ט"ז אלול ע"ב – צפת

התוועדות "תתעורר" פרשת כי תבוא

2.                  א. הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן – תיקון הלב והמח (אנגלית)

3.                  חי אלול – יום הולדת והתקשרות לשתי נשמות כלליות

כעת אנחנו בלב של חדש אלול. מחר בערב חי אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. יום הולדת הוא יום בו נשמה יורדת לעולם, וכשמדובר בנשמה כללית הענין שייך לכולנו. ביום ההולדת מאיר המזל של הנשמה, המזל גובר, ולכן הוא היום שלנו כדי להתחבר ולהתקשר לשתי הנשמות הכלליות הללו, שבאות יחד כדי להביא לנו את התורה ואת הדרך של משיח, להורות ולסלול לנו את הדרך לגאולה האמיתית ושלמה על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

4.                  הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן – תפלין של יד ותפלין של ראש

יש הרבה דרכים להסביר את היחס בין הבעל שם טוב, מייסד החסידות הכללית, לאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. אחת מהן היא להשוות אותם לשני חלקי התפילין שאנחנו מניחים כל יום חול – תפלה של יד, שמונחת על הלב וקשורה ללב, ובאה לשעבד ולקשור את הלב לה', ותפלה של ראש, שמונחת על הראש ושייכת למח, ובאה לשעבד ולקשור את המח לה'.

הבעל שם טוב שייך לתפלין של יד, על הלב, שמניחים קודם – הבעל שם טוב בא לעולם קודם אדמו"ר הזקן. אחרי שני דורות, 47 שנה[1], בא הנכד הרוחני שלו, אדמו"ר הזקן, המושווה לתפלין של ראש. היחס הפשוט בין שתי הנשמות הוא היחס בין לב ומח, והן באות לקשר את עם ישראל לה' – לקשור את הלב והמח של עם ישראל לה'.

עיקר הלב הוא אהבת ישראל, מה שהבעל שם טוב לימד. אדמו"ר הזקן לימד את המח ואת העינים לראות אלקות, לראות השגחה פרטית, ולמעלה מכך – להתבונן בעצמות ה', בכך שכל המציאות היא "כלא חשיב" ביחס אליו. אדמו"ר הזקן למד אותנו לראות זאת ולהבין זאת. "כולא קמיה כלא חשיב" הוא הביטוי עליו מיוסד עבודת ההתבוננות בספר התניא של אדמו"ר הזקן.

הדבר הראשון שאנחנו רוצים להתבונן בו, ואפשר לכוון אותו בקיום המצוה, שכאשר אני מניח תפלין של יד אני מניח עלי את הבעל שם טוב וכאשר אני מניח תפלין של ראש אני מניח עלי את אדמו"ר הזקן – הנחת תפלין של יד קודמת לתפלין של ראש (ובחליצה הפוך).

5.                  כח הבעל שם טוב – פתיחת הלב (ובעקבותיה פתיחת היד)

עזרת נשים כאן יכולה לטעון שההסבר מתאים לעזרת הגברים, שיכולים לכוון כך בהנחת תפלין, אבל מה לגבי הנשים? האריז"ל למד אותנו שהתפלין של יד של הבעל – מי שנשואה, שתמשיך להיות נשואה עד חיים נצחיים, ומי שלא נשואה שתתחתן בע"ה – הם בעצם התפלין של ראש של האשה (הבעל שם טוב של האיש הוא הוא אדמו"ר הזקן של האשה!). אז אפשר להתבונן שכל בקר אנחנו יחד מניחים את הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.

אבל אולי עדיין לא מספק את הנשים, לומר שאנחנו עושות זאת – יוצאות ידי חובה – מכח הנחת התפלין של הבעל. צריך למצוא משהו יותר כללי ועמוק ששייך לכולם, גברים ונשים בשוה ממש. מה ההקשר הכי כללי שאנחנו מתקשרים לבעל שם טוב ולאדמו"ר הזקן, בפרט ביום ההולדת שלהם, חי אלול, וממנו לכל ימות השנה?

אמרנו שהנחת תפלין של יד היא כנגד הלב, באה לתקן את הלב, ובביטוי של התורה הכוונה, בהקשר למצות מתן צדקה לעני ואביון, לא לאמץ את הלב אלא לפתוח את הלב (וממילא את היד, "פתח תפתח את ידך לו", מכח התפלין של יד – "המעשה הוא העיקר", פתיחת היד הבאה מפתיחת הלב, "'נתון תתן' אפילו מאה פעמים", וכמו שיתבאר). יש כח של נשמת הבעל שם טוב, שפועל על מי שמתקשר אליו, לפתוח את הלב של היהודי.

6.                  תמצית הלב – אהבת ישראל

יש לנו מצוה בתורה לאהוב את ה' ויש מצוה לאהוב את ישראל. אדמו"ר הזקן עצמו, הנכד הרוחני של הבעל שם טוב, ענה לשאלה מה גדול יותר – אהבת ה' או אהבת ישראל – שאהבת ישראל גדולה יותר, משום שתכלית האהבה היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב. אם אני אוהב אותך אבל לא את מה שאתה אוהב האהבה היא סופית – יש משהו בך שאני אוהב. אבל אם האהבה אליך מתפשטת לכל מה שאתה אוהב היא אהבה עצמית אליך. כך הסביר אדמו"ר הזקן שלאהוב יהודים היינו התפשטות אהבת ה', לאהוב מה שהאהוב אוהב, שהרי כתוב "אהבתי אתכם אמר הוי'".

הווארט שלאהוב יהודי היינו אהבת מה שה' אוהב הוא לכאורה 'חאפ' חב"די. אבל הבעל שם טוב אמר – גם פתגם מפורסם, גם בחב"ד – שאם תקח יהודי ותסחט אותו עד הטפה האחרונה, בסוף תצא טפה פשוטה של אהבת ישראל. זה לא הסבר אינטלקטואלי, אלא אמירה פשוטה שהתמצית של יהודי היא לאהוב יהודי אחר. זו אהבה נקיה.

[ממילא, הטעם הנ"ל שנתן אדמו"ר הזקן הוא לא מצד השכל גרידא אלא שהוא עצמי לגמרי, לא שאני מתבונן שלאהוב יהודי הוא לאהוב מה שהאהוב, הקב"ה, אוהב, אלא שנקודת התמצית שלי, עצם עצמותי, לאהוב ישראל, היא בעצם אהבת ה' במדרגה הכי נעלית, לאהוב, בטבע ללא כל התבוננות שכלית, מה שהאהוב אוהב. והוא בסוד מה שאדמו"ר הזקן הוא פנימיות מוחא סתימאה, פנימיות "טעם כמוס לרצון", וכמו שיתבאר.]

7.                  תמצית השכל – תפיסת אלקות

יש מח ולב ויש קשר בין המח והלב, ויש אפילו שאלה מי שולט על מי – המח שולט על הלב או הלב שולט על המח, השכל והרגש. הסברנו שהתמצית הטהורה של הלב היא טפה של אהבת ישראל, כפי שאמר הבעל שם טוב. לא צריך להסביר שהטפה הזו של אהבת ישראל גדולה מאהבת ה' כי ה' אוהב את ישראל (אלא שכך הוא בטבע כנ"ל).

מהו המח הטהור? לב הוא רגש ומח הוא תפיסה (perception). מח טהור הוא לתפוס אלקות (to perceive Godliness). אדה"ז בטהרתו היא לתפוס אלקות בכל החושים (חמשה חושים או יב חושים). המח הטהור הוא לתפוס אלקות. ההופעה של ה' בחיים הפשוטים שלי נקראת השגחה פרטית, שכל אחד יכול לראות וכל אחד מחויב לראות, אבל אפשר גם להגיע לתפיסת אלקות בה "ה' הוא הכל והכל הוא ה'". זו תמצית התפיסה של המח לפי דרך חסידות חב"ד, אשר אדה"ז יסד והנחיל אותה לכולנו.

8.                  מערכת היחסים בין המח והלב

שאלנו מי שולט על מי, המח על הלב או הלב על המח. שליטה פירושה הנחיית היחסים ביניהם. ידוע הלשון בזהר, שמובא בתניא, "מח שליט על הלב" – השכל שולט על הרגש. הכוונה היא שהרגש יכול לטעות, לסטות לימין ולשמאל מה"דרך ישרה שיבור לו האדם", וצריך שליטה של המח כדי שהלב ילך ישר. זהו ההסבר הפשוט.

אך אם נאמר שתמצית הלב היא טפה של אהבת ישראל טהורה, הכוונה לנקודה הכי פנימית שבלב, והנקודה הכי פנימית של הלב היא מעל המח – "פנימיות הלב שליט על המח". בחסידות כתוב שעם היות שבזהר מופיע העקרון הגדול של "מח שליט על הלב", בכל זאת "פנימיות הלב שליט על המח".

יש בחסידות עוד מדרגה יותר עמוקה, "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב", וכך אפשר להמשיך לעד. בסוף צריך לקחת החלטה, 'להצביע' (בבחירה חפשית מוחלטת), מי באופן מוחלט הכי גבוה, בסופו של דבר[2] מי שליט על מי.

בין חסידי חב"ד הראשונים היו שנים גדולים, רבי אייזיק מהומיל ורבי הלל מפאריטש. רבי אייזיק היה חסיד של אדמו"ר הזקן במשך חי שנים והוא נטה להצביע למח (בחינת אדמו"ר הזקן), היה משכיל. רבי הלל בהשגחה פרטית לא זכה להיות אצל אדמו"ר הזקן. לפני שהתקרב לדרך חב"ד הוא היה חסיד טשרנוביל, דרך הבעל שם טוב, דרך הלב, ויש לומר שעל כן גם כאשר הגיע לחב"ד הוא נטה להצביע ללב, לנקודת התמצית של החסידות, נשמת הבעל שם טוב (כך ה' קבע בהשגחה פרטית שזו תהיה בחירתו החפשית המוחלטת לפי שרש נשמתו כנ"ל, ה' חפץ את האיזון בין שתי ההצבעות, שתי האצבעות, של יד ימין ויד שמאל, וד"ל). רבי הלל הסביר שיש עליות עד אין סוף של מח ולב ומח ולב, והוא גם מי שמיפה את היחס ביניהם.

הבנו את העקרון בע"ה, שיש לנו את הבעל שם טוב ואת אדמו"ר הזקן, וצריכים לקבל אותם ביחד עם מערכת היחסים ביניהם, הסבא והנכד.

9.                  "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא"

כל מה שרואים הוא בהשגחה פרטית, והבעל שם טוב אמר שעיקר ההשגחה הפרטית הוא במה שלומדים בתורה, ובפרט בשיעורים היומיים הקבועים. אחד השיעורים שלומדים בחב"ד הוא לוח "היום יום" אותו ערך הרבי מפתגמי הרבי ריי"צ (שהביא בשיחותיו וכו' גם מפתגמי הנשיאים שקדמו לו). ב"היום יום" של היום מדובר בהשגחה פרטית על אהבת ישראל, התמצית של הבעל שם טוב, התמצית של הלב – לפתוח את הלב שלך ליהודי אחר.

קראנו לפני כמה פרשות שכאשר אתה פותח את הלב אתה אוטומטית פותח את היד – צריך לפתוח את הלב ליהודי אחר ואז לפתוח את היד ולתת לו כל מה שאפשר ("'נתון תתן' אפילו מאה פעמים", כנ"ל). כשם שפתיחת הלב מתבטאת בפתיחת היד, כך פתיחת המח מתבטאת בפתיחת העינים. בדור שלנו הרבי אמר שצריך לפתוח את העינים ולראות שמשיח כבר כאן. זו הבנה חב"דית, הבנה של אדמו"ר הזקן – התמצית שלו היא לפתוח את העינים. תמצית הבעל שם טוב היא לפתוח את לבך, וממילא לפתוח את היד.

יש מאמר חז"ל "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא" – ראית העין תלויה בהבנת הלב. מאד יפה שהמלה שורינא היא אותיות שניאור, השם הראשון של אדמו"ר הזקן. חז"ל אומרים זאת כהסבר להלכה שרפואת העינים היא פקוח נפש (לשון פקיחת עינים). אם יש בשבת חשש שמישהו יאבד את מאור עיניו ח"ו מחללים עליו שבת, כי העין קשורה ללב ויש בכך פיקוח נפש. חסידים אמרו שמאמר חז"ל זה מתאר את היחס של אדמו"ר הזקן לבעל שם טוב – אדמו"ר הזקן הוא "שורינא דעינא", מבט העין, והבעל שם טוב הוא הבנת הלב הפנימית. "אובנתא דלבא" היא פנימיות הלב, "בינה לבא", והיא המקור של מבט העינים לראות אלקות.

10.             לוח "היום יום" – לראות כל יהודי כפי שהוא במחשבה הקדומה דא"ק

נחזור ל"היום יום" של היום, בו הרבי מדבר על אהבת ישראל: הוא אומר שצריך לראות – ראיה פנימית היא כח של חב"ד – כל יהודי, כל נשמה יהודית, כפי שהיא נמצאת במחשבה הקדומה של אדם קדמון.

כדי להבין את הטרמינולוגיה הזו בדיוק צריך ללמוד הרבה קבלה וחסידות, אבל בקיצור – לאחר הצמצום הראשון גילוי האלקות הראשון (בגדר "פרצוף") נקרא "אדם קדמון" (לא משהו פיזי ח"ו). העולם הכי עליון נקרא עולם האצילות, והרבה-הרבה לפניו יש את "אדם קדמון", ולו יש מחשבה הכוללת את כל פרטי הבריאה העתידה. אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, כולל כל הנשמות שעתידות להוולד – הכל כלול במחשבה הקדומה של אדם קדמון.

אדמו"ר הזקן אומר שצריך לראות יהודי כפי שכלול במחשבה הקדומה של אדם קדמון, ושם יש את כל צאצאיו עד סוף כל הדורות, עד משיח ותחית המתים. שם לא רואים אותו כאינדבידואל בלבד, אלא ככולל את כל הצאצאים שיצאו ממנו לעולם ועד.

למה זה חשוב? כי אז אתה יכול להבין שכאשר אתה עושה טובה ליהודי זו לא טובה אישית לו אלא לו ולכל צאצאיו עד תחית המתים ולהתפעל מעובדה זו. הראיה שלו בשרש, עם כל צאצאיו, מגדילה מאד את הנשמה שלו, וגם את ההתפעלות וההתעוררות הרגשית שיש לי כאשר אני עושה לו טובה, נותן לו צדקה, או כל טובה אחרת.

11.             התבוננות חב"דית באהבת ישראל – דוגמה להבדל בתפיסת המח ותפיסת הלב

זו מחשבה מאד חשובה, יפה ועמוקה. אבל, כמו שאמרנו, כל זה הוא לכאורה 'חאפ' חב"די. לראות נשמה של יהודי במחשבה הקדומה של אדם קדמון – הבעל שם טוב אמר זאת? אולי אמר זאת לקבוצת אליטה של תלמידים משכילים שלו, אבל לכל היהודים הפשוטים שהוא אהב והיה אתם יחד הוא לא דבר בשפה הזו. מי יודע בכלל מה הכוונה מחשבה קדומה של אדם קדמון?! מה זה אומר לחיים שלי כאן ועכשיו?

דבר שני, אז מה אם אומרים שכאשר אני עושה לך טובה היא בעצם לכל צאצאיך – אז מה?! אם אני לא אוהב אותך מספיק כדי לעשות לך טובה, מה אכפת לי מההמשך, ואם אני אוהב אותך למה צריך זאת?!

זו דוגמה להבדל בין האופן בו המח תופס משהו לאופן בו הלב תופס משהו. אדמו"ר הזקן כאן בא להסביר את מה שהסבא הרוחני שלו חנך אליו – אהבת ישראל היא הלב ואדמו"ר הזקן הוא המח, והוא בא לתת התבוננות שכלית שמחזקת את עצם הרגש של אהבת ישראל.

12.             "דרך ארוכה וקצרה" ללב בחב"ד והדרך הישירה לפנימיות הלב בראשית החסידות

בדוגמה הזו רואים כיצד בחב"ד ההתבוננות משועבדת לעשית טובה ליהודי אחר, אבל הבעל שם טוב, בדרך מסתורית, נגש ישירות לנקודת הלב הזו. בתניא אדמו"ר הזקן מסביר שאי אפשר לגשת ללב ישירות. כל התניא הוא "דרך ארוכה וקצרה" (כך כותב אדמו"ר הזקן בדף השער), והכוונה היא שכדי להגיע ללב צריך לעשות עיקוף דרך המח. מדוע? כי אם תלך ישירות ללב תגיע רק לממד החיצוני שלו, ולעולם לא תגיע לפנימיות הלב. הדרך לפנימיות הלב עוברת דרך המח – זו הדרך של חב"ד, והיא ודאי האמת עבור כל אחד מאתנו.

עם זאת, ראשית החסידות היתה בדרך אתערותא דלעילא. כשה' רוצה להאיר אור חדש, אור של משיח, הוא מתחיל זאת מלמעלה. בדור של הבעל שם טוב, הדורות הראשונים של החסידות, היה אפשרי להגיע ישירות לפנימיות הלב – להגיע ישירות לטפת אהבת ישראל הטהורה שבפנימיות הלב. אבל אחר כך הבעל שם טוב צריך את אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן צריך את הבעל שם טוב – צריך את שניהם, הסבא והנכד, גם יחד.

13.             "אני לדודי" – כח הבעל שם טוב; "ודודי לי" – כח אדמו"ר הזקן

נשיר שוב "אני לדודי ודודי לי" ונכוון ש"אני לדודי" היינו עלית הלב, המדרגה של הבעל שם טוב, ו"ודודי לי" היינו ההמשכה של המח, המדרגה של אדמו"ר הזקן. צריך לקשור אותם יחד. קודם כל, "אני לדודי" היינו הבעל שם טוב שמעורר את הלב, ו"ודודי לי" היינו אדמו"ר הזקן שמשנה את התפיסה.

אין ההסבר הזה תלוי בהנחת תפלין של יד ותפלין של ראש כדי להתקשר לבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן? עיקר ההתקשרות הוא לפתוח את הלב ליהודי אחר, ובכך להתקשר לבעל שם טוב, ולשנות את התפיסה ולפקוח את העינים לראות אלקות, ובכך מתקשרים לאדמו"ר הזקן (והנה, גם את זה אפשר לקשר למצות תפלין, ל"מבצע תפלין" של הרבי – מי שזוכה, מתוך אהבת ישראל אמיתית, להניח ליהודי תפלין פעם ראשונה בחיים שלו, רואה גילוי אלקות ממש, גילוי היחידה שבנפש של אותו יהודי שעד עתה היה בגדר "קרקפתא דלא מנח תפלין" כו').

יש סיפור מפורסם מרבי אלימלך מליז'נסק שבכל יהודי יש ניצוץ מהבעל שם טוב. יש בכל יהודי ניצוץ של משה רבינו (כך מבואר בתניא), יש בכל יהודי ניצוץ של משיח (כך מבואר בספר מאור עינים לרבי נחום מטשרנוביל בשם הבעל שם טוב), וכך גם בכל יהודי יש ניצוץ של מורנו הבעל שם טוב. רבי אלימלך ראה בחזונו את הבעל שם טוב כדמות גדולה, וראה כיצד הוא מתפרק לששים ריבוא בעל שם טובים קטנים – כמו הולגרמה, כל חלק הוא בעל שם טוב קטן – שנכנסים ללבבות של ששים ריבוא נשמות ישראל. כך גם יש את אדמו"ר הזקן במח ובעינים של כל אחד מאתנו.

כשפותחים את הלב והיד ליהודי אחר – מביאים את הבעל שם טוב לתוכנו; כשפותחים את העינים לראות את האלקות בנשמה – מתקשרים לאדמו"ר הזקן. הכל החל מ-חי אלול. אמרנו שמי ש'מצביע' למח הוא רבי אייזיק מהומיל. הוא אמר שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים. תיקון העינים תלוי בהתקשרות לאדמו"ר הזקן. "אני לדודי" הוא הכח של הבעל שם טוב (עלית הלב למח) ו"ודודי לי" הכח של אדמו"ר הזקן (המשכת המח ללב). נשיר זאת שוב.

14.             ב. סיפור: המשכת ישועות בתקיעות

יש ניגון מאדמו"ר הזקן שלימד הרבי, אז בעצם הוא ניגון גם של אדמו"ר הזקן – בעל יום ההולדת של מחר בלילה, חי אלול – וגם של הרבי. "צמאה לך נפשי". ננגן אותו, ניגון געגועים. שה' יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, שיביא לנו את מלך המשיח.

15.             סיפור מופלא שהתרחש בתקיעות של הרבי בראשית שנות הנשיאות

ערב טוב. נפתח הערב בסיפור של הרבי, סיפור של ראש השנה, סיפור שיכול להיות לכולנו כוונה טובה לפני תקיעת שופר:

פעם אחת, בשנים הראשונות של נשיאות הרבי, ביו"דים (בין קבלת הנשיאות בשנת תש"י לשנת תש"ך), התקשר יהודי אחד למשפחה שגרה בקראון-הייטס, אמר שהוא מאד-מאד רוצה להיות בראש השנה, ובפרט בתקיעות, אצל הרבי. לכן הוא מבקש מהם לארח אותו. המשפחה הסכימה בשמחה רבה שהוא יתארח אצלם. אותו יהודי הגיע בערב ראש השנה, ודבר ראשון אמר לבעל הבית, המארח, שהוא רוצה להיות בשורה הראשונה מול הרבי בתקיעות, ושאל אם הוא יכול לסדר לו את זה. בעל הבית הסביר לו שאין כזה דבר – יש מקומות קבועים, וגם מאד צפוף – ואם אתה רוצה להיות כמה שיותר קרוב תשכים על הבקר, ממש לפנות בקר, ותנסה לתפוס מקום כמה שיותר קרוב. כך היהודי עשה, השכים ביום הראשון של ר"ה בבקר, ותפס מקום הכי קרוב שהיה מסוגל אחרי הדחיפות, ושם הוא עומד דרוך כולו לקראת התקיעות של הרבי.

מגיע זמן התקיעות, הרבי יורד ונכנס לבית הכנסת, עם כמה שופרות, כמנהגו. בשיא הרצינות, אימת הקדש, הרבי מתחיל בפעם הראשונה "למנצח" – הפרק שאומרים שבע פעמים לפני התקיעות. היהודי הזה, שעומד פחות או יותר קרוב מול הרבי, נכנס לדבקות גדולה עם כוונה עצומה, ואומר יחד עם הרבי מילה במילה "למנצח". כך פעם שניה, שלישית, רביעית, חמישית, ששית, שביעית – אומרים את הפרק שבע פעמים, פרק מז בתהלים – והיהודי בשיא הכוונה שאי אפשר לתאר בכלל.

הרבי אומר את הברכה – שתי הברכות – על התקיעות, לוקח שופר אחד, הראשון שהוא בחר, ומנסה לתקוע – אבל לא יוצא שום קול, דום. הוא משתדל כמה זמן, והצבור מתחיל להיות מתוח, ואז הרבי מחליף שופר. הוא לוקח את השופר השני, מנסה לתקוע בו, וגם לא יוצא שום קול – כלום. הצבור עוד יותר נכנס למתח. הרבי לוקח את השופר השלישי, ואותו דבר – הוא משתדל לתקוע בשופר ולא יוצא שום קול בכלל. כולם כבר יוצאים מדעתם לגמרי.

כל הזמן היהודי הזה שעומד מול הרבי מכוון חזק בכוונה שלו. מה הוא מכוון? כל הסיפור נודע רק כמה שנים אחר כך. היהודי הזה נשוי תשע שנים ואין ילדים, והוא רצה להיות אצל הרבי בתקיעות כדי לכוון חזק מאד שבזכות התקיעות של הרבי, התפלות של הרבי, התעוררות רחמים רבים של הרבי, הוא יזכה לילד.

כך הוא מכוון, והצבור כולו מתוח, האויר כבר חשמל, מכך שהרבי מנסה לתקוע ולא מצליח. אז עם כל הכוונה של היהודי שבא באופן מיוחד, והמצוקה האישית שלו שנוגעת לו עד עצם הנפש, פתאום עולה בדעתו שאולי העובדה שאני מכוון כל כך חזק מול הרבי היא מה שמעכב ומפריע לתקיעות. אז הוא אומר לה' יתברך: 'אני מוותר על הבקשה האישית שלי, על ילד, לטובת עם ישראל, לטובת התקיעות של הרבי – שהרבי יתקע ואני מוותר על הבקשה שלי לגמרי'. באותו רגע שאמר כך במחשבתו הרבי לוקח את השופר ותוקע קולות צלולים במאה אחוז, כל סדר התקיעות. אחרי התקיעות היהודי יוצא מבית הכנסת ומתחיל לבכות, מוריד דמעות שליש – זה מה יש. אפשר כבר לנחש את ההמשך – בסוף השנה נולד לו בן זכר.

כעבור שנה-שנתים הוא הביא את הילד הקטן לעבור לפני הרבי לקבל כוס של ברכה. אחרי חגים הרבי מוזג לכולם כוס של ברכה, בסוף החג. הוא לא ספר את הסיפור לאף אחד בעולם, אף אחד לא ידע ממנו כלום. הוא עובר לפני הרבי לקבל את היין – גם מאד צפוף שם, ודוחפים את האנשים חזק, יש בדיוק רבע שניה לעבור ולקבל מהרבי יין. והנה, הרבי מצביע על הילד ושואל 'זה הילד של התקיעות?'. כשהוא שמע את זה הוא כל כך התרגש שהתינוק נפל לו מהידים – לא קרה לו שום דבר ב"ה, הוא חי וקים. בכל אופן, אחרי זה הוא כבר ספר את הסיפור לחסידים. מי שספר את הסיפור הזה לאחרונה הוא הבן של אותו מארח שאירח אותו באותו ראש השנה, כבר אדם מבוגר.

16.             בקשת בני-חיי-מזוני בר"ה

בראש השנה אנחנו מבקשים שה' יחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, יברך את הכלל ואותנו בתוך הכלל, בבני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי. צריך גם חיים, גם בנים וגם מזונות – פרנסה טובה – והכל ברווח. את כל הדברים האלה, יש גם בגשמיות וגם ברוחניות – בני חיי ומזוני, והכל ברווח. מתי מבקשים בפרט את הבני, מתי מבקשים בפרט את החיי ומתי בפרט את המזוני?

17.             תקיעה-שברים-תרועה – אברהם-יצחק-יעקב

יש בתקיעת שופר שלשה קולות – תקיעה, שברים, תרועה. תקיעה היא קול פשוט, צעקת הלב, שברים הם אנחה עמוקה מתוך הלב ("גנוחי גנח" בלשון חז"ל) ותרועה היא בכי, קולות קצרים ("ילולי יליל" בלשון חז"ל), פשוט לבכות בדמעות שליש. התקיעה היא גם לפעמים קריאה פשוטה לה'. יש את הקול הפשוט, את הגנוחי גנח ואת הילולי יליל, האנחה והבכיה, וצריך את כולם.

כתוב בכוונות – של האריז"ל ושל החסידות[3] – שהכוונה הכי פשוטה היא לעורר זכות אבות, הזכות הכי גדולה שלנו. התקיעה היא כנגד אברהם אבינו, באה לעורר את זכותו, השברים כנגד יצחק והתרועה כנגד יעקב[4]. במדות הלב אברהם יצחק ויעקב הם חג"ת, חסד-גבורה-תפארת, ובמקור הלב הם החב"ד – אברהם הוא החכמה, יצחק הבינה ויעקב הדעת. כשאומרים כל פעם בתפלה "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" – כל תפלה פותחים בזכות אבות, שמתפללים דווקא לאלקי האבות – כתוב ש"אלהי אברהם" היינו הפן המיוחד של אלקות שמתגלה לאברהם, החכמה שמתגלה לחסד, ו"אלהי יצחק" היינו הבינה ו"אלהי יעקב" הדעת.

18.             יעקב-תרועה – ברכת ה"בני"

הקדמנו זאת לצורך הבנת אחד הפסוקים שאומרים מיד אחרי התקיעות – "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון". מכאן רואים שהתרועה דווקא נקראת דעת – "יודעי תרועה" – והיא כנגד יעקב אבינו. הדבר המיוחד ביעקב הוא ש"מטתו שלמה", הוא זכה לברכת "בני" בשלמות. אצל כל אחד מהאבות היתה ברכת "בני" באופן חלקי. ב"ה זכו, אך כמו שאברהם אבינו זכה ליצחק כך "יצא ממנו ישמעאל", פסולת, ויצחק זכה ליעקב אבל גם "יצא ממנו עשו", פסולת. מי שזכה לתכלית ברכת ה"בני" הוא יעקב אבינו, ש"מטתו שלמה", והוא כנגד התרועה.

התפלה על הבנים היא בכי, פשוטו כמשמעו, כמו בספור שספרנו. על יעקב דווקא, כשראה את רחל וצאן לבן (נשמות צאצאיו לעתיד), נאמר "וישא את קולו ויבך" – בנים הם בכי (סוד "ברא כרעא דאבוה [י]"). על משיח נאמר "בני אתה, אני היום ילידתיך" – פסוק בתחלת תהלים, פרק ב (שבתחלה היה המשך של פרק א[5]) – שגם נולד בבכי (בזכות בכי הדורות על גלות השכינה).

בכלל, על גאולת הבנים (דהיינו לידת הבנים, סוד שם הלידה, "אהיה אשר אהיה", שהוא שם הגאולה) נאמר "בבכי יבֹאו", הבא בהמשך ל"הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו הנה". השופר הוא שפופרת, יסוד אמא, רחם האם, וכשתוקעים בשופר מולידים קול מתוך הרחם. את מי צריך להוליד? את נשמת מלך המשיח, עיקר ה"בני", "משיח אלהי יעקב".

שוב יעקב הוא בני, הוא בכי, הוא דעת. עיקר הקדושה הוא תכונת הדעת. הדעת אומרת לי שהעיקר הוא התפלה על הבנים, גם בגשמיות וגם ברוחניות. יעקב הוא בחיר האבות. בביטוי "בני חיי ומזוני" בנים קודמים אפילו לחיים, ובוודאי לפרנסה, למזוני.

19.             אברהם-תקיעה ויצחק-שברים – חיי ומזוני

מתי מתפללים על חיים? יש פסוק מפורסם "אורך ימים בימינה בשמאלה עֹשר וכבוד". הפסוק נאמר על התורה הקדושה, אבל לומדים ממנו בכלל שהימים שייכים לקו ימין – ימים-ימין הולכים יחד – וכן האורך שייך לקו ימין, "חד אריך", אז אריכות ימים שייכת לימין. לעומת זאת, עושר וכבוד שייכים לשמאל, "מצפון [שמאל] זהב יאתה". בין האבות אברהם הוא הימין ויצחק הוא השמאל.

אם נקשר ונקביל לתקיעות, כמו שאמרנו, מתי מכוונים חיים טובים – גם בגשמיות וגם ברוחניות? בתקיעה (התפלה על בריאות, על חיים, היא קול פשוט, צעקה מקרב איש ולב עמוק, צעקת "הצילו!" – צליל התקיעה הפשוטה). קול התקיעה הפשוט הוא קול של חיים – שעם ישראל חי וקים, כל יהודי חי וקים, משיח חי וקים, דוד מלכא משיחא חי וקים.

מהם השברים? מתי אדם נשבר ומתאנח? אמרנו שאדם בוכה על בנים, ממה הוא מתאנח? שהוא עני מרוד, שאין לו פרנסה, שלא מצליח לפרנס את ביתו. לו קוראים מסכן בתנ"ך. הוא מסכן והוא "גנוחי גנח", מתאנח, נשבר לו. מה הפירוש של שרש שבר (שברים)? "כי יש שבר במצרים" – שבר הוא פרנסה, פרנסה טובה. אם אין פרנסה הוא נשבר, נשבר הלב, אבל בזכות השברים שמעוררים את זכות יצחק אבינו ממשיכים פרנסה טובה. מעוררים רחמים רבים וממשיכים פרנסה טובה לכל השנה. אם כן, מי שזקוק לפרנסה – עושר וכבוד, גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכל מקביל בין הגשמיות והרוחניות – עיקר הכוונה בשברים.

20.             יעקב הבחיר שבאבות – ברכת "בני" בראש הברכות

בתקיעות הולכים לפי סדר האבות – אברהם-יצחק-יעקב, חיי-מזוני-בני. אבל אליבא דאמת יעקב הוא "הבחיר שבאבות" (כמו ש"היכל הרצון", שכנגד התפארת, בחינת יעקב, הוא מעל ל"היכל אהבה", חסד-אברהם, ו"היכל הזכות", גבורה-יצחק), שעל כן הביטוי הרווח הוא "בני חיי ומזוני", בני בראש[6].

אפילו העובדה שאברהם זכה להוליד את יצחק ויצחק את יעקב היא מכח התכללות יעקב בתוכם. על כך נאמר "יעקב אשר פדה את אברהם", וחז"ל מפרשים[7] שאברהם ניצל מכבשן האש אליו השליך אותו נמרוד בזכות יעקב שעתיד להוולד ממנו. כך כל הזכויות, כל מה שקרה לאברהם, עד הדבר הכי טוב – שנולד לו ולשרה בן לעת זקנתם – הכל בזכות יעקב ממנו יצא העם היהודי, "מטתו שלמה". כמובן לידת יעקב ליצחק היא בזכות יעקב עצמו.

יעקב עצמו הוליד בזכות יוסף (בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד" – כמו שיעקב הוא בעל בכי, גם, ועוד יותר, יוסף הצדיק), כפי שלומדים מהפסוק "אלה תֹלדות יעקב יוסף" – יוסף, גם לפני שהוא נולד, הוא הצנור הממשיך את כל תולדות יעקב (סוד הקו שהוא הצנור הכללי, לפני שמתחלק לצנורות פרטיים, כמבואר במאמר בע"ב שלמדנו השבוע). בכל אופן, זו הבחינה של יעקב-תרועה, "אשרי העם יודעי תרועה", שיודעים איך לבכות ולעורר את ברכת הבנים (על "ויברך [יעקב] את יוסף" פירשו המפרשים "ברכת הבנים"[8]).

עד כאן זו רק תחלת ההתבוננות בסיפור המופלא מהרבי של אותו יהודי. ודאי הוא בכה כל אותן תשע שנים עד שבא, ובכה כל התקיעות, אבל עיקר הבכי הוא כאשר התפרץ בסוף – יצא מהכלים לגמרי – מכך שוותר על המבוקש הכי עצמי שלו לטובת עם ישראל.

21.             ג. "משיח בא בהסח הדעת" – מדרגות של ויתור והתעלות מהרצון הפרטי

22.             להרפות מהכוונה הלוחצת-חונקת

נגיע לעיקר: מה הסיפור מלמד אותנו? אמרנו שזהו סיפור מצוין לחשוב עליו לפני תקיעות שופר השנה. כתוב ש"משיח בא בהסח הדעת". "משיח בא" היינו הולדת מלך המשיח, צריך להוליד אותו – "בני אתה אני היום ילדתיך". מתי מולידים אותו? בתקיעות. אבל כתוב שהוא בא בהסח הדעת. מהו הסח הדעת? שאני פתאום מפסיק לחשוב עליו.

יש דבר שהוא המבוקש הכי-הכי עצמי של כל אחד ואחד, ומתוך כך – כמו בסיפור על אותו יהודי, שאפשר רק ללמד עליו זכות – הוא מכוון ו'לוחץ' עליו כל כך חזק. יש כוונה כל כך לוחצת וחונקת, עד שהיא חנקה את הרבי עצמו כך שלא היה מסוגל להוציא קול מהשופר. משהו מדהים, מבהיל את הרעיון.

מה צריך לעשות? להרפות. יש פעמים שאדם בכוונה טובה רוצה להביא משיח אז הוא לוחץ מאד חזק, אבל פשוט לא יוצא קול, לא קורה שום דבר, ואם הוא ירפה לרגע – מה שנקרא "הסח הדעת" – לחלקיק של שניה, אז פתאום כל המאמץ שהוא עשה קודם יפעל עכשיו (בסוד "יגעתי ומצאתי – תאמין", המציאה באה בהסח הדעת, כמו משיח, וכמו עקרב[9] – היינו מזל עקרב, חדש חשון, שחושו חוש הריח, החוש של משיח).

יש בכלל, כלל גדול מהבעל שם טוב, שכל הגילויים בעולם מתגלים לאחר המצוה, לאחר כל הכוונות, כשאדם 'הולך הביתה' – זה הביטוי. באת לעשות משהו גדול מאד, והשקעת את כל המחשבה, את כל הכוונה בענין, עשית מצוה – ולא קרה שום דבר (בגלוי). אז אתה פונה מהכל והולך הביתה, אתה בדרך ללכת הביתה, ופתאום – כשאתה פונה, גמרנו, נגמר – האור האלקי מתגלה. כל המאמץ הרוחני-נפשי שהשקעת מתגלה ברגע שתעזוב. יש בכוונה חזקה, לחוצה, ישות שצריך לעזוב.

23.             ויתור – הרפיה מהפרט לטובת הכלל

כאן לא רק שהוא עזב את הכוונה שלו, הסיח ממנה את דעתו, אלא משהו הרבה יותר עמוק: כשהרבי לא הצליח לתקוע בשופר הוא לא אמר לעצמו – 'טוב, כנראה אני חושב מדי חזק וזה מפריע, אז אפסיק'. הוא חשב שהוא מפסיק לטובת עם ישראל, שהוא מוותר באמת על מבוקשו. לא סתם להרפות, אלא להרפות מעצמי – מהפרט – לגמרי לטובת הכלל.

מה הווארט? שלפעמים הפרט מפריע לכלל. אם אני יותר מדי חזק רוצה משהו לעצמי – גם משהו רוחני שהוא תכלית החיים שלי, תכלית החיים שיהיו לי ילדים, המצוה הראשונה בתורה "פרו ורבו" – לפעמים הרצון שלי, לדבר הכי טוב, מפריע לטובת הכלל. גם משהו מבהיל את הרעיון. לטובת הכלל אני צריך לוותר על הטובה האישית שלי, ורק לבקש מה' שיתן את הטובה והברכה לכלל ישראל.

24.             תרגום הסיפור מ"אובנתא דלבא" ל"שורינא דעינא"

אלה דברים לא מובנים כל כך, לא פשוט להבין. כששומעים את הסיפור הזה הוא נורא מרגש, ויש הבנה טבעית שכל אחד מבין מה שקורה כאן, אבל לבטא אותה לא פשוט. זו גם דוגמא, שלפעמים הענין מובן לגמרי – מובן בלב למי ששומע את הסיפור – אבל לא מובן בשכל מה בדיוק קורה כאן. יש כאן "אובנתא דלבא" – בחינת הבעל שם טוב, כפי שהסברנו קודם באנגלית – אבל ב"שורינא דעינא", להבין ולהסביר מה בדיוק קרה, צריך עדיין הרבה עבודה, עבודת התבוננות על דרך חב"ד, לדעת מה הסיפור מלמד אותנו.

25.             "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה"

אפשר להסביר את הסיפור בצורה פשוטה לפי מאמר חז"ל[10] ש"כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה". לומדים זאת מאברהם אבינו, שהתפלל בשביל אבימלך ונענה תחלה – "והוי' פקד את שרה".

מתי קוראים "והוי' פקד את שרה" (את ה"הוא נענה תחלה")? בראש השנה. את זה קוראים בראש השנה לפני תקיעת שופר, סימן שהסיפור הזה מאד נוגע לתקיעת שופר. חז"ל אומרים ש"והוי' פקד את שרה" בא בסמיכות לתפלת אברהם על אבימלך ("ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהֹתיו וילדו. כי עצר עצר הוי' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם. והוי' פקד את שרה כאשר אמר ויעש הוי' לשרה כאשר דבר"), ובזכות כך הוא נענה תחלה. מתבקש לומר שיש קשר, שאפשר להסביר את הסיפור לפי מאמר חז"ל זה, אבל צריך להתבונן במאמר חז"ל – האם הוא דומה לסיפור או לא?

בסיפור שאברהם התפלל על אבימלך, לאחר שה' עצר בעד כל רחם – כל פתחי הגוף – לבית אבימלך, אברהם אבינו התפלל שיפתח כל רחם לבית אבימלך. בסדר, משהו דומה, התפלה שיפתח לאבימלך כל רחם (רחם בגימטריא אברהם) דומה למה שהוא צריך. הוא התפלל בעד חברו על דבר שהוא צריך, ומכאן חז"ל לומדים ש"הוא נענה תחלה" – התפלל על משהו דומה עבור הזולת. קודם כל נשים לב שהזולת שהוא התפלל עבורו כאן הוא גוי רשע, רק אי אפשר לעשות מזה כלל (שצריך דווקא להתפלל על גוי רשע!) – כי לא היו יהודים באותו זמן. אף על פי כן, חשוב שהתפלל עבור גוי רשע, ובזכות התפלה עבור מישהו אחר הוא נענה תחלה.

נשאלת השאלה: כשהוא התפלל על אבימלך, לאחר שהמלאך בשר אותו שלשנה הבאה שרה חובקת בן, האם הוא ותר כמו בסיפור על הרבי? האם תוך כדי שהוא התפלל על אבימלך הוא אמר לה' – 'טוב, או שהוא ילד או שאני אלד, ואני מוותר על עצמי בשבילו'? קשה מאד לומר כך, לא כתוב דבר כזה בשום מקום (שאני מכיר, על כל פנים). מה השאלה? האם אני יכול להתפלל על מישהו אחר מבלי לוותר על הדבר הזה גופא בנוגע לעצמי.

26.             דרגות בהמשכת ישועה

כאן מתחילים ממש להגיע לנקודה העצמית של מוסר ההשכל שלומדים מהסיפור: אפשר לומר שהנקודה הזו גופא היא ההבדל בין חכמת הנגלה וחכמת הנסתר. על פי נגלה אין שום סבה בעולם שהאדם יצטרך לוותר על עצמו כדי להתפלל שה' יברך את השני באותו דבר שהוא זקוק לו. אבל יתכן, כמו בסיפור ששמענו, שבממד הנסתר, יש משהו כזה.

כמובן, בהתעוררות רחמים רבים יש אין סוף מדרגות, כמו סיפורי הבעל שם טוב שמחר יום ההולדת שלו ושל אדמו"ר הזקן. יש סיפורים שכדי לפקוד זוג שעל פי טבע לא יכולים להוליד (כך ה' גזר בטבע גופם), צריכים להפוך את כל מעשה בראשית (כמו שיש ווארט בגמרא[11]), צריך לברוא את העולם מחדש ("בראשית ברא" בשביל ברא-בן).

יש מצב שפחות מכך, גם כמו הרבה סיפורים מהבעל שם טוב, שיש יהודי שקשה לתת לו את כל הבני-חיי-מזוני, ועושים שיקול מהשמים מה הכי טוב לו. לא שהוא לא מסוגל להוליד, אבל רואים שאם תזכה לבנים תהיה כל כך עני או כל כך חולה ר"ל שלא כדאי לך. אומרים, טוב, כדאי שתהיה בריא עד מאה ועשרים, עם פרנסה ברווח, ובלי ילדים – יותר טוב לך. בספור כזה יותר קל לבעל שם טוב לפקוד, תהיה קצת פחות עשיר – במקום מליארדר תהיה מליונר – ויהיו לך עשרה ילדים, כמו שהרבי רוצה. יש מדרגות איך צדיק פועל ישועות בקרב הארץ, צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

27.             מהסח הדעת עד ויתור – האם צריך לוותר על המשיח כדי שהוא יבוא?!

בכל אופן, נחזור לשאלה: האם כדי להתפלל מנקודת האמת על הזולת מחויב שאוותר על שלי? כלומר, האם כדי להתפלל על הזולת צריך להרפות לגמרי מהצורך שלי, להסיח את הדעת עד כדי שלילת כל מבוקש עצמי?

גם במושג הסח הדעת יש ודאי מדרגות שונות. יש הסח הדעת שבאותו רגע שהתפללתי על הזולת, שכחתי מכך שאני צריך אותו דבר. לא נורא. אדרבא, סימן שכולי בתוך התפלה – אני מתפלל עבור החבר, ושכחתי לרגע שגם אני צריך אותו דבר, אך לא ותרתי. שכחה היא סוג אחד של הסח הדעת וויתור הוא סוג אחר לגמרי.

נחזור למשיח: "משיח בא בהסח הדעת", מה הכוונה? הפשט שצריך לרגע לשכוח, להרפות, אבל האם צריך לומר שאני מוותר על משיח ואז הוא יבוא? לא נשמע הגיוני. אבל אולי בכל אופן כן.

יש ווארט מפורסם מאדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של מחר בלילה, שהמשיח שהעולם מחכה לו אף פעם לא יבוא ואת המשיח האמתי העולם לא רוצה בכלל, לא מעונין בו. זה ווארט חזק מאד של אדמו"ר הזקן. אם יש כזה ווארט שהמשיח שהעולם מחכה לו – הציור של משיח, איך שמציירים את המשיח – לא יבוא אף פעם, כל הדימוי שלו הוא אשליה (לשון שליה ללא ולד, ללא "בני אתה אני היום ילדתיך"; השליה מלאה דם, דמיון שוא של דמות המשיח), אז כדי לפנות דרך, לא 'לחנוק את ה'' כמו בסיפור, צריך לוותר עליו (לא לחנוק את ה' היינו לא לאנוס אותו, דבר הגורם לה' לנוס ממני, ורק להשאיר אצלי את בגדו החיצוני, כמו בסיפור של יוסף ואשת פוטיפר; צריך רק לפתות את ה' – "אפתנו בשופר" – כאשר הפתוי הוא שאני עושה את עצמי פתי, "פתי יאמין לכל דבר", מסכים בלב שלם לוותר על הדמיון שלי ולקבל את המשיח איך שה' רוצה שיהיה, דהיינו לפתות את ה' לבוא אלי ויהי מה, באיזה אופן של התגלות, או התלבשות בהסתר, שהוא רוצה).

צריך להבין שהמשיח שאני לוחץ עליו חזק לא יהיה. אני שומע שהתקיעות לא יוצאות. הרבי משתדל לתקוע ולא יוצא – אז אני מוותר. ככל שהמבוקש יותר רחוק מהטבע – כמו אותו זוג שעל פי טבע לא יכולים להוליד, אין כל סיכוי, גמרנו – כך צריכים להגיע יותר עמוק בממד הנסתר כדי לפעול אותו, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", לא הנגלות, ואז צריך יותר הסח הדעת מעצמי, עד כדי ויתור מפורש (וכידוע ההבדל בין העבודה "שלא על מנת לקבל פרס" של הבינוני לעבודה של "על מנת שלא לקבל פרס" של הצדיק, כמבואר במ"א).

28.             עלית התפלה מהפרט לכלל ב"והנגלֹת לנו ולבנינו"

נעשה סדר במה שדובר עד כה: אנחנו מתבוננים בסיפור ורוצים לבנות לפיו י-ה-ו-ה בו ה-יה הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" וה-וה הם "והנגלֹת לנו ולבנינו".

כשאני מתפלל על כל דבר בעולם – אני צריך משהו וזכותי להתפלל, המצוה שלי להתפלל – איפה התפלה? בספירת המלכות. כתוב "ואני תפלה", כינוי למלכות. המלכות תמיד מתפללת על מה שחסר לה. המלכות היא הירח, ובירח יש חסרון. כל הזמן המלכות מתפללת שהיא תתמלא בכל מה שחסר לה. "ואני – המלכות – תפלה" אומר דוד מלכא משיחא ("דוד מלך ישראל חי וקים" שאומרים בשעת קידוש לבנה). גם הוא המלכות, הוא "בר נפלא", כל רגע מת – צריך כל רגע לבקש חיים על עצמו, "חיים שאל ממך". שוב, המקום של התפלה על מה שאתה צריך – שהיא מצוה רבה בתורה ("עבודה שבלב – זו תפלה") – הוא ספירת המלכות.

כדי לעלות דרגה, נאמר שיש תורה מהבעל שם טוב, בעל יום ההולדת של מחר, שגם כאשר כואב לי משהו – יש בעיה, מצוקה, חסרון – לכתחילה צריך לנסות לקשר את הכאב שלי לכלל. לאו דווקא לותר על עצמי, אבל לקשר את הענין לכלל. כלומר, שאם כואבת לי האצבע סימן שלשכינה כואבת האצבע, ובמקום להתפלל רק על עצמי עלי להרגיש שלכלל ישראל כואבת האצבע, ולהתפלל על הכלל (וכאשר ה' יענה את תפלתי עבור הכלל אז ממילא גם האצבע שלי תתרפא).

אם אני מתפלל על הכלל אני אכן קצת עוזב את הפרטיות שלי כדי להתפלל על הכלל, אבל איני מוותר על הצורך שלי וגם לא מסיח ממנו דעת לגמרי, אלא פשוט מקשר את הפרט לכלל, רואה שהפרט הוא חלק מהכלל. כשעולים בתודעה מהפרט לכלל, עולים בדרגת "והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם" – עדיין נמצאים בנגלה.

בכלל, בחסידות המושגים כלל ופרט הם ו ו-ה של שם הוי' – כלל גדול. אם אני מתפלל רק על החסרון שלי – זו ה תתאה שבשם. אם אני מקשר זאת לכלל, בלי לעזוב את עצמי, בלי לוותר, לא כמו בסיפור הנ"ל בכלל, אלא רק מקיים הוראת הבעל שם טוב לקשר הכל לשכינה הקדושה, זו כבר עליה מ-ה תתאה ל-ו (בסוד "דעהו").

29.             ויתור – עליה ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו"

אבל יש דברים שלא מספיק עבורם רק לעלות מ-ה תתאה ל-ו, "והנגלֹת לנו ולבנינו", ואני צריך להסיח דעת מעצמי לגמרי, עד כדי ויתור, כמו בסיפור. ברגע שאני מגיע לויתור לטובת הכלל כבר עליתי ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו".

מה הכוונה "הנסתרֹת להוי' אלהינו"? שנסתרות דרכי ה'. מה קרה לאותו יהודי שמכוון חזק שיהיה לו ילד? הוא חושב – וצודק – שבממד הנגלה הכוונה שלו היא טובה, זו תכלית בריאתו שיהיה לו ילד, "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אלא מה? ה' יודע יותר טוב ממני. הויתור על המבוקש הפרטי-האישי שלי לטובת הכלל הוא כבר כניסה לממד אחר של המציאות, ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו", שקורים בו דברים נסתרים.

30.             ויתור עבור הכלל וויתור עבור הפרט

נשאל עוד שאלה: האם בסיפור הזה היהודי ותר על הילד של עצמו כדי שהרבי יוכל לתקוע בשופר? הוא באמת פעל זאת, אך שהרבי יוכל לתקוע בשופר זו טובת כל הצבור הקדוש כאן וגם טובת כל עם ישראל.

בספור של אברהם ואבימלך, כמו שאמרנו, על פי פשט לא היה צריך לותר על עצמו, בפרט שכבר קבל הבטחה מה'. הוא רק היה צריך לכוון להתפלל על בן האדם הזה וכל ביתו. אבל נאמר שיש מקרה כמו הסיפור של הבעל שם טוב שהזכרנו קודם, שהוא רוצה להתפלל על זוג – פרט, לא כלל ישראל – שעל דרך הטבע אין להם שום סיכוי בעולם להוליד ילדים. אז על מה הוא צריך לוותר? האם הוא בכלל צריך לוותר לשם כך? כן, לפי ספורי הבעל שם טוב הוא צריך לוותר על העולם הבא שלו.

זה חידוש עצום של החסידות, שאין כיוצא בו לפני החסידות. אם הוא היה במצב שהוא עצמו עדיין לא קיים מצות "פרו ורבו", הוא היה מוותר על הילדים שלו לטובת הזוג הזה, וכך הוא וותר על משהו יותר גדול – וותר על עצמו לגמרי, שהוא גארנישט, הופך להיות עפר ואפר כאברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר" ממש, כדי לעורר רחמים רבים על הזולת.

31.             ויתור עבור הכלל – ה עילאה; ויתור עבור הפרט – י

שוב, רוצים לדרג את המדרגות: מה יותר קשה, הסיפור של היהודי ששמענו, שמוותר על הילד של עצמו לטובת התקיעות של הרבי, שהן טובת הכלל, או סיפור הבעל שם טוב לוותר על עצמו לגמרי, לוותר על כל עצם המציאות שלו, העולם הבא שלו, כדי לעשות טובה לפרט, לא לכלל ישראל, אלא למישהו אחד?

אם מתבוננים בהתבוננות קלה, ודאי יותר חידוש לומר שאני, פרט, מוותר על עצמי עבור פרט, מאשר לומר שאני, פרט, מוותר על עצמי בשביל כלל ישראל. בשביל כלל ישראל בסדר, קצת יותר מובן, שבסופו של דבר גם אם לא יהיה לי ילד – אני מוותר בשביל כלל ישראל, שגם אני חלק ממנו. אבל לומר שאני מוותר על עצמי לגמרי עבור מישהו אחר – לא כלל, סתם מישהו אחר – זה הרבה יותר חידוש.

מה ההבדל ביניהם? שניהם "הנסתרֹת להוי' אלהינו", רק שלוותר לטובת הכלל – כמו בסיפור – זו תודעה של אמא, "הנסתרֹת", ה עילאה היא "נסתרֹת". אבל לוותר על העולם הבא – שכתוב שהוא עצמו אמא (דהיינו עצם מציאות היש שלי, כידוע שאבא-חכמה הוא אין ואמא-בינה יש) – כדי שלזוג אחד יהיו ילדים נגד הטבע לגמרי, ממש לברוא את העולם מחדש לשם כך, זו תודעה שבאה מחכמה. בחכמה יש את בריאת העולם מחדש, במוחין דאבא ("מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק" על ידי שינוי הצירוף מכח החכמה, כמבואר מהבעל שם טוב). הויתור עבור הפרט הוא חידוש של הבעל שם טוב.

32.             י-ה-ו-ה של מסירות נפש בתפלה

אם כן, עשינו י-ה-ו-ה לפי הסיפור שספרנו, י-ה-ו-ה של מסירות נפש בתפלה:

גם במלכות אדם מוסר את נפשו להתפלל על עצמו – הוא בוכה במסירות נפש על עצמו כדי לעורר בשמים רחמים רבים לזכות לילד. יש יותר מכך, שלא מסתפק בכל מה שעובר עליו בפרט, אלא תמיד מקשר עצמו לכלל – יסוד תורת הבעל שם טוב. יותר מכך, שמוותר על עצמו לטובת הכלל. זו כבר מדרגת אמא, וכדי להגיע לשם צריך הסח הדעת. הסח הדעת שאינו ויתור הוא בדעת, בין וה ל-יה, אבל ב-ה עילאה צריך ויתור. ה-י הוא ויתור לטובת הפרט.

המבנה שעשינו כעת הוא "חותם המתהפך" בלשון הקבלה – פרט-כלל-כלל-פרט. למטה יש תפלת הפרט, אחר כך הפרט שמקשר עצמו לכלל בתפלתו, יותר גבוה מכך פרט שמוותר על עצמו לטובת הכלל, ויותר גבוה פרט שמוותר על עצמו לטובת הפרט. למה יותר גבוה לותר על עצמך לטובת איזה יהודי שלא יהיה? הויתור הזה אומר שכל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", הוא עצמות ה'.

האם אפשר לשים במבנה הזה גם קוצו של י, כתר, כדי להשלים אותו במדרגה חמישית? לכאורה כן, שאני מוותר על עצמי לטובת ה' (וכפי שיתבאר בסמוך). ולסיכום:

33.             הויתור לטובת ה' משתקף בויתור על עצמי לטובת הפרט

האם הויתור לטובת ה' הוא יותר מויתור על עצמי לטובת כלל ישראל או לטובת איזה יהודי פרטי? אפשר להתבונן גם בכך. ה' הוא הכלל הכי גדול, אז לכאורה הויתור הוא פחות, אבל אם הסברנו שב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" הכוונה היא שאתה מבטל את רצונך לגמרי כי אתה מאמין באמונה פשוטה שלה' יש כוונות נסתרות, הרי שגם בכוונה הנסתרת יש אין סוף מדרגות, עד כמה היא נסתרת, ולטובת קיום הכוונה הכי נסתרת של ה' אתה מבטל את עצמך לחלוטין. הכתר הוא מקור משותף גם לחכמה וגם לבינה, והוא גם שרש ה-ו של שם הוי' – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – גם קישור כל פרט לכלל מקשר אותו לה', הכל נובע מהכתר.

בכל אופן, נסיים התבוננות זו בכך שכתוב שפנימיות אבא פנימיות עתיק. גם על אמא כתוב אותו דבר, אבל בכל אופן כתוב שעיקר הגילוי של משיח הוא "פנימיות אבא פנימיות עתיק". לעניננו הכוונה היא שפנימיות הספור של הבעל שם טוב, שמוותר על עצמו ועל העולם הבא שלו לגמרי לטובת פרט, יהודי אחד, היא הפנימיות של לתת הכל לה'. אין נתינה לה' של כל כולך, לבטל את כולך לקב"ה, יותר מכך שיהודי מוסר את נפשו על עוד יהודי. בכלל כתוב שליהודי יש מסירות נפש על עוד יהודי, ויש דינים בתורה של "מאי חזית" – "יהרג ואל יעבור" כדי להציל עוד מישהו.

34.             לפרסם את הסיפור ולהתבונן בו לפני תקיעת שופר

בכל אופן, עשינו כאן התבוננות שלמה על פי הסיפור המופלא הזה של הרבי. נסיים את החלק הזה, שוב, בכך שכדאי לפרסם את הספור ולהתבונן בו לפני תקיעת שופר.

יש ווארט מפורסם מהצדיק הגדול, דער הייליגער רוז'ינער, שהיה מספר סיפור של הבעל שם טוב או של הסבא-רבא שלו, המגיד ממעזריטש, ואומר שאף שאני לא יכול לעשות אותו מופת, סיפור הסיפור פועל אותה פעולה. כך, אף שאנחנו לא הרבי מליובאוויטש לפעול זאת, בזכות הסיפור אפשר לפעול את אותה פעולה.

שנזכה, עם כוונה או בלי כוונה, עם הסח הדעת או בלי הסח הדעת, עם ויתור או בלי ויתור, לכל מה שצריך – בני חיי ומזוני וכולהו רויחי, כמו שה' רוצה וגם בטוב הנראה והנגלה לנו, משיח נאו.

35.             ד. "והלכת בדרכיו"[12]

36.             המצוה ה-תריא – "והלכת בדרכיו"

נמשיך עוד קצת: ידוע שאדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של מחר, אמר שצריך "לחיות עם הזמן" – לקשר כל דבר לפרשת השבוע. צריך למצוא איך ניתן לקשר לפרשה גם את הספור שספרנו ולהעמיק בו עוד.

בפרשת השבוע אין הרבה מצוות מתוך תריג, אבל יש מצוה אחת – האחרונה לפי סדר הפרשה – שלפי סדר תריג מצוות התורה היא המצוה ה-תורה, תריא (סוד "תורה צוה לנו משה", וכפירוש חז"ל ש-תריא מצות שמענו מפי משה ועוד ב מפי הגבורה), כלומר שיש רק עוד שתי מצוות אחריה. שתי המצוות האחרונות של התורה הן בפרשת "וילך" – "הקהל את העם" ו"כתבו לכם את השירה הזאת", מצות הקהל ומצות כתיבת ספר תורה של כל יהודי.

המצוה הקודמת, ה-תריא, בגימטריא תורה, היא מצוה מאד מיוחדת, שעל פיה הרמב"ם יסד בספר המדע את ההלכות שלאחר הלכות יסודי התורה – הלכות דעות – המצוה של "והלכת בדרכיו". המצוה להתדמות אליו יתברך, שכל יהודי ילך בדרכי ה' ויתדמה לקב"ה. איך פרשו חז"ל מצוה זו? "מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים".

כל עיקר הלכות דעות הוא לבאר מצוה זו (אף שיש שם עוד מצוות הקשורות למצוה זו ומסתעפות ממנה, כולל מצות אהבת ישראל). הכל מתחיל ממצוה זו, וכשהרמב"ם מגדיר אותה הוא מביא עשרה דברים בהם יש להתדמות לה' – פעם עשינו מהם פרצוף של עשר ספירות, ולא נחזור כעת, אפשר למצוא את השיעור. צריך להיות חנון ורחום וקדוש וארך אפים ורב חסד וישר ותמים וחזק וגבור וצדיק – הרבה מדות שלא מוזכרות בחז"ל בפירוש מצוה זו, כמו גבור וחזק.

37.             "יקימך" – "קוממיות"

איפה כתוב הפסוק? ידוע שבפרשת כי תבוא, לקראת הסוף, יש תוכחה. יש פעמיים בתורה תוכחה: בסוף חומש ויקרא, בפרשת בחקתי, יש תוכחה של מט (7 ברבוע) קללות, ובפרשת תבוא, כפלים קללות, צח. שם התוכחה מפי ה' וכאן מפי משה, ואף שהקללות כפולות בכמות חז"ל אומרים שתוכחת משה פחות קשה. בכל אופן, קללות הן קללות, לא דבר נחמד. צריך לקרוא את קללות כי תבוא דווקא לפני ראש השנה, עם שבוע הפסק, ואת תוכחת בחקתי קוראים לפני שבועות – גם בו היה קול שופר, וגם שם עושים שבוע הפסקה.

גם שם וגם פה, כדי לאזן וגם כדי לקיים את הכלל הגדול של "מרובה מדה טובה", לפני הקללות יש ברכות מאד חזקות. הברכות של פרשת בחקתי מסתיימות בפסוק "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה. זה סיום כל הברכות, ורק אחריו מתחילות הקללות.

כאן, בפרשת כי תבוא, יש גם הרבה ברכות חזקות ביותר, ורק אחרי כל הברכות מתחיל ההיפך. יש שני פסוקים בברכות, בתור הקדמה לפני התוכחה, בהם כתובה מצות "והלכת בדרכיו", המצוה להתדמות אליו יתברך, ללכת בדרכי ה'. הפסוק הראשון הוא "יקימך הוי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמֹר את מצות הוי' אלהיך והלכת בדרכיו". המלה "יקימך" מופיעה כאן פעם אחת בכל התנ"ך, והמפרשים[13] מקשרים בינה לבין "ואולך אתכם קוממיות", סיום הברכות בפרשת בחקתי. כלומר, יהודי צריך לקום, להיות בקומה זקופה של קדושה.

"יקימך הוי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך" – מתי ה' נשבע לנו שנהיה עם קדוש? הרמב"ן על התורה אומר שהכוונה או למה שה' נשבע לנו במתן תורה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", או למה שה' נשבע לאברהם, היהודי הראשון. בכל אופן, הכי פשט הוא מה שנאמר במתן תורה, ששם כתוב "גוי קדוש" וכאן "עם קדוש"[14]. ואז מה כוונת הפסוק? "כי תשמֹר את מצות הוי' אלהיך והלכת בדרכיו". עד כאן פסוק אחד.

38.             "כי שם הוי' נקרא עליך" – "והלכת בדרכיו"

אחר כך בא הפסוק השני, שלפי הפשט וכל המפרשים הוא בן הזוג של הפסוק הראשון, שאומר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". זה פסוק עוד יותר מפורסם.

קודם, בחלק הראשון (באנגלית), דברנו על מצות תפלין. הקשר לכאן הוא ש"רבי אליעזר הגדול אומר 'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך' אלו תפלין שבראש". כמה פעמים חז"ל מזכירים בגמרא את האמרה של רבי אליעזר הגדול. אחת הפעמים היא בקשר לפורים, בפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", שחז"ל דורשים "'ויקר' אלו תפלין" כי "ויקר" הוא כמו "נקרא עליך" ש"אלו תפלין שבראש". לכן באמת נפל פחד היהודים ופחד מרדכי על כל הגוים "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

אם כן, הפסוק הראשון אומר את המצוה מספר תורה בתורה, מצוה מאד כללית, שיהודי צריך להיות כמו ה', לא פחות ולא יותר. לכאורה, אם יהודי צריך להיות כמו ה', למה צריך עוד מצוות? מספיקה מצוה אחת, תהיה כמו הקב"ה, תממש בשלמות את ה"צלם אלהים" בו נבראת. אף על פי כן, משום מה, יש עוד 612 מצוות. הדבר רמוז בפסוק עצמו, האומר "יקימך הוי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות הוי' אלהיך והלכת בדרכיו", סימן שאי אפשר לקיים את "והלכת בדרכיו" אם לא קודם כל "תשמר את מצות הוי' אלהיך".

מה הקשר בין שני הפסוקים? שהפשט של "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" הוא שרואים שיש יהודי שהוא כמו רבונו של עולם, שמקיים "והלכת בדרכיו". שוב, רבי אליעזר הגדול דורש "אלו תפלין שבראש", ויש עוד דרשות של חז"ל, אבל הפשט של שני הפסוקים הוא שאם תקיים את מצות "והלכת בדרכיו" – על ידי שקודם "תשמר את מצות הוי' אלהיך" – אז "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך".

אז מה הפירוש? ש"שם הוי'" הוא גילוי, התגלות – יש גילוי אלקות שמקיף כל יהודי ושורה עליו (השראה בלשון הבעל שם טוב). כנראה אותו דבר גופא קורה כאשר יהודי מניח תפלין שבראש – גם יש בכך השראת אור אלקי, הוא אפוף אלקות. אבל הפשט הוא שברגע שאתה מקיים "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום את אתה רחום", אז "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך".

39.             תומר דבורה – התדמות ל-יג מדות הרחמים

כדי לקשר עם הסיפור שאמרנו מהרבי נאמר כי כמו שהרמב"ם מוסיף דברים שאין בחז"ל – כמו "מה הוא גבור אף אתה גבור, מה הוא חזק אף אתה חזק" – כנראה הרשות נתנה להוסיף כל דבר שאנחנו מכירים בקב"ה, שנתדמה אליו, ננסה לחקות אותו, להדמות לו ולהיות כמותו.

יש חיבור מאד חשוב, עם סגולות רבות מאד, של רבינו הרמ"ק שקבור כאן בצפת עיה"ק, שנקרא תומר דבורה. אם רוצים ספר אחד כדי ללמוד אודות המצוה של "והלכת בדרכיו" – מה זאת אומרת להתדמות לה', להיות כמו שה', שיהודי הוא 'ה' קטן', הוא באמת "צלם אלהים" – הספר הכי חשוב הוא תומר דבורה. ספר קצר, שכל הענין שלו לעבור על יג מדות הרחמים – שמאירות כעת, בחדש אלול, הכנה לשנה החדשה – ועל כל מדה כתוב "מה הוא כך אף אתה כך".

עיקר הפירוש של "והלכת בדרכיו" הוא להדמות ל-יג מדות הרחמים של ה', "אל רחום וחנון וגו'". את כל מדות הרחמים, בהן התורה מספרת את התכונות – כביכול את האופי – של הקב"ה, אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו. שוב, הספר שמסביר זאת הכי יפה, בקיצור אך בעומק, ושהצדיקים הגדולים מאד שבחו ואמרו לגביו סגולות עצומות, הוא הספר תומר דבורה של הרמ"ק.

40.             הויתור על עצמי – "והלכת בדרכיו" של "מלך עלוב"

איך תומר דבורה מתחיל? מכך שהקב"ה הוא "מלך עלוב". גם ביטוי מאד מיוחד. הקב"ה כל הזמן סובל – כמו שיש את הלשונות שאנחנו מכירים מהחסידות, שה' הוא סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, יש גם ביטוי, שהבעש"ט מביא, שה' נקרא סובל כל עלמין. גם לשון "אני אסבול", כמו "אני אשא" – שנושא הכל, נושא את כולנו, נושא את כל העול של כולנו. כל מה שאנחנו מעליבים אותו – הוא שותק וסובל. הוא מלך עלוב, שומע את חרפתו ושותק. מכל המדות של הקב"ה, זו המדה הראשונה-העיקרית של יג מדות הרחמים, שהוא ארך אפים, סובל אותנו.

למה הקב"ה סובל אותנו? כי הוא מאמין בנו. ידוע שבתכונות הנפש על פי החסידות הכח הכי עליון, שהוא בעצם דרגת הבעל שם טוב, הוא אמונה פשוטה. היכולת לסבול, עם כל המשמעות של לסבול, להיות עלוב ולא להעליב, באה מאמונה פשוטה. הקב"ה ברא אותנו, למה הוא צריך לסבול אותנו? כי הוא מאמין בנו. הבעל שם טוב אמר שכמו שמאמינים בה' כך צריך להאמין בכל יהודי. ממי לומדים שצריך להאמין בפוטנציאל של כל יהודי לעשות תשובה? מה' בעצמו – מה הוא מאמין ביהודים אף אתה תאמין ביהודים.

איך כל זה נוגע לספור שספרנו? מה הוא מוותר כל הזמן על עצמו – כאילו מבטל את עצמו, מצמצם את עצמו, משאיר את עצמו חלל בלשון הקבלה – לטובת העולם שברא (בסופו של דבר "לכבודו", אבל בינתים העולם הזה רק מעליב אותו), מה הוא מוותר כל הזמן לטובת הזולת, אף אתה תוותר. זה הקשר.

41.             ה. ד"ה "ואהיה אצלו אמון" ו"וידבר אלהים את כל הדברים האלה" תרד"ע

42.             "והלכת בדרכיו" – "להיות לו לעם קדוש"

נחזור רגע לפסוק: הפסוק אומר "יקימך". שוב, המפרשים מסבירים שהכוונה שיהודי צריך להיות עם קומה זקופה. למה הדבר נוגע? כמו היום בארץ – זכינו להיות בארץ – צריכים להיות עם קומה זקופה של יהדות. מצד אחד יהודי צריך להיות בטל ומבוטל, ומצד שני – שהרי כתוב שיהודי הוא נושא הפכים מהלך – צריך קומה זקופה, "ואולך אתכם קוממיות", במיוחד כלפי אויבינו, שהם אויבי ה'. לכן צריך "יקימך". הכל מתחיל מ"יקימך הוי' לו"[15] ונגמר ב"ויראו ממך". באמצע יש את ה"והלכת בדרכיו".

שוב, ההתחלה היא "יקימך הוי' לו", הסוף "ויראו ממך", והאמצע "והלכת בדרכיו. וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך". אחרי המלה "יקימך", ההתחלה, כתוב "יקימך הוי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך וגו'". כמה מפרשים מסבירים שאף על פי שיש הרבה מדות של ה' שאנחנו צריכים לחקות, ללכת בדרכיו, לכאורה הפסוק מייחד מדה אחת – "קדוש", "לעם קדוש". קדוש פירושו נבדל – מה ה' קדוש אף אתה היה קדוש. כך הרמב"ם כותב.

43.             קדושה – איזון הדעת – תקיפות הבטול

בחז"ל כתוב "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון". הכלל הגדול הראשון שהרמב"ם אומר אחרי חנון ורחום הוא קדוש. אחר כך הוא מביא עוד שבעה דברים. יש פירוש ששלשת הדברים הראשונים שהרמב"ם אומר הם כנגד חב"ד, ועוד שבעה דברים הם כנגד הז"ת. החב"ד אצלו הם חנון-רחום-קדוש. בפסוק כתוב קודם רחום ואז חנון והרמב"ם כותב הפוך – בפסוקי התנ"ך ובמאמרי חז"ל לפעמים כך ולפעמים כך – ואחר כך מביא קדוש. חנון ורחום הם בחכמה ובינה, וקדוש הוא בסוד "דעת קדושים".

איפה האדם נבדל? בדעת שלו. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – בקליפה, בלעו"ז, אצל הגוים, אין דעת אמתית. אין גם איזון בדעת, חסדים וגבורות, לדעת מה לדחות ומה לקרב. מכל המדות, מה שלכאורה מודגש בפסוק עצמו, הוא המושג קדוש.

אם יהודי הוא קדוש, גם הגוי צריך להרגיש שיהודי הוא קדוש, וזה מה שמפחיד אותו. ידוע בהרבה ספרים קדושים שקדושה היא קדושת הברית, קשור ל"אני לדודי ודודי לי" של חדש אלול. אם יהודי הוא קדוש הגוי פוחד ממנו, ולא רק הגוי – הרבה פעמים אומרים, כמו הסיפור המפורסם אודות האוה"ח הקדוש, וכמו שכתוב גם בתניא, שאם יהודי הוא קדוש גם החיות פוחדות ממנו, כל הבריאה פוחדת ממנו, כי הוא בצלם ה'.

קדושה היא קומה זקופה עם בטול – "תקיפות הבטול" – "יקימך הוי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות הוי' והלכת בדרכיו. וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". מצד אחד הוא קדוש, ומצד שני – כנראה הא בהא תליא – מרוב היותו קדוש ונבדל הוא גם סובל כל עלמין, הוא גם מוותר. כלומר, כל הסיפור שספרנו קודם – שגדולת אותו יהודי שוותר על עצמו לטובת הכלל – מי המוותר הראשון? הקב"ה, כל הזמן הוא מוותר. לכן הוא ה"מלך עלוב" של הרמ"ק, של ספר תומר דבורה.

44.             קדושה – הרוממות העצמית

להיות קדוש, מוותר, ולהבין שהא בהא תליא – שיהודי צריך להיות קדוש, ובזכות הקדושה שלו ומתוכה הוא גם מוותר וסובל הכל – זו סוגיא עמוקה מאד בחסידות, בפרט אצל הרבי הרש"ב בהמשך תער"ב.

הקדושה האמתית היא הרוממות העצמית של המלך הקדוש. אנחנו יודעים זאת בעיקר כאשר מגיעים לתפלות ר"ה ויו"כ וכל עשי"ת, שמחליפים "האל הקדוש" ב"המלך הקדוש" – הכל כדי להמליך את ה'. כשאומרים "המלך הקדוש" – אולי עיקר הכוונה של כל תפלות ר"ה ויו"כ – מה הכוונה בקדושת המלך? קוראים לה בחסידות הרוממות העצמית של המלך. מוסבר שבגלל הרוממות העצמית המלך סובל את כולם וממילא ומוותר לכולם.

45.             רוממות של תהו – מציאות שמתנשאת על כל מציאות אחרת

מסבירים – זו סוגיא עמוקה בחסידות – שזו בדיוק ההבחנה בין עולם התהו לעולם התיקון. בעולם התהו יש גם מלכים, אבל כל מלך מתמוטט ומת – למה? יש לו רוממות של מלך, אבל היא לא סובלת את הישות, הרוממות, של אף אחד אחר. יש אחד שהוא רם ונשא כי בעצם הוא מרומם את עצמו, ואז הוא מציאות בפני עצמו וכל אחד אחר נתפס אצלו כמציאות עוינת, מאיימת עליו. הוא לא סובל אף אחד, וכל מי שקצת מתרומם מולו הוא משתדל בכל הכח להוריד אותו, כי מאיים עליו. זו הרוממות של הקליפה, שבעצם היא ישות, גאוה.

לכן, היות שיש סדר שאחרי ספירת החסד צריכה לבוא ספירת הגבורה – אבל כל זמן שבעולם התהו מולכת ספירת החסד היא לא סובלת את מציאות ספירת הגבורה, הכח הנגדי – כדי לפנות מקום לגבורה, שתקבל את המקום שלה, החסד פשוט צריך למות. כל מה שצריכים למות כדי לקיים "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" היינו פינוי מקום, כי אתה לא סובל את מציאות השני תוך כדי מלוכת עצמך – מציאותו מפריעה לך.

הכלל הגדול להבחין בין תהו לתיקון הוא שבתהו יש גם רוממות, אבל זו רוממות מעושה – המלך מרומם את עצמו – ולכן לא יוותר לאף אחד ולא יסבול, אף פעם, מציאות בה הוא "מלך עלוב", כי הוא לא סובל כל זולת שהוא אחרת ממנו. בכל זולת שלא מאה אחוז ת"פ שלו הוא מיד רוצה להתנקם, והדבר גורם לכך שהוא עצמו חייב למות.

46.             רוממות של תיקון – רוממות עצמית שמאפשרת מקום לזולת ורחמים עליו

תכונת הרוממות של התהו הפוכה בדיוק מתכונת הקדושה. קדושה אמתית היא גם רוממות – "המלך המרומם לבדו מאז" – אבל זו רוממות עצמית, שהיא אור שבטל בעצמות ה'. אין לו בפני עצמו שום מציאות. הוא לא מרומם את עצמו, לא עושה שום פעולה להיות גדול. הגדולה שלו היא רק בהיותו חלק מהאין סוף. הוא לא מגדיל את עצמו, וכמו שלו אין מציאות נכרת כך לכולם אין מציאות עוינת בכלל. אדרבא, הוא רואה את כולם בנקודת החוסר שלהם, הוא מרחם על כולם ומוריד את עצמו לכולם.

ה' הוא רם ונשא, "מרום וקדוש" – ביטוי שמראה ש"מרום וקדוש", רוממות וקדושה, הא בהא תליא, הם אותו דבר – "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". מכיון שהוא "מרום וקדוש" הוא יורד ומרחם על "דכא ושפל רוח". כולם כנגדו "דכא ושפל רוח", והוא עוד יותר מרחם – מגלה את הרחמים – על מי שמגלה את היותו "דכא ושפל רוח" בינו לבין עצמו.

אם כן, "והלכת בדרכיו" היינו הרחמים, אך הרחמים באים מ"מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש". זו "דעת קדושים", עיקר הנקודה היהודית. אם אנחנו קדושים גם בדעת וגם בברית – הא בהא תליא – מתקיים "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", גם הגוי מרגיש זאת.

47.             "כי שם הוי' נקרא עליך" – כח היהודי לעשות יחודים

אחד הפירושים הנפלאים הוא ש"שם הוי'" הוא בעצם זיווג – "שם" הוא המלכות, השכינה הקדושה, ו"הוי'" הוא ז"א, קוב"ה – ו"וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך", רואים זווג בדרך "אני לדודי" ("שם") ואחר כך "ודודי לי" ("הוי'").

כתוב שהגוי רואה שהיהודי כל הזמן עושה זווגים, ומכך הוא מפחד. פירוש נפלא, והכי נפלא שהגוי בכלל יכול לראות ולהרגיש זאת. מה הפירוש "נקרא"? כמו קורה – "שם הוי' נקרא עליך", היחוד והזווג של "אני לדודי ודודי לי" קורה עליך. רואים שהזווג העליון נמצא על היהודי בכל הילוך ומעשה שלו והמראה מפחיד לגמרי, כי הוא ההיפוך הגמור מהצד האחר, הסטרא אחרא, שרחוק מהקדושה וכמובן רחוק מלעשות זווג פנימי בתוך הקדושה.

מהפירוש הזה נבין שהתכלית של כל יהודי היא להיות שדכן בכל מה שעושה – "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה", ראשי תיבות שידוך (ווארט של רבי נחמן). דעת היא הכח לעשות שידוכים. לפי הווארט של "כי שם הוי' נקרא עליך" יהודי בעצם עוסק תמיד בעבודת היחודים. לא מפחיד את הגוי שיהודי עושה בירורים – שגם אותם הגוי לא יכול לעשות – מוציא ניצוצות מהמציאות, אלא שיהודי עושה יחודים. מכח איזו מצוה פרטית היהודי עושה תמיד יחודים? מכח מצות "והלכת בדרכיו", "מה הוא קדוש וכו'", "יקימך הוי' לו לעם קדוש".

48.             תשע"ג – "גל עיני ואביטה נפלאות"

נסיים הכל במשהו שאנחנו אוהבים לעשות כל פעם, גם בשביל הגדולים וגם בשביל הילדים בחיידר. רוצים לעשות תרגילים של מבנים בתורה, "נפלאות מתורתך".

אולי כאן המקום לדבר נוסף: בינתים, השנה הזאת, עוד לא אמרנו רמז של השנה הבאה, תשע"ג. כאן, לכבוד צפת עיר הקדש, נפתח ברמז הראשון מה שוה תשעג? כוונה לשנה הבאה. אנחנו מאד אוהבים את פסוק חי בתהלים קי"ט, הפרק הכי גדול בתנ"ך – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (קשור למה שדברנו בשיעור הראשון, בחינת אדמו"ר הזקן, חב"ד, רופא העינים, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך").

ידוע שאפשר לעשות מהפסוק סמל. שתי המלים גל-עיני מוקפות – יש מקף בטעמי המקרא שמחבר, שהן כמו מלה אחת – ויש בהן שש אותיות, וכך "ואביטה", וכך "נפלאות" וכך "מתורתך". בונים מלבן – כמו רבוע – של ארבע שורות בנות שש אותיות:

ג ל ע י נ י

ו א ב י ט ה

נ פ ל א ו ת

מ ת ו ר ת ך

אם מחשבים רק עד השורה השלישית של המלבן (חי האותיות הראשונות של פסוק החי) – "גל עיני ואביטה נפלאות" (בלי "מתורתך") – שוה תשעג. זה הרמז הראשון, שהשנה הבאה עלינו לטובה – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה – היא "גל עיני ואביטה נפלאות". מבקשים מה' לפקוח את העינים שלנו לראות נפלאות. הנפלאות באות מהתורה, אבל הבקשה היא שנראה נפלאות על כל צעד ושעל בחיים.

49.             "נפלאות" – פנימיות וחיצוניות חכמה סתימאה

היות שכתוב "מתורתך", "אורייתא מחכמה נפקת", סימן שהנפלאות – כל הנפלאות שמתגלות בעולם – קשורות למקור התורה. לכן הרמז קשור לעוד נושא באותו מאמר של הרבי הרש"ב, שיש שתי בחינות של פלא. יש כלל ש"מיעוט רבים שנים", ואם כתוב "נפלאות" אומר שיש שתי נפלאות בפרט.

במאמר מסביר הרבי הרש"ב באריכות שפלא בכלל מתיחס לפנימיות החכמה (מקור התורה). החכמה היא אדמו"ר הזקן, של מחר בלילה, והבעל שם טוב הוא רדל"א, אמונה פשוטה. אדה"ז הוא חכמה, אבל שרש החכמה בחכמה סתימאה שבכתר, ושם יש לו שתי בחינות, והוא מהוה – כך מסביר הרבי הרש"ב – את עיקר הממוצע בין עצמות אוא"ס לבינינו, הנשמות. כל ממוצע חייב להיות כלול משתי בחינות.

50.             פנימיות מו"ס – פלא עלית החכמה להסתיר על התענוג

הבחינה הפנימית שלו היא בחינת חכמה שבסוד מקיף דאור חוזר, שעולה מיניה וביה לתוך העצמות – עולה ומתעלם – ותוך כדי שהוא עולה ומתעלם הוא מעלים על התענוג של הכתר בעצמו. ההסבר העמוק של הרבי הרש"ב – שאומרים כעת בקיצור נמרץ – שהפלא שלו הוא מה שהתענוג עצמו הופך לחכמה. לא שדבר אחד מעלים על דבר אחר, אלא שפנימיות החכמה של מו"ס – הפנימיות של אדה"ז, כך נצייר – בעצם לוקחת את התענוג והופכת אותו לחכמה. כלומר, החכמה מצד פנימיות-פנימיותה, פנימיות מו"ס, היא על דרך "מהתעבות האורות נתהוו הכלים" – החכמה מעלימה על התענוג בכך שהיא לוקחת אותו והופכת אותו לחכמה.

נדמה שהמושג תענוג, בצורה הכי מופשטת, שאדם מתענג, וחכמה, השכלת השכלות, אינם אותו דבר. משהו אחר לגמרי. אבל באיזה מקום תענוג וחכמה הם ממש אותו דבר. זה הפלא הכי פנימי של החכמה, שהיות שתענוג וחכמה הם אותו דבר יש לפנימיות מו"ס כח להעלים את התענוג לא כדבר נוסף עליו, אלא שהוא-הוא התענוג שאצל חכם אמיתי מורגש כחכמה בעצם.

51.             חיצוניות מו"ס – פלא ירידת החכמה ליחד יחודים

יש עוד פלא של החכמה, איך שהיא יורדת. הפלא הראשון הוא עלית החכמה והתעלמותה בשרש, אבל יש גם פלא באופן בו החכמה מתגלה, שאין באף כח אחר בנפש. הפלא השני הוא על דרך קו אוא"ס שבוקע את מקום הצמצום. כח הקו הוא לעשות התכללות ונשיאת הפכים בין כל מה שעתיד להבראות בכל העולמות. כך גם החכמה: יש תכונה בחכמה הגלויה שפועלת התכללות ואחדות בכל הקצוות של כל הספירות, של כל כחות הנפש, והיא דבר פלאי.

נאמר שוב, בחיצוניות מו"ס נמצא צדיק שיכול לבוא ולעשות אחדות – קשור לנושא היחודים, "כי שם הוי' נקרא עליך". עשיית אחדות פתאום בין מחנות חולקים לגמרי, חסידים כאלה וכאלה, בין חסידים למתנגדים, בין דוסים ללא-דתיים, היא פלא לגמרי.

למה החכמה יכולה לעשות יחודים, לעשות אחדות? כי בכח הירידה של החכמה יש בעצם גם מהכח העליון שלה, מדת עצם ההפלאה של החכמה, וההפלאה הזו משתקפת גם בירידה של החכמה – שגם היא תהיה פלא – רק שבירידה הפלא הופך להיות אלף. כך כתוב בזהר על הפסוק "כי עשית פלא" – "כי עשית אלף". גם האלף, "אאלפך חכמה", הוא עדיין פלא. כל זה שייך ל"גל עיני ואביטה נפלאות" – בגימטריא תשעג. זה היה מאמר מוסגר גדול, לקשר למאמר של הרבי הרש"ב.

52.             ו. רמזי הברכה

53.             יחס 'חתך זהב' במספרי האותיות של שני הפסוקים

"נפלאות מתורתך" על פי פשט, במיוחד לילדים – וכולנו ילדים – היינו שעשועי תורה, לראות דברים מופלאים בתורה. נתבונן בשני הפסוקים שהולכים יחד, צריך לכתוב מדויק: "יקימך הוי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות הוי' אלהיך והלכת בדרכיו".

כמה אותיות יש בפסוק? הרמז הוא שיש בפסוק בדיוק אותו מספר אותיות כמו בברכת כהנים – ששים. כמה גבורים היו לשלמה המלך? ששים גבורים. כל לילה, בקריאת שמע על המטה, אומרים את הפסוק "הנה מטתו שלשלמה ששים גבֹרים סביב לה מגבֹרי ישראל" בסמוך לברכת כהנים, כי ששים הגבורים סביב למטתו של שלמה הם-הם ששים האותיות של ברכת כהנים. גם בפסוק הזה יש ששים אותיות.

הפסוק הבא, האופטו, התכל'ס, מה שיוצא: "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". כמה אותיות יש כאן? 37. גם 60 הוא מספר מאד חשוב וגם 37. 37 עולה יחידה, הדרגה הכי גבוהה בנפש.

שאלה יותר קשה, שצריך להיות חובב מתמטיקה של שעשועי תורה בכלל – מה הקשר בין 60 ל-37? למה הולך יחד, שקודם יש 60 אותיות ואחר כך 37? קוראים לזה יחס אידיאלי של חתך זהב. הביטוי 'חתך זהב' מקורו באמנות ובמדע, אבל הוא גם מושג מאד-מאד טבוע בתורתנו הקדושה. היחס הכי מוצא חן לעין נקרא חתך זהב, והיחס של 60-37 הוא חתך זהב. המספר שלפני 37 הוא 23, כי 23-37 הם 60 (רמז בתורה: יצחק הוליד את יעקב ועשו בגיל 60 כאשר רבקה אשתו היתה בת 23, שהרי היא נולדה בשעת העקדה כאשר יצחק היה בן 37).

כמה אותיות יש בשני הפסוקים יחד? 97. גם מספר מאד חשוב, שתיכף נסביר. כמו ש-97 מתחלק ל-60 ו-37, כך 60 מתחלק ל-37 ו-23, חיה-יחידה, שתי המדרגות הגבוהות של הנפש. אחר כך 37 מתחלק ל-23 ו-14, וכך הלאה. בכל אופן, 60-37 הוא יחס מאד חשוב, ויחד עולה 97.

54.             מפתח התיקון – מהיטבאל

כעת מסבירים לכבוד עזרת נשים: כתוב שעיקר התיקון הוא בזכות-מכח אשה אחת. יש מאמר בתיקוני הזהר – שהרבי מביא – שאם היה צדיק אחד שחוזר בתשובה שלמה היה בא משיח. פלא, כי יוצא מכך שלא היה אף פעם צדיק אחד שחזר בתשובה שלמה. אנחנו מוסיפים שיש גם אשה אחת שהיא יסוד כל התיקון. בכלל, בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה.

יש אשה אחת שהיא יסוד התיקון בקבלה, רק היא בחינת משיח, וקוראים לה מהיטבאל. היו מלכים דתהו שמתו, ולבסוף בא מלך אחד – הדר – שלא מת. למה הוא לא מת? כי הוא היחיד שהיה נשוי, היה בתיקון, באיזון – איזון הוא נישואין (כאשר שני בני הזוג "אשגחן אפין באפין" בלשון ספרא דצניעותא). הכל בזכות אשתו, ולכן האריז"ל אומר שאשה זו – ששמה מהיטבאל, שם מיוחד – היא יסוד עולם התיקון, היא בעצמה בחינת משיח. כמה שוה מהיטבאל? 97, סך הכל של שני הפסוקים, מספר האותיות.

יש הרבה כוונות בשם מהיטבאל, למה היא בחינת משיח. הכוונה העיקרית שהיא תמיד עושה בתוך עצמה את הזווג של "שם הוי' נקרא עליך", הזווג בין שם מה לשם בן. יש שבע אותיות בשמה, שתי האותיות הראשונות הן מה וחמש האותיות הבאות (יטבאל) עולות בן. מה ו-בן היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה, "הוי'" ו"שם", ועל כך נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". המספר הזה גם מתייחד בכך שהוא מספר ראשוני, וכשסופרים את המספרים הראשוניים החל מ-1 הוא ה-26, שם הוי' (מה ו-בן הם שני המילויים העיקריים של שם הוי'). עוד תכונה מיוחדת ב-97, שהוא הראשוני ה-26.

55.             צורת 97 אותיות

כל זה רק הקדמה. לכל מספר של אותיות צריך למצוא את הצורה הגיאומטרית בעלת החן השייכת לו באופן מיוחד. כך אנחנו לומדים. לכן, אם כעת נכתוב על הלוח את הצורה הנכונה. אני אומר איך לכתוב, ואם מענין מישהו נסביר איך קוראים לצורה זו:

י ק י מ ך

י ה ו ה ל ו ל

ע ם ק ד ו ש כ א ש

ר נ ש ב ע ל ך כ י ת ש

מ ר א ת מ צ ו ת י ה ו

ה א ל ה י ך ו ה ל כ ת

ב ד ר כ י ו ו ר א ו כ

ל ע מ י ה א ר ץ כ י ש

ם י ה ו ה נ ק ר א

ע ל י ך ו י ר

א ו מ מ ך

איך קוראים לצורה? מספר השראה (של 8) בלי הפינות (של 1-3 בכל פנה).

לפי האריז"ל עיקר הסגולה של המספר 97 הוא כמו בשם מהיטבאל, החלוקה ל-מה ו-בן. יש פה המון רמזים שלא נאמר – "תן לחכם ויחכם עוד". נאמר רק דבר אחד שתואם את דברי האר"י, שנמצא כאן בצפת עיה"ק. הוא אומר שהמספר 97 מורכב מ-מה ו-בן. יכולים להיות הרבה מאד חיבורי מספרים שביחד עולים 97, והשאלה היא אם אפשר לראות בצורה המובהקת הנ"ל את החלוקה של מה ו-בן?

נאמר רמז אחד: מה הוא פנימיות ו-בן הוא מקיף (חיצוניות). בכל צורה סימטרית יש – לא בדיוק עיגולים, אבל – היקפים. למשל, מה כאן הנקודה האמצעית? הנקודה האמצעית של 97 היא מט, 7 ברבוע, כאן היא ה-ך הסופית של "אלהיך". זו הנקודה האמצעית – לא תמיד יש – וסביבה יש אותיות שמקיפות, עוד היקף ועוד היקף. אמצע, סביבו 8 אותיות, 16 אותיות, 20 אותיות, 24 אותיות, 28 (המקיף הרחוק). כלומר, יש כאן נקודה אחת וחמשה עיגולים-היקפים שמקיפים אותה.

שוב, אמרנו ששם מה הוא הפנימיות ושם בן המקיף החיצוני. בשני המקיפים הרחוקים יש 52 – 24 ו-28 – בן אותיות. בפנים יש עוד מה אותיות. מצאנו מה שחפשנו כאן – איך רואים בצורה זו את כוונת האריז"ל, ש-97 מתחלק ל-מה ו-בן. יותר מזה, תן לחכם ויחכם עוד, יש פה הרבה דברים יפהפיים.

56.             "עם קדוש" תוך כדי "כי תשמֹר את מצות הוי' אלהיך"

העיקר שיתקיים פשוטו כמשמעו, גם היום וגם בשנה הבאה עלינו לטובה, שה' יקים אותנו לו לעם קדוש. מה אנחנו צריכים לעשות? דבר אחד פשוט – "והלכת בדרכיו". כל המצוות הן הקדמה, "כי תשמֹר את מצות הוי' אלהיך", כדי להגיע ל"והלכת בדרכיו".

יש פירוש אחד לא חסידי, שלא נאמר את שמו כדי לא לבייש אותו, שאומר משהו שנשמע על פניו מאד-מאד לא חסידי. הוא אומר שהכוונה בכתוב "יקימך הוי' לו לעם קדוש... כי תשמר את מצות הוי' אלהיך והלכת בדרכיו" היא שאף על פי שאתם עושים מצוות תוכלו להיות דבוקים, בחינת "קדוש". הוא כותב שלהיות קדוש היינו להיות נבדל. איך אפשר להיות נבדל ולעשות מצוות מעשיות? הרי המצוות מעגנות את האדם בתוך המציאות! חסיד אף פעם לא היה חולם על סתירה כזו, אבל הוא אומר שזהו החידוש של הפסוק, שאתם קדושים אף על פי שאתם עושים מצוות – אף על פי שעושים דברים בעולם הזה, מצוות מעשיות, אפשר להיות קדוש.

אם כבר, החסיד היה אומר שאתם קדושים תוך כדי עשית המצוות. אם כבר יש קושיא ופלא, איך אפשר להיות קדוש ולהניח תפלין – יש כאן איזו הו"א שאם אני דבוק בה', עושה מדיטציה, הנחת תפלין בפעול מוציא אותי מהדבקות, מה"קדוש". הוא אומר שלאחר שהיהודי גומר את המצוה הוא חוזר לקדושתו, אבל לא תוך כדי קיום המצוה. אם כבר, החסיד היה אומר הפוך, שהיהודי נושא הפכים, ואף שעושה מצוה יכול להיות קדוש תוך כדי המצוה.

57.             תכלית הקדושה – "והלכת בדרכיו"

יש מי שמפרש ש"עם קדוש" מקיים "קדש עצמך במותר לך", ולא רק בפירוש של פרישה מהדבר המותר, בדרך של אתכפיא, אלא לפי הפירוש החסידי ש"קדש עצמך במותר לך" הוא קדושה בתוך הדבר המותר, בדרך של אתהפכא. כך מפרשים קדושה לגבי הנאות העולם הזה.

נחזור לפירוש שאומר שמצוות וקדושה לא הולכות יחד: החסיד אינו גורס פירוש זה (יתר על כן – מסופר על רבי אהרן הגדול מקרלין שפעם אחת הגיע להתפשטות הגשמיות ממש בדבקותו בהשי"ת ובמצב זה יצא מהעולם הזה לגמרי למשך שלשה ימים שבהם לא הניח תפלין, ועל כך חזר בתשובה כל ימיו ואף כתב משום כך בצוואתו שהוא יודע בעצמו שאין רשע בישראל יותר ממנו). למה החסיד לא גורס כך? כי לפני כל מצוה אומרים "אשר קדשנו במצותיו וצונו" – בכל מצוה ה' מקדש אותנו לאשה, "אני לדודי ודודי לי", כמוסבר בתניא. המצוה עצמה היא תכלית הקדושה.

מה שכן, נסכים ש"כי תשמר את מצות הוי' אלהיך" הוא כולו הקדמה ל"והלכת בדרכיו". להיות רחום וחנון, לרחם על כל יהודי מתוך רוממות עצמית של קדושה, זו התכלית, זו עבודת היחודים, ואז "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" כמו שיראים מה', כי כל יהודי הוא צלם ודמות אלקים ומתקיימת בו ההתדמות לה'.

שה' יעזור שנזכה לקיום פסוקים האלה, ל-מהיטבאל האותיות של שני הפסוקים האלה. אם נהיה רחמנים בני רחמנים, נהיה קדושים – "קדושים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם" בניחותא לפי החסידות, שאנחנו ממש נהיה קדושים בקדושת ה', "קדושתי למעלה מקדושתכם", ש"קדושתי" באה מ"קדושתכם" וגם יורדת ("רצוא ושוב") לתוך "קדושתכם" – אז "והלכת בדרכיו. וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", ונזכה לשנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה.