אור לי"ד מנחם־אב ע"ב – בת עין

ואתחנן אל הוי׳

יום השנה לצבי אנוש

א. לקו"מ (ח"א צט) על ואתחנן – להתפלל תמיד

היות שצביקה היה נוסע לרבי נחמן, נפתח עם משהו מלקוטי מוהר"ן. הרבי כמובן דואג לכל הנשמות, אלה שקשורות אליו, ורבי נחמן הוא הנין של מורנו הבעל שם טוב, וידוע מה שתמיד אמרנו לצביקה שצבי אנוש שוה בעל שם טוב – צבי עולה בעל ואנוש עולה שם טוב. צבי אנוש זה ממש בעל שם טוב, והנין שלו הוא רבי נחמן. לכן קודם שאלתי אם הוא גם בקר במעזיבוז אצל הבעל שם טוב, ואכן הוא היה שם כמה פעמים אצל מורנו הבעל שם טוב והרבה פעמים אצל רבי נחמן.

ידוע שצבי ר"ת "צדיק באמונתו יחיה" וכן צבי עולה בגימטריא אמונה. הכל מתחיל באמונה והכל נגמר באמונה ("הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר") – כל החיים שלנו הם אמונה, "אני ראשון ואני אחרון", הכל צבי, הצבי רץ באמונה שלו.

נתחיל עם תורה קצרה על פרשת השבוע, לקוטי מוהר"ן תורה צט:

'ראשון' של הפרשה – פותח בתפלה ומסיים בדבקות

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (דברים ג).

דְּהִנֵּה הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ [הפרשה מתחילה בתפלה, "ואתחנן", ו'ראשון' נגמר "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם, חיים כלכם היום" – תפלה ודבקות. מתחיל בתפלה שהיא בקשת מתנת חנם. בעל "אור החיים" הקדוש אומר שזו בקשת רחמים כעני בפתח – "בקש רחמים כעני בפתח". הכל מתחיל בבקשת רחמים כזו, וראשון נגמר ב"ואתם הדבקים", דבקות, שמתייחס לכל הדור שנכנס לארץ. אחרי כל הבירורים במדבר, כל הדור שנשאר נאמר לו "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום".

כל הפרשה מאד נוגעת לנו. משה התפלל שיזכה להכנס לארץ ישראל ולא זכה, ה' אומר לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", אבל אנחנו זוכים להכנס לארץ. מה שמשה רבינו רצה ולא זכה אנחנו זוכים, אז בעצם אנחנו מממשים את האמונה והתקוה של משה רבינו. הכל מתחיל מאמונה, אך אחרי האמונה צריכה להיות תקוה טובה שהחלום יתגשם ויתממש[א].

ממשה לומדים גם את האמונה. כתוב ש-משה באתב"ש הוא צבי (הפוך: יבץ) – זה הקשר בין משה וצבי (אכן צבי שלנו נולד בז' אדר!), ולכן יש צירוף שמות ידוע בעם ישראל משה-צבי (כמו השווער שלי). משה רבינו מבקש שיכנס לארץ הצבי – שייך לו, הוא צבי של הקדושה – ולא זכה, אך אנחנו כן זוכים, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". במה תלוי? עבודת התפלה בדבקות. המפרשים מסבירים שכל מה שכתוב ב"ואתחנן", גם חזרה על עשרת הדברות וגם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", תחת הכותרת של "ואתחנן" – בקש רחמים כעני בפתח, כל התורה כולה יוצאת מעבודת התפלה[ב]. בכך פותח את התורה, שצריך להתפלל בדבקות.],

"קלקלתנו היא תקנתנו" – תפלה גם כשאין כוונה

אַךְ אִם לִפְעָמִים יֵשׁ עֵת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת. אַל יֹאמַר אֵינִי מִתְפַּלֵּל כְּלָל [אדם יכול לחשוב שאם אני מרגיש בעצמי שאין לי עכשיו דבקות עדיף שלא אתפלל כלל – אחכה לעת רצון ואז אתפלל. יש אפילו לאותו אדם אסמכתא מן התורה להוה-אמינא שלו, כמו שיסביר, אך זה לא נכון – גם כשאין לך דבקות צריך להתפלל לה'. דבקות היא גם סוג של זכות, אך "ואתחנן" היא מתנת חנם בלי זכות – גם כשאתה במצב נפשי שאין לך דבקות צריך להתפלל.],

מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּרָאוּי וּלְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת [באמת יש בהלכה – בחז"ל וברמב"ם – מצבים שבהם אדם לא מסוגל לכוון ואז הוא פטור מתפלה, ורבי נחמן לא מביא זאת כאן. אך כתוב שבמשך הדורות – "קלקלתנו היא תקנתנו" – יש לנו פחות ופחות כוונה, ו"מנהג ישראל תורה היא" שמתפללים בכל מצב. מחד זו ירידת הדורות, אך מאידך יש בכך איזה תיקון גדול של עלית הדורות, שיהודי מתפלל בכל מצב – יש לו דבקות, אין לו דבקות, מסוגל לכוון או לא מסוגל לכוון. יש איזה קשר על-שכלי ועל-רגשי, שמתפללים לה' בכל מצב. לכן הוא אומר שלא יאמר שאם אין לי דבקות לא אתפלל.], וְהַתְּפִלָּה אֵינָהּ מְקֻבֶּלֶת [כך הוא חושב לעצמו, שה' לא יקבל את התפלה, ומוטב שאשתוק. אומר לעצמו "מלה בסלע ומשתוקא בתרין" – לדבר מלה כדאי אם יש כוונה, אך בלי כוונה שוה פי שנים לשתוק, כך הוא חושב. כאן הוא מביא אסמכתא להוה-אמינא:],

דבקות – תפלה שגורה בפיו – "תען לשוני אמרתך"

וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לד:) עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וְכוּ' אָמְרוּ לוֹ וְכוּ' [איך אתה יודע אם האדם יחיה או לא? אחרי שהוא התפלל אמר או שחי או להיפך, ושאלו איך אתה יודע.] אָמַר לָהֶם אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו יוֹדֵעַ וְכוּ' [אני שהוא מטורף. אז מה לומדים מכאן? שאם אני מתחיל להתפלל ומרגיש מהרגע הראשון שהתפלה לא שגורה בפיו, אז אולי עדיף שישתוק. מה, שיתפלל תפלה מטורפת? כל תפלה רוצים שתתקבל. אז מרבי חנינא בן דוסא אפשר לחשוב שאם אין לי כוונה, אם אני מרגיש שהתפלה לא שגורה בפי, מוטב לשתוק.].

וְזֶהוּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ, אִם בִּדְבֵקוּת, שֶׁאֲזַי הַתְּפִלָּה שְׁגוּרָה וּמְרֻצָּה בְּפִיו [פשט מה הכוונה תפלה בדבקות – שהתפלה שגורה בפיו. אפשר מכאן להבין מה היא דבקות. אצלנו יש מושג – שגם קשור לצבי ולריצת הצבי – של מודעות טבעית. אפשר לחשוב שבדבקות האדם לא בעולם הזה, דבוק בעולמות העליונים, נמצא במקום אחר. אבל לא מפרש כך – באמת הכוונה שדבוק בה', אך הביטוי של הדבקות, היות שה' הוא הכל, הוא על דרך כל חומש דברים ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". "תפלתי שגורה בפי" הכוונה שהתפלה מתדברת מתוך הפה שלי.

המסקנה של רבי נחמן כאן תהיה בדיוק כמו פירוש המגיד, שמובא אצל אדמו"ר הזקן, לגבי לימוד תורה בכלל: שמה שכתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" לפני עשרת הדברות, חותם ב"לאמר" (כמו "בעת ההוא לאמר") היינו "תען לשוני אמרתך" – שהתורה מתדברת מהפה. כאן אומר שה"לאמר" היינו ש"תפלתי שגורה בפי".

הפלא הוא ש"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – עם כל עשרת הדברים וקריאת שמע וכו' – עולה בדיוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", עם ההסבר שם של המגיד ואדמו"ר הזקן וההסבר כאן של רבי נחמן שהכוונה שהדברים נאמרים מעצמם. אם רוצים לחוות מה היא דבקות – דבקות היא שהדברים רצים, כמו צבי, מעצמם. קשור גם לארץ ישראל, שהיא "ארץ הצבי", וגם ארץ לשון ריצה, כך מפרש הבעל שם טוב. מי שנמצא בארצנו הקדושה הכל אצלו צריך לרוץ כמו צבי, בטבעיות. לכן ארצנו הקדושה היא "ארץ החיים", ש"ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" – ארץ החיים היא ארץ הדבקות, והדבקות היינו שהקדושה רצה מאליה.], מְקֻבֶּלֶת. וְאִם לָאו, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֵפֶךְ. [הוא כתב שמרבי חנינא בן דוסא יש לאדם הוה-אמינא שאם התפלה לא שגורה בפי, לא רוצה, מוטב לא להתפלל.

על כך אומר רבי נחמן:] אַף עַל פִּי כֵן אַל יֹאמַר הָאָדָם כֵּן [לא ללמוד ממנו לשלילה, שאם התפלה לא שגורה בפי היא מטורפת ומוטב לא להתפלל.], אֶלָּא יִתְפַּלֵּל תָּמִיד [נחזור לרבי חנינא בן דוסא: כשהרגיש שהתפלה לא שגורה בפיו, הוא הפסיק להתפלל? על פי פשט לא, הוא המשיך להתפלל. בעצם הוא קיים מה שכתוב כאן. רק שאדם שלומד את הסוגיא שם יכול לטעות ולחשוב שאם מטורפת, לא מקובלת, מוטב שלא יתפלל. הוא לא נהג כך, אף שידע ברוה"ק אם התפלה מקובלת או לא.

כמו שאמרנו קודם, ככל שיש ירידת הדורות לקראת משיח פחות ופחות צריך להבחין ויותר ויותר צריך להיות "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". אדרבא, בסופו של דבר, מכך שתמיד מתפללים תזכה לדבקות האמתית בארץ החיים, מה שמשה רבינו רצה.].

תפלה בדבקות לעומת תפלה בכל הכח

וְאִם לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי. יִתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ [יש אחד שהדבקות שלו ספונטאנית, זה רץ. יש אחד שלא רץ אצלו, מה צריך לעשות? אתכפיא. שדוקא אני מתפלל, גם במצב הזה, ואדרבא – אני משקיע בתפלה את כל הכח שלי, כל הכח הפיזי יחסית. אם רץ לי, אני לא צריך להשקיע שום מאמץ, הכל בכיף. אם לא רץ לי זה לא בכיף אלא באתכפיא – צריך עם כל הכח להתפלל בכל זאת, אף על פי כן.]. כִּי בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי, אֲזַי יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִלּוֹת עִם הַתְּפִלָּה הַהִיא שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי [זה, ואפילו יותר מזה, כתוב גם בתניא, מובא בשם ה"מקדש מלך", שאפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה כולה היא תפלה שלמה. כלומר, פעם אחת אמרתי "אתה חונן לאדם דעת" בכוונה ופעם ברכה אחרת, וה' לוקח את כל התפלות של כל השנה, מלקט את כל הקטעים שהיו בכוונה, עושה מהם תפלה אחת שלמה, וזה מעלה את כל התפלות של כל השנה. כך כתוב בתניא וכך אומר כאן.

הווארט שהכוונה היא הדבקות האמתית העתידית. פעם אחת תזכה לדבקות ואז יעלה הכל. הדבקות כאן היא ההיפך מלהתפלל בכל הכח. אפשר לחשוב שאותו דבר, אך כאן ממש ההיפך. אם אתה בדבקות לא צריך כח, ואם אתה לא בדבקות תתפלל בכל הכח. אל תדאג, תמשיך להתפלל בכל הכח שלא בכוונה אמתית, אבל פעם תזכה לדבקות אמתית ואז התפלה עם הדבקות תעלה את כל התפלות שהתפללת בלי דבקות.].

פירוש הפסוק

[זה הרעיון, הענין, ולפי זה מפרש את הפסוק:] וְזֶה: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' תָּמִיד [קשור לפירוש אוה"ח הק' שתיכף נסביר.], בֵּין בִּדְבֵקוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּדְבֵקוּת [איך קשור ל"ואתחנן"? כי ואתחנן היינו "בקש רחמים כעני בפתח", שמבקש ללא זכויות כלל, כדברי רש"י. דבקות גם היא זכות, והבקשה ללא כל זכות אומרת שלא משנה אם יש לך דבקות או לא – "בין בדבקות בין שלא בדבקות".]. בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר [מפרש כאן "בעת ההִוא" מאד יפה, כ"עת רצון", גם על דרך פירוש אוה"ח הק' על הפסוק.], הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי. וְהַיְנוּ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר [שהדברים נאמרים מעצמם, כפירוש המגיד על "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", "תען לשוני אמרתך". יש איזו "עת ההיא" בה אזכה ל"לאמר", שהדברים יאמרו בדבקות אמתית, ואז התפלה הזו תעלה את כל התפלות שהתפללתי רק בבחינת "ואתחנן", בלי דבקות.], שֶׁהַדְּבָרִים נֶאֱמָרִים וּמְרֻצִּים [גם לעיל וגם כאן רבי נחמן עצמו משתמש במלה רץ, שרץ כצבי.] בְּפִיו מֵחֲמַת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, אָז יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד עַתָּה כַּנַּ"ל.

עד כאן תורה צט בחלק א של לקו"מ.

ב. אור החיים הקדוש: ארבעה תנאי תפלה

עכשיו נאמר איך מפרש האור החיים הקדוש, שבארצנו הקדושה הוא בחינת המרא דאתרא, ניצוץ המשיח הגדול בארץ. אם הבעל שם טוב היה נפגש איתו, כפי שרצה וניסה, המפגש היה מביא את הגאולה לעם ישראל. האור החיים אומר שבכל תפלה לה' יש ארבע בחינות, ארבעה תנאים, וכל ארבעת התנאים של תפלה אמתית לה' רמוזים בצורה ברורה בפסוק הראשון של פרשתנו, "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". יש הרבה דברים דומים למה שלמדנו עכשיו מרבי נחמן, ויש גם קצת אחרת, חידוש. מה הם ארבעת התנאים של התפלה?

תנאי ראשון: "בקש רחמים כעני בפתח"

התנאי הראשון של התפלה הוא מה שאמרנו קודם – "בקש רחמים כעני בפתח". כל תפלה אמתית היא שלאדם אין כלום. אם כבר רבי נחמן, מה התורה השניה בלקוטי מוהר"ן? שכלי הזין של המשיח הוא התפלה שלו. אם רוצים גאולה ומשיח צריך להתעצם עם עבודת התפלה של המשיח. התנאי הראשון של התפלה הוא "בקש רחמים כעני בפתח" – סופי תבות משיח. משיח גם לשון משׂיחַ – כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה", ואין שיחה אלא לשון תפלה.

למדנו מאמר של הרבי רש"ב שכל התפלות הן בחינת קרבן, אבל במנחה יש גם מעלה של קטרת (כמו שנאמר במפורש "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב"[ג]) – "לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה" – שהיא אין-סוף יותר מקרבן, היא על המזבח הפנימי וקרבן על המזבח החיצון. משיח מתפלל תפלת מנחה, כנראה כל הזמן הוא בבחינת מנחה – לכן הוא גם קשור לאליהו הנביא, שבא איתו יחד, וזו תפלתו. מה אליהו הנביא פעל בתפלת המנחה? פעל בכל עם ישראל את ההתפעלות של "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים". עם ישראל היה פוסח על שתי הסעיפים, בדיוק כמו בימינו אנו, "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים – אם הוי' הוא האלהים לכו אחריו ואם [חלילה] הבעל הוא האלהים לכו אחריו".

קטרת היא בחינת התקשרות – כמו "בחד קטירא אתקטרנא" של רשב"י – וכשהתקשר בתפלת המנחה כל העם נפל על פניו והכריז "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים". זו גאולת עם ישראל, להפסיק לפסוח על שתי הסעיפים. בכל אופן, התנאי הראשון הוא "בקש רחמים כעני בפתח".

תנאי שני: כוונה למקור הרחמים

התנאי השני הוא לכוון אל מקור הרחמים – זו הלשון שלו. מזכיר במסורת החסידות שהיו כותבים פ"נ לרבי כותבים "אנא לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמתיים" (יש כמה נוסחאות איך כותבים). בכל אופן, הכוונה היא אל מקור הרחמים, זה הביטוי שלו. מצד אחד אני מרגיש את עצמי כעני בפתח, אבל למי אני פונה? אל מקור הרחמים.

איך כתוב עוד בחסידות הענין הזה? אצלנו קוראים לזה היחוד של שפלות ורחמים, יסוד היסודות של כל הלימוד שלנו. הא בהא תליא – לפי שפלות האדם כך הוא גם מסוגל להרגיש את רחמי שמים. אם האדם לא בשפלות, "עני בפתח", הוא לא מרגיש כמה ה' מרחם עליו. לפי כמה שה' מרחם עליו, חוזר חלילה, כך הוא בתכלית השפלות. "השפל באמת", רבי מנחם-מענדל מויטבסק, בעל פרי הארץ, גם מרא דאתרא דארץ ישראל – אצלו השפלות שמעורר ומרגיש את מקור הרחמים. אם כן, יש לנו מקור לכך – הפירוש הראשון של אור החיים על פרשתנו.

תנאי שלישי: רגישות לעת רצון

הוא מתחיל מבקש רחמים כעני בפתח, דבר שני לכוון אל מקור הרחמים, ודבר שלישי: לחוש עת רצון. הרי תפלתי לה' היא בעת רצון, כך פותחים את התפלה בכל יום בבקר – "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון". יש הלכות מתי מתפללים, ולמדנו בלקו"מ שצריך תמיד להתפלל, אם יש כוונה או אין כוונה, אך צריך עדיין רגישות לעת רצון. אם "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" – כך אומר רבי יוחנן ומובא בתניא – סימן שבפוטנציאל כל רגע יכול להיות עת רצון, אבל צריך לחוש עת רצון.

נחזור למאמר חז"ל "מלה בסלע משתוקא בתרין" – למה אני פותח את הפה בכלל? אפילו בלי השאלה של הדבקות, למה אני פותח את הפה? אני פותח את הפה כי אני מרגיש שיש סיכוי להשיג את המבוקש שלי ברגע הזה. זו אמונה וזו תקוה – יש לי אמונה חזקה ותקוה חזקה שכעת, כל רגע, אני יכול לפנות לעצמותו יתברך ולבקש ממנו מה שיש לי על הלב. הרי "עבודה שבלב זו תפלה", כלומר שבמודעות שלי אני צריך להרגיש עת רצון. זה הדבר השלישי שכותב.

תנאי רביעי: לפרש תפלתו

מה התנאי הרביעי של תפלה? שאם אתה כבר בא לבקש משהו, ש"מלה בסלע", צריך לפרש את הבקשה שלך בצורה ברורה, שלא מתפרשת לתרין אנפין. הוא מביא כמה דוגמאות בגמרא שמישהו התפלל והנוסח שהתפלל, תפלה מהלב, התבודדות של רבי נחמן, לא תפלה מהסידור – הוא התפלל מתוך הלב, אך בגלל שמה שאמר התפרש הפוך הוא לא השיג את המבוקש שלו. כלומר, צריך לשים לב שמה שתאמר בתפלה שלך יהיה ברור מאד.

זה חידוש, כי הייתי חושב שהקב"ה הרי רואה ללבב, ומה כל כך חשוב איך אני אומר זאת? הקב"ה יודע מה אני מכוון. צריך לומר, בקטע הזה, שבינתים – בעולם שלנו, לפני הגאולה, ולפני שיתקיים "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" – יש מקטרגים על האדם, שאינו נקי וצדיק. היות שיש מקטרגים הם מנסים לתפוס אותך על הלשון. כמו בתקשורת, זו הדוגמה הכי טובה. צריך מאד-מאד להזהר ולדעת מה שיש לך לומר נכון, שלא יתפרש הפוך. זה רק כל עוד שיש תקשורת עוינת. אם לא היתה תקשורת עוינת לא היתה בעיה.

כנראה שבעולם שלנו גם בתקשורת לה' יכול להיות באמצע איזה מראיין שדוקא יתפוס אותך על הדבור שלך ויפרש אותו לא נכון, ולכן צריך להזהר לומר דברים ברורים ונכונים.

ארבעת התנאים בפסוק הראשון

אלה ארבעת תנאי התפלה שמסביר בעל אור החיים על פרשתנו. הוא אומר שכך הפסוק מתחלק, בדיוק לפי סדר זה. יש ארבעה חלקים בפסוק – "ואתחנן, אל הוי', בעת ההִוא, לאמר"[ד]. הוא לא מפרש "לאמר" כמו רבי נחמן. רבי נחמן מפרש כמו המגיד ואדמו"ר הזקן, פירוש חסידי מובהק.

בעל אור החיים הקדוש מפרש כך: "ואתחנן" – מתנת חנם, "כעני בפתח", התנאי הראשון. "אל הוי'" – שם הוי', שם הרחמים – הכוונה אל מקור הרחמים. שיש למתפלל מודעות כאשר מתחנן כעני בפתח שהוא מדבר ופונה אל מקור הרחמים, התנאי השני. "בעת ההוא", הוא מרגיש שזו עת רצון, והחידוש הוא – כמובן – שכל רגע אפשר להרגיש שזו עת רצון, כמו שאומרים כל בקר לפני התפלה, היינו התנאי השלישי. יש אפילו רמז שזה גם תלוי בשפלות שלך, חוזר ל"עני בפתח". איך אני יודע ש"עת רצון" תלוי בשפלות? עושים גימטריא פשוטה – עת רצון שוה שפלות. אם אתה בשפלות כל רגע הוא עת רצון, כל רגע הוא "בעת ההוא". "לאמר" פירושו שתדאג לומר את הדברים ברור, שלא יתפרשו לשני פנים, הפוך ממה שאתה מתכוון באמת, התנאי הרביעי. אם כן, הוא אומר שכל הפסוק הראשון הוא בעצם ארבעת התנאים של התפלה.

ג. "בעת ההוא" – מתי בקש משה רחמים על עצמו?

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא" כהמשך ל"גם בי התאנף הוי' בגללכם"

אחר כך הוא ממשיך ואומר על ה"בעת ההוא", שאף על פי שרש"י כותב – וכמוהו רוב המפרשים – הכוונה עכשיו, בסוף ימי משה, לאחר כיבוש סיחון ועוג, כשהתחילה ירושת הארץ והוא חשב שהותר מקצת הנדר (ו"נדר שהותר מקצתו הותר כולו", ולכן היתה הוה אמינא שכעת הגיע הזמן שהוא יכול לבקש ולהענות מהקב"ה להכנס לארץ), אומר האוה"ח (לא רק כאן, אלא כמה פעמים קודם בחומש), שנראה לו אחרת בפשט "בעת ההוא".

בפשט, מתי הוא התפלל "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בארץ הירדן"? האוה"ח אומר שלו הכי נראה שהתפלל תפלה זו סמוך למה שכתוב בפרשה הקודמת, פרשת דברים, כאשר משה רבינו מוכיח את עם ישראל ומספר את סיפור חטא המרגלים. בחטא המרגלים הקב"ה נשבע שלא יכניס את כל הדור ההוא לארץ ישראל, ואז הפסוק ממשיך ואומר "גם בי התאנף הוי' בגללכם לאמר גם אתה לא תבֹא שם"[ה].

האם הפסוק "גם בי התאנף" נאמר מחוץ למקומו?

מקשים – גם בעל אוה"ח וגם כל המפרשים – שבחומש במדבר לא מצאנו שום רמז שבהקשר לחטא המרגלים ה' אמר למשה שגם הוא לא יכנס לארץ. רק כאן, אחרי שמשה מספר את הסיפור של חטא המרגלים, הוא כותב "גם בי התאנף הוי' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". בגלל קושיא זו אומר הרמב"ן בפירושו על התורה שפסוק זה לא במקומו, לא קשור לחטא המרגלים. היה אחר כך, אחרי שמשה הכה בסלע נגד מצות ה', ואז ה' אמר שאתה ואהרן לא תביאו את העם הזה אל הארץ – על כך נאמר "גם בי התאנף הוי' בגללכם". כלומר, ש"גם בי התאנף הוי' בגללכם" קרה הרבה יותר מאוחר. חטא המרגלים הוא בתחלת ארבעים השנה במדבר ו"ויך את הסלע" בסוף – ארבעים שנה הבדל.

מתי קרה "גם בי התאנף הוי' בגללכם"? הרמב"ן, בגלל הקושיא שלא מצאנו בכלל שבגלל חטא המרגלים ה' כעס על משה ונשבע שלא יכנס, אומר שהפסוק הולך על ארבעים שנה אחר כך. אבל האור החיים אומר – בצדק גמור, בדרך כלל האוה"ח מאד מכבד את הרמב"ן אך כאן חולק עליו, ובצדק לפי הפשט – שמאד קשה לומר שהפסוק הזה לא בהקשר בכלל, כי לפניו ואחריו מדבר על חטא המרגלים.

הגזרה על משה נגזרה בכח מיד עם הגזרה על דור המדבר

אז מה? אבל יש קושיא, שלא מצאנו שהקב"ה נשבע נגד משה אז, אלא "גם בי התאנף הוי' בגללכם". אלא מה? מסביר בעל אוה"ח שכבר מחטא המרגלים והגזרה נגד דור המדבר בכלל, בכח ה' גזר על משה רבינו שלא יכנס לארץ. למה? בגלל שה' יודע את העתיד ועקב חטא המרגלים הוא יודע שהעם הזה עתיד לחטוא, הגם שיכנס לארץ ישראל – גם הדור הבא שיכנס לארץ ישראל – ולכן בית המקדש יחרב, ומה שבית המקדש יחרב הוא בחסד ורחמים, שה' ישפוך את חמתו על העצים ועל האבנים במקום על עם ישראל, ולכן לא יתכן שמשה רבינו יכניס את העם לארץ.

אם משה רבינו היה מכניס את העם לארץ הוא היה בונה את בית המקדש, ואז לא היה יכול להחרב כי כל מעשי ידי משה נצחיים, ואז ה' לא יכול היה לקיים את התמורה של שפיכת חמתו על העצים ועל האבנים במקום "אבד תאבדון" ח"ו על עם ישראל. לכן, ברגע שה' גוזר על המרגלים, ויורד לעומק טבע היהודי ומה שהוא עתיד לעשות, פשיטא שמשה רבינו לא יכול להכנס לארץ ישראל, כדי ליצור מצב של תחליף, במקום לקיים את הקללה נגד העם לקיים אותה על בית המקדש. עד כאן המהלך של האור החיים.

לכן אומר ש"גם בי" פשוטו כמשמעו, קרה באותו זמן, ש"גם בי התאנף הוי' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם", בתחלת ארבעים השנה, אחרי חטא המרגלים. לכן גם בפסוק שלנו אומר – מתי משה התחיל להתחנן לה'? מיד אחרי חטא המרגלים. כולם אומרים ש"בעת ההוא" אחרי כיבוש סיחון ועוג, כשהיה נדמה לו שהותר הנדר, אבל אומר האור החיים שלא – "בעת ההוא" הכוונה אז, ארבעים שנה קודם, כשמשה רבינו כבר הרגיש שיש גזירה על הדור, וממילא הגזירה חייבת לכלול גם אותו. עד כדי כך שהוא הרגיש ש"גם בי התאנף הוי' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם".

ארבעה פירושי "בעת ההוא" בפשט

אחר כך האור החיים אומר שבעצם יש ארבעה פירושים לגבי מתי בפשט היה "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". הראשון, לפי הסדר הכרונולוגי, הוא מה שאמרנו כעת – מיד אחרי חטא המרגלים. השני – שהיה אחרי שהכה את הסלע וה' גזר שלא יכנס לארץ. הראשון הוא כאשר היתה הגזרה בכח, אך הוא כבר הרגיש זאת. הגזרה כנגדו בפועל היא רק אחרי שהכה את הסלע במקום לדבר אליו – במקום לקדש שם שמים עשה ההיפך – ואז ה' גזר בפירוש והוא התחנן.

יש עוד דעה בחז"ל, שהוא התחנן לה' כאשר אמר לו "קח את יהושע". "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה" וברגע שמשה בקש מה' "איש על העדה" במקומו ה' אמר לו "קח את יהושע", לסמוך עליו ידים והוא יהיה המנהיג של הדור הבא. ברגע שה' כבר אמר למשה "קח את יהושע", שיש כבר ממלא מקום למשה רבינו, אז משה רבינו מבקש מה' לבטל את הגזרה. מה הקשר? שמה שנשבעת לי "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", הלשון היא "לא תביאו", שאתם – אתה ואהרן – לא תנהיגו את העם בכניסה לארץ ישראל. אבל כעת, כשיש מישהו אחר שיהיה המלך, אני מתפטר מהמנהיגות – אני יוצא לפנסיה לגמרי, אני כעת אדם פשוט – ולא היתה גזירה על אדם פשוט. היתה גזירה רק על משה בתור מנהיג, אתם לא תביאו, אבל יש את יהושע – תן לי להכנס כהדיוט. לכן דוקא אז הוא מרגיש עת רצון להתפלל לה' לבטל לו את הגזירה, כי יש כבר מלך אחר.

מה הדעה הרביעית? הפשט של רש"י, עוד יותר מאוחר, אחרי שהוא כבש את שתי הארצות של סיחון ועוג נדמה לו שהותר הנדר, ואז "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר".

"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – תמיד להתפלל

יוצא שיש ארבע דעות של "בעת ההוא" על פי פשט. מה מסקנת אור החיים? שמכאן אני לומד שאם יש פה ארבע אפשרויות, בעצם הכל נכון, ובכל הזדמנות משה בקש. אני בעצמי, החידוש שלי, הוא הראשון – שבזמן של "וגם בי התאנף" הוא התפלל – אבל בסוף אומר שבכל הזדמנות משה התפלל להכנס לארץ. למה טוב לנו? למה שלמדנו מרבי נחמן, תמיד להתפלל, וודאי יבוא זמן שתתפלל בדבקות ויעלה את כל התפלות.

"בעת ההוא" – עת רצון או עידנא דריתחא?!

כאן הוא לא אומר ש"בעת ההוא" היינו עת רצון. בארבעת תנאי התפלה אמר כך, אך כשמגיע לקטע הזה – אוה"ח מאד ארוך – לא מזכיר בכלל שזו עת רצון. לא רק שלא מזכיר, אלא שיש אפילו קושיא – נשמע על פי פשט הפוך מעת רצון. עת רצון הוא לכאורה לא בזמן ריתחא, ובאותו רגע שהקב"ה קופץ ונשבע נגדך זה זמן ריתחא, ולכאורה לא מתאים אז להתפלל לבטל את הגזירה – זה ההיפך מעת רצון על פי פשט, לכאורה.

נחזור לארבעת הפירושים: אם "בעת ההוא" היינו בזמן ש"גם בי התאנף הוי' בגללכם" זו ממש עידנא דריתחא – לכאורה ההיפך מעת רצון. גם הפירוש השני כך, כאשר ה' אומר שאתם לא תביאו את העם לארץ – משה חטא, עורר את הדינים של ה' ואז הוא נשבע, זה זמן מתאים, באותו רגע ממש, להתחנן לה' לבטל את הגזירה? לכאורה הזמן הכי לא מתאים. אבל הוא אומר שיש פירוש כזה – הפירוש שלו הוא הראשון, אבל יש גם פירוש כזה. שני הפירושים הבאים כן נשמעים עת רצון. הפירוש השלישי הוא ברגע שה' אמר לו "קח את יהושע" – עת רצון, יש מנהיג אחר, כבר לא שייך "לכן לא תביאו וגו'", ולכן באמת עת רצון לבקש שאני רוצה להכנס כהדיוט ולא כמנהיג. עוד יותר אחרי כיבוש שתי הארצות של סיחון ועוג, נדמה לי שהותר הנדר – זו עת רצון.

אם כן, מתוך ארבעת הפירושים של "בעת ההוא", משמע ששני הפירושים הראשונים הם ההיפך מעת רצון, כי הם "בעידנא דריתחא", ואילו שני הפירושים הראשונים הם דוקא עת רצון.

ארבעת פירושי "בעת ההוא" בסוד הוי'

איך נעשה סדר בענין? צריך לומר שארבעת הפירושים כאן הם י-ה-ו-ה: הפירוש הראשון הוא שמשה באזן הפנימית שלו שומע שבגזרה על דור המדבר כבר נגזרת עליו גזרה, עד כדי כך שהוא אומר "גם בי התאנף הוי' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם". הגזרה בכח, יחסית למדרגות הבאות, היא החכמה – המהות של הגזרה רק בכח (חכמה אותיות כח מה).

אחר כך, את הגזרה בפועל, כשהוא מכה את הסלע במקום לדבר, ואז ה' נשבע שלא קדשת את ה' ולכן אתם לא תביאו את העם לארץ, נשים ב-ה עילאה – המציאות של הגזרה (בסוד "מינה דינין מתערין", מחיצוניות הבינה אליה זכה משה, וד"ל).

כשה' כבר נותן לו את הגושפנקא למנות מנהיג חדש זה המשך הדורות – "קדימה בזמן" ששייכת ל-ו שבשם (קשור גם למערכה, שניהם מלכים, אבל המציאות שיש לו ממשיך שייכת ל-ו של שם הוי' – ו של המשכה, גם מלמעלה למטה וגם קדימה ואיחור בזמן).

אחרון אחרון, שהוא עצמו עושה מעשה וכובש, נלחם, שייך ל-ה תתאה. למה הוא חכה להוכיח את העם עד כה? רש"י כותב בפרשה הקודמת שעד שמשה לא כבש בפועל – אחרי שמכירים אותו ארבעים שנה – העם יכולים לומר לו, אחרי כל הנסים שמשה חולל במדבר, מה הטבת לנו?! לא עשית שום דבר! מלכות היא התכלית, והתכל'ס היא כשמתחיל לרשת את הארץ – מלכות – ואז "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". את המדרגה הזו נשים ב-ה תתאה.

לסיכום, יש גזרה בכח, גזרה בפועל, המשכה ותחלת הירושה תכל'ס:

עת רצון מעלמא דאתכסיא ועת רצון מעלמא דאתגליא

נחזור לשאלה, איך אפשר לפרש "בעת ההוא" – שקודם הסברת כ"עת רצון" – היינו (כפירוש העיקרי שלך) הזמן של "גם בי התאנף הוי' בגללכם"?! אך לפי מה שהסברנו ששתי המדרגות הראשונות הן י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אפשר להבין. גם בעת רצון יש מדרגה גלויה של עת רצון – ב-וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו". אבל בנסתרות הכל נראה הפוך, כמו שכותב בתניא על "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה". מה שלא נראה טוב בעולם שלנו בא ממקום טוב הרבה יותר נסתר ונעלם ממה שאנו רואים בגלוי. לגבי עת רצון, אמרנו שלכאורה עידנא דריתחא, שה' כועס עלי, הוא הזמן המתאים להתפלל?! הוא גזר גזרה, בכח או בפועל, לא עדיף לחכות לעת רצון גלוי? עת רצון גלוי שייך ל-וה, אבל משה שייך בעצם ל-יה, וב-יה הכעס של ה' הוא מקור הרחמים. ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" מה שה' גוזר עלי מה שנראה הכי לא טוב בעולם הזה, בא ממקור הרחמים. לכן בשביל משה רבינו זהו הזמן הכי טוב לבקש, השרש שלו. אם אני אומר שהזמן שלכאורה הוא הכי לא עת רצון הוא הכי עת רצון, מכאן אלמד שכל רגע בחיים הוא עת רצון – "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", בכל המצבים – כי כל זמן הוא עת רצון, ובמובן מסוים עידנא דריתחא הוא יותר עת רצון מהזמן הכי מתאים על פי פשט.

עד כאן הווארט הזה של פירוש בעל אור החיים עם ה"עת רצון". כמו שאמרנו קודם, עת רצון בגימטריא שפלות – להרגיש "עת רצון" כל הזמן תלוי במדת השפלות של האדם שמתפלל לה'.

ד. עבודת הדור האחרון – להגיע לסיום

עבודת משה – להתחיל כל יום מחדש

נסיים בעוד משהו: אחרי הפסוק הראשון, "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", משה רבינו מתחיל "אדנ-י אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו'". "אתה החלות" לשון התחלה. בעצם כתוב בספרים שזו גם לשון להחל נדר, לשון התרת נדר. יש עוד כמה פירושים ל"החלות", אבל הפשט הוא שלשון התחלה. הבעל שם טוב כותב שעיקר עבודת משה רבינו היה שכל הזמן הוא מרגיש שרק מתחיל במצוה, מתחיל לעבוד את ה'.

זה אחד מכללי הבעל שם טוב, שמי שעובד את ה' באמת מרגיש שלא עשיתי שום דבר עד הרגע הזה – כלום לא עשיתי בחיים. לכן עומדות בפני שתי ברירות: או להתייאש, לשים את הפנים שלי בקרקע וגמרנו, כי בדרך הטבע אם אחרי 40-50-60-70 שנה לא עשיתי כלום כל הסיכוי, בדרך הטבע, שאמשיך לא לעשות כלום. זה פתח ליאוש טוטאלי. או, נגד הטבע – נגד מה שנקרא חק האנטרופיה, שכל הוה נפסד – אני אומר משהו משוגע לחלוטין, שמתאים לרבי זושא ש"למעלה מזאת הדרך", למעלה מחב"ד, שאומר שעד היום הזה זושא היה על הפנים, אבל מחר בבקר זושא מתחיל להיות בן אדם, מתחיל להיות יהודי.

אומר הבעל שם טוב שזו הבחינה של משה רבינו, שכל החיים שלו הם התחלה – לא עשה כלום, אבל לא נואש, ממחר בבקר, או מעוד רגע מעכשיו, אני מתחיל לעבוד את ה', כמו שיהודי פשוט צריך לעבוד את ה'. הבעל שם טוב אומר זאת על הפסוק הזה, על "אתה החלות" – שהענין של משה רבינו הוא כל הזמן ההתחלה.

שער הנון – אין שמתוכו יש התחלה

הוא אומר שגם כאשר משה רבינו מסתלק בסוף חומש דברים, ואז הוא זוכה לשער הנון בהסתלקות שלו – מה הוא שער הנון? רבי נחמן אומר שכל מט השערים הם כל מה שאני יודע ומבין, אבל שער הנון שלי הוא איני יודע כלום, על דרך "תכלית הידיעה אשר לא נדע". הבעל שם טוב כותב כאן ששער הנון הוא מה שאמרנו הרגע – לא רק שאיני יודע כלום, אלא שאני כלום, אני כלומניק לחלוטין, כי לא עשיתי כלום, ואף על פי כן איני מקבל זאת כעובדה, שאם אני כלומניק מאז שנולדתי עד היום הזה כך אמשיך להיות – לא! אני עכשיו הולך להתחיל! הוא אומר שזה שער הנון.

לפי שני הפירושים שער הנון הוא תחושת אין, שמתוך האין יש איזה יש חדש שנולד – לכן שייך לאמא, שער הנון של הבינה. בכל אופן, כך אומר הבעל שם טוב על "אתה החלות".

"שירותא דשלמותא" – עבודת ההתחלה; "סיומא דשלמותא" – עבודת הסיום

יש פירוש שדברנו עליו לפני כמה ימים[ו], בעל התכלת על הזהר של הפרשה, שנקרא "תפארת החנוכי" – רבי גרשון העניך בעל התכלת, בעל הסוד ישרים. פירוש מאד נפלא על הזהר, שמאד מומלץ שכל אחד ילמד בו. הזהר אומר על "אתה החלות" שמשה רבינו הוא "שירותא דשלמותא" – הוא התחלת השלמות. מי יהיה סיום השלמות, שואל הזהר? מלך המשיח. משה רבינו הוא ההתחלה ומשיח הוא הסיום, הוא הסוף. מתאים למה שכתוב בכל מקום ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". הזהר לא אומר שאותו אחד, אבל מתאים – יש התחלה וסוף. משה הוא ההתחלה של שלמות (שלא נסביר כעת מה היא), "שירותא דשלמותא", כפי שלומדים מ"אתה החלות", ו"סיומא דשלמותא" היינו מלך המשיח.

לפי פירוש הבעל שם טוב "אתה החלות" היינו שער הנון, שכל הזמן אתה מתחיל מחדש. גם מי שלומד את רבי אייזיק, אחד המושגים הכי עמוקים אצלו בחסידות הוא המלה "התחלה", גדר המושג התחלה. לא נכנס אליו כעת, רק הזכרנו בגלל הווארט שאצל הבעל שם טוב התחלה תמידית היא שער הנון, התחלה היא יש מאין.

אם הזהר אומר שמשה רבינו הוא ה"שירותא" של השלימות אבל לא הסיום של השלמות, והסיום של השלמות הוא משיח, משמע מכאן שעבודת מלך המשיח, שהיא העבודה שלנו – העבודה שלנו אינה עבודת משיח – היא לא להתחיל מחדש. אצל משה העבודה כמו אצל רבי זושא, שלא הייתי בסדר וממחר אהיה בסדר, ומשמע מהזהר שעבודת משיח – עבודתנו – היא לא להתחיל דברים אלא לסיים.

כך באמת מתבקש. כבר נמאס לנו להתחיל מבצעים, תנועות, בתי ספר. נמאס – כבר אלפי שנים מתחילים דברים. אם כבר מתיישן אצל האדם כל הזמן להתחיל אז מה ה' עושה? לך לעולמך, לבן שלך אין נסיון זה – שהוא יתחיל. כך ממשיך והולך, "דור הולך ודור בא", דור של מתחילים. נמאס לו להתחיל – הולך מכאן ובא דור אחר, וגם מתחיל לעשות דברים. הכל התחלות. נמאס לנו מלהתחיל. כנראה העבודה שלנו היא לא זו, לא "שירותא דשלמותא", אלא צריך להיות "סיומא דשלמותא" – "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

איך אני יודע שמשה רק מתחיל ולא גומר? ממי לומדים ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה"? ממשה רבינו שהעלה את עצמות יוסף ממצרים ולא זכה להכנס לארץ. קשור ל"ואתחנן", בין היתר הוא התחנן לה' שיזכה לגמור את המצוה שהתחיל – להביא את עצמות יוסף ולקבור אותן בשכם. משה אומר – אתה אמרת ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור", תן לי לגמור, וה' לא נותן לו. רואים שמשה מתחיל דברים ולא גומר – לא תכל'ס, צריך לסיים, "סיומא דשלמותא".

לסיים את צחצוח הכפתורים

מאיזה סוג של ביטוי שומעים שעבודתנו בדור שלנו היא לגמור דברים ולא להתחיל? מכל לשונות הרבי הקודם והרבי, כמו שלא נשאר לנו כלום חוץ מלצחצח את הכפתורים (הראשונים, אבותינו הקדושים, כבר עשו את הכל, חוץ מלצחצח את הכפתורים, את זה השאירו לנו), אבל גם זה נגמר, אז למה משיח לא בא? מחפשים עוד משהו קטן לגמרו. אל תתחיל שום דבר. אם אתה לא יודע מה לגמור נחפש לך משהו מאד קטן לגמור – איזה צחצוח קטן – וברגע שתגמור משיח יבוא. זה גופא המשיח.

שוב, המשיח הוא תודעה שרק לגמור את צחצוח הכפתור, הכל נעשה. משום כך הרבי גם היה מאד בעד לעשות סיומים, בפרט בימים אלו הקשורים לחורבן ובנין בית המקדש. מה זה? גם שער הנון? אולי שער ה-נא? אם שער הנון הוא כל הזמן להיות בהתחלה, מה היא המודעות הזו? באמת "אעברה נא" היינו שער ה-נא, שאגמור משהו, ולא רק אתחיל.

ה. להגיע לסיום בעבודת התפלה: "אתה, הוא, הוי׳ אלהינו"

"אתה החלות" – תחלת עבודת ה' לומר "אתה"

כדי להבין נלך לפירוש בעל התכלת: על "החלות", שמשה מתחיל, כתוב "אתה החלות". מלה מאד חשובה, "אתה", שפונים לה' לנוכח – "שפכי כמים לבך נכח פני אדנ-י" (פסוק ממגלת איכה, שקראנו בתשעה באב). אם מדברים על רבי נחמן, מה התמצית שלו? "שפכי כמים לבך נכח פני אדנ-י". משה רבינו מתחיל את תפלתו בשם "אדנ-י", שם נדיר בתורה, כדי לקיים "שפכי כמים לבך נכח פני אדנ-י".

מה המלה הראשונה? "אתה", לנוכח. "אדנ-י הוי' [בקרי אלהים] אתה החלות". מסביר תפארת החנוכי שהתחלת עבודת ה' היא האמירה "אתה" לנוכח, כמו כל ברכה ותפלה – "ברוך אתה". ההתחלה היא "אתה", "אתה החלות", היכולת לומר לנוכח "אתה" לה' היא התחלת העבודה. לכן אם הבעל שם טוב אומר שכל העבודה של משה רבינו היא התחלה, הכוונה כל הזמן להיות ב"אתה" לה', כל הזמן אני-אתה, זו ההתחלה. שוב נשאלת השאלה, אם "אתה" הוא ההתחלה, "אתה החלות", אז מה הסוף? לא "אתה"? משהו אחר? מהי "סיומא דשלמותא"?

"אתה" – לפנות לה' מנקודת האמת של האדם "עתה"

מסביר בעל "תפארת החנוכי" שלפנות לה' "אתה" היינו בדיוק לפי התגלות ה' אליך. זו נקודת האמת, "משה אמת ותורתו אמת". נקודת האמת של כל אדם בתפלה היא שמתפלל לה' בדיוק איך שה' מתגלה אליו ברגע הזה.

ממי לומדים זאת? מירמיהו הנביא ומ"דניאל איש חמודות". משה רבינו בתורה אומר "הגדול הגבור והנורא", וגם כאן משה רבינו אומר "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך [כנגד הגדול] ואת ידך החזקה [כנגד הגבור] אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה וגו' [כנגד והנורא]", כפי שמסבירים המפרשים, ורק אז מתחיל לבקש. משה אמר שלשה דברים, ובא ירמיהו הנביא ואמר שגוים מקרקרים בהיכל – "איה נוראותיו?!" – ולא אמר "נורא" אף על פי שמשה רבינו תקן לומר זאת בתפלה. משה תקן לומר "הגדול הגבור והנורא" וירמיהו אמר רק "הגדול והגבור", בלי "הנורא", כי "גוים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו?!". אחר כך בא דניאל, שראוי להיות משיח.

מענין ששני אלה, כי כתוב באר"י שמכל הנביאים ירמיהו הנביא הוא עיקר גלגול משה – ירמיהו הוא הסוף של משה. אחר כך דניאל שהוא תחלת משיח – "אם מן מתיא הוא כגון דניאל איש חמודות". אמרנו שמשה הוא התחלה ומשיח סיום, וכאן התכללות – סוף ההתחלה (ירמיהו) ותחלת הסיום (דניאל). דניאל רואה גוים משתעבדים בעם ישראל ומקשה "איה גבורותיו?!", אז הוא לא אמר "הגבור" אלא רק "הגדול והנורא".

שואלת הגמרא איך הם עשו לא כמשה רבינו? איך הם בטלו גזירה ודין של משה רבינו? הגמרא אומרת שהיות שהכירו שה' הוא אמתי, לכן לא הכחישו את נקודת האמת שלהם. כשמתפללים לה' צריך להתפלל מתוך נקודת האמת, "אתה" ה' איך שעכשיו אני רואה אותך. ה"אתה" שמופיע אלי "עתה" (ידוע הכלל שכל מלה ב-א מתלבשת באותה מלה ב-ע – ה-א היא נשמת ה-ע, לכן יש אפילו פסוק "אתה עתה ברוך הוי'"[ז]). ה-א מתלבשת ב-ע ואני פונה לה' "אתה" בדיוק כפי שאני מרגיש אותו "עתה". לכן רבנן – כך חז"ל קוראים לירמיהו ודניאל בסוגיא זה – הכירו שה' אמתי, מבקש את נקודת האמת, ולכן בטלו תקנה של משה רבינו.

תקנת אנשי כנסת הגדולה – נסיגה מה"אתה" הקוצקאי

מה היה אחר כך? באו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה (כאן מקור הביטוי) ואמרו את כל שלשת השבחים – כך אנחנו מתפללים בסידור (לפי המטבע שטבעו אנשי כנסת הגדולה). זה בדיוק ההבדל בין תפלה מהסדור להתבודדות נוסח רבי נחמן. כמובן, כמו שרבי נחמן עצמו מדגיש, אין לי פטנט או מונופול על התבודדות, כי כל הצדיקים וכל היהודים הפשוטים, מאז אברהם אבינו ותמיד, התפללו לה' מתוך הלב. מה ההבדל? כשאני מתפלל מהסדור אני אומר "הגדול הגבור והנורא", אך אם אני מתפלל מהלב אני אומר בדיוק מה שאני מרגיש.

איך אנשי כנסת הגדולה החזירו? חדרו לעומק הענין והרגישו שבאתכסיא יש כאן גבורה ונורא, אבל בהסתר. כלומר, במדה מסוימת אנשי כנסת הגדולה נסוגו מנקודת האמת הגלויה ממש, נאמר שנסוגו מקוצק. הזכרנו ברסלב וחב"ד ועוד כמה, וכעת נזכיר קאצק. קאצק היא אמת – האמת שלי. אנשי כנסת הגדולה קצת נסוגו מהגישה של קאצק, שאני אומר לה' "אתה" איך שאני מרגיש. בעל התכלת משתלשל דרך קאצק.

"אתה, הוא, הוי' אלהינו" – ימין-שמאל-אמצע

אם כן, מה למדנו פה? שמשה רבינו הוא "אתה החלות", וההתחלה היא האמירה "אתה" להוי', וזו תחלת כל עבודה. איך אני יכול להבין מתוך זה את הסיום? אמרנו שאנחנו כבר לא בהתחלה. בלועזית אומרים שהענין שלנו הוא 'ראונד אף' – צריכים לגלגל את הענין ולסגור אותו, לא להתחיל דברים. מה יכול להיות? יש משהו יותר טוב מ"אתה"?!

על כך נסיים גם בתורה של הבעל שם טוב, שתי תורות של הבעל שם טוב: אותו ירמיהו הנביא, שמתוך ה"אתה" שלו הוא הראשון שבטל את התקנה של משה רבינו – הגלגול הראשון שלו – יש אצלו ביטוי (חד פעמי בתנ"ך) "אתה הוא הוי' אלהינו". יש כמה פעמים בתנ"ך "אתה הוא האלהים", אבל רק אצלו פעם אחת "אתה הוא הוי' אלהינו". על פסוק זה יש תורה שהיא מיסודי היסודות של הבעל שם טוב, ש"אתה הוא הוי' אלהינו" היינו גלגל של מודעות אלקית בשלשה שלבים – קודם "אתה", אחר כך "הוא" ואחר כך "הוי' אלהינו". "אתה הוא הוי' אלהינו" הם בעצם חג"ת. "אתה" לנוכח – אמרנו שזו נקודת האמת, אז הייתי חושב שהוא באמצע, אבל – "אתה כהן לעולם", חסד. ההתחלה היא תמיד חסד. ההתחלה היא ימין, האמצע שמאל והסוף הוא אמצע. מצב הבינים הוא השמאל והמצב הסופי הוא האמצע. אם הדור שלנו הוא דור שצריך לסיים, "סיומא דשלמותא", העבודה היא באמת להגיע לאמצע. האמצע לפי הבעל שם טוב הוא "הוי' אלהינו", לא "אתה". צריך להבין מה זה אומר.

מ"אתה" ל"הוא" – כשהאדם חושב שתפס את ה' בגלוי ("אתה") אזי ה' נסתר ממנו ("הוא")

"אתה" לשון נוכח, "הוא" ההיפך – נסתר. מה הווארט של הבעל שם טוב? כותב גם ווארט קצת קוצקאי, שאם אתה מדמה שאתה פונה ישירות לה' "אתה" – מכיר את ה' לנוכח, בנקודת האמת של ירמיהו ודניאל – אתה מרמה את עצמך, אתה שקרן. אתה חושב שה' הוא "אתה" ובאמת הוא "הוא" נסתר ממך. יש מקומות שהתולדות מביא רק חלק, שיש כאן "רצוא ושוב" – "אתה הוא", כשאתה חושב ש"אתה" אז "הוא" וכשאתה מבין ש"הוא" אז "אתה" – אבל המהלך השלם, כמו בכתר שם טוב, כולל "אתה הוא הוי' אלהינו". אם אתה שוהה ב"אתה" הופך ל"הוא", כידוע בחסידות שכל חויה שאדם שוהה בה מתקלקלת, כי מקבל מודעות עצמית שאתה במצב מסוים. אם אתה שוהה ב"אתה" עד שאתה מרגיש ב"אתה", אז מסתלק ממך והופך ל"הוא", אבל אם אתה מבין ש"הוא" מגיע לסיום – "הוי' אלהינו".

היעוד המשיחי – "הוי' אלהינו" – מודעות טבעית

מה ה"הוי' אלהינו" הכי חשוב בתורה? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בסוף ואתחנן. תכלית פרשתנו היא להגיע למצות קריאת שמע, שהיא גם מצות אחדות הוי' – לייחד את ה'. שם התודעה היא לא "אתה" ולא "הוא" אלא "הוי' אלהינו" – "הוי' אלהינו הוי' אחד". אם כן, עיקר המשיח הוא להגיע למצב של "הוי' אלהינו" – זה הסוף. מה הפירוש "הוי' אלהינו"? שהוי' הוא הכח והחיות שלנו, כמו שכתוב בחסידות. תמיד "הוי'" יותר משם אלקים, אבל כאן, אם אני אומר "אתה הוא הוי' אלהינו", שם "הוי'" הוא יחסית יותר "הוא", ו"אלהינו" יותר "אתה". "הוי' אלהינו" הוא המודעות הטבעית, הטבע היהודי, ש"הוי'" הוא "אלהינו" – הטבע שלנו. משה רבינו לא זכה להכנס לארץ ישראל, ומה תכלית הכניסה לארץ ישראל? בלשון רבי אייזיק והחסידות – "טבע יהודי", "אידישע נאטור".

הכל חוזר ל"לאמר", ל"רץ כצבי", כ"ארץ הצבי" – הדבקות האמתית של "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם [בארץ החיים] חיים כלכם היום", שהכל רץ מעצמו. לכן שמנו, אם מישהו זוכר, על כריכת "הטבע היהודי" יש צילום של צבי מעמונה. כולם חשבו שהרעיון הזה קצת משוגע, אבל התעקשתי שיהיה צבי על הספר – צבי ארץ ישראלי דוקא, "ארץ הצבי". הטבע היהודי הזה הוא "הוי' אלהינו" – לא "אתה" ולא "הוא" אלא "הוי' אלהינו".

אם כן, זה ה"סיומא דשלמותא". מתחילים אמנם מהנקודה הקוצקאית, שאם אני רואה "נורא" אני אומר "נורא" ואם איני רואה "נורא" איני אומר, אם אני רואה "גבור" אני אומר ואם לא אז לא. החזרת עטרה ליושנה של אנשי כנסת הגדולה אינה הטבע היהודי, אלא "הוא". ירמיהו ודניאל היו ב"אתה", אנשי כנסת הגדולה עם הסידור היו ב"הוא", ומשיח הוא "הוי' אלהינו".

"בכסף בשטר ובביאה"

נקשר זאת לתורה נוספת ידועה של הבעל שם טוב, על המשנה הראשונה בקידושין – "האשה נקנית בשלש דרכים... בכסף בשטר ובביאה". הבעל שם טוב אומר ש"האשה נקנית" היינו הקשר של הנשמה עם הקב"ה. הבעל שם טוב אומר שקודם האדם מקבל – במתנת חנם, "ואתחנן" – כיסופים לה', ובכך נקנה לה'. זו עבודת הכסף. אחר כך לוקחים ממנו את הכיסופים והוא נשאר ב"שטר" – הקשר שלו לה' כבעל שהלך למדינת הים, אבל יש קשר לבעל שלא רואים, שהוא "שטר" (כמו מכתב אהבה שהשאיר הבעל אצל האשה). קשר של "שטר" נקרא "הוא" – לא רואים אותו, לא "אתה", הבעל הלך למדינת הים. הכסף-הכסופים הם כשכן רואים, "אתה". אבל התכלית היא לא הכסף ולא השטר אלא הביאה בסוף – משיח, ביאת המשיח.

שלשת המצבים של כסף-שטר-ביאה הם ממש "אתה הוא הוי' אלהינו". הביאה היא "הוי' אלהינו", היחוד. כתוב שכל העולם הזה הוא רק אירוסין, לא נישואין, ומשיח הוא נישואין – ביאה. אחרי הכיסופים ואחרי שהכיסופים מסתלקים – והבעל שם טוב אומר שאם אתה חכם אתה מבין בעצמך שהכיסופים לא יכולים להחזיק מעמד, ואם כאילו מחזיק מעמד יותר מדי אתה מבין שהשלב הזה הלך, כבר הפך להיות "הוא", "שטר". בתפלה הסדור הוא השטר. אנשי כנסת הגדולה נתנו לנו תפלה בגדר של שטר – לא כסף ולא ביאה – סדור קבוע שצריך כל הזמן להתפלל. הסדור הוא שטר התפלה של הגלות.

מה רבי נחמן רצה? שנתפלל מהלב. יכולות להיות בכך שתי בחינות – או "אתה", התפלה של קאצק, או "הוי' אלהינו", הטבע היהודי. בספר הטבע היהודי יש מאמר "התפלה המתמדת" – כל הזמן להתפלל, כל הזמן לרוץ כצבי. זה הביאה-המשיח בסוף.

"לא ידח ממנו נדח"

בכך סיימנו הערב, שיהיה לזכרו ולעלית נשמתו, וגם להמשכת נשמתו, של צבי וגם של הבת זהר עננה. שתהיה נחמה בכפלים – כעת הנחמה. כתוב שהמכה היתה בכפלים וגם הנחמה בכפלים, וכעת הנחמה בכפלים.

אומר בעל "תפארת החנוכי"[ח] שההבדל בין משה למשיח, שאצל משה היו יהודים שנדחו מעם ישראל – המרגלים, עדת קרח, עובדי פעור – אבל אצל משיח "לא ידח ממנו נדח", אף יהודי לא נדח. זה גם ההבדל בין השירותא לסיומא. הפסוק ממנו לומדים זאת הוא פסוק של "אשה חכמה", כך קוראים לה בתנ"ך – אשה חכמה מתקוע, האשה התקועית – שיואב מגייס לביים "ואתחנן" אצל דוד המלך. היא הולכת ועושה הצגה, מספרת סיפור.

אחרי שאבשלום הרג את אמנון, שהוא אנס את אחותו, דוד גרש את אבשלום וכמה שנים הוא היה במקום שנקרא גשור. יואב והרבה מעם ישראל רצו לפעול חנינה לאבשלום, כלומר שדוד יסכים להחזיר אותו לירושלים, ולשם כך יואב התחכם לביים הצגה, שאשה מסכנה – אשה חכמה תקועית – באה ונופלת לפני דוד המלך, ואומרת לו הצילני המלך.

מה הסיפור? הבעל שלי מת והיו לי שני בנים, הם יצאו לשדה ורבו אחד עם השני ואחד הרג את השני, וכעת נשאר לי רק בן אחד וגואל הדם רוצה להרוג גם אותו. אם יהרגו גם את הבן הנשאר – הרוצח – לא ישאר לי ולבעלי שם ושארית בעולם.

דוד המלך מתוך רחמנות אומר לשלוח את הבן אליו והוא ישמור שלא יפגעו בו. אז היא אומרת שיש לי דבר לספר למלך, הוא אומר "דברי" והיא רומזת ברמז לספור האמתי – איך זה שאדוני המלך גרש את הבן היורש מכאן, שכל עם ישראל עומדים ותלוים בהמשך הזה. דוד מיד מבין שיד יואב בסיפור. הוא שואל דוגרי האם יואב ביים, שלח אותך, והיא מודה בכך. הוא קורא ליואב ואומר שקבל – הוא עצמו פסק את הדין – ושולח את יואב להחזיר את אבשלום מגשור. כמה זמן הוא ישב בבית ולא הסכים לראותו, ואחר כך קרה מה שקרה – הוא מרד באביו, רצה להרוג את אביו וכמעט הצליח, וגם כשהוא ממש עם סכין על הצואר של אבא שלו האבא לא עוזב את אהבתו. אחרי שאבשלום נהרג דוד כל כך בכה "בני אבשלום[ט] בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני", שמונה פעמים, עד שיואב טען שאצלך היה עדיף שאבשלום יחיה וכולנו נמות – רצה להרוג את כולנו. לכן נשבע לו שאם אתה לא מקבל את העם יפה אוי ואבוי לך... איים על דוד המלך.

מה משפט הסיכום של האשה החכמה הזו? יש גימטריא יפה ש"אשה חכמה" בגימטריא אבשלום, עליו היא מתפללת. הלשון שמסכמת את הבקשה היא "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – זה מקור הביטוי הזה. כאן אומרים שזה החידוש של מלך המשיח – בכך משיח הוא אחרת ממשה רבינו, עולה על משה רבינו. אצל משה רבינו אין "לבלתי ידח ממנו נדח" ואצל משיח יש "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – תלוי בחוש המחשבה. צריך לעשות הרבה חושבים – כתוב "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבותיך", מחשבת ה' היא "עמק עמק מי ימצאנו" – "לבלתי ידח ממנו נדח". כמו שאמרנו קודם, מה שקורה בעלמא דאתכסיא אנחנו לא מבינים אבל מאמינים, ששם הכל הכי טוב.

יש המון-המון רמזים בלשון "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". קודם כל, בפשט הפסוק הולך על אבשלום – שמי שלא ידח בסוף הוא אותו אחד שרוצה להרוג את אבא שלו, דוד מלכא משיחא. על אותו אחד כתוב "לבלתי ידח ממנו נדח". רואים שדוד רוצה להיות משיח, מה שדוד צועק "בני אבשלום בני בני אבשלום" זו בחינת משיח, הפסוק "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח".

פסוק זה באותו מבנה של "שמע ישראל" – ו מלים ו-כה אותיות. כה הוא הרבוע של חמש. מתוך רבוי רמזים מופלאים בלשון זה[י], אם נצייר כרבוע של ה על ה, ורק נסתכל על פנות הרבוע נראה שהן אותיות נחמו:

ו ח ש ב מ

ח ש ב ו ת

ל ב ל ת י

י ד ח מ מ

נ ו נ ד ח

שייך כעת, לשבת נחמו, ש"נחמו נחמו עמי" בדיוק זה – הנחמה ש"לא ידח ממנו נדח", אין אבוד, אין אף נשמה שנעדרת, הכל נמצא. לשם כך צריך מחשבה של ה' – "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם".

אפשר לומר קדיש דרבנן – "רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו'".