ראש השנה ע"ג – כפר חב"ד

קיבוץ ראש השנה – יום ב׳

התפללו מנחה צמוד למוסף ומיד ישבו.

כעת נשיר כמה מניגוני החסידים בתפלה. סדר הניגונים של הרביים יהיה בזמן בבית הכנסת, וכעת ננגן כמה ניגונים מהתפלה.

נגנו "היום תאמצנו" שהיה מנגן ר' זלמן ברונשטיין ז"ל בתפלות הימים הנוראים בבית כנסת זה בהקדמת ניגון דומה מפי ר' אליהו רבקין ז"ל.

לזכור את הניגון שהלך לאיבוד – גינוני המלכות של נשמות ישראל

תזכרו את הניגון? היום "יום הזכרון", יום מסוגל לזכור את הניגון שהלך לאיבוד, כמשל המפורסם של רבי הלל מפאריטש. הניגון שהלך לאיבוד היינו גינוני המלכות של שרש נשמת ישראל – "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" ("ועמך כֻלם צדיקים") – וכפי שדובר לאחרונה[1] בענין הרוממות העצמית שאין לה מציאות כלל.

א. "ותשובה ותפלה וצדקה" – סוד ה־ו השרוקה

התקשרות לצדיק לפני כל דבר

נאמר כמה רעיונות שעלו היום בתפלה: ב"ונתנה תוקף" אומרים "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". צריך להבין למה לפני כל דבר כתובה ו שרוקה. אם היה כתוב "תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" לא היתה שאלה, אבל כתוב וּ לפני כל אחד – וּ... וּ... וּ... – וצריך להבין. אפשר לומר שמתחבר ל"ומי ירום" שכתוב לפני כן, ענין גילוי הרוממות העצמית של הנשמה (וכנ"ל בענין הניגון שהלך לאיבוד), אבל צריך להסביר עוד.

כתוב ש-וּ היינו ההתקשרות לצדיק[2] – כל ניקוד מכוון כנגד ספירה, ושורֻק מכוון כנגד ה"צדיק יסוד עולם", וכן שורֻק אותיות קשור, ענין ההתקשרות. והוא בסוד "ואנכי נטעתיך שורק כֻלֹה זרע אמת"[3] ("כלה זרע אמת" = תשעג – שנה זו!). וכן שורק הוא לשון שריקה, רמז לביאת המשיח – "אשרקה להם ואקבצם" (יש כאן שורֻק וקֻבוץ, ניקודי היסוד וההוד, סוד "איש צדיק תמים"). הרבי צוה לשרוק – כך מקבצים את כל הנשמות לבוא להתקשר ל"צדיק יסוד עולם" שהוא מלך המשיח.

נמצא שלפני כל אחד משלשת הדברים, תשובה-תפלה-צדקה, צריכים להתקשר לצדיק, למשיח, ואז יש כח רב באותו דבר והוא פועל להעביר את רוע הגזרה ולהפוך את הכל לטוב, בטוב הנראה והנגלה ועד לטוב האמיתי – ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

"עוזר ומושיע ומגן" – שלש קומות של ניקוד

נקשר את זה לעוד ווארט שאנחנו אוהבים להזכיר, מרבי לוי יצחק מברדיטשוב[4], שדורש את הלשון "מלך עוזר ומושיע ומגן" על פי הזהר שיש נקודה לתתא (מתחת לאות, חירק), נקודה באמצעיתא (בתוך האות, שורק) ונקודה לעילא (מעל האות, חולם):

"עוזר" היינו התודעה שאני הפועל העיקרי ורק זקוק לסמיכה, תמיכה וסיוע מהקב"ה, שנתפס בעיני כ"נקודה לתתא" ביחס לפעילות העיקרית שלי.

"מושיע" היינו התודעה שאמנם גם אני פועל, אך איני יכול להצליח בשום דבר בלי הקב"ה, ואני זקוק לישועתו ובלעדיה הכל יתמוטט – אז הקב"ה נתפס בעיני כ"נקודה באמצעיתא" ביחס לפעילות שלי, אנו שווים ('בגובה העינים', כמו שאומרים היום) ואיני יכול כלל וכלל בלעדיו.

"מגן" היינו חנם בארמית, כאשר מבינים שהכל הוא מתנת חנם של ה' ללא כל מעורבות של האדם – "אני ישן על מטתי וכו'", כמו שאמור בחזקיהו שישן על מטתו כאשר סנחריב צר על העיר וכאשר קם בבקר ראה שהנה כולם חללים מתים, בחסדי ה' יתברך. בראש השנה האדם הוא בתודעת "מושיע" – הוא זקוק לישועת ה'.

אחרי שקוראים את כל מה שכתוב ב"ונתנה תוקף" – "מי יחיה ומי ימות וכו'" – צריכים ישועה, ולכך רומזת המדרגה של נקודה באמצעיתא, וּ... וּ... וּ...

"עוזר ומושיע ומגן" – עזרה מיהודי, ישועה מצדיק, הגנה מגילוי הסובב

לכאורה, איך מתיישבים שני הענינים – האם ה-וּ רומזת להתקשרות לצדיק או לצפיה לישועת ה' ה"מושיע"? כאן במחזור נמצא אחד המקומות הבודדים בהם מעל כל מלה כתובה עוד מלה – יש את המלים שאומרים, "ותשובה ותפלה וצדקה", ויש את המלים שמכוונים: צום-קול-ממון (כמו בסדר תשליך, שאומרים את יג מדות הרחמים של מיכה ובמחזור רשומה מעל כל מדה המדה של משה, אותה מכוונים).

והנה, שלש המדרגות "עוזר ומושיע ומגן" מכוונות גם כנגד מעשה-דבור-מחשבה – "ותשובה ותפלה וצדקה" היינו מה שאומרים בדבור, ושם רמוזה דרגת "ומושיע", ואילו צום-קול-ממון היינו מה שחושבים, דרגת המחשבה, בה רמוזה דרגת "ומגן". ואכן, בכל אחת משלש המלים צוֹם-קוֹל-ממוֹן יש ו עם חולם, "נקודה לעילא". ידוע ששלש המלים צום-קול-ממון שוות במספרן, ואם מוציאים מכל אחת את ה-ו נשאר 130 – מנין הקולות ששמענו היום (כמנהג חב"ד), סוד "הקֹל קול יעקב".

נחזור לענות על השאלה: צריך לומר שהגילוי של ה' בדרגת "ומושיע" הוא ההתגלות שלו דרך הצדיק. בדרגת "ומגן" יש התקשרות לה' שלמעלה מהתלבשות, גילוי הסובב כל עלמין, ובדרגות שלמטה ממנו יש התגלות של ה' בדרגת ממלא כל עלמין. בדרגת "מושיע" ה' מתגלה דרך הצדיק ובדרגת "עוזר" יש לומר שה' מתגלה דרך כל יהודי שעוזר לי, מקיים מצות "עזב תעזב עמו" (בלשון של ר' אשר קוראים לכך סיבות, מהסובב, אבל מה שגלוי הוא המציאות למטה).

שלש המדרגות הללו הן כנגד שלש המדרגות המבוארות בחסידות, אור (אור מקיף) חיות (אור פנימי) כח (כלי)[5]. "ומושיע" הוא כנגד דרגת החיות, הצדיק-חי, "בן איש חי", שעל ידו "ישועת הוי' כהרף עין". וידוע הרמז: חיות בגימטריא משיח בן דוד, "רוח אפינו משיח הוי'", עליו נאמר "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין", כאשר "יראת הוי' לחיים".

נגנו "וכל מאמינים" של ליובאוויטש.

ב. אבן השתיה – בינת האשה

סוד ה-א העליון – "אב הרחמים"

אתמול דברנו על "אב הרחמן" ו"אב הרחמים" והסברנו ששתי הדרגות רמוזות בשתי האותיות אב – א "אב הרחמים" בכתר ו-ב "אב הרחמן" כי רומז ליחוד אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

נסביר קצת יותר, לפי המאמר של רבי הלל שמסביר את הענין של אכילת תפוח בדבש[6]: רבי הלל מסביר שם שזו המשכה מחכמה, אבל מהמדרגה של חכמה שלמעלה מהתלבשות בבינה. לפי דבריו, גם דרגת "אב הרחמים" שייכת לחכמה, אבל למדרגה גבוהה של חכמה, עצם נקודת ה"קדש" של החכמה, שלא מתלבשת בבינה ("'קדש' מלה בגרמיה", היינו שאינו מתלבש בבינה), ואילו "אב הרחמן" – ה-ב, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – היינו מדרגת החכמה שכבר מתלבשת בבינה (בסוד "והחכמה מאין תמצא" – בבינה, "ראשית המציאות"). שרש ה-א הוא בכתר כנ"ל, במוחא סתימאה (חכמה סתימאה) של הכתר.

זה מתקשר למה שלמדנו בחדשים האחרונים בהמשך "בשעה שהקדימו", שהממוצע העיקרי בין עצמות א"ס ב"ה ועולם האצילות (ונשמות ישראל) הוא חכמה סתימאה, החכמה שבכתר, בה גופא יש שתי מדרגות, מדרגה שלמעלה מכל התלבשות בספירות שלמטה מהכתר, בחינת מקיף דאור חוזר, יחידה, ומדרגה שיורדת להתלבש בתחתונים ממנה, בחינת מקיף דאור ישר, חיה (ובשרש הראשון היינו הזיקה שבמו"ס לעצם הרוממות העצמית, בחינת "כתר מלכות", והכח הממשיך את התפשטות הרוממות העצמית, בחינת "לבוש מלכות").

והיינו סוד כוונת האריז"ל ל"אדנ-י שפתי תפתח" (הקשורה במיוחד לכוונות ראש השנה, כמבואר בסידור עם דא"ח) שציור האות א מתחלק ל-יו וי (שרש לב נתיבות פליאות חכמה עילאה סתימאה).

לפרסם את סודות הקבלה

התחלנו אתמול לדבר על הרמז של שנת אבן השתיה (= תשעג). היהודי שכבד אותי במפטיר (ר' שמואל שמואלי שי' – יש שמכירים אותו מהמודעות שהוא מפרסם בענין שלמות הארץ) הסביר לי אחר כך את הסברא שלו:

הוא למד מהרבי שפרסום הוא דבר חשוב מאד (תחום שאנחנו לוקים בו בחסר, צריך לעשות תשובה על כך השנה, הרי לנו אמר הרבי במפורש שהפעילות שלנו צ"ל "בריש גלי"). היום הוא קנה שני כיבודים, את ה"שלישי" הוא נתן לעיתונאי (קובי אריאלי) ואת ה"מפטיר" לי, כשההגיון הוא שצריך 'קבליסט' וצריך 'עיתונאי', וכל אחד לבד לא שוה.

בהמשך הוא דבר על אבן השתיה ועל כך שהיא נמצאת בגלות, בשליטה של זרים וכו'. הרבי מאד אהב את אבן השתיה ודבר על כך שאין בה שינוי וכו' – הדבר מלכות המפורסם של פרשת שופטים וגם של ראש השנה נסוב סביב זה. אמרתי לו שידע שהשנה הקרובה היא שנת אבן השתיה – כבר היה שוה לו... שנזכה השנה שאבן השתיה תצא מהשליטה-היניקה של הגוים.

"בינה יתרה נתנה באשה" בשנת חכמה

השנה הקרובה היא שנת עג, שבגימטריא פשוטה עולה חכמה, אבל "אבן השתיה" היא לשון בינה, סוד אובנתא דלבא שבבינה. בביטוי אבן השתיה יש את המלה אשה ואת המלה בינה (לעומת אבן שתיה, שם יש רק ה אחת, וממילא אי אפשר להרכיב מאותיותיה את שתי המלים יחד) ונוספת האות ת ("ת עלמין דכיסופין").

הקשר של אשה-בינה, "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש", שייך לראש השנה – יום א' דראש השנה – בו נאמר "ויבן הוי' אלהים את הצלע", הפסוק ממנו דרשו חז"ל ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש".

אם רוצים לעשות רמז ב-אבן השתיה על דרך ר"א אבולעפיא הכי פשוט הוא הצירוף בינת האשה, אך אפשר לומר האשה תבין, בבינה היתרה שנתנה לה, או תבין האשה כצווי לאיש, שישתדל השנה להבין את אשתו. איך מתיישבים הקשרים לבינה עם הרמז הפשוט ש-עג בגימטריא חכמה?

ביאור על דרך הקבלה: עג – עב ד-סג

אפשר לומר הסבר על דרך הקבלה: בתפלת הימים הנוראים אומרים ד פעמים "ובכן", והאריז"ל מסביר ש-בכן בגימטריא עב ו-ד האמירות הן כנגד ארבעה שמות עב – עב דעסמ"ב. הראשון, עב ד-עב, הוא שם עב הפשוט – שם הוי' במילוי יודין. השני, עב ד-סג, הוא שם סג עם עשר האותיות. סג עם עשר האותיות עולה עג, אבל הוא נחשב עב ד-סג (היינו עב עם הכולל). אם כן, בכתבי האריז"ל הגימטריא העיקרית של עג היא שם סג עם האותיות (האריז"ל לא עושה סתם גימטריאות, ש-עג בגימטריא חכמה, כידוע – אצלו הכל שמות קדושים). אם כן, עג אצל האריז"ל שייך דווקא לבינה (כנגדה מכוון שם סג).

ביאור על דרך החסידות: "בינה יתרה" – כח האשה לגלות את החכמה שלמעלה מהתלבשות

אם רוצים להסביר על דרך החסידות, צריך להבין טוב יותר את הענין של "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". הנושא מוסבר הרבה בחסידות, וכל ההמשך של תרנ"ט נסוב סביבו (בדרך כלל זהו ההמשך הראשון של הרבי הרש"ב שבחור לומד בישיבה).

בחסידות מובאים שלשה משלים כדי להסביר את הענין – היחס של קול-דבור, היחס של אהבה-יראה והיחס של התורה שבכתב והתורה שבעל פה. בכולם הרעיון הוא שעם כל המעלה של האיש, ה"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש" היא גילוי נעלה יותר. למשל, בקול ודבור, כאשר מבטאים השכלה בדבור מתגלים בדבור ענינים שלא היו טמונים בקול, ואפילו לא היו טמונים במחשבה שהולידה את הקול או בשכל שהתלבש במחשבה זו (שכל-מחשבה כנגד י-ה, הנסתרות, קול-דבור כנגד ו-ה, הנגלות[7]).

כשמעיינים בכל הדרגות, מבינים שההסבר הפנימי הוא שהכח של "בינה יתרה" הוא לגלות את אותה מדרגה שהזכרנו קודם בשם רבי הלל בביאורו על התפוח בדבש – מדרגת החכמה שלמעלה מדרגת החכמה שמתלבשת בבינה.

נקח את הדוגמה של אהבה ויראה: כתוב שכל מדרגות האהבה, עד לאהבת השרפים (שעומדים "ממעל לו"), ממשיכות רק את הגילוי של "קדוש" – "קדוש קדוש קדוש" – אבל דווקא ביראה יש כח לגלות את ה"'קדש' מלה בגרמיה", המדרגה של החכמה שלמעלה מהתלבשות. כלומר, הכח של ה"בינה יתרה" הוא דווקא בגילוי המדרגה הגבוהה ביותר של חכמה, עג.

לא יודע כמה שמעו ב"זכרונות" את הניגון של הרבי מהר"ש על "אשרי איש שלא ישכחך" – ננגן שוב.

ג. תהא שנת עשירות גדולה

קביעות ראש השנה השתא – "פת בג המלך"

נאמר עוד רמז לכבוד תהא שנת עשירות גדולה: כתוב[8] שכאשר ראש השנה חל ביום ב או ביום ג – שתי קביעויות אפשרויות – הוא שייך לביטוי "פת בג המלך". זה נכון במיוחד בקביעות כמו השנה, שראש השנה חל ביום ב, כי אז שני ימי ראש השנה עצמם הם בג. בשנה כזו זוכים ל"מזוני" בהרווחה גדולה, "פת בג המלך", כאשר "המלך" חל בימים ב-ג.

"אברהם אברהם" – שתי בחינות ב"חיי"

הסברנו[9] שבתקיעות תקיעה-שברים-תרועה מכוונים להמשיך חיי-מזוני-בני, כסדר האבות אברהם-יצחק-יעקב. באברהם אבינו כתוב "אברהם אברהם" עם הפסקה – פסיק טעמא – ביניהם, וגם ביעקב אבינו כתוב "יעקב יעקב" עם הפסקה ביניהם, אבל ביצחק אין כזו כפילות (במשה רבינו כתוב "משה משה" ו"לא פסיק טעמא בגווייהו").

אם כן, צריך לומר שבענין של חיי, שכנגד אברהם אבינו, יש שתי בחינות (ואפשר לומר שהן התקיעה הראשונה שבכל סדר תקיעות והתקיעה האחרונה – "חכמה ['החכמה תחיה'] בראש וחכמה בסוף"). מה הן שתי בחינות החיים? חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. אלה שתי בחינות, שאינן תלויות או קשורות בהכרח זו בזו (כידוע שיש אריכות ימים בעולם הזה ויש אריכות ימים לעולם הבא, ולא רק שאחת אינה מחייבת את השניה אלא שפעמים שאחת באה על חשבון השניה).

אם רוצים שהכל יתפרש כאן, היום, נסביר שמדובר בשתי בחינות של בריאות – חיי – בריאות הנפש ובריאות הגוף. לכתחילה צריכים את שתיהן – נפש בריאה בגוף בריא. אך מבין שתיהן (כאשר מאיזו סיבה שתהיה אי אפשר את שתיהן), העיקר הוא בריאות הנפש, כמובן. אם אדם צריך לבחור, אז בריאות הנפש – להיות מאוזן ושמח וכו' – קודמת לבריאות הגוף (כמו חיי העולם הבא לגבי חיי העולם הזה, בלשון חז"ל – חיי עולם לגבי לחיי שעה). אפשר להיות בשמחה גם בקבלת יסורים, לקבלם בשמחה (כמסופר על גדולי הצדיקים זי"ע), אבל בריאות הגוף בלי בריאות הנפש לא שוה.

כל זה רמוז ב"אברהם אברהם" כאשר פסיק טעמא בגווייהו, היינו סוד הצמצום בין חיי עולם בעולם האצילות (מודעות שרש נשמת אברהם בעולם האצילות) לחיי שעה בעולמות התחתונים בי"ע (מודעות נשמתו כאשר ירדה להתלבש בגוף בעוה"ז).

"יעקב יעקב" – שתי בחינות ב"בני"

מה הן שתי הבחינות ב"בני"? [בנים ובנות, בנים ותלמידים]. יש בנים ותלמידים, אבל בעצם אין הפסקה ביניהם, הם אותו דבר (תלמיד מובהק הנו בן ממש). שתי הבחינות הן בנים ובנות (גם בתלמידים יש שתי בחינות של בן ובת, וכמו שמסופר אצל הבעל שם טוב, שהיו לו תלמידים גאונים כו', בחינת בנים, ותלמידים יהודים פשוטים, בחינת בנות).

בתרועה אין שני סוגים (אמנם התרועה של התורה מתחלקת לשברים ותרועה, אבל אצלנו כל אחד מהם קובע ברכה לעצמו וכעת אנו מדברים רק על מה שאנו קוראים תרועה), אבל בכל אופן יש הרבה קולות, הרבה דמעות, הרבה טיפות (לשון טף), הרבה בנים ובנות. צריך לבדוק אם הורים יכולים להבחין – גם בגיל הכי צעיר – בין בכי של בן לבכי של בת.

כל זה בחינת "יעקב יעקב" פסיק טעמא בגווייהו". רק אצל יעקב, שמטתו שלמה, כתוב בתורה במפורש שהוליד גם בת – דינה (ובכך הוא קיים מצות "פרו ורבו" לפי בית הלל, שכך הלכה, שצריך להוליד בן ובת; על "יברכך הוי' וישמרך" דרשו חז"ל "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות" – רואים שיש כאן שתי בחינות שונות, ומפורש שהבת צריכה שמירה מעליא, ובכך חטא יעקב, ועל כן אירע לדינה מה שאירע).

יצחק – העשירות היא אחת

העיקר בכל ההסבר הנ"ל היה להגיע ליצחק שלא הוכפל שמו בתורה – אצל יצחק אבינו אין שתי בחינות – העשירות היא אחת, היא-היא העשירות בעולם הזה ובעולם הבא (העשיר נקרא גביר, הוא בתנועה נפשית של התגברות, גבורה, מדת יצחק אבינו, ומי שמתגבר כאן, בעולם הזה, ממשיך להתגבר שם, בעולם הבא, והיינו סוד "מאדך"-ממונך[10]).

כך מפורש בגמרא שיתכן שמי שמקבל עשירות מופלגה בעולם הזה נוטל מחלקו בעולם הבא – זו אותה עשירות ממש ("הרוצה להעשיר [בעולם הזה] יצפין" – "מה רב טובך אשר צפנת [לעולם הבא] ליראיך", הכל אותו צפון, "שלחן בצפון" ממנו "ואֹכל מכל"). אפשר לשאול, כשהרבי רוצה שכולם יהיו עשירים לא אכפת לו שיתכן שבכך יקח למישהו מהעולם הבא שלו? כנראה שיש לרבי פטנט איך העשירות כאן לא תגרע מהעשירות שם [זו השקעה כאן כדי שיהיה יותר שם...]. בכל אופן, העשירות היא אחת.

אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, היו כולם עשירים גדולים (מצד ההתכללות של יצחק אבינו בכולם – "אתה אבינו" לעולם הבא), ובכך (ב"כלי" של העשירות והשמחה בה – "איזהו עשיר השמח כו'") הטעימם הקב"ה מעין העולם הבא בעולם הזה. "רבי מכבד עשירים", שבזכותם יבוא משיח, המיחד שני עולמות – "ירום ונשא וגבה מאד" (בחינת "מאדך" כנ"ל). יצחק אבינו אוכל טוב (מה"שלחן בצפון" כנ"ל), בעיקר בראש השנה (עליו נאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי קדוש היום לאדנינו... כי חדות הוי' היא מעזכם").