ו׳ אלול ע"ג – כפר חב"ד

מפגשי צוותים חינוכיים ופתיחה למכינת תורת חיים

יעלת חן, ׳גן עיני – תורת חיים׳, אולפנת מעלה לבונה

א. מפגש צות יעלת חן

שלום לכולם, בקר טוב וחדש טוב, שנה טובה. בקשו לפתוח באיזה דבר תורה, אז ננסה משהו:

"אילת אהבים ויעלת חן"

דבר ראשון, שכולם ידעו מה הפירוש של "יעלת חן", השם של בית הספר. המקור הוא בפסוק במשלי שמדבר על התורה – "אילת אהבים ויעלת חן". התורה היא "אילת אהבים ויעלת חן". קודם כל, זה קשור מאד לחדש אלול, כמו שנסביר – "אני לדודי ודודי לי". זו תורה שלומדים מתוך אהבה, כמו שיש תשובה מאהבה. יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה. אנחנו רוצים תשובה מאהבה וגם תשובה משמחה. הבעל שם טוב אמר שהוא נולד ב-חי אלול, להביא חיות לעבודת חדש אלול, עבודת התשובה.

בביטוי "אילת אהבים ויעלת חן" המלה "אהבים" שוה חן ו"אילת" שוה אמת. כמובן, כל הענין של "אילת אהבים ויעלת חן" שייך לבנות. יש "שקר החן", החן הלא טוב, ויש לעומתו "חן אמת". איפה יש בתנ"ך 'חן אמת'? הביטוי "אילת אהבים". כתוב בחז"ל שפירוש "יעלת חן" הוא שהתורה מעלה חן על לומדיה. כלומר, בבית ספר יעלת חן התורה שלומדים מעלה חן על הבנות ועל כל הצות שמלמד. יש גם רמז של ר"ת חן: בישיבות חסידיות, בפרט בחב"ד, לומדים חסידות ונגלה, אז אמרו ש"חן" היינו חסידות-נגלה. כשלומדים גם חסידות וגם נגלה – הלכה – זו תורה שמעלה חן על לומדיה. זה דבר ראשון שצריך לדעת, שבית הספר הוא כדי להעלות חן, שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

"יעלת חן" ו"דורשי יחודך" – "שוים בקומתן" בדור של "'ונקה' לשוים"

באותו זמן – לפני הרבה שנים – כשחשבנו ש"יעלת חן" הוא שם יפה לבית ספר לבנות, במקביל חשבנו על שם לבית הספר לבנים – "דורשי יחודך". זה מתוך תפלת "אנא בכח". שניהם – "דורשי יחודך" ו"יעלת חן" – שוים בדיוק אותו דבר. הבנים הם "דורשי יחודך" והבנות "יעלת חן" (הר"ת של שניהם יחד הם יחיד, וכמו שנאמר בהמשך תפלת "אנא בכח" – "יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך". הערך הממוצע של ד אותיות יחיד הוא ה-ח של חן).

אם כן, היות ששוים אותו דבר – לפני כמה ימים אמרנו שהדור שלנו הוא דור של שויון, כתוב "'ונקה' לשבים" ב-ב, אבל אפשר לדרוש "'ונקה' לשוים" ב-ו, שה' מנקה אותנו ומביא את המשיח כשכולם שוים. זה גם מאפיין את התשובה של הדור שלנו – תשובה בה כולם שוים. בקבלה כשמדברים על שויון העיקר הוא "שוין בקומתן" בין הבנים והבנות. זו היתה המחשבה, שאם יהיו את שני השמות האלה – "דורשי יחודך" ו"יעלת חן" – הם "שוין בקומתן" בחשבון. חוץ מזה ש"דורשי יחודך" הוא ביטוי מהתפלה, יש סיפור – שאדמו"ר הזקן הסתכל על בנו, אדמו"ר האמצעי, ורבי אהרן מסטראשעליא שלומדים יחד וקרא עליהם "דורשי יחודך", שני בחורים, אברכים צעירים, שכל מגמת חייהם היא רק דרישת יחוד ה'.

נגלה וחסידות – בית יוסף ובעל התניא

שוב, "דורשי יחודך" שוה "יעלת חן". המספר הוא 568. כמו לכל מספר, יש כמה ביטויים עיקריים ששוים אליו – לא כמו שחושבים שיש אין סוף דברים, יש לכל מספר רק כמה. נאמר שני דברים נוספים. אחד מהם הוא שם של ספר מאד חשוב, ואחד מהם הוא שם של ספר עם שם מחבר הספר.

הספר ששוה למספר זה – כנראה חשבנו על זה גם אז, כי היה בקשר עם קבר יוסף בו היינו – הוא בית יוסף. כלומר, גם יעלת חן וגם דורשי יחודך עולים בית יוסף – שחוץ מזה שהוא ביטוי בתנ"ך, הוא שם של ספר מאד חשוב בהלכה. לרבי יוסף קארו, מחבר השו"ע, קוראים ה"בית יוסף", כי זה הספר העיקרי שלו. לפני שקצר אותו לשלחן ערוך, הספר הגדול שהוא חבר הוא הבית יוסף על הטור – שם מביא את כל מקורות ההלכה, מהגמרא והראשונים וכל המפרשים עד ימיו הוא. מתוך העבודה שלו, שהוא קבץ יחד את כל המפרשים, הוא הוציא את פסק הדין. מי שלומד הלכה – נגלה, מתוך החסידות-נגלה, החן – הספר הכי מקיף הוא הבית יוסף. לא יודע אם אפשר ביעלת חן ללמוד בית יוסף – זה לא כל כך קשה, לא נחשב ספר קשה מדי.

אמרנו שיש עוד ביטוי, שהוא בעצם מחבר הספר – הוא ספר בחסידות, ה"תורה שבכתב" של החסידות. חן צריך גם חסידות וגם נגלה. הביטוי ששוה אותו דבר הוא בעל התניא – שמו של אדמו"ר הזקן. שכל אחד ביעלת חן ודורשי יחודך יבחר מה הוא רוצה. כדאי לבחור את שניהם, גם בעל התניא וגם הבית יוסף – זה מעלה חן וככה דורשים את יחוד ה'. עד כאן פתיחה אחת.

ב. חולשת אלול

תוקף אדר וחולשת אלול

נאמר עוד משהו, לגבי חדש אלול בו אנו עומדים: בכל מוסדות החינוך נהוג בעם ישראל להתחיל את שנת הלימודים בחדש אלול, "אני לדודי ודודי לי". יש מקום אחד שכתוב בחסידות שחדשי הקיץ, לקראת ראש השנה, נגמרים באלול, וחדשי החרף, לקראת חדש האביב ופסח, נגמרים באדר. מוסבר שאדר הוא לשון תוקף, אדיר, חזק – לכן יש לו מזל תקיף ובריא, כמו שעצם המלה אדר היא חזק. אומרים שלעומת זה אלול, סוף הקיץ, הוא לשון חלש. יש מלה שלילית, אליל, שחז"ל דורשים כ"לא", גארנישט. כך מובא שבמלה "אלול" יש משמעות של חולשה ולעומת זה ב"אדר" יש משמעות של תוקף.

מה כל כך טוב בחולשה? זה חדש מצוין, חדש הכי טוב להתחתן בו. מה המעלה של החולשה שיש באלול? קודם כל, אלול הוא "שלהי דקייטא", סוף הקיץ, שחם, ויתכן שהאדם מותש וקצת חלש מכל החום של מזג האויר (בפרט אם הוא גר כאן, אם הוא גר בירושלים מצבו יותר טוב...).

"גבורים ביד חלשים" – תוקף החולשה

מה טוב בזה? קודם כל, זה אומר שזה באמת חדש של נשים, של בנות, כמו מזלו של החדש – בתולה. לא בחנם נשים נקראות 'המין החלש'. אבל כתוב "מסרת גבורים ביד חלשים", שהקב"ה מוסר גבורים ביד חלשים. הנשים (וכל מי שיש לו חוש פנימי במעלת הנשים) מפרשות זאת שהקב"ה מוסר את הגברים (הגבורים) ביד הנשים. כתוב שחלש גם לשון חולש – חולש על כל המציאות, על כל העולם, על כל הארצות. כמו שאמרנו שבעלי תשובה ישתלטו על המדינה – יחלשו על המציאות. איך מוסבר בחסידות "מסרת גבורים ביד חלשים" – הם הגבורים ואנחנו, היהודים, החלשים? נס שהקב"ה מוסר גבורים ביד חלשים, אבל התיאור שלנו כחלשים אומר שיש בכך איזו מעלה, שיש איזו נקודת אופי של יהודי, שהוא חלש (לעומת הגוים שהם חזקים וגבורים). בחסידות מסבירים שמי שיש לו נקודת בטול בעצם, שהוא אין ("אין מזל לישראל"), זו חולשה למעליותא – הוא חלש מבחינת האגו שלו, אין לו אגו חזק. אם אלול הוא לשון חלש זו הכוונה.

נשים לב לעוד דבר: כל חדש אלול הוא הכנה לתשרי, ותשרי נקרא בתנ"ך "ירח האיתנים" – איתן הוא הכי חזק, להיות חזק מאד. אבל ההכנה ל"ירח האיתנים", להיות איתן, היא דווקא אלול – שכתוב עליו שיש בו מובן של חולשה. זו איזו חולשה שמניפה, כמו קשר קפיצה, ומהחולשה הזו נעשים איתנים. ה' כותב אותנו וחותם אותנו לאלתר בספר של צדיקים לשנה טובה ומתוקה. הכל מכח ההכנה של החולשה של הקדושה, הבטול של הקדושה, של חדש אלול.

כחו של המין החלש

שוב, זו התכונה הנשית של "אני לדודי ודודי לי" של חדש אלול, תכונה שהיא בעצם הבסיס של עם ישראל, שאנחנו חלשים. זה כמובן מסר שאפשר לנסות להעביר אותו גם לבנות בבית הספר, שהבסיס שלנו הוא החולשה החיובית. הבת, היא מזל הבתולה של חדש אלול. זה מה שמביא ל"איתנים", שנעשים איתנים בחדש תשרי. כל החורף מתחיל ב"איתנים" ונגמר ב"אדירים" – מאיתן לאדיר, מתשרי לאדר. כתוב שכל חדשי החרף הם חדשים זכריים וכל חדשי הקיץ הם חדשים נקביים, והשיא הוא אלול, מזל בתולה. כל החנוך שלנו מתחיל מאלול, גם הבנים מתחילים ללמוד אז, וזה הבסיס וההכנה לשנה הבאה.

[מהי נקודת בטול בעצם שהרב מדבר עליה? בטול מתפרש כתוקף, כמו שליח חב"ד.] יש כח-מה שמפרשים תקיפות הבטול, אבל כאן הכוונה שאני לא יכול כלום – שבלי ה' אני גארנישט, אין לי תוקף עצמי. תוקף עצמי שלילי הוא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מה זה "מסרת גבורים ביד חלשים"? שואלים שהמכבים היו הכי גבורים, פי מליון מהיונים. למה קוראים להם חלשים? שיודעים בעצם שהכח לא מעצמם – בעצם אני חלש, והכח שיש לי בא מלמעלה, ה' נותן, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". זו תודעה שאני גארנישט, תודה יהודית בסיסית, תודעה של אלול, לא, אין, "אין מזל לישראל".

אם הבעל שם טוב נולד בחדש אלול, חי אלול, אז זה המזל שלו – יום ההולדת הוא המזל – והוא שאמר את הווארט "אין מזל לישראל", סימן ש"אין" הוא מזל מיוחד ששייך לחדש אלול, השגה של "אין מזל לישראל". לפי זה אפשר לדרוש, אלול ר"ת אני לא (גארנישט) והוא (יתברך) לבדו ("הוא לבדו הוא ואין זולתו"; אני הוא = לא לבדו!) – "תן לו משלו שאתה ולשלך שלו וכו'".

ג. "אני לדודי ודודי לי" – יראה־אהבה־אהבה־יראה

"אני... לי" ו"לדודי ודודי" – שתי דרגות של דחילו ושתי דרגות של רחימו

נאמר ווארט שלישי, ובו נסיים: ב"אני לדודי ודודי לי" יש ארבע מילים – ר"ת אלול וס"ת יייי, כנגד ארבעים הימים מר"ח אלול עד יו"כ. ארבעים שוה גם "לי" – התכל'ס של הביטוי. כלומר, ה-ל של "לי" מסכם את שלש היודין של "אני לדודי ודודי".

בתוך ארבע המלים האלה שתי המלים באמצע, "לדודי ודודי", הן מלות אהבה – דוד היא מלה של אהבה, יש שני דודים בביטוי, אהבת דודים. מה שבאמצע כולו אומר אהבה, ובקצוות כתוב "אני... לי". אני הוא אני, וגם "לי" אומר 'אני', כמו 'שלי'. כמו הווארט בלוח "היום יום" שאשתו של אדמו"ר הזקן – בעל התניא, בגימטריא יעלת חן (בשם בעל התניא יש את כל אותיות יעלת וגם ה-נ של חן – ה-ח של חן כאן היא אותיות אהב, שרש אהבה, וכידוע שחן = אהבה במ"ק) – אמרה "מיינער זאגט" (שלי אומר), וזה פעל פעולה גדולה על בעלה. יש "אני" ונגמר "לי" – כלומר, שלי – ובאמצע יש את כינויי האהבה ("לדודי ודודי").

דחילו ורחימו ורחימו ודחילו במשל "המלך בשדה"

אחד ההסברים בחסידות – יש גם מאמרים של הרבי על זה[1] – שיש כאן בעצם סדר של "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", יראה-אהבה-אהבה-יראה. על פי פשט כל הביטוי הוא אהבה, אהבת הכלה לחתן ואהבה החתן לכלה. אבל בפרטיות, בתוך האהבה, יש גם סדר של "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו". במאמר הרבי מסמיך זאת על המשל המפורסם, שצריך גם להעביר לבנות בחדש הזה – המשל של "המלך בשדה" בחדש אלול. בעל התניא אומר שקודם העם שמעו שהמלך בשדה והם יוצאים לשדה לראות את המלך, ואז המלך "מקבל את כולם בספר פנים יפות ומראה לכולם פנים שוחקות", ובסוף כולם הולכים עם המלך לארמון בעיר המלוכה – שזה כבר עשרת ימי תשובה, סוף ה"אני לדודי ודודי לי", ה"לי".

אז בעצם יש ארבע דרגות – שתי פעולות של העם ושתי פעולות יותר של המלך. דבר ראשון העם צריך להניע את עצמו, לקום ולצאת לקראת המלך. אחר כך המלך עושה שני דברים, כך דיוק הלשון – קודם הוא "מקבל את כולם בספר פנים יפות", ואחר כך, הרבה יותר מזה, הוא "מראה פנים שוחקות לכולם". סבר פנים יפות הוא גם יפה מאד, אבל אין ערוך יותר הם הפנים השוחקות של המלך. אחר כך שוב העם הולכים, אבל בפעם הזאת לא הולכים אל המלך אלא ביחד עם המלך לארמון – יוצאים מהשדה. שם, בארמון, המלך הוא מרומם. בשדה המלך הוא עממי, יחד עם כולם, ובארמון כבר מתגלה הרוממות העצמית של המלך. ממילא גם אפשר להבין שהרגש כאשר הולכים עם המלך לארמון שלו, ובמיוחד כאשר מגיעים לארמון, הוא הרגשת של יראת רוממות (עשרת ימי תשובה הם "ימים נוראים"). הכל כאן אהבה, אבל השיא הוא הרגשה של יראת רוממות – הדחילו השני, יראה עילאה.

גם מדרגות היראה הן גוונים של אהבה

צריך להבין שני דברים לפי מה שאמרנו עכשיו. האחד, שכל המדרגות האלה הן גוונים של אהבה – גם היראות בקצוות הן ביטוי של אהבה. כמו שאמרנו, כל הלשון "אני לדודי ודודי לי" אומר אהבה. ולא רק זה, השיא של הכל, יראת הרוממות, היא "לי", ואמרנו ש"לי" היינו כשהאשה אומרת על הבעל "מיינער". למרות שעל פי פשט, על פי נגלה, הבעל קונה את האשה – מקדש אותה – אבל על פי סוד הבעל קנוי לאשה. איך זה הולך יחד, שהבעל קנוי ויש יראת הרוממות מהמלך, וגם שהיראה הזו היא שיא האהבה. יש כאן כמה דברים שהם לכאורה דבר והפוכו.

היראה כביטוי לאהבה

נחזור להתחלה: ה"אני" של חדש אלול הוא הרצון שלי לצאת לקראת המלך. למה הוא יראה תתאה? מה הקשר? אחר כך "לדודי" זה כבר תוך כדי שאני רואה גילוי של המלך, כשאני כבר מגיע, ש"מקבל אותי בספר פנים יפות" – אז יש "לדודי" (אני מוסר את עצמי באהבה גמורה לדודי). אבל "ודודי" זו תוספת, שלא רק שהוא מקבל אותי בספר פנים יפות, אלא שהוא גם מראה לי פנים שוחקות. אחר כך "לי" בסוף הוא יראת הרוממות של המלך.

נחזור להתחלה, איך אפשר לומר בכלל שיראה היא ביטוי של אהבה? הרי היא ההיפך בכל מקום. כתוב בזהר ומובא בתניא שיש שתי כנפים של העוף, ימין ושמאל – הכנף הימנית אהבה והכנף השמאלית יראה. איך אפשר לומר שיראה היא אהבה? צריך הרי שתי כנפים, ימין ושמאל, אהבה ויראה. יש הסבר ידוע בחסידות שיראה היא בעצם פחד מניתוק האהבה – מה שמניע את היראה הוא האהבה, שאני כל כך אוהב אותך שאני פוחד שעל ידי החטא שלי אגרום לניתוק האהבה בינינו (זו יראת חטא). אז כל היראה היא ביטוי של אהבה – היסוד הוא אהבה והפחד הוא מניתוק האהבה. זו סוגיא ידועה שמוסברת בחסידות.

כל המדרגות כלולות באהבת "אני לדודי ודודי לי"

אבל לעניננו, אנו רוצים לומר ש"אני לדודי ודודי לי" הם ארבעה שלבים, המכונים בחסידות – יראה תתאה (יראת חטא), אהבת עולם, אהבה רבה, יראה עילאה (יראת הרוממות). כך רוצים לפרש את ארבע המילים "אני לדודי ודודי לי" בשני המובנים. [אהבת עולם ואהבה רבה הן שלי או של ה'?]. כמו שנסביר, זה "כמים הפנים לפנים" – ה' מגלה לי את אהבתו, ואז אני מרגיש אהבה אליו. הוא מקבל אותי בסבר פנים יפות ומראה לי פנים שוחקות – את הכל הכלה אומרת. יש "אני... לי", ויש "דודי", שהוא כבר גילוי שלו אלי. ב"אני" אני הולכת לקראתו אבל עוד לא רואה אותו, אבל כשיש "לדודי ודודי" אני כבר רואה אותו – הוא מזמין אותי אליו, מקבל אותי בספר פנים יפות, ואחר כך מראה לי פנים שוחקות. אבל ה"לי" בסוף, "מיינער", הוא עצם יראת הרוממות של המלך.

יראה תתאה ככח מניע להתקרבות

אמרנו ש"אני" הוא יראה תתאה, שהיא גילוי אהבה – יראת חטא, שלא אעשה חלילה משהו שיפגום באהבה. באמת הדבר שיכול לפגום הוא ה"אני" – אם הוא מנותק, הוא הגורם בנזקין. כמו שעל החתן כתוב "ומוצא אני מר ממות את האשה", והפירוש הוא שאם החתן חושב על עצמו – "מוצא אני" – הוא מקלקל את הקשר. אותו דבר ביחס לכלה. קודם כל צריך לתקן את ה"אני", לפחד ממנו – לפחד שמא ה"אני" יקלקל את הקשר. אבל התיקון של "האני" – הפסוק לא אומר "אני" במשמעות שלילית, אלא אדרבא, "אני לדודי".

כאן החידוש, שמה שתמיד מפרשים שיראה היא פחד מניתוק האהבה הוא כאשר יש בסיס של אהבה ואני פוחד שמא הוא יתנתק, אבל כאן צריך לפרש את אותו רעיון טפה אחרת – שאני עדיין רחוק מהמלך, אני עדיין לא רואה אותו. יש את הפירוש שאמרנו קודם, על רקע אהבה קיימת שאני כל הזמן פוחד לאבד, אבל כאן זה עוד לפני גילוי האהבה. יש לי אהבה ותשוקה ורצון להתקרב, אבל זה כמו אחת שרוצה את החתן אבל הוא רחוק, אני לא שמה (בינתים), אז צריך יראה מלהיות במקום זר ורחוק מהמיועד שלי – יראה להשאר במקום הזה, ולכן אני חייב ללכת אליו, לקראתו. זה אותו ענין, אבל בסגנון אחר קצת.

עוד פעם, מי שלומדת "פרק בעבודת ה'" – יסוד היסודות, מה שצריך להגיע לכל התלמידים והתלמידות בע"ה – יודעת שהמדרגה של "יראה תתאה" היא כמו שפלות. אפשר לחשוב ששפלות היא משהו מדכא, ח"ו, אבל מי שלומדת יודעת שאדרבא – שפלות היא כח מעורר לצאת מהמקום בו אני נמצא. אני באמת בשפל, אבל השפלות האמתית מוציאה אותי משם. גם "יראה תתאה" היא אותו דבר – לא שיש לי אהבה שאני פוחד לנתק, אלא שאני בשפל ורוצה להגיע לאהבה, וצריך לפחד להשאר במקומי. לכן אני צריך לצאת מעצמי – על בנות כתוב "צאינה וראינה", ובעל התניא (= יעלת חן) פירש 'צא אני וראה אין', צריך לצאת מהאני כדי לראות את הדוד האהוב. ממש המשל של המלך בשדה.

יראה עילאה – "אנא נסיב מלכא"

יראה תתאה היא יראה מלהשאר במקום, והיא הכח שלוקח אותי לקראת הדוד – זו אהבה בעצם. ברגע שאני מתקרב ורואה אותו, כמו רבקה שרואה את יצחק מרחוק, פתאום היא מזהה ושואלת מי זה ואומרים לה שהוא החתן שלה – אז קורה מה שכתוב שם. זה כבר "לדודי" – הוא מקבל אותי בספר פנים יפות, אהבת עולם. אחר כך "ודודי" כבר אהבה רבה, "פנים שוחקות" – לא צריך לפרש יותר מדי, אפשר להבין לבד. אחר כך, ההליכה יחד לארמון וגילוי הרוממות העצמית של המלך היא קשר, אהבה, אבל אהבה עם יראת רוממות. הפלא הוא שדווקא האהבה הזו של יראת רוממות, "לי", עשרת ימי תשובה, היא מה שמקנה את הדוד לכלה.

שוב, צריך הרבה להסביר. [מה היראה במשל הזה?]. יראת הרוממות היא לא פחד, אלא כמו שבלועזית מתרגמים awe. יראה עילאה נקראת גם ירא-בשת – הבושה היא גם מהאני, שמא אני פוגם באור אין סוף של ה' שמתגלה, שלמותא דכולא. מדובר ביחוד של חתן וכלה, יש פה איזו שלמות, השותף השלישי שורה כאן. זה גם לא יראה מנתוק האהבה – האהבה כאן היא גילוי השלמות של השכינה שמייחדת ומחברת אותנו. מהי יראה? תחושה ש"לית כל מוחא סביל דא", גילוי של אהבה כל כך גדולה שהמח לא סובל אותה, לכן יש בה פחד – אבל הוא חלק מעצם האהבה. יחד עם זה, האחדות כל גדולה שזה 'מיינער'. כשאדמו"ר הזקן שמע את אשתו אומרת "מיינער" הוא התעלף, היה בשוֹק, "לית כל מוחא סביל דא" – סוויץ' שהופך את הכיוון. מחד אני בטל לגמרי, אבל מאידך הוא שלי, כמו בביטוי "אנא נסיב מלכא" – אני לוקח את המלך עצמו, עצמותו ומהותו יתברך.

סיכום

עד כאן הסברנו מה פירוש יעלת חן, ושאלול הוא חדש חלש (למעליותא), ואת המבנה של "אני לדודי ודודי לי" – שיראה היא בעצם ביטוי של אהבה, גם יראה תתאה וגם יראה עילאה, ושני ה"דודי", גילוי הדוד, הם גילויי האהבה. במדרגה הכי גבוהה לא צריך לראות שהוא אוהב אותי – זה כבר לא רלוונטי, עברנו את זה. יש מה שאשה רוצה להרגיש את האהבה, את הדוד, ויש גם לעבור את זה. עד כאן. שהבנות תקבלנה את כל ההשראות ואת כל השנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

ד. שאלות ותשובות עם צות יעלת חן

הציגו את המורות החדשות

שתהיה הצלחה רבה, שהבנות תהיינה שמחות.

המנהלת (אורה-רבקה וינגורט): כשבנות נכנסות לכתה ביום הראשון, הן צריכות להרגיש שהמורה אוהבת אותן או את היראה?

הרב: אם תשארו, היום נפתחת המכינה כאן בגן. כעת גם יבואו הגן מירושלים ונזמין אותם. זה הנושא שאני רוצה לומר לילדים, איך להרגיש שהמורה אוהבת אותך. קודם כל, לפני שבאים, אם יש שאלות אפשר לשאול.

מורה: קשור גם לזה שבסוף שנה שעברה היו הרבה דיונים והרגשה מהצוות שיש כאן נסיון לבית ספר שתורגש האהבה והערכה של הדרך, והיה קצת תסכול של רצון לכלים, לגבולות, למשמעת. סוף שנה שעברה דברנו על זה והיה כיוון – האוירה בסוף שנה שעברה – ללכת השנה יותר על כלים, גבולות, כמו בית ספר נורמלי, שקצת מפחדים מהמורה.

הרב: אמרנו שחן ר"ת חסידות-נגלה, קודם חסידות ואז נגלה. חושבים נח, נגלה-חסידות, אבל "מצא חן בעיני הוי'" – בעיני ה' קודם חסידות ואז נגלה, אורות ואז כלים. שיהיו שמחים, וגם הכלים יהיו שמחים.

המנהלת: שמתי לב למשהו, לא קשור לנושא. הרב דבר על בעלי תשובה שיחלשו על כל העולם. בהחלט בבית הספר שלנו בעלי התשובה חולשים. אני מרגישה בכלל אצל הורים, ובפרט אצל בעלי תשובה, שיש הרבה פחד – מה יקרה עם הילדים כשיגדלו, ואם חלילה ירדו מהדרך וכו'. איך מתנהלים עם הפחד הזה?

הרב: אמרנו שהכל צריך להיות אהבה. זה בדיוק מה שאמרנו – הכל אהבה, גם היראה היא ביטוי של אהבה. לא צריך להיות פחד אחר, כמו שהבעל שם טוב אמר – לא לפחד משום דבר, רק מה', והוא התכוון שהפחד מה' הוא בעצם אהבה. אין בכלל פחד, כל הפחד – יצחק, הכל הופך להיות צחוק.

המנהלת: לעזור להורים להגיע למקום של בלי פחד?

הרב: כן, בפרט אם בעלי התשובה שולטים כאן אין מה לפחד, הם הכי מבוקשים (תרתי משמע).

מורה: מבחינת הספק של חומר, מצד אחד מורה רוצה להיות רצינית, להספיק כמה שיותר, ומצד שני רוצה הרבה חסידות ולהתעמק. מה היחס במתח הזה?

הרב: העיקר לא להיות לחוץ. טוב שיש אתגר, אבל לא להיות לחוץ – כמה שמספיקים.

ה. "כמים הפנים לפנים" – להרגיש את האהבה

שמעתי שיש עשרים ילדים שרוצים להתקבל לגן בירושלים אבל אין מקום [ברוך ה']. ברוך ה', אבל זו בעיה – צריך לטפל.

מנהלת הגן (אורה מימון): מנסים לפתוח עוד תקן, או לפחות להכניס למבנה הקיים עוד 15 ילדים.

הרב: צריך להתרחב, "הרחיבי מקום אהלך".

מנהלת: אני בעד..

הרב: קדימה.

מנהלת: בשנה הבאה בע"ה.

היום יום ראשון של מכינת "תורת חיים" בכפר חב"ד. נשיר יחד עם הילדים "אני לדודי ודודי לי".

לאהוב ("אני לדודי") וכך להרגיש שאוהבים אותי ("ודודי לי")

איך קוראים לילד הזה? אתה יודע מה פירוש "אני לדודי ודודי לי"? מישהו יכול להסביר לי? "אני לדודי" פירושו שאני אוהב את ה', ומה זה "ודודי לי"? שה' אוהב אותי. איך מרגישים? ה' אוהב אותי זה כמו שאבא ואמא אוהבים אותי וכמו שהמורה אוהב אותי – איך מרגישים את זה? כל אחד רוצה להרגיש ש'אוהבים אותי', איך מרגישים שהם אוהבים אותי – אבא ואמא והמורה וה'? מישהו יודע? זה מה שכתוב, "אני לדודי ודודי לי" – שכמה שאני מרגיש שאני אוהב אותך, שאני אוהב את ה' ושאני אוהב את אבא ואמא ושאני אוהב את המורה, ככה אני מרגיש שהמורה אוהב אותי ואבא ואמא אוהבים אותי וה' אוהב אותי. זה מה שצריך לעשות בחדש אלול, להרגיש מאד חזק כמה אני אוהב את ה', ואז מרגישים שה' אוהב אותי מאד-מאד.

"כמים הפנים לפנים" – לימוד של חדש אלול

קוראים לזה "כמים הפנים לפנים". מישהו פעם הסתכל במים? צריך בחדש אלול, דבר טוב בגן בחדש אלול יצאו לאיזו בריכת מים, להסתכל שם וללמוד את הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ולהסביר מה שהסברנו עכשיו – שכמה שאני מרגיש שאני אוהב אותך, ככה אני יכול להרגיש כמה אתה אוהב אותי. תמיד ה' אוהב אותי, תמיד ההורים אוהבים אותי, אבל בחדש אלול צריך להרגיש זאת חזק, וכדי להרגיש חזק שה' אוהב אותי אני צריך לעורר את ההרגשה כמה אני אוהב את ה', את אבא ואמא, את האחים שלי, את המורה שלי. זה הווארט של חדש אלול לכל הילדים החמודים. שתהיה לכל הילדים שנה טובה ומתוקה.

נגנו "כתיבה וחתימה טובה".

שתהיה שנה טובה ומתוקה ושיהיה כיף לכל הילדים – שכל השנה יהיה כיף ללמוד תורה. [ילדי המכינה יצאו].

ו. שו"ת עם צות הגן

המנהלת: רצינו השנה קצת יותר לשים דגש על חולין על טהרת הקדש. יותר לחדד את הענין, איך אפשר להכניס זאת לגן. ישבנו עם גננת רוטציה, שמחליפה את כל הגננות, ואמורה ללמד טבע. קצת עברנו על סדר היום של השנה ולקחת את כל הנושא של טבע מתוך פרק שירה. מעבר לזה חשבנו אם אפשר קצת יותר לחדד את הנושא הזה.

הרב: כעת אמרנו שרוצים לראות את הבריכה, לראות "כמים הפנים לפנים" – זה שיעור טבע מצוין, שאף אחד לא מבין בדיוק איך אני רואה את הפנים שלי בתוך המים. להסביר את זה. זה לקחת נושאים ממש מהתורה – כמו כאן, משהו מתוך הפסוק – ולפתח אותם.

מנהלת: עיקר הקושי הוא בנושאים שבדרך כלל מלמדים אותם בגן, ואז אנחנו לא יודעים איך לעשות קדש – נראה מלאכותי. למשל, כמו בנושא של טבע, אנחנו לא יוצאים מהתורה ומלמדים, אלא מחפשים את הנושא שצריך ללמד – כמו שסביב ר"ה מלמדים על הדבש – ואז סומכים אליו פסוקים.

הרב: דבש זה להביא את הילדים לכאן, ל"מאחורי הדבש"... השאלה איך מעבירים את זה כאן. כמובן, הדבר הכי חשוב אצלנו הוא פרק שירה – יש חיות ויש פסוק. כל דבר אומר את הפסוק שלו. אפשר ללמוד גם ענינים במעשה בראשית מהפסוקים. הרי הרבי והרבנית קראו לנושאים אלה "נפלאות הטבע". אפשר גם לקחת משם, וגם שזה יהיה השם – שלפני המלה טבע תהיה המלה נפלאות, "נפלאות הבורא". לא להדגיש את הטבע, אלא כבר להמתיק אותו בביטוי "נפלאות הבורא".

גננת: השאלה היא אם להעמיק בכל הנושאים האלה, לעשות יסודי, או רק שטחי. כשלומדים על השמן בחנוכה, להסביר את כל התהליך, או רק מה שממש בזיקה לקודש.

הרב: "מאחורי הדבש", איך הדבורים מייצרות את הדבש, זה טבע. איך מייצרים שמן – זו טכנולוגיה, לא צריך מדי להאריך. קדמת הטכנולוגיה היא לא בדיוק טבע, לא נפלאות הטבע. אישית זה פחות מענין. למי שיש חוש ב'איך עושים'. יש טבע – שמראים ממש, שהשמן צף על גבי כל המשקים וכו'. את זה לעשות – דברים יפים מאד. עם הסבר. יש מאמרים שלמים של חסידות מה זה ששמן צף על גבי מים ויין.

גננת: הענין בפרק שירה, כשלוקחים מה הפרגיות אומרות – אומרים פסוק אחד, ואחר כך מדברים הרבה יותר על הטבע שיש בזה. מי השפחה ומי האדון פה? עושים טובה שאומרים פסוק אחד, ואחר כך עיקר הנושא הוא הטבע. איך אפשר לעשות זאת.

הרב: את עובדת עם חומר מוכן?

גננת: ניסינו לשבת עם המחליפה, לקחת גם מהניגונים שהרב הלחין בפרק שירה – לא הכל – ומתוך זה לצאת. לעשות לפי חדשי השנה, מה שקשור לחדשים. אם היא מלמדת את הפסוק ואפילו את הניגון, אבל אחר כך עיקר הבשר הוא ללמד את הטבע שיש בזה.

הרב: מאיפה החומר שמלמדים?

גננת: חומר רגיל.

הרב: כל הרעיון שכל החומר יהיה שלנו.

מנהלת: איך אפשר לעשות זאת?

הרב: לשם כך יש למשה גנוט את מכון רקיע. צריך לבדוק מה בדיוק מתוכנן שם. יש את האגף של צורות בחשבון – זה עוד לא טבע אלא מתמטיקה, ודאי גם אמור להתחיל מהגן. אפשר לבנות עם קוביות וכל מיני דברים.

גננת: עשינו כמה צורות לתלות על הקיר. לומדים בגן 1‑10.

הרב: גם בזה יש הרבה דברים. יש לאבן עזרא ספר שלם, "ספר האחד", על המספרים מ‑1 עד 9.

גננת: יש נושאים שצריכים ללמד בגן.

הרב: מה הכוונה צריכים?

אורה: נושאים שבאופן טריוויאלי מלמדים בשאר הגנים, השאלה אם להתלבש עליהם או דברים אחרים.

הרב: זה בדיעבד. הלכתחילה הוא ליצור הכל לבד, חומרים שלנו.

מנהלת: אז הטבע הוא ספר יצירה?

הרב: ופרק שירה. להתחיל ללמד חשבון לפי השיטה שלנו זה הרבה, משימה גדולה. אפילו הדבר הכי פשוט, להראות לילד שאם יש לי שש מטבעות אז אחת נכנסת באמצע בדיוק – ולא יכול להיות שום מספר אחר – וכך להסביר את סוד השבת. אתה עושה את זה?

מלמד: לא נגענו בכל הצורות וכו', מספרים צורניים. לשנה הבאה התחלתי להכין כמה דברים.

הרב: לעשות מספרים צורניים עם מטבעות זה כיף. כל הצורות – הכי טוב לעשות ממטבעות שוות.

מנהלת: מה שעשיתי להם השנה הוא חוברות עם מספרים. גם יש לוח עם דברים – כפה אחת, שתי ציציות וכו'.

הרב: יודעים את "אחד מי יודע"? זה צריך להיות הבסיס. אם כבר, מה שאמרת, ציציות צריכות להיות 4. 2 פמוטות שאמא מדליקה. צריך את הדבר הכי בסיסי.

מלמד: דברתי עם ר' משה גנוט על הענין של מספרים לילדים. הוא אמר שמאד חשוב לתת להם כמה שיותר לספור דברים.

הרב: נכון, ואם רוצים שיהיה קדש – מיד לספור אותיות. אפילו בלוח של האלף-בית, עד שגומרים את המכינה יודעים לקרוא?

מלמד: בע"ה כן, אלא אם כן יש בעיות מיוחדות.

הרב: צריכים לדעת שיש 22 באותיות, אבל בלוח יש יותר – בּ ו-ב וכו'.

מלמד: בשיעור האחרון היה 35.

הרב: בלוח אין הכל. אבל צריכים שיכירו כב אותיות בטהרה – בפלקט של "אמת למד פיך" – בלי הכפולות. אחר כך צריך להוסיף עד 35.

מלמד: לעשות פלקט של שני מספרי חשמל?

הרב: ודאי. זה מה שעשינו בשיעור האחרון.

מלמד: על זה להוסיף טעמי המקרא? אחרי ה‑35, בשיעור יב תמוז הרב הזכיר את הטעמים – לא זוכר אם כן או לא, גם שיכירו את הצורה שלהם, או סתם ק"ש עם טעמים? גם משהו שצריכים לראות את הצורה ולעשות דברים.

מלמד: הבנו פעם משום מה שלא ללמד טעמים.

הרב: אנחנו לא בשיטה שהכל בטעמים – יש שיטות כאלה. לא שאנחנו מאמצים זאת כעיקר, אבל חשוב.

מלמד: ילד שיודע לקרוא בלי ניקוד ויודע כתב רש"י – יש כוכבים כאלה – וכתב יד. להתחיל ללמד אותם טעמים?

הרב: אפשר. אבל מה שדברנו הוא על קריאת שמע. צריכים תכנית של כל בית הספר, לא חושב שהגן הוא הגיל המתאים לטעמים.

מלמד: ילדים מוכשרים?

הרב: אם אין לו מה לעשות שילמד טעמים – לבריאות...

מנהלת: ילד שמתחיל לקרוא ורוצה להתחיל ללמוד תוכן – ממה מתחילים?

הרב: קודם, גם הבנות המסיימות קוראות?

מנהלת: טרם. הכנסנו השנה מורה לקריאה, אבל לא הגיעו עדיין לרמה הזו. מאמינה שהשנה יהיה יותר יסודי.

הרב: דברנו קודם על שויון – שוין בקומתן – גם הבנות צריכות לדעת קריאה בסוף השנה.

נחזור רגע לפרק שירה ולטבע. עושים פעם אחת טיול לגן החיות התנ"כי?

מנהלת: השנה לא עשינו. שנה שעברה כן.

הרב: צריך מדריך, מישהו שיכול לומר על כל דבר משהו תוכני.

גננת: מה לגבי סיפורי תורה? השנה למדתי סיפורי תורה, לפי סדר התורה ולא לפי סדר הפרשות. היה חסר – מגיע שבוע של עשרת הדברות ובקושי מזכירים. מצד שני, הפוך גם לא שייך כל כך – רק בפרשה לא מספיקים ללמד. אי אפשר להספיק את פרשת בראשית בשבוע.

הרב: אז לוקחים כל השנה בראשית וזהו. אפשר ללמד בכללות מי זה משה רבינו ואהרן וכל המשפחה, אבל סיפורים ממש אפשר להתמקד בחומש בראשית. חומש בראשית בכלל מכונה "ספר הישר", סיפורים של האבות – עיקר סיפורי התורה הם בחומש בראשית.

מנהלת: גם במכינה ללמד לפי סיפורי תורה?

הרב: היא אומרת שהיא לא מספיקה הכל. לא יודע כמה אתם מספיקים.

מלמד: מספיקים.

הרב: יפי. זה קטנות וזה גדולים, שני גילאים שונים.

מלמד: היה לנו איזה רעיון, אפשר לקרוא לו טבע, ללמוד אמ"ש וכו' – כל העונות וכו' לפי ספר יצירה.

מלמד: אני למדתי עם הילדים קצת את היסודות.

מלמד: עוד נושא. אבל נסיתי ללמד את מעגל השנה – כבר לומדים, אבל לעשות רציני ולשנן – את כל העונות והחדשים והחושים.

הרב: בתלמוד תורה עשו משהו מסודר של כל החדשים בחוברת.

מלמד: ראיתי את החוברות. אנחנו חשבנו על משהו כללי, כמו שעון לכל ילד, עם מחוגים על החדשים וכו'.

מלמד: הרעיון שהילדים יתרגלו את זה כל הזמן. שיהיה בגן ולכל אחד בסוף בבית שעון לפי דרגות – כל פעם נוסיף חוגה. בהתחלה חדשים, אחר כך שבטים וכו', כולל בסוף גם שעה. ללמוד את כל מושג הזמן – כל מושג השנה.

הרב: בסדר, מצוין.

מלמד: התחלנו בתחלת שנה והפסקנו. ילדים בגיל הזה לא כל כך יודעים הבדל בקר לצהרים אפילו.

הרב: לגבי הספירה, ב"נפלאות מתורתך" יש מאמר שעיקר הספירות בתורה הן ספירה של זמן.

מלמד: היתה לנו שאיפה שילד בסוף המכינה ידע לכוון שעון – מה השעה, מה החדש, מה השבט – ולקרוא את זה (אפילו אם לא לזכור).

הרב: מצוין.

מנהלת: דברנו על מישהו שמסיים את הקריאה ואין לו מה לעשות. מי שכבר יודע לקרוא טוב, מה השלב הבא? מה להתחיל איתו? פרקי אבות? חומש? מסכת ברכות?

מלמד: אני השנה למדתי משניות סוכה.

הרב: חומש הוא ילמד בהמשך. אם ממש ללמוד משהו – פרקי אבות, כי אפשר גם ללמוד וגם בלי סוף לחשוב על המוסר השכל של זה.

מנהלת: ולתרגל בחומש ויקרא? היה משהו שאם מתחילים את הקריאה להתחיל בויקרא.

הרב: זה המנהג בהתחלת חומש. יש כאלה שרק מתחילים את ההתחלה ואחר כך חוזרים לבראשית. אבל שוב, זה כבר לימוד חומש – לכאורה שייך לחיידר. אצלכם בהתחלה, פרקי אבות זה טוב. אפשר בתוך התורה, למשל לשנן את עשרת הדברות. אפשר לקחת את הפסוקים הבסיסיים בספר "כלל גדול בתורה" ולעבות את זה – לקחת דברים בסיסיים מתוך החומש ואותם לשנן, שיקראו וילמדו, אפילו בעל פה. זה יכול להיות טוב.

מנהלת: קודם את זה או פרקי אבות?

הרב: אולי ביחד.

מלמד: בתור מלמד, אני לא עובד על שינון. זה לא קריאה – גם קטנים יכולים לשנן.

הרב: פרקי אבות זה ממש ללמוד משהו עם מוסר השכל. זה ראש אחר לגמרי. זה שני ראשים. צריך גם את זה וגם את זה. מה שכן אפשר לעשות. אם רוצים משהו ששייך לפרשת השבוע – ולאו דווקא סיפור – אפשר לקחת מצוה אחת. למשל, בפרשת כי תצא, יש הרבה מצוות. אפשר לקחת מצוה של השבוע מתוך הפרשה. בבראשית אין מצוה בכל פרשה, אבל ברגע שמתחילים שמות כמעט בכל פרשה יש מצוה. למשל, אם רוצים מצוה של פרשת כי תצא – הכי ציורי, שגם אפשר לקשר לטבע, היא מצות שילוח הקן. מלמדים על קן צפור, ואפילו מנסים לראות ואולי לקיים את המצוה. יש הרבה דברים. מצוה היא רצון ה' – שיתרגלו למצוות, שיש תרי"ג מצות בתורה.

גננת: לגבי התורה – יש לי שני גילאים, טרום-חובה וחובה, אז כל השבוע היו ספורי תורה וביום ששי נושא מהפרשה. השאלה אם לא מבלבל – מצד אחד סיפור בהמשכים ובסוף פרשה. עשיתי תיקיה מיוחדת לפרשה.

הרב: בבראשית זה בעיקר סיפורים, אבל אחר כך בעיקר מצוות. גם להחדיר לראש של הילד שיש מצוות, לעשות את זה מענין ומושך.

גננת: להשאיר את שני הדברים, גם ספורים וגם פרשה?

הרב: זה רק יום ששי. את עושה דף קשר? כדאי שהילד ידע משהו מהפרשה.

גננת: וזה לא מבלבל?

הרב: כל השבוע יש את הסיפור ויום ששי הוא משהו מיוחד.

גננת: בדרך כלל אנחנו בלחץ לגמור את בראשית עד פסח, כי אז צריך לעבור לספר שמות. השנה מעוברת, אז יש זמן. בכל אופן, בעלי אמר שעדיף ללמד יותר בנחת, לספר לאט. נכון?

הרב: ודאי, לא צריך להיות לחוץ. אנחנו לא בעד לחץ. למה לסיים לפני פסח?

גננת: לפני אדר, כי רוצים לדבר על פסח יחד עם חומש שמות – אותו ענין.

הרב: אם לא גמרת את בראשית וכעת רוצים לספר על פסח – בסדר, אם לא גמרת. לא נורא.

גננת: לא צריך רצף, לגמור חומש ולהתחיל חומש?

הרב: בגן אין זה הכרחי. אם זה יוצא, משתדלים, אבל העיקר שיהיה בנחת.

בכלל, לגבי מה ששאלו על מה ללמוד – דברים שכדאי לדעת אותם. יש לנו 'תיקון' לפי הספירות מה הדברים שכדאי שכל אחד ידע בעל פה: עשרת הדברות, מעשה בראשית, מעשה מרכבה (לא הכל שייך לילדים), שירת האזינו (המגיד רצה שכולם ילמדו את שירת האזינו בעל פה) [גם בנות?] למה לא?

מלמד: כל הדברים האלה קשה לשנן בלי טעמי המקרא.

הרב: בעשרת הדברות יש ארבע רמות, עתיק ונוקביה ואריך ונוקביה – טעמים עליונים ותחתונים של יתרו ושל ואתחנן. מתחילים בפרשת יתרו בטעם תחתון (טעם עליון הוא רק בצבור), אם הילדים שייכים לטעמים – אם עדיין לא, רק את עשרת הדברות בעצמן.

מלמד: כמו כל ניגון ששומעים.

הרב: באמת אחד הדברים ללמוד הוא תרי"ג מצוות. יש דברים שלא בדיוק מתאימים לילדים ב'תיקון' הנ"ל, כמו ספר יצירה (ב"חסד לאברהם") – אם כי שיש בו משפטים קצרים שכל אחד יכול לקלוט, אבל לאו דווקא בגן. יש פרקי אבות, יש מצוות. בתוך תהלים אמרנו לשנן את פרק קיט. מתוך הסדור – קבלה וחסידות – פתח אליהו (אחרי זה אפשר כמובן לשיר ידיד נפש, לא רק בערב שבת – זה ניגון שכדאי לדעת ולהתעצם עם המלים). אחר כך – לפי סדר הספירות – שיר השירים (גם לא מתאים לילדים). אחרון חביב – פרק שירה, מלכות. בפרק שירה יש הרבה חומרים – רק מישהו צריך לעבד אותם. למשל, על המדבר דברנו באריכות. פעם עשיתם טיול למדבר?

מלמד: יש לנו חורשה מאחורי הגן, ומתבודדים שם הרבה. למדבר עוד לא הגענו.

הרב: יש מדבר יהודה, לא צריך רחוק בשביל הגן. יש המון חומר על שירת המדבר. בפרק שירה שרים רק דברים טהורים, אבל יש גם המון חומר על שירת החתול וכו'. רואים חתולים, מה אפשר לעשות – חתולים מסתובבים.

מנהלת: על שאר החיות הלא-טהורות גם מלמדים?

הרב: אם הולכים לגן חיות ויש תוכן – כן.

גננת: עד כמה צריך להקפיד בחוברות עבודה שתהיינה חיות טהורות. יש חוברות בחשבון או אותיות שהרבה פעמים רואים ציורים לא טהורים.

הרב: לא טוב. כל הבעיה שאנחנו כפופים להכתבות של גורמים אחרים.

מנהלת: אני מנסה להוציא כעת חומר על אותיות. הוצאנו שנה שעברה חשבון.

מלמד: שוב, מבחינת לימוד – כמו נפלאות הטבע – לקחת חיה מופלאה, כמו גמל, שיש לו תכונות שה' ברא.

הרב: ברגע שלומדים על זה – זה בסדר גמור. הכי טוב לראות אותו חי, יותר טוב מתמונות.

מלמד: אני מלמד את הילדים לקרוא, ומחליף את דרור פעם בשבוע. התחלנו ללמוד על יסודות – כמה שיעורים על מים, כמה שיעורים על אש וכו'. עשינו כל מיני תופעות, ניסויים במים, תמונות של מאגרי המים השונים.

הרב: לפני שבאת אמרנו שחדש אלול הוא מבצע של "כמים הפנים לפנים" – לראות ולהסביר.

מלמד: יש בזה תועלת?

הרב: כמה שאפשר, לקשר את זה לתורה.

מנהלת: צריך אולי לשבת על איך להוציא את זה מהתורה, מהחומש.

גננת: מבחינת האותיות, השנה למדתי אותן באופן מקיף את "אמת למד פיך" – כל האותיות בשיר. השאלה אם להכנס יותר או שישאר מקיף.

הרב: לשם כך יש את החוברת [גננת: היא בשבילי]. כן, כדי שמתוך זה תלמדי אותן. למשל, "אמת למד פיך" – ללמוד על מדת האמת. בחוברת, חוץ מ"אמת למד פיך", אחרי כל ההסבר ניר סכם באיזה משפט. את הרוח של כל משפט ברור שצריך להעביר.

מנהלת: את זה אפשר לעשות אולי גם במכינה.

הרב: לא דברנו על הריתמיקה. יש מורה?

מנהלת: כן. היא צריכה להגיע פעם בשבוע.

הרב: כל יום שרים בלעדיה?

מנהלת: הגננות והמלמדים שרים.

הרב: וכשהיא מגיעה פעם בשבוע, מה הסדר?

מנהלת: חצי שעה בכל כתה.

הרב: ומי בוחר את השירים שהיא מלמדת?

מנהלת: בגדול כוונתי אותה לניגוני חב"ד או ניגונים של הרב. באופן כללי היא בוחרת את השירים, אלא אם כן יש דברים מסוימים שאנחנו מבקשים ממנה.

הרב: ככה בכל הגנים? חצי שעה בשבוע?

מנהלת: כן.

הרב: לפי תקן?

מנהלת: לא, ככה מקובל.

הרב: אבל כל יום יש הרבה שירה?

מנהלת: כן, הגננות שרות הרבה.

מלמד: שייך שריתמיקאית תכנס למכינה? הם גדולים.

הרב: עדיף שגבר.

מלמד: גם מצד החינוך לקדושה, זה כן כבר משהו שצריך – גם אם לא להקפיד – לדאוג קצת.

הרב: כן.

מלמד: זה התחיל מהם. הם הביעו מחאה...

הרב: מי בקהילה מנגן על כלי? צריך להביא...

שתהיה שנה שמחה, שנה טובה ומתוקה. וצריך לתכנן להמשיך מדי פעם להביא אותם לכאן.

ז. שו"ת עם צות אולפנת מעלה לבונה

דובר על תוכנית בוגרות שנה הבאה.

הרב: נאמר לחיים, שיהיה בהצלחה. זה מתבקש. צריך לדאוג לפירות.

הרב גדי בן-זמרה: הבעיה היא כלכלית. מי שירצה להשתתף מכחותינו יצטרף להסתפק במועט – לא התקציב של תורת הנפש. הכוונה לעבוד על זה לתשע"ה – נראה אם יצליח.

הרב: בע"ה שיצליח. מה לומדים בהלכה?

הרב גדי: לקחתי את הספר של הרב מלמד, פניני הלכה – בעיקר לומדים על תפלה, כרך של תפלת נשים. מאד מסודר, שיטתי וידידותי. חלקים גדולים מכל הלימוד בממ"ד עוברים ללמד את הספרים שלו. נכנס יותר ויותר לתכניות הלימודים.

הרב: מה עם לימוד הלכות צניעות?

הרב גדי: קודם כל, לומדים זאת בכתה ט'.

הרב: מה מלמדים? איזה חומרים?

הרב גדי: הכנתי בזמנו דפי לימוד.

הרב: מפיצים את החוברת על איסור נגיעה?

מנהלת האולפנא (נורית בן זמרה): אני מלמדת את זה בכתה יב, במסגרת "הבית היהודי".

הרב: אז כל בת מכירה את זה?

מנהלת: כשהיא גומרת כן. לא יודעת אם אפשר לעשות מבחן, אבל אני מעבירה.

הרב גדי: בכתה יב יש שיעור "הבית היהודי", פעם בשבוע.

מנהלת: הרבה מיין משמח, ברית הנישואין וכו'.

הרב: יש לכל בת משפיעה?

מנהלת: אישית, ודאי שלא. יש משפיעה לכל כתה.

הרב: אין כזה דבר שבת תבחר לעצמה משפיעה.

מנהלת: בבית המדרש יש חברותות בין הכתות והרבה פעמים נוצר קשר מעבר. חוץ מזה, יש משפיעה כתתית, שגם נמצאת – בוגרות שלנו שמעבירות להן כקבוצה פעם בשבוע וגם בבית המדרש. משפיעה אישית – יש קשר בין בנות בתוך האולפנא. צריך רצון.

הרב: כמובן, אבל זה גם משהו חינוכי – שנמצא בתודעה, שיש ענין שלכל בת תהיה אשה בוגרת, מהצות או לא מהצות, שהיא משפיעה שלה. שידעו שיש כזה דבר, מבצע "עשה לך רב".

מנהלת: שנה שעברה המחנכת של השמינית נסתה ליצור משהו כזה בתוך הכתה.

הרב: זה גם רעיון טוב.

מנהלת: התחיל באלול, שיח בעבודת ה'.

הרב גדי: הציור שלי שאם תקום המדרשה – הבנות הבוגרות תהינה משפיעות.

יש מציאות מתחלת האולפנא של קבוצת בנות חזקות, שמשתתפות בכל הפעילויות, והחידוש שאף שהן מיעוט מספרי הן בהחלט המוקד והציר המרכזי שקובע את האופי של המקום.

הרב: יש התייחסות מיוחדת אליהן?

הרב גדי: שום דבר.

הרב: יש תחושה שיש להן אחריות לגבי הכלל?

מנהלת: לפעמים דברנו על זה. לא משהו מובנה.

הרב גדי: זה גם משהו מאד עדין. יש להן מספיק קליפת התנשאות שצריך לטפל בה – לא צריך להגביר את זה. גם ענינית זה לא נכון. זה קורה בדרך ממילא. בסך הכל, ברוב השכבות, המרקם שנוצר שהן באמת הלוז שמשפיע על האופי בכלל.

לגבי קבוצת הבנות הזו: כולם מבינים שצריכים ללחלח את החיים במשהו יהודי, אבל היהדות נתפסת כמשהו מעשיר ולא כמשהו קיומי. איפה שמרגישים שהיהדות היא כן משהו קיומי, וממילא זה דורש טיפוח ושמירה ואבחנה, הרבה פעמים הבידול מצטייר כמשהו נורא עצבני. אצל הבנות זו תופעה שאני מרגיש אותה. אותן בנות – לפחות בהתחלה, מתמתן כשמתבגרים – שהניצוץ היהודי חי בתוכן, הצורך בבידול, להרגיש שאני צריך לשמור על היהדות, מגיע ממקום נורא עצבנית, וממילא זה בא עם הרבה שנאה, גם לגוי וגם ליהודים שבצד השני. השאלה איך מצליחים לתמרן.

הרב: הנושא השנתי שהזכרתם קודם הוא מאד יפה, אבל לדעתי נושא שנוגע למה שדברת – נושא שנתי של חן, 'חן יהודי'. רבי נחמן אומר שהסממן של הגלות הוא גלות החן – שהחן של האידישקייט, של היהדות, נעלם. קודם היה כאן בית ספר יעלת חן, הבנות מירושלים, ודברנו על השם "יעלת חן" – שהתורה שלומדות מעלה חן על לומדיה. חן פירושו שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. לא רוצה לחזור על כל מה שדברנו קודם, אבל חן היא מלה מאד חשובה – לכל יהודי, ובפרט לבנות. בת צריכה להיות בת-חן.

כעת דרשנו שבמוסד חינוך חן הוא ר"ת חסידות-נגלה – ביטוי בחב"ד, שאלה שני המקצועות בישיבה. אם שמים את הנגלה בהתחלה זה נח, מתחילים נח, אבל הוא "מוצא חן בעיני הוי'" – מגיע לכך שצריכים להקדים את החסידות. מתהפך – קודם נגלה-חסידות, ואחר כך הוא מוצא את האמת הצרופה שצריך להיות "חן בעיני הוי'", חסידות-נגלה.

בכל אופן, הענין של חן – חן יהודי, חן של בת – אפשר להקדיש לו שנה שלמה. אני חושב שזה יעזור לפתור את הבעיה הזו. מישהו עצבני לא מוצא חן. אי אפשר להיות לחוץ ועצבני. גם אי אפשר לשנוא יהודים – גם שהם לגמרי בצד השני של המתרס. זה ודאי לא מוצא חן. מה שאמרת שיש דברים מעשירים ודברים קיומיים – חן הוא לא תוספת, לא העשרה. צריכים להציג שחן הוא משהו עצמי, משהו קיומי – קיומי בלי עצבים.

מנהלת: הבנות עברו תהליך. אם בתקופת הגירוש הן היו לוחמניות...

הרב: גם רציתי לומר. הלוחמנות של הבנות היא אימוץ של תכונה גברית יותר, והחן מאזן אותה – צריך לשמור על החן הנשי. האמת שהכי מוצאת חן היא הצניעות, רק שצניעות היא מלה קשה – דרישה – וחן הוא משהו נחמד. בסוף צריך להבין שמה שבאמת מוצא חן הוא הצניעות.

הרב גדי: אז שהרב יסביר... אני מניח שהמחנכות מתמודדות עם זה השכם והערב, תשמחנה לשמוע.

מורה: איך אתה מעורר שהצניעות תמצא חן בעיני הבנות? אנחנו מצליחות לראות שזה מוצא חן, אבל כשאנחנו מנסים למשוך בת לצניעות זה ממש לא מוצא חן. היא דווקא מוצאת חן בתכונה יותר גברית של יציאה החוצה וכו'.

הרב: למדנו לאחרונה, לגבי ט"ו באב, על משפחות הבנות – מיוחסות, יפיפיות, עשירות ועניות. הקבלנו לפסוק "אל יתהלל החכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". אפשר לקבל את זה מהכתוב. הווארט היה שהיפיפיות הן כנגד הגבור, לפי סדר הספירות – מיוחסות הן "חכם בחכמתו", יפיפיות "גבור בגבורתו", עשירות "עשיר בעשרו" ועניות "כי אם בזאת יתהלל המתהלל". בכל אופן, הווארט היה שהגבורה שייכת ליפי – בת שרוצה להיות גבורה, הגבורה הפנימית שלה היא ביפי שלה. היפי שלה – היפי האמתי, הצנוע, מה שקראנו חן – הוא הגבורה שלה. בת צריכה להבין ששמירה על היפי שלה, החן שלה, היא הגבורה שלה. יש כמה מאמרי חז"ל שאומרים זאת.

כמו שעשיתם טיול ביפו, עשיתם פעם טיול למאה שערים?

מנהלת: כל שנתיים.

הרב: צריך רק טיול לראות בנות קטנות שם, עם שני צעפאלאך, הולכות ברחוב. לפחות לפני כמה דורות שאני זוכר, זה היה החן הכי נחמד.

הרב גדי: כשהן קטנות דייקא... הבנות לא מתרשמות שם כל כך.

מנהלת: הן לא מתרשמות מהעומק החסידי. בטישים כשהן מדברות עם בנות הם שומעות על מנהגים.

הרב: אני מדבר רק על המראה של הבנות הקטנות. זה לא מרשים?

מנהלת: היו לנו מספר בוגרות שנשארו שם, אבל מעטות. מצא חן בעיניהן עצם השמירה.

הרב: אני מדבר רק על חן.

השאלה ששאלתם איך עושים שה‑25 תהיינה יותר רגועות?

הרב גדי: וגם לצד שני – איך 'מחממים' עוד בנות. לא אומר שחופף בהכרח שלבנות הטובות יש עצבנות.

מנהלת: תהליך יפה בשנים האלה שהן לומדות אהבת ישראל, לאהוב מי שנראית אחרת, ויש להן כלים לשוחח עם בנות אחרות.

הרב גדי: יש משהו שמתעגל במשך השנים. מה שיותר מטריד אותי הוא הצד השני – איך מצרפים ומגדילים את הענין. לצאת מנקודת ההנחה, שמי שאומרת שהיא מיוחסת כנראה היא לא יפה – צריך נקודת הנחה שכולן יפיפיות.

הרב: זה מה שרוצים.

מורה: בגיל ההתבגרות הדבר הכי טבעי אצל נערה הוא התעסקות במראה ובלבוש – זו ההתנערות הכי בסיסית.

הרב: לכן צריך חוש ביפי אמתי, בחן אמתי.

הרב גדי: איך מפתחים אותו?

הרב: עושים אותו הנושא של השנה...

מורה: מה התוכן של זה?

הרב: נושאי הבית היהודי ודאי שייכים בחלקם לכל הבנות – אפשר לבנות את התודעה מהתחלה, מכתה ט'. חן יהודי, יפי יהודי. יש "שקר החן והבל היפי" ואז "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי שלה. יראת ה' הופכת את השקר לאמת, שיהיה 'חן אמת', ואת ההבל לממש, שיהיה 'יפי ממשי'. מה בדיוק זה אומר? זה בהחלט נושא שצריך לפתח. כתוב "אילת אהבים ויעלת חן". קודם הסברנו ש-אילת שוה אמת ו-אהבים שוה חן – לכן זה מוקש בפסוק "... אהבים ... חן". התורה היא "אילת אהבים" והיא "יעלת חן" – מקור של אהבה ושל העלאת חן. יש לנו ספר שלא יצא לאור שנקרא "שבעים פני חן" [הראשון?], מתקופת "סוד הוי' ליראיו". יש בלי סוף מה ללמוד על חן.

הרב גדי: שהרב יגיד לנו משהו מסוד השבעים...

הרב: כמו ראשי התיבות שאתה אמרת, יש שתי נשים – חלאה-נערה. ללמוד על חלאה ונערה זה שיעור אחד. זו דוגמה, אחד משבעים פני חן – יש שבעים צירופים כאלה בתנ"ך. שני מקלות – חובלים ונעם. יש בנות חובלות ויש בנות נעימות... בלי נדר, אם תעשו מזה נושא שנתי נחשוב על זה יותר, על התכנים[2].

מנהלת: הרב יכול להעביר על זה בי"א חשון, לבנות ולאמהות.

הרב: אחד משבעים פני חן הוא הקשר בין אם ל-חן – יש יום ה-אם ויום ה-חן. יש מלך אחד שמלך מגיל אם והוא מלך 17 שנה ונפטר בגיל חן – רחבעם (שהיה ראוי להיות משיח, בן דוד ושלמה, רק שבמקום להמשיך לעלות הוא התחיל לרדת). הוא סוד ה-אם וה-חן. באמת קשור ליום ה-אם. הוא בן שלמה ונעמה.

הרב גדי: שהרב יגיד משהו שנתחיל את השנה...

הרב: כתוב שמהספירות, הספירה שיש בה את אותיות חן היא נצח. הרבה פרקי תהלים מתחילים "למנצח", זו המלה המיוחדת לספר תהלים. נצח הוא חן צדיק. על "הצנע לכת" אנחנו דורשים הצדיק-נע. עיקר הצניעות הוא לא רק הלבוש אלא התנועה, איך בת הולכת.

הרב גדי: הרב הציע בזמנו שכך נבחן את הבנות לאולפנא.

הרב: יש הליכה ברגל שמאל והליכה ברגל ימין, "הלך בתם ילך בטח" – ה"בטח" הוא ההליכה ברגל ימין, הנצח. צריכים להתחיל את השנה ברגל ימין. רגל ימין היא נצח ונצח הוא החן של הצדיק. ככה צריך להתחיל את השנה, עם חן של צדיק, וממילא יהיה "דידן נצח" – לנצח את כל המערכות.

הרב גדי: איך מצליחים שהבטח יהיה נושא חן?

הרב: דברנו קודם עם יעלת חן על "מסרת גבורים ביד חלשים" – גבורים הם הגברים וחלשים הם הבנות, המין החלש. כתוב שפירוש השם אלול הוא חלש (לעומת אדר, שהוא חזק) והמזל הוא בתולה, בת. אמרנו שהיפי של הבת הוא הגבורה שלה – היפי האמתי – וככה חז"ל אומרים, המאמר שהתכוונו אליו קודם, שהיפי הוא הנשק של הבת, דווקא החולשה, החולשה של הקדושה. עם החולשה של הבת היא חולשת על כל המציאות – ממעלה לבונה אפשר לחלוש על כל ארץ ישראל, אבל רק אם את חלשה, בבטול. אז ה' מוסר את כל הגבורים ביד החלשים. זה שייך למזל בתולה של חדש אלול. גם, אפשר להקדיש שנה למהו יפי, מהו חן, וגם למהי גבורה. אם אפשר להבין שהחן האמתי והגבורה האמתית הולכים יחד – אצל בנות הא בהא תליא. כל בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. ככה להתחיל את השנה, עם יעוד של נשים יפיפיות. פשיטא שהיפיפיות ינצחו (את כל המערכות, כל מה שצריך לנצח) – אין מה לדבר...

בסדר. שתתחיל שנה נאה וחסודה [גם חן]. נכון. יש כלה נאה וחסודה. אמרנו שיש כלה ימים מט"ו באב עד יום כיפור, שני הימים הטובים של הבנות. שתהיה כלה נאה וחסודה – אנחנו כעת בחדש אלול בליבת ה-כלה. מתחילים שנה חדשה, שתהיה כלה נאה וחסודה. כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. נשמח לראות את הבית החדש של האולפנא[3].

הרב גדי: הכל על טהרת עבודה עברית. על זה היתה המלחמה.

הרב: ב"ה. שזה ירחיב את דעתו של אדם. שנה טובה ובהצלחה רבה בחינוך בנות ישראל על טהרת הקדש.