרצון הוא האמצע, בחינת יעקב. אז איך צריך להיות? אם התזוזה היא כל הזמן אותו דבר, אז לאיזו שלישיה הכתר צריך להיות דומה? יש רק שלש אפשרויות לסיבוב בכוון שהסברנו, אז חייב לחזור על פאזה שכבר היתה לנו, מיצינו שלש פעמים. הכתר צריך להיות דומה למוטבע, ובאמת כתוב שהמוטבע-האינסטיקנטי בנפש משקף את העל-מודע יותר מהמושכל והמורגש. בענין הזה רואים בבירור, באופן מובהק.

שלשת העמודים בכתר

האמונה היא בעיקר בה', כמובן – "ויאמינו בהוי'". צריך גם להאמין בתורה, והבעל שם טוב אומר שצריך גם להאמין ביהודי, בישראל – להאמין שיש בך ניצוץ יהודי ונפש אלוקית, וכך כל יהודי – אבל הכל נגזר מהאמונה בה'. מתוך האמונה בה' אני מאמין בתורה ובעם ישראל. מה לגבי תענוג? תורה. חוזרים לספר משלי – "ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל יום משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". התורה היא שעשוע ה' והשעשוע שלנו. זה התענוג, זו המשיכה שדברנו עליה בתפארת. מה לגבי רצון? "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". כמו שבנה"י אמרנו שעיקר הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא היסוד והמלכות ("ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" ועוד נאמר "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה"; ל"צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה" יש פסוק מקביל, "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום"[3]). בכל אופן, רצון רומז לעם ישראל שנקרא "ארץ חפץ" ("כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות").

ארץ לשון רצון – רוצה ה' את יראיו. אנו רוצים אחד את השני. רצון הוא גם לסלוח. את מי צריך לרצות ולרַצות? לא את התורה. אולי יש מי שחושב שכן, אבל בפשטות ה' סולח לנו, לעם ישראל, רוצה בנו ומתרצה לנו (ועלינו גם לסלוח לו יתברך, לעשות אתו 'דיל' – אתה תסלח לי ואני אסלח לך). הרצון הלא מודע עיקרו בישראל. הרצון בעם ישראל הוא גם הרצון בארץ ישראל – כאן הולך לגמרי יחד. דוקא בכתר אנחנו ה"ארץ חפץ" של ה', ש"רצתה לעשות רצון קונה". זה גם ענין – אני רוצה עוד חבר, עוד יהודי. זו תודעה של צבור, שקיימת דוקא בארץ ישראל. בחו"ל אפשר להסתדר כקהילה בודדת, בארץ יש רצון לצרף את כולם ולהתחבר. יש תנועה – לצרף את כולם. הכל רצון ששרשו בעל-מודע.

שוב, בעל-מודע עמוד הרצון הוא ישראל, התענוג התורה והאמונה ה'. אם עושים ימין שמאל ואמצע – בדיוק הסדר של הנה"י, המוטבע – הימין היה "נצח ישראל", כינוי של ה'; הוד היה להודות לאמת וליפי שבתורה; היסוד היה "וצדיק יסוד עולם" "לעולם יירשו ארץ" במוטבע, באינסטינקט, בלי הרבה מחשבה. המיוחד שנה"י הוא אוטמטי, בלי הרבה התבוננות – הטבע שלי, לכן נקרא מוטבע, רק שגם את הטבע צריך לפתח.

סדר הקו האמצעי – סדר הכתר והנה"י

נסתכל רגע על עיקר הקו האמצעי – דתי (אם שואלים מה זה להיות דתי), דעת-תפארת-יסוד (יתד מלמטה למעלה, "ותקעתיו יתד במקום נאמן"): איך הולכים ג עמודי המודעות? דעת היא ה', תפארת התורה ויסוד ישראל. בדיוק בסדר של הנה"י והכתר, לפי מאמר הזהר "תלת קשרין [הקו האמצעי עושה את הקשר] ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה". זו עליה שהיא כללות המושכל-מורשג-מוטבע.

זה היה פרק ב, איך חוזר בכל המקומות, ועדיין העיקר הוא מה שפתחנו בו – תיקון הלב, עיקר האשה. מה שאמור לעשות למה שהרב גדי שאל קודם, לגבי השליחות, שנוגע לספירת היסוד. צריכים להיות צדיקים וצדיקות בטבע. שוב, צדיק בפועל הוא מי שמשפיע, מי שהוא שליח. במוחין גם שייך לבת, כי הזיקה לישראל היא הזיקה לאמא. בכתר הזיקה לישראל היא עצם הרצון שבנפש, למעלה מטעם ודעת. באמת על הצדיק כתוב שהוא רץ, "מגדל עז שם הוי' [כינוי למלכות] בו ירוץ צדיק ונשגב", כי הצדיק-היסוד הוא כמו הרצון שבכתר. זה חלק ההשכלה עם המתמטיקה (לקיים את ההוראה "באו חשבון"). עזר משהו או רק סבך? [נורית: בעזרת ה'. הרב צריך להתפלל עלינו גם].

ד. שאלות ותשובות (ב)

מירי: רציתי לשאול, מה שהרב סימן אותו כתענוג בעל-מודע – התענוג של הבת, שימלא אותה. במורגש אמרת שזה החתן שלה, מי שממלא אותה, אחריו היא הולכת. אני מרגישה שמאד מדויק המלים שיש משהו להמשך אחריו.

זו היתה עיקר הנקודה, מה שהתנוצץ אצלי לפני.

מירי: אני שואלת שתי שאלות. הרב שאל אבל לא הצלחתי למצוא את התשובה – איך עושים את זה? שמה שימלא אותה תהיה התורה. שאלה שניה, מה עושים כשממלא משהו אחר? לצערנו ממלאות הרבה אהבות נפולות, דברים אחרים. כשאני מדברת איתן הן אומרות שכרגע איני עוזבת את זה כי אין לי משהו אחר למלא. הן מודעות לכך. כרגע זה ממלא אותי ואיני יכולה כל עוד אין לי משהו אחר. אני שואלת גם פרקטית – האם ללכת ככה, לאט לאט נמצא משהו אחר ואז נעזוב, או שאומרים "סור מרע" ולהשאיר עם ריק מאד גדול עד שתתמלא מתורה.

לגבי הדבר האחרון, פשוט מאד – אם משהו אסור או לא אסור. אם משהו אסור צריך לומר שאסור – אי אפשר להתפשר על האסור. אבל יחד עם אמירת אסור צריך לנסות לתת מיד את התחליף, כדי שתחזיק מעמד. מה שאת שואלת, הפתרון, בעיקר תלוי בך. זה הכשרון של המחנך. אין פטנט שאני יכול לומר כך וכך. את צריכה להיות בעצמך כל כך עם התענוג של התורה. הדרך להעביר כולה שכל, לכן ה' ברא אותנו עם שכל. אין לנו יכולת להעביר בלי מלים, בלי תקשורת, בלי שכל, אבל את צריכה להעביר את המשיכה שיש לך בלב ולהדביק את התלמידה. כמו שהרב גדי אמר, עיקר התענוג של התורה הוא פנימיות התורה, אז צריך להיות מאד-מאד מלא ועם מאור פנים פשוט להדביק אותה בתענוג, בכיף של החסידות, של פנימיות התורה.

הרב גדי: בנות שנפתחות לזה מאד רוצות. מורה: רואים בהתוועדויות, והשאלה אם מושכים לשגרה. הרב גדי: לבוא לשיעורי רשות, שם נמשכים לפנימיות. נורית: רואים את הכמיהה והגעגוע בהתוועדויות עם הרבה ניגונים, שאודליה ברלין מנגנת. מי שרואה מוקסם, אבל זה אור של מספר פעמים בשנה...

למה? צריכים כל ליל ששי התוועדות.

מורה: קל להתחבר כי זה מאד חוויתי, לא מחייב. בחויה פשוטה מרגישים קרבת ה', אבל בתורה צריך עמל.

נורית: אני מבינה שהתפקיד שלנו להפוך את החויה לתענוג.

מירי: לא כל כך להפוך לתענוג, אלא שאם זה התענוג שלך אתה יכול להדביק.

אמרנו שהוד הוא שיש הרבה ספרים ואני מודה באמת שלהם אף שאיני בקיא בהם, צריך גם למצוא את הספר המיוחד שלי. כתוב שיש כל כך הרבה ספרים שכולי האי ואולי כל אחת תמצא את הספר שלה. הפיצו אצלכם את הספר של ר' אשר?

הרב גדי: אני מספר.

הוא היה אומר לכל אחד מה הספר שלו – לך שייך נעם אלימלך לך שייך קדושת לוי וכו'.

הרב גדי: מה הרב קבל?

נעם אלימלך. בהקדמה של התניא כתוב שלא כל אחד זוכה למצוא את חלקו בתורה. יש לכל אחד חלק, אבל לגלות אותו זה זכות. לשם כך מתפללים. גם המורה וגם התלמידה מתפללות שיחד נזכה לעלות על הספר והענין שהכי מושך אותי – החתן והספר שלי בתוך התורה.

נורית: יש מי שהכי מושך אותה ברסלב.

גם אנחנו למדנו הרבה ברסלב עם הרבה אנשים. הכי חשוב בברסלב סיפורי מעשיות, שוה לכל נפש, וצריך ללמוד באולפנא.

נורית: אני מלמדת בכתה י, בעיקר מעשה מחכם ותם.

צריך ללמוד את כל המעשיות, ולבנות בעיקר את המעשה הראשון – "מעשה מבת מלך". הכל בסיפורי מעשיות זה בת מלך. כל הספורים, גם הספור האחרון, הכל בת מלך – הכל מתאים לבנות.

הרב דבר על האתכפיא, שהעבודה נמצאת במצב של אתכפיא. אנחנו מרגישות הרבה שקורה. השאלה איך הופכים לכיף?

קודם כל רואים שאתכפיא וכיף אותה לשון.

הרב גדי: קשה למצוא תלמידות שנהנות מהאתכפיא.

מורה: למי זה כיף?

הרב גדי: לי.

נורית: בת שמצליחה לכפות את עצמה מרגישה כיף. בדמיון זה חונק, אבל במעשה זה כיף.

"איזהו גבור? הכובש את יצרו". את רוצה להיות גבורה? זה משהו. צריך לשדר את המפתה שבענין. להיות גבור זה ענין גדול – כולם רוצים להיות גבורים.

מורה: אז אין בעיה באתכפיא, אלא רק בתחושה שלא כיף?

אתכפיא היא חלק מהחיים. מהי בגרות? להכיר את המציאות. המציאות לא כולה ורודה לעת עתה, לדאבוננו. ככל שאדם מתגבר מכיר יותר את המציאות, וככל שמכיר שהמציאות לא מושלמת – יחד עם זה אני צריך להיות גבור, להתגבר על הדברים הלא-טובים שישנם במציאות. אם זו המציאות שלי או המציאות החיצונית. גבורה היא חלק מהתבגרות (בגר אותיות גבר) – גבורה מתוקנת. יש סתם ילד שרוצה להיות גבור, אז הוא מרביץ – לא טוב. יש אחד שמשהו התהפך אצלו בראש שמרביץ לעצמו – גם לא טוב, הכי לא טוב. אתכפיא זה לא אנשים שאוהבים לענות את עצמם, מאד לא טוב. סיגופים הם מאד נגד דרך החסידות. למשל בת שר"ל לא אוכלת, מחלה שלא אוכלת – לענות את עצמה זה היפך הטוב. גבורה אמתית היא זו שבאה עם בגרות של ידיעת המציאות, ידיעת הטוב ובחירה בטוב, שממילא מחייבת גבורה.

עוד דבר לגבי גבורה, מקור של אתכפיא, הוא שיעור שדברנו לפני שנים ומאד נתפס בין החבר'ה אז אולי שמעתם – גם קשור לר' אשר, שמאד מומלץ שכל התלמידות תקראנה – שכל אחד ראוי שיהיה לו רבי-משפיע-צדיק-גבור שלו. צדיק הוא האדם הכי קורן טוב שהוא מכיר, לאו דוקא הרבי שלו, וגם צריך את דמות הגבור שלו. דברנו על השיעור הזה ביצהר לפני הבנים, אבל יתכן שיותר מתאים לבנות אפילו מלבנים, דמויות הערצה. אם יש דמות של גבורה, היא ממילא נותנת כיף להיות גבורה, כי מתדמים אליה. יש מצוה להתדמות לדמויות הנערצות, עד כמה שאפשר. יש המון גבורות שאפשר להזדהות איתן.

נורית: הן צריכות הרבה ספורים.

אם עושים התוועדויות, מהי התוועדות? דבר תורה, סיפור וניגונים.

נורית: איפה יש ספורים על נשים גבורות?

ודאי יש ספרים מלאים. יש אחד התלמידים שכעת נולדה לו בת וקוראים לה סוליקה. הגבורה בין הנשים הצדקניות של התנ"ך היא דבורה הנביאה, ששפטה את עם ישראל. מכל הנשים היא הכי משה רבינו וגם הכי גבורה. בחנוכה יש את יהודית. בפורים זו אסתר. יש הרבה גבורות.

נורית: עשינו פעם נושא שנתי של נשים, כל חדש אשה.

מורה: הרב דבר על כתה ט. לפי החדושים ששמענו היום נכון להתחיל דוקא עם הכלים, עם הצמצום, או דוקא עם האהבה והחשיפה לפנימיות והחסידות.

אמרנו שעיקר הנקודה היא מה שאמרנו כאן – המשיכה לתורה. אמרו שצריך לעשות את התורה חוויתית. ידוע אצלנו שהמלה חויה – מלה חדשה בעברית – היא לשון חוה, זה הלב. באמת במשיכה צריכה להיות חויה, "תיקון חוה" בפרט. היות שהתפארת, המשיכה ליפי התורה, בקו האמצעי – יעזור לאזן בין האהבה, אהבת ישראל, לבין יראת השמים. אבל גם זו עדיין הכללה. אם את מחנכת אי אפשר לעבוד לפי הכללות. זה מהיסודות של החסידות בכלל ושל איז'ביצא בפרט, אם תלמדי את "מי השילוח", שכל הכללה היא שטחית לעומת המציאות של הבת הפרטית – צריך להתייחס לכל אחת בפרט. אם רואים שחסר לה החסד צריך לעבוד על החסד, עם חסרה יראת שמים וצניעות, על זה צריך לעבוד (גם מבואר בחסידות שלא עובדים על שני דברים בבת אחת [תרתי משמע]). אבל ככלל, המכנה המשותף כאן הוא מורות בישראל, מחנכות, העיקר הוא התפארת, המשיכה לתורה. כמו שאמרנו, שהתורה היא החתן שלי, עם כל הרגש שיש בזה. שיהיה בהצלחה רבה.

נורית: רוצות גם ברכה, לכלל האולפנא ולכל אחת בפרט.

ברכת הדיוט, שה' יברך את כולן, כל אחת ואחת, גם בגשמיות וגם ברוחניות, גם בחיים האישיים וגם בלימוד, בחסד, שיצליח להדליק את כל הבנות באש קדש, שתהיה אהבת תורה והארץ וה' ולרוות רב נחת מכל הצאצאים, גם במשפחה וגם התלמידות, כולם צאצאים, שיהיה נחת מכולם.