ד׳ מנחם־אב ע"ב – כפר חב"ד

 שיעור שבועי פרשת דברים

יום עיון תורת הנפש – בשעה שהקדימו תער"ב מאמר נב

2.                  א. יועצים נבונים

3.                  מקור העצות – ספירת הבינה

ערב טוב לכולם, ב"ה שהגענו לצבור גדול וקדוש – כן ירבו, גם בכמות וגם באיכות. הערב אנחנו ביום ההילולא רבה של רבינו האר"י הקדוש, שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. גם רשב"י, המחבר של ספר הזהר, הנשמה של התורה (נשמתא דאורייתא), כותב על עצמו שהשרש שלו הוא ב"זיהרא דאמא עילאה" (סוד "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע", שעל כן זכה לחבר את ספר הזהר הקדוש), בינה עילאה – "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש" – וגם האר"י הקדוש של היום, ששמו יצחק, גם השרש שלו באמא עילאה, בבינה (בסוד "אני בינה לי גבורה", יצחק לשון צחוק ושעשועים). לכן הערב אנחנו נדבר על הקשר בין בינה בכלל לבין הנושא של בית הספר שלנו, תורת הנפש, ואיך לתת "עצה טובה [קא משמע לן]" לאנשים שבאים לבקש עצה, לעזור להם בחיים שלהם.

באמת, כמו שנראה, המקור של היכולת, הכשרון בנפש, לתת עצה טובה הוא באמא. יש אפילו רמז בגימטריא ש"תבונה" בגימטריא סבתא. יש "ישראל סבא" שמזדווג עם "תבונה"-סבתא. צריך לקבל גם מאמא וגם מסבתא את העצות הטובות.

4.                  תכונת היועץ האמתי – "שכינה מדברת מתוך גרונו"

בהשגחה פרטית מתחילים לקרוא השבוע את חומש דברים, "משנה תורה", בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו". הכל נאמר בגוף ראשון, של משה, לא כמו החומשים הקודמים שנאמרו בגוף שלישי. כנראה זה גם קשור לאר"י הקדוש, שיש אצלו את הגילוי של "שכינה מדברת מתוך גרונו". זו התכונה שכל יועץ אמתי, שיש לו סיעתא דשמיא, ובאים עם בעיה ורוצים לקבל עצה טובה – כמובן העצה לא ממני, אלא רק אם זוכים, בזכות אהבת ישראל, המסירות האמתית שלי, שהשכינה תדבר מתוך גרוני. הענין שייך לחומש דברים בכלל ולפרשת דברים בפרט (דברים על שם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופעולים פעולתם" – כך בחומש זה משה רבינו מוכיח את עם ישראל סמוך למיתתו בבחינת "דברים היוצאים מן הלב [נבון] וכו'").

5.                  שופטים ויועצים

בתחלת הפרשה משה רבינו מספר על מינוי השופטים בעם ישראל. הפסוק אומר "הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם". הוא מבקש את אלו הראויים להיות השופטים. כמו שנסביר, להיות שופט ולהיות יועץ אלה דברים מאד קרובים. כלומר, שכל יועץ – כל מי שלומד כאן, ורוצה שהשכינה תדבר מתוך גרונו, לתת עצה טובה למישהו – הוא כמו שופט. כל העולם כולו עומד על השופטים, כל הגאולה תלויה בשופטים, כך כתוב.

בתפלה שלנו שלש פעמים ביום אנחנו אומרים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה והסר ממנו יגון ואנחה"[א]. לכל אחד יש איזה יגון ואנחה, וכדי להסיר אותם – מהפרט והכלל – תלוי ביועצים. דוקא בתפלת שמו"ע מבקשים שופטים ויועצים. מחד הולך יחד, אבל כמו שנסביר יש משהו פרטי שמאפיין את השופט בפרט ומה שמציין את היועץ בפרט.

אם הולכים ללמוד הוראה ורבנות, הולכים להיות שופט – ראש של שופט. גם הוא צריך לדעת איך לתת עצה טובה לאדם שבא לשאול שאלה בהלכה. אבל אם רוצים ללמוד להיות יועץ, כמו אצלנו בתורת הנפש, ודאי יש דגש על משהו מסוים. כלומר, שופטים ויועצים הולכים יחד, אבל לכל אחד יש את הנקודה המיוחדת שלו. אבל בהחלט, הדבור בפרשת השבוע על השופטים כולל גם את היועצים, כמו שנסביר.

6.                  אנשים-חכמים-נבונים-ידועים

שוב, משה רבינו אומר בשם ה' שצריך למצוא בתוך עם ישראל את המוכשרים, המחוננים להיות השופטים והיועצים, ומה הסימנים שהוא נותן? "אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם" – זה לשון הפסוק הראשון. אחר כך יש פסוק שני, שהוא באמת חפש את האנשים המתאימים האלה, "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידֻעים" – כמעט אותו הדבר, אבל יש פה משהו אחד שחסר – המלה "נבונים". בתחלה, כשהוא אומר בשם ה' מה צריך לחפש בעם ישראל, הוא אומר "אנשים חכמים ונבנים וידעים".

מה הכוונה "ידועים"? שרוח הבריות נוחה מהם, שהם מעורבים בצבור ואוהבים אותם, כך אומרים המפרשים. "כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", וגם ההיפך נכון. "ידֻעים לשבטיכם" צריכים להיות אנשים שרוח הבריות נוחה מהם. למה כתוב "אנשים"? יכול להיות משהו אחר? חז"ל אומרים ש"אנשים" היינו צדיקים – אנשים מצוינים ומיוחדים.

אם כן, צריכים להיות קודם כל אנשים צדיקים, אחר כך חכמים, ובצווי כתוב שאחרי חכמים הם צריכים להיות נבונים ואחר כך ידועים. אבל אחר כך, כשמשה רבינו מחפש הוא מוצא רק "חכמים וידועים", בלי הנבונים, ובאמת הוא שם אותם שופטים על עם ישראל. מהחסרון של המלה נבונים חז"ל אומרים שמשה רבינו חפש נבונים בתוך עם ישראל ולא מצא אותם – "נבונים לא אשכח" בלשון חז"ל, ובלשון רש"י "נבונים לא מצאתי".

7.                  שופטים חכמים ויועצים נבונים

משהו תמוה ביותר: איך יתכן שה' אומר לו, והוא אומר לעם בשם ה', "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידֻעים לשבטיכם", ופתאום הוא לא מוצא אותם ויכול לקחת רק אנשים "חכמים וידעים"?! הוא הדבר שאמרנו הרגע. כדי להיות שופט צריך להיות קודם כל בקי מאד בדיני התורה – צריך להיות חכם בתורה. צריך להיות אדם טוב, צדיק, "אנשים". צריך להיות אהוב על הצבור, "ידועים", כמו "בעז מודעתנו" – לשון חבה, כמו "כי ידעתיו למען אשר יצוה". הרבה פעמים בתורה דעת היא לשון חבה ואהבה. אבל "נבונים", מדת הנבונות, שהיא כמובן מצד אמא עליה דבר בהתחלה, שייכת ליועצים. כלומר, אם אני צריך לייחד תכונה של השופט מול תכונת היועץ – זו חכמה מול בינה. רצוי שתהיינה שתי התכונות יחד לכל אחד, כלומר שגם כל מי שפה ורוצה להיות יועץ יהיה גם בקי בהלכה, חכם בתורה, וגם החכם בתורה, גאון, צריך להיות בעל חוש אנושי עמוק להבין בנפש (שלשם כך לומדים בתורת הנפש), וגם לפסוק את ההלכה בהתאם לנפש האדם שבא לשאול את השאלה (הגם שתורה, לשון הוראה, אחת היא לכולנו, צריך להסביר פנים לכל אחד ואחת לפי ענינו ואופיו, ובכך לקרבו תורה, ראה לקמן בפירוש הפסוק "בנתה לרעי מרחוק"). זו התכללות של שניהם.

בכל אופן, החכם יותר קשור לשופט והנבון יותר קשור ליועץ. החכם הוא מצד אבא והנבון מצד אמא. על ידי שניהם יחד, "והסר ממנו יגון ואנחה" – זוכים להסיר את היגון והאנחה מעם ישראל, מהכלל ומהפרט. אבל באמת, אם מדייקים בנוסח התפלה, אומרים "והסר ממנו יגון ואנחה" בסמוך ל"ויועצינו כבתחלה", כלומר שהיועץ הטוב הוא מי שבעיקר מסיר את היגון והאנחה.

8.                  מציאת נבונים – מפתח הגאולה

אם כן, מה שרוצים לדבר עליו הערב הוא תכונות הנבון. אפשר לומר שכל בית הספר כאן הוא להכשיר לנבונות. מה שמשה רבינו לא מצא נבונים – כולם שואלים איך יתכן, לא היו נבונים בעם ישראל? כתוב שהנבונים הם "מבני יששכר יודעי בינה לעתים". היו אז בני יששכר, שגם נתנו עצות טובות, כמו העצה לנשיאים להקריב את הקרבנות לחנוכת המזבח.

יש כל מיני תירוצים לפלא הזה, איך יתכן שלמשה רבינו לא היו נבונים, ובהמשך נאמר כמה דברים חשובים. אבל בהחלט אפשר לפרש שהיו חכמים בתורה, היו אנשים, תלמידי חכמים, גאונים, ראשי ישיבה, ראשי סנהדרין, אבל הנבונות – לדעת לחדור לעומק הנפש של אותו אדם שבא לשאול את השאלה, גם בהלכה, ואז התשובה שאתה משיב לו גם בהלכה היא בהתאם להבנה העמוקה של הנפש שלו – לא היתה.

בדיעבד, אם לא מוצאים תכונה זו, היא לא לעיכובא ביחס לשופטים. כלומר, שמי שבאמת חכם, בקי בהלכה, בשו"ע, שואלים אותו והוא עונה תשובה כהלכה. אבל באמת זו לא מציאות של משיח.

אחת הסיבות שמשה רבינו בדורו לא זכה להיות משיח היא שהוא לא מצא נבונים. משה עצמו הוא הרבי, משה רבינו, שאמור גם לייצר את הנבונים – לא הלך. אם נזכה בבית הספר שלנו לחנך, גם את עצמנו וגם עוד כמה יהודים טובים, להיות נבונים – כנראה שזה מפתח הגאולה בכלל. יש מפרשים שאומרים בפירוש שדור הגאולה הוא דור של נבונים. לא בעיקר חכמים, מצד אבא, אלא בעיקר נבונים, מצד אמא. גם רשב"י הוא נבון, מצד אמא עילאה, וגם האר"י הקדוש, בעל ההילולא של היום, הוא נבון, יותר מחכם.

9.                  "מבין דבר מתוך דבר" – חידוש משיחי

אם כן, נתחיל להסביר מה המשמעות של להיות נבון: חז"ל אומרים דבר מאד פשוט על נבון. אומרים שחכם הוא אחד שלומד ומבין מה שהוא לומד, אבל לא יכול להבין דבר מתוך דבר, כלומר להסיק משהו חדש מתוך חומר שהוא למד. הוא בקי, קולט טוב, מבין את הכל, אבל לא יכול להמציא משהו חדש מתוך מה שהוא למד. ואילו בנבון, מבין, הכוונה שהוא "מבין דבר מתוך דבר". יש גם רמז שקשור למשיח, אמרנו שלהיות נבון זה שייך למשיח יותר מחכם. הביטוי "דבר מתוך דבר" שוה משיח במילוי – מם שין יוד חית. דבר גם לשון מנהיג, "דַּבָּר אחד לדור", ו"דבר מתוך דבר" היינו מנהיג שצומח מתוך מנהיג – משיח צומח מתוך משה רבינו שבדור.

10.             הבנת הסובב כל עלמין מתוך הממלא כל עלמין

שוב, נבון מבין דבר מתוך דבר, ונבונים משה רבינו לא מצא. איך מסבירים בחסידות "מבין דבר מתוך דבר"? שמבין את הסובב כל עלמין מתוך הממלא כל עלמין.

הממלא כל עלמין הוא האלקות שמתגלה במציאות, כמו בהשגחה פרטית, בתוך העולם – מה שמתגלה בעולם שלי, שאני רואה, הוא הממלא כל עלמין. אלקות מתגלה בכל מקום לפי יכולת הכלי להכיל אותו. אצל כל אחד ואחת מאתנו, לפי יכולת הנפש להכיל גילוי אלקות, כך ה' מתגלה. לכן צריך כל הזמן להרחיב את הכלים שלנו, שנוכל לקבל יותר ויותר גילוי אלקות – לפי יכולת הכלי לקבל כך מקבלים. זה נקרא "ממלא כל עלמין", שממלא אותי לפי יכולת הכלי שלי, ואז אני מרגיש אותו.

אבל יש "סובב כל עלמין" שלגמרי למעלה מטעם ודעת – הוא נמצא כאן, אך לא רואים אותו, כי הוא אין-סוף. איני יכול לקלוט אין-סוף, אלא רק דבר שמוגדר לפי הכלים שלי. הסובב גם נמצא כאן, אך איני יכול להכיל אותו.

"מבין דבר מתוך דבר" היינו שמתוך הרגשת הממלא כל עלמין, מה שאני יכול להכיל, קורה נס ואני מבין שיש פה נוכחות של אין-סוף – איני רואה, לא יכול להכיל, אבל יש לי זיקה וקשר וחיבור לאין-סוף. כאילו שאני מבין אותו – אני מבין את הדבר הסובב כל עלמין, האין-סוף, מתוך הדבר הראשון שהוא לפי ערכי, הממלא כל עלמין.

11.             הבנה מנקודת ה"תוך" של הדבר

מדייקים עוד קצת ואומרים שכדי להבין את הדבר הסובב מתוך הממלא צריך להגיע לתוכיות, לנקודה הכי פנימית, של הממלא. גם במה שאני יכול להכיל יש הרבה רבדים ושכבות של קליפה על פרי, כלומר חיצוניות על פנימיות, ורק כשאני מצליח לחדור לנקודה הכי פנימית של החויה שאני כן חווה – אותו אור ה' שאני כן חווה אותו בחיי האישיים – ואני מעמיק ומתבונן בו (להעמיק פירושו להתבונן, גם לשון בינה), "עמוד והתבונן נפלאות אל", מתוך זה אני פתאום תופס, מה שנקרא היום 'דילוג קוואנטי', ומתחיל לחוש במה שהוא מעבר לגמרי, אין-סוף. זה נקרא "מבין דבר [הסובב] מתוך דבר [מתוכיות הממלא]". אם אני מצליח להגיע לתוכיות הדבר הראשון, הממלא, אני יכול לתפוס את הסובב, האין-סוף.

זה עיקר החידוש של יהודי בכלל, שאנחנו קשורים למשהו מעל ומעבר לעולם, וחיים בתוך העולם עם התחושה והחויה של מה שמעבר. עם זה אנחנו גם שורדים את כל התלאות של דברי הימים, אנחנו עם הנצח ובזכות זאת זוכים למשיח ולגאולה – הכל בגלל הקשר לסובב. כדי להרגיש זאת צריך להיות נבון, ואם אני מרגיש זאת אני גם נבון שיכול לתת למישהו עצה טובה.

12.             "פלא יועץ"

העצות הטובות הן פלא, "פלא יועץ" – שם של משיח. לא כתוב שמשיח הוא שופט (במובן הרגיל של שופט, שהרי נאמר עליו "לא למראה עיניו ישפוט וגו'", ומה ש"ושפט בצדק דלים" היינו עם חוש הריח המיוחד שלו – "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין" – דהיינו החוש הפנימי להכיר את תעלומות נפש הזולת, "בנתה לרעי מרחוק", שהוא בעצם חוש היועץ), כתוב שמשיח עצמו הוא יועץ. השם הראשון של מלך המשיח הוא "פלא יועץ". העצות שלו הן "עצות מרחוק אמונה אֹמן" – עוד פסוק – עצות שבאות ממקום רחוק, הכוונה מקום עליון ביותר, מה שמעל ומעבר לעולמות שלנו, למודעות שלנו. אם כן הפשט – נקרא לכך פשט, כי נוסיף עוד הרבה פירושים – של נבון בחז"ל הוא "מבין דבר מתוך דבר".

13.             תבונת האמנות ובינת היועץ

אמרנו שהפליאה הראשונה היא איך יתכן שמשה רבינו לא מוצא נבונים בעם ישראל. מקשים קושיא שבמלאכת המשכן היה בצלאל, שה' מלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. כתוב שכל חכמי הלב שעשו את המשכן היו מלאי תבונה, ולכאורה הם "נבונים". איך יתכן שבמשכן כולם היו נבונים, והנה פתאום משה רבינו רוצה שופטים ולא מוצא נבונים בכלל.

על כך מסביר האר"י, בעל ההילולא של היום, שיש בבינה שתי בחינות – שני פרצופים בלשון הקבלה, לשון האר"י הקדוש. יש פרצוף עליון, שנקרא "אמא עילאה", ויש פרצוף תחתון שנקרא "תבונה". לצורך מלאכת המשכן הספיקה התבונה, הפרצוף התחתון, ובאמת היו יהודים בעלי תבונה – הכוונה לתבונה התחתונה יותר. אבל משה רבינו חפש כאן נבונים, בשם ה', ומה שבו תלויה הגאולה, היינו נבונים מאמא עילאה, ואת אלו לא מצא. צריך להבין מה בין בינה עילאה לתבונה.

14.             תבונת האמן – הוצאת הפרטים מתוך הכלל (דדוקציה)

יש על הנושא שיחה של הרבי, שב"מבין דבר מתוך דבר" יש שתי מדרגות. יש מדרגה אחת פשוטה, שאדם למד משהו, ומה שהוא למד ומבין וקלט ויודע – הכל חכמה. אבל בהבנת דבר מתוך דבר יש פירוש נמוך יותר, שהוא יכול להוציא מהכלל ריבוי פרטים. כלומר, שהכלל הוא "כלל הצריך לפרט" – יש כלל, ויש גם דברים עמוקים מהם מוסרים לי רק ראשי פרקים. אבל אם יש לי בינה – העובדה שקלטתי פתאום את ראשי הפרקים האלה היא חכמה, אבל היכולת של הבינה היא להוציא דבר מתוך דבר. להוצאת הפרטים מתוך הכלל קוראים היום "דדוקציה" – אני יכול להוציא המון פרטים, אבל לא חדשתי שום דבר אלא נתחתי. הרבה פעמים אומרים שבינה היא יכולת ניתוח, וככל שאני מנתח יותר יפה אני מוציא יותר פרטים.

היכולת הזו, מסביר הרבי, היא הפרצוף התחתון של הבינה, שנקרא תבונה. יכולת זו מספיקה למשכן, בו ה' אמר את כל הכללים – אמר בדיוק את המדות וכו'. לאיזו תבונה האמן נצרך? לא היה יותר מדי חופש לאמן. אפשר לומר שלא היה בכלל חופש, וחייבים לעשות את כל הכלים בדיוק לפי המדות שמשה רבינו אומר. אבל גם שם, כמה שאומרים כללים, נשאר לאמנים – בצלאל וחבריו – הרבה מאד חופש של פרטים. לעשות זאת נכון, להפיק נכון את ריבוי הפרטים מתוך הכללים, זו תבונה במדרגה הנמוכה יותר – והרבה כאלה נמצאו בעם ישראל.

15.             בינת היועץ – חידוש שמתעלה על כל הנתונים (אינדוקציה)

אבל להיות נבון מאמא עילאה – מה שמשה רבינו לא מצא – היינו שמתוך דבר שלמדתי בחכמה אני מחדש משהו חדש לגמרי, שלא היה בתוך הכלל של מה שלמדתי. זה הפירוש שאמרנו קודם, להבין את הסובב כל עלמין מתוך הממלא כל עלמין, כי האין-סוף הסובב כל עלמין לא היה חלק מהממלא בכלל. רק ככל שהצלחתי להעמיק, לחדור לתוך ה"תוך" של הממלא כל עלמין, פתאום – זה מה שקורה בנפש – 'קפץ' לי בדילוג הערך החוש שיש פה אין-סוף יותר מכל מה שחויתי עד לרגע זה. כמובן יש יחסי גומלין ביניהם, אבל הסובב לגבי הממלא הוא חידוש אמתי.

איך קוראים לתהליך זה היום? "אינדוקציה". לא ביטוי מספיק טוב, כי להגיע לאין-סוף מתוך סוף זה יותר מאינדוקציה. בכל אופן, המלה שמשתמשים בלוגיקה היא שיש שכל של להוציא פרטים מהכלל ("כלל הצריך לפרט"), "דדוקציה", ויש שכל של להוציא משהו חדש מתוך נתונים שאדם קבל ("פרט הצריך לכלל"), "אינדוקציה". לכן אלה בערך המונחים, אם כי המונח העליון לא עושה צדק מלא לנושא שלנו.

16.             ביאת המשיח תלויה ב"אי זה מקום בינה"

זו השיחה של הרבי, שמשה רבינו לא מצא את הנבונים העליונים. כלומר, כדי להביא משיח צריך את המדרגה העליונה של הבינה. וגם, מה שנוגע לנו, כדי לתת עצה לאדם על בעיה בנפש חיבים יכולת להתעלות ולהשתחרר מכל הנתונים. שומעים את כל הנתונים, האדם מתאר את כל הבעיות שלו, את כל הנתונים בנפש. מאיפה באה העצה הטובה? רק אם היועץ, מתוך כל מה ששמע וקלט יכול לקפוץ למקום הרבה יותר גבוה, ומשם לתת עצה טובה. אם הוא מאד בטל לה' הוא גם זוכה לאותו מקום גבוה שעליו כתוב "אי זה מקום בינה", מקום מאד נעלם וגבוה, וזוכה למה שאמרנו קודם – "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

על משה עצמו כתוב "משה זכה לבינה", לא חכמה. כתוב שהוא בא מחכמה, משם נולד, אבל על ידי עבודתו בעולם הזה זכה לבינה. חושבים שבינה היא פחות מחכמה, אך לא – רואים כאן שיש משהו בבינה שיותר מחכמה. לכן באמת כתוב כאן שהוא מצא אנשים "חכמים" אך לא מצא "נבונים". שופטים – שוב, רבנים טובים וצדיקים שיודעים לפסוק הלכה נכון בכל מקרה – הוא מצא. אבל נבונים, להבין את נפש האדם שבא לשאול את השאלה – ושההבנה גם תשפיע אפילו על הפסק עצמו – הוא לא מצא.

המשיח חייב למצוא כאלה, בכך תלויה ביאתו של מלך המשיח. לשם כך בא הבעל שם טוב, כדי שנעשה בית ספר לתורת הנפש לפי שיטת הבעל שם טוב.

17.             ם סתומה ו-ס – תבונה ובינה

איך האר"י קורא לשתי המדרגות האלה? הוא אומר שהתבונה, הפרצוף התחתון, היא הסוד של ם סתומה, ואילו אמא עילאה, הבינה העליונה, היא הסוד של ס[ב]. יש שתי אותיות סתומות – ם סתומה ו-ס. ם סתומה היא תבונה, והיא מספיקה למלאכת המשכן, אך לא מספיקה למה שרצוי לכתחילה, שהשופטים יהיו חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. אנו מחפשים את ה-ס, ובאמת כתוב ש-ם היא כמו ממלא כל עלמין ו-ס כמו סובב כל עלמין, וצריך שמתוך ה-ם הסתומה, הממלא, נוכל לעלות לסובב כל עלמין.

18.             ב. פרצוף הנבונים

נתחיל לומר כמה תכונות חשובות שקשורות ללהיות נבון: נבנה מה שאנחנו קוראים 'פרצוף' מקוצר של תכונות הנבון שעולות מחז"ל. תכונות הנבון הן תכונות היועץ.

19.     כתר: להבין את הסיפור שמאחורי הסיפור

קודם כל, מה שאמרנו הרגע, שמתוך כך שאני שומע אותך מספר לי את הסיפור שלך, יש לי חוש לראות את התמונה בגדול – כל כך בגדול, הרבה יותר ממה שאתה, שמספר את הסיפור, מסוגל לראות את המצב שלך. זה הכתר של הנבונות, הפשט שמתוך מה שאתה מספר את הסיפור שלך – איך שאתה חווה את המצב, הממלא כל עלמין – אני מבין את הסיפור שמאחורי הסיפור. צריך הרבה סיעתא דשמיא מהקב"ה והרבה נסיון חיים. האדם לא יודע מה הסיפור שמאחורי הסיפור שלו.

למשל, מה האריז"ל ראה כשהוא שמע מישהו מספר לו סיפור? את כל הגלגולים של נשמת היהודי המספר מאז בריאת העולם. אז הוא ראה את הסיפור שמאחורי הסיפור, כי מה שקורה בגלגול הנוכחי הוא תוצאה של כל מה שעבר על הנשמה הזו בכל ההיסטוריה שלה בעולם הזה מאז אדם הראשון.

לא שכל אחד כאן יהיה מסוגל, אחרי שלש שנים ותעודה, לראות את כל הגלגולים הקודמים של כל אחד ואחד. בכל אופן, מה זה אומר? שיש סיפור מאחורי הסיפור או מעל הסיפור. "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" רואה את הסיפור שמאחורי הסיפור. בינה בכלל נקראת היכולת לשער, כמו שיש נ שערי בינה. כל אחד, לפי היכולת שלו לשער, אם יש לו נבונות הוא יכול לשער את הסיפור מעל לסיפור, את הסובב. הסיפור שמעל הסיפור הוא הסובב לגבי הממלא. היכולת להרגיש את הסובב היא הכתר של ה"נבונים", של בינה עילאה שאנחנו מדברים עליה.

20.             יששכר – הבן החמישי בסדר לידת האמהות

חז"ל אומרים, כמו שאמרנו קודם, שהנבונים בעם ישראל הם בני יששכר. יששכר הוא הבן החמישי שנולד ללאה אמנו. לפי סדר הלידה, הסדר המקובל לפי האמהות – לא סדר הלידה המדויק, אלא קודם גומרים את כל ששת בני לאה, אחר כך את בני בלהה, אחר כך בני זלפה ואחר כך בני רחל (הסדר שהאמהות ילדו) – הוא הסדר הראשון בו מקבילים את השבטים לחדשים בקבלה. לפי הקבלה זו, החדש שלנו כעת, חדש אב, הוא החדש החמישי והוא כנגד יששכר הנבון, הבן החמישי ללאה. מאד מתאים שהיארצייט של האר"י הוא בחדש אב, ששייך לנבונים, ליששכר.

הסדר הרגיל של הקבלת השבטים לחדשים הוא לפי סדר הדגלים במדבר: קודם דגל מחנה יהודה, שמורכב מיהודה-יששכר-זבולון – ואז יששכר שייך לחדש איר – אחר כך דגל מחנה ראובן, ראובן-שמעון-גד וכו'.

כלומר, לפי הסדר המקובל באריז"ל, החדש שלנו היום הוא כנגד שמעון. גם שמעון הוא שמיעה, שמשמעותה הבנה-בינה. חדש תמוז הוא ראיה, ראובן, שייך לחכמה, אבל שמעון הוא בינה. גם יששכר הוא בינה, "יודעי בינה לעתים". יש שתי בחינות של בינה. שני השבטים האלה משלימים אחד את השני גם במספר, יששכר-שמעון (כל אחד חמישי, אותיות משיחי, ובכל אחד חמש אותיות) מקבלים לאה ברבוע, והיות ש-לו הוא הרבוע של 6 נמצא שיששכר-שמעון עולה 6 בחזקת 4 (ו בחזקת ד, סוד אותיות המילוי של י – יוד, וד"ל), מספר מאד מושלם.

21.             סוד העבור

בכל אופן, לפי סדר הלידה של האמהות, אנחנו עכשיו בחדש של יששכר, עליו כתוב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" – כל עם ישראל נוהג לפי העצות הטובות שמקבלים מיששכר. כלומר, הוא היועץ הטוב, אבל בפרט הוא יועץ בענין זמנים. הוא מאד נבון, והוא קובע את לוח השנה שלנו, ולכן "וכל אחיהם על פיהם" – כל החגים שלנו, כל הזמנים, לפי מה שיששכר קובע. זו התבונה המיוחדת שלהם, "יודעי בינה לעתים" – יודעים את הזמנים – "לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם", כולם נוהגים לפי הקביעה שלהם.

קוראים לכך "סוד העיבור", הסוד הכי עמוק בלימוד והוראת התורה – הסוד של קביעת הזמנים, קביעת הלוח, התאריך העברי (ידוע הרמז שתאריך עברי = בראשית, יסוד ושרש כל מעשה בראשית, בריאת ממד הזמן יש מאין ואפס המוחלט). קשור כמובן לעיבור פשוטו כמשמעו, כמו עובר ברחם האם (וכן עברי – תאריך עברי – מלשון עיבור). לכן במחזור של יט – חוה – שנים יש שבעה עיבורים. כלומר, חוה מתעברת שבע פעמים בתשע עשרה שנה. זה סוד העיבור בכללות, ומי שבקי בו הוא שבט יששכר (סוד העִבור = "סוד הוי' ליראיו" = שמחה – "אם הבנים שמחה"[ג]).

כנראה יש קשר בין סוד העבור ללהיות יועץ בכלל. אולי אפילו אפשר ללמוד שהעצה הראשונה היא לעזור לאשה להכנס להריון, לדעת את סוד העבור ("עצי עריסותינו"), וגם לעזור לכל אחד ואחד להכנס להריון מאור התורה. יש אחד שלומד ולומד תורה – האם התורה מפרה אותי? אפשר ללמוד הרבה תורה, ולא נכנסתי לעיבור, להריון, מהתורה שאני לומד. הרי תורה היא גם לשון יורה והריון – צריך להכניס אותי להריון מאור התורה. מישהו שלא מצליח לו, שיש לו בעיה, צריך יועץ – צריך יששכר, שבקי בסוד העיבור.

22.     חכמה: ידיעת העתוי הנכון

בכל אופן, סוד העיבור קשור לעיתוי נכון[ד]. כמו שגם במחזור, כדי להכנס להריון זו פונקציה של עיתוי נכון. לכן כתוב שהחוש המיוחד של יששכר, חוש של יעוץ, הוא חוש של עיתוי לכל דבר שאתה יועץ אותו. יפה מאד שאתה יכול לומר לאדם "עשה כך וכך – יעזור לך", אבל יותר טוב לקחת אחריות ולומר לו גם את העיתוי. לכל דבר יש עיתוי, ואם אין חוש לעיתוי יתכן שאפילו העצה הטובה לא תצליח, ואולי אפילו תעשה את ההיפך.

יש למשל סיפור מפורסם בחב"ד של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שאדמו"ר הזקן רצה להוכיח את בנו על משהו – גם תיקון נפש – והוא חכה לעיתוי הנכון. הביטוי לעיתוי הנכון הוא "עת רצון"[ה] – לכל דבר יש את ה"עת רצון" שלו. כתוב שהיה צריך לחכות שירגיש עת רצון כדי להוכיח את בנו על משהו מסוים.

זה חוש בעתוי, הקשור לכך שבני יששכר, היועצים, הם "יודעי בינה לעתים". החוש בעתוי קשור לספירת החכמה. לדעת את הרגע הנכון, המסוים, ה"עת רצון" שהיא ההזדמנות – לא לפספס – זו הברקה של חכמה של הבינה[ו].

23.             להיות "אנשים" לפני "חכמים נבֹנים וידֻעים"

יש כמה מפרשים שמסבירים למה משה רבינו לא מצא נבונים – "חכמים" הוא מצא, "אנשים" הוא מצא, "ידועים" הוא מצא. אם כבר, נסביר, כתוב שהיה צריך למצוא "אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם". ברור ש"חכמים נבֹנים וידֻעים" הם סדר של חכמה-בינה-דעת בפרטיות. צריך לומר ש"אנשים" המופיע קודם – צדיקים – שייך לכתר, כי בא לפני חכמים-נבונים-ידועים (חכמה-בינה-דעת).

רק נאמר את הווארט: קודם כל צריך להיות "אנשים", אחר כך תהיה חב"דניק, עם כל החב"ד. מה כאן יוצא? שמשה רבינו לא מצא אף חב"דניק – היו חכמים וידועים, אבל לא נבונים, רק חלק מהחב"ד (ח"דניקים מצא, חב"דניקים לא מצא). אבל כאן הפסוק אומר שעוד לפני שאתה מחפש את שלמות החב"ד, צריך להיות "אנשים". אם חב"ד הוא שכל, ברור ששכל לא שוה שום דבר אם האדם לא צדיק.

מה הפירוש "אנשים"? איך יודעים ש"אנשים" הם צדיקים? יש מי שאומר שכאשר אני אומר "אנשים" הכוונה מיוחדים, אנשים ראוים לשמם. אבל יש פירוש מאד פשוט, שאם אנחנו רוצים להקביל את "אנשים" לכתר – כי בא לפני חכמים-נבונים-ידועים – בכתר יש מושג "דרך ארץ קדמה לתורה". הרבי הצמח צדק מסביר ש"קדמה" לא רק בזמן אלא גם במעלה. יש גם הרבה פירושים ל"דרך ארץ", אבל נאמר את הפירוש הכי פשוט שאנשים מתכוונים אליו. לא רק שכאשר אני לומד תורה אני צריך גם דרך ארץ, אלא ששרש הדרך ארץ הוא לפני התורה – כתר שלפני חכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"). "קדם" הוא בסוד הכתר.

איך אומרים בצורה הכי פשוטה? באידיש אומרים "אנשים" 'א מענטש' – להיות בן אדם, לפני הכל. זו פנינה בפני עצמה, שקודם כל צריכים להיות "אנשים" – "דרך ארץ קדמה לתורה" – ואם יש את זה אפשר לחפש את החכמים-נבונים-ידועים לפי הסדר, שאז יש כתר-חכמה-בינה-דעת.

24.             נבונים – בעלי תשובה

יש מפרשים שאומרים שמה שמשה לא מצא נבונים הכוונה שלא מצא בעלי תשובה. כלל גדול בספר הזהר הקדוש שתשובה בכל מקום היא בינה, כמאמר הפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו". מהפסוק לומדים ש"גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" – אם צריכים רפואה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, יש לעשות תשובה לשם כך. הפסוק אומר שהתשובה היא לפי בינת הלב, "ולבבו יבין ושב", ולפי התשובה "ורפא לו". זה הסדר – בינה-תשובה-רפואה (הכל תלוי בבינה, והסימן: תשובה רפואה = יה פעמים בינה, ועם בינה עצמה עולה הכל הוה פעמים בינה). מהפסוק הזה הזהר משתמש במלים תשובה ובינה כבשמות נרדפים. גם כאן, אם משה רבינו לא מצא נבונים, הכוונה שלא מצא בעלי תשובה אמתיים.

כתוב בתיקוני הזהר, והרבי מביא זאת במאמר "ואתה תצוה" (המאמר האחרון שחלק לחסידים), שאם רק היה צדיק אחד בעולם שהיה עושה תשובה אמתית – היה די בכך להביא את המשיח. לפי הפירוש הזה, מספיק נבון אחד. כנראה הנבון האחד הזה הוא המשיח עצמו, ה"פלא יועץ" בעצמו.

25.     בינה: מתי לעשות תשובה

כעת בונים פרצוף של בינה (עילאה, אותם נבונים-יועצים שלא מצא משה), ואמרנו שהכתר של הבינה, של היועץ, הוא להרגיש את המקיף, את הסובב, את הסיפור שמאחרי הסיפור, להרגיש את האין-סוף של ה', שמתכנן כאן את הסיפור, ה"נורא עלילה על בני אדם" של הסיפור. הרגע המתאים, העתוי המתאים – לא רק לתת לך את העצה מתי תעשה מה שאני יועץ לך, אלא עוד קודם, העתוי המתאים מתי עלי היועץ לתת לך את העצה המסוימת, כמו בסיפור של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי.

אני רואה אותך, ב'ניחוש' (לשון חוש) כבר יודע מה חסר לך. הדבר הכי פשוט – יש לך הרבה גאוה, לכולם יש גאוה, וצריך איזה בטוש. כל בית הספר שלנו מתחיל מהכנעה. לא תמיד צריך על הפגישה הראשונה לבטש את האדם. זה לא עובד ככה, יכול להשיג בדיוק ההיפך מהמטרה – שהוא פשוט יברח ממך. קודם צריך לדעת אותו, להגיע למצב של חבה אמתית אתו. חוש העתוי של בינה עילאה נקרא גם חוש החשמל – "עתים חשות עתים ממללות" – מתי לשתוק. גם מדבר שאני יודע שנכון לומר, צריך לדעת כמה זמן לשתוק ממנו. כל דבר טוב – צריך לדעת כמה זמן לא לומר.

כשה' ברא את העולם מיד רצה שיהיה אור, "האור כי טוב", אבל ידע שצריך קודם "תהו ובהו וחשך", תקופה חשך, "ברישא חשוכא", ובעתוי הנכון – "אין אתנו יודע עד מה" להבין את חוש העתוי של ה' – לומר "ויאמר אלהים יהי אור", שזו העצה הטובה (העצה שנותן אברהם אבינו, שהתחיל להאיר, העצה להאמין בה'). אם כן, בחכמה יש את העתוי, גם מתי עליך לעשות משהו, ויותר מכך, חוש העתוי של היועץ עצמו מתי לומר לך מה שצריך לומר לך. הכל צריך להיות "חנוך לנער על פי דרכו". ברגע שיש את חוש העתוי הנכון, הנבון-היועץ צריך לדעת מתי לעשות תשובה.

26.             "כל ימיו בתשובה"

העתוי הוא חכמה, וכעת אני רוצה לתרגם אותו לתשובה לה'. התשובה האמתית, שצריך רק צדיק אחד שיעשה אותה ויביא את המשיח, נקראת "כל ימיו בתשובה". העתוי האמתי של תשובה הוא לדעת, בלשון רבינו סעדיה גאון – שהבעל שם טוב חוזר על הספור המפורסם שלו – הוא להרגיש שכל רגע, עד לרגע זה, חטאתי לה' בכך שלא הכרתי אותו באמת. אם לא הכרתי אותו באמת אני לא יכול להיות קשור אליו, לא יכול להתפלל אליו, לא יכול לעשות את המצוות שלו מתוך תודעה שהן המצוות שלו, כי איני מכיר אותו. כמה שאני מכיר, כמה שהבנתי – "מבין דבר מתוך דבר" – זה עוד לא זה. הכל היה "עד ולא עד בכלל".

ברגע שיש לי תבונה, שאני יודע שכמה שאני מבין, כמה שאני קשור ומשתדל, זה עוד לא זה בכלל – זה מניע אותי למה שנקרא "כל ימיו בתשובה", שהתשובה היא תהליך של כל החיים. אם נכנסים לתשובה כתהליך, "וחטאתי נגיד תמיד" בהבנה שהחטא הוא אי-ההכרה בשלמות. כל מה שאני מכיר הוא ממלא ביחס לסובב, האין-סוף שאני צריך לתפוס ולדלג אליו.

שוב, משה רבינו מצא חכמים – מה הם חכמים לפי פירוש זה? צדיקים גמורים. כך כתוב, שצדיק הוא חכם אבל בעל תשובה הוא נבון. אם כן, לא מספיק הצדיקים מעיקרא – חייבים נבונים, היועץ חייב להיות בעצמו בעל תשובה, בעל תשובה כזה שכל רגע עושה תשובה מחדש.

27.     דעת: לצאת מעצמי כדי לתת עצה המתאימה לזולת

אחר כך, עצם הדעת של הנבון הוא לדעת לתת עצה טובה – "עצה טובה קא משמע לן". כלומר, שיש לו חוש בעצה לזולת. כך הזהר הקדוש מסביר את ההבדל בין חכם לנבון. הזהר כותב שחכם הוא חכם לעצמו ונבון הוא נבון לזולתו. כלל עצום.

כתוב שחכם הוא "חכם לב". אמרנו ששופט בקי בכל התורה כולה ויכול לפסוק את ההלכה לאמתה, אבל מה שהוא פוסק לך את ההלכה הוא בעצם מה שהוא פוסק לעצמו – כך הזהר כותב – כי להיות "חכם לב" פירושו להיות חכם בתוך הלב של עצמי. מה שאני אומר לי – כך אני אומר לך. אבל לא שיש לי חוש מיוחד בך (לא בי). אפילו הקב"ה, כתוב, שכל מה שהוא יודע את כל הנבראים, כל הנמצאים, הוא מתוך ידיעת עצמו. אנחנו לא יכולים במדה זו להתדמות אליו יתברך. הוא באמת יודע את הזולת מתוך ידיעת עצמו, כי עצמותו חובקת כל. אבל מה שאני יודע אותך דרך עצמי, הוא עוד לא לדעת אותך, כי לגבי אתה חידוש. אפילו נשמה כללית, כמו רבי אמתי, לא יכול לומר שכל פרטי הפרטים של כולם הוא יכיר רק מתוך עצמו.

ידוע בחסידות שאם שומעים איזה חטא שמישהו מתוודה בפני ומבקש תיקון ועצה טובה – לתת לו תיקון תשובה – כתוב שהרבי צריך למצוא את החטא בדקות שבדקות בתוך עצמו. כך כל יועץ – איני יכול לעזור למישהו שנפל במשהו, באמת לעזור, אם איני מחפש ומוצא בתוך עצמי. אף על פי כן, זה רק בדקות שבדקות, ולא ממש אותו דבר – אני צריך דקות שבדקות בי כדי לתת לו את העצה הראשונה. אבל יש משהו שהנבון, ככל שהוא יותר ויותר נבון, הוא יותר ויותר יוצא מעצמו וחודר לתוך הנפש של הזולת. זו הדעת – היציאה של היועץ מעצמו לתוך הנפש של הזולת, להכיר אותו, ולפי ההכרה שאני מכיר אותך לתת לך את העצה המתאימה לך.

מה הטעות אם החכמים ידונו את הזולת לפי קנה המדה של עצמם? החכם תמיד יתן עצות שמתאימות לעצמו, ולא תמיד העצות שמתאימות לי מתאימות לך. צריך איזו עצה לצאת מהחכמה ולהגיע לנבונות – כאן הנבון יותר מהחכם – באמת להגיע אליך ולתת את העצה שהולמת אותך ולא אותי.

28.     חג"ת: חוש ההתאמה

לתכונה, החוש הבא, של להיות נבון נקרא חוש ההתאמה (סוד "ראשיהם מאתים" הנאמר ביששכר, מאתים אותיות מתאים, היינו ה'ראש'-החוש לדעת מה מתאים למה ומי מתאים למי – "וכל אחיהם על פיהם"), ואותו נשים במדות – בחג"ת של הפרצוף שאנחנו בונים. עד כה עשינו כתר-חכמה-בינה-דעת. התאמה היא כמו בין בני זוג, כמו שאומרים היום – האם הם מתאימים אחד לשני. בקבלה התאמה נקראת מכלול. כששני דברים הולכים יחד טוב, כמו חתן וכלה, הם נקראים "מכלול" (כמו "כלולות", חתונה).

להיות נבון פירושו להיות שדכן טוב. ודאי וודאי שהרבה שאלות שבאות לפתח כל אחד מהאנשים שיושבים כאן הן בקשות עצה טובה לגבי שידוך. כדי לתת את העצה הטובה לגבי שידוך צריך להיות נבון, אבל איזה חוש פרטי של נבון? חוש מיוחד של התאמה בין נשמות.

כתוב שהחוש של התאמה רמוז בתחלת התורה: כתוב "בראשית ברא אלהים" ס"ת אמת, אבל לפי הצירוף תאם. את הכל ה' ברא בזוגות, כמו תבת נח, שבאו אל התבה "שנים שנים זכר ונקבה", איש ואשה. לכן התורה מתחילה ב-ב – עיקר הברכה של מעשה בראשית – שלכל דבר בבריאה יש זוג[ז]. בסופי התבות רשומה היכולת להתאים. "ראשית" היא חכמה וה-ב שלה היא לשון בינה, כך כתוב – גם בינה וגם ברכה[ח]. זו היכולת, החוש, בהתאמה. הזוג הראשון הוא "את השמים ואת הארץ", היכולת לשדך ולזווג יחד את הרוחניות והגשמיות, השמים והארץ. בכל אופן, החוש של ההתאמה מתחיל להיות הרגש של הנבונות.

29.             הבינה להבחין בין שונים ולהבחין מתי הם מתאימים-משלימים

מה השרש של בינה? בין, גם בינה וגם בֵין, כמו "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". לכן הרבה פעמים אומרים שבינה היא "אזן מלין תבחן", היכולת להבחין בין דבר לדבר, בפרט כאשר הדברים דומים וצריך חוש פנימי להבדיל ביניהם (כמו שמבואר בדא"ח לגבי ההבדל המהותי בין גוף היהודי לגוף הגוי – גוי מלשון גויה-גוף – להבדיל, שנדמים זהים זל"ז, ודוקא הנבון יכול להבחין ביניהם. ידוע ששרש הגוף, ה"גרמייהו", בבינה).

זאת אומרת שיש משהו, וכך חז"ל מדייקים, שחידוש להבדיל בין האור ובין החשך. כמה שאצלנו הם הפכים ופשוט להבדיל ביניהם, בתחלת הבריאה יש בכך חידוש, כי קודם היו משמשין בערבוביא. צריך בינה כדי להבדיל, והשרש הראשון של בינה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא בין, "בין האור ובין החשך".

המלה ה-לאה ("שם ה-גדולה לאה", סוד ה עילאה שבשם הוי' ב"ה, אמא, בחינת נבון, והרמז: נבון = לאה לאה לאה), ה-לו בתורה, היא השרש של בינה. כמו שצריך לדעת איך להבדיל בין זה לזה, צריך חוש פנימי מתי שני הדברים שנראים הפכיים אינם הפכיים אלא משלימים. בעצם יש להם שרש אחד משותף רק כשירדו לעולם הזה נפרדו אחד מהשני, אבל הם "תרין פלגי גופא" ("גופא" דוקא, בחינת "גרמייהו" מצד שרשם באמא עילאה) – חתן וכלה. צריך להחזיר אותם פנים בפנים בלשון הקבלה. כל זה שייך לחוש ההתאמה של הנבון (שלא מצא משה).

30.             הרגשת חום

הרד"ק כותב שבשרש בין יש שלשה פירושים שקשורים זה לזה. הוא מביא פסוקים לכל אחד משלשת הענינים – תבונה, הבטה, הרגשה. זה לשון הרד"ק בספר השרשים. תבונה היא בשכל, להבין משהו. מה הכוונה הבטה? להתבונן במשהו. כמו שאמרנו שאם יש לי דבר ראשון, חויה ראשונה, אני צריך להתבונן לעומק – להגיע לתוך של הממלא כדי לקפוץ לסובב. זו בינה לשון הבטה – לא בעין הגשמית, אלא להתבונן עמוק בתוך דבר או חויה.

הדבר השלישי שהוא אומר – בינה לשון הרגשה, שאני ממש מרגיש את הדבר, מתחיל לפעול ברגש שלי. רגש והרגשה אינם בדיוק אותו דבר. הרד"ק מביא פסוק ("בטרם יבינו סירֹתיכם אטד") שלהרגיש חום למשל, שהאש מחממת אותי, נקרא להבין (ופירוש "בטרם יבינו סירתיכם אטד" היינו "בטרם שירגישו חמימות האטד הבוער תחתיהן"). להבין פירושו להרגיש, והדוגמה העיקרית שהוא מביא היא להרגיש אש – בינה היא חם. כדי להרגיש חום צריך תבונה.

אפשר לפשט זאת גם לגבי עצה טובה לאדם, שכנראה עיקר התבונה היא להרגיש אצלו – אם זה ילד או מבוגר – את הטמפרטורה שלו, מדת החום שלו, כמה חום הוא קבל מהילדות מההורים שלו, כמה חום הוא מקבל מבן הזוג שלו. יש חום? אין חום? זה הרד"ק, שאומר שבינה היא להרגיש, ובפרט להרגיש חום. חום הוא תכונה של אמא, של בינה.

31.             התאמה – פוטנציאל של חום

אם כן, ההרגשה וחוש ההתאמה לפי ההרגשה, שייכים למדות. נאמר כך, כשמבקשים ממני עצה טובה לגבי שידוך, אם מתאים או לא, מה צריך להיות החוש כאן אצל מי שהוא אמתי? כנראה שהחוש צריך להיות שאני מרגיש כאן פוטנציאל של חום – שזה חם. כמו בכימיה, שכדי לחבר שני חומרים יחד צריך חום. צריך להרגיש את החום בפוטנציאל, החום ואש הקדש בפוטנציאל. הרי איש ואשה הם אש-י ואש-ה, צריך את ה"שכינה ביניהם", שם יה, אבל צריך גם לקדש את האש (מכח שם יה) – צריך להרגיש את החום. את זה נמקם בחג"ת של הנבון.

32.     נה"י: חוש ההסברה

יש את הנה"י, גם יוצא מפורש מהזהר מה ההבדל בין חכם לנבון. הזהר אומר שנבון הוא מי שיש לו חוש הסברה (וככל שיש לו יותר בהירות בהסברה שלו כך היא נובעת לא רק מפרצוף תבונה אלא מפרצוף אמא עילאה). הנה"י בכל מקום היינו כח ההשפעה לזולת בפועל ממש.

האריז"ל, בעל ההילולא של היום, אומר שיש זיקה מיוחדת בין בינה לכוחות נה"י דוקא. והיינו מה שבינה ר"ת בינה יסוד נצח הוד[ט]. הנה"י של אמא מושפעים כמוחין לז"א כו' (ובנבון האמתי גם הנה"י של אמא עילאה מושפעים כו', היינו ענין בהירות ההסברה "כעצם השמים לטהר").

דבר פשוט מאד שיועץ טוב, מי שרוצה לתת עצה טובה למישהו, צריך להסביר את עצמו טוב מאד. בכלל, הרבה פעמים בחסידות חב"ד כתוב שחוש ההמצאה הוא חכמה וחוש ההסברה היא בינה. כך אומרים כשרוצים להסביר את ההבדל בין חכמה לבינה. למורה בכתה הדבר הכי חשוב הוא יכולת הסברה.

היכולת להעביר מסר, להעביר תוכן לזולת באופן שמתקבל על הדעת טוב – דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב – היא תכלית ההסברה של הנבון, יכולת של אמא. לא תמיד אבא – אבא הוא קצר מדי, נקודתי מדי. צריך הרבה אורך רוח כדי להסביר (וגם הרבה בהירות בענין). אורך רוח (וגם בהירות – לא חווית ההברקה של החכמה, אלא חווית הבהירות של "כעצם השמים לטהר", טוהר מצד אמא) הוא חוש של אמא – של בינה עילאה.

33.     מלכות: חוש ׳מי נגד מי׳

אחרון-אחרון הוא המלכות של אמא עילאה. היום קוראים לו חוש ביחסי-צבור, ביחצנות. נרחיב עוד קצת יותר – חוש בפוליטיקה. יותר מחוש באחד אל אחד, אם יש יועץ נפש שעובד עם קבוצה או בתוך משפחה – לא רק נותן לך עצה, אלא צריך לפתור את הבעיה של המשפחה. יכולים להיות הורים ובנים וקרובים – בלאגן אחד גדול. היום הביטוי הוא שצריך להבין 'מי נגד מי'[י]. יש פה מפה, וצריך לקרוא את המפה נכון. אפשר הרבה לטעות בקריאת המפה. רק לאחר שהאדם מצליח לקרוא את הבלאגן נכון, מה קורה כאן במשפחה, הוא יכול לתת עצה טובה. החוש הזה – שבלשון המדוברת נקרא 'מי נגד מי' (כמובן בצורה חיובית, כדי לתת עצה טובה) – הוא חוש המלכות, המלכות של בינה עילאה.

אם כן, מה שעשינו עד כה – בקיצור – הוא לתאר מה זה להיות נבון (מה שאצל משה רבינו "נבונים לא אשכח"), ולסיכום:

34.             ג. נבונים בורחים מהשררה

35.             אם העם היה מתעקש משה היה נכנס לארץ

יש ווארט יפה שכתוב בשלשה ספרים שונים של החסידות הכללית – ב"מי השילוח" של איז'ביצא, ב"אמרי אמת" של גור וב"תפארת שלמה" של ראדומסק (יכול להיות שה"אמרי אמת" ראה את "מי השילוח" וגם את ה"תפארת שלמה"):

כתוב שמה שמשה לא מצא נבונים, כי אם הם היו – לא היו מסכימים בשום פנים ואופן להיות שופטים. ממילא, אם הוא מינה מישהו, ודאי לא היה נבון, כי אחרת לא היה מסכים לקחת שררה בשום פנים.

בכל אופן, איך הקב"ה אומר לו לחפש נבונים, שצריך אנשים "חכמים ונבונים וידועים"? הווארט הוא שאם היו נבונים היו יודעים שכמה שיתרו אמר למשה "נבל תבל", שאינך יכול לשפוט את העם הגדול הזה לבד – גדול עליך – אתה תפול וגם כל העם יפול. אף על פי כן, הסיכוי הבלעדי שיבוא משיח – שאתה, משה רבינו, תהיה משיח – שלא נקבל שררה, שהכל יפול עליך ויהי מה. אז ה' יעשה נס. למה הדבר דומה? כתוב שאם כולם היו מתפללים, כל עם ישראל, שמשה רבינו יכנס לארץ ישראל – שהגזרה נגדו ממי מריבה תתבטל – הוא היה נכנס, ה' היה מוותר על הגזרה.

נקשר את שני הדברים יחד: כמו שכל עם ישראל צריך להתפלל שמשה יכנס, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", כך אם כולם היו מסרבים לקבל את השררה-המשרה של הדינות, ממילא הכל היה נופל על משה, וממילא אף על פי שיתרו אומר לו כי "נבל תבל" זה היה מביא את המשיח.

36.             פנימיות הכתר של הנבון – בריחה משררת היעוץ וההשפעה

מה נלמד אנחנו מהווארט הזה? כנראה שיש משהו, אפילו בפנימיות הכתר של הפרצוף שבנינו קודם, שלהיות נבון היינו נטיה אמתית לסרב לקבל שררה של יועץ. כלומר, אם מישהו כאן רוצה להיות יועץ או יועצת, לפני שמבטלים את הרצון הזה ואומרים שיש רבי. אבל הרבי לא יכול לקבל את כולם! לא מענין אותי – בעיה שלו ושל הקב"ה. יש רבי אחד, שהוא יקבל את כולם. אבל הרבי אמר שכל אחד צריך משפיע?! גם בעיה שלו, לא צריך את זה בכלל. יש אחד, ויש לי מה לעשות – אני יכול להיות סנדלר, להיות אינסטלטור. לא צריך שררה על יהודים, זו אחריות, זה לא מתאים לי.

אמרנו קודם, שבינה לשון הרגשה, הכוונה קשורה להרגשה של הבינה שפשוט לא מתאים לי התפקיד הזה (והיינו מה שהתפארת, מרכז ההרגשה, היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עולה עד לפנימיות הכתר, ועד לרישא דלא ידע, שיודע לומר לא). לא מתאים. כל דבר צריך התאמה (כנ"ל שעיקרי המדות של פרצוף אמא עילאה היינו חוש בהתאמה), השאלה אם מתאים לי או לא מתאים לי? צריך איזה מקום בנפש בו אני מבין שלא מתאים לי.

37.             סירוב רבי מיכל לקבל שררה שהבעל שם טוב הטיל עליו

אמרנו שהווארט הזה מופיע בשלשה ספרים שונים. ה"תפארת שלמה", כשמביא את הווארט הזה, מביא גם סיפור ידוע מהבעל שם טוב להמחיש זאת:

מגדולי תלמידי הבעל שם טוב היה רבי מיכל מזלוטשוב. הוא היה צדיק גדול, תלמיד חכם עצום. באו מאיזו עיר ואם בישראל והתחננו לפני הבעל שם טוב שישלח להם את רבי מיכל להיות רב העיר, לקבל את משרת הרבנות. אז הבעל שם טוב פנה לרבי מיכל, היה משהו רציני ולכאורה טוב מאד, ונתן לו פקודה – הוא הרבי – שראוי שתקבל את המשרה הזו. והוא בשלו, בשום פנים ואופן לא מוכן לשמוע זאת – לא מתאים לי, לא בשבילי. הבעל שם טוב התחיל להתווכח איתו עוד ועוד. הרבי אומר והחסיד מסרב. עד כדי כך שהתחמם כל כך ביניהם שהבעל שם טוב אומר לו שאם אתה לא מקבל את משרת הרבנות שם, לא יהיה לך חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – אתה מפסיד את החלק שלך, נוטל ממנו את העולם הבא שלו. אמר רבי מיכל – אף על פי כן, אני לא יכול לקבל על עצמי דבר שאני מרגיש שהוא לא מתאים לי. אחרי שהוא סרב, ובכך ויתר על העולם הבא שלו, הבעל שם טוב התחיל לחייך חיוך אחד גדול – פנים גדולות ומזהירות. אומר לו שב"ה שזכיתי לכזה תלמיד, עמדת בנסיון – כל מה שאמרתי היה לנסות אותך. אשריך ואשרינו שזכינו לאחד שיש לו נקודת אמת, שיודע שמה שלא מתאים לא מתאים. אחר כך רבי מיכל נעשה רבי גדול, שררה ויעוץ וכו', זה סוף הסיפור. אבל באותו זמן – חכמת העתוי של הנבון – ידע שהתפקיד לא מתאים לו.

עבור כל אחד שלומד כאן, זה הדבר הראשון. אם לא מרגיש שלתת עצה זה לא בשבילי, לא תואם אותי, יש רבי – אני לא נבון, לא ראוי להיות יועץ. זה המבחן – אם רוצים לעשות מבחן אמתי. אם הוא עומד במבחן בהצלחה, עובר, יתכן שבסוף ה' יעשה מה שטוב בעיניו. כלומר, הענין של יועץ הוא לא לימוד של מקצוע, לא בשביל פרנסה. לימוד היעוץ הוא מתוך אהבת ישראל, בשביל גמילות חסדים נטו, ומתחיל מכך שאני מבין שבאמת אני לא ראוי לזה בכלל – מי אני לתת עצה למישהו (הרי עוד לא תקנתי את עצמי, והלא נאמר "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים")?!

38.             ד. "ומתק מרעהו מעצת נפש"

39.             המתקת הדאגה – "ומתק מרעהו מעצת נפש"

יש פסוק במשלי שגם מובא במאמר של הרבי רש"ב בהמשך תער"ב: "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש". החלק הראשון פחות או יותר מובן, אבל העיקר החלק השני. זה אחד הפסוקים הכי חשובים בתנ"ך של נתינת עצות – פסוקי היועץ, מגמת בית הספר שלנו. צריך להיות "מתק רעהו מעצת נפש".

מה הכוונה? קודם כל, כאן יש אסמכתא הכי מובהקת בתנ"ך למה שאנחנו מסבירים בפסוק היותר ידוע לנו, שאולי כולם מכירים מתוך השיעורים, מתוך "להפוך את החשך לאור" – "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה", שחז"ל מפרשים "יסיחנה" מהדעת וגם "ישיחנה לאחרים", ועל ידי שאני משיח את הדאגה שלי ליועץ אני שומע ממנו "ודבר טוב ישמחנה", כלומר שהוא ממתיק את דאגתי על ידי הדבר הטוב שאומר לי.

היות שיש פשט, "ישׁחנה" במובן של ישפילנה – ומשפילים את הדאגה על ידי השפלת עצמי, כל הבעיה היא ישות – ואחר כך שני פירושי חז"ל, הסדר הוא: הכנעה – ישפילנה; הבדלה – יסיחנה מהדעת, לעסוק בדברים טובים ולשכוח את הבעיה, ואז ה' יפתור אותה ("אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מהעין", וכדי שה' יפתור אני צריך לשכוח); המתקה – "ישיחנה לאחרים" אם לא הספיק לי הפתרון של ה' שעל ידי הסח הדעת, ואני צריך עצה טובה מיועץ.

זה יסוד היסודות של הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה – הכנעה, להשפיל את הדאגה על ידי השפלת עצמי; הבדלה, "אין משיח בא אלא בהסח הדעת", יש כח אדיר בהסח הדעת להביא את המשיח (הפרטי והכללי); המתקה, כשאני מספר למישהו, ואם מצאתי יועץ טוב הוא ממתיק לי. הלימוד שהשלב השלישי הוא המתקה עולה מהפסוק "ומתק רעהו מעצת נפש". בפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" כתוב שמחה, אבל לשון המתקה באה מהפסוק שלנו.

40.             רש"י: "מתק מרעהו" עדיף על "עצת נפש" עצמית; המפרשים: "מתק מרעהו" בא רק "מעצת נפש" שלו

"ומתק רעהו" היינו מה שהרֵע, החבר-המשפיע שלי, ממתיק לי את הבעיה שלי – ממש לשון המתקה. המתק שבא מרעהו הוא "מעצת נפש". לפי רש"י הפירוש הוא שיותר טוב לי לקבל המתקה מהיועץ הטוב, שהוא החבר הטוב שלי ("עשה לך רב וקנה לך חבר" שניהם כאחד) – כך צריך להיות – מאשר "עצת נפש", שאני מנסה לפתור את הבעיה בתוך עצמי, לתת עצה לעצמי. כך רש"י מפרש, ועוד מפרשים הולכים בדרכו.

שוב, סוף הפסוק מאד חשוב – "מתק רעהו מעצת נפש" – שלקבל מתק מהחבר יותר טוב מלהתחבט בתוך עצמי ולנסות לפתור את הבעיה בעצמי, להתיעץ ביני לבין עצמי. "מתק רעהו מעצת נפש" – כך מפרש רש"י. רוב המפרשים מפרשים קצת אחרת, שהכל המשך אחד, הוראה נטו ליועץ: ש"מתק רעהו מעצת נפש" הכוונה שהחבר יצליח להמתיק לי את הדאגה, את הענין, צריך לצאת "מעצת נפש" – מהעצה הכי עמוקה של הנפש שלו. לא שבא בהשוואה, "מתק רעהו" יותר טוב "מעצת נפש" (רש"י), אלא ש"מתק רעהו" בא "מעצת נפש" של ה"רעהו". כלומר, צריכה להיות עצה פנימית – גם בסוד חשמל, ששותק עד שמוציא משהו מפיו – וכשמוציא מהפה מצליח להמתיק לי את הענין.

41.             רבינו יונה: עיקר גמילות החסדים – "מתק מרעהו מעצת נפש" (יעוץ מתוך אהבת ישראל ולא כמקצוע מכניס)

כדאי לראות את כל המפרשים על הפסוק, אבל נזכיר רק את רבינו יונה, שמסביר כאן מה שאמרנו הרגע, שמכל הסוגים של גמילות חסדים שיש בעולם – לעזור לזולת בגשמיות, לפרנס עניים – עיקר גמילות החסד היא היכולת להמתיק ליהודי, לחבר שלך, את הבעיה שלו עם דברים מתוקים שיוצאים מהפה שלך. אין אהבת ישראל יותר מזה ואין גמילות חסדים יותר מהביטוי "מתק רעהו". הדבר הכי טוב שאתה יכול לתרום לזולת, לחיים, הוא "מתק" – להמתיק לו את המצוקה הנפשית שלו. מי שקורא את דבריו שם, מוסבר שכמו בכל גמילות חסד, המניע צריך להיות אך ורק מניע אחד פשוט – אהבת ישראל.

גמילות חסד, לתת צדקה. כמו שאמרנו קודם – זו לא לשם פרנסה. אם יש יוצא מהכלל, איזה היכי תימצי שמותר לקבל "שכר בטלה" וכיו"ב – זו סוגיא. כמו שבכלל ללמד תורה צריך בחנם, אך יש כל מיני היתרים (באמת, לקבל שכר בטלה עבור לימוד הוא הרבה יותר פשוט וחלק מאשר לקבל שכר בטלה עבור יעוץ). כדי להיות "מתק רעהו" העיקר צריך להיות גמילות חסד, להמתיק את הזולת.

למה אמרנו כאן? זה שאדם יעשה נטו "לשמה", מתוך אהבה, לא כי יש לו רווח מזה, הוא פועל יוצא מהסיפור על רבי מיכל. אם יש קודם כל תנועה נפשית, שאיני ראוי לכך כלל, ואני מסרב לקבל משרה רשמית – מכח זה תהפוך להיות היועץ הכי טוב לעולם. אחרי שבטלת לגמרי את הישות, את האינטרס שלך, מה שיצא מפיך יהיה דברים מתוקים – "מתק רעהו מעצת נפש".

42.             ה. ד"ה הללו את הוי׳ תרד"ע – הגישור על הפער בין האורות והכלים

43.             יעוץ מצד הבינה – סוד הקטרת

איך הגענו לפסוק זה בכלל? כי הוא פסוק שהרבי רש"ב מביא במאמר שלו. גם כן משהו מופלא בחסידות, ששמן הוא מצד החכמה וקטרת מצד הבינה. אם אנחנו מחפשים "חכמים ונבונים", אנשי השמן הם אנשי החכמה ואילו הקטרת היא הבינה. אם כן, להיות נבון – כל מה שדברנו הערב – הוא-הוא סוד הקטרת, לא השמן. מה ענין הקטרת? בקטרת יש יא סממנים, שהם כנגד יא כתרין דמסאבותא, והם באים על מנת לברר את אותם יא כתרין כו'. כל הבעיות והמצוקות בנפש באות מ-יא כתרין דמסאבותא, הטומאה ששורה על האדם, והקטרת היא ריח טוב, ולא סתם ריח טוב, אלא יא מרכיביה מבטלים ומבררים את הניצוצות הקדושים. בכל דבר בעולם, גם טוב וגם רע, יש ניצוץ. הם מבררים את כל המר והופכים למתוק, "טעמין מרירו למיתקא". כלומר, עיקר ההמתקה קשורה לקטרת, לא לשמן. "שמן וקטרת ישמח לב, ומתק רעהו" קשור בפרט לקטרת, יוצא מהקטרת, מהנבון, היועץ שלנו.

44.             יא סממני הקטרת (המחיים את כל הבעיות והמצוקות) וסוד הלבונה הזכה

למה יש יא כתרין דמסאבותא ולא עשר? הרי בספירות העליונות יש עשר, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". ההסבר הוא שבקדושה החיות הפנימית מתחברת לגמרי עם הכלים, האור הפנימי מתחבר לגמרי עם הכלים, ולכן לא נחשב למדרגה בפני עצמו. מה שאין כן בטומאה, באלקות שמחיה את הטומאה גם חייב להיות ניצוץ, אחרת הדבר מת, אבל מה שמחיה לא נכנס פנימה, לא מתערב ומתאחד עם הכלים, אלא רק עומד מעליהם בבחינת מקיף מרחוק ומשם מחיה אותם. לכן המקיף נחשב מדרגה יא – החיות לגבי הכחות נחשבת לאחד בפני עצמו. מה שאין כן בקדושה, החיות לא נחשבת לדבר בפני עצמו, כי לגמרי מחוברת עם הכחות-הספירות.

בין יא סממני הקטרת, מה הוא ה-יא שעומד למעלה ומחיה את כל המצוקות? כל הבעיות שיש לנו בחיים הן מהכתרין דמסאבותא, והעובדה שהמצוקות גם חיות וקיימות היא כי יש אור אלקי מקיף שמחיה אותן – לא מתערב איתן, אבל עומד ומחיה מלמעלה. בין מרכיבי הקטרת מהו? הלבונה הזכה. זה שהלבונה הזכה היא המקיף העליון כאן, המדרגה ה-יא, קשור לאמא, כי כתוב שלבונה מסמלת את האמהות. האמהות נמשלו ללבונה זכה.

נעשה גימטריא אחת: עיקר התיקון, גם תיקון הנפש, הוא הלבונה הזכה, משם גם יוצא ה"מתק רעהו מעצת נפש" של היועץ. לבֹנה זכה (לבונה כותבים בלי ו, כמו הלבנה-הירח וגם כמו לבֵנה) עולה 119, ז"פ טוב (ממוצע כל אות). לפני שבוע, כשקראנו את פרשת מטות בתורה, היה סיפור באריכות על מלחמת מדין, שם צריכים להרוג את כולם חוץ מניצוץ אלקי שנקרא "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" – יש ניצוץ קדוש בילדות הקטנות, בנות מדין[יא] שלא ידעו משכב זכר. זה כל הבירור של קליפת מדין, כפי שהסברנו באריכות לפני שבוע. המלים "החיו לכם" שם גם עולות 119, ובדיוק אותו מספר אותיות, כלומר שהערך הממוצע של אות הוא טוב. "החיו לכם" הוא ה"לבנה זכה", הניצוץ האלקי שמחיה את הקליפה. במצוקה היועץ הטוב צריך לברר את כל יא הסממנים, אבל בעיקר את הלבונה הזכה (על ידי בירור הלבונה זכה מברר את הכל).

45.             מקור כל הבעיות – ניתוק בין הנשמה והגוף

כעת נאמר כלל גדול מאד לגבי יעוץ:

יש בעיה בנפש שצריך לעזור לחבר לפתור אותה. כלל גדול, שכל בעיה שיש לי היא כי יש איזה ניתוק באיזה מקום בין הנפש שלי לבין הגוף שלי. נאמר זאת בגדול. בין הפנימיות לבין החיצוניות. אין איזון נכון ואין חיבור נכון. יש לי מרכיבים שונים, והפנימיות, החיות האלקית, לא מתחברת לי עם המציאות שלי. אפשר לומר מהות ומציאות – המהות שלי לא מתחברת למציאות שלי. המצב הזה, שהמהות הפנימית – שהיא בעצם הטוב שלי, לכל אחד יש טוב ועל היועץ למצוא את הטוב שבכל אחד – לא תמיד מתחברת עם המציאות. למציאות קוראים נפש בהמית או גוף – המציאות שלי.

כתוב שיהודי שיש לו הרבה טוב פנימי, לכן המצוקות הנפשיות שלו הרבה יותר חמורות, כי הוא מרגיש הרבה יותר תסכול וכאב שהנפש לא מתחברת עם המציאות. גוי יכול להיות רגוע, כי אין לו הרבה ניתוק ומתח של אי-חיבור בין הנשמה שלו לבין הגוף שלו, אבל יהודי הוא מסכן מאד כשהנשמה והמציאות לא תואמות.

46.             אדם דקדושה – חיבור הנשמה והגוף; קליפות – ניתוק בין החיות והמציאות

זה המצב שמתואר בחסידות ביחס לקליפות בכלל, שהחיות נמצאת – אחרת הן לא קיימות כלל – אבל החיות שנמצאת לא מתחברת עם המציאות. זו הגדרת הקליפה, שהמהות-האלקות עומדת במקיף, למעלה, ולא חודרת לתוך הכלים או לתוך הכחות הפנימיים. הניתוק גורם שכל הכחות האלה, בהרגשת עצמם, נפרדים לחלוטין מה' – הם חיים, אך לא מרגישים את המקור האלקי של החיות שלהם.

כתוב, וכך מסביר במאמר, שהתיקון הוא להיות אדם – "אתם קרויים אדם". אדם היינו א-דם – א היא הרוחניות, הנשמה, והדם הוא הבשר ודם, הגוף. אדם הוא מי שאצלו הנשמה מתחברת טוב עם הגוף. בקליפה, אם החיות האלקית היתה חודרת היא היתה נבלעת ברע והופכת להיות רע בעצמה. בלשון הנגלה, ההלכה, קוראים לכך ש"חתיכה עצמה נעשית נבלה", ההיתר הופך להיות איסור. זו בליעה.

יש שלשה מצבים שהוא מסביר כאן במאמר: מקיף, התערבות פנימית, בליעה. כמו בחלום פרעה, שהפרות הטובות נבלעו בפרות הרעות והרזות ו"לא נודע כי באו על קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה" – הטוב נבלע לגמרי ברע. כך היה קורה בכל מצב של רע, של מצוקה, אם האור המקיף היה נכנס לתוך הפנימיות. מה התיקון? לגלות, להוציא אותו, אחר כך לתקן את הכחות הפנימיים, ואז לחבר. להפוך את ה"קוף בפני אדם" להיות שוב אדם שלם.

47.             התפתחות הקבלה – הבנת הפער בין האור והכלי ותפיסת האחדות שלהם

אנחנו רוצים בקיצור לתאר קצת את ה'לומדות' שיש כאן במאמר, ולנסות לקשר זאת לתורת הנפש שלנו: בקדושה יש כמה וכמה שיטות איך האור מתחבר לכלים. מה שנסביר כאן, הווארט, שככל שאתה נבון יש לך יותר יכולת לקחת מצב נפש של אדם עם ריחוק גדול מאד בין האור והכלים, המהות והמציאות שלו, ולהגיע לאחדות אמתית, שהיא מצב של אור וכלי בעולם האצילות. בקיצור, הוא אומר שיש כמה וכמה שיטות של איכות החיבור בין האור והכלי.

שוב, אנחנו נסיים עם האר"י הקדוש, בעל ההילולא של היום. לפני האר"י הקדוש היה את הרמ"ק, שהיארצייט שלו היה בכ"ג תמוז. לפני הרמ"ק היו גם מקובלים, ראשונים, שמתוכם הגדולים שבענין שלנו יש להם שיטה אחת נקראים "מערכת אלקות" ו"עבודת הקדש" – שני צדיקים, מקובלים גדולים, עוד לפני הרמ"ק. הם אומרים שבעולם האצילות הכלי הוא לא יותר מאשר התגלות האור. הוא לא משהו בפני עצמו בכלל – או שהוא רק גילוי של האור, חלק המלכות של האור, או שהוא התגלמות האור, קצת כמו הביטוי באריז"ל שמהתעבות האור נתהוו הכלים, אבל לא ממש כלי שנעשה מציאות בפני עצמו, אלא הכל אור. בעולם האצילות הכל אור – הכל טוב, ואין מציאות חוץ מהטוב האלקי המוחלט.

לפי כולם בעולם האצילות הכל אלקי, אבל במשך הדורות, עם התפתחות והתגלות הקבלה, יש תהליך של נבונות – תהליך של יכולת לומר ולהבין שיש פער מאד-מאד גדול בין האור והכלי, ואף על פי כן ולמרות הכל הם אחד. כלומר, ככל שהקבלה מתגלה ומתפתחת – מהראשונים שהזכרנו ועד לרמ"ק (שלב ב) ועד לאריז"ל ואדמו"ר הזקן, החסידות (שלב ג) – התפיסה של אור וכלי, מהות ומציאות, מתפתחת. נאמר בצורה הכי פשוטה, רצוי ומצוי – כל הבעיות בנפש הן שאני רוצה להיות טוב, אבל אני על הפנים. ככל שהדורות עוברים הפער הולך ומתרחב בתפיסה (זה מה שנקרא ירידת הדורות), ועם זאת מובן איך אפשר לחבר אותם שיהיו אחד, ש-א ו-דם יתחברו לאדם שלם.

48.             שלש שיטות ביחס להבנת כלי

איך אומרים באותיות של קבלה? הראשונים שעוד לפני הרמ"ק אומרים שהכל אור, והכלי הוא רק איך שהוא מתגלה או התגלמות של האור – הכל שתי בחינות של אור. בא הרמ"ק, רבי משה קורדוברו, אחרי "מערכת האלקות" ו"עבודת הקדש", ואומר שיש באמת כלים שנפרדים מהאורות – הם לא אותו דבר בעולם האצילות – אבל הכלים הם אין-סוף. כמו שהאור הוא אין-סוף, גם הכלים הם אין-סוף. כלומר, יש איזה מכנה משותף בין האורות לבין הכלים, לכן הכל אלקות ואפשר לראות ולהבין ולהרגיש שהכל אחד.

בא אדמו"ר הזקן – הוא לא כותב האריז"ל, אבל אדמו"ר הזקן הוא לפי כתבי האריז"ל – ואומר שבעולם האצילות האלקי, הכלים הם כל כך אחרת מהאורות, לכתחילה, שלכלים יש תכונה של גבול, הם משקפים את כח הגבול שבאין-סוף. האור הוא האין-סוף – גם בגימטריא, אור שוה אין-סוף – ואילו הכלים הם ממש מוגבלים באיזו מדה, ואף על פי שהאור הוא אין-סוף והכלי כח הגבול, יש חבור והתאחדות אמתית ביניהם, להיות אדם (א-דם) אחד.

49.             קונפליקטים כתוצאה מהפער

שוב, מה הווארט? קודם כל, ככל שיש ירידת הדורות הפער, בכל העולמות, מתרחב. כמובן, מה שמענין אותנו הוא כאן למטה, לא האצילות, אבל צריך את האצילות כדי להבין מה קורה כאן – "אצילות איז אויך דא". הפער בין הצדיק לבין היהודי הפשוט, היום אומרים בין הצדיק לבין מי שהוא לגמרי "קל שבקלים" שבעם ישראל, בלי תורה ומצוות, בלי כלום. מצד אחד כאילו שהפערים מתרחבים, והפערים הגדלים והולכים גורמים לקונפליקטים (במישור האישי ובמישור כלל החברה היהודית בארץ ובתפוצות ועד לכלל החברה האנושית כו') – כל קונפליקט הוא בגלל פער (סוד "על דבר פעור"). או ששני דברים שונים צריכים לגור בכפיפה אחת, 'זה מה יש'. יש פה ארץ כך וכך, גם יהודים וגם לא-יהודים, אז מה עושים? יש קונפליקטים בגלל פערים, והפערים נעשים יותר גדולים. לא רק הפערים בין שני אנשים, אלא הפערים בתוך עצמי – בין הטוב שבי לרע שבי. זה גם פער עצום, שגורם קונפליקט. הפערים נעשים גדולים, וממילא יש נטיה להתייאש מכל יכולת לחבר ולגשר ביניהם.

50.             "פלא יועץ" – "מפליא לעשות" – חבור מכח ראית האחדות שבשרש

והנה, הפלא הוא שהצדיקים בכל דור ודור רואים את הפערים יותר ויותר גדולים ולמרות הכל, אף על פי כן, אומרים שהכל משתלשל מהשרש, השרש הוא אחד, ואם השרש הוא אחד אפשר לממש את האחדות גם למטה, במציאות שלנו. אפילו כשאומרים נפש אלקית ונפש בהמית, יצר טוב ויצר רע – בעולם היצירה אלה שני מלאכים קדושים, בעולם האצילות הם שם מה ושם בן, דברים אלקיים לגמרי. אבל גם שם, בעולם האצילות, אם לא היה ניגוד ממשי לא היה פלא בחיבור.

מהי העצה? "פלא יועץ", כמו שאמרנו שכך משיח נקרא. כל פעם שמברכים "אשר יצר" אומרים "רופא כל בשר ומפליא לעשות", ומה הפירוש? מפליא לחבר את הנשמה והגוף. הפלא, "פלא יועץ", הוא לחבר הפכים. למעלה, בעולם האצילות, יש גם הפכים. החידוש של אדמו"ר הזקן שעושה מהאורות והכלים באצילות לכתחילה הפכים, ואף על פי כן אומר ששם הכל אחד, וממילא הדבר משתלשל ויורד למטה – אצילות היא גם פה. גם בתוך האדם, עם כל ההפכים, כל הקונפליקטים בפנימיות, אפשר לתת "פלא יועץ" שהאדם יהיה דבר אחיד – לא דבר מפוצל, לא פיצול אישיות, אלא אישיות אחת חיובית, חסיד ירא שמים ולמדן, כידוע הביטוי.

51.             עצת החבור בין הניגודים

יש פסוק שאומר "אבדה עצה מבנים". המפרשים מסבירים, על פי פשט, שכאן "אל תקרי 'בנים' אלא 'מבינים'" – הפירוש כאן בפסוק ש"בנים" היינו "מבינים", מישהו נבון. הפסוק הזה בפני עצמו הוא מקור מאד יפה שלתת עצה זו נבונות. כמו שאמרנו שבכל דבר יש את המקיף הטוב, "החיו לכם", לבונה זכה – בקבלה "טוב" פירושו חבור בין שני הפכים. "אֹמר לדבק טוב" – טוב הוא דבקות. אם נותנים למישהו "עצה טובה קא משמע לן" זו צריכה להיות עצה שמחברת אצלו שני ניגודים, ושני הניגודים הם אפילו שני היצרים שלו. כשיש אחדות לאדם – זה הטוב האלקי, זה תיקון הקטרת שממנה יוצא ה"מתק רעהו מעצת נפש".

52.             ו. עצות משם קסא ועצות משם סג

53.             בינה – שם קסא

נאמר עוד משהו מהאריז"ל, בעל ההילולא של היום:

אצל האריז"ל הכל קשור לשמות קדש של הקב"ה. הוא אומר שהנבונות העליונה, לה זקוקים כדי להיות יועץ, היא שם "אהיה" – שם אהיה במילוי יודין, ששוה 161. אהיה כשם של הקב"ה כתוב רק בפסוק אחד בתנ"ך, כשמשה רבינו שואל את ה' איזה שם אומר לבני ישראל כשישאלו מי בא לגאול אותם ה' עונה "אהיה אשר אהיה, כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". מופיע שלש פעמים בפסוק זה, ושוב לא חוזר כשם של הקב"ה בכל התנ"ך. האר"י אומר ש"אהיה" הוא השם של היועץ-הנבון שלנו, עליו להתעצם עם שם זה.

מה אומר? קודם כל, ששייך לגאולה. היכולת לתת עצה טובה היא משהו גאולתי, גאולת עם ישראל. אהיה הוא גם שם של לידה. אמא היא היכולת ללדת, וכתוב שפירוש שם זה הוא "אנא עתיד לאולדא" – לא רק להוליד את הזולת, אלא שאני אהיה בעצמי, אני עתיד ללדת את עצמי. כל התכונות של נבון, כל הפרצוף שעשינו, קשורות לשם "אהיה אשר אהיה".

כעת נאמר משהו קבלה נטו, ישר מהאריז"ל. הנבון העליון, היועץ שלנו, הוא שם אהיה במילוי יודין (אלף הי יוד הי – ה-ה היא האות היחידה שיש בה שינוי כתיב בשם "אהיה"), שעולה 161 – שם קסא, כפי שקוראים לו. אם היינו עושים כאן כוונות, כל שיעור בתורת הנפש – שרוצים להיות נבון – לפי האריז"ל צריכים לכוון שם קסא. מה עוד שוה המספר 161? מה המקור ש"משה זכה לבינה"? הוא לא זכה סתם לבינה, אלא בסוף ימיו ממש, בהסתלקות שלו, הוא זכה גם לשער הנון. מהי המלה נבון? נ-נבו, רומז להסתלקות משה רבינו, ועל נבו עצמו כתוב שאותיות נ-בו, שדוקא בהר נבו בו הסתלק שער ה-נ נכנס בו. בדקדוק נבון הוא לשון נפעל, לא כמו חכם.

54.             "נבון דבר" ו"נבון לחש"

בכלל, יש כמה פסוקים חשובים לגבי נבון שלא אמרנו. איך יודעים שנבון הוא מי שנותן עצה בפשט? על דוד המלך כתוב בתארים המשבחים אותו שהוא "נבון דבר" והתרגום יונתן מתרגם "סוכלתן בעצה". בפירוש הוא מתרגם ש"נבון דבר" היינו שכל טוב כדי לתת עצה. יש עוד פסוק, "ונבון לחש". פירוש אחד בחז"ל הוא ש"נבון לחש" הוא נבון במעשה בראשית ומעשה מרכבה, סודות התורה, אך גם שם תרגום יונתן מפרש ש"נבון לחש" הוא "סוכלתן בעצה", שיש לו שכל טוב לתת עצה.

אם כן, יש פה שני עדים מובהקים ש"נבון" – גם "נבון דבר" וגם "נבון לחש"[יב] (מלמד שהיועץ גם צריך ללמוד את התכונה של "דברי חכמים בנחת נשמעים", לא ללחוש לגמרי אבל לא לצעוק, "לחש" הוא גם ה"חש" שלפני ה"מל", ואז גם ה"מל" בעתוי הנכון יצא ב"לחש", כלומר מתוך ה"חש") – הוא נותן עצה.

55.             "למד לשונך לומר איני יודע"

"משה זכה לבינה". יש מאמר חז"ל "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע'", ולומדים זאת ממשה רבינו שאמר "כחצות לילה" ולא "בחצות לילה" – לא קבע בצורה מדויקת שהוא יודע בצמצום, בדיוק, מה שהולך להיות. ממשה רבינו לומדים שאדם צריך תמיד גם להרגיש וגם לומר "איני יודע", וכתוב ש"איני יודע" עולה קסא.

זה חוזר לסיפור של רבי מיכל מזלוטשוב שהזכרנו קודם. כלומר, השם הראשון של הנבון באמת מתחיל מכך שהוא אומר וגם חושב ומרגיש "איני יודע". "איני יודע" הוא עצמו שער הנון של הבינה, ה-נ של נבון. מתוך ה"איני יודע" באות כל העצות. קודם כל, מי שאומר "איני יודע" לא יכול לומר שום דבר, כי לא יודע כלום. אם הוא כבר כן פותח את הפה, מה יוצא מפיו? "שכינה מדברת מתוך גרונו" – ה' מדבר. זה הכל סוד החשמל. האריז"ל אומר שהנבון הוא שם אהיה. מי שברגע זה "איני יודע" בהוה יזכה להוליד את עצמו וגם להוליד עצות טובות ונכונות[יג] לכולם.

56.             תבונה – שם סג – השבירה והתיקון

התבונה התחתונה, ה-ם הסתומה של הבינה, היא שם אחר בקבלה – שם סג. כך האריז"ל כותב. ביום ההילולא שלו לומדים לפי דרכו, שכל מדרגה היא שם קדוש. להיות נבון מתחבר לשם אהיה במילוי יודין. להיות מבין במלאכת המשכן – להיות אמן מוצלח ביותר, כמו בצלאל – קשור לשם סג, שם הוי' בו ממלאים את ה-ה ב-י אבל את ה-ו ב-א (יוד הי ואו הי).

מה משמעות שם סג? אמרנו ששם "אהיה" העליון, קסא, הוא ה"איני יודע" – שער הנון של הבינה. מה אומר שם סג, של התבונה? שבירה ותיקון. זו תמצית כל כתבי האריז"ל, שמשם סג יצא עולם התהו שנשבר וכל העבודה שלנו, מאז ועד משיח, ועד בכלל, היא לתקן את השבירה. כלומר, יש מנגנון שכל הזמן מניע אותנו, את כל המציאות, כל מה שקורא בעולם, שנקרא שבירה ותיקון. גם אצל אדם, מהי שבירה? התמוטטות ר"ל. גם כשיש התמוטטות הכי חמורה אפשר לתקן. מהו תיקון? שיקום. השם שממונה – ממנו יוצא הכח של השבירה והתיקון – הוא שם סג, שם של התבונה התחתונה, של ה-ם הסתומה.

מי שהוא פסיכולוג צריך להיות מאד בקי איך לשקם אדם שעבר משבר. מהי שבירה? משבר בחיים. יש משברים יותר קלים ויש משברים יותר קשים. ודאי צריך לדעת איך לתקן משבר.

57.             תיקון מיניה וביה או התחדשות אמתית

כאן יוצא מהאריז"ל שהתבונה לתקן משבר היא כמו אמנות, כמו מלאכת המשכן. לכאורה הנבונות העליונה כאן היא גם כדי לעזור למישהו שעבר משבר וצריך ריפוי. מתי צריך רפואת הנפש, כשמשהו לא טוב קרה לאדם. אבל מה ההבדל בין הנבונות לתבונה העליונה? ששם סג של התבונה הוא לרפא ולתקן "מיניה וביה", בתוך המנגנון, בתוך המציאות שיש משברים ויש תיקונים ומתעודדים ומתחזקים.

נאמר בצורה הכי פשוטה: מישהו עבר משבר, צריך להתחזק – כך אומרים. תתחזק, תצא מזה, תשקם את עצמך – דבר חשוב מאד. הראש הזה של להתחזק וכך לשרוד ולהמשיך כל הזמן הוא עצה טובה, אבל עצה טובה שבאה מתוך שם סג, שהוא בעצמו השם-המציאות של השבירה והתיקון. אבל עצה שבאה מהנבון האמתי, "פלא יועץ", היא בעצם עצה איך לצאת מהמשבר – להגיע למקום שלגמרי למעלה ("ואי זה מקום בינה"), להשקיף מהסובב שלמעלה מכל הממלא שלך, איך להתחבר אליו ולצאת לגמרי מהשמשבר וכל רישומיו על הנפש. כלומר, לחדש את פני האדמה שלך – התחדשות אמתית מתוך אין. כל התחדשות היא מתוך אין. ה"איני יודע" הוא לחבר את הנשמה לאין. מה הפלא הכי גדול? יש מאין. בריאות הנפש כאן היא בריאות של בריאה חדשה, שאתה חדש לגמרי.

58.             פסיכולוג של התמודדות ופסיכולוג של בריאה חדשה מהשרש

כך אפשר להבין שגם הנבון העליון וגם הנבון התחתון שניהם פסיכולוגים, אבל הנבון התחתון הוא פסיכולוג רגיל, שמודה בשבר – זו המציאות – ומנסה להתמודד ולעזור לך לעבור, להתחזק, להחזיק מעמד, להתקדם, להמשיך את החיים שלך בצורה הכי טובה לפני הנתונים. אבל המשיח לא ככה. המשיח הוא הנבון העליון, שם קסא, מה שמשה זכה לבינה עליונה – עצה שהיא פשוט באמת לצאת מזה.

מה הווארט? לא לצאת כך שאתה בורח. יש לפעמים גם מושג של בריחה מבעיה. יש פסוק "ברח לך אל מקומך", שלפעמים אדם צריך לברוח מהבעיה שלו, לחזור לשרש. אבל מה שתארנו אינו לברוח, אלא דוקא להתבונן בתוכיות – חוזרים לדברינו בהתחלה, ל"מבין דבר מתוך דבר כאן" – בתוך הכי פנימי של המצב שלך, ופתאום כשאתה מגיע לנקודה הכי פנימית אתה מתחיל לחוש את הסיפור שמאחורי הסיפור (או היועץ שלך, או אתה עצמך), ופתאום אתה פורח ועולה ומשתחרר לגמרי, מגיע למקום כזה עליון שאפשר להברא מחדש יש מאין.

כל ענין המשיח, כל העולם הבא, הוא שאנחנו, עם ישראל, כאן בארץ ישראל, נברא מחדש. גם שיהיו שמים חדשים וארץ חדשה – הכל חידוש פני האדמה. הכל תלוי ביועץ עליון שקשור לשם קסא, ה"איני יודע", רבי מיכל.

קודם כל, הווארט היפה כאן הוא שכדי להגיע לשם צריך לותר על העולם הבא שלי. עולם הבא בכתבי האריז"ל הוא המדרגה הנמוכה של הבינה. כאשר הוא וותר על העולם הבא הוא הגיע לעתיד לבא, ה-ס. ה-ם הסתומה, האמנות, נקראת עולם הבא, וה-ס נקראת לעתיד לבא. צריך לוותר על העולם הבא כדי לזכות לבוא לעתיד לבוא.

נסיים בכך, ונאחל לכולם שהימים האלה יהפכו לששון ושמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. שנזכה לביאת משיח צדקנו מהמקום הכי נבון, ומהנבונות שלו – לשון בנין – הוא יבנה לנו את בית המקדש.

59.             ז. "בנתה לרעי מרחוק"

60.             הבנת אותי כדי לקרב אותי

נאמר עוד משהו: בפרק קלט – שהאבן עזרא אומר שהוא הפרק הכי עמוק בתהלים – כתוב "בנתה לרעי מרחוק". הנבון עליו אנחנו מדברים הוא הנבון עליו כתוב "בנתה לרעי מרחוק". מה הפירוש של המלים האלה? "בנתה" פירושו הבנת – אומרים לה' שאתה ה' "בנתה לרעי מרחוק". רש"י אומר ש"לרעי" לשון רעות, שאתה "בנתה", הבנת אותי, על מנת לקרב אותי אליך ממקום רחוק, "מרחוק". הייתי מאד רחוק ממך, ואתה ה' הבנת איך לקרב אותי. כך מפרש רש"י.

זה מוסר השכל פשוט לכל אחד מאתנו, שמי שהוא נבון – אמרנו שנבון קשור לתשובה, ודברנו רק על התשובה שלי, אבל איך להשפיע על הזולת? קוראים לכך קירוב, צריך להפוך אותו להיות רע. הרע כאן קשור ל"מתק רעהו". צריך לקרב אותו ממקום רחוק. לכך קוראים קירוב רחוקים, וצריך תבונה לשם כך. כל יועץ צריך להתדמות לקב"ה, לקיים לפי פירוש רש"י את הפסוק "בנתה לרעי מרחוק".

61.             הבנת את רעיונותי הנסתרים

איך מסבירים רוב המפרשים? לא מפרשים "רעי" לשון קרבה אלא לשון רעיון, המחשבות והרעיונות הכי פנימיים שלי. אתה ה' הבנת את כל הדברים הכי עמוקים שאני חושב, מרחוק. מי צריך להיות היועץ שלנו, שמתדמה לקב"ה? אחד שיכול לחדור לעומק המחשבות. זה שייך לפירוש הזהר, שנבון הוא אחד שיכול לחדור לתוך נפש הזולת, כאילו לקרוא לו את המחשבות. כמו שמספרים על כל הצדיקים, היועצים הכי גדולים – צדיקי החסידות, תלמידי הבעל שם טוב – רוח הקדש הפשוט שלהם היה להבין מה שאתה חושב ואפילו לא יודע שאתה חושב, מחשבות הלא-מודע שלך. "רעי מרחוק" כמו "עצות מרחוק", מהלא-מודע. "בנתה לרעי מרחוק".

גם את זה אנחנו מאחלים, מבקשים מהקב"ה, שיבין אותנו. הוא מבין אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מבינים את עצמנו. כתוב "ברחמיך הרבים רחם עלינו", אותו פירוש – שרק אתה יודע כמה רחמנות עלינו. אנחנו לא יודעים ולא יכולים לעורר על עצמנו את הרחמנות הראויה, ורק אתה יודע. "בנתה לרעי מרחוק", שה' ירחם עלינו, יביא לנו את המשיח ויבנה – בינה לשון בנין – את בית המקדש במהרה בימינו.