מוצאי ח"י מנחם־אב ע"ג – ירושלים

שידור לסמינר בני־נח במקסיקו

שלום לכולם, שמחתי מאד לשמוע שמתקיים סמינר במקסיקו. שה' יתברך יעזור שהרבה-הרבה נשמות תתקרבנה לדרך האמת, לאמונה בה' יתברך, לאמונה בתורה – תורת ישראל, שהיא התורה עבור כל העולם כולו, כמו שכתוב על ימות המשיח "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

מבנה הנפש "בצלם אלהים" – מושכל-מורגש-מוטבע

הנושא של הסמינר היום הוא מבנה הנפש, שבעצם הוא העתק של הספירות העליונות בהן ה' ברא את העולם. הרי כתוב שכאשר ה' בא לברוא את האדם הראשון הוא ברא אותו "בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו". "בצלם אלהים" הכוונה שכמו שיש למעלה עשר ספירות העליונות, שהן צינורות דרכם האור והשפע מגיע לכל העולם כולו וגם בורא את העולם עצמו, כך בנפש האדם יש את כל עשר הספירות. בדרך כלל, בספירות אצל האדם יש שלש רמות של מודעות. יש גם למעלה מהמודעות, העל-מודע, אבל רק בתוך המודעות של האדם יש שלש רמות, שהשמות שלהם הם מושכל-מורגש-מוטבע. הכי גבוה במודע של האדם יש את המושכל, לשון שכל. למטה מזה יש רמה של כחות נפש שנקראת מורגש, רגש. למטה מזה יש עוד רמה של כחות נפש שנקראים מוטבע. מוטבע זה טבע, זה כמו אינסטינקט, זה כולל את דפוסי התנהגות של האדם – איך הוא נוהג, איך הוא אפילו נע ונד, איך הוא הולך. כתוב שהצדיק ניכר בהליכתו, בצניעות שלו (כמו שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך"), שהיא משהו טבעי לגמרי – הוא לא חושב על זה בכלל, וגם אין בזה התרגשות, התפעלות, רגש. ככה הוא. זה נקרא המוטבע שבנפש.

שלשה כחות בכל רמה – איזון והמשכיות

בכל אחת משלש הרמות האלה, מושכל-מורגש-מוטבע, יש שלשה כחות. במושכל, בשכל, יש חכמה בינה ודעת. במורגש, הרגש, חסד גבורה ותפארת. במוטבע שמות הספירות הם נצח הוד ויסוד. כשמציירים אותן, בציור הקבלי של עץ החיים, הראשון הוא בצד ימין – כח של ימין – השני בצד שמאל (מקביל בגובהו לראשון שבצד ימין) והשלישי באמצע (למטה משני הקודמים – כל שלישיה היא בצורת סגול). למה צריך להיות בכל רמה של הנפש שלשה כחות? הכל בשביל להגיע לאיזון נפשי נכון ובריא, שאדם יהיה בריא ומאוזן. להיות בריא זה להיות מאוזן, כך כתוב בספר הזהר, שבריאות (בחינת עולם התיקון, לעומת עולם התהו שנשבר) היא מצב של איזון. כדי להיות מאוזן צריך ימין וכנגדו שמאל, בעצם השמאל מאזן אותו, אבל גם כאשר השמאל מאזן את הימין צריכים עוד כח שלישי באמצע, שלוקח את שני הכחות וממזג אותם יחד, וגם יש לו כח להעביר את הכחות האלה הלאה, לרמה הבאה של הנפש.

פנימיות הספירות

לכל כח בנפש יש גם חויה פנימית, שהיא האור הפנימי של הספירה. האור הפנימי של החכמה הוא בטול. בטול הוא הרגשה של אדם מול הבורא, מול ה', בלי אגו – לא להרגיש את עצמו, אלא רק את הנוכחות של בורא עולם. הכח השני נקרא שמחה. בתוך הבינה יש שמחה. השמחה הכי רוחנית היא שמחה מכך שאדם משיג אור אלוקי, שהוא מתמלא אור. כאשר בהשגה שלו הוא מקבל וקולט בתוכו אור הוא נעשה שמח, זו החויה הפנימית של הבינה. החויה הפנימית של הדעת, הכח השלישי של המושכל, נקראת יחוד. יחוד היינו ראית המציאות כמאוחד. האדם מרגיש שכל הפרטים השונים – ריבוי אין סוף של פרטים במציאות – מאוחדים, חווה את ה' אחד וגם מרגיש את היחוד בכל הפרטים שהוא רואה במוחש מול עיניו. אחר כך במורגש, החויה הפנימית של החסד היא אהבה, החויה הפנימית של הגבורה היא יראה, החויה הפנימית של התפארת היא רחמים על הזולת. במוטבע, החויה הפנימית של הנצח נקראת בטחון, וכאן הכוונה לבטחון אקטיבי שהוא כח מניע לאדם לקום ולעשות דברים בחיים. זה גם כמו אינסטינקט, דפוס התנהגות, שיש לאדם מוטיבציה לקום ולפעול בעולם, לא לישון. החויה הפנימית של ההוד היא תמימות, שמשמעותה גם התמדה. כשאדם הולך על משהו בחיים צריך שיהיה לו כח להתמיד, לא להתייאש אף פעם, "אין שום יאוש בעולם כלל" (ו"אין מקרה אבוד") – זו התמימות של ההוד. בסוף, פנימיות היסוד – הכח השלישי של המוטבע – נקראת אמת. לא אמת במובן של שכל, אלא אמת במובן של דחף פנימי בנפש לאמת דברים, להגשים דברים – להגשים את כל הכחות שה' נותן לי, את כל הכשרונות שלו. זו מדת האמת שהיא החויה הפנימית של היסוד. ולסיכום:

המושכל – איזון והמשכת הבטול

עיקר ההתבוננות שלנו הוא שבעצם כל כחות השכל והחויות הפנימיות שלהם – בטול-שמחה-יחוד, מדות שנשמעות שונות זו מזו – באים כדי לאזן את המדה הראשונה, הבטול, על מנת שהיא תגיע לאיזון ותעבור לרמה הבאה. הבטול יכול להיות קיצוני – לבטל את האגו, את הרגשת ה'אני', לגמרי – וכל דבר קיצוני הוא לא טוב. האיזון של הבטול הוא שמחה – שאני שמח. שמחה היא לכאורה הפוכה מבטול, אני שמח. יש בשמחה בטול[1], אבל היא כח נגדי שמאזן את הבטול, שלא יגרום למה שנקרא שבירה, שבירת הכלים (דהיינו התמוטטות נפשית ר"ל). כלומר, יש בשמחה ממד של ישות של קדושה שבאה לאזן את הבטול. כשיש גם את הבטול וגם את השמחה בא הכח לראות את האחדות בתוך הבריאה, שממזגת את שניהם יחד, וזה גם כח שמוליד את הרמה הבאה בנפש – הרגש. מתוך תחושת ההרמוניה ששורה בכל מעשה בראשית בא האדם להמשך, ברגש של אהבה, אחר האחדות הפנימית המשתקפת בכל פרט ופרט שבבריאה.

המורגש – איזון והמשכת האהבה

אותו דבר במורגש: כל כחות המורגש באים כדי להשלים ולאזן את המדה הראשונה שבהם, האהבה. כמו שהשכל בכללותו בא כדי לאזן את הבטול כך הרגש, מדות המורגש שבלב, בא כדי לאזן – שהאהבה שלנו, כלפי ה', כלפי החבר, כלפי כל העולם (צריך לאהוב את כל הבריות שה' ברא), תהיה מאוזנת. כדי שהאהבה תהיה מאוזנת צריך את היראה ואת הרחמים. היראה לכאורה מנוגדת לאהבה, אבל באה כדי לאזן אותה. גם הרחמים, הם התכל'ס של כחות המורגש – שאחרי שיש אהבה ויראה יש את הרחמים. הרחמים הם סוג של אהבה, לרחם על הבריות, אבל זו אהבה עם הרבה כח ועצמה להמשיך את הנפש הלאה – שמהמורגש יגיע למוטבע. רחמי אמת 'מחייבים' הטבה לזולת בפועל, וגם שההטבה תוקלט בכי טוב בכלי המקבל. הרחמים כלולים מהרבה אהבה ודאגה לזולת וגם מיראה שמא ההשפעה לזולת לא תתקבל בכי טוב.

המוטבע – איזון והמשכת הבטחון

כחות המוטבע הם הכחות בנפש המבצעים את המעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר", שיצא משהו בפועל ממש מתוך הרגש החם כלפי הזולת. יש בכחות המוטבע עוד שלישיה של כחות פנימיים, שהשמות שלהם – כמו שאמרנו הרגע – הם בטחון, תמימות ואמת. גם כאן, הכל בא כדי לאזן את הבטחון. הבטחון הראשוני, שהוא הימין של הבטחון, הוא תכונת היוזמה, האקטיביות, בטבע – שלאדם יש כח ותכונה נפשית לקום ולפעול, ליזום דברים (גם דברים גדולים, שנראים במבט ראשון מעל הטבע והישג היד שלו), לא לשקוט על השמרים רק לקום ולעשות (וכרמוז בסיום מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות", ה' ברא את העולם, ומעתה עלינו לקום ולעשות). כדי שזה יהיה מאוזן, שזה לא ישבור כלים, שלא יהיה קיצוני מדי (עם תחושת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ח"ו), צריך כנגד זה תמימות. תמימות היא גם סוג של בטחון, שקוראים לו בטחון סביל. כמו שיש בטחון פעיל יש בטחון סביל – לבטוח שכל מה שה' עושה הוא טוב (ולקיים את הוראת החסידות – "חשוב טוב יהיה טוב"). אם יש לי בעיה בחיים שאיני יכול לפתור – ולא את כל הבעיות אני יכול לפתור – אני מאמין ובוטח בה' שיהיה טוב. אני עושה כל מה שאני יכול, וסומך על ה' שיעשה את כל השאר, ובסופו של יום – מי עשה הכל? ה' עשה הכל (כמו שנאמר "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"). התחושה הזו מאזנת את האקטיביות, האגרסיביות קצת שעלולה להיות, של הנצח. אבל התכלית היא להגיע לבטחון של היסוד. אחד המובנים של בטחון בעברית הוא מלשון הבטחה. אם אדם מבטיח הוא צריך לקיים, ואם צריך לקיים – כמה שיותר מהר ומידי יותר טוב (מתוך תחושה של "ואם לא עכשיו אימתי"). זו מדת הצדיק, היסוד, שכל מה שהוא מבטיח הוא מקיים. זה הסוף של השלישיה של המוטבע, שבעצם כולה סוגים שונים של בטחון – הכל כדי לאזן ולהשלים את הבטחון.

סיכום

אז מה שלמדנו כעת בקיצור נמרץ הוא שבכל רמה בנפש יש ימין-שמאל-אמצע, והתכלית היא להיות מאוזן. האיזון הוא לקחת את הכח הראשון בכל שלישיה ולאזן אותו[2] – לאזן אותו כל כך טוב עד שימשיך את הזרימה הפנימית של הנשמה, מהמושכל למורגש, מהמורגש למוטבע, והמוטבע הוא כדי שיגיע לפועל ממש, לשנות את העולם, להפוך את העולם לדירה לו יתברך. שהקב"ה יוכל לדור בתוך העולם וכולנו נשמח בגאולה האמתית והשלמה ביחד עם משיח צדקנו.