ו׳ אייר ע"ג – ירושלים

ניחום אצל בני הרה"ג יעקב יוסף זצ"ל

א. אודות הרב יעקב יוסף זצ"ל וימיו האחרונים

הרב: מה היו הדיבורים האחרונים של אבא?

יהונתן יוסף: כאב לו מאד שמדברים על פגיעה בבחורי ישיבות. אמר ששלש השלמויות תלויות זו בזו, ומי שפוגע בשלמות התורה יפגע גם בשלמות העם ושלמות הארץ. אני חוזר כמה שנים אחורה – נגזר עליו ללכת לכנסת, היה שלוחא דרבנן, ואחרי מאה יום הוא פרש מהקואליציה כי חק "מיהו יהודי" לא עבר כמו שסכמו. הוא ספג על זה בזיונות. הוא חבר לימין החילוני, יובל נאמן וגאולה כהן. כשהגיעו להצבעות על בחורי ישיבות בקש שיצביעו איתו – תן וקח – וסרבו. הוא אמר שהם בסוף יפגעו גם בארץ ישראל, כפויי טובה. כשצחי הנגבי השתתף בהתנתקות הוא אמר שזה התוצאה מגאולה כהן. עוד דבר, אבא קבל את בורכוב כדי להחזיק שם מנין בשבת – לעילוי נשמת המקדיש – ואבא פתח את המקום למקום של תורה מהבקר עד עשר בלילה, כל שעה מתחלף רב שאדם ילמד מה שלבו חפץ בכל תחום, חק לישראל, גמרא, הלכה, מוסר וכו'. כל ראש ישיבה מביא אנשים פחותים ממנו בהרבה שלא ישתלטו עליו, שלא יקחו את המקום. אבא זלזל בזה, והביא אנשים גם שחלקו עליו – שישבו שם ואמרו פסקים אחרים. אמרנו לו, יאללה, האדם הזה חולק עליך – אתה נותן לו משכורת, כבוד, מתגדל, מי הכיר אותו קודם?! הוא אמר, שששש, הצבור אוהבים אותו, כך לומדים תורה, זה מה שצריך. אחד הדיבורים האחרונים של אבא היה עם הגבאי דוד רבי, שעזר לו לפתח את המקום – תמיד לומדים שם, חוץ מיום אחד ולילה אחד בשנה, הו"ר וליל הסדר. חוץ מזה, אפילו בצומות, הכל שיעורים. גם כשאבא נפטר. אפילו בפורים היו שם שיעורים, היו באים מעט אנשים. כל ירושלים בפורים פקוקה, או שפחד שאחד הרבנים ישתכר – תהיה תקלה ורב לא יגיע והמעט שמגיעים ללמוד יהיו בלי רב. הוא היה יושב בחדר סמוך. כל רב בפורים נהנה מצאן מרעיתו – באים אליו הביתה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, זכר למחצית השקל. אבא ראה בזה יום שצריך להפיץ תורה, ענינה אותו רק תורה. הוא ישב בחדר הסמוך, להיות מוכן וערוך אם יצטרכו להחליף מישהו בשיעורי התורה.

היה חשוב לו מאד שהמפעל הזה ימשיך ויתפתח. הוא קבל הקצאת קרקע לפני 25 שנה, נפגש עם עשירים והכל – לא זה בחיים חיותו. אחד הדברים של גשמיות שהוא כתב בצוואה – גם שייך לרוחניות – הוא לדאוג לאסוף כסף להקים את הבנין. לא זכינו בחייו, אז יהיה הקמת ישיבה על קברו. גם בקבר שמעון הצדיק מתעתדים להקים – בקבלות שבת יש שם שני מנינים ב"ה. אחד בחוץ, יותר מהיר, ואחד יותר ארוך, עם שירים וריקודים – שעה ארוכה שלא כולם יכולים לעמוד בה. כולם מתפללים תחת כפת השמים, וכאב לו שאנשים לפעמים מתפללים בגשם. אנשים באים לחזק את המקום. התחייבו היום לסייע בכל מה שאפשר להקים ישיבה על קברו בקבר שמעון הצדיק, שם אבא התפלל שנים ארוכות בנץ – כהן גדול, נשיא סנהדרין, הכניס תפלות ישראל. אבא ראה במקום מקום חשוב, וידוע שכל מה שאדם עושה בחיים חיותו – עושה מעין זאת בעולם העליון. הוא אמר שכמו ששמעון הצדיק היה מכניס תפלות לבית קדשי הקדשים, כך הוא עושה גם היום. התפלה על קברו חשובה מאד, לכן כאשר היתה עצירת גשמים הרב גלאנטי יצא עם יהודי ירושלים להתפלל שם. הפחה התורכי צחק, כולם הלכו עם מעילים וכו'. הוא צחק – יש את הכותל המערבי (נתנו ליהודים בזמן התורכים), למה עוזב אותו והולך לשם? כי הוא היה נכנס לקדש הקדשים ומתפלל "ואל תבוא תפלת עוברי דרכים לפניך בזמן שהעולם נצרך לגשם" – כשסיימו את התפלה ירד גשם גדול. אבא היה מאד קשור למקום, והמכתב האחרון שהוא חתם עליו היה קריאה לבוא לשמעון הצדיק כל השנה, ובפרט ב-לג בעומר. אומרים שהולכים אליו ב-לג בעומר כי אין כח לנסוע למירון, אך הוא הסביר שלא כך. אנו שמחים שהתורה נצלה בזכות חמשת התלמידים של רבי עקיבא ששרדו. גם שמעון הצדיק היה האחרון באנשי כנסת הגדולה, שהעביר את המסורה מדור לדור, ובלעדיו ח"ו... כיון ששמחים בלג בעומר על קיום התורה חייבים לשמוח גם בשמעון הצדיק. הוא חתם על המכתב הזה. כתב גם לבוא בשבועות, מנהג של חסידיות – רוז'ין בעיקר, גם קצת לעלוב – להשלים בימי ההשלמה של החג (לא הולכים לקברות בחג, אבל שם זה בית כנסת). עוד יום שהוא הזכיר – יום ההילולא, בו הארת הצדיק גדולה מאד. לאחר מכן המצב הבריאותי של אבא לא אפשר לו יותר מתפלות והנחת תפלין. בלילה לפני ההסתלקות הוא ספר עומר, הזכיר לי ולעוד כמה לספור עומר. הרדימו אותו עם משכחי כאבים והוא התעורר בבקר. אמא שאלה אם הוא רוצה להניח תפלין – הוא הרים יד ימין (היה שמאלי) וחווה שרוצה להניח. הבאנו נטילת ידים. הוא לא יכל לברך מרוב חולשה, אז אני ברכתי להוציא ידי חובה – חלקתי את התפלה עם הרב הלל חבשוש. כל התפלה הוא בכה, כנראה ידע שפעם אחרונה מניח תפלין ויהיה בעולם שאי אפשר לקיים מצוות. הגר"א אמר שבעולם הזה אפשר בפרוטות לקיים ציצית. אחר כך שאלנו אם רוצה להניח ר"ת הוא אמר שכן. אחרי שהוא הניח ר"ת, קפלנו את התפלין, שמנו בנרתיק חזרה. אחר כך הגיע רופא ירא שמים ואמר שהמדדים בסדר. אחרי שעתים לפתע התחילו להתדרדר כל המדדים והוא אמר לי לקרוא לכל המשפחה. מאזור שעה 12 בצהרים מלאו את הצוואה – הוא כתב מה לומר בשעת יציאת הנשמה, שהרב יעקב עדס יאמר את הוידוי. הנשמה קוראת לכל האנשים – הוא קרא, היו שם פסיפס מחלכאים ונדכאים עד רבנים גדולים ועצומים. ראינו שם מחזות – התחילו עם "לך אלי תשוקתי", השיר שפותחים אותו את יום הכיפורים, יסודו בהררי קדש. שמעתי פעם את סבא מספר למשה חבושה: היה שייח ערבי שאמר לחכם יהודי שאתם גונבים לנו מנגינות – כל התפלות שלכם בחגים משם. הוא אמר – לא נכון, ל"לך אלי תשוקתי" אין שום מנגינה שלכם, סימן שיסודתו בהררי קדש. שרו שם, כמה עשרות (ואחרי ששמעו כבר הקרבה יותר), והיה רטט. הרב עדס התעכב, וראו שאבא מחכה לו שיגיע את הוידוי. כל הזמן הזה הוא תפס את הטלית קטן (הגר"א אומר לתפוס חפץ של קדושה, זה מה שנשאר אחרי שהורדנו את הטלית והתפלין). היה כאן דורון גלבוע, מח"ק של בית אל, שאמר שגם אחרי הפטירה ידיו היו קפוצות על הטלית – "ואף כי אחרי מותו" כמו שכתוב ב"לך אלי". יש אנשים שמתו על קידוש ה', אבא חי על קידוש ה' – הפיץ תורה, לא החזיק טיבותא לנפשיה. ראינו שהוא עומד בנסיונות, לא לוקח צד. פעם ספרתי לו סיפור והוא אמר בתקיפות – מי אמר שזה נכון? שמעת צד שני?! תמיד אמר בעדינות, אבל כאן היה תקיף. היה בחור שספר שכל פעם הרב אמר לו שלום, אבל הרב התחיל להתעלם ממנו – היה לו דין תורה אצל אבא, ולא רצה לדבר איתו מחוץ לבית הדין. קטן כגדול, גם אנשים גדולים שנסו להפעיל קשרים – הוא קיים "לא תגורו מפני איש". הוא היה איש אמת, אמר לדבוק באמת, הזהיר לא לומר גוזמאות. אנחנו נזהרים במה שאומרים עליו. כשבאים ומספרים סיפורים אנחנו לא מתפלאים – כך מתאים לו, כך הוא נהג. על הקב"ה כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ואבא שלנו הסתכל בתורה וכך נהג, בלי להתחשב במה שאומרים ועושים. אומרים שפני הדור כפני הכלב – מנהיגים לפי האנשים – אבל אבא הנהיג לפי תורה. הרב שאל מה אבא אמר בזמן האחרון וספרתי.

הרב עובדיה יוסף: היה לי ברית ביום שני וקראתי לבן אביחי. שמעתי משם הרב[1] שזה שם של מרדכי בן אביחיל, שה-ל היא רק תוספת. יש לזה מקור?[2]

ב. דברי זכרון ותנחומים[3]

"תתן אמת ליעקב" של הרב יעקב זצ"ל ויום ההילולא ב"תפארת שבתפארת"

נאמר על יעקב אבינו "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" – כאן זה יעקב כפשוטו, וב"ה הזרע בחיים וגם הוא בחיים. כמו ששמענו, מדתו היתה אמת – "תתן אמת ליעקב". אמת לא מתפשרת, גם אמת של מנהיג כמו ששמענו. זכיתי קצת להכיר אותו, ולהרגיש לעצמי זכות להיות חבר שלו, מכח המנהיגות שלו. כדי להיות מנהיג בישראל צריך להיות איש אמת. גם יום הפטירה הוא מאד משמעותי – ההילולא מכאן ואילך – תפארת שבתפארת, אמת שבאמת. במסורת החסידות יש משמעות מיוחדת וענין מיוחד של תפארת שבתפארת. קוראים לזה "לכתחילה אריבער" – זה יום הולדת של אחד הצדיקים בחב"ד, רבינו שמואל. פתגמו ומדתו – על שמו כינו אותו – היה שהעולם אומר שאם אפשר להתכופף ולעבור מתחת מכשול, בדיעבד, כאשר חייבים לעבור, אז קופצים מלמעלה, אבל אני אומר 'לכתחילה אריבער', תמיד לדלג ולעבור מלמעלה (שהאמת לא תתכופף מפני איש). זו הנהגה של מנהיג אמת, שגם לא מתחשב במה שאומרים אלא מתחשב בתורה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כל המציאות לפי מה שכתוב בתורה. זה "לכתחילה אריבער", תפארת שבתפארת, יום מאד מיוחד.

יום ההסתלקות בסמיכות לרבי מנחם מענדל מויטבסק

היום שלפני כן היה גם יום הילולא של מי שבא במסירות נפש לארץ ישראל. אנחנו מדברים על שלמות הארץ. הזכירו שאבא דגל מאד חזק בשלש השלמויות וידע היטב איך הכל תלוי אחד בשני. במסורת של הדורות האחרונים, של העליה לארץ, העליה הראשונה הגדולה והמשמעותית מאירופה היתה על ידי רבי מנחם מענדל מויטבסק, שההילולא רבה שלו יום אחד לפני כן, א' אייר (גבורה שבתפארת), היום השני של ר"ח אייר (ככה רשום על המצבה העתיקה שעל קברו). היינו באותו לילה בטבריה. הציון שלו הוא מקום מאד קדוש. שוב, זו שלמות הארץ. תפארת היא בעיקר תורה וארץ היא מלכות.

שלש השלמויות – תפארת-יסוד-מלכות

נאמר איזו מילה לגבי שלש השלמויות: שלמות התורה היא תפארת, "עמודא דאמצעיתא", "עץ חיים היא למחזיקים בה". ה"עץ חיים" הוא מדת התפארת, מדת יעקב אבינו, השם של אבא, שהוא עמוד התורה. על עם ישראל כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". יש כאן גם "להתפאר", אבל "עמך" היינו "צדיקים" – מדת היסוד, יוסף הצדיק (שם המשפחה – יוסף). כל ציון – אבא היה קשור לשמעון הצדיק – הוא בחינת יסוד. בפרט מי שנקרא "הצדיק" – לא כל אחד נקרא כך. בזכות היסוד יורשים את המלכות, בזכות "ועמך כלם צדיקים" אז "לעולם יירשו ארץ". מי אמר "אנא סימנא בעלמא"? רשב"י. הוא הסימן-היסוד של העולם. כל יהודי הוא ניצוץ של צדיק יסוד עולם. שלמות הארץ היא כמובן המלכות. אפשר לקשר את הכל, יש התכללות. יש גם תורה במלכות – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". יש עם ישראל במלכות, כנסת ישראל, שכונסת את האור של ישראל (ז"א בלשון הקבלה). במלכות יש בעצם את הכל. גם ביסוד יש הכל – התורה של הצדיק שייכת לתיקון היסוד. כל מה שכתוב בחסידות הוא תורת היסוד, תיקון הברית. ארץ ישראל גם שייכת ליסוד – "ותקעתיו יתד במקום נאמן", יסוד של עם ישראל. גם תפארת כולל הכל. בכל אופן, היחס הוא שתפארת היא בעיקר תורה, יסוד בעיקר עם ישראל ומלכות בעיקר ארץ ישראל.

אמת נצחית בקו האמצעי – פעולת הצדיק גם לאחר הסתלקותו

צריך לחבר את כל הקו האמצעי, שכולו נקרא אמת – יש ימין ושמאל, ואמת היא אמצע. כתוב שבקליפות אין אמצע, רק ימין ושמאל, רק ניגודים. אבל בקדושה יש אמצע. באמת יש נצחיות, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", נמשך לעולם ועד. מה שאמרת שאבא פועל מלמעלה – הצדיק פועל מלמעלה גם ביתר שאת ויתר עז מאשר בחיים חיותו בעלמא דין. הוא גם ממשיך ובמדה מסוימת גם יותר מצליח ליישם את כל מה שהוא רצה ולא הספיק. אף אחד לא מצליח, כמו שחז"ל אומרים שלא מספיקים חצי, אבל איש אמת ממשיך – הוא לא נפסק. רק כזב נפסק, נחל כוזב, אבל דבר אמתי מימיו זורמים תמיד – לא מפסיקים. כך הצדיק-אמת.

שלש השלמויות ב"אחד"

מה שזכיתי להכיר את אבא היה בעיקר בנושאים שנוגעים לשלמות הארץ, אבל כמו שאמרנו – שלמות הארץ, שלמות התורה ושלמות העם הם אחד. יש רמז יפה, ששלש המלים תורה עם ארץ – תפארת-יסוד-מלכות – עולות בגימטריא אחד כאשר מחשיבים את ה-א של אחד כאלף. אזי אחד = 1012 = תורה עם ארץ. כל פעם שעוצמים עינים ומצהירים – יהודי מצהיר ומוכן למות על זה, כמו שנקרא בפרשת אמור "ונקדשתי" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הכוונה ב"אחד" שמוכנים למסור את הנפש על שלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ. הכל אחד. כמו שאבא אמר, מי שפוגע בזה – חזקה שיפגע גם בשני. הכל תלוי זה בזה.

הקשר העמוק והפנימי והפעולה הנמשכת

שוב, אישית הכרתי את אבא, ואני יכול לומר בפשטות שלא מצאתי שום רב שבהשקפה כל כך טוב יכולתי להתחבר איתו, שחושבים אותו הדבר. לא הכרתי אותו הרבה, אבל הקצת שכן היה בבחינת "מועט מחזיק את המרובה". כמו שהקב"ה אמר על דוד המלך שהוא "איש כלבבו", ככה הרגשנו – אולי גם אבא הרגיש, כך שמעתי – ממש קשר מאד עמוק ופנימי. שוב, קוינו שנעשה דברים גדולים ביחד – עדיין נעשה דברים גדולים יחד בעזרת השי"ת, כי אבא ממשיך, אמת נמשכת. כמובן אמת נמשכת על ידי הבנים, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". יעקב זה תפארת, שם המשפחה יוסף – זה היסוד. יעקב עולה ז"פ הוי' ויוסף ו"פ הוי' – ביחד "הוי' אחד", יג פעמים הוי', הוי' פעמים אחד. זה הרמז של יעקב יוסף. שוב, שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, ושנזכה להמשיך את הפעולות של אבא. יש ביטוי, גם בהלכה, שכל פעולה טובה שעושים צריכה להיות "פעולה נמשכת" – שכל הדברים יהיו נמשכים עד שיבואו לגמר הטוב שהוא רצה. הגמר הטוב הוא משיח. משיח לעם ישראל, ואז כל שלש השלמויות יחד תשמחנה, "ושמחת עולם על ראשם".

השמחה הנסתרת בתוך אבלות אייר

חדש אייר, עד כמה שיש אבלות על תלמידי ר"ע – שנפסקת ב-לג בעומר, שמחה גדולה, אבל אפילו בזמן האבלות – כתוב שבפנימיות זה חדש שמח. נוהגים מנהגי אבלות, אבל יש משהו פנימי בחדש אייר של שמחה. בספר יצירה יש חוש של כל חדש, וכתוב שהחוש של חדש אייר הוא מחשבה. למה? לכל חדש יש שבט, והשבט של אייר הוא יששכר (לפי סדר הנשיאים והדגלים), ויששכר ("ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'") הוא המחשבה (גם מלשון "באו חשבון", הוא מחשב את סוד העיבור) – חוש העיון, חוש ההרהור, יש כמה שמות. כתוב ש-מחשבה אותיות בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". יש משהו בחדש זה שאומר שצריך דווקא עכשיו, בזמן האבלות על תלמידי רבי עקיבא, להיות בשמחה בלב (ושזהו בעצם התיקון לסבת האבלות). עם השמחה מנצחים את האויב, הרוחני, היצר הרע, וגם הגשמי.

שבוע הנצח

כעת כבר נכנסנו לשבוע של נצח, הערב כשספרנו את העומר. יש משהו מיוחד בשבוע של הנצח, שגם האור הפנימי וגם האור המקיף הם בנצח. לפי האריז"ל יש את הכוונה הרגילה, שהערב חסד שבנצח, אבל כשלומדים לעומק בכתבי האריז"ל רואים שזה האור הפנימי, שיורד מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, אבל באור המקיף זה הפוך, מיום ליום האור עולה ממלכות שבמלכות ועד לחסד שבחסד. כשמגיעים לספירת הנצח, הספירה האמצעית במדות – כעת התחלנו את השבוע האמצעי – האור הפנימי והמקיף שניהם בנצח. מי שכוון את הכוונה הזו הערב, באור הפנימי היה חסד שבנצח, אבל אם סופרים 22 יום מהסוף להתחלה, לפי הסדר ההפוך, היה היום מלכות שבנצח. מחר תהיה הגבורה שבנצח עם היסוד שבנצח, אחר כך תפארת שבנצח עם הוד שבנצח, ושבת קדש – לפי קביעות שנה זו, ששבת היא הנצח הפרטי של כל אחת מן הספירות – יהיה נצח שבנצח, היום היחיד שבו מתחברים האור המקיף והפנימי לגמרי. זה יום חשוב מאד בברסלב, כי רבי נחמן אמר שהוא היום שלו (נצח = נחמן). זה הציר, עמוד התווך של הספירה, אבל בכל השבוע הזה אנחנו בנצח. נצח הוא חיים נצחיים. כתוב בזהר "איהו [תפארת, יעקב] בנצח" – התפארת היא נצחית, מדת אמת. "אמת ליעקב" אותיות יעקב לא מת. זו האמת שלו, שהוא לא מת. שיהיה זכרו ברוך. שיקוים "והחי יתן אל לבו" – שנקבל ממנו חיים. זה נקרא שהוא "שבק חיים לכל חי" – שהוא משאיר, מעזיב, את החיים שלו לנו, לכל חי. שנזכה לחיים נצחיים – חסד שבנצח, מלכות שבנצח. שיהיה דידן נצח.