כ"ה מנחם־אב ע"ב – כפר חב"ד

  שיעור שבועי פרשת ראה

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר נה

2.                  א. פתיחת פרשות בפסוקי שבע מילים

3.                  שבע המילים של הפסוק הראשון בפרשת ראה כנגד שבע הספירות

פרשת ראה מתחילה "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה...". יש בפסוק הראשון שבע מילים, ומבואר[1] ששבע המילים של הפסוק – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – הן כנגד ז המדות העליונות לפי הסדר. ראיה בחכמה, וענף החכמה הוא החסד (סוד אברהם אותיות ראה בם); "אנכי מי שאנכי" היינו פתיחת עשרת הדברות ששמענו "מפי הגבורה" – יש משהו עצמי, "אנכי", דוקא במדת הגבורה; "נֹתן" – עצם מדת המשפיע – בתפארת; "לפניכם היום" – נצח והוד (הלעומת זה של "כל היום דוה", הפיכת ההוד כנודע); אבל העיקר, המלה "ברכה" היא ספירת היסוד, יוסף הצדיק; "וקללה" – המלכות; אבל אם יש ברכה היא גם ממתיקה את הקללה. היסוד הוא יוסף שבו מופיע פעמיים הלשון "לראש יוסף" ("תהיין לראש יוסף" "תבואתה לראש יוסף") ועליו נאמר "ברכות לראש צדיק" ו"וברכה לראש משביר"[2], ובכחו להמתיק ולהפוך את הקללה של המלכות, שבסוף תהפוך להיות "כעין נחשת קלל"[3] ("עין נחשת קלל" ר"ת ענק – ראה להלן בסוד מצות הענקה, "העניק תעניק לו", לעבד עברי = משיח) – אור מבהיק מאד. המלכות צריכה להיות קלל (המלכות היא בחינת אשה ודעת נשים קלה), ולשם כך היסוד-הצדיק צריך להמתיק אותה.

4.                  הפיכת קללת המלכות לברכה

מה היא הקללה של המלכות? מה שאנו רואים במציאות, שכל מלכות, כל ממשלה, כל מדינה, יש בה קללה – משהו היפך הברכה. מאיפה זה מתחיל? מהמלכים של עולם התהו, "וימלך... וימת", המלכות מולכת תקופה קצרה ואחר כך מתה-מתמוטטת. כל המלכים הקדמונים הם שיטות שונות של ממשל – אחד דמוקרטיה, אחד פאשיזם (מן הקצה אל הקצה). כולם בסוף מתים. רואים שיש קללה, כמו הקללה הראשונה של האנושות – למות. איפה יש קללה? במלכות, "וימלך... וימת", זו המלכות של תהו. לכן צריך לבוא דוד המלך, שהוא "אדמוני עם יפה עינים" – כמו האדמוני הראשון עשו – והוא הרגל הרביעית של המרכבה. הוא צריך לתקן זאת. הוא גם "בר נפלא", אבל ה' עושה לו נס שהמלכות, "דוד מלכא משיחא", "חי וקים".

הכל מתחיל מכך שהמלכות בפני עצמה היא בחינת קללה, רק כאשר היא מחוברת עם היסוד, הברכה, אזי היא מתמתקת ונכללת בברכה. כך פותח הפסוק הראשון, הכותרת של הפרשה: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". הפסוק הבא הוא "את הברכה וגו'" – אַת, המלכות, הברכה. כלומר, שהקללה תהפוך לברכה גם היא. כנראה שהברכה שיוצאת מהקלל, הבהקת המלכות, היא יותר ברכה מברכת היסוד, כמו שמשיח בן דוד עולה למעלה ממשיח בן יוסף, "עד דוד הגדיל", "את הברכה".

5.                  שש פרשות הפותחות בפסוקי שבע מילים

השאלה איזו עוד פרשה בתורה מתחילה עם פסוק כותרת של שבע מילים. אין הרבה. כמובן שהכי חשובה הפרשה הראשונה של החומש – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", גם שבע מילים. אם כל פסוק שיש בו שבע מילים הן כנגד ספירות הלב, מחסד עד מלכות, מה היסוד והמלכות בפסוק הראשון? "ואת הארץ". איפה ה-ו הראשונה בתורה? ה-ו של "ואת". ו היא 6, ה-ו הראשונה פותחת את המלה הששית, שהיא כנגד היסוד. כתוב ש"ואת" אותיות אות – "אות ברית קדש". "ואת" מתחבר עם "הארץ", המלכות (ומחבר אל המלכות, הארץ, את השמים).

יש עוד פרשה שפותחת עם פסוק בן שבע מילים? בחומש בראשית יש עוד פרשה – פרשת וישב, הפרשה התשיעית: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". שם השבע מחולק לחמש ("וישב יעקב בארץ מגורי אביו") ושתים ("בארץ כנען"), כמו שבעת נרות המנורה שמתחלקים לחמשה ושנים. יש עוד פרשה כזו? בסוף החומש שלנו יש את שירת האזינו, שירת משה רבינו ביום ההסתלקות שלו מהעולם הזה – גילוי שער הנון שלו – "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".

אם כן, בחומש בראשית יש שתי פרשיות כאלה – פרשת בראשית, הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", ופרשת וישב, התשיעית – א ועוד ט, י. במשנה תורה יש את פרשת ראה, ה-מז מתחלת התורה, והאזינו, ה-נג מתחלת התורה (מז = בטול, נג = זכוך, פנימיות אבא ופנימיות אמא, בטול מצד הנשמה וזכוך מצד הגוף, כמבואר במ"א) – סה"כ מאה, י ברבוע. בשלשת החומשים שבאמצע, שמות-ויקרא-במדבר, יש עוד שתי פרשיות שבהן שבע מלים בפסוק הראשון. יש הרבה סדרות בחומש שמתחילות "וידבר הוי' אל משה לאמר", הפסוק הכי נפוץ בתורה, אבל יש פעמיים, שתי פרשות, שמתחילות "וידבר הוי' אל משה" ועוד שתי מלים לפני ה"לאמר". אחת היא פרשת בהר – "וידבר הוי' אל משה בהר סיני לאמר" – לקראת סוף חומש ויקרא. הפעם השניה שיש משהו דומה – פרשת חקת, הסוד הכי עמוק בתורה, "אמרתי אחכמה והיא רחקה ממני" אמר שלמה החכם מכל אדם – "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר" (שתי פרשות אלו, בהר חקת, הן ה-לב וה-טל לפי סדר התורה – ע"כ מבראשית = 81, 9 ברבוע, וביחד עם 100, 10 ברבוע = 181, מספר ההשראה של 10)[4].

6.                  היחס המושלם בין מילים לאותיות

אם כן, יש שש פרשות בכל התורה כולה שפותחות בפסוק של שבע מלים. לכאורה הראשון הוא הכי מושלם, כי יש לו ז מלים ו-כח אותיות – ד"פ ז, המשולש של ז – היחס הכי מושלם בין מלים לאותיות התורה, א ל-ד, בסוד "שם בן ד". שם הוי' הוא מלה א בת ד אותיות, וכך כתוב שהיחס הכי מושלם של מלים לאותיות הוא כמו שם ה', א ל-ד. בין ששת הפסוקים הללו יש רק אחד שהוא ז מלים ו-כח אותיות. היות ש-ד הוא הנקודה האמצעית של ז, יוצא ש-כח הוא המשולש של ז. לכן, כידוע, מציירים את הפסוק של בראשית כמשולש של ז.

בכל שאר הפסוקים שאמרנו אין עוד פסוק שיש לו כח אותיות. כמו הפסוק שלנו למשל ("ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"): יש ז מלים ו-כט אותיות (אחד יותר מבראשית). כך לגבי כל הפסוקים – אין עוד פסוק שיש בו כח אותיות (וישב – 29; בהר – 25; חקת – 25; ראה – 29; האזינו – 32). אבל אם עושים את כולם יחד, משהו יפהפה, המלים הן פשוט – ו פעמים ז, מב מלים – גם קשור למעשה בראשית, ה' ברא את העולם בשם של מב אותיות, וכאן כל אות מתפתחת להיות מלה (כמו בתפלת "אנא בכח"). אבל אם סופרים את כל אותיות ששת הפסוקים יוצא 168 – הייתי יכול לחשוב שחבל, אם היה 169 הייתי יכול לצייר הכל כרבוע של 13, אך באמת 168 הוא יותר טוב מבחינה מסוימת – הוא עולה ו"פ כח.

יוצא שהיחס בין המלים לאותיות בכל המבנה הוא בדיוק היחס המושלם של א ל-ד. כלומר, בממוצע באמת לכל פסוק כאן יש כח אותיות. זו דוגמה יפהפיה לחשיבות הממוצע. אין עוד פסוק מבין ששת הפסוקים הנ"ל (חוץ מבראשית) שיש לו כח אותיות, אבל כולם יחד יוצרים יחס של ז מלים ו-כח אותיות[5].

7.                  שבע מילים כנגד שבע העליות בפרשה

למדנו מכאן שיש משהו מיוחד – יחידה מיוחדת – שצריך לבדוק עוד הרבה תופעות בששת הפסוקים של שבע מילים הפותחים את הפרשות[6]. מה אומרות שבע מילים, חוץ מההקבלה לספירות? בכל פרשה יש חלוקה לשבע עליות, שבעה קרואים שעולים לתורה כל שבת. זאת אומרת שאם יש פסוק כותרת של שבע מלים כנראה שהן מכוונות כנגד שבעת העולים לתורה, חלוקת הפרשה לשבע עליות.

נבדוק זאת בפסוק הראשון של התורה. מה שיהיה הכי חשוב לנו הוא 'ששי'. יש מנהג שאת הצדיק מעלים ל'ששי'. יש כהן ולוי, שאי אפשר להחליף, אבל אם יש בקהילה גם רב וגם צדיק את הרב מעלים ל'שלישי' – תפארת, "מארי תורה" כפי שכתוב בזהר, כנגד יעקב אבינו, עמוד התורה – ואת הצדיק (אם יש בצבור הקדוש) ל'ששי', כנגד יוסף הצדיק.

הספור המפורסם שהאריז"ל פעם הזמין את שבעת האושפיזין של סוכות למנין שלו וכך העלה אותם לתורה. את אברהם אבינו, בחינת כהן (עליו נאמר "אתה כהן לעולם"), לראשון; יצחק לשני; יעקב לשלישי; משה ואהרן לרביעי וחמישי; יוסף לששי; ובסוף הזמין את דוד לשביעי. לפני כן האריז"ל הזהיר את תלמידיו שאם מישהו יצחק כאשר יעלה דוד, שיפזז ויכרכר בכל עז, מר יהיה לו ח"ו. אף על פי כן היה תלמיד שלא החזיק מעמד, פרץ בצחוק איך דוד עולה לתורה ב'שביעי' כשהוא מפזז ומכרכר, ואז היה מה שהיה איתו – היפך הברכה, כנגד "וקללה", כנגד שביעי-המלכות.

משהו מופלא, כתוב מחד "כל השביעין חביבין", זו התכלית. לשם מה ה' ברא את העולם? המלכות, תכלית הספירות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ", אבל יש שם איזו קללה לפני התיקון השלם (ואסור שם להקל ראש, כמו אצל אותו תלמיד). אנו רואים שהקרואים העולים לתורה הם כנגד הספירות, ואם יש בהתחלה פסוק של שבע מלים – שש פעמים כך בתורה – כנראה ששבע המלים הן כנגד העולים לתורה.

8.                  דוגמה להקבלה בפרשת בראשית

הכי בולט ב"בראשית", שכתוב ש"בראשית ברא" הן שתי בחינות של ברא – מלה וחצי מלה, ברא-שית ברא, שניהם "ברא" – ובראשון ושני יש שני סיפורים של מעשה בראשית. ראשון הוא הספור הראשון של מעשה בראשית ושני הוא הספור השני, הוא כנגד ה"ברא", המלה השניה בפסוק הראשון.

מה קורה בשלישי של בראשית? קורה שם החטא והקללה שמסתעפת ממנה, כנגד "אלהים" – מדת הדין. רביעי וחמישי הם "את השמים". אמרנו שהכי חשוב לנו ששי, הצדיק, כנגד "ואת" – ה-ו הראשונה בתורה, ו החבור, צדיק בא לחבר את השמים ואת הארץ, רוחניות וגשמיות. מה יש שם? "זה ספר תולדֹת אדם". כל תולדות אדם, כל המשך הדורות מאדם הראשון שנברא אף הוא בששי, ביום הששי של ימי בראשית (סוד ה"שית" של ברא-שית, מאדם יצא שת שממנו הושתת העולם), "דור הלך ודור בא", מאדם הראשון ועד חנוך שעולה אל האלקים (הדור השביעי דוקא). בשביעי יש את הסיפור של ג הדורות האחרונים, אבל מתחיל שם הספור העצוב שקורה עם המבול – מתחילה להיות קללה לארץ, היפך הברכה – "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", כנגד המלה "הארץ" בפסוק. אם כן, בקצת התבוננות, רואים ששבע המלים מקבילות לחלוקת שבע העליות.

9.                  ב. "ברכות לראש צדיק": שמיטת כספים צדקה והענקה ב׳ששי׳ של פרשת ראה

10.             סוד השש והברכה בפרשת ראה

הכל היה כדי להגיע ל"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", ומענינת אותנו היום ה"ברכה" – 'ששי'. צריך להסתכל בששי, הצדיק של פרשת ראה, ולראות מה קורה שם – למה דוקא 'ששי' הוא הברכה? בכלל, בפרשת ראה חוזרת הרבה לשון ברכה – חוץ מההתחלה "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה... את הברכה" – ומתבקש לספור לשונות ברכה בפרשה. יש הרבה מאד, שש עשרה ברכות. הפלא הוא שרכוז הברכה הכי גדול הוא ב'ששי', כנגד המלה "ברכה", שרק בו – בהמשך נקרא את הפסוקים – יש שש ברכות.

עוד תופעה מאד מענינת בפרשה הזו, שהברכה היא הששי, הצדיק – "ברכות לראש צדיק": הרי "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". מה הפסוק האחרון של ראה? "איש כמתנת ידו כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך". מה המלה הששית מהסוף? "כברכת". המלה הששית מתחלת הפרשה היא "ברכה". גם משהו יפהפה, שהברכה היא השש מההתחלה ויש ברכה שש מהסוף.

יש עוד תופעה, מבין 16 לשונות הברכה ב"ראה" ו"פ כתוב "יברכך הוי'". אם כן, כמה שש וברכה יש פה? ברכה היא המלה הששית מההתחלה, המלה הששית מהסוף, רק בששי יש שש פעמים ברכה, ובכל הפרשה יש גם שש – שש פעמים "יברכך הוי'". הפעם הקודמת שמופיע "יברכך הוי'" היא בברכת כהנים, שפותחת כך. מכל זה אנחנו מתחילים להרגיש שיש בפרשת ראה סגולה מיוחדת לקבל ברכה – לקבל ברכה מהצדיק, שהוא הששי. לחיים לחיים, שנזכה לקבל מהצדיק יסוד עולם את כל הברכות. הצדיק הוא צנור פתוח, שכל הברכות עוברות דרכו ומגיעות אלינו.

ב'ששי' של ראה יש שלשה נושאים, שלש פרשיות קטנות:

11.             שמיטת כספים

אחד בענין שמיטה, "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו וגו'". הכוונה כאן לשמיטת כספים, לא שמיטת קרקע, וכפי שנסביר שמיטת כספים היא סוג מאד נעלה של צדקה – שמיטת חובות. הצדיק כאן, ששי, מתחיל עם מצוה מאד קשה – כל כך קשה שכמעט בגדר גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה, לכן בא בשלב מסוים הלל הזקן ותקן פרוזבול. חז"ל דורשים שפרוזבול היינו פרוז בולי בוטי – תקנה לעשירים ולעניים. תקנה לעשירים שלא יסרבו להלוות מפחד "שנת השבע שנת השמטה" וגם תקנה לעניים שיקבלו הלוואות.

בכל אופן, לכאורה, זו דוגמה של תקנה שעוקרת איזה יסוד מהתורה. מה התורה רוצה לכתחילה? להשמיט, "תשמט ידך". שוב, כנראה צריך לשם כך להיות נשמה מאד גבוהה, מאד משיחית, לקיים את הדברים כפשוטם. זה הסוג הכי נעלה של צדקה. אתה נתת הלואה על מנת שיחזירו לך כסף, ובאה שנת השמיטה – "שמוט כל בעל משה ידו". בפרשיה זו יש ששה פסוקים.

12.             מצות צדקה

אחר כך באה פרשיה של מצוה סתם בתורה. כתוב שסתם מצוה היא מצות הצדקה. מי עושה צדקה? הצדיק. מי שזוכר, כשעשינו פרצוף של עשרת המבצעים של הרבי את מבצע צדקה שמנו בספירת היסוד, כנגד "צדיק יסוד עולם" שהוא המשפיע – צדיק הוא מי שנותן צדקה. כל הזמן ברכות וצדקות לראש צדיק והוא משפיע הלאה. איפה יש עיקר פרשת מצות הצדקה בתורה? בששי של פרשת ראה.

13.             מצות הענקה – יסוד הסעד

אחר כך, אחרון אחרון חביב, מגיעים לעוד פרשיה, עוד דין בתורה, ששייך לעבד עברי בזמן שמשחררים אותו – "ובשביעית תשלחנו חפשי מעמך" – וכאשר שולחים אותו חפשי לא משלחים אותו ריקם אלא "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך הוי' אלהיך תתן לו". גם מצוה מיוחדת מאד, מצות הענקה. כמו שנסביר, בעל החינוך כותב שמצוה זו במדה מסוימת נוהגת גם בזמן הזה, אף על פי שדין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג. כלומר, מעיקר הדין לא נוהג עבד עברי וממילא לא מצות הענקה, כי היא רק לעבד עברי ואמה העבריה. המצוה הזו, לפי החינוך שבמדה מסוימת נוהגת גם היום, היא מצוה מיוחדת במינה של תיקון החברה.

מה החינוך כותב? שכל פעם שיש פועל שעובד אצל בעל הבית, כאשר הפועל גומר את העבודה שלו, הן אם עבד לתקופה ארוכה והן אם עבד לתקופה קצרה, צריך לתת לו הענקה חוץ מהשכר המגיע לו עבור עבודתו. כך כותב החינוך שזה נלמד ממצות הענקה. איך קוראים לכך היום? פצויים וכל מיני הטבות סוציאליות שמגיעות לכל פועל, גם פנסיה. כל חברת הסעד של היום, בכל העולם כולו, היא תחת ההשראה של מצות הענקה לפי החינוך – משהו מאד-מאד חשוב, מצוה ענקית המצוה של הענקה, כמו שנסביר (שרש הענקה הוא ענק) – צריך לתת לעבד שמשתחרר מתנה ענקית. נותנים לו רק מדברים שיש בהם משום ברכה, שהם פרים ורבים, "מצאנך ומגרנך ומיקבך [אשר ברכך הוי' אלהיך]" – כך לומדים, שההענקה היא דוקא בדברים שיש בהם ברכה, לא כסף ובגדים. רואים שהמצוה בעצם קשורה למושג ברכה. כל הששי הוא ברכה.

14.             עבד עברי – ה"נער" של עולם היצירה

אם כן, יש פה שלש מצוות, שלש פרשיות, שיש ודאי סדר ביניהן, וכולן בששי – שמיטה, צדקה, הענקה. האבא של הרבי, כשהוא מסביר את הסוגיא של מצות הענקה בקידושין – מאד מענין שמצוה זו לא מופיעה במשנה, אלא רק בברייתא, ונידונה בפרק ראשון של קידושין, עליה יש רשימה של רבי לוי'ק, שאנו עדיין בשבעת הימים של היארצייט שלו. מענין שבזהר הקדוש אין כלל פרשת ראה. כמובן שיש במקומות מפוזרים הסבר על פסוקים מראה, אבל לפי סדר הזהר אין פרשת ראה.

היות שמצות הענקה היא מצוה מיוחדת לגמרי, עיקר הנושא שלנו הערב – רוצים ללמוד את הפן הפנימי של המצוה, וגם את דברי רבי לוי'ק, לכן מחפשים את דבריו בשאר הספרים. בדבריו על הש"ס יש ביאור עמוק בסוגית הענקה[7]. הדבר הראשון שהוא מביא מכתבי האריז"ל, שעבד עברי הוא בסוד מט"ט – הנער של עולם היצירה, שר עולם היצירה. איך אני יודע שנער ועבד הולך יחד? אני לומד זאת מיוסף הצדיק, "נער עברי עבד לשר הטבחים". הנער הוא מט"ט, שייך לצדיק יסוד עולם – עוד ראיה שכל מה שנמצא כאן מדבר על הצדיק, יוסף הצדיק, והוא עצמו העבד עברי. בתורה אדוניו של העבד עברי הוא גם עברי, יהודי, אבל אצל יוסף רק הוא עברי, "נער עברי עבד".

האריז"ל כותב בפירוש שעבד עברי מקומו ביצירה, אמה עבריה בבריאה ועבד כנעני – "אף עשיתיו" – בעולם העשיה התחתון. מצות הענקה היא רק לעבד עברי (ולאמה העבריה), לא לעבד כנעני. להיפך, עבד כנעני לא אסור לשחרר, "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו". אבל עבד עברי, כל עבודתו את האדון היא על מנת שיגיע זמן לשחררו בכבוד רב.

15.             "כי טוב לו עמך" – לטפח את העבד ולהפוך אותו לענק

גם תוך כדי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" – גם לומדים מ'ששי' של פרשת ראה, מעבד שלא רוצה להשתחרר "כי טוב לו עמך". מ"טוב לא עמך" לומדים שכך צריך להיות בכל עבד עברי – לא רק העבד שלא רוצה להשתחרר – שהקונה עבד עברי צריך לאכול איתו ולשתות איתו, ואם יש משהו לחלק צריך לתת לו כמו האדון או יותר, ולכן כל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו. גם בעודו עבד הוא אדון שלך, כ"ש וק"ו אם אתה משחרר אותו.

כל הענין הוא להגיע ל"ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך", אז לא צריך סתם לשחרר אותו אלא לעשות ממנו ענק. יש מושג 'ענק הרוח', ויש להיות ענק בגשם. כתוב "העניק תעניק" (שיעור קומה של עשר אותיות) – הראשון מקור (כמו כל צורה כפולה כזו בתורה), להגיע לשרש, והשני הפועל היוצא. "העניק" – צריך לעשות אותו ענק ברוח. ו"תעניק לו, מצאנך מגרנך ומיקבך וגו'", היינו לעשותו ענק גם בגשם, שיהיה עשיר.

16.             באצילות – "אפס כי לא יהיה בך אביון"; "כי יהיה בך אביון" – למטה מאצילות

אם כן, כל ששי כאן הוא שלשה סוגי צדקה – שלש פנים של צדקה. כל פן הוא חידוש נפלא. החידוש של "שמוט ידך", להשמיט את החוב, הוא חידוש מופלא. כמו שאמרנו, חדוש כל כך גדול שבן אדם רגיל לא יכול לעמוד בו. אחר כך, מה עיקר החידוש של הפרשה השניה, מצות הצדקה וגמילות חסדים (בהלואה). לא לאמץ את לבך ולא לקפוץ את ידך מאחיך האביון. כאן ב'ששי' של פרשת ראה עיקר הופעת תבת "אביון" בתורה (יש רק עוד פעמיים אביון בכל התורה כולה). יש כאן, בששי, שש פעמים אביון ("אביון... אביון... האביון... האביון... אביון... ולאבינך" = דעת, "מפתחא דכליל שית" – דעת = ו פעמים דעה. "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת"). מי זה אביון? התאב לכל דבר, כמו שנסביר, יותר מעני.

יש גם תופעה מופלאה, שבפרשיה הראשונה של שמיטה כתוב "אפס כי לא יהיה בך אביון". אם אנחנו שומרים, ואמרנו שמאד קשה לשמור את השמיטה כמו שכתוב בתורה, כתוב על כלל האומה "אפס כי לא יהיה בך אביון". אין הרבה פסוקים שמתחילים אפס[8], צריך להתאפס לשם כך. מה רש"י אומר? ש"בך" לא יהיה אביון, אבל באחרים-גוים כן[9]. כלומר, כל האביונות תלך לאחרים, ובכך, עם ישראל יש ברכה – הכל הוא ברכה. אם נקיים את מצות שמיטה כדבעי אז "אפס כי לא יהיה בך אביון". הפרשה השניה של צדקה מתחילה "כי יהיה בך אביון" ובהמשכה כתוב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". יש ממש סתירה בין הפרשיה הראשונה לפרשיה השניה. כשיש אביונים צריך לפתוח את הלב והיד, לתת ביד רחבה, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". חז"ל אומרים שמדובר לא במדרגה העליונה של "עושין רצונו של מקום".

מה לומדים מכאן? שהפרשה הראשונה של שמיטה היא כל כך גבוהה שבדרגה שלה אין אביון בעם ישראל, כי עם ישראל מושלם, החברה מושלמת – תיקון מושלם של החברה. אבל אחר כך יש מדרגה שניה, פרשה שניה של ששי[10], שמתחילה "כי יהיה בך אביון" – זו ההתחלה, יש אביון, מה עושים איתו, איך מתייחסים, והסוף הוא "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

17.             קושית המנחת חינוך: איך אפשר ללמוד מ"העניק תעניק" שבמכרוהו בית דין למקרים נוספים?

אחרי הפרשה של צדקה מגיעים לעבד עברי, בגימטריא משיח, כנודע. בתחלת פרשת משפטים יש גם עבד עברי, ושם מדובר ב"מכרוהו בית דין בגנבתו". גם כאן מדובר בעבד עברי שנמכר בגנבתו – "כי ימכר לך אחיך העברי". כלומר, עבד עברי, גם שם וגם כאן, הוא גנב – גנב כסף ואין לו לשלם, ובסוף בית דין מכר אותו לעבד. אז הוא עובד שש שנים "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך", אבל לא ריקם, רק "העניק תעניק לו".

שוב, מדובר בגנב, ולא במי שמוכר עצמו מפני דוחקו, שלכאורה הוא יותר צדיק, הוא סתם מסכן (עליו נאמר הפסוק "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", הוא מך שנמכר, לשון נופל על לשון, ראה לקמן)[11]. כאן מדובר ב"מכרוהו בית דין" שהוא גנב. דוקא בגנב יש מצות "העניק תעניק לו" – "ולא למוכר את עצמו", שאין לו מצות "העניק". מאיפה לומדים? מהמלה "לו" – "כי ימכר לך אחיך העברי", ואומר רש"י "על ידי אחרים", שבית דין מכרו אותו. מהמלים "כי ימכר לך אחיך העברי" אני לומד שמדובר במי שבית דין מכר אותו, ולא במי שמוכר את עצמו, ולכן דורשים כך חז"ל בהמשך.

שואל המנ"ח על החינוך, שלפי זה פוסקים את ההלכה. זו מחלוקת בחז"ל, וההלכה היא שרק במכרוהו בית דין ולא במוכר את עצמו. שואל המנחת חינוך איך אתה מפשט ואומר שיש מצוה זו גם בזמן הזה? מה החינוך אמר? שלכל פועל מגיעים פיצויים, הטבות ופנסיה – הכל דין הענקה. אבל כאן מדובר בפועל שהוא גנב שמכרוהו בית דין או במי שמכר את עצמו? לכאורה מוכר את עצמו, הוא שעבד עצמו לעבודה. הוא שואל על החינוך איך אתה יכול לפרש כך את המצוה? הרי מדובר כאן רק במכרוהו בי"ד!

18.             ביאור הרבי בשני אופני הלימוד

יש בענין שיחה של הרבי, שמביא שיש שתי דרכי לימוד (דוגמה איך לומדים) – אפשר להבין שהחידוש הוא שלמכרוהו בית דין יש גדר הענקה (הלימוד מ"כי ימכר לך אחיך העברי" כנ"ל), וממילא למישהו אחר לא מגיעה הענקה, ה"מכרוהו בית דין" הוא החידוש ואין לך אלא חידושו. אבל אפשר ללמוד לא כך, שהעיקר הוא המיעוט, הדרוש על המלה "לו", והמיעוט "'לו' ולא במוכר את עצמו" (והוא יותר מסתבר לכאורה, שהרי על הלימוד "כי ימכר לך" יש להקשות שגם במוכר עצמו נאמר "ונמכר לך" לשון נפעל ומאי נפ"מ, אך יש לחלק ואכ"מ). אם עיקר הדגש הוא ה'חידוש' במכרוהו בית דין, אי אפשר לדמות לכך כל פועל בעולם. מה שאין כן אם הלימוד הוא מהמיעוט, אז נמעט רק את המקרה הקיצוני שיהודי מכר את עצמו ממש לעבד, לו לא מגיעה הענקה, אבל לסתם פועל (שלא מכר את עצמו ממש) כן מגיעה הענקה. וכך מסיק הרבי – החינוך מבין את הרמב"ם כך, וממילא אינו סוטה מפסק הרמב"ם כפי שהקשה המנ"ח (המנ"ח אומר שככלל החינוך לא סוטה משיטת הרמב"ם – פעמים בודדות בלבד – וכאשר הוא סוטה הוא מציין זאת במפורש, שזו שיטת הרמב"ן וכיו"ב).

שוב, אומר הרבי שהדרך היחידה לצאת משאלת המנ"ח על החינוך היא לפי הדיון האם החידוש הוא במכרוהו בית דין או שהדין הוא רק מיעוט לגבי מוכר עצמו (הלימוד מתבת "לו", עיקר סוד הפרשה כולה, כמו שיתבאר), ואם זה מיעוט – הוא בצמצום, רק ממש מי שמוכר את עצמו – ועדיין אפשר לומר שבגדול, בכללות, כל מי שעובד אצל מישהו מגיע לו הענקה. כלומר, כל ההטבות של מדינת הסעד.

19.             סעד – אחריות הפרט או החברה

כמובן גם פה נבין לעומק, שמה שאנחנו רוצים לפשט זאת למדינת סעד כמו היום, התורה לא הופכת זאת מיד מחוב על הפרט ועושה לחוב של הכלל – זה לא חוב של המדינה. זה אנחנו עושים עוד שלב של הפשטה. מה שהחינוך אומר הוא שהמנטליות של להיטיב מעל ומעבר, לתת יותר ממה שמגיע לו, יותר מהמשכורת שלו, צריך להיות בראש של המעביד – כמו כל ההטבות הסוציאליות – ולא בראש של המדינה (רק שחוקי המדינה צריכים לחייב זאת מהפרט). אנחנו במצב של ירידת דורות, וכנראה שדבר גדול מדי שאפשר לצפות מהמעביד שיהיה לו כזה ראש גדול – ראש ענקי – שבכל מקרה מעניק לכל פועליו מעל ומעבר (גם כאשר פעולתם אצלו לא הניבה ברכה), ולכן מטילים זאת על הסעד, על המדינה, על החברה.

בכל אופן, הראש של התורה, שצריך להיות בראש שלך, בראש של כל פרט – כל פרט הוא מלך, ראש ממשלה, כל מעביד הוא מלך. יש לך חברה? אתה ממשלה. אפילו אחד הוא ממשלה. אם יש לו עובדים הוא צריך לתת להם את כל ההענקה, כך יוצא מהחינוך.

20.             שלש הפרשיות ב'ששי' כנגד אצילות-בריאה-יצירה

שוב, נחזור: אם האבא של הרבי אומר שעבד עברי הוא בעולם היצירה, והוא משיח, והוא צריך לעבוד את שש השנים שלו כמו יוסף, ובסוף יוצא בשביעית חנם, ואז לא תשלחנו ריקם, "העניק תעניק לו", עם הרבה ברכה. ראש מיוחד מאד, שצריך לתת לו דברים שפרים ורבים. לא לתת משהו לחשבון הבנק שלו – זה לא מספיק. צריך לתת דברים שיש בהם ברכה. איך הרבי קורה לברכה? דברים שיש בהם פעולה נמשכת.

אם העבד העברי וההענקה בעולם היצירה, אפשר אולי לומר ששלש הפרשיות כאן כנגד אצילות בריאה יצירה. אנחנו מלמדים זכות על כל יהודי. בפרשה הקודמת, של הצדקה, היה אביון. בפרשה של שמיטה כהלכתה כתוב "אפס כי לא יהיה בך אביון" – יש פה ירידה. אם בפירוש עבד עברי בעולם היצירה, אז אולי הפרשה השניה בבריאה.

21.             דעות הרמב"ם ורש"י עם פתיחת הלב היא מגדר מצות צדקה

יש עוד שיחה של הרבי האם פתיחת הלב והיד הן מעצם מצות הצדקה או רק מעלה בה? כלומר, אם אתה נותן צדקה בלי סבר פנים יפות – האם קיימת המצוה בשלמות, או שיש לך חסרון בעצם קיום המצווה? מסקנת הרבי שזו מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י בתורה. לפי הרמב"ם שמונה 8 מעלות בצדקה, כמובן צריך לתת לכתחילה בסבר פנים יפות, ואז להתברך ב-יא ברכות. בכל אופן, אומר שם שהמדרגה הכי נמוכה היא לתת צדקה בעצב, בלי סבר הפנים היפות – זו גם צדקה, אבל יש מעליה שבע מעלות, כאשר השני מלמטה היא לתת לו בסבר פנים יפות, כ"ש וק"ו המעלות שלמעלה מכך[12].

בכל אופן, מכאן אומר הרבי שלדעת הרמב"ם מקיימים את המצוה בשלמותה – כלומר יוצאים ידי חובת מצות צדקה – גם כשנותנים בעצב, וסבר הפנים היפות היא מעלה. אבל הרבי מביא ראיה מרש"י ב'ששי', שרש"י סובר ש"פתח תפתח את ידך לו" – הניגוד והשלילה של לא לאמץ את הלב ולא לקפוץ את היד – היא מעצם מצות הצדקה. לפי רש"י, לפי הסבר הרבי, מי שנותן צדקה בעצב לא קיים את המצוה כהלכתה. אולי עשה משהו, אבל לא קיים את מצות הצדקה כהלכתה.

22.             לימוד רש"י ב"פתח תפתח" לעומת "נתון תתן"

למה זה נוגע? יש תמיהה שכל המפרשים, מאז רש"י ועד עצם היום הזה, שואלים על רש"י. כתוב במצות הצדקה, כאן ב'ששי', "פתח תפתח את ידך לו", ובהמשך הפרשיה כתוב "נתון תתן לו". לא על כל כפל לשון בתורה רש"י כותב מעין זה, אבל על "פתח תפתח" רש"י כותב "אפילו כמה פעמים" ועל "נתון תתן לו" הוא כותב "אפילו מאה פעמים". כמשסתכלים במקור רש"י בספרי, בשניהם כתוב "אפילו מאה פעמים". אין "אפילו כמה פעמים". אבל רש"י מדייק ב"פתח תפתח לו" – "אפילו כמה פעמים", ומשנה בסמוך, "נתון תתן לו", "אפילו מאה פעמים". גם על זה יש שיחה. הרבי לא הראשון ששואל, זה אחד ממדרשי פליאה של רש"י שכל גדולי תורה מקשים.

23.             תירוץ על דרך הקבלה מרבי שמשון מאוסטרופולי

אחד הגדולים הוא רבי שמשון מאוסטרופולי בספרו "דן ידין", לפי דרכו שאוהב גימטריאות ורמזים מופלאים ביותר. הוא אומר מה שרש"י מתכוון – כך הוא מבין את רש"י ברוה"ק שלו. עיקר השאלה היא על "אפילו כמה פעמים", בעוד "אפילו מאה פעמים" הוא הבטוי הרווח. רבי שמשון אומר ש"כמה" הוא יחוד כתר-מלכות-הוד. מכתר יורדים למלכות ועולים להוד. זה מה שקורה ב"פתח תפתח את ידך לו".

אחר כך הוא מביא מהמקובלים הראשונים, שלפני האריז"ל, שמהכתר הלא-מודע יורד כל השפע בצנור אחד. מהמלכות לעולמות התחתונים יש חמישים צינורות לעולמות התחתונים, אבל הכי הרבה יש בהוד – 200 צינורות. מאיפה הגיע לזה? שאלה טובה, אבל כך מביא בשם המקובלים הראשונים. דבר שלא ראינו בשום מקום באריז"ל.

נעשה חיבור: כתר ועוד 1 (צנור אחד), מלכות ועוד 50 ו-הוד ועוד 200 – הכל יחד יצא "פתוח תפתח", ולכן על כך רש"י כותב "אפילו כמה פעמים". זה הפשט... בשביל זה צריך גם לדעת, שמותר לו לכתוב את המלה "פתוח" מלא ו. אנחנו לא עושים כך, מקפידים לעשות את החשבון לפי הכתיב המדויק כמו שמופיע בתורה, "פתח" בלי ו, אבל אצלו עם ו – צריך לפתח, לפתוח, "פתוח" עם ו, ואז יהיה שוה כתר-1, מלכות-50, הוד-200. לכן רש"י כותב אחרת מכל מקום בחז"ל.

24.             כמה, מאה ואלף

לפי הכלל שלנו, הרבה פעמים שיש שתי מלים יחד המלה השניה של המכלול יוצאת מהאות השניה של הראשונה. אם קודם רש"י כותב "אפילו כמה" ואחר כך "אפילו מאה", אומר לי ש"מאה" יוצא מה-מ של "כמה", ועוד יותר שה-מה של "כמה" הוא ה-מה של "מאה". רבי מאיר דרש בפרשה הקודמת "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'". אז אפשר לשמוע ש"כמה" היינו "כמאה".

אבל יש דבר יותר יפה, גירסא בספרי "אפילו אלף פעמים". לא מספיק מאה פעמים. הרגיל בחז"ל בכגון דא הוא "אפילו מאה פעמים", ריבוי פעמים. אבל יש יוצא מהכלל, גירסא כאן, "אפילו אלף פעמים" – אלף אורות של מתן תורה, הכל קשור לצדקה (שכוללת את כל מצוות התורה). פעם ראשונה רש"י כותב "כמה" ובשניה "מאה". יחד עולה אלף – זו התכלית. בכך שרש"י כותב פעם ראשונה "כמה" ושניה "מאה" רוצה לרמוז לאלף ולריבוי עד אין-סוף[13].

25.             ריבוי הספרי ב"העניק תעניק"

תיכף נאמר את החינוך, אבל נקדים משהו יפהפה, שנוגע גם ל"העניק תעניק לו" בפרשה השלישית. רוצים לומר ששמיטת כספים היא בעולם האצילות, לפני תקנת פרוזבול – הלל תקן לנשמות שבבחינת "זרע בהמה" בעולמות התחתונים. אבל מצוה זו, כפי שהיא כלולה בתורה, היא באצילות, ששם נשמות שבבחינת "זרע אדם" ושם "אפס כי לא יהיה בך אביון" כלל[14]. הפרשיה השניה היא בבריאה, ועל השלישית כתוב בפירוש שהיא ביצירה – מט"ט, הנער של עולם היצירה. גם בפרשת עבד עברי כתוב "העניק תעניק", כמו "פתח תפתח" ו"נתון תתן". על "פתח תפתח" אומר רש"י "אפילו כמה פעמים", על "נתון תתן" אומר "אפילו מאה פעמים". על "העניק תעניק" לא אומר כך, אבל בספרי כתוב גם שם "אפילו מאה פעמים". רש"י לא מביא זאת בפשוטו של מקרא.

הגר"א מוחק מהספרי את כל הדרוש – לא מסתדר לו. הוא משוחרר, עבד משוחרר, עושה מה שבא לו – לא מסתדר לו "אפילו מאה פעמים" על "העניק תעניק לו", מה שכתוב בספרי שלנו, הוא מוחק. הוא בהשראת "שמט", משמיט זאת. איך המפרשים מסבירים מה פתאום הוא שולח יד בקדש, בספרי, להשמיט זאת. אומרים מה הפשט? מה הכוונה להעניק לעבד עברי כמה פעמים (שם היה מתאים לכתוב כמה פעמים)? הוא גנב, מכרוהו בית דין ועבד אצל האדון שלו, ובסוף שש שנים קיימת מצות הענקה כהלכתה. איך ניתן לקיים זאת עוד פעם? ששוב גנב, שוב לא היה לו כסף לשלם, ושוב מכרוהו בית דין לך – יש לך רקורד טוב, אתה אדון טוב – ושוב בסוף שש שנים הוא השתחרר ונתת לו הענקה ביד רחבה. כמה זמן יקח "אפילו מאה פעמים"? רק שש מאות שנה, קצת יותר. המפרשים מסבירים שאולי בגלל זה הגר"א משמיט את הווארט בכלל.

בכל אופן, אין בזה הצדקה למחוק את דברי הספרי. יש אחרונים שאומרים שמאה הוא רק לשון ריבוי, סגנון של חז"ל, ולא כפשוטו.

26.             סדרת ההענקה

בכל אופן, גם ב"העניק תעניק" יש ריבוי הענקה – לא רק ריבוי לפי הברכה. ריבוי שיש בו מינימום, ושיש בו שלש דעות: 15 סלעים, 30 סלעים – וכן הלכה – או 50 סלעים. סדרה מאד יפה. רבי מאיר אומר שצריך מינימום ג"פ 5, מה שלומדים מבכור, "ברא בוכרא", דעת.

האבא של הרבי מסביר שעיקר מצות הענקה היא להמשיך את תרין עטרין דדעת לעבד המשתחרר, כנגד "העניק תעניק". באמת רבי מאיר לומד שהענקה לומדים מפדיון הבכור, שהוא בחינת דעת, כך כתוב בקבלה. היות שיש פה שלשה מינים ("מצאנך ומגרנך ומיקבך") זה ג פעמים ה – 15. אבל רבי יהודה סובר 30, ולומד נתינה-נתינה מעבד כנעני ורבי שמעון סובר 50, לומד מערכין. במצות הענקה יש סדרה מאד יפה של מינימום ההענקה שנותנים – תרגיל לילדים בחדר. אנחנו פוסקים כדעת רבי יהודה ששלשים, אבל שלש הדעות בחז"ל הן 15-30-50.

נפתח מזה סדרה רבועית: מה הבסיס? 5 – ההפרש בין 15 ל-20, שני ההפרשים. אבל הכל התחיל מ-5 של פדיון הבכור, כך לדעת רבי מאיר. המספר שלפני ה-5 הוא 5. רבי מאיר לומד את ה-15 שלו מ-5 – גם הבסיס הוא 5, וגם המספר שלפני 15 הוא 5. המספר שלפני 5 הוא אפס, "אפס כי לא יהיה בך אביון" – חוזר למצות שמיטה. יש פה סדרה, מתוך הגמרא, שמתחילה מ-0, 5, 15, 30, 50. מה המספר הבא? 75. לפני 0 עוד פעם 0 – זו סדרת חן נקבית, שני אפסים ואחר כך כל צד יתפשט אותו דבר, 5-15-30-50-75-105. כשנגיע ל-13 מספרים בכל צד, סך הכל שלהם יהיה 1820, כמנין כל שמות הוי' ב"ה בכל התורה. יש כלל גדול, שבכל סדרה שיש בה חן נקבי כזה, ממוצע 13 המספרים הראשונים הוא 13 פעמים המספר השמיני בסדרה. כאן המספר השמיני (מאפס) הוא 140, ו-13 פעמים 140 עולה 1820.

אם כן, הרווחנו משהו יפה בפני עצמו, סדרת מינימום ההענקה לפי שלש הדעות בחז"ל. אבל "הכל לפי הברכה" – המינימום הוא גם כשהעבד לא הצליח לתת לך כלום, 'על הפנים', עבד לא שוה, אבל אם היתה ברכה בבית בזכות העבד צריך לתת לו על אחת כמה וכמה, "והריקתי לכם ברכה עד בלי די".

27.             פירושי שרש ענק

שוב, הענקה לשון ענק. ענק הוא גם תכשיט לגרגרתיך, לגרון. ה"כתב והקבלה", אחד המפרשים החשובים בדקדוק, מסביר את השרש ענק כאן לעניננו. לפני פרשתנו יש עוד ט"פ "ענק", "בני" הענק (גם בפרשה הקודמת), וכאן יש י-יא, ואין יותר ענקים בתורה. חושבים ש"ענק" הוא תואר, אדם גדול מאד, אבל המפרשים אומרים שהוא שם פרטי בתנ"ך, השם של אבי "בני הענק", אחימן ששי ותלמי. בכל התנ"ך המלה "ענק" היא שמו הפרטי, רק שהיום התקבל שאומרים "ענק" על כל מי שהוא גדול מאד. שם פרטי, כנראה התיקון שלו בפרט קשור לקרית ארבע ("קרית ארבע אבי הענק היא חברון"). כנראה קשור אלינו, שלתקן את קרית ארבע (היא חברון) ומערת המכפלה צריך את מצות הענקה.

"הכתב והקבלה" אומר שב-ענק ה-ק מתחלפת ב-ג באותיות גיכק מן החיך (תופעה מוכרת, וגם יודעים שבהברה תימנית בכלל ג ו-ק הן אותו דבר). אז "העניק תעניק" הוא "העניג תעניג" – לעשות מישהו ענק פירושו לתת לו מלא תענוג. תענוג הוא עתיק. לכן יש עוד אחד האחרונים שאומר שענק הוא כמו עתק – כמו הון עתק – וכמו העתקה.

יש פירוש, ויש אפילו גירסא כזו בגמרא, ש"העניק תעניק לו" צריך להיות מורגש שאתה מחסר מעצמך, מעתיק מעצמך. שאתה נותן לו כל כך הרבה, שכמה שאתה אדון, עשיר גדול, צריך לתת לו מתנה כזו משמעותית שהיא חסרון אצלך. אם זה לא חסרון אצלך – לא נתת לו מספיק הענקה. ככל שאתה מלך, וכל ישראל ראויים להיות מלכים, יש לך אין-סוף. למלך יש אין-סוף.

כתוב בכלל בחסידות שיש שני מיני צדקה. יש צדקה מתוך שפלות, שאדם צריך להשפיל עצמו כדי להוציא כסף, ויש צדקה מתוך רוממות – צדקה של מלך אמתי, שלא חסר כלום. כאן יש פירוש שחייב להגיע לכך שהוא חסר, ולומדים מענק-עתק. יש בעתק כמה פירושים, או הון עתק, או העתקה שיש בה משום חסרון. כך מסבירים. צריך לתאר כמה המלך צריך לתת הענקה לעבד שלו, שיהיה מורגש בחשבון שלו שבאמת החסיר משהו מעצמו – לקח נתח משמעותי לתת לעבד עברי, בגימטריא משיח[15], אותו גנב שמכרוהו בית דין.

שוב, "הכתב והקבלה" אומר שענק לשון ענג. לפי זה מצות הענקה היא מצוה שבתית, ענג שבת. באמת בשנה השביעית, אחרי "ועבדך שש שנים". כעת מגיעה שבת ("ועבדך שש" = שבת), ענג, וצריך לתת לו ענג בלי סוף.

28.             תיקון הגברא ותיקון החפצא במצות צדקה

נחזור לפתיחת הלב, הפרשיה הקודמת: שוב, אנחנו לומדים כעת שלש פרשיות – שמיטה, צדקה, הענקה – הששי, עיקר הברכה, של פרשת "ראה", "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". על מצות פתיחת הלב והיד, "אפילו כמה פעמים" ברש"י, הרבי מסביר שיש בה שתי בחינות – בחינה אחת מצד הגברא של הנותן ושניה מצד החפצא של המקבל. "נתון תתן לו" מצד החפצא, שהוא יקבל. ה"פתח תפתח" היינו תיקון הלב שלך. לפי רש"י יש במצות צדקה תיקון הלב. שאם האדם נמצא בדילמה – כך לשון חז"ל, "לפתוח או לא לפתוח" את הלב, את היד – קרוע בין לפתוח ללא לפתוח, צריך לפתוח. יש כאן עבודה של אתכפיא, קשור למאמר שנלמד בע"ב. צריך התבוננות באור פנימי, בממלא כל עלמין – מתחיל כאן מהבריאה – כדי להכריע את הדילמה. זה תיקון הגברא. יש גם תיקון החפצא, שצריך לתת לו.

הרבי מסביר ש"כמה פעמים" יותר נוגע ללב ו"מאה פעמים" למעשה. לכן ב"פתח תפתח", חלק המצוה שנוגע בגברא, יותר מתאים לומר "אפילו כמה פעמים" – פה צריך לעבוד על עצמו. אבל תכל'ס, לתת לו כסף ביד, זה "אפילו מאה פעמים". הוא אפילו אומר שאפשר לשמוע הפוך מהמשמעות הפשוטה, שמאה, כמה שהרבה, הוא מספר מוגבל, ו"כמה", כמה שיכול להיות קצת, הוא לא מוגבל – יכול להיות אין-סוף. בכל אופן, יש פה שתי בחינות.

הרבי לא משתמש בהסבר שלו במה שכתוב בחסידות תמיד שזה בעצם ההבדל בין מדת החסד למדת הרחמים. הצורך ברצון לתת ולהשפיע, ולא עיקר חשבון הנפש הוא איך הדבר יתקבל אצל הזולת, הוא מצד החסד – מדת אברהם אבינו. זה שהעיקר הוא לדאוג שהצדקה תתקבל אצל המקבל בכי טוב, בפנימיות, זו מדת הרחמים של התפארת, של יעקב אבינו. זו סוגיא שלמה וחשובה בחסידות. מאד קרוב לשיחה הזו, בה הרבי מסביר את שתי הבחינות בצדקה – בחינה של "גברא", לפתוח את עצמי (שזה מה שה' רוצה כאן), ובחינה של "חפצא", שחייב שהדבר יתקבל, שיעבור ליעד.

29.             ג. שמות העני

30.             סוד האביון – יוסף ו"אין בו"

נעשה מאמר מוסגר: אמרנו קודם שכאן המקום המרוכז בתורה של המלה "אביון". מלה מאד מיוחדת, ששרשה אבה ושערה אב – שייך לחדש אב. אם נתבונן במלה אביון, נעשה דילוג אותיות – אין, ושתי האותיות האחרות הן בו. אביון – אין בו. ביטוי שחוזר פעמיים בתורה ועוד פעם אחת בנ"ך. הפעם הראשונה והעיקרית קשורה ליוסף הצדיק, העבד עברי. איך יודעים שהוא האביון? פסוק מפורש בעמוס – "ואביון בעבור נעלים". הוא האביון. לא כתוב בתורה שהוא אביון (רק נרמז בתורה שדינה נולדה ללאה אמנו במקומו, כדי שהוא יולד לרחל: דינה = אביון, והיא משלימה את יוסף ל-יה ברבוע). בנביא כתוב אביון על יוסף, אבל בתורה כתוב על יוסף אין בו – "והבור רק אין בו מים" – "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". אם כן, זה רמז מאד יפה ומובהק, שאביון הוא אין-בו.

איפה עוד יש "אין בו" בתורה? רק עוד פעם אחת – "ושער שחור אין בו", בפרשת נגעים. שער שחר הוא סימן טהרה, אבל אם אין בו – סימן טומאה. המצורע הוא "אדם" – שם המעלה – "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'". אדם במספר קדמי עולה יוסף, הצדיק יסוד עולם. בכל התנ"ך יש רק עוד פעם אחת "אין בו" – "מכף רגל ועד ראש אין בו מתׂם", היינו אביון מסכן ביותר.

נמצא שיש ג"פ "אין בו" בתנ"ך – ג"פ אביון = אור, אין-סוף וכו'. וכן בפרשתנו (ששי של פרשת ראה) יש ג פעמים "אביון" ללא אות נוספת ("אפס כי לא יהיה בך אביון" "כי יהיה בך אביון" "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"), ודוק.

31.             "שבעה שמות נקראו לו לעני"

אם יוסף הוא האביון של הפרשה, עובר כמה גלגולים – באצילות "אפס כי לא יהיה בך אביון" ובבריאה "כי יהיה בך אביון... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". צריך לבדוק כמה שמות לעני ואביון יש בתורה. יש כמה דברים חשובים בחז"ל שכתוב שיש להם שבעה שמות, ואחד מהם "שבעה שמות נקראו לו לעני"[16]. במקום אחד בחז"ל כתוב במקום שבעה שמות שיש לעני שמונה שמות. אבל, גם במדרש רבה בו כתוב שיש לו שמונה שמות, כאשר מפרש את המשמעות הוא מפרש רק שבע, ואת השמיני כלל לא. כלומר, גם אליבא דמ"ד שיש שמונה שמות לעני – העיקר הוא שבעה. יש מקום שכתובה רק רשימת השמות, ויש כמה וכמה גירסאות, אבל יש רק מקום אחד בחז"ל שמפרש מה כל אחד אומר, מה הדגש של כל אחד.

זה משהו מאד חשוב, מאמר מוסגר אך נושא שלם של מהות העני. כתוב שצריך להתפלל כעני בפתח (דברנו לא מזמן[17]). מכל ספר תהלים התפלה הכי אהובה על הקב"ה היא "תפלה לעני כי יעטוף". גם המשיח, אותו משיח שהוא אביון, הוא גם "עני ורכב על חמור".

32.             התדרדרות העני בעולמות

נחזור רגע לסדר כאן: אמרנו שבעולם האצילות אין אביון, "אפס כי לא יהיה בך אביון" (שם "אני יוסף" הוא בבחינת אין, וד"ל). עולם הבריאה מתחיל להיות טבע, ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ". בעולם היצירה יש כבר עבד שמכרוהו בית דין כי גנב. למה הוא גנב? הרי הוא עברי, הוא עבד עברי בגימטריא משיח – משיח הוא גנב?! למה גנב? צריך ללמד זכות ולומר שגנב כי הגיעו מים עד נפש.

יש כמה סיפורי בעל שם טוב – טוב לילדים – שמישהו גנב כי הגיע למצב שאין מנוס, אין ברירה, אין פרנסה. אין פרנסה, יש רק אפשרות אחת. יש אפילו סיפור מאד מפורסם, שליהודי הזה יש רק חוש אחד מוצלח. בכך הוא מוצלח, עד שתופסים אותו ומוכרים אותו בגנבתו – גם אחרי שגנב נשאר עני, אין לו כסף לשלם. בכל אופן, מדובר בירידה אחר ירידה של עניות ואביונות.

33.             פרשית שמיטת כספים – מצב של עולם האצילות

רק נקרא בפרשה, להבין טוב, קצת יותר טוב, שהפרשה הראשונה של השמיטה היא הכי גבוהה, מעולם האצילות כאן – יסוד דאצילות (הכל כאן יסוד, יסוד יוסף), אפשר מהסוף של הפרשיה: "כי הוי' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת [כבר מעבר לפרשה הבאה, של הצדקה וגמ"ח, שגם בה כתוב 'העבט תעביטנו'] גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו". מה הכוונה? שלא תלוה ברבית מעט על מנת להלוות ברבית הרבה. כלומר, שתהיה כל כך עשיר שלא תצטרך אף פעם ללוות מאף אחד. כלומר, תלווה לגוים ברבית גבוהה, ולא תצטרך ללוות ברבית נמוכה על מנת להלוות ברבית גבוהה וכך להרויח.

ההמשך הוא "ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו". יתכן שאנחנו מושלים על מדינות קטנות – שישראל מושלת על כל מדינות אפריקה, לדוגמה – אבל יש אמריקה גדולה או רוסיה גדולה שמושלת בנו, ח"ו. רוצים "ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו". זה מצב של נשיא שאין מעליו אלא ה' אלקיו. הוא לא צריך ללוות מאף אחד, יש לו את כל הכסף שבעולם, ואף אחד בעולם לא מושל בו, רק הוא מושל בכולם.

איפה יש מצב כזה? מי שמקיים את מצוות שמיטה – זה המצב ביסוד של עולם האצילות. אחר כך כשיורדים לפרשיה השניה, שמתחילה "כי יהיה בך אביון" כבר אחרת – נכנסים לתוך הטבע. אבל להיות במצב של "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט, ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו" – זה למעלה מהטבע (של העולם הזה, עלמא דשיקרא) לגמרי.

34.             רמזי "צדיק חי עלמין" ב'ששי'

יש עוד סימן יפהפה שלא אמרנו: בכל הפרשיה הזו של 'ששי' יש חי פסוקים – חי שייך לספירת היסוד, ו'ששי' הוא יסוד. ה"צדיק יסוד עולם" גם נקרא "צדיק חי עלמין". אמרנו שמורכב משלש פרשיות, שכל אחת ענין בפני עצמו – שמיטה, צדקה, הענקה. בשמיטה ששה פסוקים, בצדקה חמשה פסוקים ובהענקה שבעה פסוקים – סה"כ חי פסוקים. מה הפסוק הראשון? "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" – חי אותיות. מה המלה הבאה? המלה הראשונה של הפסוק השני – "וזה [דבר השמטה]" – בגימטריא חי, בחלוקה של ו-ז-ה, חלוקת שלש הפרשיות מבחינת הפסוקים (ומה שבצירוף וזה ה-ה של פרשת הצדקה באה לאחר ה-ז של פרשת ההענקה, היינו לרמוז שהאביון השני של פרשת הצדקה – "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" הוא כבר ירד לעולם העשיה, והיינו מה ש-ה עילאה משתקפת ב-ה תתאה, "כאמה בתה", וד"ל). גם הענקה קשורה לשנת השבע של כל עבד. שמיטה היא במחזור השמיטות, משא"כ השבע של עבד עברי, אבל בשניהם יש מחזור של שש ושבע. עוד ענין ש"נעוץ סופן בתחלתן". האמצע היא מצות צדקה.

35.             שבעת שמות העני כנגד הספירות

היינו באמצע שמות העני: אמרנו שיש רק מקום אחד בחז"ל שמסביר קצת את משמעות כל מלה. הכלל הוא עני, כמו שיש למשל שבעת עממי כנען, שכנען הוא גם כלל וגם פרט – הרבה פעמים הכלל הוא אחד הפרטים. הכלל הוא עני, והוא גם הפרט הראשון, שאותו לא מפרשים.

האריז"ל מסביר את הסוד של המלה עני: עני אותיות עין שעולה ה"פ הוי', אך עיקר כוונת עני (איש מסכן) הוא אחורי שם מה (האחוריים של מה = אדם): יוד יוד הא יוד הא ואו יוד הא ואו הא. האחוריים של השרש של שם הוי' עולה חסד, ואילו האחוריים של המילוי, מילוי מה (אדם) עולה עני, היינו מה שעני בחסד (אחורי חלק המילוי בלבד עולה חן, כמו ה"פנימיים" של אותיות השרש, כלומר שעני הוא "חן וחסד"). אחרי העני בא האביון, שיותר עני ממנו (שתאב לכל דבר, אצלו הצמצום – צמצום הפרנסה והחיות – מורגש ביותר, כאילו הצמצום כפשוטו, ועל כן הוא כנגד הגבורה, מדת הצמצום), המסכן, הרש, הדל, הדך והמך. זו הגרסא הראשונה, הכי פשוטה ועיקרית, של שבעת שמות העני.

יש פה פרשה מאד חשובה. כולנו עניים, גם ניצוץ המשיח שבכל יהודי הוא עני – "עני ורכב על חמור". רוצים לתקן את החמור-החומריות, ומי שעושה זאת הוא עני. כל אחד מאתנו בפרט הוא משבעת אלה. מאד כדאי בתורת הנפש לאבחן כל 'פציינט' שמגיע אם הוא עני-אביון-מסכן-רש-דל-דך-מך – זה עיקר האבחון.

יש גירסא עם עוד כמה שמות, אבל זו העיקרית. מנינו אותם לפי הספירות: העני שצריך לתת לו כסף, צדקה, הוא החסד. האביון – הגבורה. המסכן – התפארת. הרש – הנצח. הדל – ההוד. הדך הוא היסוד – מה שמענין אותנו במיוחד, דוקא בו יש נטיה לבעיה נפשית חמורה (פעמים רבות של בנות), כמו שנסביר. המך – "מאך דא ארץ ישראל" – הוא המלכות של כל העניים. שוב, זו סוגיא חשובה מאד בפני עצמה. ולסיכום:

36.             ביאור ההקבלה מחסד עד הוד

כולם עניים, אבל יש אחד שקוראים לו עני – לשון עינוי, כמו חמשה עינויים של יום כפור. אביון – תאב לכל דבר, יותר מהעני. לשון חדש אב – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". מה היחוד של מסכן? חז"ל אומרים שהוא מבוזה, לומדים מהפסוק "חכמת המסכן בזויה" – מסכן הוא אחד שמבזים אותו. אמרנו שזה אבחון פסיכולוגי ראשוני. אחד שהבעיה הנפשית שלו היא בעיה בחברה, שהוא מבוזה – לאו דוקא בגלל שאין לו כסף. הוא מסכן, סוג של עני, אבל הוא עני כי מבזים אותו. כך חז"ל מפרשים, שמסכן הוא אדם מבוזה. לגבי רש ודל – וזהו הסימן שהולכים יחד, תרין פלגי גופא – כתוב "רש מנכסים, דל מנכסים". "ולרש אין כל", אין לו נכסים, אין לו רכוש, אין לו חשבון בנק. יש משהו ברשות שאין לי נכסים, אין לי גב-גיבוי, אין לי רגלים. הרי העושר, הכסף, מעמיד את האדם על רגליו – נצח והוד. לשני אלה אין רגלים, הם בלי נכסים, ועל כן הם כנגד הספירות נצח והוד, שתי הרגלים בנפש. זה הפירוש של חז"ל.

37.             הדך והמך – יסוד ומלכות

הכי מענינים הם שני האחרונים, הדך והמך. מי הוא דך? חז"ל אומרים שדך הוא לשון מדוכדך. למעלה מהיסוד יש את ספירת התפארת, המסכן-המבוזה. למה קשור לתפארת? כי ההיפך מבזיון – אחד מפואר, שמפארים אותו, וכאן במקום לפאר ולשבח אותו מבזים אותו. הוא היפך התפארת, ולכן מקומו בתפארת, כלומר כנגד התפארת. מה היסוד, שתחת התפארת בקו האמצעי? לא שמבזים אותו, רק שהוא בתוך עצמו במצב נפשי מדוכדך. מכל המצבים הנפשיים, דכאון הכי מזוהה. אבל איך חז"ל מפרשים נפשית להיות מדוכדך? אומרים שאדם מדוכדך רואה אוכל ואין לו תיאבון לאכול, רואה משקה ולא שותה. כלומר, הסימן של דכדוך בנפש הוא חוסר תאוה, חוסר תיאבון (לאביון יש תיאבון, אדרבה הוא תאב לכל דבר, אביון לשון תיאבון).

בכלל תאוה שייכת לצדיק, יש תאוה טובה, "תאות צדיקים יתן". אחד שכבר אבד את התאוות הוא מדוכדך. מה הסימן לאחד שנמצא בדכאון? אין לו מוטיבציה לקום בבקר, לאכול ולשתות. אמרנו שהמצב של דך שייך ליסוד, קשור לברית – אות הברית שייכת לבנים בפרט, אבל הבעיה הזו פעמים רבות שייכת דוקא לבנות: איבוד תיאבון, דכדוך בנפש. כך חז"ל מפרשים. אם כן, זו אולי הבעיה הכי יסודית, העני של ספירת היסוד – הדך.

מהו מך? כבר במלכות. המך במלכות הוא באמת חלק מהמלכות – מלך בלי ה-ל (שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, ואם אין לו את ל המעלות הוא נשאר מך). חז"ל אומרים שמך הוא מי שכולם דורסים עליו. בתפארת מבזים אותו, "חכמת המסכן בזויה", ובמלכות דורכים עליו. מך הוא פשוט אחד שמתיחסים אליו כעפרא דארעא, קרקע עולם, הוא המלכות. התפארת והמלכות הם שני דברים שונים – אחד שהבעיה שלו היא ביזוי, שמרגיש עצמו מבוזה, ואחד שהוא כאסקופא הנדרסת (ושרשו בקדושה – "ונפשי כעפר לכל תהיה", שאין מעלה גדולה מזו – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר").

38.             תיקון שבעת העניים בפרשת ראה

אם כן, אלו שבעת השמות של העני. התיקון של כולם הוא 'ששי' של פרשת ראה. אם כן, יש לנו השבוע משימה מיוחדת לתקן את כל העניים האלה, בכל העולמות, ולגלות את הניצוץ של "עני ורכב על חמור", מלך המשיח, בתוך כל אחד. יש אחד שעיקר הניצוץ של מלך המשיח הוא עני, יש אביון, מסכן, רש וכו'. רש מאד מתאים לספירת הנצח, כפי שדורשים חז"ל "תחנונים ידבר רש" על משה רבינו שבמדות הלב ספירתו נצח. רש-דל הם נצח והוד, והמכנה המשותף שאין להם רגלים-נכסים – כמו הבעטלר בלי רגלים של רבי נחמן. המדוכדך הוא היסוד והמך, "וכי ימוך אחיך" (הנאמר בעבד עברי המוכר עצמו מפני דוחקו כנ"ל, שהגיעו מים עד נפש ואינו מסוגל לגנוב, ויש לומר שכנראה מתנוצץ אצלו ניצוץ של חכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא" – שבלאו הכי עתיד להמכר לעבד בגנבתו אז למה לחכות כו'), הוא המלכות.

39.             רמזי שבעת השמות

כשיש לנו כזה פרצוף יפה של עניים מה עושים? צריך מיד לעשות את החשבון של השבעה. זה קל, נשים לב שלרוב העניים אין יותר מדי אותיות: עני אביון (= צדקה) מסכן רש דל דך מך עולה 987. מי זוכר את המספר הזה? מספר מיוחד, 'מספר אהבה' (סדרת אהבה, חתך זהב) – המספר ה-16 בסדרת האהבה.

נאמר תופעה מענינת מאד. סדרת האהבה היא מהחשובות במתמטיקה, ה' ברא בה את העולם. המספר 13 הוא המספר השביעי בה, ואחר כך כל שבעה מספרים המספר יהיה כפולה של 13 (באמת אין זה תלוי בכך ש-13 הוא השביעי בסדרה, בכל סדרה מצטרפת שיש בה כפולה של 13, כל מספר שביעי יהיה כפולה של 13, יש כאן קשר עצמי בין 13 ל-7). הסדרה מתחילה 1,1, 2, 3, 5, 8, 13. אחר כך 21, השמיני, הוא כבר כפולת 7. הכלל אומר שכל מספר שמיני יהיה כפולה של 7. כל מספר שביעי כפולת 13 וכל שמיני כפולת 7. יש פה קשר בין 7 ל-8.

אמרנו שיש חז"ל אחד עם שבעה שמות לעני ואחד עם שמונה שמות לעני. המספר השני אחרי 21 שמתחלק בשבע הוא 987, ויש שבעה שמות (מתחלק גם ב-21, 21 פעמים בטול, ופרשת ראה היא פרשת ה-בטול בתורה כנ"ל) – 141, קודם כל בגימטריא אפס, "אפס כי לא יהיה בך אביון". בזכות כל העניים בעולם מגיעים למצב של "אפס", הכל מתאפס, "לא יהיה בך אביון" בכלל. קודם צריך להתעצם עם כולם יחד ואז לא צריך אף אחד. הממוצע הוא עוד מלה חשובה – מצוה. בספר התניא קדישא כתוב כלל גדול בחסידות, שסתם "מצוה" לפי תלמוד ירושלמי היא צדקה. צריך באמת לעלות עולמות. בעולם הבריאה צריך לפתוח את הלב והיד לתת צדקה, ואז זוכים להגיע לעולם האצילות ששם "אפס", על דרך מצוות בטלות לעתיד לבא, שגם המצוה עצמה הופכת להיות אפס.

אולי אפילו נאמר פשט: מתי מצוות בטלות לעתיד לבוא, בתחית המתים? מתי שאין עניים ("עני חשוב כמת", ולעתיד לבוא יהיו כולם עשירים, כל העניים יקומו לתחיה). סתם מצוה היא לתת צדקה, ומתי צריך לתת צדקה? כשיש עני. כל זמן שהסדר של העולם הזה הוא "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" אז יש מצוה של צדקה, וממילא אף מצוה לא בטלה. כל המצוות בעולם תלויות בצדקה, המצוה הכללית, והיא תלויה במציאות – יש אביון או אין אביון. כל זמן שיש אביון יש מצות צדקה וממילא יש את כל המצוות. ברגע שאין יותר אביון אין את המצוה הכללית של צדקה וממילא אין אף מצוה. אומר שעיקר הלע"ל הוא שנת השבע, שנת השמטה, "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה", "באשר דבר מלך שלטון", "מלך עליון".

40.             "רש ואיש תככים"

עשינו רמז מאד יפה. צריך להשלים עוד גרסא של שמונה שמות. בגרסא של שמונה שמות הוא משום מה מוציא אחד מהשבעה ומוסיף שנים. הוא מוציא את הדל, שהיה כנגד ספירת ההוד, ומוסיף תכך והלך. אם קודם הדל היה בן הזוג של הרש, כעת התכך הוא בן הזוג של רש. איך יודעים שזו כוונת חז"ל? פסוק מפורש, "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'". יש כמה פירושים, גם בחז"ל, לפסוק זה, אבל בכל אופן רואים שהן בני זוג – נצח והוד. על פי פשט רוב המפרשים מסבירים ש"רש ואיש תככים" שניהם עניים, גם לפי חז"ל זה (שמונה את התכך, האיש תככים, בין שמות העניים).

אפשר לומר שמי שלא מונה אותו מפרש ש"איש תככים" הוא בינוני. רוב המפרשים מסבירים ש"איש תככים" הוא גם סוג של עני – שני סוגי עניים שמתחברים. מה לומדים מכאן, שאם רוצים לעשות אחדות בעם ישראל היא מתחילה מלהפגיש בין הרשים ואנשי התככים, עם כל המשמעויות של איש תככים. זה יסוד "איהו בנצח, איהי בהוד", יסוד התיקון, ואז "מאיר עיני שניהם הוי'". אם רוצים לעשות תנועת אחדות, מתחיל מ"רש ואיש תככים" (ר"ת רות, אם המלכות, שהיא גם ר"ת "רגזו ואל תחטאו", כמבואר במ"א[18]).

איך הפשטנים מסבירים את ההבדל? שרש הוא רש מלכתחילה, אף פעם לא היו לו נכסים. אבל "איש תככים" הוא מלשון שבר – תכך פירושו שבר – והוא איש שנשבר לו, שבר כלי, "תוך ומרמה". לא אחד שנולד עני, אלא אחד שבאמת היה עשיר והוא נשבר וירד מנכסיו. אם כן, שניהם ללא נכסים, אבל לרש לכתחילה לא היו נכסים ואילו לתכך היו הרבה נכסים רק שהוא אבד את רכושו.

איך יודעים שודאי שייך לספירת ההוד? עליה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית". הוד על דרך הון (כידוע ש"[כל] הון יקר ונעים" כנגד הוד יסוד נצח) – היה לו הון, רק שנהפך למשחית, הכל הלך לאיבוד, הכל ירד לטמיון. זה איש תככים, והם זוג, עליהם להפגש יחד.

41.             תכך ו-הלך ורמזי השמות בגירסא זו

מה לגבי הלך? חז"ל לא מסבירים, אבל צריך לומר – מאיפה יש בכלל את הביטוי הזה? ממשל הרש, כבשת הרש של נתן הנביא לפני דוד – יש שם רש, ויש הלך, היצר הרע, שלאט לאט מתלבש על הבעלים שעושה חטא נורא, גונב את כבשת הרש ושוחט אותה כדי לתת לאותו הלך. אם כן, ההלך הוא הלעו"ז של הרש.

נעשה חשבון: המדרש מופיע בכמה מקומות, והכי מדויק שהשם הוא תכך. יש מי שאומר שנקרא "תככים" ויש מי שאומר שנקרא "איש תככים", אבל ברור שהיסוד הוא תכך. רק תכך עולה 440, הלך עולה 55 – תכך שוה ח"פ הלך, יש שמונה 'הלכים' בתוך תכך אחד. לכן נכלול את ההלך בתוך התכך, ונעשה שוב פרצוף. אותו פרצוף, רק שנוציא את הדל ונכניס את התכך (שכולל שמונה הלכים בעצמו).

איך אני יודע שההלך בהוד? היא רגל שמאל, מנהיגת חוש ההילוך בספר יצירה. 987 פחות דל בתוספת תכך עולה 1393. זה שהמספר הראשון הוא כפולת 7 (חוץ מהיותו מספר אהבה, ושאר הסגולות) כבר חידוש, 1 ל-7, והסיכוי שהמספר השני יתחלק הוא שוב 1 ל-7 – כבר 1 ל-49 – אבל הוא עולה ז"פ צדקה. הממוצע הקודם היה מצוה וכעת הוא צדקה (שהיא סתם מצוה בירושלמי), עני-אביון – שתי המדות שכוללות את כל השבע. ב'ששי' יש הרבה אביון, ופעם אחת גם עני – "לעניך ולאביֹנך".

כל זה היה פרק בפני עצמו, הפרק של העניים, שהתיקון שלהם הוא פרשת ראה – בזכות האביון של ששי, עם שלש המצוות, באצילות-בריאה-יצירה (וגם עשיה כנ"ל) של שמיטה-צדקה-הענקה (ועוד צדקה).

42.             ד. "לו"

43.             ח פעמים "לו" בששי

אחרון אחרון חביב, יש מלה פשוטה, של שתי אותיות, שמאד מודגשת ב'ששי' של ראה – "לו". אמרנו שיש חי פסוקים, בראשון חי אותיות והמלה הבאה, "וזה", עולה חי. פעמיים חי עולה לו. "לו" היא מלה פשוטה, אבל על רוב ה"לו" שמופיעים כאן יש דרוש מיוחד בחז"ל. כלומר, חז"ל מציינים ודורשים בצורה יפהפיה כמעט כל "לו" שיש ב'ששי' של פרשת ראה. לו עולה חי-חי ("חי חי הוא יודך כמני היום"). טוב פעמים לו עולה ברית – 'ששי' הוא ברית, "אות ברית קדש". הצדיק מברר את רפח ניצוצין, כמבואר אצלנו בסוד החשבון (צדיק ברבוע = רפח במשולש), ויש כוונה אחת בקבלה שהם ח פעמים לו. והנה, ב'ששי' של פרשת ראה יש בדיוק ח פעמים המלה "לו", בגימטריא רפח, סוד הניצוצין שעל ה"צדיק יסוד עולם" לברר (והם – ה-ח פעמים לו בגימטריא רפח, רפח הניצוצין שעל הצדיק לברר – כבר רמוזים בפסוק הראשון של ראה: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – "היום ברכה" = רפח, וב"היום ברכה" יש ח אותיות, נמצא שממוצע כל אות = לו!). איך הוא מברר אותם? על ידי מצוות שמיטה-צדקה-הענקה. בעצם כל ח הפעמים לו הם רק בעולם הבריאה והיצירה – בפרשיה של צדקה ובפרשיה של הענקה.

44.             "לו" של הנותן ושל המקבל

על צדקה כתוב "כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" – פעמיים "לו". מי זוכר דרוש מיוחד ומופלא על ה"לו" השני? על "אשר יחסר לו" דורשים "אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו", אבל על "לו" יש דרוש מיוחד – "'לו' זו אשה". מכאן המצוה לעשות שידוכים בתורה. עיקר מה שחסר לאדם הוא בת זוג, ואם חסרה לו בת זוג יש מצוה – ה'שפיץ' של מצות צדקה – לעשות לו שידוך. לומדים לו-לו לגזרה שוה – "אעשה לו עזר כנגדו" (ואנחנו מסבירים[19] שדוקא ה"לו" שם היא המדרגה הכי גבוהה של אשה לאיש, סוד לו צדיקים שבדור, מסירות הנפש הגמורה של אשה לאיש) ו"אשר יחסר לו".

הרבי בשיחה על כך שמצות צדקה כוללת גם פתיחה פנימית של הלב והיד וגם שתכל'ס הכסף יגיע לנצרך, אפילו מאה פעמים, אומר שה"לו" ב"פתח תפתח את ידך לו" חוזר גם על הנותן – גם ה"לו" של הנותן וגם ה"לו" של העני, על העשיר לפתוח את הלב ואת היד שלו לעני. ה"לו" השני הוא כבר לתת לו אשה.

45.             חמש פעמים "לו" בצדקה

מה כתוב הלאה? "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל הוי' והיה בך חטא" – שאם האדם סוגר את הלב והיד והעני קורא עליו לה' יש לו חטא. רש"י מביא מחז"ל שגם אם העני לא קורא יש לו חטא, אבל הפורענות ממהרת לבוא אם העני צועק רחמים לה', שלא מרחמים עליו ולא נותנים לו. זה ה"לו" השלישי. אחר כך כתוב: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" – מאד מודגש, למה צריך לכתוב כל הזמן "לו"?! "כי בגלל הדבר הזה יברכך הוי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביֹנך בארצך". עד כאן, סוף מצות צדקה, יש חמשה "לו" – שנים בפסוק הראשון, אחד של "ולא תתן לו" (קשור לאלול, לא-לו), וכדי לשלול את השלילה של "לא תתן לו" כתוב עוד פעמיים "לו".

חוץ מזה שדורשים "נתון תתן לו" בדרוש שלא כל פעם רש"י מביא מחז"ל – "אפילו מאה פעמים" – יש דרוש של חז"ל שאומרים של"לו" כאן יש עוד פשט. דברים מאד מיוחדים של המלה "לו". דורשים ש"לו" כאן היינו "בינך לבינו", מכאן ללשכת חשאין בבית המקדש. מהמלה "לו" לומדים שצריך לתת את הצדקה בצנעא, בינך לבינו. כמה שוה "בינך לבינו"? יש צניעות, חוזר קצת ל"'לו' זו אשה" – יחס בין איש לאשה הוא גם צנוע (ומשתמשים באותו לשון, דברים שבינו לבינה). לשון חז"ל "בינך לבינו" עולה 180, ה"פ "לו" שהיו עד כאן. רש"י כותב טפה אחרת, "בינו ובינך" – כל אחד רוצה גימטריא משלו... – עולה יוסף, ו פעמים הוי', כאן הששי, הצדיק. הוא גם האביון וגם המשפיע לאביון, הנותן. אם כן, מהמלה "לו" כאן לומדים עוד משהו חשוב.

46.             שלש פעמים "לו" בהענקה

בפרשת צדקה יש ה"פ "לו", ואחר כך "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך הוי' אלהיך תתן לו". שוב דגש מודגש מאד. מי שקורא שומע שיש פה 'יותר מדי' דגש על המלה הפשוטה "לו". גם "העניק תעניק לו" – "אפילו מאה פעמים" (שהגר"א משמיט) – ובסוף אותו פסוק "תתן לו". הולך בזוגות, כך היה בצדקה בתחלה ובסוף, וכך גם פה. עד כאן יש שבעה "לו". אחרון אחרון חביב, בהמשך הפרשה כתוב "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך". הפעם השמינית היא לכאורה משהו לא טוב, אבל "לו" מאד טוב – צריך להחליט אם טוב או לא. העבד הולך להיות עבד נרצע, שלכאורה לא מה שהתורה רוצה לכתחילה. הוא מתעקש, רוצה להשאר עבד, למה? אומר בפירוש "כי טוב לו עמך".

מהביטוי "טוב לו" – הכי מיוחד כאן, הסוף – לומדים הרבה דברים. למשל, שאם העבד חולה הוא לא נרצע – צריך להיות טוב לו בפשטות, בגשמיות, בטוב הנראה והנגלה. לומדים ש"כי טוב לו עמך" הולך גם על האדון, ואם האדון חולה גם העבד לא נרצע – צריך להיות "טוב לו" גם לעבד וגם לאדון. גם לומדים שכשם שהעבד אוהב את האדון, כמ"ש "כי אהבך ואת ביתך", כך האדון אוהב את העבד ("כי טוב לו עמך" בשני הכיוונים), אחרת אין העבד נרצע. יש עוד כמה וכמה דברים שלומדים מ"טוב לו עמך" (כמו שכל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו כנ"ל, לימוד שאינו קשור לדין נרצע בכלל, ללמד שלכתחילה, בכל עבד עברי ואדון, צריך להיות "טוב לו עמך"[20]).

47.             שבעת "לו" כנגד הספירות

שוב, יש פה שמונה "לו" בכל 'ששי'. ודאי הולך כנגד הספירות – צריך להסביר. הסדר הוא לו-לו לו לו-לו לו-לו לו – ג זוגות ו-ב בודדים: חסד-גבורה – עצם פתיחת הלב והיד, תיקון הגברא מצד החסד כנ"ל, והתגברות החסד להשפיע כל מה שחסר לו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לשדך לו אשה, בנין המלכות מהגבורה; תפארת – "ולא תתן לו" פגם במדת הרחמים; נצח-הוד – המעשה הוא העיקר – "נתון תתן לו... בתתך לו"; יסוד-מלכות – ההענקה היא עיקר פעולת היסוד, "פעלת צדיק לחיים" – "העניק תעניק לו", וההמשך "אשר ברכך הוי' אלהיך תתן לו" היינו תוספת ברכה למלכות, כנגד "ואף [סוד 'אף עשיתיו'] לאמתך תעשה כן", ירידת המלכות להאיר ולהחיות את העולמות התחתונים (סוד עבד נרצע). ולסיכום:

האחרון, שחותם את כל ה"לו"ים כאן הוא "טוב לו עמך".

48.             רמזי ח"פ "לו" ו"טוב לו"

נעשה גימטריא מיוחדת: במקום לחבר את אותיות כל מלה נעשה כפל, רק של "טוב לו". טוב בהכאת אותיות – ט פעמים ו פעמים ב – עולה 108, ג"פ לו (שלשת ה"לו" שהיו בפרשת עבד עברי). לו בהכאת אותיות – ל פעמים ו – עולה 180, ה"פ לו (שהיו בפרשה הקודמת, פרשת צדקה). בכלל, זה משהו פשוט שכפל האותיות יהיה כפולת החבור שלהן? לגמרי לא פשוט, משהו נדיר מאד. זה ש-ל פעמים ו עולה כפולת ל פלוס ו – בכלל לא פשוט. אם כן, "טוב לו" בהכאת כל מלה עולה ג"פ לו ועוד ה"פ לו – לפי חלוקת הפרשיות – שעולה רפח = ח פעמים לו. כל תיקון רפח הניצוצין של הצדיק יסוד עולם הם "כי טוב לו". גם על מה שלא פרטנו יש דרשות של חז"ל, "תן לחכם ויחכם עוד". חז"ל שמים לב כאן לכל ה"לו" בששי.

49.             הנוסחא של 'ששי': n פעמים משולש n

איך הגענו ל-רפח? יש הרבה כוונות ל-רפח, מספר יסודי בקבלה, ויש כוונה שהוא ח"פ לו. מה הקשר בין ח ל-לו? נעשה תרגיל לכתה ב בילדים. יש לנו רק שתי רמות תרגילים – לכתה א ולכתה ב. כעת תרגיל לכתה ב:

לו הוא המשולש של ח (כמו לו נרות חנוכה), כל המספרים מ-א עד ח (הוא גם הרבוע של ו, אבל לעניננו הוא משולש ח). מה לפי זה סוד רפח? הוא בתוך סדרה שבחשבון כותבים אותה כפול n משולש n. הסדרה הזו, שאחד המספרים בה הוא רפח, מה יהיה המספר הקודם? 7 כפול כח (משולש 7) – סימן הפסוק הראשון של התורה, ז מלים ו-כח אותיות – 196, 14 ברבוע. המספר הקודם 6 כפול 21 – 126, מספר פסוקי פרשת ראה – ו"פ יהו (ששה צירופים של יהו, וכן אחורי שם אדנ-י: א אד אדנ אדנ-י). המספר הקודם 75 – 5 פעמים 15 – שהיה לנו בסדרת ההענקה. לפני כן 40, 4 פעמים 10. לפני כן 3 פעמים 6 – חי (הסימן של ששי, חי פסוקים ובפסוק הראשון חי אותיות ואחר כך "וזה" = חי). יש הרבה כוונות של חי, הוא רבוע כפול וכו', אבל כאן שייך לסדרה שלנו. לפני חי בא 6 – 2 כפול 3 – ו, ששי. לפני 6 – 1. אז עד רפח: 1, 6, 18, 40, 75, 126, 196, 288. מה אחר כך? 9 כפול 45 – 405. אחר כך 10 כפול 55 – 550, נשר, המתקה, רחמים רבים. יש לנו סדרה מיוחדת שצריך להתבונן מה מהותה.

50.             גימטרית כל פרשית הענקה

אבל קודם כל נעשה גימטריא של כל שבעת הפסוקים של פרשת הענקת עבד עברי: אי אפשר על המקום (יש תכנה שיכולה לבדוק), אבל כל הפרשיה עולה 26011. מה אומר המספר הזה? המשיח הוא היחידה הכללית של עם ישראל. יחידה היא מספר מאד חשוב, 37. 26011 עולה 37 כפול 703, המשולש של 37! כלומר, הגימטריא של כל הפרשיה היא גם בסדרה הזו, פלאי פלאים (והוא עולה 19 כפול 37 ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זה רוחו של מלך המשיח). רואים שהתורה רוצה כאן ללמד אותנו אודות הסדרה הזו של n כפול משולש n.

51.             פירמידה של מספרי חשמל

מה זה אומר? קודם כל, איך אפשר לצייר? זו סדרה בכמה ממדים. יש בה שלשה ממדים. רק משולש n הוא שני ממדים, והכפל ב-n הוא עוד ממד. איך אפשר לצייר זאת במחשבה, מה הסדר לחשב מה הצורה הגיאומטרית המתבקשת של צורה זו? עושים לפי ההפרשים. אמרנו שהסדרה הזו מתחילה 1, 6, 18, 40. ההפרשים יהיו סדרה פשוטה בשני ממדים. אם, למשל, הסדרה שנקבל בהפרשים תהיה אחת מהצורות המובהקות שלנו, שאנחנו מכירים, ממילא יאמר איך צריך לעשות את הצורה החדשה בשלשה ממדים. ההפרשים הם 5, 12, 22, 35, 51, 70.

מישהו זוכר סדרה זו? למדנו לפני כמה שבועות[21], אלו מספרי החשמל (או, בלשון העולם, המספרים המחומשים). אם ההפרשים כאן הם סדרת המחומשים, אז מה הוא n כפול משולש n בשלשה ממדים? פשוט לבנות פירמידה של מחומשים. המחומש הראשון הוא 1, אני שם אותו על המחומש השני, 5, אני מקבל 6. אם אשים את 6 אלה על המחומש השלישי, 12, אקבל 18, וכך הלאה. זאת אומרת שיש פה פירמידה של חשמל. כלומר, חשמל בשלשה ממדים. משום מה, זה הענין, הרעיון, שהתורה כאן רוצה שנעלה עליו. כדי לתקן את השמיטה בעולם האצילות, הצדקה בעולם הבריאה (והעשיה) והענקת עבד עברי ביצירה צריך את הסוד של החשמל בשלשה ממדים – מחומש מעל מחומש. כמובן צריך לעשות זאת, להראות לילד איך בונים – אפשר עם מטבעות. איך בונים רפח לפי זה? יצא ש-רפח ניצוצין זה מחומש של שמונה מדרגות, עד שמגיעים ל-שמונה פעמים משולש שמונה. זו מצוה של פרשת שבוע. רש"י כותב שהענקה צריכה להיות בגובה – בפרסום – ויש כאן מבנה של גובה.

52.             עוד רמזים בסדרה

נעשה עוד חשבון: לו ברבוע פרטי (ל ברבוע ועוד ו ברבוע) = 936 = לו פעמים הוי' ב"ה. והוא עולה 12 פעמים 78, שהוא משולש 12, כלומר שגם לו ברבוע פרטי נמצא בסדרה הנ"ל! עד מספר זה, כל מספרי הסדרה: 1 6 18 40 75 126 196 288 405 550 726 936 = 3367 = 7 פעמים 13 (המספר הראשוני ה-7) פעמים 37 (המספר הראשוני ה-13), מספר חשוב מאד. המספר הבא בסדרה, 13 פעמים משולש 13 (91, אמן וכו') = 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע.

53.             יוד קרת

בספר יצירה בונים עיר – קודם כל בונים בתים (כך וכך אבנים בונות כך וכך בתים), ואחר כך בונים עיר. עיקר הבנין בתורה הוא עיר, "קרתא דשופריא", עיר הקדש ירושלים, עיר הבירה של עם ישראל, מקום מקדשנו (בו עיקר השראת השכינה בישראל).

איפה רמוז כאן? באחת הנקודות שברשימת האבא של הרבי בענין הענקה. זו מצוה מ-תריג מצוות התורה, אך לא מופיעה במשנה – פלא בפני עצמו. הסוגיא בקידושין, יש כמה וכמה ברייתות, ואחת הברייתות אומרת "ענק עבד עברי לעצמו" ובנוגע ל"ענק אמה העבריה" יש שתי ברייתות – לעצמה או לאביה (והישוב ביניהן הוא שתלוי במצב, אם האבא בחיים – לאביה, אם לא – לעצמה).

שואלים חז"ל שלכאורה "ענק עבד עברי לעצמו" מיותר. מה זה בא לשלול? למי יהיה ענק עבד עברי אם לא לעצמו?! לכן אומר רב יוסף (= משיח = עבד עברי, והרי יוסף עצמו הוא העבד עברי כנ"ל) – "יו"ד קרת". ביטוי שלא מופיע בשום מקום בחז"ל. זה משהו 'בול' בשביל האבא של הרבי, אין יותר טוב מכזה דבר. ודאי ש"ענק עבד עברי לעצמו", מה הרבותא? "יו"ד קרת". מה רש"י אומר בגמרא? שלקח י, האות הכי קטנה, נקודה אחת, ועשה ממנה "קרת", עיר גדולה – "קרתא דשופריא" (לציין ש"לעצמו" עולה רלו, "ורב כח", "שיעור קומה של יוצר בראשית"). מה הכוונה? שעשה מגארנישט משהו גדול, מיותר, לא אמר-חדש שום דבר.

את הביטוי שלכאורה אמר משהו מיותר אפשר לומר בהרבה צורות, אבל כאן כתוב בסגנון שאין בשום מקום. רש"י מסביר, אבל ודאי וודאי שיש דברים סתומים בגו. קודם כל, נשים לב ש"יו"ד קרת" = יוד פעמים לו ("העניק תעניק לו [מכאן לומדים ש'ענק עבד עברי לעצמו', וה'לו' הוא הוא ה'קרת' שבונים מהיו"ד]")!

54.             "'לו' ולא לבעל חובו"

אחר כך בא אביי ואומר שכך אמר רב ששת (אביי ועוד רב ששת = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר") ש"תוטאי הוא" – גם מלה שלא מופיעה בשום מקום. כשפותחים את הגמרא בקידושין מסתכלים ולא מבינים – לא מה זה "יו"ד קרת" ולא מה זה "תוטאי". מה מתברר? שתוטאי הוא שם של חכם, שלא מופיע בשום מקום, כלום. יש לפעמים חכמים עם שמות מיוחדים, שמופיעים באופן נדיר מאד בחז"ל, אבל לפחות עוד פעם אחת שאכיר אותו, שאפשר להשוות מה הוא אומר. יש אחד שלא כתוב בשום מקום בעולם, רק כאן, ורב ששת אומר שזה תוטאי (הערך הממוצע של רב ששת תוטאי = "ענק עבד עברי לעצמו"!).

מה תוטאי אומר? דורש את ה"לו" של "העניק תעניק לו" – ב"ענק עבד עברי לעצמו" יש דין חשוב, שנלמד מהמלה "לו" האהובה לנו הערב. "תוטאי אומר 'לו' ולא לבעל חובו". העבד הזה היה גנב, ודאי חיב כסף להרבה אנשים. עבד שש שנים, יוצא לחופש, ויש לו מליון בעלי חוב שעטים עליו. האדון הטוב הזה נותן הענקה, "העניק תעניק", ולא ישאר אצלו כלום – כל בעלי החוב שלו יקפצו עליו. לכן התורה צריכה לומר שבהענקה הזו אסור לשום בעל חוב לנגוע – היא רק בשביל העבד ולא לבעלי חוב. בטוח שהוא חייב כסף, אבל זה "לו". בשביל דרוש חשוב וגאוני כזה צריך חכם שלא נמצא בשום מקום אחר, תוטאי. הוא אומר משהו פשוט, שיש צורך גדול בברייתא.

אם כן, יש פה שתי דעות – דעה אחת ש"ענק עבד עברי לעצמו" היינו "יו"ד קרת", לעשות מגארנישט משהו גדול, אבל יש משהו אחר מאד הגיוני, שהרמב"ם גם פוסק להלכה, דעת תוטאי (= "תוטאי אומר לו ולא לבעל חובו" = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע!).

55.             סגולות ההענקה – בנין "קרתא דשופריא" וסוד התפלין

קודם כל אנחנו לומדים מכאן, שפנימיות ענינה של מצות הענקה נרמזת כאן, היא סגולה לבנות יש מאין ממש, כאשר העיר ירושלים חרבה לבנות אותה מתוך י, מתוך נקודה קטנה של בטול, ולעשות ממנה קרת גדול. מכל הקריות, הקרת העיקרי היא ירושלים עיר הקדש, "קרתא דשופריא", "קריה נאמנה". אם כן, יש פה סגולה לבנות את ירושלים מכלום, בזכות מצות הענקת עבד עברי. סגולה שניה היא תוטאי.

האבא של הרבי אומר שאף על פי שכתוב תוטאי, ת-ט מתחלפות באותיות הלשון. יש פה רמז לעצם ההענקה, שהוא בסוד התפלין – טוטפות בין עיניך. תוטאי אומר "לו ולא לבעל חובו", כלומר שהענקה שייכת לעצמות העבד.

מה הווארט שלו, כשנעמיק? למה בעל החוב לא יכול לנגוע בענק? כי הענק הוא לא משהו אחר ממנו, "ענק עבד עברי לעצמו" – עצמי. עצמי זה משיח, הענק הופך אותו להיות ענק ועתיק ותענוג (כל פירושי לשון ענק). זה הוא, לעצמו, ולא לבעל חובו.

הוא אומר שהמשכה זו של "העניק תעניק" רומזת למצות תפלין, המשכת מוחין בכלל. כשהיה עבד היו לו רק מוחין דיניקה (של ו"ק, סוד "שש שנים יעבד"), וכשיוצא לחופש מקבל מוחין דגדלות. עיקר המוחין דגדלות הן "העניק תעניק לו" (מעתה ראוי שיתקיים אצלו "יפוצו מעינתיך חוצה" = אורו של משיח, שהיה עבד עברי) שרומזים לתפלין. אומר שכמו שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" כך אחד מרמזי תפלין הוא "תפל עליהם אימתה ופחד" – כוונה טובה להנחת תפלין מחר בבקר. אצל מי נופל אימתה ופחד? מי שרואה ענק. ענק מטיל אימה ופחד.

56.             שתי בחינות בהענקה – ברכת האדון ופדיון העבד

דוקא על העבד הזה, אחד שעבד שש שנים וכעת יוצא – כתוב "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך הוי' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". גם כאן יש שיחה מאד חשובה של הרבי, שהרבי לומד שיש בהענקה שתי בחינות, גם מצד המעניק-האדון, שיש לו מצוה לתת – ויש כל מיני הגבלות במצוה שלו, כמה ואיך ומה – ויש את הענין שהוא פודה את העבד, כמו "ויפדך הוי' אלהיך" ביציאת מצרים. יש ענין שהעבד יהיה משוחרר. מה הנפק"מ? כמו שאמרנו קודם, שמצד האדון צריך לתת לו דברים שיש בהם משום ברכה, לא כספים, אבל מצד פדית העבד – לא אכפת לו שיתנו לו גם הרבה כסף, גם ניחא לו.

על פי פשט נתינת הכסף היא לא חלק מהמצוה, אבל מסביר הרבי שיש ספרי – שהרמב"ם לא מביא – שלומד מהפסוק המפורש בתורה שהענקת עבד עברי היא כנגד ביזת מצרים וביזת הים ("העניק תעניק", הענקה כפולה, כנגד שתי ביזות), ושם היה כסף ובגדים, שלא כשר לקיום מצות הענקה לפי פשט. אלא מה? מצד ה"ויפדך" זה כן בסדר. מצד ההרגשה של השחרור והפיכת העבד לענק שמפחדים ממנו, "תפל עליהם אימתה ופחד" ממנו, כל דבר שתתן לו הוא בסדר. במצרים מי נתן את הענק? חלק ממצרים והעיקר מה'. סימן שלא תמיד האדון צריך לתת.

רבי לוי'ק אומר שהיות שהעבד הראשון הוא יוסף הצדיק, כאשר יצא מהכלא גם קבל הענקה מפרעה – טבעת, רבִד הזהב, בגדי שש וכו'. הוא קבל הענקה מגבריאל שלמד אותו בלילה אחד שבעים לשון – אומר שזו עיקר המשכת המוחין. הוא קבל הענקה מפוטיפר, דרך פרעה, שנתן לו את בתו – "אשר יחסר לו". הוא קבל כל מיני הענקות, לאו דוקא שעל פי הלכה, ואיך יודעים שכן נכלל בהענקה? מהמצוה של "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך הוי' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". כך מסביר הרבי, פשט פשוט שבלעדיו אי אפשר להסביר את הספרי (אף שלא נפסק להלכה).

הענין שצריך להפוך את העבד לענק עצמי, והכוונה הטובה לכך היא בהנחת תפלין כל יום – ה' מעניק לנו כאשר נותן לנו את המצוה להניח תפלין.

57.             עוד רמזי חשמל בפרשה

אחרון אחרון חביב, כדי עוד יותר להחליט את הסוד של הסדרה שעשינו קודם, הדבר המופלא של n כפול משולש n: כמה אותיות יש בפרשת הענקת עבד עברי? אם סופרים את האותיות יש 376 אותיות. אולי לפני כן סופרים מלים. כמה מלים יש פה? פרשה מאד מיוחדת – גם מספר המלים מיוחד, גם מספר האותיות, וגם הגימטריא הכי מיוחדת. יש בדיוק 100 מילים, רמז לכתר, סוד מאה, כמו מאה ברכות בכל יום – 10 ברבוע מלים, אסמכתא נפלאה לדברי הספרי הנ"ל על "העניק תעניק" – "אפילו מאה פעמים".

376 אותיות – שלום (צפור וכו'), "הוי' ימלך לעלם ועד" (שם שם הוי' ה-משיח מתחלת התורה) – שהמספר הצורני הוא מספר חשמל (מחומש). אמרנו שמספרי החשמל הם ההפרשים של מספרי n כפול משולש n. עוד יותר פלא, שהגימטריא הכללית היא הפירמידה של המחומשים, ומספר האותיות הוא מחומש בעצמו. מחומש הוא הרבוע של n פלוס משולש n מינוס 1. שלום הוא 120 פלוס 256 – המשולש של יה והרבוע של יו. בתוך הפרשיה הזו יש מלה אחת ששוה 120 (המשולש של החשמל, בחינת ה"חש" שבו, כמבואר במ"א) – "ויפדך" (המלה שהרבי מדגיש בשיחה). מתוך המלה הזו כל העומק של השיחה של הרבי.

נכתוב את "ויפדך" באתב"ש: פמוקל = 256! נמצא שתבת "ויפדך" רומזת בצורה נפלאה למספר האותיות בכל הפרשה: 376 = 120 ו-256 (יה במשולש ו-יו ברבוע)! מה המלה הראשונה של כל פרשת ראה? ראה. המלה האחרונה היא "לך", יחד 256, 16 ברבוע. יחד עם "ויפדך" עולה 376, מספר חשמל (נמצא ש"ויפדך" באתב"ש הוא סוד תחלת וסוף פרשת ראה, הכל נכלל בתבת "ויפדך"). משלים את כל הסוד שאמרנו.

58.             "ויפדך" – תיקון הדך-היסוד

נתבונן עוד במלה "ויפדך": השרש הוא פדה – "פדה בשלום נפשי" – הסוד של פד, תיקון הברית ששייך ל'ששי'. פדיון נפש הוא תיקון הברית. אבל במלה "ויפדך" יש לי פד וגם דך – העני שביסוד, המדוכדך – אז "ויפדך" היינו שה' פודה את המדוכדך, המדוכא. עבד עברי אחרי שש שנים או שמגיע למצב של "כי טוב לו עמך", שטוב לו להשאר, או שמגיע למצב קצת מדוכדך אחרי שש שנים של עבדות וצריך לפדות אותו, להוציא אותו ממצב זה לגמרי ולהפוך אותו לענק, גם ברוח וגם בגשם.

59.             שש הברכות ב-חי הפסוקים

עד כאן כמה רמזים בפרשה הזו, של 'ששי' עם השמיטה והצדקה וההענקה לעבד עברי – הכל מקור הברכה. הגענו לכך מכך שבפסוקים האלה יש הכי הרבה ברכה:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה להוי'. את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך [ברך יברכך = דעת, עיקר הברכה היא להמשיך דעת] הוי' [= 500, פרו ורבו וכו'] בארץ [= 793 = 13 פעמים 61, מספר מגן דוד] אשר הוי' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע בקול הוי' אלהיך לשמר לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. כי הוי' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו. [עד כאן הפרשיה הראשונה, מצות השמיטה, כנגד עולם האצילות. ג הברכות שכאן – "ברך יברכך... ברכך" = 716 = משיח משיח (ב"פ עבד עברי), כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (הר"ת = דוד ושאר האותיות = שבת).]

כי יהיה בך [השער של ברכה, יש כאן כמה וכמה] אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר הוי' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל הוי' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך [הברכה הרביעית] הוי' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך. [עד כאן הפרשיה השניה, מצות הצדקה וגמ"ח, כנגד עולם הבריאה (והעשיה).]

[העיקר, הענקת עבד עברי:] כי ימכר לך אחיך העברי [= הוי' ברבוע] או העבריה [אין מכירת בית דין באמה העבריה, לכן חז"ל מחלקים, ש'כי ימכר לך' הולך על 'אחיך העברי', ואילו 'או העבריה' הולך על ההמשך, 'ועבדך שש שנים ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך', חידוש שגם אמה העבריה משתחררת אחרי שנות עבודה (אם קדמו לסימנים).] ועבדך שש שנים ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך [כנגד כללות המוחין, כפי שמסביר אבא של הרבי: צאנך כולל כבשים ועזים, כנגד "תרין עטרין" של הדעת – העיקר. גרנך – חכמה. יקבך – יין, בינה. הסדר דעת-חכמה-בינה, הצירוף של התפארת. עד כאן העבד היה רק עם מוחין דקטנות, ועתה ממשיכים לו מוחין דגדלות] אשר ברכך הוי' אלהיך תתן לו. [הברכה החמישית, ומכאן לומדים כל דבר שיש בו משום ברכה, אבל לא דברים שאין בהם משום ברכה כמו כספים ובגדים.]

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך הוי' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך [יש כאן לימוד מיוחד של חז"ל, שצריך לומר שאני אוהב את האדון ואת ביתו – אין עבד נרצע לאדון שאין לו אשה ומשפחה. אין התאהבות באדון רווק. מותר להתאהב באדון שיש לו משפחה, שיש לו בית. עצם הדבר שמתאהב יותר מדי באדון הוא דיעבד, אבל מ'ביתך' לומדים שאם לאדון אין בית, אין אשה ומשפחה, אין לעבד להתאהב בו גם אם רוצה – לא יכול להיות עבד נרצע.] כי טוב לו עמך.

ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן [עוד פעם פלא, שהפשט אומר לעשות לאמה כמו לעבד, ובשניהם היפך ההלכה. בפסוק הראשון משמע שגם את האמה בית דין מוכרים בגניבתה, וחז"ל אומרים שח"ו – לא מוכרים אשה בבית דין, לכן דורשים אחרת. גם כאן כתוב בסוף 'ואף לאמתך תעשה כן', שכל "בן חמש למקרא" שקורא חושב שהכוונה שגם אמה נרצעת, אבל זה היפך ההלכה – אמה אף פעם לא נרצעת. אז מה הדין של 'תעשה כן'? לענין הענקה.

אם כן, יש שני חידושים שלומדים על האמה – האחד שיוצאת בשנים, אחרי שש שנים, וחידוש שני שמגיעה לה גם הענקה. אבל משהו פלא, שבשני המקרים כתוב בצורה שכאשר קוראים פשוט נשמע משהו הפוך לגמרי. כלומר, על פי פשט משמע שאשה היא כמו איש לגמרי, וחז"ל אומרים שלא – אשה היא לא כמו איש, היא מין הרך, לא מוכרים אותה והיא לא נרצעת ח"ו, אלא דוקא נותנים לה צ'ופר, פעמיים נגד הפשט, היא יוצאת לחופש אחר שש שנים והיא מקבלת הענקה. גם צריך להתבונן בזה, שמהתורה שבכתב כאילו נשמע שהאשה היא גברית לכל דבר, וכל הדינים הגבריים מתאימים גם לאשה, וחז"ל צריכים להוציא מהפשט ולומר שהאשה היא נשית ומשהו גברי לא שייך לה כלל.].

לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה. [עד כאן הפרשיה השלישית, מצות הענקה, כנגד עולם היצירה. בצדקה ובהענקה, כנגד בי"ע התחתונים יש ג לשונות של ברכה: "יברכך... ברכך... וברכך" = 742, כפולה של 7, מתאים להשלים את הנ"ל ש-ג הברכות שבאצילות הן כפולה של 13.[22]]

אם כן, כאן קראנו הכל, כל חי הפסוקים, וראינו שיש בהם שש ברכות – התחלת הסדרה, מ-ו ל-חי. כל פסוקי ראה הם קכו כנ"ל (פליאה סימן – "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה", סוד ההענקה לעבד עברי). 126 = 7 פעמים 18, יוצא שמבחינת הפסוקים ששי הוא בדיוק שביעית ("ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך") מכל הפרשה.

60.             ה. ד"ה לך לך תרד"ע

61.             דבור וחפץ – בטול היש ובטול במציאות

בקיצור נמרץ נאמר משהו על המאמר של השבוע: יש חפץ ויש דבור – "בדבר הוי' שמים נעשו" ו"כל אשר חפץ הוי' עשה". הרבי כותב שעל ידי הדבור של ה', "באשר דבר מלך שלטון" ("וזה דבר השמטה"), מחדירים ביצור בטול היש. בטול היש לא עושה שינוי המהות ממש, אבל בהחלט נותן כח לכל סוג של אתכפיא. קשור גם עם ההתבוננות של הנשמה – התבוננות של אור פנימי, כמו "כי הוא חייך". הכל קשור ל"דבר הוי'". אבל יש "חפץ הוי'", שלא בא לידי ביטוי בדבור.

הרבי רש"ב מסביר במקום אחר באריכות שהצורה הפנימית של כל יצורי עולמים נעשית על ידי החפץ ואילו החומר על ידי הדבור. כשה' מדבר הוא גם עושה את החומר וגם מחדיר בו בטול היש, אבל החפץ והצורה הפנימית שיוצאת עושה בטול אמתי, מוחלט, בטול של פרשת "ראה" – פרשת ה-בטול (כי טוב) בתורה.

62.             "ראה אנכי... היום"

קודם היתה ברית והסברנו ש"ראה" בעצם ר"ת ראה-אנכי-היום – לראות את העצמות היום, היינט. זה מה שצריך לראות, "היום אם בקֹלו תשמעו", ביאת משיח היום. רק שלש המלים האלה, שיוצאות מכללות הפסוק, עולות שליח. שליח של הרבי כל הזמן מתמקד על "ראה אנכי... היום". מה שנשאר בגימטריא בטול במשולש (פרשת ה-בטול). השליח שהוא "ראה אנכי... היום" הוא גם שמח, וכן ממוצע כל מלה הוא "חן חן".

63.             בטול החומר והצורה

בבטול יש שני סוגים – בטול החומר, בטול היש, ויש בטול במציאות ממש, ששייך לחפץ. הצורה היא מה שבאמת ה' רוצה, "עושין רצונו של מקום" שבו "אפס כי לא יהיה בך אביון". אם אין עושין רצונו של מקום נכנסים לטבע בו "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". עיקר הענין של משיח הוא להצליח לגלות את החפץ של ה' במעשיו – "וחפץ הוי' בידו יצלח"[23]. אסור לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא רק "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". איפה הכח? בשתי הידים של יהודי. אצל המשיח "וחפץ הוי' בידו [ב-יד] יצלח". כלומר, המשיח מצליח לממש את החפץ של הקב"ה, הצורה הפנימית, הרצון הפנימי של ה'. שכולנו גם נעשה רצונו של מקום "בכל מאדך" – זה רצונו של מקום – ואז נזכה לבטול המהות, שהוא אתהפכא (חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא). הבטול החיצוני הוא אתכפיא, כך מסביר במאמר, ואילו הבטול הפנימי הוא אתהפכא.

64.             קטרת יום כיפור – מקיף דיחידה – ענינו של משיח

חוץ מהפסוק "וחפץ הוי' בידו יצלח" כל המאמר הולך לקראת משיח, כי מדבר על סוד הקטרת. הוא אומר שקטרת אמנם שייכת לרעותא דלבא, אך שייך להיכל – עולם האצילות – ואם כי עושה במדה מסוימת שינוי מהות זה עוד לא משיח, לא מגלה את העצם לגמרי, לא עצמי ממש. מה שמגלה את העצם, פנימיות הממוצע שמחבר בין הא"ס לנבראים, פנימיות המשיח, פנימיות הרבי, קשורה רק לקטרת של יום כיפור, עבודה של בעלי תשובה. הקטרת של כל השנה היא עבודת צדיקים גמורים (כמו שהסברנו גם לפני שבוע) ואילו קטרת יו"כ היא "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם".

השרש של משיח הוא מהנקב השמאלי של החוטמא של אריך אנפין, משם נמשכים "חיין דחיין" (הנקב הימני רק "חיין"). הנקב הימני הוא אור ישר – כמו כל ימין – מקיף דחיה, אבל הנקב השמאלי הוא מקיף דאור חוזר – שמאל, סילוק, אבל סילוק של התעצמות בעצם – מקיף דיחידה, והמשיח הוא היחידה הכללית. הוא מסביר שזה סוד "מורח ודאין" במשיח, "והריחו ביראת הוי'". הסימן המובהק של מלך המשיח, "מורח ודאין" (דאין צירוף שם אדנ-י), הוא הקטרת של יום כפור. זו תכלית כל המאמר של השבוע. זה בעצם גילוי החפץ הפנימי.

65.             ללמד מעל הראש – כח לשינוי המהות

הוא נותן משל מאד חשוב במאמר – שזה מה שרב מלמד תלמידים לא לפי ערך השכל שלהם בכלל. בדרך כלל רב צריך להתחשב ברמה של התלמידים, ללמד לפי הערך שלהם. אבל הוא אומר שכמה שהרב יהיה רב טוב, וירגיש בדיוק כמה התלמיד יכול לקלוט, כמה הכתה יכולה לקלוט, וכך יכוון את הלמוד – הכל טוב ויפה, אבל במקרה הכי טוב הוא רק יתן כח לתלמיד לעשות אתכפיא בעצמו. על ידי "דבר הוי'" אפשר להגיע לאתכפיא, בטול היש לאין, ולא בטול אמתי.

אבל אם הרב חורג מהמנהג של רוב המורים, ופתאום מתחיל ללמד את התלמיד בצורה מטורפת, מלמד אותו רק מתוך עצמו – הוא לא משתמש בביטוי, אבל במקום אחר כתוב שזה כאילו שהרב מדבר בינו לבין עצמו, הוא פונה לתלמיד אבל אומר שיעור שרק הוא יכול להבין והתלמידים לא (פשוט לא מתאים). אפשר לומר כמה ביטויים – אפשר לגנות הנהגה כזו מצד אחד, אפשר לחשוב שלא עושה שום דבר אם הרב מדבר על אזנים שלא שומעות.

יש ביטויים מאד חריפים של הרבי, שאמר שאם הדבורים שלי הם כמו לעצמי, לאויר, ולא עושים רושם – הם כמו זרע לבטלה. חמור ביותר. הוא מתחנן בפנינו שאנחנו לא נגרום לכך שהדברים שלו יהיו ח"ו זרע לבטלה.

כאן אומר במאמר משהו שהייתי יכול לחשוב שמאד דומה, אבל מתכוון למשהו אחר מהקצה אל הקצה. יש רב שמדבר לגמרי למעלה מהראשים של כולם, ודוקא הלימוד הזה הוא גילוי החפץ של הרב. חוזר לעבד: סתם דבור מתחשב בך, איפה שאתה נמצא, אבל מה אני באמת חפץ? אני לא חפץ בצמצום – וזה צמצום בסופו של דבר – אלא חפץ להיות חפשי, כמו העבד שנותנים לו הענקה והוא הופך להיות ענק וחפשי, עצמי. אז החפץ האמתי, הצורה האמתית, הוא שהרב מדבר כאילו בלי להתחשב באף אחד – היפך ההנהגה הרגילה של מורים טובים. אבל הוא אומר שדוקא זה פועל בסופו של דבר יכולת לשנות את המהות של התלמיד, שהתלמיד ישנה את מהותו.

גם במאמר הקודם וגם במאמר זה הוא כותב שכל אור שנכנס בפנימיות – שאני מקיף אותו, שהוא בתוכי – כמה שמה שקלטתי בתוך עצמי יהיה טוב, היות שאני עליו הוא אף פעם לא ישנה את המהות שלי. תמיד אשאר בדיוק מה שהייתי. במקרה הטוב אוכל לעשות אתכפיא על תכונות לא טובות שאצלי. דבר שיכול לשנות את המהות הוא רק איזה אור שעוטף ומקיף אותי – מקיף ותוקף אותי, תוקף בצורה חיובית, שמשנה את המהות שלי.

הוא אומר כאן שיש רב שמדבר למעלה מהראש של כולם, וזה דוקא תופס מסביב – לא נכנס בפנימיות, מקיף – ופועל שינוי מהות למעליותא אצל המקבל. בכך גופא יש שתי מדרגות, המדרגה הלא משיחית, שבאה מהארת ההיכל, אבל לא מקדש הקדשים. קדש הקדשים הוא עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות וההיכל הוא אצילות. ההיכל הוא גם מקיף וגם פועל שינוי מהות, אבל לא הופך את התחתון להיות עצמי ממש – גילוי של "עצמות בגוף". "מאן פני האדון הוי'? דא רשב"י" וכך צריך להתגלות אצל כל יהודי. יש משיח, ש"מורח ודאין".

66.             "מורח ודאין"

צריך לומר שמה שמשיח הוא "מורח ודאין" מהנחיר השמאלי, גילוי העצמות, צד הממוצע שמחובר לעליון – מה אומר שהוא דן לפי זה? קצת רומז בסוף המאמר, אבל לא ממש מסביר. אני מבין את ה"מורח" שלו, אבל מה הוא ה"דאין"? הוא דן אותי לפי הריח שלו. זו השפעה. כנראה שמי שזוכה שהמשיח ידון אותו לפי חוש הריח שלו זה מאד מרומם אותו. כל אחד צריך לומר – הלואי שאזכה שמשיח ידון אותי לפי חוש הריח שלו. הוא אומר שזה בא מפנימיות הממוצע, הקטרת של יום כיפור, עולמות האין-סוף וכו' וכו'. אבל מה עושה לי? מה נקרא שדן אותי? הוא לא מסביר.

רק את הנקודה הזו ננסה להסביר: כתוב שהמלך "משפיל גאים ומגביה שפלים", "זה ישפיל וזה ירים". איך הוא יודע לעשות זאת נכון? הוא לוקח איזה אלוף גדול ומוריד לו את הדרגות, ואיזה שפל אנשים אחר הוא לוקח ושם עליו את הדרגות. מה החוש? רק למלך יש כזה חוש, "זה ישפיל וזה ירים". כל חוש בא מעצמו. כלומר, על דרך שכתוב על רבונו של עולם שבידיעת עצמו יודע כל הנמצאים, כך למלך אמתי יש חוש בשפלות – "והייתי שפל בעיני" – ועם זאת התנשאות על עם, שבאה מתוך השפלות הפנימית (אם הוא מלך של קדושה, כמו דוד מלכא משיחא), הוא מאד רגיש לגאוה. מי שהכי רגיש לגאות הזולת הוא המלך.

היום ממציאים מכונות לכל דבר – יש "מכונת אמת" וכל מיני מכונות לבדוק אותך, מכונות של רפואה – אבל פעם לא היו מכונות. היו רופאים טובים, ולא היו צריכים מכונות. יש אדם שיש לו חוש, שהוא רופא בדרגת המלכות – יש לו חוש למדוד את גאות הזולת[24]. לפי זה הוא יודע את מי להשפיל ואת מי להרים. מי שיש לו מנת יתר של גאוה, במיוחד אם באה לו עקב התפקיד שלו, וממילא גם מקלקלת את יעילותו בתפקיד, את השיפוט שלו בתפקיד, צריך להשפיל אותו. מי שהוא בשפלות אומר שהוא מוכשר, כי השפלות האמתית היא כשרון – כשרון לקבל שררה בלי לפגום בה. לכן המלך, שיש לו חוש בגאוה, יודע טוב טוב – בלי לחשוב פעמיים, במודעות טבעית – את מי להשפיל ואת מי להרים. כך גם ב"מורח ודאין".

67.             הרחת ה"רצוא" להשאב בעצמות

איפה יש סיפור שמישהו אמר משהו בחוש הריח? הינוקא של פרשת בלק, שלמדנו לפני כמה שבועות[25]. אותו ינוקא, עם חוש הריח, הוא ניצוץ מלך משיח. מהו "דאין"? הנקב השמאלי של חטם המשיח. פנימיות מוחא סתימאה היא מה שהאור חוזר ומתעלם ומסתלק ומתעצם בתוך העצמות. בנפש זו ההרגשה שה' הוא הכל ואין עוד מלבדו – אין כלום, רק ה', "ה' הוא הכל". אחר כך השמן שנמשך מזה – הקטרת עולה והשמן נמשך, "שמן וקטרת ישמח לב" – הוא כבר "הכל הוא ה'". הכל כאן הוא הפתגם של רבי אייזיק שכל ענין החסידות היא ביטוי לרצוא ושוב של עצם הנשמה – הרצוא הוא "גאט איז אלץ [ה' הוא הכל]" והשוב "אלץ איז גאט [הכל הוא ה']".

מה כאן החוש של "מורח ודאין"? קודם אמרנו לחוש אצלך כמה אתה עם גאוה, עם בטול. כאן דומה אבל הרבה יותר עמוק – לחוש אצלך כמה אתה בלא מודע שלך נשאב לתוך העצמות (אתה יהודי, וכל יהודי קשור לה', אבל כמה אתה נשאב לתוך העצמות באמת) – שם אתה מסתלק, מתאפס ("אפס כי לא יהיה בך" כלום). המשיח מריח כמה הרצוא הזה נמצא אצלך. זו עצם המדרגה של המשיח, התשובה של המשיח – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" – התשובה להכלל בעצמות ה', שם אין כלום.

68.             השבת הנפש מתוך ה"רצוא" לעצמות

זו עדיין לא התכלית, התכלית היא לחזור משם, אבל קודם צריך להגיע ולעלות לשם. זה ענן הקטרת של יום כפור. אחר כך יש שמן, שוב, "השמן הטוב" שיורד על זקן אהרן – קשור לכך שמענן הקטרת נעשה סכך הסוכה. אבל קודם צריכים את הקטרת של יום כפור, קדש הקדשים. בדיוק לפי כמה שהמשיח מריח אצלך או אצלי כמה חזק וטוב ה"רצוא" של עצם הנשמה שלי לה', להגיע לדרגה הזו של "גאט איז אלץ", כך הוא דן אותי, כך הוא נותן וממשיך לי תיקון.

אם יש לי את הענין הזה טוב ובריא, הוא גם מוציא ומגלה זאת וגם מוסיף את ה"שוב", ש"אלץ איז גאט" (עצם טבע היהודי הוא כטבע הנר, הסתלקות לשרש, כמבואר בתניא, ואילו ה"שוב" מבחינה זו הוא חידוש, בשביל זה צריך במיוחד את הדאין של מלך המשיח). אם לא טוב, אם ה"רצוא" של ההתכללות בתוך העצמות חלשה אצלי (היא בדרך כלל לא מודעת, רק חסידים אמתיים חושבים על זה קצת, אבל בדרך כלל לא מודע) – משיח בא ומתחיל להריח אצל כל אחד את התשובה שלו, הקטרת שלו, פנימיות המוחא סתימאה, כמה הוא חוזר לתוך העצמות. אם אתה לא חוזר לתוך העצמות אתה לא יהודי ח"ו (אין לך את ה"נר הוי' נשמת אדם" – "אתם קרוים אדם") – גם לחזור לשם וגם לרדת משם, אבל קודם לעלות לשם.

לפי ה"מורח" הזה – המדרגה שלו עצמו – כך הוא דן. קודם הוא דן וקובע את המינון, ואחר גם דן כשנותן את התיקון – מעורר ומחיה אותי. ריח הקטרת גם נותן חיות, משיב את עצם הנפש. ביום כפור, בתוך הצום, כשאנשים חלשים – נותנים ריח. לאכול אסור ולהריח משהו מותר, וריח משיב נפש. כל זה נקרא משיח "מורח ודאין", שדן "לא למראה עיניו... ולא למשמע אזניו". אפשר לומר ש"מראה עיניו" הוא מקיף של אור ישר ו"משמע אזניו" הוא פנימי. השפעת משיח, גם בתור מורה, היא לא של משמע אזניו – לא משמיע לנו שיעור. השיעור של המשיח הוא לא השמעה, ואפילו לא מראה. הרבה פעמים אומרים שהמשיח יראה לנו את ה', כמו "ראה אנכי". אם כבר "ראה", זה – כמו שהסברנו אמש – "ראה ריח", "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'", ריח של בעלי תשובה, ריח עצם הנשמה של יהודי.

משיח הוא ריח, התנועה המתמדת של כל יהודי להסתלק לתוך העצמות. התנועה המתמדת של כל יהודי באשר הוא יהודי שייכת לפנימיות הממוצע – פשוט להסתלק לתוך ה', שאין שום דבר חוץ מה'. משיח אוטומטית מרגיש זאת אצל כל אחד, כמה נמצא אצלו, ולפי זה הוא דן. לחיים לחיים, שנזכה שמשיח יבוא וידון את כולנו עם הריח שלו – לא עם הראיה ולא עם השמיעה, רק עם הריח.

69.             "שמן הטוב"

נאמר עוד משהו: יש בתוך המאמר דיוק, שפשוט שהשמן של קטרת ההיכל הוא שמן למאור. הפסוק אומר "שמן וקטרת ישמח לב" – הקטרת עולה ב"רצוא" ומתוך ה"רצוא" יש "שוב" של שמן. אם הקטרת היא קטרת ההיכל, קטרת כל השנה, קטרת של צדיקים – מקיף, אבל מקיף דאור ישר, בחינת חיה – השמן הוא "שמן למאור". אבל אם זו הקטרת של יום כפור, תשובה אמתית להכלל בעצמות, חוש של משיח, השמן הוא משהו אחר.

בתוך המאמר הוא כותב שלשמן הזה קוראים "שמן הטוב", "טוב שם משמן טוב", כמו "כתר שם טוב" שעולה על גביהם. משמע כשקוראים בפנים שהוא לא "שמן משחת קדש". בתוך המאמר משמע שה"שמן משחת קדש" הוא נמשך מהקטרת שלכל השנה (קטרת ההיכל), ואילו השמן של הקטרת של יום כפור הוא "שמן הטוב". אבל כשקוראים את הקיצור בסוף הוא כותב בפירוש הפוך ממה שמשמע בתוך המאמר. בקיצור הוא כותב בפירוש שהביטוי "שמן משחת קדש" הוא-הוא השמן של משיח, שנמשך מה"מורח ודאין" של הקטרת של יום כפור.

זה בפרק האחרון של המאמר, אם מסתכלים בעמוד האחרון ובקיצור רואים ממש כעין סתירה. בתוך המאמר כתוב ש"שמן משחת קדש" אינו השמן הפנימי-העצמי, ואילו בקיצור כתוב שלשמן העצמי קוראים "שמן משחת קדש".

70.             "שמן למאור" ו"שמן משחת קדש"

נלך לפי הקיצור, שהוא מהדורה בתרא כנודע. אז הרבה יותר טוב, שיש לנו שני ביטויים תורניים. "שמן הטוב" גם פסוק בתהלים, אבל הרבה יותר נחמד ששני השמנים יהיו "שמן למאור" (גם כן כמו "מראה עיניו", ש"לא למראה עיניו ישפוט") ולעומתו "שמן משחת קדש". אם רוצים לדעת אם שני השמנים האלה הם זוג יפה פשוט מחברים אותם ורואים מה יוצא – צריך את שניהם, כמו שצריך גם את קטרת כל השנה וגם את קטרת יום כפור, עבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה. שמן למאור שמן משחת קדש עולה 2209, מספר שלם – רבוע, בטול ברבוע. שמן הוא בטול ופרשת ראה היא פרשת ה-בטול בתורה, ושני השמנים יחד עולים בטול ברבוע.

יש שתי דרגות של בטול. כל שמן הוא בטול, חכמה, אבל "שמן למאור" הוא חיצוניות חכמה סתימאה ו"שמן משחת קדש" (לפי הקיצור) הוא פנימיות חכמה סתימאה – שתי דרגות של בטול. אפילו הדרגה הנמוכה כאן היא למעלה מבטול היש. שתי דרגות של בטול במציאות. לפעמים מחלקים בחסידות בין "בטול במציאות" סתם ל"בטול במציאות ממש" – כך אצל רבי הלל.

אפשר לומר שהשמן למאור כאן הוא אור ישר, בטול במציאות סתם. "יהל אור" בספר איוב הוא אור שיוצא מהאף של הלויתן, משני נחיריו. כאן הכל אור שקשור לקטרת, לאף. מהנקב הימני יוצא המקיף של האור הישר, חיה, שהוא "שמן למאור", ומהנקב השמאלי מה שיוצא כולו העלאה והתעצמות, ובכל אופן גם שם יוצא "שמן משחת קדש" (שעל פי פשט הוא הוא ה"שמן הטוב" שיורד על הזקן כו') – חיין דחיין. זה האור שיוצא מהנקב השמאלי של הלויתן. אם כן, הגענו לסעודת לויתן – שנזכה לאכול אותו בקרוב ממש.