ג. אשה גדולה

בשמחת בית השואבה דובר על ההידור של הרבי לקחת אתרוג גדול דווקא, והוסבר שמכיון שהאתרוג רומז לאשה הרי שאתרוג גדול רומז ל"אשה גדולה", ביטוי המופיע פעם אחת בתנ"ך כתיאור לאשה השונמית. לעומת זאת, הוסבר, שאתרוג קטן הוא סוד אשה קטנה, שלא מופיעה בתנ"ך בפירוש, אבל אשה גדולה ואשה קטנה רומזות ל"שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל". לא דברנו כל כך על הרמזים, כמה עולה בגימטריא אשה קטנה? השם הנפוץ ביותר היום בחב"ד – חיה מושקא. יש במספר הזה (470) רמזים רבים, שמהעיקריים שבהם הוא "נעשה אדם" (וכן עולה "יהי אור ויהי אור"). רש"י מסביר ש"נעשה אדם" היינו הימלכות ה' עם המלאכים, ואנחנו אוהבים לצטט את דברי "מי השילוח" שהיינו שה' אמר "נעשה אדם" לכל הנבראים האחרים, שכולם השתתפו בבריאת האדם (וזה מיסודות הבנת האבולוציה לפי התורה), אך כאן אפשר לפרש – לפי זה שבפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" ה"אדם" מתייחס לאשה בפרט – שה' אמר לאדם הראשון (בשרשו העליון) "נעשה אדם" ביחס לאשה בפרט. אכן, שתי הדעות ביחס לבריאת האשה – אם נבראה בתחלה זנב או פרצוף – הן בעצמן סוד אשה קטנה ואשה גדולה. אשה קטנה אשה גדולה עולה בגימטריא ב"פ בית, היינו שיש כאן שתי בחינות של "ביתו זו אשתו". ב"פ בית רומז לבית ראשון ובית שני, כאשר הבית השלישי הוא גם הבית המשולש (כפי שתמיד מדגיש הרבי) הכולל את שתיהן.

בשמחת בית השואבה הוסבר כי אתרוג גדול הוא בדרך כלל נקי פחות ואילו אתרוג קטן יותר מצוי שיהיה נקי. הוסבר כי דוגמה ליחס כזה, בו הדבר הגדול והנעלה יותר הוא הפחות נקי, יש ביחס בין המחשבה (סוד לאה הגדולה) והדבור (סוד רחל הקטנה). קל הרבה יותר לשמור על לשון נקיה מאשר על מחשבה נקיה. כל מי שלומד חפץ חיים מסוגל לשמור את לשונו, ולזכות ללשון נקיה, אך שמירת המחשבה היא עבודה קשה ובעצם עבודה יחודית לדרך חב"ד. אם שואלים מה היחוד של חב"ד, אחד היסודות היחודיים הוא ההכרה במעלת המחשבה על הדבור, המוזכרת בתניא בהקשר של אהבת ישראל וזהירות מהשרש הרוחני של לשה"ר:

"ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש. כי גדולה לה"ר כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המח' על הדבור הן לטוב והן למוטב".

זהו קטע כה יסודי בתניא, עד שהיה חסיד זקן בכפר חב"ד שהיה לו 'מבצע' לבקש מאנשים – בקשה נפשית – שילמדו שורות אלו מהתניא בעל פה (אנחנו אמרנו שלפחות להשתדל ללמוד את הפסוק בעל פה...).

אמרנו בשמחת בית השואבה שהתכלית היא אתרוג גדול ונקי (סוד "פרי עץ הדר"), היינו אשה גדולה ונקיה, המקביל לסוד "רחל הגדולה", כאשר רחל יורשת את מלוא שיעור הקומה של לאה. אתרוג גדול ונקי הוא בעצם הסוד שהוסבר לעיל של "לבא לפומא גליא" – שאפשר להביא באותיות הדבור את מלוא אותיות המחשבה (כאשר האתרוג, הרומז ללב, בא לידי גילוי וביטוי שלם), היינו גילוי המשיח כנ"ל.

ד. ה', התורה, משה וישראל – מה כל אחד רוצה לומר?

קראנו היום בתורה את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". מי אומר את הפסוק הזה? הפסוק מופיע בדברי משה רבינו, אך הוא מופיע כשבח לעם ישראל: "והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך", "ואלה הם דבריהם" (כפירוש רש"י עה"פ) – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". כלומר, פסוק זה – שאכן מזכיר את משה בגוף שלישי – הוא מדבריהם של עם ישראל, שמצהירים שמשה צוה לנו את התורה "אחזנוה ולא נעזבנה". לכן מובן למה כתוב שזה הפסוק הראשון שמלמדים את התינוק לומר – זהו פסוק ההצהרה של עם ישראל. בירושלמי יש דעה שדבר ראשון צריך ללמד את התינוק "שמע ישראל", אבל יש הגיון רב בדעה שדבר ראשון מלמדים "תורה צוה לנו משה", משום שמתאים שהתינוק יאמר דבר ראשון אמירה עצמית וטבעית לו. אפשר לחשוב ש"שמע ישראל" היא ההצהרה והדבור העיקרי של עם ישראל, אותו אומרים פעמיים בכל יום, אך בפשטות זה פסוק אותו אומר משה רבינו לעם ישראל – "שמע ישראל" – ועם ישראל חוזר עליו ומשנן אותו (עד שהוא אכן 'קונה' אותו כהצהרת האמונה, כפי שאוהבים לכתוב באנגלית כו'). לפי דברי חז"ל שהשבטים אמרו את הפסוק ליעקב – "שמע ישראל סבא" – זהו אכן פסוק שבני ישראל אומרים, מלמטה למעלה, אך הן לפי הפשט משה אומר את הפסוק לעם ישראל, וגם על פי קבלה זהו פסוק של יחו"ע שמאיר ממעלה למטה (ואילו הפסוק ה'טבעי' לכל יהודי הוא דווקא יחו"ת של בשכמל"ו).

לכן, אם שואלים מה הפסוק הראשון והעיקרי שכל יהודי אומר זה "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". ואם נאמר למשה רבינו שקשה לנו לשמוע הרבה דברים, ושיגיד במשפט אחד מה הוא רוצה, הפסוק של משה רבינו הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". באותה דרך, אפשר לשאול מה ה' רוצה לומר בפסוק אחד. הכלל הוא שמי שהוא חכם אומר דבר ראשון את מה שהוא רוצה לומר. רב צריך להגיד את המסר מהתחלה, לפני שאנשים הולכים או מאבדים את הריכוז. הדבר הראשון שה' אומר, יסוד היסודות, הוא "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ומה התורה אומרת? התורה גם פותחת בפסוק הראשון – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". זה מה שהתורה רוצה לומר, שה' ברא את העולם, פעולה הקשורה בעצם לתורה, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

התבוננות בגימטריאות של הפסוקים זה שיעור בפני עצמו, אבל נתייחס קצת למבנה. ידוע שבפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" יש תופעה יחודית, שהאתנחתא מחלקת את הפסוק לחצי בדיוק במספר האותיות – יש יד אותיות בשלש המלים "בראשית ברא אלהים" ו-יד אותיות בארבע המילים "את השמים ואת הארץ". תופעה דומה (אך הפוכה במספרי המלים) של חלוקת הפסוק לחצי באתנחתא יש ב"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", בו בארבע המלים הראשונות יש יג אותיות ובשלש המלים האחרונות עוד יג אותיות. מבחינת מבנה, הפסוק הראשון בתורה הוא בן כח אותיות – משולש של ז אותיות. בפסוק "אנכי וגו'" יש מא אותיות – מספר השראה החמישי (ד ברבוע ועוד ה ברבוע). ב"שמע ישראל" יש כה אותיות – ה ברבוע שהוא גם ד בהשראה – וב"תורה צוה לנו" יש הוי' אותיות (כה עם הכולל), היינו שבשניהם יחד יש נא אותיות (סוד "הודיעני נא" ו"הראני נא" הנ"ל). בסך הכל יש בארבעת הפסוקים 120 אותיות, רמז לשלמות חיי משה דפרשתנו, מאה ועשרים שנה – המשולש של יה (משה = המשולש של יה ועוד הריבוע של יה), ואם מציירים כך את ארבעת הפסוקים יש תופעות יפות מאד.

ה. "יחי ראובן"