אור לחמשה עשר באב ע"ב – כפר חב"ד

זכרון וזקנה[א]

א. הזדקנות, זכרון ושכחה ברוכה

חמשה עשר באב ומח הזכרון

ערב טוב וחג שמח. "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים". יום של שידוכים – שידוכים בגשמיות וברוחניות. כל חבור של שני כחות יחד הוא שידוך. כל מצוה היא צוותא וחבור של כח זכרי וכח נקבי. הנושא שלנו היום הוא זכרון והזדקנות. יש הרבה סגולות לזכרון, ואחת מהן לומר לחיים (שענינו המשכת מוחין, מח הזכרון) – לחיים. מבין כל תאריכי ה-טו בחדש, החזק ביותר הוא היום. כל טו בחדש הוא "סיהרא באשלמותא", והחזק שבהם הוא חמשה עשר באב. טו הוא עצמו שידוך – יחוד יה, חכמה ובינה, מוחין. יחוד יה שייך לזכרון וגם להזדקנות – עליה לדרגות גבוהות יותר ויותר של יה, של זכרון. בברכת כהנים יש יה תבות וששים אותיות (בברכה הראשונה "יברכך הוי' וישמרך" יש יה אותיות) – "בן ששים לזקנה". הכל שייך לחמשה עשר באב.

סגולת המזוזה

יש שני שרשים בלשון הקדש של זכרון והזדקנות – זכר ו-זקן. כמו כן, ישנן כמה מצות בתורה שהן סגולה לזכרון ולהזדקנות. כאן שני הפעלים מתחילים ב-ז, ולכן מזוזה – עם שתי אותיות ז – רומזת לזכרון ולזקנה. יש דרוש מפורסם ש"מזזות" אותיות זז-מות – כח להזיז את המות, מה שמאפשר את ההזדקנות בשיבה טובה ובבריאות איתנה בגשם וברוח. יש כח בתורה, כח במצות (כמו במצות מזוזה), לדחות את ההזדקנות ואת אבוד הזכרון.

הזדקנות – התגברות הצד הנשי

הפלא הראשון הוא ש-זקן בגימטריא נקבה – ההיפך מזכר. זכר שייך לזכרון, כפי שנסביר. אבל זקן עולה נקבה – לנשים אין זקן, אבל זו הגימטריא. מה קורה לכל אחד מאתנו – זכר או נקבה – כשמזדקן? החלק הנקבי מתגבר (מלשון גבר – זכר) ונעשה יותר בעל ערך. איך יודעים? לומדים זאת מפרשת ערכין, כפי שחז"ל אומרים. גם לעת זקנה, מעל לגיל ששים ("בן ששים לזקנה" כנ"ל), עדיין יש יותר ערך לזכר, אבל היחס בין ערך הזכר לערך הנקבה הולך ופוחת ככל שהגיל מתקדם. התנועה היא שהערך של הנקבה עולה ושל הזכר יורד (בלשון רש"י: "כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש"). זו הוכחה מהתורה שהזדקנות מלווה ביותר ויותר נשיות. רש"י מביא בחומש, פשוטו של מקרא (בהמשך לפירושו הנ"ל), ש"סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא" (יש לומר כנגד שני הפרצופים תבונה ואמא עילאה, וד"ל) ואילו "סבא בביתא פחא בביתא" – כך לומד מפרשת ערכין. זה אומר לכל אחד שכאשר מזדקנים החלק הנשי שלנו מתגבר.

מהו תהליך ההזדקנות? כל ההסטוריה של עם ישראל. משיח בא בגיל קולקטיבי מאד מאוחר של עם ישראל. ככל שהדורות מתקדמים יש עלית צד הנוקבא, לפי דברי האריז"ל. הנוקבא עולה ועולה, כאשר משיח יבוא היא תהיה שוה עם הדכורא, "שוין בקומתן", ואחר כך – אחרי משיח – הנוקבא ממשיכה לגדול ונעשית גבוהה יותר מהדכורא, כלשון הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה" (= רבקה אמנו פנים ואחור, שבזכותה יעקב קבל את הברכות מאת יצחק אביו, היינו שהמשיך בכלים דתיקון אורות מרובים דתהו). זה מה שרואים בגימטריא ש-זקן עולה נקבה, לעומת זכר-זכרון.

לשכוח דברים שליליים ולזכור רק דברים חיוביים

במלה "אשה" ה-נ נופלת מן השרש, אבל בלשון רבים היא נשמרת ואומרים נשים, מלשון נשיה – שכחה, אבוד הזכרון. זכר פירושו זכרון ואשה פירושה שכחה. למה האשה נעשית יותר חשובה מהאיש כשמזדקנים והכל נעשים יותר ויותר נשיים (שזו העליה עד משיח, כנ"ל)? חייבים לומר שיש דברים שטוב לשכוח. טוב לשכוח דברים רעים ולזכור דברים טובים. כאשר מזדקנים צריך להתפלל לה' שכעת כשמתחילים לשכוח – שנשכח את כל הדברים הרעים, ונזכור רק את הדברים הטובים שחשוב לזכור. בכך נעשים נשיים יותר ויותר – יש את הזכות (תיקון צד הזכר שבו) לנקות (תיקון צד הנקבה שבו, נקבה היא נקיה בכל) את התודעה מכל הדברים השליליים שקרו בחייו, כל הדברים הרעים שהוא זוכר שאנשים עשו לו (בעיקר בהקשר של משפחה, ובכלל).

לאשה חשוב לשכוח, כי יש נשים שזוכרות כל הדברים השליליים שהבעל עשה מהיום שהם נפגשו – זוכרות כל פעם שאמר משהו או עשה משהו שפגע, הכל כתוב אצלה בספר הזכרונות. הברכה (= זכר) היא שהאשה תשכח זאת. האיש ממילא שוכח את כל הדברים האלה. הברכה לשכוח את הדברים הלא-טובים ולזכור רק את הדברים הטובים שהבעל עשה לך, שהאשה עשתה לך, שה' עשה לנו. ההזדקנות האמתית, כח הזקנה, הוא להשתמש בכח השכחה לשכוח את מה שטוב לשכוח ולזכור את מה שטוב לזכור. זה הדבר הטוב שקורה כשאנשים יהודים מזדקנים עוד ועוד ("עוד ינובון בשיבה"[ב]).

סיפור מהחוזה ורבי בונים – דבר חשוב אינו בגדר "שכחה"

נספר סיפור מפורסם: תשעה באב הוא היארצייט של החוזה מלובלין. אחד מגדולי תלמידיו הוא הרבי ר' בונים מפשיסחא. פעם אחת רבי בונים בא לרבי, החוזה, וראה שהוא קצת בעצבות ('רציני', כך אומרים בחב"ד) – לא כל כך שמח – וכשהוא שאל אותו למה הוא עצוב, הוא אמר שכתוב בתורה שצריך לזכור את ה' תמיד ואסור להסיח דעת מה' אף לרגע. אני לא מבין, אמר החוזה, איך זה יתכן אפילו אצל גדולי הצדיקים, אפילו אצל משה רבינו. כמובן שהוא התייחס-התכוון גם אל עצמו. אם רגע אחד הוא מסיח דעתו מהקב"ה, זה עושה אותו רשע בעיניו. הבעל שם טוב אמר "אשרי אדם לא יחשב הוי' – לו עון", אשרי מי שאם רגע אחד לא חושב על ה' הוא בעיניו רשע, וכך החוזה הרגיש. כך החוזה אמר לרבי ר' בונים, ורבי בונים נחם אותו (אנחנו עומדים בערב שבת "נחמו"). הוא אמר לו שיש בתורה מצות "שכחה" – להשאיר שכחה לעני – וההלכה אומרת שאם שכחת משהו מסוים וחשוב בעיניך אין הוא בגדר שכחה (חבל לעני, אבל זו ההלכה).

כך רבי בונים אמר לרבי שלו, החוזה, שכך הוא במה שהתלוננת עליו – אצל הצדיק הדבר הכי חשוב בחיים הוא הקב"ה והקשר לקב"ה, אז אפילו אם לרגע הוא שוכח עליו, זו לא שכחה. הדבר כה חשוב בשבילו, שאין בו גדר של שכחה. החוזה מאד התנחם בווארט הזה של תלמידו רבי בונים.

משיח בא בהסח הדעת

לשכוח דברים רעים זה טוב. מה עוד טוב לשכוח? שכחה בהקשר של הסיפור הזה הוא הסח הדעת – לשכוח את ה' פירושו להסיח את הדעת מה'. לצדיק הסח הדעת הוא דבר מאד רע, אבל איזה הסח דעת הוא חיובי? כתוב ש"משיח בא בהסח הדעת" – הוא בא רק כאשר לרגע אחד הדעת הקולקטיבית של עם ישראל מוסחת ממשיח. אז פתאום, ברגע אחד, משיח מופיע. כדי להביא את המשיח צריך לרגע לשכוח ממנו – דבר מדהים. חז"ל אומרים שמציאה גם באה בהסח הדעת – אם אתה חושב על זה אף פעם לא תמצא. אם תסיח את הדעת יש סיכוי טוב שתמצא אוצר מחכה לך באופן לא צפוי. הדברים הכי טובים בחיים באים בלי ציפיה. אם אתה מצפה – הם מחכים. כשאתה מסיח את הדעת הם מגיעים.

איך אומרים זאת בקבלה? הדברים הגדולים באים מהכתר, מה שמעל טעם ודעת – המקום של "אשת חיל עטרת בעלה". כדי לקבל דברים מהכתר צריך כח נשי להסיח את הדעת. ברגע הזה שהדעת מוסחת, פתאום אוצר גדול-גדול – משיח עצמו – מופיע מהכתר העליון.

ישוב הדעת – זכוך המח לדעת מה לזכור ומה לשחרר

כשמזדקנים צריך להבחין בין מה שצריכים לשחרר ומה שצריכים לשמור. הרצון לשמור את הכל הוא דרך לאבד את הכל. האדם צריך לדעת מה להמשיך להחזיק ומה לשחרר.

אחד הדברים המפורסמים שחז"ל אומרים מה קורה עם הזכרון כאשר מזדקנים הוא ההבחנה בין תלמידי חכמים לעמי הארץ. הם אומרים שעמי הארץ כשמזדקנים דעתם מטרפת ואילו תלמידי חכמים דעתם מתיישבת. מה פירוש שהדעת מתיישבת? הזהר אומר שכמו יין, שכל השמרים שלו שוקעים למטה והיין הטהור נשאר למעלה – וזה מה שקורה לתלמידי חכמים כשמזדקנים, זה מה שקורה לזכרון. הזכרון נעשה יותר ויותר זך (לשון זכות והזדככות כנ"ל, סוד "שמן זית זך כתית למאור" – שמן זית מסוגל ביותר לזכרון כנודע). יותר ויותר דברים שמפריעים למחשבה להיות רגועה שוקעים. כמובן שזה הכל נעשה בזכות הקשר שלך עם התורה.

בחסידות הדגש לא רק כמה תורה אתה לומד וכמה אתה מבין, אלא כמה בטול יש לך לתורה – "אורייתא מחכמה נפקת". הבטול הוא הנוסחא לטיהור היין – שהחלקים הרעים ישקעו והחלקים הטובים ישארו נקיים (סוד נקבה כנ"ל). דעת תלמיד חכם נעשית נקיה יותר ויותר והיא מתיישבת – יותר ויותר בטול. תלמידי חכמים צעירים אינם כך, יש להם ריתחא, אך ככל שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם. זה גם להיות יותר נשי – נשים הן מיושבות, "כתפארת אדם [אשה] לשבת בית".

מערכת ערכים לויסות הזכרון

זו ההתחלה, שיש לנו שתי מילים, שני שרשים – זכר ו-זקן. הזכרון הוא הצד הגברי, גם כשאתה מזדקן, והכוונה בו לזכור בדיוק מה שחשוב לזכור – לזכור את הקב"ה, לזכור שכל מה שקורה לנו הוא בהשגחה פרטית, הוא טוב. אתה שוכח שמות? שוכח רחובות? למי משנה?! השאלה אם אתה שוכח את ה' או לא שוכח את ה'. הזכר הוא הזכרון – לזכור מה שחשוב. הבעיה היא שלאנשים אין החוש מה לזכור.

גם כאן חשובה המלה "ערכין", היינו שצריכים מערכת ערכים שאומרת מה חשוב לזכור ומה לא חשוב. לאנשים אין ערכים לדעת מה חשוב ומה לא. אם יש ערכים יש דרך ישרה להשקיע את הדברים הלא חשובים ולהשאיר נקי את הדברים החשובים. כשהדעת מוסחת פתאום משיח מופיע. יש שכחה טובה של הדברים הרעים, ושכחה טובה של הדברים הטובים שאפשר להמשיך למטה רק בהסח הדעת.

ב. חומש דברים וספר זכריה

חומש דברים – ספר הזכרונות של משה רבינו

נדבר על דברים בתורה שקשורים להזדקנות ולזכרון. כל התורה הוא סגולה לישוב הדעת בזקנה, אבל יש דברים מיוחדים בתורה השייכים לכך במיוחד. אחד מהם הוא החומש החמישי, חומש דברים, שהתחלנו לקרוא בשבת שלפני תשעה באב. בתשעה באב יורדים לנקודת שפל ומשם מתחילים לצמוח ("עוד ינובון וגו'", לשון צמיחה, "צמח שמו ומתחתיו [נקודת שפל] יצמח"), ובאופן פתאומי, תוך ששה ימים, מגיעים לחמשה עשר באב – השיא של השנה. כל הזכרונות הטובים חוזרים, עולים למקום גבוה שלא היו בעולם קודם.

לפני כן מתחילים לקרוא את חומש דברים. בכל חומש יש ענין מיוחד, וצריך להיות קשר בין הזמן לחומש. היחוד של חומש דברים שכולו ספר זכרונות. כל הספרים בתורה מתארים דברים כפי שקרו, ואילו במשנה תורה משה בזקנותו – ב-37 הימים האחרונים של חייו, כשהוא מאד זקן, כמעט מאה ועשרים שנה – הוא מעלה את כל הזכרונות שלו.

סגולה לזכרון – להזכיר מתוך אהבה

בעברית המלה היא להזכיר, remind כמו rewind – משה זוכר ומחזיר לכולם את הזכרון שלו (פעם הסברנו באריכות איך שהזכרון הטוב מסוגל לשבח ממש את קורות ההסטוריה, להעלות דברים שקרו מעולם לעולם, סוד עלית העולמות לקראת משיח). כתוב שלפני ההסתלקות רואים את כל החיים בשניה כמו סרט, וכאן משה ב-37 הימים האחרונים מריץ אחורה את כל סרט החיים שלו, ומזכיר לעם מה בדיוק קרה. צריכה להיות סגולה מיוחדת כעת, בחומש דברים, כדי להחזיר זכרונות – "לחיות עם הזמן", לחיות עם משה רבינו שמזכיר הכל.

יש כאן לימוד פשוט שסגולה לזכרון הוא להזכיר לאנשים אחרים. לומר לא לשכוח ברכת המזון, לא לשכוח ספירת העומר, לא לשכוח לומר יעלה ויבוא, אל תשכח ללבוש את הפיג'מה. אם אתה מזכיר דברים לאנשים אחרים זו דרך להזכיר לעצמך, כמובן שהכל באופן שמפגין איכפתיות מהזולת, שירגיש שאתה לא מוכיח אותו אלא שהוא באמת יקר לך. זה הכי חשוב בין בעל ואשה. אמנם, בספר דברים משה מזכיר גם דברים שליליים, זה ספר של תוכחה (תוך אהבה כנודע), אבל הוא ספר מהתורה שכולה "תורת חסד" ולכן אנחנו מודים למשה רבינו גם על התוכחה שלו. בכל אופן, אם יש ספר בתורה שמסוגל במיוחד לזכרון הוא ספר דברים.

ציור הגאולה של ספר זכריה – ספר הזכרון

יש עוד ספר בתנ"ך, מתרי עשר, ששייך לזכרון לפי שמו – ספר זכריה. זה ספר יחסית קצר, קטן הכמות אך גדול האיכות. מי שדואג לזכרון שלו טוב שיקרא את ספר זכריה – זו סגולה לזכרון. נדבר הערב על הרבה סגולות לזכרון. בתוך ספר זכריה נתעכב על ענין אחד.

זכריה מתאר את ירושלים בזמן משיח, ומה המראה שהוא רואה – התיאור הכי יפה בכל התנ"ך של התקופה הזאת לאחר ביאת המשיח (זכריה ח, ד ואילך): "כה אמר הוי' צבאות עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרֹב ימים" – כל החבר'ה הזקנים כאן, נשב יחד ברחובות ירושלים, ולכל אחד מקל סבא (= עץ החיים) ביד "מרב ימים", באמת זקנים. זו התחלת החזיון, וממשיך: "ורחֹבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבֹתיה". הזקנים ישבו בצד עם משענת מרוב הזקנה, ומה יקרה ברחובות עצמם? יהיו מלאים ילדים וילדות משחקים. וממשיך: "כה אמר הוי' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם הוי' צבאות" – אפילו בעיני ה' המחזה הזה הוא פלא. זה המקום היחיד בתנ"ך שכתוב שיש דבר שהוא פלא גם בעיני ה' – המחזה של זקנים וזקנות עם משענות וילדים משחקים. אם אתה צייר, ואתה רוצה לצייר ציור של משיח – יש מי שמצייר את בית המקדש, יש שמציירים דבר אחר, אבל זכריה, מצייר את רחובות ירושלים.

זכרון העתיד

כח הזכרון, כמו שנסביר, הוא לא רק לזכור את העבר, צריך גם לזכור את העתיד – תורה מפורסמת של רבי נחמן שיש להתחיל את היום בזכרון העתיד, לא לאבד את המיקוד. מה הכוונה לזכור את העתיד? אם אתה נוהג במכונית מפלו אלטא ללוס אנג'לס ושוכח לאן אתה נוסע – זו בעיה גדולה. אם אדם שוכח ח"ו לאן הוא הולך, לאן הוא נוהג, זו צרה. הזכרון החשוב הוא לזכור לאן אתה הולך – לזכור את תמונת העתיד.

השבת הקודמת היא שבת חזון, בה מראים לכל אחד את בית המקדש השלישי. אבל זכריה, השייך למה שקוראים לאחר תשעה באב, בנחמות – זוכר את רחובות ירושלים של העתיד. רואים את המקדש לפני תשעה באב, וכעת – בנחמה האמתית – צריך לראות את הזקנים והזקנות יושבים ברחובות ירושלים ומליוני ילדים משחקים ברחובות. זה הכל. הילדים לא בישיבה, לא בבית הספר (אולי רק ההורים) – הסבים והסבתות רק יושבים ומבלים זמן טוב, והילדים משחקים ברחובות. כנראה שמי שצריך לעשות משהו הם רק אלה שבגיל העמידה.

כל ספר זכריה הוא ספר של זכרון, וזו במיוחד דוגמה לזכרון העתיד היפה ביותר. יש בפסוקים רמזים יפים. עוד לפני הילדים מופיעים הזקנים – הם יושבים, ויש להם הזכות לראות מליוני ילדים מופיעים לשחק ברחובות. על כך ה' אומר "גם בעיני יפלא". אחד ההסברים הם שהפליאה איך הילדים באים לכאן מכח הזקנים והזקנות.

מקלות משיח

"כה אמר הוי' צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים". נחבר רק את זקנים-זקנות (חמש אותיות בכל אחד, בלי ו החבור) – נעשה יחוד. אמרנו ש-זקן עולה נקבה, אבל זקנים עולה 207 – מספר חשוב, אור, רז, אין-סוף, אדון עולם, אור אין סופי. זקנות עולה 563, ויחד עולה 770. רואים שזה מחזה של 770 – ממוצע כל אות של זקנים-זקנות הוא 77, מזל, "אין מזל לישראל". "זקנים וזקנות" (זוז של מזוזה) עולה 776 = "ופרצת" = ביאת המשיח וכו'. אפשר לייצר משענות לגברים ומשענות לנשים – 'מקלות משיח', מקל סבא ומקל סבתא. בקבלה אלה שני מזלות – מזל של אבא ומזל של אמא. המזל העליון הוא שרש אבא עילאה והמזל התחתון שרש אמא עילאה. "איש משענו בידו מרב ימים".

רמז עוד יותר מדהים במספר המלים: 10 מילים עד האתנחתא ו-5 מילים אחר האתנחתא – המספר הוא יה, התיקון של זקן וזקנה, ה-י מושך מהמזל העליון וה-ה מהמזל התחתון, שני חלקי הזקן, וכל הפסוק יחד עולה בדיוק 30 (פעמיים 15, יה – יהיה) זקן, וממילא הממוצע של כל מלה בפסוק היא פעמיים זקן, אחד לסבא ואחד לסבתא, וביחד עולה אחד משמות ה', שדי.

אמרנו שחומש דברים הוא החלק המיוחד בתורה שהוא סגולה לזכרון, ובתנ"ך ספר זכריה הוא ספר של זכרון – ספר משיחי ביותר. אפילו התמונה של משיח שרוכב על החמור שלו באה מזכריה, וכל הספר הוא ספר של משיח. זה החלק הכי משיחי, כפי שהוא אומר שזה החלק הכי מדהים, "גם בעיני יפלא". זו תמונה מאד אוניברסלית, משהו ששייך לשלום עולמי. הפשט הוא שכולם כאן יהודים ברחובות ירושלים, אבל החזיון הוא טוב אוניברסלי.

ג. פרצוף מצוות הזכרון

חכמה: זכרון שבת

בכל יום בתפלה אומרים שש זכירות, ומודגש במיוחד ב"היום יום" לא לשכוח לומר אותן גם בימים טובים ושבתות ימים נוראים וכו'. יש ספרים שיש בהם עשר זכירות (מובא בקדושת לוי), כולל זכירת ארץ ישראל – "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

המצוה שמופיעה בפרשת השבוע הזה שקשורה לזכרון היא שבת. ביתרו כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ובואתחנן חוזר "שמור את יום השבת לקדשו". הזכרון של שבת הוא גם זכרון שבת בראשית וגם זכרון "יום שכולו שבת" – זכרון העבר וזכרון העתיד. בשבת יש שלש סעודות – זכרון שבת בראשית בליל שבת "ויכולו", זכרון שבת מתן תורה, "ישמח משה במתנת חלקו", בשחרית, ובסעודה שלישית זכרון העתיד, "יום שכולו שבת".

חז"ל אומרים "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו". אפשר לחשוב ש"זכור" מתייחס לעבר (יש להזכר ויש לשחזר – remember ו-recall – והולך יחד, "והימים האלה נזכרים ונעשים", כתוב דוקא ביום של "הסח הדעת "עד דלא ידע", והבעל שם טוב אומר שהזכרון באמת גורם שהדברים יעשו ועוד יותר ממה שהיה פעם – זה כח זכרון פעיל שבא מפורים), וחז"ל אומרים ש"זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" – "אחת דבר אלהים ושתים זו שמעתי", פסוק של נשיאת הפכים. בזהר כתוב "שמור לנוקבא" ואילו "זכור" שייך לזכר. "זכור ושמור" היינו יחוד של זכר ונקבה.

בדרך כלל ההבנה היא ש"זכור את יום השבת לקדשו" היא לזכור מראש את שבת, ואילו "שמור" היינו לשמור אותו כאשר הוא בא. אבל לפעמים המלא "שמור" בתורה היא גם לשון ציפיה לעתיד, "ואביו שמר את הדבר", כמו שכתוב בתחלת כתר שם טוב. גם בתורה, בפרשה שלנו, לפני החזרה על עשרת הדברות משה אומר "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו'" – "שמור" אומר לשמור את עצמך שלא לשכוח. זו השניה משש הזכירות שאומרים כל יום. אחרי האזהרה שלא לשכוח משה משחזר את עשרת הדברות.

הכל מתחיל מאזהרה לא לשכוח, ומכאן מובן למה כאשר מגיע לשבת אומר "שמור" – יש "זכור" ויש "לא תשכח". על דרך "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח". "זכור ושמור" הם החיוב והשלילה של אותו ענין – זכור ואל תשכח, ויש משהו יותר חזק בשלילה, כפי שמוסבר בעמלק "'זכור' בפה ו'לא תשכח' בלב". הזכרון הוא הזכרה שצריך לומר – לא מספיק לזכור בראש, צריך לומר לעצמך. החלק של הזכרון הוא בדבור והחלק של לא לשכוח הוא להחזיק בתוך הלב באופן תמידי. "לא תשכח" היא יותר מצוה תמידית מ"זכור".

כעת מובן לנו יותר מה יתרון הצד הנקבי בכל הקשור לזכרון. לאשה יש מודעות מתמדת. האשה מבקשת תמיד לא לשכוח את השבת. ראינו אם כן שהשבת שקולה כנגד כל מצות התורה, ושענינה של השבת זכרון.

בינה: חגי הזכרון

מה עוד שייך לזכרון? איזה חג? "יום הזכרון" – ראש השנה. כך אנו קוראים לו, אבל מה המקור בתורה? "זכרון תרועה", אומרים זכרונות ושופרות. ראש השנה הוא היום שעולים כל הזכרונות, ולכן הוא גם יום מסוגל לחיזוק הזכרון.

מבואר בחסידות (בכל זרמי החסידות) שיש חשיבות גדולה להיות קשור בראש השנה לצדיק, לבוא לרבי. הרבי הוא מי שזוכר את ה' (כנ"ל בסיפור של החוזה), וצריך להתקשר אליו ביום הזכרון. הוא נקרא "יום הזכרון" (ע"ה עולה משה, היינו אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא).

מפורים מקבלים את הכח של "נזכרים ונעשים" כנ"ל, אבל איזה עוד זכרון יש במגלת אסתר? "ספר הזכרונות". מאיפה קוראים בקול, עיקר תקפו של נס? "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". בשינה שוכחים את כל מה שאמיתי ומתחילים לחלום דברים שאינם אמיתיים, אבל כאן, שנת המלך נדדה ואז הוא מצוה להביא את ספר הזכרונות – דברי הימים – לראות אם שכח משהו, אולי מישהו עשה לו טובה, הציל את חייו, והוא לא נתן לא שכרו. זה מהותו של הנס של פורים – לזכור מי עשה לך טובה ולשלם לו שכרו – והכל מתחיל מספר הזכרונות.

אם כן, יש לנו את יום הזכרון ויש לנו את פורים. יש עוד חג שקשור לזכרון? מבין שלשת הרגלים הכי קשור לזכרון הוא פסח – כתוב בו בתורה שהוא "לזכרון" (לחיזוק כח הזכרון) – "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג להוי' לדרתיכם חקת עולם תחגהו". כל החגים הם "זכר ליציאת מצרים", לכן כולם נמנים מפסח – הכל המשך לזכרון יציאת מצרים. אז יש לנו שלשה חגים שקשורים לזכרון – פסח, ראש השנה ופורים[ג] – שנים מדאורייתא ואחד מדברי סופרים, וכולם מסוגלים לחיזוק הזכרון.

דעת: זכירת מעשה עמלק

בקבלה שבת ויום טוב הם חכמה ובינה – מוחין דאבא ומוחין דאמא, תענוג ושמחה. פורים שייך לדעת. אחת משש הזכירות כל יום היא זכירת עמלק – הסיפור הוא בחומש שמות, אבל מצות הזכירה ואי-השכחה בחומש דברים (בסוף פרשת "כי תצא למלחמה"). הבעל שם טוב אומר שעמלק הוא ספק, ובקבלה ובחסידות מוסבר שעמלק הוא הקליפה שכנגד הדעת. המצוה לא לשכוח את עמלק היא כח למחות אותו מהמודעות ומהעולם. עמלק הוא האויב של היהודי. המלחמה בעמלק עד ביאת משיח קשורה לזכרון. בתוך הספירות עיקר הזכרון הוא הדעת – לשמור משהו בדעת (לא להסיח דעת ממנו). מבין כל הסגולות והמצוות לזכרון העיקר הוא זכירת עמלק. בדור שלנו זו זכירה של השואה. בנוגע למה צריכים לעשות כדי שזה שלא יקרה שוב כל יהודי חושב בדרך אחרת, אבל איך שלא יהיה במודעות הקולקטיבית צריך לזכור את השואה.

משהו מאד חזק בזכרון האדם – שיזכור את עמלק. צריך לעשות משהו כשיכולים, אבל התורה אומרת שאי אפשר לעשות זאת בשלמות לפני ביאת משיח – זו אחת משלש המצוות של משיח. הראשונה, להעמיד מלך. השניה, שהוא ינהיג את העם לקיום מצות מחית עמלק. השלישית, שיבנה את בית המקדש. אז מקבצים את כל נדחי ישראל וכל העולם קורא בשם ה'. זו מצוה משיחית, לא לשכוח את עמלק – לזכור אותו, לומר כל יום – זו מצוה חזקה מאד שהיא סגולה לזכרון.

כשאדם מזדקן ומתחיל לשכוח שמות וכו', תסתכל בתורה מה שייך לזכרון. אחד הדברים, שתאמר כל יום יותר בכוונה "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח". מי שפוגע לך בזכרון הוא עמלק עצמו, הספק. השכחה רוצה להשמיד את ההסטוריה היהודית – להכחיש שהיה מקדש בהר הבית, להכחיש שהיתה שואה וכו'. מאד חשוב לא לשכוח זאת. זו סגולת הזכרון של הדעת.

חסד: "לזכרון לפני הוי׳" במצות צדקה (מחצית השקל)

כעת נעבור לסגולה שכנגד החסד. יש מצוה בתורה שהיא המצוה הכללית – צדקה. אחת מהמצוות שכתוב בהן "לזכרון" היא מחצית השקל, "לזכרון לפני ה'". זו אחת ממצוות הצדקה – למקדש. בהפשטה, כל נתינת צדקה היא סגולה לזכרון, ובפרט נתינה למטרות קדושות, כדוגמת מקדש מעט. אם אתה שוכח – תן יותר צדקה. עוד חצי שקל ועוד חצי שקל.

גבורה: מצות החצוצרות

יש עוד מצוה שכתוב בה "לזכרון" – ששאלה אם נוהגת לדורות – מצות החצוצרות. החצוצרות של משה אינם לדורות, אבל יש מצוה לדורות לתקוע בחצוצרות בעת צרה וכו'. גם על החצוצרות כתוב "לזכרון לבני ישראל". אם אתה מאבד את הזכרון קח שיעורי חצוצרה, ואם לא אולי שיעורים בכל כלי מוזיקלי יועילו. צריך להיות חזק כדי לתקוע בחצוצרה, כח של זכר. יש כמה דברים שכתוב בתורה שהם טובים לזכרון, ואחד מהם החצוצרות. בראש השנה תוקעים בשופר וכתוב "זכרון תרועה" – החצוצרה והשופר הם בני זוג. נתינת צדקה היא בחסד והחצוצרה היא כלי נגינה ובכללות הנגינה שייכת לעבודת הלוים – גבורה.

מה שמשותף למחצית השקל ולחצוצרות שבשניהם יש השלמה של שני חצאים. זכרון הוא כח של שידוך, כמו שאמרנו – זקן וזקנה, יה, חמשה עשר באב. למה נותנים דוקא מחצית השקל ולא שקל שלם? אני נותן מחצית ויהודי אחר משלים עוד מחצית – אני רק חצי. או שמי שמשלים אותי זה עוד יהודי (אני לבדי לא שלם) או שמי שמשלים אותי זה ה'. כך גם בחצוצרה, המגיד אומר ששתי חצוצרות הן שתי חצאי-צורות. כל חצוצרה היא פרופיל, חצי פנים, ואם יש שתי חצוצרות יחד יש פנים שלמות, צורה שלמה.

דבר מדהים, ששתי מצוות של חצי בתורה כתוב בהן "לזכרון". קשור למה שאמרנו קודם שאל תנסה להחזיק ולזכור הכל, כי כך תאבד הכל. צריך לזכור שאתה ממילא רק חצי. יש חצי נוסף – בן הזוג שלך, ואצל כל אחד החצי הנוסף הוא ה' שמשלים את המחצית. לזכור שאתה רק חצי זה טוב לזכרון – אל תשכח שאתה רק חצי. זה גם הסוד של "מחצית השקל" וגם של שתי חצוצרות, שני חצאי-צורות. אלה הסגולות בחסד ובגבורה.

תפארת: תפלין ובגדי כבוד ותפארת

מה ביחס לתפארת? אחד מהדברים של תפארת בתורה הם הבגדים של הכהן הגדול, "לכבוד ולתפארת". יש בתורה גם את הכתר שבין הלבושים הם התפלין של ראש, שכתוב בהם "לזכרון בין עיניך". שלש פעמים בתורה כתוב "טטפות" אבל בפעם הראשונה (בפרשת קדש, הכי גבוהה) כתוב "לזכרון בין עיניך". "קדש" היינו מוחין דאבא, שייך בפרט לתפלין של רבינו תם – תפלין של זכרון, כך שמי שרוצה לחזק את הזכרון שלו, שיניח גם תפלין של רבינו תם. הרבי אמר לבדוק את התפלין כל שנה, וזו גם סגולה.

איך אני יודע שתפלין הם סגולה לזכרון? כתוב שאסור להסיח מהם את הדעת, לזכור אותם. מאיפה לומדים? מהציץ של הכהן. כל תפלין הם תפלין של ראש, כי תפלין של יד הם תפלין של ראש של הנוקבא. בתפלין של ראש כתוב "לזכרון בין עיניך" ולומדים את הצורך לזכור אותם מ"ציץ נזר הקדש" עליו כתוב "קדש להוי'". בציץ יש אזכרה אחת ואסור להסיח את הדעת, ובתפלין יש מב אזכרות (21 בראש ו-21 ביד). יש הלכה שלא לישון בתפלין, כדי לא להסיח דעת (אם אכן שינה היא היסח הדעת – על זה יש שיחה של הרבי).

יש עוד שני בגדי כהונה שקשורים עם זכרון. לכהן יש ציץ על מצחו, ועל הכתפים, בכתפות האפוד, יש לו "אבני זכרון", אבני שהם ששמות בני ישראל כתובים עליהן. גם בחשן, שמחובר לאפוד, יש את השמות וכתוב "זכרון". רואים שיש משהו בבגדים מפוארים שטוב לזכרון. אם אתה שוכח את הבגדים האלה, או שוכח להתלבש בבקר בכלל, לא טוב לזכרון.

גם תפלין של ראש הם בגד. איך אני יודע שהם בתפארת? מברכים "עוטר ישראל בתפארה" במחשבה על תפלין של ראש. הם כתר של תפארת. כל הבגדים הם תפארת. באשה כתוב "כתפארת אדם לשבת בית" (כשם שהלבוש הוא מקיף הקרוב ביחס לאדם כך הבית הוא מקיף הרחוק, וכשם שתיקון הלבושים הוא על ידי מצות תפלין כך תיקון הבית הוא על ידי מצות מזוזה, הרומז לזכר-זקן כו' כנ"ל), היא לובשת בגדים יותר יפים מהאיש והכהן הגדול לובש בגדי תפארת כי הוא הבעלבוסטע של המקדש כמבואר אצלנו במ"א. רש"י כותב שהאפוד הוא בגד של נשים-שרות.

הכל שייך לזכרון. בגדים מפוארים הם סגולה לזכרון. כל לבוש קובע ברכה (= זכר) לעצמו, ועל כן אין ללבוש שני לבושים יחד, זה קשה לשכחה.

נצח והוד: ברכות הנהנין לפני ואחרי המזון

הגענו לנצח והוד, שני פלגי גופא: יש מצוה בתורה לברך ברכות. זכר בגימטריא ברכה כנ"ל, כך שיש קשר מהותי בין זכרון וברכה. אמרנו קודם – אל תשכח לברך. המצוה לברך היא בפרשה הבאה, פרשת עקב – ברכת המזון אחר האוכל. ברכה אחרונה, ברכת המזון, היא מהתורה. ברכות ראשונות הן מדרבנן, ברכות הנהנין. מה ההבדל בין ברכה לפני ואחרי האוכל? יותר קשה לזכור לברך אחרי.

נסביר למה: ברך גם לשון ברכים – הברכות לפני ואחרי הן שתי הברכים, נצח והוד. הברכה הראשונה היא ימין, נצח, והשניה שמאל. בהוד כתוב "הודי נהפך עלי למשחית" – עלולים לשכוח. דברנו על זכירת העבר וזכירת העתיד. לפני האכילה הברכה היא זכירת העתיד, לזכור את תכלית האכילה – "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אחרי האכילה הברכה היא זכרון העבר, להודות לה' על מה שאכלת. נצח הוא בטחון פעיל, לתכנן את העתיד – אני אוכל כדי לעשות משהו. הוד הוא בטחון סביל, להודות על העבר.

אם אין לי מוטיבציה לעשות כלום איני אוכל, ח"ו – יש כזו בעיה פסיכולוגית של חוסר מוטיבציה בחיים, וזה בדרך כלל מלווה גם בחוסר רצון לאכול. בחסידות כתוב לא לאכול רק כי אתה רעב, אלא כדי לעשות ברכה – סיפורים על צדיקים. יש ברכה להודות לה', אבל הפשט שיש לי בברכה משהו בראש – יש לי תכלית, זוכר את העתיד, אז עלי לאכול. יש סיפור של הבעל שם טוב שיהודי פשוט אכל הרבה תפוחי אדמה בשביל לשמור כח לעתיד.

בכל אופן, הברכה הראשונה היא בטחון פעיל, זכרון העתיד, והברכה האחרונה היא בטחון סביל, זכרון העבר והודיה לה' עליו. לא לשכוח ברכות ולהזכיר לחברים שלך לברך – כי אתה אוהב אותם – זו סגולה לזכרון. בתורה שבעל פה הלימוד של "ברכות הנהנין" הוא סגולה לזכרון, טוב לבחורי ישיבה – יש בכך הרבה הלכות עמוקות.

יסוד: מצות סוטה (התנקות ממחשבות בגידה)

הדבר הבא ביחס לזכרון הוא מצוה בתורה שגם בה מוזכרת המלה זכרון – מסכת שלומדים בספירת העומר – סוטה. היא מביאה "מנחת זכרון מזכרת עון". בהקשר הזה המצוה לא לשכוח דברים רעים, כי צריך לעשות עליהם תשובה. אם האשה באמת סטתה לא רק היא נענשת, אלא גם האיש – זו מצוה לאנשים ונשים. כמו שמקודם הסברנו שעמלק פוגע בזכרון, כך גם ניאוף, כל מה שקשור לחטאים מיניים – בגידה פוגע בזכרון. בגידה קשורה לבגדים שבתפארת. יש בגידה לא רק בגשמיות. אדם שמפחד על הזכרון שלו צריך לעשות תשובה גדולה על כל מחשבה על בת המין השני (וכן להיפך) שאינה אשתו. מחשבות בגידה הורסות את הזכרון.

מלכות: התוועדות עם יהודי אחר

אחרון חביב – מלכות: יש פסוק "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחושבי שמו". דברנו על ספר הזכרונות בפורים, אבל יש פסוק חשוב של "ספר הזכרון" – שה' כותב בספר הזכרון שלו דברים טובים.

אמרנו שחשוב לזכור דברים טובים, ויש זכרונות מושלמים שנכתבים בספר הזכרון. "אז נדברו יראי הוי'" – כל הזקנים והזקנות יושבים ברחובות ירושלים, הכל התוועדות חסידית, והתיאור שלה הוא "אז נדברו" באופן ספונטאני, "נדברו" לשון נפעל. "ויקשב הוי' וישמע" – מדברים דבורי אהבה ספונטאניים בין יראי ה', וה' מקשיב ושומע "ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחושבי שמו". יראי ה' הם יהודים פשוטים שמפחדים מה' – יראת ה' היא מלכות. "חושבי שמו" – גם לשון מחשבה וגם לשון חשיבות, מחשיבי שמו. קשור לווארט של רבי בונים לעיל – שאם משהו חשוב באמת הוא לא נשכח.

"חושבי שמו" היינו שהדבר הכי חשוב שהם חושבים עליו הוא שם ה' בחיים שלהם. השם הוא המלכות. מה טוב לזכרון? בחסד – צדקה. במלכות – להתוועד, לשבת עם יהודי אחר, לדבר איתו ביראת שמים, שהדבר הכי חשוב הוא שמו של הקב"ה, איך אפשר לקדש את ה' בחיינו, איך להביא משיח. זה הדבר הכי טוב לזכרון. כשיושבים יחד ומתוועדים בדרך זו ה' כותב את הדברים בספר הזכרון.

סיכום

ולסיכום פרצוף מצוות הזכרון: