מוצש"ק נצבים־וילך, כ"ה אלול ע"ג – יצהר

   התוועדות סליחות

2.              א. הרבי ר׳ מיכל׳ע מזלוטשוב (וזריקת אבנים באהבת ישראל)

3.               סיפורי צדיקים במלוה מלכה – הילולת הרבי ר' מיכל'ע מזלוטשוב

היום, בשבת, כ"ה באלול, יום בריאת העולם, יארצייט של אחד מגדולי החסידות – הרבי ר' מיכל'ע מזלוטשוב זי"ע, תלמיד מובהק של מורנו הבעל שם טוב. היות שאנחנו כאן בסעודת מלוה-מלכה, "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", יש ענין מיוחד לספר סיפורי צדיקים. בפרט צדיק שהיום חל היארצייט שלו, ההילולא שלו. אז נפתח במשהו מהרבי ר' מיכל'ע, המגיד מזלוטשוב.

4.               אהבת ישראל של ה' ושל הרבי ר' מיכל

נתחיל מאמרת קדש שלו, ובהמשך נצרף אליה גם כמה ספורים. הוא היה אומר שאם היו לוקחים את כל האהבה שכל האבות לילדיהם – כל אבא אוהב את ילדיו, הוא לא כלל את האמהות אבל ודאי התכוון גם לכך, כל האהבה של כל ההורים שיש בעולם לילדיהם – ומקבצים את כל האהבה יחד, זה בכלל לא מתחיל להגיע לאהבה שהקב"ה אוהב את הרשע שבישראל.

אחר כך הוא המשיך ואמר לגבי עצמו, אם אני רואה יהודי שיוצא מבית חטאים (זה הביטוי שכתוב בסיפור), אהבת ישראל שלי אל אותו יהודי לא תשתנה כחוט השערה, בכהוא זה. אלא מה? אראה אותו כאילו הוא נפל על הראש ושבר אותו, וצריך מיד לאמוד את המצב – איזה נזק קרה לו – ולטפל בו, לתת עזרה ראשונה לנזק שקרה לו. זה הווארט שלו.

לכל אחד מגדולי הצדיקים, הבעל שם טוב ותלמידיו, יש איזה ווארט מאד מיוחד לגבי אהבת ישראל – עד כמה זו "אהבה רבה" (כמו שנסביר), בלי גבול ובלי מעצור. הווארט הזה – שנתבונן בו – הוא הווארט שכנראה מאפיין את ר' מיכל'ע מזלוטשוב. אם הוא רואה את היהודי יוצא מבית חטאים אהבת ישראל שלו לא תופחת בכלל, ואדרבא – כמו שכתוב בתניא – הרחמנות על אותו יהודי תגדל וממילא גם האהבה אליו.

5.               מה עושים כשצריך "לאפרושי מאיסורא" מתוך אהבת ישראל?

אפשר לשאול – מה אם היה רואה אותו עומד להכנס לבית חטאים, מה קורה אז? ודאי הוא אוהב אותו אותה אהבה ממש, אבל יש מצוה בתורה "לאפרושי מאיסורא", כמו שגם כתוב בתניא לגבי משה רבינו, שכאשר הזדמן לו להפריש מאיסור הוא גם קצף ורגז כדי לאפרושי מאיסורא (ואינו כותב כמו הרמב"ם שרק 'שיחק' והראה את עצמו כאילו כעס, כמבואר במ"א). כמובן מתוך אכפתיות, אהבת ישראל אמתית. אז מן הסתם גם הרבי ר' מיכל'ע גם חייב לנהוג ככה.

מה הוא יעשה לו כדי שהוא לא יכנס לבית חטאים? אולי הוא יזרוק עליו אבן, אם כל שאר הדרכים – לדבר אליו בנחת ואהבה גלויה, בתוכחה גלויה כו' – לא הועילו. אם מתוך הנסיון הוא יודע שזה לא עובד, זה לא ימנע ממנו לחטוא, כמו שאפשר ללמוד מנסיון של יהודים טובים, שנהגו ואולי אפילו עד היום הזה נוהגים לזרוק אבנים על רכבים של יהודים שנוסעים בשבת, אז מן הסתם הוא לא יזרוק עליו אבנים כפשוטו ללא הועיל. אז מה עושים אם זה לא מועיל, וגם מעורר את היפך הרצוי, וכל שכן וקל וחומר אם זה לא נובע מתוך אהבת ישראל צרופה.

אם הוא ממשיך את התיאור שלו, של אהבת הקב"ה, איך הוא אוהב את הרשע הכי גמור בישראל – יותר מכל האהבות בעולם של כל האבות והאמהות, באין ערוך יותר מזה – ואחר כך הוא ממשיך את הווארט שלו, סימן שגם אצלו זו אהבה אדירה. הוא לא מתיימר להיות כמו הקב"ה ממש, אבל זו אהבה שאין לשער כלל וכלל. אם יש כזו אהבה, ובכל אופן יש מצוה לאפרושי מאיסורא – צריך לחשוב באמת מה עושים.

6.               סוד הזרקא – רמזי זריקת אבנים

מה הוא אמר בסוף? הוא דבר על מישהו שהוא רואה אותו יוצא מבית החטאים, ואז צריך לאמוד איזה נזק קרה לו, איזה נזק רוחני קרה לו, ומיד אס-או-אס לטפל בנזק. נזק ו-זרק הם מאותו שער. כתוב שהמשיח יבוא לדרוש טעמי מקרא. דברנו כמה פעמים על כך שהטעם הראשון שהוא צריך לדרוש, לפי סדר טעמי המקרא, הוא זרקא – זרקא סגול[1]. הטעמים הם הכי גבוהים בתורה, בטנת"א – "ושמת בטנא", טעמים-נקודות-אותיות, או טנת"א, טעמים-נקודות-תגין-אותיות. הטעמים הכי גבוהים ורק משיח ידרוש אותם.

כתוב בחסידות הרבה על כח הזריקה, וזה קשור לדרשת זרקא – הטעם הראשון (בתר רישא גופא אזיל) שלה סגולה היהודית, זרקא-סגול, "והייתם לי סגֻלה מכל העמים", סגולת הזריקה למנוע נזק. אם יש נזק, כמו סדר נזיקין, יש לזרוק. תופסים אבן וזורקים (אבן מועילה, כמו שיתבאר). כמה שוה שרש זרק ועוד אבן? נעשה את הגימטריא הראשון הערב, להכנס לאוירה. כמו שעושים משפט עם ילד בבית הספר – 'הוא זרק אבן'. כמה שוה זרק אבן? שכם. כמה שוה זריקת אבן? 770. קשר הדוק... כמה שוה זריקת אבנים? "ואהבת לרעך כמוך".

[הפסקת ריקודים]

7.               לזרוק אבנים-אותיות מאהבה – דבורים היוצאים מן הלב

בספר יצירה אבנים הן אותיות – שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים וכו'. סוד הצירוף, לפי נוסחת העצרת. מתוך אהבה, עיקר זריקת האבנים שמועילה היא לזרוק אותיות. לזרוק אותיות של דבורים שיוצאים מהלב ונכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם.

הזכרנו את שכם, המקום של יוסף הצדיק, עליו נאמר "משם רֹעה אבן ישראל" – אבות ובנים ("אבן ישראל" = "אהבה בתענוגים", ראה לקמן). זה בעצם מה שבעל ההילולא של היום אמר, שהכל מתחיל מההתבוננות של אהבת האב לבן. המקור של אהבה בתורה, הפעם הראשונה שיש בתורה אהבה, הוא "אשר אהבת" – אהבת אברהם ליצחק לפני העקדה.

ידוע שיש מב מסעות של אהבה בתורה, והמסע הראשון – שהוא יציאת מצרים, התגלות האהבה מתוך הגבולים והמיצרים המעלימים על האהבה – הוא אהבת אברהם ליצחק, אהבת אב לבן (אהבה שמתגלה כאשר אומרים לאב לשחוט את הבן). כאשר זורקים אבן – ואמרנו שעיקר האבן הוא אותיות היוצאות מהלב – זה צריך להיות עם עוצמת האבן הראשונה בתורה, אהבת אברהם ליצחק[2]. אף על פי שיש להם טבעים הפוכים אחד מהשני, הם מתכללים יחד בעקידה, כמו שנסביר עוד בהמשך.

8.               סוד האבן בתניא

אם רוצים להעמיק עוד יותר מה היא אבן, כתוב בתניא – שער היחוד והאמונה – שאבן היא יחוד שני שמות קדש. העיקר הוא שם בן, אבל נוספת א משם אחר. הוא לא כותב מה השם האחר, אבל הפשט בקבלה הוא שמדובר ב-א משם מה. יכול להיות גם א משם סג – גם בשם מה וגם בשם סג יש א במילוי ה-ואו (מה שאין כן בשמות עב ו-בן). צריך לקחת א ולחבר לשם בן, שהוא השם של המציאות, הכח שמעלה מ"נ מהמציאות – סוד של נוקבא. צריך לחבר את ה-א ל-בן ואז יוצאת אבן. מכל הדברים שיש בעולם, אדמו"ר הזקן מוצא לנכון לתת דוגמה – כשהוא מסביר שהכל נברא על ידי שמו אשר יקראו לו בלשון הקדש – הוא הדוגמה של אבן. שם בן, ועוד א משם אחר, רחוק – "מרחוק הוי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד".

9.               חכמת היהודים: בקשת הגאולה האמתית והשלמה ב"עת רצון" של הסליחות

כל זה הקדמה לעיקר הנושא הערב, לפני סליחות, כשמבקשים מה' סליחה-מחילה-כפרה, ויחד עם הסליחה מבקשים ממנו משיח וגאולה. לא לשכוח, כאשר מבקשים שה' יסלח לנו, לבקש את הבקשה העיקרית – שיביא לנו את מלך המשיח, הגאולה האמתית והשלמה, תיכף ומיד ממש. יהודי הוא חכם. מי שסתם חטא נגד מישהו ומבקש סליחה הוא לא חושב, לא עולה על דעתו, שכעת הזמן הכי טוב לבקש משהו חוץ מהסליחה. אבל יהודי הוא חכם, כמו משה רבינו, שברגע שהוא מרגיש שיש עת רצון הוא מיד תופס את ההזדמנות ומבקש "הראני נא את כבודך" – מבקש כל הקופה, זה הזמן הכי טוב, כאשר יש עת רצון. עת רצון היא עכשיו, בסליחות. "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלהים ברב חסדך [לסלוח לכל עונותי] ענני באמת ישעך [להביא לנו משיח – נאו!]" אז צריך לבוא עם נמיכות רוח של "לך א-דני הצדקה ולנו בשת הפנים", ויחד עם זה לבקש את הכל – והכל זה משיח.

10.         אבן-אמן

קודם אמרנו שאהבת כל האבות שיש בעולם לכל הבנים שיש בעולם כוללת גם את אהבת האמהות. במלה אבן, ה-ב היא האות המשותפת של האב והבן. אבל אם נצרף את ה-ב בעיקר לאב, ונרצה אמא במקום אבא, במקום אבן יוצא אמן – אמן כן יהי רצון. והוא סוד "ודברת בם", וכידוע הרמז שהתורה שבכתב פותחת ב-ב של "בראשית" ואילו התורה שבעל פה פותחת ב-מ של "מאימתי", והן ה-ב של אבא וה-מ של אמא – "שמע בני מוסר אביך [תורה שבכתב] ואל תטש תורת אמך [תורה שבעל פה]". באמת כתוב שאמן שייך לאמא, אמונה.

לפי זה, כל פעם שאומרים אמן צריך להתבונן בקשר בין האמא והבנים, אהבת האם לבנים, "והאם רובצת על הבנים", דואגת לבנים מקרוב. האבא משגיח ודואג מרחוק יותר. אבן ועוד אמן עולה 12 ברבוע – השלמה. כשזורקים אבן צריך שמישהו יענה אמן (ועד ש"בעל כרחו יענה אמן") – אבן ואמן הם זוג, "תרין ריעין דלא מתפרשין". אם אין שם מישהו לענות אמן כנראה שזה לא פעל את הפעולה.

11.         ברכה שנים להסתלקות הרבי ר' מיכל'ע – מייסד התפלה המאוחרת

אמן אומרים על ברכה. לגבי בעל ההילולא, היום ברכה שנים להסתלקותו של הרבי ר' מיכל'ע. הקביעות של ההסתלקות היתה כמו היום, ברעוא דרעוין של שבת קדש כ"ה אלול שנת תקמ"ו, לפני 227 שנים, כמנין ברכה. הוא הראשון בין הצדיקים הגדולים, תלמידי הבעל שם טוב, שהתפלל מאוחר. הרי הבעל שם טוב והמנין שלו – הרבה צדיקים – התפללו בזמן, אפילו ותיקין. הראשון שפרש, והרבה צדיקים אחריו למדו ממנו, הוא הרבי ר' מיכל'ע מזלוטשוב.

הפלא הוא שהוא היה שייך לקלויז בברוד, מעוז של גאוני עולם לא-חסידים, ואף על פי כן – שהוא התפלל בתוך הקלויז כדרכו, מאוחר מאד – אף אחד שם לא העיר לו, מרוב הערכה כלפיו. עד שפעם אחת נכנס איזה אברך צעיר, אמיד, בן טובים. הוא נגש ושאל אותו – מה אתה מתפלל מאוחר? גם רבך הבעל שם טוב לא התפלל מאוחר, מה אתה מתפלל מאוחר? הוא ענה לו קצת בעזות – וככה צריך במקרה כזה – כל גאוני העולם שיושבים כאן, ואני מתפלל כך יום-יום, ואף אחד לא שאל אותי את השאלה הזו חוץ ממך. למה? כי יש לך כסף. אז לא אתה שאלת את השאלה, אלא הכסף שלך שאל את השאלה, ואצלי הכסף שלך הוא גארנישט – לכן אני לא חייב לענות לך שום דבר.

מה לומדים מכך? שמי שרוצה להתפלל מאוחר צריך להיות בתודעה שהכסף שלך הוא גארנישט – אז מוצדק שיתפלל מאוחר. גם צריך להיות קשור לבריאת העולם, מעשה בראשית – כנראה שהוא עושה הרבה חבורים של תורה ומדע – אם הוא הסתלק ביום בריאת העולם (שלמות עבודתו) סימן שהוא בעצם מחבר את התורה והעולם, מה ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא". אולי גם לכזה אחד בא להתפלל לה' מאוחר. הרי כדי להגיע ל"ויהי ערב ויהי בקר גו'", סדר מסודר של זמני תפלה, צריך, קודם, לעבור את כל השלבים של "והארץ היתה תהו ובהו... ורוח אלהים מרחפת... ויאמר אלהים יהי אור... וירא אלהים את האור כי טוב... ויקרא אלהים לאור יום...", וזה לוקח הרבה זמן.

גם אפשר לומר, כמו שהרבה צדיקים אמרו, שאני מתפלל מאוחר כדי לאסוף את כל התפלות של עם ישראל – מחכה שכולם יסיימו להתפלל (או להתייאש שפלוני כבר לא יתפלל, זה דווקא אחרי סוף זמן תפלה). וזה קרוב להסבר הקודם. אם כן, זו אהבת ישראל מובהקת. הוא מחכה שכולם יצאו מבית החטאים שלהם, אז הוא אומד את המצב, עושה חושבים איך לתקן את המצב בתפלה שלו לקב"ה ואז מתפלל. יש כמה וכמה דרכים איך להסביר את הענין של תפלה מאוחר. פעם אחת בעל הפרי מגדים הגיע אליו על מנת להוכיח אותו על מה שמתפלל מאוחר ומצא אותו מתפלל מנחה לאחר צאת הכוכבים. הוא נכנס לחדר שלו וראה שהשמש זורחת מעל מטתו – וחדל מלהגיד דבר.

בכל אופן, מי שסלל את הדרך של להתפלל מאוחר הוא הרבי ר' מיכל'ע מזלוטשוב. גם ידוע שהוא קבל את המפתח הסודי להיכל הנגינה של החסידות, שלכן גם המגיד שלח את תלמידו המובהק – אדמו"ר הזקן – אליו, כאשר הוא התארח במעזריטש, לקבל ממנו את סוד הנגינה. מתוך הסיפור הזה השתלשל שפעם אחת הרבי ר' מיכל'ע מזלוטשוב חזר מרחוק לגמרי תורה חב"דית שהוא שמע בטלפתיה מאדמו"ר הזקן – זה סיפור מאד מופלא.

12.         ריבוי הבטחון (והצדקה) של הרבי ר' מיכל'ע ואשתו

נספר עוד סיפור שלו, לפני שנגיע לעיקר שלנו הערב, הסליחות. כשהוא התחתן השווער שלו נתן לו נדוניא עצומה, אלף דינרי זהב (גילדין), הון עתק. המחשבה הראשונה שלו היתה שהוא ישקיע את זה, יהיו רווחים, ואז הוא יוכל כל החיים להתפרנס בכבוד – לשבת על התורה ועל העבודה. מיד באה לו מחשבה שניה, שאם ככה, שתהיה לי פרנסה בטוחה על כל החיים, מה יהיה עם מדת הבטחון שלי בקב"ה, דבר יום ביומו? אז במחשבה שניה הוא החליט שחצי הוא יחלק לצדקה. שוב, זה היה המון, כמו לחלק מליון דולר לצדקה. הוא עשה מודעה, פרסם לכל העיר, שכל עני מוזמן להגיע ולקבל מתנה הגונה. באו, וחברך חברא אית ליה, אחד סיפר לשני שיש כזו מציאה. כולם באו, ולכל אחד הוא נתן מתנה הגונה – הכל מהחצי.

טוב, נגמר החצי, כולם היו מבסוטים, אף אחד לא התלונן, לא נשאר אף עני שלא קבל. הוא המשיך לעשות חושבים – מה עם החצי השני? הוא החליט, בשביל מה אני צורך אותו – גם הוא פרנסה בטוחה, איפה הבטחון שלי? אז הוא החליט שגם את החצי השני יחלק לצדקה. עוד פעם הוא פרסם לכל העניים, ושוב הגיעו המון עניים, והוא חלק ביד רחבה. הוא זרק הכל – יש גם לזרוק כסף (כמו לזרוק אבנים, והרמז: אבן במספר קדמי = צדקה). במיוחד אחד שעוסק ביהלומים, איך קוראים להם? אבנים. אפשר לזרוק יהלומים. הרבי הרש"ב אמר שכל יהודי הוא יהלום, ואם כל יהודי הוא יהלום צריך לזרוק עליו יהלומים – מצא מין את מינו.

בכל אופן, כך הוא זרק את כל הכסף שהוא קבל, נשאר בלי שום דבר – שמר לעצמו רק פרה. היתה לו רפת בחצר הבית שלו, ובה הוא שמר פרה אחת, שלפחות כל בקר יהיה חלב לשתות. ככה, כל בקר אשתו יצאה לרפת, אל הפרה, חולבת אותה ויש חלב בבקר. פעם אחת הוא חשב – איפה הבטחון שלי בקב"ה? אז הוא מיד קרא לשוחט שישחט לו את הפרה, שחט לו, והוא חלק את כל הבשר לעניים. הוא לא ספר את זה לאשתו. מחר בבקר אשתו באה לחלוב את הפרה – אין פרה. היא שואלת בתמימות – איפה הפרה? אז הוא אמר לאשתו שהפרה עלתה לשמים. אשתו מיד הבינה את הכוונה ושאלה, אז מה יהיה אתנו? בסדר, ה' יעזור. אשה צדקת.

עבר כמה זמן, הגיעה כלה עניה שאין לה פרוטה לפורטה להוצאת החתונה, והתחילה לבכות לרבי ר' מיכל'ע שאין לה שמלת כלה לחתונה. אז הוא הלך לאשתו – היתה לה שמלה אחת, לאו דווקא שמלת חתונה, אבל שמלה נורמלית, יפה – ובקש שהיא תתן את השמלה לכלה העניה. אז בכיף, היא הסכימה.

כבר רואים מהספור שהכל מהאשה – כל מה שהוא עשה חושבים, כל שינוי מחשבה, באיזה מקום בא ממנה. כמה שלכאורה האשה יכול להקפיד על דברים האלה, כנראה הכל נבע כאן מהצדקות שלה. גם לכתחילה כל הכסף היה של אשתו, נדוניה. הסיום שאשתו נתנה לכלה את השמלה היחידה שהיתה לה, ואחר כך תפרה לעצמה שמלה מבד של שק. כמה זמן היא הלכה עם השמלה של השק לא כתוב, אבל זה מה שהיא עשתה – סיפור מופת. בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה. זו אשתו של רבי מיכל'ע מזלוטשוב. בכל אופן, הוא גם דאג למדת הבטחון של עצמו, ובפנימיות דאג מאד-מאד לאהבת ישראל (לזרוק כל מה שיש לו לצדקה).

13.         ריבוי הצדקה באלול והחגים – "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"

לפני כמה ימים למדנו בחת"ת, בתניא, ש"חייך קודמין" מדובר רק כאשר יש קיתון אחד של מים לשני אנשים. חוץ מזה, כשיש עני – אם יש לי משהו, צריך לתת הכל. זה עיקר הדין. רק במקרה של קיתון של מים לשנים נאמר "חייך קודמין", וגם לגבי זה אפשר להתווכח. אם לעני אין לחם לפי הטף ולך יש זבח משפחה, חייבים לתת מהזבח משפחה שלך לאותו עני שאין לו לחם לפי הטף – כך מסביר אדמו"ר הזקן שם.

בחת"ת של היום לומדים על "רחבה מצותך מאד" – מה פירוש? מצות הצדקה שה' עושה תמיד, שמהוה ומחיה ומקיים את כל העולמות תמיד. כך בצדקה שאנחנו עושים, הולכים בדרכו של אברהם אבינו שעשה צדקה – "צדקה ומשפט" – עושים כלי רחב אין סוף לגילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין. זה ה"קרן קיימת לעתיד לבוא", כך הוא מסביר. כל אגרת הקדש היא על צדקה, אבל בהשגחה פרטית יש כמה מכתבים אולי הכי חזקים על צדקה בזמן הזה – איך שהרבי הקודם סדר את התניא שלומדים דווקא לפני ראש השנה.

שיא הצדקה, אומר האריז"ל, הוא בערב סוכות. כל הזמן הזה, כל ה"אריה שאג מי לא יירא" – אלול-ר"ה-יו"כ-הו"ר – צריך להרבות בצדקה. הזכירו שבשיעור הקודם דברנו על "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", שמוזכר ג"פ בתניא, ואחת מהן באותה אגרת בה מסביר שאם לאחד יש זבח משפחה ולשני אין מה לאכול הוא חייב לתת לו. לכן הצענו שכל אחד יוסיף לצדקה את הסכום הזה, של עור.

14.       ב. שנת תשע"ד: "אהבת עולם"־"אהבה רבה"

15.                       תשע"ד – "אהבת עולם" ("אני לדודי") ו"אהבה רבה" ("ודודי לי")

כעת נגיע לעיקר הערב: עם כל הגימטריאות שעשינו בחדש האחרון לשנת תשע"ד הבאה עלינו לטובה, כעת נראה שכל השנה הזו היא שנה של אהבה. בכלל, אנחנו מדברים על הדור שלנו כדור התשובה ו"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין" – כך פוסק הרמב"ם – "'ונקה' לשבים", ופשיטא שהתשובה צריכה להיות תשובה מאהבה (שבה הזדונות נעשים זכויות ממש). "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", ובתניא מסביר ש"אתערותא דלתתא", "אני לדודי", היא "אהבת עולם", ואילו "אתערותא דלעילא", "ודודי לי", נקראת "אהבה רבה". כך יוצא מפרק מג בתניא. והנה, הסימן של שנת תשע"ד הוא תכלית היחוד והשלמות של שתי האהבות – אהבת עולם אהבה רבה. שוב, מכל הגימטריאות שעשינו עד כה, זו הכי חשובה, כי היא אומרת שאת כל השנה הזו צריך להקדיש לאהבה, להרבות באהבה.

16.         אהבת ה' לישראל בזכות האבות

על פי פשט כשלומדים תניא, שתי האהבות הן כלפי שמיא, אבל מקור הביטוי "אהבת עולם" (אין "אהבה רבה" בתנ"ך) הוא הפסוק שהזכרנו קודם מירמיהו הנביא – שמצד אחד הוא נביא עם הרבה דינים, נביא של חורבן, אבל מצד שני, כשהוא מגיע לשיא של תיאור הגאולה, הוא עולה אולי יותר גבוה מכל הנביאים שמתנבאים על הגאולה. בפרק ל"א הוא מתחיל "מצא חן במדבר" ואחר כך ממשיך בפסוק שהזכרנו קודם – "מרחוק הוי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". "מרחוק הוי' נראה לי", עולה הוי' ברבוע, כידוע. רש"י מסביר ש'מרחוק' הוא בזכות אבות, מזכיר 'עצות מרחוק אמונה אֹמן', פסוק מישעיהו, שכתוב שהוא ה'פלא יועץ' של מלך המשיח, כאשר "אמונה אמן" היינו האמונה הירושה לנו מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", מתאים למה שרש"י אומר כאן ש'מרחוק הוי' נראה לי' היינו בזכות אבות.

לפי הכלל שכל דבר לומדים מההופעה הראשונה, הפעם הראשונה שכתוב "מרחוק" היא "וירא את המקום מרחֹק" – עיקר זכות אבות היא זכות העקידה, "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת... אל ארץ המֹריה", משם יוצאת הוראה לעולם. אם כן, עיקר הזכות אבות שרש"י מציין כאן היא זכות האבות של שיא עשרת הנסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו (רק בו כתוב בפירוש לשון נסיון – "והאלהים נסה את אברהם").

היום קראנו פרקי אבות ה-ו, ובפרק ה קראנו שאברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו, והעיקר הוא העקידה, "העשירי יהיה קדש להוי'", ששם "חבה יתרה נודעת לו" מאת השי"ת – "ויאמר בי נשבעתי נאם הוי' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי". בעקדה התאחדו האב ובן, אברהם ויצחק – "אבן ישראל". הוא המקור של "מרחוק" – "מרחוק הוי' נראה לי".

מה ההמשך של הפסוק בירמיהו? "ואהבת עולם [הפעם היחידה שכתוב 'אהבת עולם' בתנ"ך] אהבתיך על כן משכתיך חסד", "חסד לאברהם" ו"אברהם אֹהבי", אז כל הפסוק רומז לאברהם. הפשט הוא כמובן שה' אוהב אותנו אהבת עולם. כששאלו את אדמו"ר הזקן מה יותר גדול, אהבת ה' או אהבת ישראל, הוא אמר שכתוב שה' אוהב אותנו – "אהבתי אתכם אמר הוי'" (שם כתוב "ואת עשו שנאתי", כנראה שאדמו"ר הזקן רצה דווקא להבחין באהבת ה' אלינו בין ישראל לעמים, בין יעקב לעשו), אך היה יכול להביא גם את הפסוק "ואהבת עולם אהבתיך על משכתיך חסד" – שגם מכאן נלמד שתכלית האהבה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב.

17.   "אהבת עולם" – עבודת האדם המוגבלת;
"אהבה רבה" – המשכה אין סופית מלמעלה

אם כן, אם מדברים על תשע"ד, יחוד אהבת עולם ואהבה רבה. "אהבת עולם" מתחילה מאהבת ה' אלינו, אבל בתניא כתוב ש"אהבת עולם" היא כלפי ה', כלפי שמיא. אבל גם, התכלית והשלמות של אהבת הקב"ה היא לאהוב את היהודים – "יהודים אוהבים יהודים" כידוע, הפתגם המתפשט בעם ישראל.

מה יותר גבוה? "אהבת עולם" או "אהבה רבה"? לפי הפשט, וכך כתוב בתניא בפרק מג, "אהבת עולם" היא אהבה שאדם מעורר על ידי התבוננות – אהבה שכלית (והיא אהבה כרשפי אש). הוא כותב שלפעמים האהבה הזו באה עוד לפני יראה. הדרך הרגילה היא קודם יראה ואחר כך אהבה, אבל האהבה הזו שהאדם מוליד לפי הדעת שלו, היות שבדעת יש ב עיטרין, עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות, אהבה ויראה, לפעמים העיטרא דחסדים יורדת קודם, לפי הדעת המולידה. הוא מביא דוגמה של תשובת רבי אלעזר בן דורדייא, שיצתה נשמתו בתשובה – זו "אהבת עולם".

הרבי הקודם מסביר שיצתה נשמתו לא מצד האהבה אלא מצד התשובה. כתוב שהאהבה שלו היתה "אהבת עולם", מתוך התבוננות, אבל התשובה שלו היתה תשובה אדירה, בלי גבול, וממנה יצאה נשמתו. ואילו "אהבה רבה", הוא מסביר שם בתניא, זו אהבה שבאה רק לאחד ששלם ביראה, ולא סתם יראה אלא גם יראה עילאה, יראת בשת. מי ששלם ביראה יורדת לו מלמעלה "אהבה רבה".

שוב, מה שיוצא משם ש"אהבת עולם" היא העלאת מ"נ, "אני לדודי", ו"אהבה רבה" היא המשכת מ"ד. כי הוא כותב שם "כדרכו של איש לחזר אחר אשה" – האשה שם היא שלמות היראה, והאיש שם הוא ה"אהבה רבה" שמחזרת אחרי האשה. חוץ מהיראה, שהיא עצם האשה, מוסבר שהעלאת המ"נ של האשה – "ואל אישך תשוקתך" – היא "אהבת עולם".

18.         "אהבת עולם" למטה מ"אהבה רבה" ו"אהבת עולם" למעלה מ"אהבה רבה"

מכל זה משמע ש"אהבת עולם" היא פחות מ"אהבה רבה". אבל יש דרושים בחסידות חב"ד[3] שמוסבר (על פי לשון התנא דבי אליהו[4]) שהיות ש"אהבת עולם" היא לא רק מתוך התבוננות בעולם – עולם בלשון חז"ל – לשון העלם אלקות, אלא שבפשוטו של מקרא "אהבת עולם" היא לעולם ועד, ואהבה זו, שהיא אהבה לעולם ועד (על דרך "אני הוי' לא שניתי", כך כתוב בחסידות, שגם האהבה שלו כלפינו לא משתנה, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם") – וגם האדם יכול להגיע ל"אהבת עולם" כזו – והיא למעלה מ"אהבה רבה". ככה מוסבר בהרבה דרושי חסידות. כלומר, יש "אהבת עולם" למטה מ"אהבה רבה" ויש גם "אהבת עולם" למעלה מ"אהבה רבה". ההפרש ביניהם הוא איך מפרשים את המלה "עולם".

19.         "אהבת עולם" ו"אהבה רבה" כוללות גם "אהבה בתענוגים"

עוד נקודה מאד חשובה: בפרק מ"ג בתניא הוא כותב בפירוש ש"אהבה רבה" היא בעצמה "אהבה בתענוגים". כלומר, אם אני אומר שתשע"ד שוה אהבת עולם אהבה רבה, אין עוד סוג של אהבה. אם מישהו יבוא ויאמר שיש עוד סוג של אהבה, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", אני פותח לו פמ"ג בתניא ומראה לו ששם כתוב ש"אהבה רבה" היא "אהבה בתענוגים". בכל אופן, יש בלי סוף דרושי חסידות בהן הן מוזכרות כשלש מדרגות. גם מוסבר שהן כנגד "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", וכן כנגד שלשת האבות (הרי אב הוא לשון אהבה).

בכל אופן, הביטוי "אהבה רבה" כולל את ה"אהבה רבה" הפרטית וגם את "אהבה בתענוגים". הרבה פעמים אומרים יחד, "אהבה רבה בתענוגים". מה שמענין ש"אהבה בתענוגים", הכי גבוהה, היא גם פסוק – "מה יפית אהבה בתענוגים". גם "אהבת עולם" היא פסוק – "ואהבת עולם אהבתיך על משכתיך חסד". אבל "אהבה רבה" היא לא פסוק.

20.         מחלוקת שמואל ורבנן בברכות ק"ש – "אהבה רבה" או "אהבת עולם"

איפה פוגשים לראשונה את הביטוי הזה – "אהבה רבה"? בגמרא, במסכת ברכות. מה הברכה השניה שאומרים לפני ק"ש? שמואל אומר "אהבה רבה" ורבנן אומר "אהבת עולם". מביאים שם את הפסוק "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". שמואל, שאומר "אהבה רבה", מאיפה המציא את הביטוי? הרי אין כזה פסוק. יש ראשונים שאומרים שלקח מפסוק של אמונה, "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ומשם לקח את המלה "רבה" והדביק ל"אהבה".

21.         דעות הפוסקים

איך פוסקים את ההלכה? לכאורה, יש כלל גדול – "יחיד ורבים הלכה כרבים". ואכן פוסקים הרי"ף והרמב"ם כמו רבנן, וגם משום שלהם יש ברייתא. אף על פי שאחר כך כתוב כמה פעמים בסתמא דגמרא כדעת שמואל, שלברכה השניה שלפני קריאת שמע קוראים "אהבה רבה", אף על פי כן הרי"ף מסביר בפירוש שהמאן-דאמר של כל אותם מאמרים הוא עצמו שמואל, שאומר לפי שיטתו, אבל ההלכה שאומרים "אהבת עולם".

היות שיש כאן סוגיא לא פשוטה לגמרי, לכן בעלי התוספות, והרא"ש קצת בדוחק מסכים לדעת גאון, שנצא ידי שניהם ובבקר נאמר "אהבה רבה" ובערב "אהבת עולם". למה בבקר "אהבה רבה"? בגלל הפסוק שאמרנו קודם – "חדשים לבקרים רבה אמונתך". הרשב"א כותב זאת הכי ברור – וזה התקבל כמנהג אשכנז – ואומר שעשו פשרה מפני הספק. זו לא דעת הרי"ף ולא דעת הרמב"ם, ולכן נוסח ספרד הוא כמו המחבר שפוסק כרי"ך וכרמב"ם – שנים מתוך שלשת עמודי ההוראה – שאומרים תמיד "אהבת עולם". ככה נוסח האר"י, שגם כותב בפירוש על פי הזהר שתמיד צריך לומר "אהבת עולם", אף פעם לא אומרים "אהבה רבה".

יש מי שכותב על פי קבלה לומר כל השבוע גם בשחרית וגם בערבית "אהבת עולם", אבל בשבת בבקר לומר "אהבה רבה". יש אפילו מי שאומר שכל השנה כולה, כולל שבת בבקר, אומרים "אהבת עולם" – אבל ביום כיפור בבקר אומרים "אהבה רבה". רואים כמה קשה לוותר לגמרי על "אהבה רבה".

22.         אומרים לעולם "אהבת עולם"

שוב, יש מי שאומר שתמיד אומרים "אהבה רבה". יש כאן כמה דעות – שמואל עצמו סובר שתמיד, שחרית וערבית, אומרים "אהבה רבה"; אחר כך יש ספק איך פסוקים, כשמואל או כרבנן – וגם עצם מחלוקת שמואל ורבנן הוא משהו נדיר – אז יש מי שעושה פשרה (כפי שמסביר הרשב"א), לומר "אהבה רבה" בבקר. יש מי שאומר שאי אפשר לומר כל בקר, אבל כן בשבת בבקר. יש מי שאומר שאפילו בשבת בבקר לא לומר, אבל שבת שבתון, אחת בשנה, יום הכפורים, כן לומר.

אבל מה אנחנו? לא מקבלים אף אחד מהם, לא אומרים אף פעם "אהבה רבה". למה? כי זה או-או. אם זה "אהבת עולם" לפי הפירוש הגבוה, שזו אהבה נצחית, או שזה נצחי לגמרי או שלא אומרים. כתוב שנחל שפוסק אחת לשבע שנים הוא אכזב. להפסיק את ה"עולם" אפילו פעם אחת בשנה זה לשקר לגבי "אהבת עולם".

מה זה מזכיר? קוצק. זה ראש חב"די, ככה נוהגים בחב"ד, אבל הראש הוא 'כמו שאתה כל השבוע כך אתה בשבת, כך אתה בראש השנה, כך אתה ביום כיפור', כך אתה תמיד. זה ווארט בקוצק. איפה זה בא לידי ביטוי, שכמו שאתה סתם באיזה יום חול בבקר (ובערב) – אותו אתה בדיוק בשבת ואותו אתה בדיוק ביום כפור? ב"אהבת עולם". כמו שאתה בחול, "אהבת עולם", כך אתה תמיד (לפי הפירוש הנמוך) – אתה אף פעם לא "אהבה רבה". זו נקודת השקה בין קוצק לחב"ד.

שוב, זה הפשט של "אהבת עולם" – או שתמיד אותו דבר, או שמה עשינו?! אבל ברגע שיש פירוש ש"אהבת עולם" יותר גבוה מ"אהבה רבה" אז לא הפסדתי שום דבר. אדרבא, הרווחתי את "מרחוק הוי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד".

23.         לפני ק"ש – בה זוכים ל"אהבה רבה" – אפשר לומר רק "אהבת עולם"

יש עוד פירוש, שלא ראיתי מי שאומר אבל נראה לי סברה טובה, שהיות שאומרים ברכה זו לפני קריאת שמע – מתי זוכים לאהבה? בהיכל האהבה, שבתוכו נמצאת גם הברכה השניה שלפני ק"ש וגם ק"ש עצמה – לפני שאמרתי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד. ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך [ש'ובכל מאדך' היינו 'אהבה רבה בתענוגים']", עדיין איני יכול לומר "אהבה רבה". אני אמנם בהיכל האהבה, אבל טרם הגעתי לאהבת "ובכל נפשך בכל מאדך" – בזכות ה"אהבת עולם" אני מגיע לקריאת שמע ובזכותה ל"אהבה רבה".

שוב, כתוב בתניא שיש שני עמודים של אהבה, וגם "אהבה בתענוגים" כלולה ב"אהבה רבה", סוג שלה. אז אני חוזר, אם השנה הבעל"ט היא שנת אהבת עולם אהבה רבה, היא כוללת את כל סוגי האהבה שיש בעולם – גם אהבת ה' וגם אהבת ישראל שהיא התכלית של אהבת ה'.

24.                       זהר: "אהבת עולם" בעולמות התחתונים בי"ע

מה האריז"ל מביא מהזהר הקדוש כדי להוכיח שאף פעם לא אומרים בבקר "אהבה רבה" אלא רק "אהבת עולם"? הוא מביא מהזהר שאברהם אבינו זכה ל"אהבה רבה" בנסיונות שלו, בעיקר בעקידה, והוא זכה לאהבה של עולם האצילות. אבל כאשר אנחנו מתפללים עוברים בהיכלות, לפי הזהר ולפי האר"י, והיכל האהבה הוא חסד דבריאה – שם יש "אהבת עולם". "אהבה רבה" שייכת רק לאצילות, ו"אהבת עולם" שייכת לעולמות התחתונים בי"ע. לפעמים כתוב ש"אהבת עולם" היא אהבת האופנים, שבעולם העשיה. כלומר, "אהבת עולם" היא אהבת כל העולמות התחתונים, עד היכל האהבה שבבריאה, אבל לא באצילות. כך כתוב בזהר. זה מתאים להסבר הנ"ל שמחלוקת שמואל ורבנן הוא יחיד ורבים, שהלכה כרבים. שהרי כלל בדא"ח שבכל מחלוקת של יחיד ורבים היחיד באצילות והרבים בבי"ע, ודוק.

25.         לזרוק אבני אהבה בדבור ובכתיבה

נאמר עוד כמה פירושים יפים מספרי החסידות לגבי "אהבת עולם" ו"אהבה רבה". ושוב, נחזור על מה שפתחנו בו – הווארט של רבי מיכל'ע מזלוטשוב, שצריך לזרוק על יהודים אבני אהבה, דבורים היוצאים מהלב, אותיות קדושות. מי שיש לו טפת גדלות מוחין בנושא – לדבר כמה שיותר, וגם לכתוב. כמו שכתוב בלוח היום יום, מי שה' חנן אותו בכושר כתיבה – צריך כמה שיותר לכתוב. מי שה' חנן אותו בכושר דבור ונאום – צריך כמה שיותר לדבר, כמה שיותר לזרוק אבני אותיות, "זרקא סגול" (ומי שה' חנן אותו בריבוי כסף וזהב צריך להרבות מאד מאד בצדקה, לתמוך בכותבים ובנואמים).

26.                       מהר"ל: תדיר ומקודש

המהר"ל מפראג מסביר בכמה מקומות[5] – בלי להשתמש בביטויים, אבל הוא מתכוון לביטויים שאנחנו אוהבים לחזור עליהם תמיד – ש"אהבה רבה" היא בגדר מקודש ואילו "אהבת עולם" בגדר תדיר. לכן תדיר, מה שתדיר, יום-יום, בקר-בקר, ערב-ערב – "ויהי ערב ויהי בקר", תמידין כסדרם – הברכה השניה לפני קריאת שמע היא תמיד "אהבת עולם". למה הרשב"א כותב שמשום פשרה מפני הספק יש מי שאומר לפעמים "אהבה רבה" – בבקר, או בשבת, או לפחות ביו"כ? כי אז יש התלהבות מיוחדת – אש מיוחדת, "מקודש". "אהבה רבה" היא מצב בנפש של מקודש, של אש. "אהבת עולם" היא אהבה טבעית יותר. אם אנחנו אוהבים לדבר על מודעות טבעית, שיותר גבוהה ממודעות אלקית, יותר תכל'ס – התכל'ס של ארץ ישראל, כאן, איך נסביר אותה לאור האהבות? היא ודאי "אהבת עולם" לאחר "אהבה רבה".

27.                       מאור עינים: "אהבת עולם" – אהבה להתפשטות ה׳ בעולם; "אהבה רבה" – אהבת לה׳ עצמו

בעל המאור עינים כותב[6] משהו שמאד דומה לאיך שמוסבר בחסידות חב"ד, כותב מאד ברור, ש"אהבת עולם" היא אהבה שאני אוהב את ה' – את האלקות המתפשטת בעולמות, לכן קוראים לה "אהבת עולם". בלשון התניא זו אהבה לאור השי"ת הממלא כל עלמין. ואילו, הוא אומר, "אהבה רבה" היא אהבה לה' עצמו – אור הסובב כל עלמין בלשון התניא. אם יש "אהבת עולם אהבתיך" שלמעלה מ"אהבה רבה" – מה זה? מבחינת אהבה זה מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית. נסביר בספירות מה זה ואיפה זה. מי שזכה למודעות טבעית הוא תדיר, הוא נצחי, לא משתנה.

28.                       צדקת הצדיק: "אהבת עולם" גם בגלות ו"אהבה רבה" בזמן הגאולה

נאמר עוד כמה פירושים של גדולי החסידות, דווקא מהדורות היותר אחרונים, ל"אהבת עולם" ו"אהבה רבה": צדקת הצדיק[7] אומר ש"אהבת עולם", דבר שהוא תמידי, היא אהבת ה' בזמן הגלות – אהבה תמידית. אבל "אהבה רבה" היא אהבת ה' בזמן הגאולה. הוא מוסיף וכותב נקודה מאד חשובה, ש"אהבה רבה" היא לא רק בזמן הגאולה, אלא שמכח האהבה הרבה שלנו לה' וגם לעם ישראל זוכים שהאויבים שלנו נופלים לפנינו. כלומר, אם יש לנו אהבת ה' גלותית, שהיא "אהבת עולם", אז מקיימים מצוות ו'הכל בסדר', אבל האויבים לא נופלים לפנינו, וממילא אי אפשר לנצח, אי אפשר להקים מדינה על פי תורה עם "אהבת עולם". בשביל לעשות משהו, להתחיל לקיים את המצוות של הצבור – מלך, עמלק, מקדש (= תשעד) – ובמיוחד את המצוה השניה, מלחמת עמלק, כך יוצא מדבריו, צריך "אהבה רבה".

אפשר לומר ש"אהבת עולם", שפחותה מ"אהבה רבה", מספיק כדי להכיר שצריך להעמיד מלך – "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא". אך ללא אהבה רבה הוא עדיין מלך רק לעניני פנים מבלי כח להתפשט כרצונו להרחיב את גבולות הקדושה. אבל כדי שתכל'ס המלך יוכל לצאת למלחמה ולנצח את אויבי ישראל וכך להרחיב את גבולות הקדושה צריך "אהבה רבה". שוב, הוא אומר שזו הסגולה לנפילת אויבינו לפנינו – "אהבה רבה". אם כן, כל החבר'ה פה שרוצים שהאויבים יפלו לפנינו צריכים להגיע ל"אהבה רבה".

29.                       תניא: "אהבה רבה" מכח שלמות היראה וריבוי צדקה

נחזור לתניא, הוא אומר שלהגיע ל"אהבה רבה" תלוי רק בדבר אחד – שתהיה שלם ביראה, ואז אוטומטית מגיעים לאהבה, זאת אומרת שה"אהבה רבה" מגיעה אליך מלמעלה.

באגרת הקדש ד"ה "וצדקה כנחל איתן", שממנו למדנו שצריך לתת הרבה צדקה עכשיו, הוא כותב שמכח הצדקה האדם זוכה לגילוי האיתן בלב, והגילוי הראשון שלו הוא "אהבה רבה" (כך כותב, לא "אהבת עולם"). אם כן, "וצדקה כנחל איתן" היא גם סגולה רבה לנצח, כי מגלה את ה"אהבה רבה".

30.                       שפת אמת: "אהבת עולם" – לפני הברית; "אהבה רבה" – אחרי הברית (והלימוד לכל יהודי)

כעת נאמר ווארט של השפת אמת לגבי "אהבת עולם" ו"אהבה רבה": הוא אומר[8] שלפני ברית המילה היתה לאברהם אבינו רק "אהבת עולם", אבל כאשר הוא זכה לברית מילה וה' הוסיף ה לשמו, הוא זכה ל"אהבה רבה". זה ווארט אחד שכתוב בשפת אמת.

מה אפשר ללמוד מזה? קודם כל, כבר אמרנו שבכלל מדת האהבה קשורה לאברהם אבינו. אבל נלמד מזה עוד משהו – שלכל יהודי יש מצב בנפש לפני ברית מילה, שהוא עדיין לא טהור, יש לו עדיין קצת פגם הברית. לאברהם אבינו אין פגם הברית ח"ו, רק שעד גיל תשעים ותשע הוא לא זכה עדיין לברית מילה. אבל אצל הצאצאים שלו יש איזה צאצא שמלו אותו לשמונה ימים, אבל הוא קצת פגם בברית, אז הוא במצב נפשי של 'פאר ברית מילה'. אפשר להתייאש, שאם יש לו פגם הברית והוא במצב של טרום-ברית-מילה, אולי הוא לא שייך לכלום, גארנישט, לא שייך לשום דבר שבקדושה. הוא צריך מיד לרוץ לטבול, אבל מה קורה אם אין לו מקוה? יאוש? ח"ו. מכאן יש חוט תקוה, ש"אהבת עולם" היא כשמה – תמידית. גם כשאתה טמא, לפני ברית, לפני מקוה – אפשר (וצריך) להתבונן בגדולת ה'. לא צריך לפחד להתבונן בקב"ה בגלל ש"ידע איניש בנפשיה" שהוא טמא. לא לחשוב שעד שלא אטהר אסור לי להתבונן.

למה הדבר דומה? הבעל שם טוב אמר לתלמידו המובהק, בעל התולדות, שבאותו יום שאתה כועס – היה לפעמים כועס על אשתו, ר"ל – הנשמה שלך מסתלקת, ואסור לך לחדש בתורה. לא שאסור ללמוד תורה, אלא אסור לחדש – כי החידוש ודאי לא יהיה נכון. יש דברים שאם אדם עושה לא בסדר נמנעת ממנו איזו מדרגה בקדושה, אבל אם מתבוננים בשפת אמת רואים שאף פעם לא נמנע מיהודי (המאמין בה', אמונה הירושה לנו מאברהם אבינו, היהודי הראשון) להתבונן ולהגיע ל"אהבת עולם" – להתבונן בהשגח"פ וכו'. לא סתם להתבונן אלא לעורר אהבה. אפשר לחשוב שאם אתה טמא אז "כולי האי ואולי" אפשר שתהיה לי יראה, יראת חטא – תמיד צריך יראה – אבל הוא אומר שכל הזמן צריך שתהיה לי אהבה, אהבת ה' ממש. "השכן אתם בתוך טומאתם", ועיקר השוכן הוא אהבה – השראת שכינה היא אהבה. כך תמיד, ובמיוחד בדור שלנו, במיוחד בשנה של אהבה. היראה היא רק רקע, אבל כל העבודה וכל התשובה היא אהבה – אהבת ה' ואהבת ישראל.

שוב, מהווארט הזה לומדים שאם אתה 'פאר ברית מילה', עם כל המשתמע מזה, מספיקה לך "אהבת עולם". אם אתה כבר זוכה לברית המילה, לתיקון הברית, וכמו שמוסבר בחסידות למילה הגדולה מלמעלה – שהיא בעצם הפריעה, עליה כתוב הפסוק שקראנו היום בתורה "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" – זו כבר "אהבה רבה". לפעמים כתוב שאברהם הוא "אהבת עולם" ואהרן הכהן "אהבה רבה", אבל בזהר כתוב בפירוש שעל ידי הנסיונות אברהם אבינו זכה ל"אהבה רבה".

31.                       שם משמואל: "אהבה רבה" ו"אהבת עולם" – לב ומח

כעת נאמר ווארט מהשם משמואל. השם משמואל הופך את היוצרות, וכותב[9] בעצם מה שכתוב בחב"ד שיש מדרגה של "אהבת עולם" למעלה מ"אהבה רבה". בקיצור, הוא אומר ש"אהבה רבה" היא בלב – אש קדש – ואילו "אהבת עולם", אהבה תמידית, היא במח. "אהבת עולם" יותר קרה, אבל המח שליט על הלב. הוא אומר שבבית המקדש "אהבה רבה" היא המזבח החיצון, בו מעלים את הקרבנות, את האישים – הוא כנגד הלב. אבל המזבח הפנימי, הרבה יותר מקודש – אבל אין שם קרבנות של בשרים, אלא רק קטרת – הוא "אהבת עולם". אם כן, כאן "אהבת עולם" הרבה יותר גבוהה מ"אהבה רבה", לפי פירושו. זה מתאים למה שאמרנו, מה שכתוב באמת בחסידות חב"ד, שיש "אהבת עולם" שיותר גבוהה מ"אהבה רבה".

32.         מבנה האהבות בספירות העליונות

כדי להסביר את כל הנ"ל בקיצור, איפה האהבות ממוקמות בספירות? כתוב שיש "אהבת עולם" במלכות. נחזור לאבן. הזכרנו את המבואר בתניא ש-אבן היא שם בן עם תוספת א משם אחר. יש דרושי חב"ד שכתוב בהם ש"אהבת עולם" היא שם בן, הכח שמעלה מ"נ, "אני לדודי" – הכח של המלכות. אבל ה-א משם אחר היא א של "אהבה רבה" שבז"א. מהו ז"א? ר"ת זריקת אבנים... אז בז"א יש "אהבה רבה", הוא כותב. כלומר, צריך לזרוק אבנים מתוך "אהבה רבה" – לא די ב"אהבת עולם" – ואז אלה דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם.

מה יש באמא? זה סדר של בתי-אחותי-אמי – "אהבת עולם", "אהבה רבה", "אהבה בתענוגים". אמרנו שאהבה בתענוגים היא בעצם סוג של "אהבה רבה". אז בפירוש אחד בחב"ד שלש האהבות – "אהבת עולם", "אהבה רבה", "אהבה בתענוגים" – הם במלכות-ז"א-אמא. אבל אם יש "אהבת עולם" שלמעלה מ"אהבה רבה" – שהיא למעלה גם מאהבה בתענוגים, כסוג של "אהבת רבה" – זו מדרגת "בתי" שלמעלה מ"אמי" לע"ל, כמבואר בדא"ח. איפה "אהבת עולם" זו? "אבא יסד ברתא" – בחכמה. אבל איפה מקור האהבה-רבה? באריך, רצון אין סופי. זה עדיין רצוא, דחף.

מה ההבדל בין "אהבה רבה" לאהבה בתענוגים בחב"ד, כאשר מחלקים? "אהבה רבה" היא עדיין דחף, עם ישות מסוימת, אבל אהבה בתענוגים היא טבעית – "זכר אב נמשך אחריך כמים", "מים מצמיחים כל מיני תענוג". זה עונג – עתיק (בחינת מרוצה לא רוצה). אם יש דרגה של "אהבת עולם" שלמעלה מ"אהבה רבה" היא בחכמה, למעלה ממנה יש "אהבה רבה" באריך, ולמעלה ממנה "אהבה בתענוגים" בעתיק (ודאי שענג הוא מקור אהבה בתענוגים). מה נשאר? רדל"א, אמונה פשוטה שלמעלה מענג ורצון, וזו שוב "אהבת עולם" – "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". ולסיכום[10]:

רדל"א (אמונה)    אהבת עולם

רישא דאין (עתיק יומין-תענוג) אהבה בתענוגים

רישא דאריך (אריך אנפין-רצון) אהבה רבה

אבא-חכמה         אהבת עולם

אמא-בינה         אהבה בתענוגים

ז"א-מדות         אהבה רבה

נוקבא-מלכות          אהבת עולם

33.         יהודים נבראו בשביל אהבה

אז יצא בקיצור – וצריך הרבה להאריך – שכל הספירות והפרצופים הם אהבה. ה' ברא אותנו, עם ישראל, בשביל האהבה. כתוב ש"עבדו את הוי' ביראה" אמור לגוים – ה' צריך גוים כדי לפחד, לכן ברא אותם. אבל אותנו, היהודים, ה' ברא לאהוב. הוא לא צריך אותנו בשביל לפחד, אפילו לא ביראה עילאה – הוא ברא אותנו בשביל לאהוב. מכח האהבה, התשובה מאהבה, יש "'ונקה' לשבים". השנה הכי מסוגלת לכך – וכמובן, אהבה היא כח המניע לתת המון צדקה – היא שנת תשע"ד, שנת היחוד של שני עמודי האהבה, שכוללים את כל האהבות.

איך זה הולך? שבע מדרגות של אהבה – זו שלמות ההתבוננות שלנו הערב. יש שתי סדרות של "אהבת עולם", "אהבה רבה", אהבה בתענוגים – שכתוב שהגילוי שלהם הוא במלכות-ז"א-אמא, אבל השרש האמתי שלהם הוא באבא-אריך-עתיק. אבל למעלה מהכל יש רדל"א – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – עוד פעם "אהבת עולם", תכלית האמונה. מהי האמונה? הדבר התמידי. גם כשיהודי חוטא, "כאשר היתה באמנה אתו" – גם לפני שהוא נכנס לבית חטאים, גם כשהוא יוצא, וגם כשהוא בתוך בית חטאים – מה שמגדיר אותו כיהודי בכל מצב, ולכן אוהבים אותו אהבה אין סופית, הוא האמונה שלו, שיורשים מאברהם אבינו, ראש כל המאמינים.

34.         רמז פסוק "אהבת עולם" – תמיד

נסיים את זה עם רמז יפה בשביל הילדים בחדר. הפסוק העיקרי שלמדנו הערב, אם כי אנחנו מייחדים את שני עמודי האהבה, הוא הפסוק מירמיהו – "מרחוק הוי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד"[11]. יש בפסוק מג אותיות, מספר ברית (מספר ברית השביעי – כל השביעין חביבין).

מ  ר  ח  ו  ק  י

ה  ו  ה  נ  ר

א  ה  ל  י

ו  א  ה

ב  ת

ע

ו

ל

ם  א

ה  ב  ת

י  ך  ע  ל

כ  ן  מ  ש  כ

ת  י  ך  ח  ס  ד

נתבונן רק בפנות – תמיד. המלה הכי מתאימה לפסוק הזה.

35.         "לחם... תמיד"

אם כבר, אפשר לשאול – כמה "תמיד" יש בתנ"ך ומה הראשון. בכל התנ"ך חוזרת המלה "תמיד" 78 פעמים (לא כולל התמיד הזה...). הפעם הראשונה היא "לחם פנים לפני תמיד". כמה זה 78? לחם. זה בפני עצמו רמז יפהפה, שיש לחם פעמים "תמיד", והפעם הראשונה היא "לחם פנים לפני תמיד". מה זה מלמד אותנו, מי שנטל ידים – שהזמן הכי טוב להגיע ל"אהבת עולם אהבתיך וגו'" הוא כאשר אוכלים לחם, תמידים כסדרם (רק בתורה יש חי פעמים "תמיד" – כדאי לאכול לחם חי).

36.         מעלת האכילה של הרבי ר' מיכל'ע

נסיים בעוד סיפור של בעל ההילולא של היום. יש צדיקים שאוכלים ויש צדיקים שצמים, ר' מיכל'ע היה מהאוכלים (כמו שגם אביו הצי"ע רבי יצחק היה מהאוכלים, שאפילו מורנו הבעל שם טוב הופתע מיכולת האכילה שלו כנודע). היו לו חמשה בנים צדיקים גדולים מאד, שעל כל אחד יש ספורים מופלאים ביותר, ואחד מהם היה מהצמים – לא מהאוכלים – מסגף את עצמו מאד, עושה צומות (לא כמו אביו ולא כמו סבו).

פעם אחת אותו בן חלם חלום, שבעצם היה עלית נשמה שלו – הוא עלה לתוך ההיכלות של גן עדן, ושם הוא בקש לראות את ההיכל של אבא שלו, להכנס אליו. לא נתנו לו – אמרו שאין לו רשות להכנס לשם. אז הוא בקש שלפחות יראו לו מה הוא עושה כשהוא אוכל. הוא ידע שאבא שלו אוהב לאכול (כמו יצחק אבינו – "ואֹכל מכל"). זה גם סיפור בשביל הענין של אהבת אבות ובנים. לזה הסכימו – הסכימו להראות לו מה קורה כשאבא שלו, ר' מיכל'ע מזלוטשוב, אוכל. הוא ראה שמה שנמשך על ידי האכילה שלו הוא באין ערוך ממה שהוא עושה בצום שלו (הוא ידע מה הוא עושה כשהוא צם).

הוא קם מהחלום הזה, התעורר, והלך לאבא שלו. אבא שלו כבר ידע מה היה שם, ואמר לו – נו, אתה רואה מה ביני לבינך, מה יותר טוב, לאכול או לצום. אם כן, מוסר ההשכל הוא שיותר טוב לאכול. צריך לאכול בבחינת "לחם פנים לפני תמיד", הפעם הראשונה שכתוב "תמיד", ואז כשאוכלים להתבונן בצורת הברית של הפסוק "מרחוק וגו'", עם הפנות תמיד. זכותו יגן עלינו, שתהיה שנה טובה ומתוקה.

37.         יחוד אברהם ויצחק – שלש האהבות

בתור הקדמה לסליחות אפשר לנגן גם "אני לדודי" וגם "כתיבה וחתימה טובה" וללכת לסליחות. בעצם, אפשר כבר לנגן, אבל צריך גם לברך ברכת המזון – קודם נברך. קודם לאכול עוד קצת לחם, עם הכוונה. הממוצע של שלש האהבות – אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים – הוא יחוד אברהם-יצחק (ג תמוז, למי שזוכר), היחוד שלהם בעקידה. "וירא את המקום מרחוק... וילכו שניהם יחדו", כתוב פעמיים "וילכו שניהם יחדו" (ובסוף, "וילכו יחדו אל באר שבע", וכידוע הפירוש של הרבי ר' בונם בזה). זו גם דוגמה מאד יפה, שאף על פי שהבן יודע שאבא שלי אוכל הרבה וזו עבודת ה' שלו, הוא לא נמנע מלצום הרבה – לנקוט בדרך הפוכה בעבודת ה', מתוך אהבה צרופה של אב ובן. אולי הוא חשב שהוא משלים אותו, מאזן אותו.

יש את ניגון התעוררות רחמים של ר' מיכל'ע מזלוטשוב – הוא חבר את זה מתוך געגועים לבעל שם טוב, ובשעת הסתלקותו הבעש"ט צוה שינגנו אותו, והבטיח שמי שינגן את הניגון הזה מתוך הרהור תשובה, איפה שהבעל שם טוב לא יהיה בעולמות העליונים הוא יעורר עליו רחמים.