אור לכ"ב אלול ע"ג – באר שבע

    התוועדות "תתעורר" פרשת נצבים־וילך

2.              א. "עור בעד עור" – עבודת הצדקה בחדש אלול כהכנה לשנת "וצדקה כנחל איתן"

ניגנו "תרין תפוחין", "כתיבה וחתימה טובה", "תתעורר".

3.               הקשר בין אלול לאדר

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל. אנחנו עכשיו קרובים לסיים את חדש אלול, חדש הרחמים, התשובה, ההכנה לימים הנוראים, לשנה הבאה עלינו לטובה. יש כמה וכמה רמזים ידועים שהר"ת שלהם הוא אלול, "אני לדודי ודודי לי" ועוד כמה וכמה. אחד מהם, שכתוב בספרים הקדושים, לקוח ממגלת אסתר דווקא. כלומר, יש קשר בין חדש אלול לחדש אדר. על אדר כתוב "משנכנס אדר מרבין בשמחה", יש את פורים, שיא השמחה של כל השנה, ואלול הוא לכאורה חדש רציני יותר – עושים תשובה, מבקשים סליחה מהקב"ה. בכל אופן, הבעל שם טוב, שיום הולדתו ב-חי אלול (לפני כמה ימים), אמר שבא ללמד לעולם איך לעשות תשובה מתוך חיות ושמחה – אלול הוא תשובה, אבל צריך להיות 'חי'. אם כן, גם באלול צריכה להיות הרבה שמחה.

4.               "עור בעד עור" – להרבות בצדקה של תשובה (המביאה גאולה)

יש פסוק במגלה שרומז לאלול – "איש לרעהו ומתנות לאביונים", ר"ת אלול[1]. כל רמז קשור לעמוד אחר בעבודת ה'. כתוב שהרמז הזה הוא עמוד גמילות החסד, הצדקה, של חדש אלול – שצריך להרבות בצדקה. גם כדרך תשובה, ידוע מה שאדמו"ר הזקן, בעל התניא, כותב בתניא, שעיקר התשובה – הסגולה והמצוה בפועל – הוא להרבות בצדקה. "חטאך בצִדקה פרֻק" – פסוק בדניאל, שאם יש לאדם חטא הוא פורק אותו על ידי צדקה. לכן כתוב, מובא בתניא, שהיות שבדורנו קשה לצום את הצומות שהאר"י הקדוש והמקובלים כתבו לתיקון על כל חטא, לכן נהגו להרבות מאד בצדקה, גם יותר מחומש. בדרך כלל כתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", אבל יש פסוק – שנסביר בהמשך – שלקוח מתחלת ספר איוב, פסוק שהשטן אומר אותו לקב"ה ביום הדין, בראש השנה – "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". לכן צריך לתת הרבה-הרבה-הרבה צדקה, כדי לכפר על כל מה שהחסרנו וחטאנו במשך השנה ובמשך כל השנים.

היות ש"כל ישראל ערבים זה בזה", כל יהודי אחראי על כולם – אנחנו גוף אחד, עם אחד, כולנו חברים וערבים אחד על השני. לכן צריך להרבות עוד יותר ויותר בצדקה, כדי לכפר על כולם (גם על העבד-כנעני שבנו, שבהפקירא ניחא ליה, שכדי לכפר עליו כתוב בתורה "יכפר" מיוחד, וכמו שיתבאר), ובכך כמובן לזכות בדין. הקב"ה רוצה יותר מאתנו להביא גאולה לעם ישראל, רק שהוא מחכה שנעשה תשובה. כתוב שצריך לעשות קודם תשובה, ו"לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" – מיד עם התשובה באה גאולה. כך פוסק הרמב"ם, "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". הדור שלנו הוא דור של תשובה. המדה

האחרונה של מדות הרחמים של ה' היא "ונקה" – כעת חדש הרחמים שבו מאירות מדות הרחמים כאשר הכל הולך אחר החיתום – וחז"ל אומרים "'ונקה' לשבים". בשביל הנקיות, הטהרה, צריך רק לעשות תשובה ואז כל הלוח נקי – כל השמים בהירים, כל העננים מסתלקים, "כעצם השמים לטהר", ובא לציון גואל תיכף ומיד ממש. ה"פלא יועץ" לכפר עלינו ולהביא את הגאולה מיד הוא פשוט להרבות בצדקה.

5.               נתינת צדקה מתוך תחושת שויון

שוב, הרמז של אלול הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – סוף פסוק קרוב לסוף המגלה (סוף כל הנסים). לפני כן כתוב "ומשלוח מנות". יש שני סוגי מתנות – מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים (ב"מתנות" האות ת – "ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" של אברהם אבינו – נכנסת ל"מנות"). הרמב"ם כותב שהשמחה הכי גדולה של חג פורים, יותר מהמשתה, יותר מ"חייב איניש לבסומי בפוריא", היא המתנות לאביונים. אין שמחה ליהודים יותר מאשר שהוא פותח את הלב שלו, פותח את היד שלו, ומשפיע בשופי לאח שלו – כולנו אחים. יש רמז מאד יפה ש"איש [שוה] לרעהו".

כלומר, קודם כל צריך להרגיש שויון בין כל היהודים. זו בעצם המטרה של משלוח מנוות – אני נותן לך, אבל לא בגלל שאני עשיר ואתה עני, אני נותן לך ואתה נותן לי. מי שיודע היום קצת פיזיקה יודע שכח פועל על ידי החלפת חלקיקי כח – כך אנחנו פועלים, כשווים, לא אחד מלמעלה ואחד מלמטה.

ידוע הרמז מהיהודי הקדוש, שאם כותבים י-י בשוה, בגובה העינים, זה קיצור של שם ה', ואם כותבים שתי נקודות זו על גבי זו (:) זה סוף פסוק. נקודה היא י, יוד – יהודי. אם שני יהודים שוים יש השראת השכינה, אבל אם אחד חושב שהוא מעל השני – זה סוף פסוק. ווארט מאד חשוב מהיהודי הקדוש (שלכן קוראים לו היהודי הקדוש). ה"איש לרעהו"[2] בא לבנות את התשתית של שויון – כרמז הנ"ל – וכאשר אנו שוים ומתחברים על ידי חילופי החלקיקים של "משלוח מנות", מגיעים לתכלית של נתינת "ומתנות לאביונים" עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. אין די, "עד בלי די".

6.     תשע"ד – "וצדקה כנחל איתן"

אנחנו נוהגים בחדש הזה לומר רמזים של השנה הבאה עלינו לטובה. השנה הבאה היא תשע"ד לפ"ק (לפרט-קטן, כלומר, שכותבים את סימן השנה בלי האלפים). יש כמה וכמה לשונות חשובים בתנ"ך, פסוקים, ששוים למספר הזה. אחד מזה, עליו נדבר הערב – קשור לצדקה, קשור לרמז של אלול ב"איש לרעהו ומתנות לאביונים" – הוא פסוק מהנביא עמוס (הנביא שמוריד את האורות המרובים דתהו להתלבש בכלים דתיקון, כמבואר במ"א, 'הנוסחה המשיחית'), ביטוי שזכה שיהיה פרק שלם על שמו בספר התניא. קרוב לסוף התניא, בקונטרס אחרון, יש פרק שלם מאד חשוב ששמו הביטוי השלם ששוה תשעד – "וצדקה כנחל איתן".

7.               הפסוק בעמוס: "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן"

כל הפסוק בעמוס הוא "ויִגַל כמים משפט וצדקה כנחל איתן"[3]. בדרך כלל בתניא הוא לא מצטט מאיפה הוא מביא את הפסוקים, אבל דווקא במקום הזה הוא מתחיל "וצדקה כנחל איתן" ובסוגריים כותב עמוס סוף סימן ה'. כלומר, חשוב מאד לדעת את מקור הפסוק, וכמובן הוא רוצה שנסתכל שם מה ההקשר – מה בדיוק כתוב שם. בקיצור, מה שכתוב שם הוא שכל מה שמביאים בזמן המקדש – זבחים, קרבנות, אפילו כתוב שם על שירת הלוים במקדש – לא שוה לקדוש ברוך הוא אם אין משפט, ובעיקר אם אין צדקה בתוך עם ישראל. לכן ההמשך של התוכחה – הוא בעצם מוכיח אותנו שם – הוא הבטחה "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" (וכך הוא ממשיך את האורות המרובים של תהו בכלים רחבים של תיקון, בסוד "רחבה מצותך מאד", דקאי על מצות הצדקה, כמבואר בתניא).

יש שני פירושים ל"ויגל". פירוש אחד "ויגל" מלשון התגלות, שהמשפט עתיד להתגלות בישראל כמים והצדקה עתידה להתגלות כנחל איתן. או ש"ויגל" לשון גולות עלית וגולות תחתית, גולות מים. יש פסוק בשיר השירים "גל נעול מעין חתום" – גל הוא מעין.

8.               ביאור אדמו"ר הזקן: גילוי האיתן שבנשמה בלב על ידי צדקה

הפסוק המלא הוא "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן", אך אדמו"ר הזקן מצטט רק את החלק השני שלו – "וצדקה כנחל איתן". בקיצור, מה שהוא מסביר שם שה"איתן" שבנפש הוא עצם הניצוץ האלקי שיש בכל נשמה יהודית – "חלק אלוה ממעל ממש". אותו "חלק אלוה ממעל ממש" שיש בנשמה הוא ה"איתן" שבנשמה. ממי מקבלים אותו? מאברהם אבינו, היהודי הראשון, שנקרא איתן – "משכיל לאיתן האזרחי".

ברגע שאומרים את המלה איתן – כאן בסוף התניא – מעורר קשר לאותיות תניא. כל התניא פותח במלה הזו – בע"ה נסביר בהמשך למה – וזו פתיחה כל כך חשובה עד שכל הספר נקרא על שם המלה הזו. והנה, יש פרק שמאד קשור לכל תורת החסידות, כל התניא, בהיותו פרק של איתן.

מהו "נחל איתן"? המשכה – כמו נחל שמושך את המים. צריך להמשיך את האיתן – שנמצא בהעלם והסתר עמוק-עמוק בתוך הנפש – ולגלות אותו בנקודה הכי פנימית שבלב (כל עוד שאינו מתגלה הוא נמצא בגלות, עוד פירוש של "ויגל"). זה בעצם, באופן פרטי, "להביא לימות המשיח" – לגלות משיח. לכן בפרק זה בתניא הוא מביא את הפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", שקיומו הוא בעצם גילוי האיתן שבנשמה על ידי ה"נחל איתן" שמביא, ממשיך ומוריד אותו – עד שהאיתן מתגלה בלב.

בלשון הקבלה "איתן" היינו פנימיות אבא, פנימיות החכמה. שם הניצוץ האלקי ממש. אבל הוא לא גלוי. הוא חייב להתגלות. איפה הוא מתגלה? בתוך הלב שלנו, לא במח – בפנימיות הלב של היהודי. מה הסגולה לגלות אותו בפנימיות הלב? צדקה. אם אתה פותח את הלב שלך להשפיע ביד רחבה לזולת, לחבר שלך, לאח שלך, שהוא זקוק – זו הסגולה שהאיתן שבך יתגלה בתוך הלב שלך.

9.               שלשת ביטויי התגלות האיתן בלב

מה הביטוי להתגלות האיתן בלב? הוא מסביר שלשה דברים. קודם כל, זו חויה של אהבה רבה, אהבה אין סופית לה', לעם ישראל ולכל מה שקדוש לעם ישראל (תורת ישראל, ארץ ישראל). אחר כך הוא אומר שתוך כדי האהבה הרבה, האדם שזכה לגילוי האיתן בלבו נמצא במצב של בטול במציאות. כלומר, האגו שלו בטל לגמרי – אין לו ישות עצמית. בטול במציאות, התבטלות גמורה ביחודו יתברך. דבר שלישי, הוא כותב שכאשר האיתן מתגלה בתוך הלב על ידי הנחל האדם מגיע לכלות הנפש. כלות הנפש היא התפשטות הגשמיות – פשוט הוא יוצא מכל המגבלות, מכל ה'מצרים', של הגוף, בכלות הנפש אל ה' (כלות הנפש = יציאת מצרים כנודע). זו התשובה האמתית – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".

שלשת הדברים שהוא כותב הם בעצם כנגד אברהם-יצחק-יעקב (אותיות המילוי של איתן, אברהם – אלף יוד תו נון = יעקב, "יעקב אשר פדה את אברהם", ובמקום אברהם ויעקב יש גם את יצחק ביניהם). הכל מתחיל מאברהם, שמדתו אהבה. גילוי האיתן, שרש אברהם שבנו, בתוך הלב – הוא חויה של אהבה רבה. בטול במציאות הוא לאיין את היש שלי, שבעצם "אין עוד מלבדו" – יש רק ה'. הבטול הזה הוא מצד הגבורות, מצד יצחק. אבל כלות הנפש של התשובה לה', לכלות, לצאת מהמצרים של הגוף, היא התפארת. התפארת היא קו האמצעי שממזג ומאזן את הימין והשמאל. הימין הוא אהבה רבה, ובאהבה יש ישות של קדושה – "יש מי שאוהב". בהתייאנות של בטול במציאות בדיוק ההיפך. כלות הנפש היא בעצם שניהם יחד. מצד אחד, כלות הנפש היא אהבה אדירה. מצד שני, כלות הנפש היא לצאת מעצמי. יש פסוק "צאינה וראינה", ואדמו"ר הזקן מפרש – צא-אני וראה-אין (לאסתכלא ביקרא דמלכא, בפאר המלך, שהוא הוא האין האלקי המהוה את היש תמיד).

אם כן, בכלות הנפש יש בעצם מיזוג בין אהבה רבה לבטול במציאות, וכל זה קורה בזכות הצדקה. הצדקה פועלת את הפעולה של "נחל איתן". זה בקיצור נמרץ מה שכתוב באותו פרק – "וצדקה [פעולתה] כ[פעולת ]נחל איתן" ממש, שהאיתן יורד כנחל היורד מן ההר. במתן תורה כתוב שיש נחל היורד מן ההר. הר הוא לשון בהירות – בהירות מוחין. כמו שאמרנו קודם שאיתן בשרש הוא בפנימיות המח (והוא בחינת אברהם שקראו, למקום המקדש, הר, וגם בשמו יש אותיות הר), אבל צריך לרדת מן ההר ולהגיע ללב (בסוד ירידת משה רבינו "מן ההר אל העם"[4]) – התכלית היא הלב של היהודי. כשהוא מגיע ללב הוא מתגלה בכל מה שאמרנו קודם – אהבה רבה, בטול במציאות, כלות הנפש. מה הסגולה לפעול את זה? צדקה. בפרט הצדקה של עכשיו, של חדש אלול.

10.         "עור בעד עור" – תוספת 276 לצדקה

הפסוק שאמרנו קודם, מתחלת ספר איוב – "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" – מובא שלש פעמים בתניא. הוא אוהב מאד את הפסוק. אבל הפעם העיקרית שהפסוק מובא הוא כאן, בסיום הפרק שמתחיל "וצדקה כנחל איתן" כתוב "עור בעוד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". לכן יש סגולה אצל חסידים שנותנים ומוסיפים בחדש אלול צדקה כמנין עור – 276. יכול להיות שקלים, יכול להיות דולרים, יכול להיות ליש"ט – אפשר גם להוסיף כמה אפסים שאתה רוצה... (זה הכי טוב).

בכל אופן, זה מספר של צדקה שמאד מסוגל, וכמו שאמרנו הוא קשור לסימן השנה הבאה עלינו לטובה – כי הסימן הוא "וצדקה כנחל איתן" וסיום הפרק הזה בתניא הוא "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". צריך להתבונן שצריך לפדות את הנפש שלי, כמו שעושים כפרות, ויש פדיון כפרות – צריך לכפר. כמו שאמרנו קודם, כולנו איש אחד, צריך לכפר על כולנו. ודאי "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". אז יתקיים הפסוק כפשוטו, "וצדקה כנחל איתן" – שנזכה להתגלות האיתן בלב, ובאופן אישי זהו ביאת המשיח.

11.         הביאור בליקוטי מוהר"ן: צדקה מרככת את הלב כמים

יש משהו מאד מענין, שבכל ספרי החסידות המפורסמים בעם ישראל – מכל הזרמים של החסידות – הפסוק "וצדקה כנחל איתן" מופיע רק בשני ספרים. בספר התניא, בו הוא זכה להיות פרק שלם בפני עצמו, וגם בלקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב[5] (המסך נפל – כנראה שמתרגשים מזה...).

מענין, בכל ספרי החסידות – נעם אלימלך, קדושת לוי וכו', כל הספרים החשובים – הפסוק הזה לא מצוטט. איך רבי נחמן מביא את זה? איך הוא מפרש? הוא לא מביא את הפסוק בתור ראש פרק, ראש תורה. הוא מביא אותו באמצע תורה, כדי להוכיח שצדקה היא בחינת מים. הרי כתוב "וצדקה כנחל איתן" – נחל איתן הוא דימוי מובהק של מים שזורמים בחזקה. איתן הוא קשה, הוא חזק, הוא ישן – שלשה פירושים בחז"ל ל"איתן" – אבל נחל הוא מים. הוא מדבר על כך שעל היהודי לתקן את הלב שלו.

הזמן שמתקנים את הלב הוא עכשיו, בחדש אלול, לפני הימים הנוראים. הוא מביא עוד פסוק מתהלים, מהלל, "ההפכי הצור אגם מים". אם יש לאדם לב אבן – צור (לפעמים צור הוא משהו טוב, "צור לבבי" הוא ביטוי חיובי, אבל הוא אומר שצור הוא גם אבן) – אם הלב הוא קשוח, לא רגיש, לא רחמן (ויכול להיות ההיפך מרחמן, אכזר, ר"ל), צריך לרכך את הלב, צריך להפוך את הצור למים. זה "ההפכי [עבודה של אתהפכא] הצור אגם מים". צריך להפוך את הצור של הלב למים, ואיך עושים את זה? על ידי צדקה. זה אפילו רעיון דומה למה שכתוב בתניא. הוא לא מדבר על גילוי האיתן בפנימיות הלב, עם כל החויה שתארנו קודם, אבל הוא אומר שפעולת הצדקה היא פשוט להפוך את לב האבן של האדם ללב בשר.

12.         הפיכת לב האבן ללב בשר (טפה אחר טפה)

ידוע שגם כלל גדול מאד בברסלב, מפי חסידי ברסלב, שכל ברסלב הוא לב-בשר, התכלית של ברסלב (אותיות לב בשר). בנביא "לב בשר" הוא סימן של גאולה. סימן גאולת עם ישראל שנהפוך את לב האבן ללב בשר. איך? על ידי צדקה. כמו שהתורה מעידה, קראנו לפני כמה שבועות בפרשת ראה, שצריך לפתוח את הלב – צריך לפתוח את הלב ואת היד, ופתיחת היד נובעת מפתיחת הלב, וצריך לרכך את הלב. כדרכו, רבי נחמן מקשר זאת לענינים מופלאים ביותר, חוץ מעצם הווארט שאמרנו של ריכוך הלב על ידי צדקה.

נעשה איזה פינג-פונג בין ברסלב לחב"ד. בחב"ד כשאומרים לחיים הנוסח המקובל בשם הרב המגיד הוא לברך "לחיים ולברכה". הנוסח המקובל בכל העולם הוא "לחיים טובים ולשלום", אבל רק בחב"ד אומרים "לחיים ולברכה" – כך אדמו"ר הזקן שמע מרבו הגדול, הרב המגיד. החסידים פרשו ש"לברכה" היינו לב-רכה – עיקר הברכה היא לרכך את הלב. גם פה רבי נחמן כותב שהאדם צריך לרכך את הלב – איך? על ידי צדקה, כי היא בחינת מים, ומים מרככים את הלב.

צריך להתבונן כמו רבי עקיבא. איך רבי עקיבא התקרב לאידישקייט? כשהוא ראה טיפין-טיפין של מים נוטפים על אבן, ולאט-לאט מרככים את האבן ועושים בה חור (סוד החקיקה של האות ת, כמבואר בתורה א בלקוטי מוהר"ן). כל צדקה שנותנים – לכן גם ענין להרבות בהרבה פרוטות לצדקה – היא עוד טפה. צריך להגיע לחשבון גדול, הרבה אפסים, אבל כתוב בחז"ל – ומוסבר בתניא – שצריך גם להרבות בנתינות, במתנות. כל נתינה היא טפה, וכל טפה פועלת – לאט אבל בטוח – לעשות את החור החיובי בתוך הלב, לפתוח את הלב.

13.         צדיקים קטנים וצנועים וצדיקים גדולים המדברים גדולות

אם כבר מביאים את עיקר הווארט שנוגע לנו, צריך לקשר לכל מה שהוא אומר שם. הוא מדבר על שני סוגי צדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים", כל יהודי צריך להיות צדיק, אבל יש שני סוגים. יש צדיקים צנועים – לכאורה צנוע היא המדה הכי טובה שיש – מקיים מצוות, מתפלל, מקיים "והגית בו יומם ולילה", "לא פסיק פומיה מגרסא", אבל הוא צנוע, לא מדבר בגדולות ובנפלאות. הוא אומר שהצדיק הזה שהולך בצניעות, תמים, לא מגרה קליפות יותר מדי. יש לו את הפנה שלו, בית המדרש שלו, וגם צדקה הוא עושה כמתן בסתר. זה גם כלל גדול.

שוב, נחזור מתורה זו של רבי נחמן לחב"ד – בחב"ד מאד חשוב להיות אָן-בליטות, לא לבלוט, לקיים "הצנע לכת". זה סוג של צדיק, אבל הוא אומר שהוא דווקא צדיק קטן. אבל יש צדיק גדול שנוהג בריש גלי, ביד רמה, וגם מדבר גדולות – מדבר דברים עזים, כמו רבי שמעון בר יוחאי שבדבור שלו הוא מרגיז אנשים, "מרגיז ממלכות" (זה הביטוי), כי מדבר בתוקף מה שבא לו, מתוך נביעת הנבואה שלו. מה שבא לו זה נבואה מה'. לכל אחד יש את הנבואה שלו. נבואה ב-א היא כמו נביעה ב-ע – ה"נחל איתן" שלו שמתגלה. כמו בכל התורות, הוא מתכוון קצת או הרבה או לגמרי לעצמו.

הוא אומר שהצדיק הגדול שמדבר גדולות גם מגרה קליפות, לא כמו הצדיק הנחמד והצנוע שיושב במקומו ולא מגרה אף אחד. לשני סוגי הצדיקים הוא מביא ספור מהגמרא – הדגמה יפהפיה שתיכף נאמר. אבל קודם הוא אומר את עיקר הווארט.

14.         שני סוגי הנשמות בתניא – קו ימין וקו שמאל

יש פרק דומה לזה בספר התניא, שיש שני סוגי יהודים. יש יהודי שמקיים "ואתהלכה ברחבה", שהולך ברחבות, כי הוא מצד ימין. צד ימין הוא בחינת אברהם, שבאמת הולך ומפרסם את האלקות – אומר בדיוק מה שהוא רוצה, לא פוחד מאף אחד, הגם שישליכו אותו לכבשן האש. כל רגע הוא מוכן למסירות נפש, ומדבר בדיוק מה שבא לו. זה שרש נשמה מצד ימין. יש שרש נשמה מצד שמאל, שענינו צמצום וצניעות – הוא בהחלט בבחינת "לא פסיק פומיה מגרסא", אבל הוא שרש אחר לגמרי. באמת מתאים לפי הפרק הזה בתניא לקרוא למי שבצד ימין צדיק גדול, כי 'גדול' שייך לימין, לאברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", כמו "האל הגדול הגבור והנורא" (שכנגד אברהם יצחק ויעקב). קו ימין נקרא בפתח אליהו "חד אריך" – מתפשט בלי מעצור, הכל באתגליא, הכל בריש גלי. הרבי מליובאוויטש לפעמים היה אומר למישהו שעליך לנהוג בריש גלי – לא להסתיר את עצמך, בריש גלי.

15.         כח הצדיק לדבר גדולות – צדקה מאנשים כשרים

מי שנוהג בריש גלי מגרה קליפות. זה מה שרבי נחמן כותב בתורה שלו. מה הווארט שלו? שכדי לתת תוקף לאותו צדיק שהבחינה והענין שלו הם לדבר גדולות, עם כל גירוי הקליפות שכרוך בזה, הוא צריך לקבל את הכח לדבר דברים גדולים מבעלי צדקה. כלומר, שהוא זקוק לכך שאנשים טובים יתנו לו צדקה, וכמה שיותר נותנים לאותו צדיק צדקה ככה נותנים לו כח לדבר עוד יותר בעזות ולהרגיז עוד יותר ממלכות (כאשר לבסוף הוא זוכה לעשות תיקונים גדולים במדינה). זה עיקר הנקודה והלימוד באותה תורה. זה בלקו"מ תנינא, תורה טו – כדאי שכל אחד ואחד ילמד אותה (לא תורה ארוכה מדי).

אבל, דא עקא, אם אותו אחד שהתפקיד שלו ללכת בגדול, בעזות, וכך לדבר – אם אינשי דלא מעלי (אנשים לא ראויים) נותנים לו צדקה, זה פוגם את הדבורים שלו. הוא זקוק להרבה אנשים טובים שיתנו לו הרבה צדקה – זה מחזק מאד את הדבורים העזים שלו. אבל אם אנשים לא טובים נותנים לו צדקה, אם הכסף הוא לא כסף כשר, זה פוגם בפה שלו. יש מאמר חז"ל "'בפיך' זו צדקה"[6] – הפה קשור לצדקה. באיזה פסוק? יש פסוק שקראנו לפני שבוע "מוצא שפתיך תשמור ועשית..." וסיומו "בפיך" – מה שאדם מוציא מהפה הוא צריך לשמור ולעשות ולקיים. כל ביטוי בפסוק הזה דורשים על סוג של נדר, והסוף-החותם – "הכל הולך אחר החיתום" – הוא "'בפיך' זו צדקה". סימן שהצדקה שייכת בעצם לפה, ועל כך הוא אומר שהצדקה נותנת כח באותו צדיק לדבר גדול, אבל היא צריכה להיות צדקה כשרה.

16.         הצדיק יוצר חקיינים המקבלים את הכסף הלא-כשר

הוא אומר משהו מדהים: שבכך שאותו צדיק בדבורים הגדולים שלו מרגיז הוא בעצם מוליד יניקה. הכוונה שככל שהוא מדבר גדולות, בעזות, הוא מוליד מחקים. אנשים אחרים – גם אנשים לא טובים, לא אמתיים – שמחקים אותו. גם הם מדברים גדולות וגם הם מבקשים צדקה. הוא אומר שכל אותם אינשי דלא מעלי, שכך היו נותנים לו צדקה – ואז היו מקלקלים לו את הדבור שלו – ברוך ה', מכיון שהוא עצמו הוליד כאלה מחקים, שרלטנים, כל הכסף הלא-כשר מגיע לשרלטנים, והוא נשאר רק עם התורמים הצדיקים, שמרבים לתת לו המון צדקה (בכפולות של "עור בעד עור"). אז הדבור שלו הוא טהור, נקי וגדול. זה קיצור התורה, משהו מאד מענין.

17.         "עיזי ברישא"

בסוף הוא מסיים באגדתא של חז"ל הלקוחה ממסכת שבת עז, ב – שיש מנהג טוב, אצל כמה חסידים, שכאשר מתחילים ללמוד מסכת שבת (שבהשגחה פרטית השנה לומדים בישיבות מסכת שבת) מתחילים קודם כל מהעמוד הזה. שם יש סיפור שפעם אחת רב יהודה היה בשמחה רבה ועצומה, כל כך שמח שאם היו שואלים אותו כל חללי עלמא – כל שאלות המדע שיש בעולם – הוא מיד היה שולף ועונה. היה לו תלמיד, רבי זירא, שראה אותו במצב כזה ורצה לנצל את ההזדמנות – והחל לזרוק לו שאלות. השאלה הראשונה שלו היתה למה העזים השחורות הולכות בראש העדר ואחר כך הכבשים הלבנות. הוא ענה לו "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא" – החושך מוביל. עז היא עזות, גם בקדושה – העזות דקדושה צריכה להוביל, הוא צריך להיות הראש.

כתוב בחב"ד שכדי להיות חסיד צריך שלש מדות, והראשונה שבהן היא עזות. זו תחלת השלחן ערוך – אל יבוש מפני המלעיגים, "הוי עז כנמר". אם הוא צנוע אין מלעיגים, סימן שההלכה הראשונה בשו"ע הוא מדבר בצדיק שלא מסתיר את דעותיו והשקפותיו – הוא אומר מה שבא לו בריש גלי, וזה מרגיז. הוא צריך להיות המוביל, ואחריו הלבנים-הנחמדים. זו השאלה הראשונה של רבי זירא ותשובת רב יהודה.

18.         הגמל קצר הזנב והשור ארוך הזנב (חשיבה של הביולוגיה היום)

רבי נחמן לא מביא את השאלה הראשונה, אלא שאלה מההמשך. רבי זירא שואל את רב יהודה למה לגמל יש זנב קצר, ואחר כך הוא שואל אותו למה לשור יש זנב ארוך. אלה שאלות של מעשה בראשית. אמרנו שגם באלול צריך להיות מאד שמח. אם אדם מאד שמח מתגלים לו כל סודות מעשה בראשית, מעשה שהתרחש בחדש אלול – הוא מסתכל החוצה, בחלון, ופתאום מבין למה ה' ברא ככה את העולם, לפרטי פרטיו. למה לגמל יש זנב קצר? פשוט, כי הוא אוכל קוצים, ואם היה לו זנב ארוך יותר הקוצים היו נדבקים לזנבו ומפריעים לו, מעיקים לו. לכן ה' ברא אותו עם זנב קצר.

דרך אגב, במאמר מוסגר, החשיבה הזו היא בדיוק כמו החשיבה של הביולוגיה היום. הוא אומר שהוא אוכל קוצים, ולכן חלילה לו שיהיה לו זנב ארוך ויתקעו בו קוצים. למה לשור יש זנב ארוך? כי הוא נמצא במקום שיש בו הרבה יתושים (בקי בארמית, כמו מי שבקי בהלכה), והוא צריך בזנבו הארוך להרביץ ליתושים ולהבריח אותם – לכן ה' נתן לו את הנשק שהוא צריך כדי להתגבר על כל היתושים.

19.         הגמל והשור – שני סוגי הצדיקים (הזנב – יניקת החיצונים)

מסביר רבי נחמן, הכל לפי התורה הזו שהסברנו, שהגמל דווקא הוא הצדיקים הצנועים (בחינת "כגמול עלי אמו" המעיד על עצמו ש"לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"[7]). כתוב שהגמל הוא צנוע. הצדיקים הצנועים שלא מתגרים ברשעים ובאף אחד, רק שבעבודתם התמידית בתורה ומצוות כל הזמן אוכלים קוצים. מה הכוונה? מכלים קליפות, בדרך ממילא – זה לחם חוקם, כל הזמן אוכלים קוצים, בצניעות. כדי שהקוצים שהם אוכלים לא ידבקו בגוף שלהם ה' ברא אותם עם זנב קצר. מהו בעצם הזנב הקצר? לכל צדיק ולכל אחד יש זנב. הזנב הם אותם אנשים שמחקים אותו – אותן קליפות שהוא עצמו מוליד בעבודתו. אותו אחד שצנוע לא מוליד הרבה קליפות, שהיו מציקות לו, ולכן ה' נתן לו זנב קצר – כך הוא מסתדר בחיים.

אבל הצדיק הגדול, שהוא השור – בחינת "בכור שורו הדר לו" (בכור שזוכה בפי שנים, מסביר רבי נחמן, שכל מה שהוא מוציא מהפה יש לו שתי משמעויות). שוב, השור הוא הבכור. כמו שכתוב על הצדיק הכי גדול – יוסף הצדיק, שהיה מדבר גדולות, ובכך הרגיז מאד את אחיו – "בכור שורו הדר לו". ובכור זוכה בפי שנים. מה הכוונה? שכל מה שהוא אומר יש בו שתי משמעויות. לכן תמיד אפשר להבין אותו לא נכון, בכל מה שהוא מדבר. זו תכונה דווקא של הצדיק הגדול. לכן אפילו אנשים קצת תמימים יכולים להבין אותו לגמרי הפוך ממה שהתכוון (לא סתם לא נכון), וממילא זה מוליד עוד יותר ויותר מתנגדים, התנגדות. אבל, בסופו של דבר, הוא אומר שכל זה ברכה בשבילו, כמו שהסברנו.

בכל אופן, לשור ה' נתן זנב ארוך – הרבה יניקה לחיצונים והרבה בריאת חיצונים, כאילו הוא עצמו בורא אותם, אבל הכל לטובתו, כי בכל הזמן בזנב שלו הוא מכה ביתושים. מי הם היתושים? אותם אנשים שרוצים לתת לו צדקה, אבל לא כסף כשר. הוא חייב לקבל הרבה צדקה, אבל רק מאנשים טובים, כסף כשר, כמו שאמרנו.

20.         קליפת תניא

יש את ה"בקי". קודם שאלנו למה אדמו"ר הזקן פתח את ספרו "תניא", עד כדי כך שזה שם הספר. ההסבר בחסידות שתניא היא קליפת תלמידי חכמים (כך כתוב בכתבי האריז"ל), תניא, למדנו באיזו ברייתא. אומר רשב"י שהמלה הזו היא קליפת תלמידי חכמים. מה הכוונה? תלמיד חכם שמתייהר, מחזיק מעצמו – כמה אני חכם, אני יודע בדיוק איפה כתוב כל דבר. יש פסוק "סעפים שנאתי תורתך אהבתי" – יש אנשים שכל תורתם היא לצטט סעיפים בשו"ע, סעיף כזה וסעיף קטן כזה, אבל "סעפים שנאתי תורתך אהבתי".

שוב, יש אנשים שתורתם עם המון גאוה, המון ישות. מהו יתוש? אותיות ישות. צריך ללמוד מאחשורוש בפורים איך הורגים את ושתי, שהיא גם יתוש-ישות. ככה השור מרביץ ליתושים – כל היתושים האלה הם בעלי צדקה לא הגונים – שבעצם נותנים צדקה לזנב בעצמו. במקום לתת לו הם נותנים לאלה שמחקים אותו, שמדברים גדולות כמו שהוא מדבר גדולות.

כל זה בקצור נמרץ התורה של רבי נחמן. איך הגענו אליה? אמרנו שבכל ספרי החסידות הידועים –מאות ואלפי ספרים – הפסוק בסוף פ"ה דעמוס מופיע רק בתניא ובלקו"מ. שוב, הכי פשוט, שוה לכל נפש לגמרי שהצדקה היא כמים. "ההפכי הצור אגם מים", היא מרככת את הלב, לכן צריך להרבות מאד בצדקה, בפרט בימי אלול, חדש התשובה.

21.         פסוקים עם ר"ת נצבים

אנחנו בפרשת נצבים-וילך. אם מחפשים בתנ"ך פסוק או חלק ממנו שראשי התיבות הם אותיות נצבים – בכל התנ"ך יש רק שנים כאלה, רק שני מקומות שיש בהם חמש מלים רצופות שראשי התיבות שלהם נצבים. הפסוק הכי חשוב, בפרקי הנחמה של ישעיהו הנביא, שקורין ב"שבע דנחמתא", עכשיו. הפסוק אומר "בי נשבעתי יצא מפי צדקה". הנביא אומר בשם ה', "בי נשבעתי, יצא מפי צדקה" – ר"ת נצבים. העיקר ב"נצבים" הוא האות צ – הצדיק, "ועמך כלם צדיקים". הפסוק "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" הוא סוף הפטרת כי תבוא שקראנו בשבת האחרונה. כל עם ישראל נצב כקומה אחת – "אתם נצבים היום כלכם" – כי יש לו את "ועמך כלם צדיקים".

מה רואים בפסוק הזה? רמז נפלא למאמר חז"ל "'בפיך' זו צדקה" – שצדקה קשורה לפה, "יצא מפי צדקה". אמרנו שיש עוד פסוק – פסוק לא טוב, שמדבר על גלות עם ישראל, על גלות צדקיהו המלך. כתובות חמש המלים שראשי התיבות שלהם נצבים – "צדקיהו מלך יהודה ביד נבוכדראצר". גם כאן ה-צ לשון צדקה – צדקיהו – אבל זה פסוק של גלות. כנראה לא עשה צדקה כשמו, כפי שהיה צריך. בשם האדם יש גם את שליחות האדם – כנראה הוא לא עשה צדקה כפי שהיה צריך. צדקיהו רומז גם לעשית צדק ומשפט – "ויגל כמים משפט" – שהיא תפקיד המלך, וגם עשית צדקה. מה התיקון? פסוק הנחמה של ישעיהו, "בי נשבעת יצא מפי צדקה".

22.         "יצא מפי צדקה" – שבועת ה' לקבל אותנו בתשובה (על ידי צדקה)

איך רש"י מסביר את הפשט של "יצא מפי צדקה"? בפסוק "מוצא שפתיך תשמֹר ועשית" הכוונה שאדם נודר לתת צדקה בפיו. אבל בפסוק "בי נשבעתי יצא מפי צדקה" – איזו צדקה יצא מהפה של ה'? רש"י אומר שהצדקה שם היא שה' מבטיח לנו שיקבל אותנו בתשובה. זה הפשט, ככה רש"י כותב. ה' נשבע, "בי נשבעתי", "יצא מפי צדקה" – מה זה? שנשבעתי שאקבל כל יהודי בתשובה. אם כן, לומדים פה משהו מאד גדול.

כמו שאמרנו קודם, יש פה קשר הדוק ועצמי בין תשובה, ושה' יקבל אותנו בתשובה, לעבודת הצדקה. הוא לא כותב בפירוש שזה יקרה כאשר אנחנו נעשה הרבה צדקה ואז ה' יקבל אותנו בתשובה, אבל יש כאן רמז מאד חזק לקשר בין תשובה לצדקה. ה' מבטיח לקבל אותנו בתשובה, ואם המלה כאן היא צדקה – אין יותר תשובה ושה' יקבל אותנו בתשובה מאשר שנרבה צדקה, "וצדקה כנחל איתן" כמו שהזכרנו.

יש הרבה מאד רמזים בפסוק הזה[8], ובעיקר מה שהתחלנו – וצריך להסביר בהמשך בע"ה – שהאות צ (וכך בכל מקום, ה-צ היא צדיק, מי שעושה צדקה), שכל עם ישראל נותן צדקה, ובכך אנחנו צדיקים. פשט פשוט. כמו שאמרנו, "אתם נצבים היום כלכם" הולך על "היום" של ראש השנה הוא בזכות הצדקה בסוף חדש אלול. מרבים לעשות צדקה, בבחינת "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" – כשפושטים את העור ונותנים אותו לצדקה זה בעד הנפש, גואל את עם ישראל כולו.

נעשה הפסקה, ניגונים, ונמשיך לפרק הבא.

23.       ב. צדיקי נצבים־וילך

24.         המילה שבפרשת התשובה לעומת המילה שבפרשת היראה

בתחלת הדברים אמרנו שיש כמה רמזים של חדש אלול. דברנו על הרמז "איש לרעהו ומתנות לאביונים", אבל יש עוד רמז שלקוח ממש מפרשת השבוע – "דבר בעתו". הפסוק אומר "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". ידוע שאחרי כל התוכחה של הפרשה הקודמת וגם תחלת הפרשה הזאת מגיעים לתשובה – סימן מובהק למה שכתוב בחסידות, בפרט הרבי אומר, שכל התוכחה היא רק לעורר אותנו בתשובה.

עיקר פרשת התשובה בכל התורה היא כאן, בפרשת נצבים. הפסוק הזה הוא במדה מסוימת שיא התשובה, שעל ידי התשובה שלנו מלמטה זוכים שהקב"ה ימול את הלב שלנו. מילה היא גם מלשון גילוי (לשון מול) – אז יתגלה בתוך הלב ה"נחל איתן", "וצדקה כנחל איתן" שהסברנו קודם.

יש פסוק שקראנו לפני כמה וכמה שבועות, בפרשת עקב – פרשה מיוחדת עם הרבה נושאים חשובים של אהבת ה' ויראת ה' (נקראת פרשת היראה, כי מתחיל "מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", יש יהודים שאומרים את הפרשה הזו בכל יום) – ושם כתוב בסגנון אחר, "ומלתם את ערלת לבבכם". כתוב ששם זה מה שהאדם עושה בעצמו, "ומלתם", וזה למול את העור הגס מהלב. אבל כאן, בפרשתנו, בפרשת התשובה, השיא הוא "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", שה' ימול את הלב.

25.         מילה ופריעה (גילוי העטרה – גילוי האיתן)

איך זה מוסבר בחסידות, בספר התניא? שאנחנו יכולים להכיר בעצמנו ברע הגלוי שלנו, ויש לנו חובת קדש לכרות אותו, למול אותו, להכרית לגמרי. אבל יש גם רע נעלם. כמו בברית המילה ממש, שיש מילה ופריעה, וכתוב ש"מל ולא פרע כאילו לא מל" – "מל" פירושו לחתוך את העור הגס, ואילו פריעה הוא קריעת והורדת העור הדק, שהוא כמעט שקוף. כלומר, בנפש זה רע שבקושי רואים אותו, אבל הוא בעצם מכסה על העטרה – הוא מונע את גילוי העטרה. מהו גילוי העטרה? שוב, הארת ה"נחל איתן". איתן הוא פנימיות אבא ו"נחל איתן" הוא יסוד אבא – יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א והוא מתגלה בעטרה. כדי לגלות את העטרה צריך לפרוע, לא מספיק למול.

היות שהפריעה היא עור דק – שבעצם רמוז בפסוק "עור בעד עור" שהזכרנו קודם, שני עורות של ברית המילה. על העור הגס, החיצוני, כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם" – עלינו לעשות. את העור הדק ה' מל, אבל הסגולה לעורר אותו לעשות זאת היא הצדקה – "וצדקה כנחל איתן", שפעולת הצדקה היא פעולת "נחל איתן" ממש, שהעטרה שלנו תתגלה. גם על זה נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", בעד גילוי עצם נשמתו.

26.         יחסי הורים וילדים בחדש אלול – "את לבבך ואת לבב זרעך"

שוב, איפה רמוז חדש אלול? "את לבבך ואת לבב". "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" – מכאן רואים שחדש אלול הוא גם הקשר בין הדורות, שה' מל את לבבנו ואת לבב הילדים שלנו. משהו מאד משיחי, מזכיר לנו את הנבואה של "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא [מלאך הברית, שנוכח בכל ברית מילה, ותכליתו] והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אפשר לומר שהעור הגס שלי שייך אלי, אבל העור הדק שלי משפיע על הזרע שלי, על הילדים שלי. בחסידות איז'ביצא יש הרבה על הנושא הזה – שהדברים הכי דקים אצל האבות אחר כך באים לידי ביטוי ממש אצל ילדים. עיקר החידוש הוא לא רק "את לבבך" אלא "את לבבך ואת לבב זרעך". זה קורה בחדש אלול, והסגולה שבאמת יקרה היא ה"עור בעד עור" – לתת את העור לצדקה וכך להציל את הנפש.

27.         פסוק חי אלול

בכל אופן, יש רמז מאד יפה בפסוק הזה מפרשתנו, שיש בו חי מילים ו-אלול אותיות – מבנה מאד מיוחד ונדיר של פסוק, שרומז באופן הכי חלק שיכול להיות לתאריך של לידת שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בעל התניא, חי אלול. מכאן נלמד שהמילה הזאת – שנקראת "המילה הגדולה" מלמעלה, מילת משיח, המילה לעתיד לבוא (כך מוסבר בחסידות) – קשורה עם המשכת חיות ושמחה (כמו שפתחנו את השיעור) בעבודת התשובה של אלול. זה מופיע בתוך פרשת התשובה. "ומלתם" כתוב בפרשת היראה, שעלינו לחפש אותה כמטמונים ואוצרות – את אוצר יראת ה' שבנו. אבל כאן עיקר התשובה – אנחנו ודאי שבים בבחירה החפשית שלנו, אך בפנימיות הקב"ה משיב אותנו. עיקר הצדקה של ה' שמקבל אותנו בתשובה, "בי נשבעתי יצא מפי צדקה" לקבל אתכם בתשובה, ר"ת נצבים, כנ"ל. שוב, בפסוק "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" – גם נקודה חשובה, שהמלה האחרונה של הפסוק היא "חייך" – הכל "למען חייך", המלה ה-חי של הפסוק. וכאמור, יש בפסוק 67 אותיות, כמנין אלול.

28.         אלול הופעות של האות ה-חי

יש עוד משהו נפלא שמקשר בין חי ו-אלול. עוד תופעה יש בשתי הפרשיות ביחד, נצבים-וילך, שקוראים בשבת הזו, לפני ראש השנה. השבת שלפני ראש השנה היא 'שבת מברכין' תשרי – שבקריאת התורה, פרשות נצבים וילך, הקב"ה מברך את חדש תשרי, וממילא מברך את כל השנה כולה. באלף-בית האות צ היא האות ה-חי, האות ה‑18 באלף-בית. כמו הביטוי בספר הזהר "צדיק חי עלמין" – הצדיק הוא החיות של העולמות, הצדיק מחדיר חיות בתוך כולם, בתוך כל עם ישראל ש"ועמך כֻלם צדיקים". החיות באה מהצדיק. הצדיק הוא היסוד, וכמו שמורנו הבעל שם טוב מלמד אותנו צריך לעבוד את ה' כל הזמן ב"אבר חי", יסוד חי – זה בא מהצדיק, חיות ושמחה. צריך ללמוד תורה עם אבר חי. נשאל שאלה – כמה אותיות צ, האות ה-חי באלף-בית, יש בשתי הפרשיות? מי שמחודד אצלנו, שנקרא תלמיד ממולח, כבר יכול לנחש שיש 67 צדיקים במה שקוראים לפני ראש השנה, אלול. כמו שבפסוק שהוא שיא התשובה יש חי מילים ו-אלול אותיות, יש עוד תופעה דומה – שהאות ה-חי (צ) חוזרת אלול פעמים בשתי הפרשות.

29.         חלוקת הצדיקים בפרשיות נצבים-וילך

מה החלוקה בין נצבים לוילך? בפרשת נצבים (40 פסוקים) יש 38 צדיקים ובפרשת וילך, שקצת יותר קצרה (30 פסוקים) יש 29 צדיקים. אלה שתי הפרשיות הכי קצרות בתורה, שסימנן מל פסוקים, "ומל הוי' אלהיך את לבבך".

בחכמת החשבון, האם יש משהו מיוחד בחלוקה הזו? כן, משהו מאד מיוחד. יש פעולה חשבונית חשובה שנקראת מספר משולש. כמו שיש רבוע יש משולש. משולש הוא סכום כל המספרים מ‑1 עד אותו מספר – למשל, משולש 5 הוא 15, 1 ועוד 2 ועוד 3 ועוד 4 ועוד 5. אפשר לצייר כמשולש – נקודה, תחתיה שתי נקודות וכו'. כך לכל מספר יש את המשולש שלו. המשולש של לח הצדיקים של פרשת נצבים הוא 741 ואילו המשולש של כט הצדיקים של פרשת וילך הוא 435. אם מחברים את שני המספרים האלה יחד מקבלים 1176 שהוא עצמו משולש. חידוש שסכום שני משולשים יהיה בעצמו משולש, משהו נדיר מאד[9].

1176 הוא משולש 48, וכמבואר אצלנו באריכות הוא אולי המספר שהרמב"ם הכי אוהב, לכן הוא פתח את חבורו הגדול והקדוש בביטוי "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ר"ת שם הוי', הוא המחבר הראשון שכך פתח את חבורו – כמה שהוא הלכה הוא אוהב גם רמזים) שעולה 1176, מח במשולש, ולעננינו הוא חבור שני המשולשים של מספר הצדיקים בשתי הפרשות שסימן פסוקיהן הוא מל (בחינת תיקון היסוד – "יסוד היסודות כו'"). כל זה מאמר מוסגר, קצת בדרך אגב. כנראה שיש פה איזה ענין, כשקוראים "אתם נצבים היום וגו'", להתבונן באות צ – עיקר ה"נצבים", שהוא נצב, עומד בדין, זוכה בדין ב"היום" הרומז לראש השנה.

30.         האות ה-ה בפרשת נצבים – צ

כעת רק נתבונן בשני הפסוקים הראשונים של פרשת נצבים, בהם התורה מונה עשרה סוגים של עם ישראל, מהכי גדולים – "ראשיכם שבטיכם" – עד הכי קטנים, "מחטב עציך עד שאב מימיך". כולם נצבים ביחד, זה המסר – כל עם ישראל, מהכי גדולים עד הכי קטנים, כולנו שוים. אמרנו קודם "'ונקה' לשבים" – שה' מנקה את כל העבירות שלנו כשאנחנו שבים ב-ב, אבל קוראים גם "'ונקה' לשוים", שה' מנקה אותנו כשכולנו שוים. יש פה סוגים שונים, אבל מתחיל "אתם נצבים היום", בפנימיות ובאמת כולנו שוים, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חטב עציך" ו"שאב מימיך" – "לעברך בברית", דווקא כשכל עשרת הסוגים שוים אנחנו יכולים לעבור בברית עם הקב"ה.

בכל שני הפסוקים האות צ מופיעה פעם ראשונה במלה השניה נצבים, באות השניה של המלה, שהיא בעצם האות העיקרית בשער של נצב – צב (גם לשון יציב, אמת ויציב), האות העיקרית במלה על פי דקדוק. היא האות החמישית מתחלת הפסוק, "אתם נצבים". באתב"ש צ היא ה – תמיד מדברים על כך ב-ה אב, יום הילולת האר"י הקדוש, שהוא היום ה-חי בימי בין המצרים והיום ה-ה בחדש אב (וגם היום ה-ה מהסוף, מתשעה באב, כי ה ו-צ מתחלפות באתב"ש ויש כב ימים משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, ועד בכלל). גם כאן יש את החילוף הזה, שהאות צ מופיעה בפעם הראשונה במקום ה-ה – צ באתב"ש, בכיוון ההפוך של האלף-בית (כמו הסוד של חדש תשרי, אותיות האלף-בית למפרע).

31.         ה-צ הכולל ("נצבים") וה-צ ביסוד ("חטב עציך")

השאלה האם בכל עם ישראל – שנצב כאן בשני הפסוקים הראשונים – יש עוד צ? "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל [עד כאן 5. בפשוטו של מקרא של רש"י 'ראשיכם שבטיכם' היינו מדרגה אחת, ראשיכם לשבטיכם, כמו שנאמר קודם במשנה תורה 'כל ראשי שבטיכם וזקניכם', אבל לפי הזהר אלה שתי מדרגות. העשרה מחולקים כאן ל-ה ו-ה, כמו בלוחות הברית]. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך". עד כאן עשר מדרגות, ואחר כך "לעברך בברית".

האם יש עוד צ חוץ מה-צ שב"נצבים"? אחד מפירושי הפסוק שקראנו בסוף ההפטרה של כי תבוא, "ועמך כלם צדיקים", הוא שבכל יהודי יש שני צדיקים – מיעוט רבים שנים, וכל יהודי הוא "צדיקים". יש צדיק עליון, בחינת יוסף, וצדיק תחתון, בחינת בנימין שמקבל מיוסף, ובכל יהודי יש את שני הצדיקים האלה. שוב, האם יש עוד צ בעשר המדרגות? רק עוד אחד – "מחטב עציך". אם יש פה עשר מדרגות, מיהו? התשיעי, ספירת היסוד, הצדיק. יש צ כולל, הנשמה הכללית של כל הצדיקים, שהוא ה-צ של "נצבים" – "אתם נצבים היום כלכם", "ועמך כלם צדיקים", אבל כדי להגיע לצדיק הפרטי צריך לרדת עד לספירת היסוד (כך מתבקש, הוא הצדיק), ושם מוצאים את הצדיק השני. חוץ מזה אין עוד צ, רק בהתחלה ובסוף.

32.         צ בין צ ל-צ

זה מתחיל להיות יפה, משהו נחמד, אבל צריך לחזק את הרמז – שיהיה עוד יותר טוב. כדי לחזק את הרמז צריך לספור כמה אותיות יש בין ה-צ הראשון ל-צ השני. אם יש מישהו מאד מוכשר הוא יכול עכשיו לומר לי. כשהרבי היה מסתכל כילד על עץ היה אומר כמה עלים יש בו, אז אפשר רק להסתכל בפסוקים האלה ולומר כמה אותיות יש בין ה-צ הראשון ל-צ השני, בין "נצבים" ל"חטב עציך". אני ספרתי, אפילו כמה פעמים – לא מספיק פעם אחת – ולא רק הסתכלתי... צריך לספור כמה פעמים כדי להיות בטוח שנכון. בין ה-צ הראשון לשני יש בדיוק 90 אותיות, כמנין צ. אז יש צ אחד, צ שני, ו-צ אותיות שמחברות ביניהם – כבר משהו מאד יפה.

חוץ מה-צ אותיות שבאמצע, בין ה-צ הראשון וה-צ השני, כמה אותיות יש? אמרנו צ אותיות ביניהם, בלעדיהן. מההתחלה יש ה אותיות עד ה-צ הראשון (כולל), ומהסוף ("עציך עד שאב מימיך") יש 13 אותיות. כלומר, יש צ אותיות באמצע ויש חי אותיות מסביבן (כולל שני הצדיקים), אבל אמרנו שה-צ היא האות ה-חי. בסך הכל בשני הפסוקים יחד יש 108 אותיות – חק = ו פעמים חי – המחולקות ל‑90 (ה פעמים חי – אמרנו ש-ה היא היא צ באתב"ש. תופעה זו, שהמספר הרגיל של האות הוא האתב"ש של האות כפול המקום הסדורי שלה, היא יחודית לאות צ!) ו‑18, שני הערכים של האות צ. זה גם שני צדיקים – צ במספר גדול, 90, ו-צ במספר סדורי (מיקומו לפי סדר האלף-בית), שעולה 18. הוא יותר קטן מהראשון, אבל מאד משמעותי שהצדיק הוא חי. ה-צ המלא ועוד צ ה-חי – הוא סך כל האותיות בשני פסוקי שיעור הקומה של עם ישראל. אז שני הפסוקים האלה ממש אומרים את המסר של "ועמך כֻלם צדיקים", ולכן "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם".

33.         ה-צ השלישי – זיקת ה-צ ליצחק

אם כבר, נתבונן עוד: אם נכתוב את כל ארבעת הפסוקים הבאים – שכאשר קוראים רק את נצבים זה מגיע עד שלישי. אמרנו שבשני הפסוקים הראשונים יש שני צדיקים. יש עוד ארבעה פסוקים שלמים עד סוף שני של נצבים (סוף תיאור מעמד העם בכריתת הברית של "אתם נצבים היום" – "כי את אשר ישנו פה עמד עמנו היום לפני הוי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום"), שיש בהם עוד צ אחד בלבד. כלומר, בששה פסוקים יש (רק) שלשה צדיקים. איפה ה-צ הנוספת? במלה "ליצחק" (שבועת ה' לאברהם ליצחק וליעקב). אז מתבקש לעשות אותו תרגיל – כמה אותיות יש בין ה-צ השני ("עציך") ל-צ השלישי ("ליצחק")? זה שבסוף ה-צ השלישית היא אצל יצחק, סימן שלכל ה-צדיקים יש זיקה מיוחדת ליצחק.

גם על פי פשט, על חשן הכהן הגדול צריכות להיות כל אותיות האלף-בית, שיהיה אפשר לשאול באורים ותומים והתשובה בולטת באותיות שהכהן מצרף ברוח הקדש. איפה יש צ? ביצחק. חוץ מהשבטים כתובים שם האבות. רואים שיש משהו מיוחד ביצחק, שיש בו צדיק. אחר כך הצדיק-יסוד-עולם הוא הנכד שלו, יוסף הצדיק. אבל ידוע הכלל שנכד תמיד דומה לסבו ומקבל ממנו את העצם שלו (ולאו דווקא מהאבא), כמו שכתוב "יעקב אשר פדה את אברהם". יוסף הצדיק מקבל מיצחק, לכן גם יש מנהג בעם ישראל לצרף את השמות האלה, כמו הרבי הקודם בחב"ד – יוסף-יצחק. יצחק הוא גם טיפוס נצב, "גור בארץ", הוא נצב בארץ.

בהמשך הפרשה יש הרבה צדיקים במלה ארץ. ה-צ הראשונה של כל התורה, ה-צ המקורית ("הכל הולך אחר הפתיחה"), היא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אות ה-כח של התורה (ה-צ האחרונה בתורה, "הכל הולך אחר החיתום", היא בסוף הפסוק השני מסוף התורה – "ולכל ארצו". והיא האות ה-מט מסוף התורה. כח = ז במשולש, מט = ז ברבוע, ודוק. נמצא שה-צ הראשונה היא בארץ וכן ה-צ האחרונה היא בארץ, והסימן: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"). כתוב ש-ארץ היא נוטריקון "אור זרֻע לצדיק". זו לא סתם צ, אלא ץ פשוטה, כמו שכתוב בגמרא שיש צדיק כפוף בעולם הזה וצדיק פשוט בעולם הבא. זו ה-ץ המקורית של הארץ, של ארץ ישראל ש"רצתה לעשות רצון קונה" (גם במלה ארץ האות העיקרית היא לא ה-ר אלא האות צ).

הכל היה לקשר את ה-צ ליצחק אבינו, שמכל האבות הוא המתעצם ביותר עם ארץ ישראל (והוא השרש של רחל אמנו, שגם היא קשורה בעצם לארץ ישראל, היא משקפת את ארץ ישראל: ארץ ישראל = 832, רחל = 238. והנה, "ליצחק" = רחל) – נמצא בארץ ואף פעם לא יוצא ממנה (ארץ ישראל = ד פעמים יצחק, כנגד ד הבארות שהוא חפר בארץ).

34.         מספרי האותיות בין צ ל-צ – סוד חיי שרה

כמה אותיות יש בין ה-צ של "עציך" ל-צ של "ליצחק"? אם סופרים מוצאים שזה מספר מאד חשוב בתורה, שמופיע בה במפורש – 127. הדילוג הראשון בין ה-צ הראשון ל-צ השני של נצבים הוא 90 והדלוג השני, בין ה-צ השני ל-צ השלישי, הוא 127. מה הקשר? מה זה 127 בתורה? חיי שרה. מתי היא הסתלקה? בעקדת יצחק, כשהיא שמעה את הבשורה של עקדת יצחק פרחה נשמתה. אבל מתי היא ילדה את יצחק? באיזה גיל? למה בשם יצחק יש צ? חז"ל אומרים שה-צ של יצחק, שהיא ה-צ העיקרית של עם ישראל כנ"ל, רומזת לשרה אמנו שילדה אותו בגיל 90.

אם כן, שני הרווחים כאן – הרווח בין ה-צ הראשון ל-צ השני הוא הגיל של שרה בלידת יצחק, ואחר כך יש עוד רווח, עד שמגיעים ליצחק (להתעצם איתו לגמרי), שהוא הגיל שלה בהסתלקותה מהעולם בשעת עקדת יצחק. עקדת יצחק היא גם הסתלקות יצחק, הוא עלה לגן עדן והיה שם שלש שנים – כלות הנפש שאמרנו קודם, התפשטות הגשמיות, הסתלקות הנשמה מתוך הגוף. אם כן, שני הרווחים האלה מאד קשורים אחד לשני.

35.       ג. "מחטב עציך עד שאב מימיך" וסיפור הגבעונים

36.         "חטב עציך" ו"שאב מימיך" על פי ההלכה – עבדים כנענים

עכשיו נגיע לחלק העיוני יותר, היותר עמוק: אם בין כל הסוגים הפרטיים יש רק צדיק אחד ב"חטב עציך", שהוא היסוד – אבל מי הוא בעצם ה"חטב עציך"? רש"י כותב את הרקע ל"מחטב עציך עד שאב מימיך". יש שיחה של הרבי[10] שה"פשוטו של מקרא" לפי רש"י הוא לא בדיוק ההלכה בענין הזה. אם כן, יש כאן שני רבדים – הרובד של פשוטו של מקרא והרובד של ההלכה. נתחיל עם ההלכה. לפי ההלכה, שני הסוגים שבסוף – "מחטב עציך עד שאב מימיך" – הם עבדים כנענים. הם פחות מגר, כמו שנסביר. יש פה את כל הסוגים, מהראשים של עם ישראל, הזקנים, השוטרים, טף, נשים, אחר כך גרים – גרי צדק – ואחר כך משהו עוד פחות מזה, עבדים כנעניים.

37.         פשוטו של מקרא – חוטבי עצים ושואבי מים – מהדו"ק של הגבעונים

מה רש"י כותב? שכמו שבימי יהושע – הממשיך של משה, מי שמקבל את שרביט ההנהגה ממשה רבינו בפרשה הבאה, פרשת וילך המצטרפת לפרשת נצבים – באו בערמה הגבעונים, והמנהיגים, ה"ראשיכם שבטיכם זקניכם" נשבעו להם, כרתו להם ברית, כי הם שקרו ואמרו שהם מארץ רחוקה (ולא מהעמים שכתוב עליהם "לא תחיה כל נשמה"), והיות שנשבענו להם הם היו חייבים לכבד את השבועה. יהושע שם את הגבעונים האלה חוטבי עצים ושואבי מים – כך כתוב בספר יהושע.

הרמב"ם פוסק שלא רק שהוא שם אותם חוטבי עצים ושואבי מים, אלא הוא גם אסר עליהם לבוא בקהל – להתחתן עם יהודים – אבל רק בזמן הבית, כי כתוב בפסוק ששם אותם "חֹטבי עצים ושֹאבי מים לעדה ולמזבח הוי'". כלומר, הם היו עבדים לצורכי המקדש. לכן, מזה לומדים שבזמן שבית המקדש קיים הם עבדים והוא גם אסר עליהם לבוא בקהל בזמן הזה. אבל ברגע שחרב הבית, בגלות, "קלקלתן היא תקנתן" – הקלקלה שאין יותר בית המקדש, כמו שהם 'אויס' חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ה', כל החרם והאיסור לבוא בקהל בטל.

38.         גזרת דוד על איסור ביאת גבעונים בקהל עד עולם – החומרה ביחס לאיסור עמוני ומואבי

אבל בהמשך הדורות, בזמן דוד המלך – "דוד מלכא משיחא" – היה סיפור שהם דרשו לצלוב, לתלות, את בני שאול על מה שהוא עשה להם ולא רחמו בכלל. דוד המלך – זו השגה של משיח – ראה שהאנשים האלה אכזריים בטבע, בעצם שלהם, ולא ראוי למי שאכזרי להתדבק בעם ישראל בכלל, לכן הוא גזר עליהם שלא יבואו בקהל לעולם ועד. לא לבוא בקהל זה מושג שגם קראנו בפרשת כי תצא, שכתוב על שלשה סוגי אנשים – סריס (פצוע דכא וכרות שפכה), ממזר ועמוני ומואבי. לשלשת אלה אסור לבוא בקהל ה'. לאחרים, כמו אדומי ומצרי, מותר לבוא אחרי שלשה דורות. אבל אלה – "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל הוי' עד עולם".

רק מה? יש משהו בגבעונים – שבחז"ל קוראים להם 'נתינים', למה? כי יהושע נתן אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ה' – שבמדה מסוימת הגזירה עליהם יותר חמורה מכל מה שכתוב בתורה. כי בתורה האיסור הוא רק על עמוני ומואבי, אבל "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית" – חל רק על הזכרים, וב"ה לא על הנקבות, ובזכות זה נדבקו בעם ישראל שתי פרידות טובות, רות המואביה ונעמה העמונית, מהן יוצא מלך המשיח. מה שאין כן אצל הגבעונים-הנתינים אין הבדל בין זכר לנקבה – כולם אסורים לבוא בקהל לעולם ועד. אף על פי שזה דין מדרבנן, לא מדאורייתא, יש בזה משהו יותר חמור.

39.         "ויעשו גם המה בערמה" – לימוד יהושע מהנהגת משה

למה דברנו על כל זה? כי גם כאן כתוב "מחטב עציך עד שאב מימיך". על הגבעונים כתוב "ויעשו גם המה בערמה" – מה פירוש "גם המה"? סימן שקדם סיפור דומה. אכן, רש"י כאן אומר שרומז שבימי משה, בעודם בעבר הירדן, לפני הכניסה לארץ, באה קבוצה שלמה של כנעניים – לא כתוב בדיוק מאיפה, אבל נקראים כנעניים – והם באו על מנת להתגייר. הרבי מדייק שהם לא באו בערמה, אלא באו בגלוי להתגייר – אנו כנענים ורוצים להתגייר. משמע מרש"י שהוא קבל אותם כגרי צדק (ככה מפרש הרבי), אבל בחז"ל – לפי ההלכה – הוא לא קבל אותם כגרים אבל כן קבל אותם כעבדים כנעניים, והוא שם אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים, ומכך למד יהושע מה עושים עם כאלה.

40.         רמית החוים מגבעון – גלגול-תיקון לרמית שמעון ולוי את החוים משכם

מה שפלא, שבפירוש רש"י במקום, בספר יהושע, כאשר כתוב "ויעשו גם המה בערמה", הוא לא מפרש ש"גם המה" רומז לסיפור דומה שהיה בזמן משה רבינו, אלא אומר ש"גם המה" אומר שבאו בערמה כמו בני יעקב. פלאי פלאים. מה זה בני יעקב? מתי הם באו בערמה? בסיפור של אנשי שכם. אחרי ששכם בן חמור אנס את דינה אחותם הם באו בערמה, תבעו מאנשי שכם למול – הלעו"ז של ברית המילה עליה אנחנו מדברים – ובסוף שמעון ולוי חסלו את כולם. יעקב אבינו לא היה מרוצה כי פחד מהתוצאות, אבל בעצם המעשה היה מעשה מוצדק, כמו שכותב גם הרמב"ם – שהמעשה היה נכון על פי ההלכה – ויש שיחה חשובה מאד של הרבי על כך, וברור שבסוף משה רבינו מכשיר את המעשה שלהם "לכתחילה אריבער".

בכל אופן, יש כאן משהו דומה. מי הם הגבעונים האלה? מאיזה עם הם מתוך שבעת עממי כנען? כתוב בפירוש בספר יהושע שהם החוי. איפה פגשנו את החוי קודם? בשכם. שכם בן חמור הוא חוי – זה העם החוי. זה כבר לא כתוב, אבל ברור לחלוטין, שכל אחד יכול להבין, שיש פה איזה ספור של גלגול. בגלגול הקודם היהודים רימו את החוי, ואחר כך זה חזר הפוך, שהחוי מרמה את היהודים (בסוד "הוא [האדם, היהודי] ישופך ראש [בהתחלה, בימי יעקב] ואתה [הנחש, החוי] תשופנו עקב [בסוף, בימי יהושע]"). מי זה החוי הזה בין שבעת עממי כנען? ההוד.

ידוע מה שהרבי ר' אלימלך כותב בצעטיל קטן, שאם מתעוררת איזו מדה רעה אצל אדם שיצעק בכל הכח "הכנעני החתי האמורי הפריזי החוי היבוסי והגרגשי" ובכך יבטל את הקליפות – כנראה שלומר זאת כמו הזנב הארוך של השור. מה הסדר? הכנעני הוא חסד, החתי לשון חת ופחד בגבורה, האמורי לשון "האמירך" בתפארת, הפריזי הוא נצח, "פרזות תשב ירושלים", החוי – הנחש שמכיש בהוד, כמו שנסביר – בהוד, היבוסי לשון בסיס-יסוד ביסוד, והגרגשי במלכות, שפנה מאליו. זה כלל גדול לגבי שבעת העממים.

איפה יש התהפכות? דווקא בהוד, "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה [הוד הפוך]". בשבטים, שמעון ולוי, עיקר הכח הפועל הוא שמעון – הוא לקח איתו את לוי, אבל הוא היוזם, והוא נשבע לדינה שיקח אותה לאשה ולכן הסכימה לצאת – ואחר כך באים הגבעונים ומרמים אותנו בחזרה. זה כבר מנקה את החשבון, עכשיו אנחנו נקיים. אם היה משהו, איזה שמץ בדקות של "ארור אפם" – לא הם, אבל "אפם" – אז עכשיו, דווקא בזכות שהגבעונים רימו אותנו, "דידן נצח", גם השמץ האחרון מתבטל לגמרי ואנחנו נקיים ("'ונקה' לשפֻים ['הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב']").

41.         הדיוק בסדר המדרגות בעם ישראל

מאד חשוב שעם ישראל, ה"ראשיכם שבטיכם", נשבעו והיו נאמנים לשבועה. זה מסר מאד חשוב. כמובן שהיום צריך לחקור האם הדבר הזה תקף לגבי הסכמים שמי שעושה אותם אינם "ראשיכם שבטיכם זקניכם" על פי תורה – האם גם צריך לכבד הסכמים אלה, כמו שיהושע כבד את ההסכם.

בתלמוד ירושלמי יש בכלל משהו מאד מענין, אבחנה בין יהושע למשה רבינו. כתוב שמשה רבינו שם את הראשים לפני הזקנים, "ראשיכם שבטיכם זקניכם", ואילו ביהושע כתיב "ויקרא לזקני ישראל ולראשיו וגו'" – שם את הזקנים לפני הראשים. רק בזה אפשר להתבונן בעומק – "ראשיכם" זה הכתר ו"זקניכם" החכמה ("זה קנה חכמה"). ככלל הכתר גבוה מחכמה, אבל יש משהו בחכמה, בפנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק, שגבוה מסתם כתר.

חז"ל מסבירים בכמה אופנים, שהפשוט ביניהם הוא שאצל משה כולם היו תלמידיו, אז גם הראשים היו תלמידיו, וממילא היו זקנים-חכמים, אבל אצל יהושע לא כולם היו תלמידים, אז להיות ראש לא אומר שאתה זקן – בכלל לא בטוח שאתה תלמיד חכם – ולכן היה צריך להקדים את הזקנים, כי העיקר הוא התורה. זה ההסבר הפשוט בירושלמי.

בכל אופן, יש הרבה עומק כאן. אומר שיש הרבה הגיון בסדר המדרגות בעם ישראל, ובא לידי ביטוי ב"חטב עציך" – שם נמצא הצדיק של עם ישראל. לכן כל כך מעמיקים בזה, הוא נמצא שם, ב"חטב עציך", עבד כנעני לפי ההלכה.

42.         תיקון הבגידה בחדש אלול

אם כבר מדברים על הגבעונים – מה היה המשך הסיפור הזה? כאשר כל שאר מלכי כנען שמעו שהנה עיר אחת בגדה בנו במאבק נגד היהודים שבאים לכבוש את הארץ הם קראו אחד לשני, התגייסו יחד, לנקום ולהחריב את העיר גבעון. זה נקרא דין בוגד[11].

אם כבר אנחנו אומרים בוגד, נאמר עוד משהו מאד חשוב. לפי הקבלה לכל חדש יש את השבט שלו. השבט של חדש אלול הוא שבט גד. כשגד נולד כתוב "בגד", במלה אחת, ורש"י אומר שהוא לשון בגידה – כאשר יעקב נשא את השפחה, זלפה, הוא כאילו בגד בלאה. לאה אומרת – אני נתתי לך את השפחה, ואף על פי כן כאשר באת עליה בגדת בי. מה זאת אומרת שזה חדש גד, שענינו בגידה? עיקר הבגידה הוא פגם הברית. רבי נחמן מסביר באריכות שעיקר התיקון של חדש אלול הוא לתקן את המילה, הברית.

מה החוש של חדש אלול? איזה טיפוס הוא גד? איש מעשה. לכן החוש של חדש אלול הוא חוש המעשה. מהו מעשה? כמו שכתוב בתחלת התורה, "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן. לעשות פירושו לתקן משהו שנשבר. המכונה (מכונת הכביסה) נשברה וצריך לתקן אותה. זה החוש של חדש אלול, החדש שעושים בו את כל התיקונים. מה עיקר המעשה של כל התורה כולה? כמו שמוסבר באריכות בכל ספר התניא, עיקר המעשה הוא צדקה – "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם". זו עוד הוכחה מאד גדולה שהעבודה של חדש אלול היא להרבות בצדקה.

שוב, השבט הוא גד (שהוא גומל דלים, מתן צדקה), החוש הוא מעשה, ועיקר המעשה – שכולל את כל המצוות המעשיות בפועל – הוא צדקה, שנקראת סתם מצוה בתלמוד ירושלמי, כמובא בתניא. זה תיקון כללי, אבל בפרט זה תיקון הבגידה (תיקון פגם הברית, שהוא התיקון הכללי כמו שמסביר רבי נחמן, והיינו גד לשון גיד).

43.         הבגידה הקדושה – סיפור מרבי משה סגל ע"ה

נגוון את האוירה ונספר סיפור, סיפור מהמחתרת, סיפור של השווער שלי ע"ה, רבי משה סגל. תקופה קצרה [לאחר מות דוד רזיאל] הוא היה ראש האצ"ל ואחר כך (לאחר שהעביר את ההנהגה של אצ"ל לבגין) עבר ללח"י (משום שאנשי אצ"ל נעשו מדי פשרנים), והוא לקח אתו את "ברית החשמונאים", ארגון הבחורים הדתיים שהצטרפו למחתרת.

בשלב מסוים, כאשר היו הרבה אנשי לח"י שהלכו בדעות שלהם מאד שמאלה (והתחילו להתעסק בפוליטיקה וליצור קשרים עם רוסיה כו') – היו כאלה שלאחר קום המדינה נעשו קומוניסטים, כנעניים וכו' – הוא הודיע שהוא פורש מלח"י (עם ברית החשמונאים).

היה שם חוק פנימי, שאיש לח"י שפורש מלח"י אחת דתו להמית – מחסלים אותו. כולם ידעו את החוק הזה, שלבגוד בלח"י – בהרבה ארגונים יש דברים דומים, זה רק בשביל לתת איזה געשמאק יותר עכשוי בסיפור הגבעונים אצל הגוים – אתה בגדת בלח"י, אחת דתו.

באו אליו הביתה ואמרו לו אתה פרשת וממילא נחרץ דינך... ואז הוא אמר בעוז – אני לא עזבתי את לח"י, אתם עזבתם את עקרונותיו של לח"י. היו עקרונות ללח"י, עקרונות של אמונה, והדעות-ההשקפות באיזה שלב עזבו – אתם בגדתם, לא אני. הם, למרבית הפלא, קבלו את זה – קבלו את מה שהוא אמר. הוא חרף את נפשו למות. זו דוגמה של בגידה חיובית, שודאי קשורה לשבט גד של הקדושה, שיודע איך לבגוד בחירוף נפש. זה רק היה 'מענין לענין', כדי לאוורר את המקום.

44.         נצחון כל עמי כנען בזכות קיום השבועה לגבעונים

נחזור לגבעונים: הגבעונים בגדו בכל הכנענים, אז אחת דתם – כולם התקבצו נגדם, לחסל אותם. מה הם עשו? קראו לבני הברית. הרי זה עתה הם כרתו ברית עם ישראל, בערמה – רימו אותנו, אבל נשבענו להם – אז הם קראו לנו לבוא לעזרה. היות שנשבענו להם יהושע קבל מלמעלה, מהקב"ה, שאכן צריכים ללכת להגן על גבעון. מה יצא מהדבר הזה? זו המלחמה, הקרב, ב-ה הידיעה, בו יהושע בן נון נצח את כל עממי כנען במכה אחת. כלומר, כל כיבוש ארץ ישראל נעשה למעשה, תכל'ס, בזכות ערמת הגבעונים שרימו אותנו וכל מה שהשתלשל מזה – נשבענו וכבדנו את השבועה. בזכות זה, כך ה' מגלגל את הדברים, נצחנו בבת אחת את כל עמי כנען.

45.         "שמש בגבעון דום" (סיום שנת תשע"ג) – שיא ספר יהושע במלחמת גבעון

מה היה הסיום הכי טוב? השיא של כל הסיפור? "שמש בגבעון דום". זה נקרא שירת יהושע. יש עשר שירות בכל התנ"ך, אותן אומרים בליל שביעי של פסח. שירה היא פסגה, השיא, והשירה של כיבוש ארץ ישראל היא השירה של גבעון – "שמש בגבעון דום". שמש בגבעון = תשעג, כדאי לנצל את סוף השנה ולעשות לשם טיול, לזכור את האירוע. אבל גם מי שלא מספיק בסוף שנת תשע"ג להגיע לגבעון, כתוב "שמש בגבעון דום" – כנראה שזה עומד הלאה, גם כאשר נכנסים לשנה הבאה ועד עולם.

בכל אופן, אם יש פסוק אחד שהוא עיקר כל ספר יהושע – כתוב שלולי החטא היו מספיקים לנו חמשה חומשי תורה וספר יהושע, ופעם הסברנו מה הפסוק העיקרי בכל חומש, וזה הפסוק העיקרי ביהושע, שיא כיבוש ארץ ישראל – "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון".

46.         עבדים כנענים – כנענים שנעשו עבדים

כתוב שגם בימי משה היה משהו דומה, אבל במפורש זה כתוב אצל יהושע. הכל בזכות הגבעונים, האכזריים האלה, אלה שאסור להם לבוא בקהל. השרש שלהם הוא הכנענים, שסתם כנען הוא מדת החסד של הלעומת זה, שהקדימו אותם ובאו בזמן משה רבינו (שלפי ההלכה לא קבל אותם כגרים אלא כעבדים כנענים).

בכלל, הביטוי עבד כנעני בא מכאן – כנענים שנעשו עבדים. לכן כל גוי שנעשה עבד לעם ישראל נקרא עבד כנעני על שם ה"חטב עציך ושאב מימיך" של פרשתנו, ה"צדיק יסוד עולם" של פרשתנו (רק בביטוי "מחטב עציך עד שאב מימיך" יש חי אותיות, סוד אות ה-צ כנ"ל, ללמד שהכל נכלל באות צ של "חטב עציך").

47.         כח שמעון ב"שמש בגבעון וגו'"

שעשוע בינים: אמרנו שהעיקר בספר יהושע הוא שיא המלחמה בה אנחנו באים לעזרת גבעון נגד כל עמי כנען שרוצים להנקם מהם בגלל הבגידה, ואז יהושע מעמיד את השמש "עד יקום גוי אויביו" – שאנחנו ננקום מכולם. זו השירה הכי קצרה בתנ"ך, שש מלים – "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". שש מילים וכמה אותיות? 25. מה עוד בתורה 6 מילים ו‑25 אותיות? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". 25 הוא רבוע של 5 על 5. נכתוב כרבוע:

ש  מ  ש  ב  ג

ב  ע  ו  ן  ד

ו  ם  ו  י  ר

ח  ב  ע  מ  ק

א  י  ל  ו  ן

זה רבוע הפלא שלנו להערב – שכל אחד יקח הביתה ויתבונן בו, צריך להלחין לזה מנגינה (שירת השמש, הוא שר במקום השמש וכך העמיד את השמש, כמבואר בספה"ק).

כשעושים רבוע אחד מהדברים הראשונים שמתבוננים בו הוא האלכסון – איזו מלה יש כאן? שמעון. הכח שפועל כאן הוא שמעון. כשרוצים להוכיח משהו מתוך רמזים בתורה – בדרך כלל לא מוכיחים, אבל אם יש שני רמזים מובהקים יש מצוה להאמין להם, "על פי שני עדים יקום דבר", אז צריך להביא עוד עד שיש כאן כח של שמעון. נקח רק את שתי המלים ששוות תשעג – "שמש בגבעון", מה מצלצל? נוטריקון שמעון, "שמש בגבעון". האלכסון הוא לא לפי סדר האותיות, אבל הנוטריקון לפי הסדר – מתחיל שמ ונגמר עון. כל המושג "שמש בגבעון", שיהושע שר לה' ובכך העמיד את השמש, אומר שמעון. כמה אותיות יש באמצע? 4. בכלל, בקבלה כתוב, ואפילו בנגלה, ששמעון הוא שם-עון, כפי שמחולק כאן. כמה אותיות יש בין ה-שם ל-עון? 4. נחשב אותן במספר קטן.

קודם כל ניחוש – מי צריך להיות ביחד עם שמעון? לוי. צריך לחפש אותו. האותיות באמצע הן שבגב – 10 במספר קטן. כמה שוה לוי במספר קטן? 10. יש כאן רמז שלוי התלווה לשמעון. לוי הוא לשון לווי, הוא רק מתלווה לשמעון, שהוא העיקר כאן. כל הכח פה הוא כחו של שמעון. שמעון באמת הוא העיקרי שרימה אותם, וכעת רוצים לנקות אותו – אם יש שמץ של "ארור אפם" – ועושים את זה מכח הרמאות שלהם, אך כחו עז לנצח בבת אחת את כל עממי כנען (כמו שאז, במכה אחת, הוא הרג את כל אנשי שכם – ואם תאמר מפני שהיה שלישי למילתם והיו חלשים, כאן תיקן זאת שכולם נפלו לפני בני ישראל, בכחו של שמעון, בהיותם בתוקפם).

48.         לקבל מהגבעונים את הכח להתאכזר על אכזרים

עיקר התיקון הוא שמתוך הרמאות שלהם צומחת הישועה הכי גדולה לעם ישראל, כאשר אנחנו נאמנים לשבועה. הנס הכי גדול מאז בריאת העולם – העמדת השמש היא יותר פלא מקריעת ים סוף. עד כאן גם איזה מאמר מוסגר לגדולת התוצאה של רמאות מי שהוא אכזרי, שהוא ההיפך הגמור של עם ישראל, שבסוף דוד המלך גוזר עליהם איסור ביאה בקהל, זכרים ונקבות, עד עולם. דווקא מהם, בזכותם, כיבוש ארץ ישראל. יש פה הרבה מה לתת את הדעת. אבל השרש שלהם הוא ה"חטב עציך ושאב מימיך" של פרשתנו. עיקר ה'אופטו' בענין של הגבעונים, שהיות שהוא החוי – על הנחש כתוב "פגע בו כיוצא בו". מהברית עם הגבעוני מקבלים את הטבע של אכזריות נגד האכזרים. הוא הכי אכזרי מכולם – כולם שם אכזרים והוא הכי אכזרי, הכי הפוך מעם ישראל. אף על פי כן, כדי לנצח את כל עממי כנען צריך לקבל את האכזריות ממנו ולומר "שמש בגבעון דום... עד יקום גוי אויביו". ממנו מקבלים את האכזריות כדי להשתמש בה נגד האכזרים. זה מה שחסר לנו, בין היתר, ולשם כך זקוקים לעבדים כנעניים "מחטב עציך עד שאב מימיך".

49.       ד. עניני "עבד כנעני" ("חטב עציך" ו"שאב מימיך" על דרך ההלכה)

50.         עבדים כנענים בגדר בני ברית לענין שליחות

כעת נאמר כמה דברים מענינים בהלכה: למה כתוב בהלכה, בגמרא, שאצלנו ה"חטב עציך" ו"שאב מימיך" הם עבדים? מה לומדים מזה? בשביל מה זה טוב לנו? זה לימוד בגמרא – כתוב שיהודי יכול למנות רק יהודי להיות שליח שלו לקיים מצוה, כמו להפריש תרומה או משהו אחר. מאמר חז"ל הוא "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" – כמו שאתה בן ברית גם השליח שלך צריך להיות מבני ברית. מה כתוב בהמשך כל עשרת הסוגים בפרשה? "לעברך בברית", הכל קשור לברית. מכאן לומדים חז"ל שאפשר למנות עבד כנעני – שהרי הוא קבל על עצמו עול מצוות, כמו אשה – לשליח שלך לקיים מצוה, שעבד כנעני נקרא בן ברית. כמו אצל הרבי, המלה הכי מקודשת היא שליחות – להיות שליח של הצדיק. איפה נמצא המושג שליח בקבלה? ביסוד, שליח הוא הברית. הצדיק כאן, ה"חטב עציך", הוא עבד כנעני, והחידוש שלומדים מכאן שהוא שליח של עם ישראל. אם זה חידוש שהוא יכול להיות שליח, כנראה שהוא השליח הכי טוב.

51.         עבד כנעני – אין שבין יש ליש

עוד משהו לגבי עבד כנעני, שנסביר למה ה-צ נמצאת אצלו: עבד כנעני הוא מופקר, "בהפקירא ניחא ליה", הוא טיפוס מושחת – למה ה-צ נמצא בעץ שלו, בעצה שלו (עץ לשון עצה, כמו שנסביר)? לאחד מגדולי האחרונים בדור הקודם, אותו גאון שגם נתן לרבי סמיכה לרבנות – הגאון מרוגאטשוב – יש הרבה מאד 'לומדות' לגבי עבדים כנענים.

בקיצור נמרץ, הוא מסביר שלעבד כנעני אין מציאות של פרט. יש לו כל מיני ביטויים שלקוחים מספרי החקירה של הרמב"ם בעיקר. לפעמים הוא אומר שעבד כנעני הוא לא-דבר. בלשון חז"ל "אין נפשו קנויה לו" – הוא לא בעל הבית על הנפש של עצמו. מה ההבדל בין גר צדק לבין עבד כנעני? גר צדק הוא מדבר נעשה דבר אחר. הוא היה מציאות של גוי, דבר אחד, וברגע שהתגייר הוא נעשה מציאות חדשה של דבר מה – של יהודי. עבד כנעני אפשר לשחרר, וברגע שמשחררים אותו הוא נעשה יהודי בן חורין, אבל קודם הוא היה גוי, אחר כך היה שלב בינים שהוא עבד כנעני, וכאשר משחררים אותו הוא נעשה יהודי גמור.

מהי התקופה שהוא היה עבד כנעני? בלשון הרוגאטשובר הוא היה בתקופה זו "לא דבר" או "לא מציאות פרט" – הוא מסביר שיש לו מציאות של כלל, שהוא בן ברית של עם ישראל (כמו שלומדים בשליחות), אבל אין לו מציאות של פרט. לגבי אדם, אישיות פרטית, הוא גארנישט – לא קיים. בלשון החסידות, התקופה הזו היא תקופה של 'אין' בין 'יש' ל'יש'. על פי פשט האין הזה הוא לגריעותא, אבל כתוב "אין מזל לישראל" – יש באין משהו יותר גדול (ששרשו בא"ק, לפני האצילות).

52.         עבד כנעני – שייך לכלל ישראל אך ללא מציאות של פרט

הוא אומר שה' משגיח על כולם בהשגחה פרטית. אנחנו מאמינים בהשגחה פרטית, מיסודי היסודות של הבעל שם טוב. מה לגבי העבד הכנעני שהוא לא דבר, שאינו מציאות של פרט? הרוגאטשובר מסביר שאין עליו השגחה פרטית כמו על כל יהודי, אלא הוא נכלל בהשגחה הפרטית של ה' על האדון שלו, כי בטל לאדון שלו לגמרי. מה שה' משגיח בהשגחה פרטית על האדון וכל אשר לו – גם הוא בכלל, אבל לא בתור פרט.

אם האדם עושה נדר שהוא לא יקבל הנאה מיהודים – מודר מישראל – האם הוא גם מודר מעבדים כנענים? זו סוגיא שלמה במסכת נדרים. המודר מישראל מודר מעבדים כנעניים, אבל אם הוא מודר מזרע אברהם הוא לא מודר מעבדים כנענים. אם הוא מודר מיהודים ככלל – העבד הכנעני הוא חלק מהכלל. אבל אם הוא מודר מיהודים כפרטים – העבד הוא לא פרט. כשהאדון משחרר את העבד הכנעני הוא מפסיד את האפשרות לשאת שפחה, אז לכאורה עבורו – ש"בהפקירא ניחא ליה" – השחרור הוא חוב לו, ואז אי אפשר לשחררו נגד רצונו. אבל כן אפשר, איך? כי אין כאן "לו" בכלל, אין "חוב לו" כי אין "לו", אין כאן מציאות של פרט. בזכות זה הוא יכול לעבור מאין ליש של יהודי גמור, לכל דבר.

53.         עבד כנעני בברכת כהנים – ברכה לכלל או לפרט?

לגבי ברכת כהנים, שהכהנים מברכים את העם, האם העבדים הכנעניים בכלל ברכת כהנים? הוא מביא שזו מחלוקת בין הבבלי לבין הספרי. לפי הבבלי, לומדים כל מי שבכלל ברכת כהנים, וכתוב שם "עבדים משוחררים" – שברכת כהנים כוללת עבדים משוחררים – ומכאן שאין היא כוללת עבדים שעדיין אינם משוחררים. אבל בספרי כתוב בפירוש שברכת כהנים כוללת גם עבדים כנעניים לא משוחררים. איך נסביר את המחלוקת הזו? מחלוקת במהות ברכת כהנים – האם היא לברך את הכלל או את הפרט.

54.         מחשבה על הכלל בלבד – תודעת עבד כנעני – לגריעותא ולמעליותא

יש בכך למעליותא ולגריעותא. הפשט הוא שאין להם מציאות פרטית וזה לגריעותא. איך נתרגם את זה להשקפות עולם היום? יש כאלה שחושבים רק על הכלל, ולא חושבים על הפרט בכלל. לפי זה – זה ראש של עבד כנעני, שאין בו מציאות של פרט אלא רק של כלל. ליהודי משוחרר יש בראש גם את הכלל וגם את הפרט, אבל מי שאין לו את הפרט אלא רק את הכלל – הוא עבד כנעני. אבל אמרנו שבעומק של העומק יש איזה מעלה בכך שהוא אין, איזה "אין מזל לישראל". הלימוד של שליחות ממנו מאד טוב, כי השליח צריך להיות בטל למשלח – "שלוחו של אדם כמותו" ומוסיף אדמו"ר הזקן "כמותו ממש". מי הכי טוב להיות "כמותו ממש"? עבד כנעני, שאינו מציאות לעצמו.

55.         עבד כנעני בכפרת יום כיפור

עוד מעט יום כיפור. לגבי יום כיפור צריך במסכת יומא פסוק מיוחד לרבות עבדים כנענים לכפרת יום כיפור, מה ש"עצומו של יום מכפר". חז"ל מונים את כל המילים בכפרת יום כיפור, את מי בא לרבות, ובסוף באה פעם נוספת המלה "יכפר" כדי לרבות עבדים כנענים. כלומר, עבד כנעני הוא גדר בפני עצמו, ויום כיפור מכפר עליו. אם כן, יש הרבה דברים מיוחדים – סוגיא מאד מיוחדת במצב הזה של האין, של העבד הכנעני. בשביל מה אמרנו את כל זה? שם נמצא ה-צ, אצל ה"חטב עציך". מ"נצבים" עד אותו צ אין עוד צ. נאמר לחיים, אולי תיכף נאמר עוד משהו, בינתים שעובד ינגן.

56.         "עור בעד עור" – לתקן בצדקה את ה"בהפקירא ניחא ליה" שבנפש

עוד ווארט: איך בכלל הגענו לכל זה? כמה שוה עבד כנעני? את העיקר לא אמרנו... עבד כנעני שוה עור, "עור בעד [אותיות עבד] עור", סימן למה שמוסיפים לצדקה את ה‑276 (שהוא גם מספר משולש, המשולש של חיה. עור = עבד כנעני = חיים נצחיים). כשנותנים את הסכום הזה לצדקה עושים תיקון גדול של העבד כנעני שבנו. בכל יהודי יש עשר מדרגות, את כל שיעור הקומה. אז צריך כשנותנים צדקה לחשוב "עור בעד עור", לתקן את העבד הכנעני שבהפקירא ניחא ליה. לכל אחד יש את הנקודה של "בהפקירא ניחא ליה" (ר"ת לבן, עור לבן = משיח, כמבואר במ"א). לפי הקבלה, כמוסבר בחסידות, זה תיקון ממד העשיה שבכל אחד. "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" – הנפש בנרנח"י היא העשיה. צריך לתקן עם הצדקה את העבד הכנעני, וממילא לגלות את המעלה המופלאה הזו של ה-צ שבו דווקא.

57.         "חֹטב עציך" ו"שֹאב מימיך" ב"סור מרע" וב"עשה טוב"

איך אדמו"ר הזקן מפרש "מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך"? כתוב בלוח היום יום. "חטב עציך" היינו העבודה לחטוב-לסלק את כל העצות הלא טובות, כל השטויות שבראש. "שאב מימיך" היינו לשאוב את מי התענוג, ה"בהפקירא ניחא ליה". מכאן רואים שאדמו"ר הזקן גם מבין שזה עבד כנעני – למה לתת פירוש שלילי ולא חיובי? הוא אומר שצריך לחטוב עצות רעות ולשאוב-להוציא מים מרים מהנפש – רוח שמאד מתאימה לעבד הכנעני. אבל כאשר אנחנו הופכים אותו לטוב, את ה"אין מזל לישראל" שיש בו, צריך גם לתת פירוש חיובי – שהוא "חטב עציך", חותך דק-דק עצות טובות, ו"שאב מימיך" שואב את המים הטובים, התענוג האלקי של התורה והמצוות.