כ׳ אלול ע"ג – כפר חב"ד

נושא שנתי חן, להנהלה הרוחנית של אולפנת לבונה

א. חן – שיר כפול

הקדמת שבעים פני חן – מ"שיר פשוט" ל"שיר מרובע"

דובר על כך ש"חן" יהיה הנושא השנתי של האולפנא. רשמתי כמה נושאים שכדאי לעשות מהם פרקים (מחלקים את הנושא לחודשים). קודם כל, יש ספר – "שבעים פני חן" – שכדאי השנה שמישהו יקח על עצמו לסיים אותו (אם מתמקדים בנושא הזה). ההקדמה של הספר מאד משמעותית – מה בכללות בלימוד שלנו הם 1‑2‑3‑4. 1 הוא עצמות ה' ("אנת הוא חד ולא בחושבן"), סוד המספר 2 הוא חן (מציאת חן אחד בעיני השני), סוד המספר 3 הוא הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל; כלל עבודת ה') ו‑4 הוא "סוד [שם] הוי'" (שם בן ארבע) – מ"אני הוי'" ל"הוא שמי". בלשון הזהר קוראים לסדר הזה "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע" (הכל בסוד ההתפתחות וההתגלות של שם הוי' ב"ה: י יה יהו י-הוה; ובעבודה, הכל בסוד "שירו להוי' שיר חדש").

1‑2‑3‑4 – אחדות ה', תפלה, תורה, מצוות מעשיות (עצם, שמות, ספירות, עולמות)

אם כן, אם מקדישים את השנה לנושא החן זה "שיר כפול". מהו "שיר כפול"? אני-אתה. "שיר פשוט" הוא "אנכי", "אנכי מי שאנכי". "שיר כפול" הוא יחס של אני-אתה. אם כן, חן קשור בעיקר לעבודת התפלה, שהיא אני-אתה, כמו שגם כתוב בתניא (שהעיקר בתפלה הוא האמירה "אתה" לנוכח ה'. אתה = ז פעמים חן, והוא עולה אני משה, שמצא חן בעיני ה' ודבר עם ה' לנוכח פנים אל פנים. בכל יהודי יש ניצוץ של משה).

"אנכי מי שאנכי" זה האחדות המוחלטת של ה"חלק אלוק ממעל ממש" שביהודי כחלק בלתי נפרד מעצמות ה' ממש, הכל אחד (שהרי התופס בחלק מן העצם תופס בכולו). "שיר משולש" זה כבר בחינת "אוריאן תליתאי" – שכלפי שמיא זה יחס של אני-הוא, שקיים כאשר לומדים תורה. השלשה הם אני-התורה-ה' ("תלת קשרין") – יש את התורה ויש את נותן התורה ("רחמנא") ויש את האני שעוסק בהבנת התורה. "שיר מרובע" היינו כאשר אני עושה משהו מכח התורה במציאות – מקיים מצוות מעשיות. אז יש כבר ארבעה – ה', אני (שרש הנשמות, שעוד לפני התורה), התורה, מה שאני עושה עם התורה במציאות. זו "פעֻלת צדיק לחיים" בתוך המציאות.

מכאן יוצא עוד דרך להסביר את 1‑2‑3‑4 – עצם (עצמות), שמות, ספירות, עולמות. ההבדל בין שמות לספירות הוא מאד חשוב אצל אבולעפיא, שאומר שאני עוסק בחכמת השמות ולא בחכמת הספירות (כשאר המקובלים) – ספירות הן הרבה למטה משמות (בלשון האר"י, שמות הם לפני הצמצום וספירות לאחר הצמצום). יש על זה הרבה גם אצל הרבי הרש"ב. יש גם חלוקה של שם ושמות (יש על זה מאמר באשא עיני) – יש עוד כמה חלוקות.

חן: עבודת התפלה – קריאה בשם

שם כאן הוא כמו הקריאה בשם (אני-אתה). כמו שאמרנו קודם ש‑2, חן, שייך לתפלה. "מפני מה ישראל קוראים ולא נענים? שלא יודעים לקרוא בשם". מצד אחד כשאני אומר 'אתה' זה למעלה משם, אך מצד שני האחיזה ב'אתה' היא דרך השם שלך – לגלות אותך, להוציא אותך מעצמך אלי (שזהו על ידי מציאת חן בעיניך), כמו שכתוב בתניא שכאשר קוראים להשי"ת, אבינו שבשמים, לבוא אלינו עלינו לקרוא אותו בשמו (כמו שקובל הנביא "ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך"). שם הוא חן. כשהורים נותנים שם לילד יש להם רוח הקדש – מה היא רוח הקדש? מה שמוצא חן בעיניהם.

1‑2‑3‑4: אברהם-יצחק-יעקב-יוסף

כתוב ב"הוראת המספרים" בסוד הוי' ליראיו שסוד המספר 3 הוא איזון ותיקון. לכן זה התורה בכלל (בחינת מתקלא, כמבואר בתחלת ספרא דצניעותא), ושייך ליעקב אבינו (אליו מיוחס ספרא דצניעותא) – בעל עולם האצילות (עולם התיקון). מכאן ש1‑2‑3‑4 גם יכול להיות אברהם-יצחק-יעקב-יוסף. אברהם הוא אחד כמ"ש "אחד היה אברהם" (וכן, "כי אחד קראתיו") והוא בחינת אנכי, יצחק הוא חן (הערך הממוצע של יצחק-חן במילוי = הוי' ברבוע; חכמת הגימטריא בכלל שייכת לחן, שהרי שתי מלים, שני מושגים, מוצאים חן אחד בעיני השני בהיותם שוים בגימטריא, ומבואר במקום אחר שחכמת הגימטריא שייכת בפרט ליצחק אבינו ולכל מי שנקרא על שמו), יעקב הוא 3 – האיזון והתיקון.

למה זה ספירות? כי ציור הספירות, עץ החיים, הוא בשלשה קוים ימין שמאל ואמצע (על דרך הכתוב השלישי המכריע ביניהם) – בנפש זה איזון. בכלל, תלמוד תורה, סוד ה‑3 כנ"ל, בא לאזן את נפש האדם. 4 כבר שייך לעולמות – מציאות, לעשות-לפעול משהו בעולם, כמו יוסף הצדיק שיורד למצרים, למציאות העולם התחתון, לכלכל את אביו ואחיו בשנות הרעב וכו' – הוא הפועל במציאות ("פעלת צדיק לחיים" כנ"ל, יוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם"). כל זה רק למקם את עצמנו – שאנחנו כעת ב‑2.

חן – עולם התהו

מבואר בספה"ק שאברהם-יצחק-יעקב הם כנגד עולם העקודים עולם הנקודים ועולם הברודים, ויוסף ממשיך את גילוי האלקות שבעולם האצילות שיאיר גם בעולמות התחתונים בי"ע. בעולם העקודים כולם (כל האורות) עקודים בכלי אחד, בחינת "אחד היה אברהם" כנ"ל. בעולם הנקודים – שלפי המתבאר כאן הוא עולם החן, כנגד יצחק אבינו – יש רק שני קוים ימין ושמאל, סוד השנים, וזו אחת הסיבות שהוא נשבר (שהרי כסא העומד על שתי רגלים בלבד אינו יציב כו'). הוא נקרא עולם התהו שבו האורות מרובים אך הכלים מעטים ובלתי מפותחים כל צורכם (במעשה בראשית יש חן תהו תבות. בריאת העולם היתה על ידי שבירת החן, כמו שיתבאר). יעקב אבינו הוא בעל עולם הברודים, עולם האצילות המתוקנת והמאוזנת כנ"ל.

חן – דופק החיים – "רצוא ושוב"

עוד דבר לגבי 2, חן – שייך לדפק החיים. כמו באותיות האלף-בית, שחיים הם רצוא-ושוב – האות ח (של חן). קודם הסברנו חן כשנינו, אני ואתה, אבל חן הוא גם כח החיים – שתי תנועות, "רצוא ושוב", "מטי ולא מטי", עוד לפני שיש איזון (אף על פי שללא איזון אין החיים נצחיים, אלא "וימלך... וימת", בחינת עולם התהו שנשבר). לפני שאתה מדבר עם מישהו שתהיה מאוזן אתה צריך לומר לו – תהיה חי (חיי שעה, ברגע ההוה), לא מת. להיות חי זו דינאמיקה של דופק.

חן – דינאמיקה בין שנים (עוד לפני גילוי מוחשי של השותף השלישי)

[הדופק הוא מיניה וביה או בין האני לאתה?] קודם אמרנו אני-אתה, כעת מדברים על הדינאמיקה של "רצוא ושוב" בין האני לאתה, רצוא מהאני לאתה, מקור האני, ושוב מהאתה אל האני, וקשור לפירוש אדמו"ר הזקן ל"צאינה וראינה" – "צא אני וכו'". גם בלשון חיים קשורים לחן – "חיים חן וחסד". יש פעם אחת בתנ"ך "חִין ערכו" – חין = חיים. קראנו לספר "שבעים פני חן", כי יש 70 פעם "חן" בתנ"ך, אבל אחד מהם הוא "חִין ערכו" [המקור לחינה...].

חן שייך ל‑2 כי שייך לחתונה – בעיקר שייך לבת שמתכוננת להתחתן. לאור מה שאמרנו כרגע, אם מדברים על השותף השלישי זה כבר לא בדיוק ענין החן, אלא שכינה ביניהם – כבר 3. החן של החתונה הוא עוד ב‑2 – אולי באיזה מקום השותף השלישי משפיע [רמוז בחטוטרת של ה-ח], אבל החן הוא בין השנים, שמוצאים חן אחד בעיני השני. כל זה הקדמת הספר, למקם את 1‑2‑3‑4 ולשים את ה'חן' ב‑2.

הזדהות-חיים-איזון-התפתחות

ועוד, אצל האדם יש את עצם האדם – הזדהות, עצם הזיהוי מי אני – שהוא ה‑1. העובדה שאני חי היא ה‑2. האיזון של האדם – 3. ההתפתחות של האדם – 4 (מה שקראנו לו קודם לעשות משהו בחיים, שאתה הולך לאיזה כיוון ואתה כל הזמן מתפתח ומשתפר).

עד כאן נקודה אחת. אני מאד מקוה שמישהו ירים את הפרויקט של סיום הספר. כל הרמזים שהתחלנו לומר – כמו חלאה-נערה – אני לא אומר כעת. אלה זוגות בתנ"ך שיש בספר, צריך ללמוד. הספר הזה נכתב תוך כדי קריאה אחת של התנ"ך.

ב. המעבר הנשי ממודעות עצמית למודעות טבעית

חן (או "שקר החן") – הסתכלות בראי

דבר שני, מאד חשוב: לקשר את נושא החן עם הנושא של מודעות אצלנו – יש מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית – ולהבדל בין בן לבת בענין. ההלכה אומרת, דבר פשוט, שבת צריכה לשים לב לעצמה ולכן מותר לה ואפילו יש ענין שתסתכל בראי, ובן לא (והדבר אף נוגע לאיסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה"). משהו מאד יסודי.

ברגע שחושבים על החן – כמו שנסביר יותר ש-חן הוא סימטריה וכו' – הדוגמה של להסתכל בראי היא 'בול'. אין משהו יותר 'חן' מאשר שאדם מסתכל בראי ורואה את דמות עצמו מסתכלת אליו פנים אל פנים. מה זה "שקר החן"? נרקיסיזם – שאדם פשוט אוהב להסתכל על עצמו כל הזמן, יותר מדי. כל הזמן הוא מתייפה ומתאפר וכו'. למשל, בת שהיא כל הזמן עם הראי שלה – אם זה ראי גשמי ואם זה ראי בראש שלה – היא ב"שקר החן". אבל אם היא "אשה יראת הוי'" אז "היא תתהלל" גם ביפי ובחן שלה. ברור שה' ברא את האשה להיות יותר מודעת לעצמה מאשר האיש.

בן ובת – דרך שונה אל המודעות טבעית

האיש אמור לא להיות מודע לעצמו והאשה כן אמורה להיות מודעת לעצמה במדה מסוימת. איך נסביר את זה? איני זוכר אם מה שנאמר כעת כתוב בספרים שלנו (יש לנו שני ספרים על מודעות טבעית, ועוד היד נטויה). הווארט הוא שבת אמורה לעבור ישירות ממודעות עצמית למודעות טבעית – היא לא כל כך חייבת את שלב הבינים של מודעות אלקית תוך כדי בטול היש לחלוטין, בטול המודעות העצמית. כשאנחנו לומדים על שלשת השלבים, הכנעה-הבדלה-המתקה, מדגישים את ההבדלה – אבל אצל בת זה לא כל כך קיים. אין אצלה כל כך חש-מל-מל – איך יודעים? כי אין אצלה את עבודת ה"מל" הראשון לשון ברית מילה, היא "כמאן דמהילא דמיא" מלכתחילה (ואפילו לגבי בנה אין עליה חוב למולו כמו שיש על האב).

נתרגם למודעות – ודאי שיש לה עבודה לא להיות ב"שקר החן", לא להסתובב עם הראי ביד (או בראש כנ"ל), אבל תיקון המודעות העצמית שלה זה לא לבטל אותה לגמרי רק 'לעבור פאזה' ממודעות עצמית למודעות טבעית, בחינת בארץ ישראל (כל המודעות הטבעית היא הצבי על עמונה על הכריכה של הספר) ישירות. אצל הבן עיקר העבודה היא להגיע למודעות אלקית (תוך כדי בטול ישות עצמו לגמרי) ולעבור ממודעות אלקית למודעות טבעית.

הווארט שהבת באה למודעות טבעית מלמטה (מודעות עצמית) למעלה והבן בא למודעות טבעית מלמעלה (מודעות אלקית) למטה. אם לבן יש יתר נטיה למודעות עצמית מאד צריך לבטל את האגו, לגמרי, ולהיות כולו בשאיפה להבדלה של מודעות אלקית. אז, מתוך המודעות האלקית הוא צריך לרדת (להתאזן) ולהגיע למודעות טבעית. זו ארץ ישראל של הבן. ארץ ישראל של הבת היא לעלות מהמודעות העצמית למודעות טבעית. זה תיקון החן.

חן – הפן הנקבי – חלק המודעות העצמית שניתן לתקן

לכן כל ענין החן באמת יותר קשור לבת מאשר לבן (זה כל הווארט – "אשת חן"). אם כי יש הרבה בנים שמוצאים חן – נח מוצא חן, יוסף מוצא חן, ומשה רבינו הכי מוצא חן. זה הפן הנקבי שלו. מציאת חן של בן הוא תמיד מצד ההתכללות של הבת שבו. [אז הבת היא יותר רחל כאן מלאה?]. לאה היא יחסית עלמא דאתכסייא, בינה, ולכן היא שנואה. אם המודעות העצמית מותרת לבת, סימן שהיא מסוגלת לתקן אותה מיניה וביה. בן לא מסוגל – מה שאסור הוא מה שאתה לא יכול לתקן ומה שמותר הוא מה שאתה כן יכול לתקן. מה התיקון? שיהיה מודעות טבעית, זרימה עם ה' בצורה טבעית.

[איך זה קשור ל"שיר כפול"?]. זה החש-מל בלי ה-מל באמצע, כמו שאמרנו לגבי חתונה שזה שנינו עדיין בלי גילוי השותף השלישי (שבזה גופא יש שתי בחינות של בחירת לבו ובת גילו, כמבואר בספר מחול הכרמים). בת מתחילה במודעות עצמית – יכול להיות מאד לא טוב אבל יכול להיות גם בסדר גמור, לא מושלל. צריך להביא את זה שיגיע למודעות טבעית, ה'אידישע נאטור' של הבת.

[מה זה אצל הזכר? איך נראה החלק הנשי שלו?] כמדומני שזה אחד מה"שבעים פני חן", שנקרא "חשבון נפש" – גם זו הסתכלות של האדם על עצמו. ובכלל, חשבון שייך ל-חן (עם שבו באמצע). אם הבן והבת כבר מתחתנים – אחרי שכל אחד עשה את העבודה שלו – זה כבר "'ונקה' לשוים" כפי שדברנו לאחרונה. הזכרנו "'ונקה' לשבים", "'ונקה' לשוים", "'ונקה' לשפֻיִם" – יחד הכל עולה חן במשולש.

ג. חן במדע וחן באמנות

חן – סימטריה

נושא שלישי הוא דבר שכעת לא נסביר בצורה יסודית, כי צריך הגדרות מדויקות מהו חן בפיזיקה ומהו חן באמנות – שני דברים שונים. חן אצלנו הוא קודם כל סימטריה. יש שמונה לשונות של יפי, חן הוא האחרון ביניהם – "זאת חנוכה". אם רוצים לחלק את הנושא לתתי-נושאים של חדשים – החג של החן הוא חנוכה, שמחבר כסלו-טבת (בהשגחה פרטית כעת אנחנו במעבר, ב-יב הימים האחרונים של השנה, בין כסלו לטבת). בכוונת חנוכה ה"חן" בפרט הוא כנגד ספירת המלכות. מן הראוי כמובן להקדיש שיעורים לכל שמות האורות וכל שמות היפי שמבוארים בכוונת חנוכה. שוב, חן הוא יפי של סימטריה, דבר הנלמד מהפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'" (שתופעה דומה היא "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'").

סימטריה במדע וסימטריה באמנות – מושגים שונים

מושג הסימטריה מאד חשוב היום גם באמנות וגם במדע – וזה לא אותו דבר. זה שיעור מדע ממש, בפיזיקה מודרנית, מהי סימטריה (יש גם סופר-סימטריה), לא פשוט בכלל. גם באמנות זה מושג מאד עדין ועמוק (רבוי ספרים נכתבו עליו) – לא דבר פשוט כפי שחושבים. לזה צריך להקדיש זמן, אפילו להביא מדען ולהביא אמן שיודע מהי סימטריה. אם כבר מדברים על מדע, מסבירים – לפי התיאוריה הרווחת היום – שכל בריאת העולם היא מתוך הרף עין אחד של אי-סימטריה (שבירת החן כנ"ל). כל זמן שיש סימטריה אין כלום, הכל מבטל הכל, הכל מתאפס (עוד טרם נתהוה), וכששוברים את הסימטריה – כמו שבירת הכלים בעולם התהו, עולם החן – מתחילים לברוא את העולם.

בעצם שבירת הסימטריה נקראת "נקודת חן" (חן שייך לעולם הנקודים כנ"ל). נקודת חן (ר"ת נח, שמצא חן כו') היא דבר לא סימטרי (נקודת חן = 618, מספר היחס של חתך זהב). אם יש הבדל בין הגדרת סימטריה במדע ובאמנות, הוא עצמו יוצר יחס של חן בין האמנות למדע, לפי הכלל הגדול שלנו ש-אמנות ועוד מדע שוה תורה – שהתורה כוללת את שני הממדים של המדע והאמנות.

החן שבחשבון

אמרנו שבמלה חשבון יש חן בהתחלה ובסוף ובאמצע את האבן שבו – האבן ה-ח שנתנה לנפתלי (כאשר הערך הממוצע של ח-נפתלי הוא "ברא אלהים", טוב ברבוע). יש לנו בכתובים ספר על היחס של חתך זהב וסדרת האהבה. אם מקדישים את השנה לחן כל שיעורי החשבון במשך השנה צריכים להיות על חתך זהב, איך הוא מופיע בתורה, ועל סדרת האהבה. התלבטנו הרבה אם לקרוא לזה סדרת מספרי האהבה הוא סדרת חן (הסדרה יוצאת באופן מופלא מ"חן חן לה" במספר קטן) – שמשה יסביר.

חן האותיות

נחזור לאמנות: היסוד שלנו הוא שעיקר האמנות היהודית מתחיל מאותיות האלף-בית. לכן זה הזמן לעבור על כל האלף-בית, על צורת האותיות (בשער היחוד והאמונה מבואר שעיקר הבריאה הוא על ידי צורת האותיות). מתוך האלף-בית יש שתי אותיות עם הרבה חן – ה-א וה-ש. זה גם נושא שכתבנו עליו. דבר כתוב וידוע שיש שתי אותיות של חן, סימטריות פחות או יותר. זו גם דוגמה שסימטריה לא חייבת להיות מאה אחוז. א היא י למעלה ו-י למטה ו-ו באמצע, ו-ש היא שלשה קוים מתרכזים בנקודה. יש משהו של חן באש – המשותפת בין איש ואשה (אש-י ואש-ה). בפרשת שבוע, יש "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

הדבר הראשון שאמרנו הוא שחן הוא "שיר כפול", אז הוא י-ה שבשם, המוחין, תרין ריעין כו'. שם החן הוא לא שוה – י-ה לא שוים, לא בצורתן (אלא נקודה והתפשטות) ולא במספרן (אלא "שלם וחצי", כמבואר באריכות בהתחלת שכינה ביניהם). מצד אחד, האותיות שיש בהן צורת חן הן א-ש, אבל בשם הוי' החן הם י‑ה, "הנסתרת להוי' אלהינו" ("והנגלת לנו ולבנינו" כבר לאחר שבירת החן, האיזון והתיקון כו'), לכן קוראים להם ח"ן, חכמה נסתרה, חכמת החן. זה הסוד של שכינה ביניהם, שיש אש של האיש, אש של האשה והחן שביניהם – י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו [לשון רבים, של הזוג]" (יש בביטוי חן של ו-ה-ו אותיות, השם הראשון של עב שמותיו יתברך, והו בגימטריא טוב – "חן טוב" אותיות בטחון כנודע. "הנסתרת להוי' אלהינו" ועוד חן עולה 1331, 11 בחזקת 3, משיח במספר קדמי).

שוב, אמרנו שצריך ללמוד על כל האותיות, עם דגש על ציור האות – החן המיוחד שלה. קשור גם לרמז שהמלה חן גופא שוה 22 במספר סדורי, המלה 'חן' כוללת את כל כב האותיות.

ד. נשיאת חן ומציאת חן

יפי וחן – תפיסת העולם הזה ותפיסת העולם הבא

הנקודה הרביעית היא בעצם הספר מחול הכרמים (בנושא מציאת הבן-זוג, שייך בפרט לבנות שהגיעו לפרקן כהכנה לנישואין) – נשיאת חן ומציאת חן. חן בין דומים (מציאת חן) וחן בין שונים (נשיאת חן). מה החידוש? החידוש אצל אסתר, שחז"ל אומרים שהיא לא יפה אבל מוצאת חן. מאד חשוב לבנות, שבת לא צריכה להיות מלכת היפי. כתוב ש"אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה". היו שיעורים בעבר הרחוק שדברנו על כך שיפי הוא לפי דפוסי החשיבה של העולם הזה – אסטטיקה (של העולם הזה).

אמרנו שבאמנות חן (סימטריה) הוא מושג מאד עמוק, כי הוא לא זהה ליפי. לכן חייבים לחלק, כמו שהפסוק מחלק "שקר החן והבל היפי". אפשר לומר שזה אותו ענין במילים שונות, כמו שלפעמים המפרשים אומרים, אבל לא כך – חן קובע ברכה לעצמו ויפי קובע ברכה לעצמו. אמרנו שיש ח לשונות של יפי שהאחרון בהם הוא חן, והוא המלכות – קובע ברכה לעצמו. אז אמרנו שיפי הוא המושג כפי שהוא נתפס בעולם הזה ואילו חן הוא התפיסה של העולם הבא – תפיסה אחרת של יפי, משהו אחר.

יפי וחן – אור ישר ואור חוזר – צדיק ובעל תשובה

אחד ההסברים הוא שיפי הוא אור ישר – לכן ב-ח לשונות היפי הוא החסד, אור ישר – וחן הוא אור חוזר (מלכות), לכן שייך במיוחד לבת. חן במספר סידורי עולה 22 – כולל את כל אותיות האלף בית (וכל מרכיבי כוונת חנוכה), אבל בדרך של מלמטה למעלה. כשעושים את הכוונה של חנוכה יש יג אורות, אחר כך כבוד-חכמה, ויש ח לשונות יפי מבינה עד מלכות. אם עולים מלמטה למעלה יש ח סוגי יפי ואחר כך עוד ן (14) מושגים של אור (החל מכבוד, הלבוש הבלתי נפרד מהאור). אם כן, חן רומז לכל המושגים בדרך של אור חוזר.

שוב, הווארט כאן הוא שחן לא חייב להיות יפה, והדוגמה לכך היא אסתר המלכה, המלכות של כל הנשים הצדקניות של התנ"ך – סוף כל הנסים (כפי שהמלכות היא "סיפא דכל דרגין"). הפשט של "ירקרוקת היתה" שלא היתה יפה, רק שהיא נושאת חן. במחול הכרמים כתבנו שמציאת חן היא בין דומים ונשיאת חן היא בין שונים. מהדוגמה של אסתר – נשיאת החן היחידה בתנ"ך – רואים שנשיאת החן היא נשיאת הפכים, שעיקרה שהיא נושאת חן אף על פי שהיא לא כל כך יפה. אין נשיאת הפכים יותר מזה. היא ירקרוקת, רק שחוט של חסד משוך עליה. "חוט של חסד" הוא ודאי זיקה טבעית למשהו מעל.

[אפשר להסביר יותר?]. זה בערך כמו ההבדל בין צדיק לבעל תשובה – בעל תשובה הוא פגום, אבל יש לו יותר חן מהצדיק היפה. [בגלל המאמץ? בגלל השפלות?]. עיקר הגזרה-שוה שלנו היא בין "אשת חן תתמֹך כבוד" ל"שפל רוח יתמֹך כבוד". הם תומכי הכבוד. ברשימת הלשונות ה"כבוד" הוא החכמה, הלשון שלמטה מכל יג האורות.

ה. לקו"מ א – להחזיר את החן לישראל

"לא תחנם"

[בפרפראות לחכמה על התורה הראשונה בלקו"מ הוא אומר שהחן שייך לתנועה בין הרוחני והגשמי] רציתי לומר שאחד הלימודים בנושא החן צריך להיות התורה הזו. אם כבר הזכרת, זו נקודה נוספת – צריך ללמוד את התורה שם (עם המפרשים). עיקר הנקודה שם הוא שהגלות והגאולה תלויה בחן – אם החן אצלנו או אצלם. לכן שייך ללימוד על החן הוא "לא תחנם". יש כמה פירושים ב"לא תחנם", והכי חשוב ועמוק הוא "לא תתן להם חן" – למה? כי בגלות עיקר החן הוא אצלם וזהו כל ענין הגלות. וממילא עיקר העבודה שלנו בזמן הגלות הוא לגאול ולהוציא מהם החן. זה מאד מפריע למשה – שהחן אצלם וצריך להיות אצלנו... [לכן נוסעים לחו"ל].

בדיוק היום זהר כתב מייל שאלה מהודו, אם מותר ללכת למקום עם הנוף הכי יפה, ובזריחה שם ההתעוררות הכי גדולה, אבל יש מנזר בפסגה – אם כדאי ללכת? עוד לא עניתי, אבל חשבתי על זה. אני רוצה לומר לו שצריך להסביר לכולם – כולם ישראלים שם – שהנופים של ארץ ישראל הכי יפים. השאלה אם מישהו שמכיר טוב בנופים יכול לומר כך. [טאג' מאהל, הבית הכי יפה בעולם, הוא סימטריה קיצונית]. כאן זה הנוף הכי יפה שה' ברא. [בארץ ישראל יפי של בעל תשובה, היה כנען והפך לישראל]. צריך לומר שהנופים של חו"ל הם נופים של עולם התהו והנופים של ארץ ישראל הם של עולם התיקון. בעולם התיקון גופא יש צדיק ובעל תשובה. עיקר החידוש הוא בעל תשובה. [יש תופעה שמתרחבת בציבור הדתי-לאומי, של נסיעה לחו"ל, גם בגרעינים הקשים והנאמנים יותר].

תנועה וצורת החן

[מה הרב אומר על הענין של התנועה, שעל תנועה אפשר לומר שהיא חיננית?]. זה ה"הצנע לכת" שלנו, ה-צ נע – זה הקשר בין צניעות לחן. גם כשדברנו קודם על "רצוא ושוב" התכוונו לזה. יש תנועה חד כיוונית ויש דינמיקה של "רצוא ושוב" (כמו חשמל). [יפי נשמע יותר קפוא]. נכון, בדיוק. [מה הצורה של חן?] הכוונה של מט-ט – רבועים של ז ו-ג (חלוקת ה-י לג"ר וז"ת, רק י ברבוע הוא יפי). אם כבר, מי הוא מלאך ה-חן? מטט (מטטרון = שדי). האריז"ל מסביר שה-מטט שלו היינו י ברבוע בחלוקה ל-ג ברבוע ו-ז ברבוע, ואחר כך רון עולה הוה ברבוע. כשאני עושה 3 ברבוע על 7 ברבוע נעלמים לי 42 מתוך ה‑100 של 10 ברבוע ונשאר 58, חן.

מ-חן ל-נחת

שוב, צריך ללמוד את התורה הראשונה של לקו"מ. שם נ היא חכמה תתאה (מלכות, לבנה) ו-ח היא חכמה עילאה (שמש). צריך להבין מה זה. עיקר התורה שם היא להשלים את ה-חן (נח) עם האות ת (החקיקה בלב המתבקש שנעשית על ידי מציאת חן של המבקש) – ואז נעשה נחת (או חתן, אבל הוא מדבר על נחת). ת היינו ת עלמין דכיסופין, "ארבע מאות שקל כסף", שייך לאברהם אבינו. הרמז – שהוא לא כותב – ש-נ פעמים ח שוה ת, כך ה-ת יוצא מיחוד אותיות חן (כפי שהוא כן אומר שם, בלי הרמז). לפי זה, השנה טובה לבקר במערת המכפלה – שם כל הזוגות (כל הכפולות), כל החן של עם ישראל. ללמוד במערת המכפלה את תורה א' של לקוטי מוהר"ן.

חבור החכמה והאמונה

[מה בכללות יוצא מהתורה הזאת?] שצריך לחבר בין האמונה (מלכות דקדושה, היצר הטוב) לחכמה (השכל שבכל דבר, הוראת התורה שבכל דבר), כדי לתת כח ליצר הטוב להתגבר על היצר הרע (המלכות דסטרא אחרא, שאינה כפופה למשפטי התורה). אצלנו אמונה היא רדל"א, אבל סתם אמונה היא מלכות (בסוד "נעוץ סופן בתחלתן כו'", שכנ"ל הוא הוא סוד החן), וכך גם אצלו. המלכות היא האמונה וה-ח היא לראות את החכמה האלקית בכל דבר. זה חבור בין חכמה ואמונה. משהו מאד כללי.

ראשית גילוי החכמה בנפש היא לראות את החכמה האלקית בהתהוות התמידית של מעשה בראשית יש מאין – זה ה-ח. זה גם "מטי ולא מטי". האמונה בהשגחת ה', שהכל טוב – כל מה שה' עושה הוא טוב – היא ה-נ. גם "חשוב טוב יהיה טוב" (גם בזמן שנראה הכל לא טוב) הוא ה-נ. ודאי מאד שייך להרבה משברים של הבנות. דבר ראשון הוא ה-נ, חכמה תתאה, שהיא בעצם אמונה – אמונה שכל מה שה' עושה הוא טוב. זה הכלי להגיע לחכמה עילאה – לראות את החכמה האלקית בבריאת העולם (שבתוכה חכמת והוראת התורה).

ו. צניעות ונישואין

חן הצניעות

נקודה נוספת, הנושא של כד קישוטי כלה. כד קישוטי כלה הם כד ספרין דאורייתא. כל התנ"ך הוא קישוטי כלה, לכן יצא משם שבעים פני חן. פרק אחד הוא ללמוד ביסודיות פ"ג בישעיהו, שם את כל הקישוטים – הכל בלעו"ז. זה הפרק של מודעות עצמית רעה. [רש"י אומר בש"ס שמכיון שהיו נשואות הוא הוכיח אותן, לבתולות זה לא סוף העולם...]. נגיע לנושא הזה ש"שער באשה ערוה" רק לנשואה. זה פרק שלם של "בנות ציון" עם "שקר החן" שלהן. כמובן שכל "שקר החן" מעורר לערוה. כאן המקום לעבור על מה ש"באשה ערוה".

שני העיקריים, שיש בהם חידוש – חוץ מגילוי מקום שאמור להיות מכוסה – הוא "קול באשה ערוה" ו"שער באשה ערוה". בשער יש נפקא מינה בין בחורה לנשואה, וקול בכלל יהיה לע"ל בסדר – "קול כלה". להסביר את "קול באשה ערוה" ו"שער באשה ערוה" ובכלל כל החמשה – זה נושא. [מוזכר במאמר של כיסוי ראש].

[בפרק של הבנות משמע שהבעיה היא לא כל כך פריצות כמו גאוה]. ברור שמזה הכל מתחיל. [לא חייב שיבליט את הצד המפתה]. אבל אצל בת זה טבעי שכן. [בדרך כלל מגיע מכיוון הפוך – לא מבטחון עצמי אלא מחוסר בטחון. אין לה בטחון, אז מה יש לעשות? לפתות. ככה מסבירים תמיד קישוטי כלה, שהיא מתקשטת כי אין לה בטחון]. זה הנושא שהזכרנו, ש"אשה כלי זינה עליה".

אם מקדישים שנה באולפנא לדבר על חן – זה קשור כמובן לצניעות. ובאמת, הקשר בין צניעות לענוה – הפרק האחרון של שכינה ביניהם, "הדר מצוה צניעות" בלשון חז"ל. יש ענוה ויש צניעות – גם חן. שני המושגים האלה אצל בת יוצרים חן, כי הם לא בדיוק אותו דבר, כמו שמוסבר שם.

חן – תיקון חטאות נעורים בלימוד חכמה נסתרה

נושא רגיש (בפרט לבנות): אחד הפירושים – גם מקדמת דנא – ב"חן חן לה", אמרנו הרגע שחן הוא חכמה נסתרה, אבל בספרים הקדושים ח"ן הוא או "חכמה נסתרה" או "חטאות נעורים". מסבירים שזה סוד הכפל של "חן חן לה" – עיקר התיקון לחטאת נעורים הוא חכמה נסתרה. כאן הכוונה ללמוד את אותה שיחה ב"תורת שלום" לרבי הרש"ב. לכאורה זו שיחה של בנים, אבל שייכת גם לבנות.

הנקודה שם היא שהתיקון הכללי של חב"ד לחטאות נעורים הוא ההעמקה בפנימיות התורה – כך "חן אמת" (חכמה נסתרה) מתקן את "שקר החן" (חטאות נעורים). כאן גם המקום לרמז שכתוב בהתחלת הספר "אל עולם הקבלה" שהמספר קבלה – 137, המספר הכי חשוב היום בפיזיקה – הוא חכמה-נבואה, ר"ת חן. "ונביא לבב חכמה", "חכם עדיף מנביא". זה גם האיזון בנפש בין החכמה שלי (ההשכלה שלי) לבין הנבואה שלי (בירור כח המדמה שלי). גם תיקון מאד גדול של ח"נ, עיקר הקבלה, שלכל אחד יש את החכמה שלו ואת הנבואה שלו. "'דבר הוי'' זו נבואה" ו"'דבר הוי'' זה הלכה" ומתוך שניהם צומח "'דבר הוי'' זה הקץ".

מתנת החן לחתן וכלה

חוץ משמונה לשונות של יפי, יש בספר יצירה שבע מתנות, שאפשר לכוון אותן כאשר הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים – בכל הקפה להמשיך להם מתנה אחת. בלשון ספר יצירה זה נקרא שבע תמורות – לכל מתנה יש תמורה. "תמורת חכמה אולת וכו'", הצד הטוב הוא – חכמה-עושר-בנים (זרע)-חיים-ממשלה-שלום-חן (כנגד הז"ת). כשהכלה מקיפה את החתן בפעם השביעית היא כבר ממשיכה את מתנת החן, עצם המלכות. ממילא צריך לדבר על כל שבע המתנות האלה של החתן והכלה.

כאן כתבתי את הג"ש של "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד" – בהקפות על הכלה להיות בשפלות וצניעות (ה-צ נע) וכך היא תומכת את "כבוד חתן" (אהבת החתן לכלה) ו"כבוד כלה" (אהבת הכלה לחתן). הפסוק הנ"ל בישעיהו – שמובא במאמר החתונה – "כי על כל כבוד חפה". יש כבוד חתן וכבוד כלה – מקיפים פרטיים, אהבת החתן לכלה ואהבת הכלה לחתן – וחופה שמקיפה את שניהם כאחד, "חפת חתנים".

ז. דמויות של חן

דמויות החן בתנ"ך

דמויות של צדיקים שמצאו חן בתנ"ך. הדמויות העיקריות הן נח, יוסף ומשה. כולם גברים, אבל כמו שאמרנו קודם זה הפן הנשי שלהם. הראשון הוא "ונח מצא חן בעיני הוי'", אחר כך כתוב ביוסף, ובעיקר כתוב הרבה פעמים במשה. יש גימטריא יפה, שאיני זוכר איפה כתובה אצלנו, שהיות שחן היינו דואליות (למשל, אחת מתופעות החן בפיזיקה היא שלכל חלקיק יש אנטי-חלקיק) – כל חן הולך בזוגות, ה' ברא את העולם ב-ב רבתי של "בראשית" כי כל העולם הוא זוגות, "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח" (הערך הממוצע של יד התבות = אור, אין סוף, רז וכו', היינו רז החן). נח יוסף משה (ס"ת חֻפה – "על כל כבוד חֻפה") כפול – 2 פנים של כל אחד – עולה 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". [ב"ונחנו", כאשר משה מתייחס לעצמו, יש חן – גם בלשון, וקריאה משני הכיוונים. וכן, עולה מאה ועשרים, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"].

המלך רחבעם

בין המלכים יש מלך אחד שמאד קשור לחן – רחבעם בן שלמה. הוא מלך בגיל אם (41), מלך 17 שנה ונפטר בגיל חן – חי חן שנים. יש קשר בין אם ל-חן. רחבעם הוא אחד שהיה יכול להיות משיח – אם היה ממשיך לעלות, כבן של דוד ושלמה – אבל ההתדרדרות של מלכות בית דוד אחרי ה"סיהרא באשלמותא" התחילה ממנו (במקום להמשיך לעלות בקדש, סוד דברי חן כנ"ל, התחיל מיעוט הלבנה). זה שרש של "שקר החן", שמתחילה ההתדרדרות של מלכות בית דוד בדמות של רחבעם. מה עיקר הבעיה שלו? שנועץ בילדים – בני גילו, בני כתתו, שגם היו בני 41 – ולא בזקנים. הוא לא ידע איך ללכת עם העם – פגם בהנהגה, פגם בחן. על זה יש פרק אחד בספר שבעים פני חן. רחבעם היה אמור להרחיב את העם. רחבעם = סובב כל עלמין (רחבעם ועוד חן = חשמל).

ריבוי תנאי ואמוראי חן

דברנו על אנשים בתנ"ך שמצאו חן. יש עוד נושא, היות שמושג החן הוא מלכות – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" – יש ריבוי (מעל הצפוי לגמרי) של תנאים ואמוראים שנקראים על שם חן. מחנינא ליוחנן לחנן – יש המון. הרבה מחכמי התורה שבעל פה הם דמויות שקוראים להם חן. רק כעת שמתי לב שבפרקי אבות, פרק ג הוא רכוז עצום של תנאים שהשם שלהם חן. יש עוד כמה חנניים בהמשך פרקי אבות, אבל עיקר תנאי החן מרוכזים בפרק ג משום מה. אפשר להקדיש לו שיעור, אנשי חן של פרקי אבות, ולמה כל אחד אומר את מה שהוא אומר. בין האמוראים כמובן הכי חשוב הוא רבי יוחנן – מרא דתלמוד ירושלמי, הכל שם חן אחד גדול, מוחין דאבא, חכמה נסתרה.

"שקר החן" – חנניה בן עזור

דברנו על חכמה-נבואה. אחת התכונות של "שקר החן" בהתנהגות של אדם היא חיקוי, "כקוף בפני אדם". כשמישהו מחקה מישהו אחר, כמו שהבעל שם טוב מסביר ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" – כי עשו "כרשב"י" בחיקוי חיצוני. הדוגמה בתנ"ך לכך היא "חנניה בן עזור", נביא השקר ביחס לירמיהו הנביא. חז"ל מתארים שירמיהו יושב בשוק העליון ואומר כך וכך והוא בשוק התחתון – מקבל ממנו ואומר הפוך – ואומר כך וכך. יש מי שיושב בשוק העליון ואומר לחיילים לסרב פקודה ויש מי שיושב בשוק התחתון ואומר שאסור לסרב פקודה – זו דוגמה לירמיהו וחנניה בן עזור (חנניה בן עזור משלים את ירמיהו ל-זך ברבוע, ג בחזקת ו, קרע שטן וכו'), אפשר להסביר.

חנה

עוד דמות של חן: חנה. המצוות של הבנות, הנושא שהרבי תמיד דבר ב-ו תשרי – היארצייט של אמא שלו, הרבנית חנה. חנה שייכת למה שדברנו בהתחלה – שחן היא עבודת התפלה. בחז"ל יש את השם חנה גם של איש, כמו רבה בר בר חנה (שמופיע בתורה הראשונה הנ"ל של לקוטי מוהר"ן). גם חן של חתונה – שם גם של איש וגם של אשה.

[חן מתחיל מנח, לפני היהדות, לפי החלוקה לשלשה קוים]. נכון, כמו של סיפורי רבי נחמן, שהם משהו טרום-יהדות, ספורי מעשיות משנים קדמוניות. אפשר לומר שלכן החן כל כך יכול להלקח מאתנו, כי הם פשוט תובעים את זכות האבות שלהם. בין האבות אמרנו שיצחק הוא בעל החן. הוא אומר לעשו שכל זמן שיעקב יזכה החן יהיה אצלו אך כשהוא יחטא ויפסיד אתה תקח את החן (כל התורה הראשונה בלקוטי מוהר"ן סובבת מסביב לדמויות של יעקב ועשו, השכל האלקי, ה-ח של חן, ומי שבז לשכל האלקי). משהו היולי, שעומד למעלה משניהם – בהכל צריך לזכות. אם יעקב לא זוכה זה אוטומטית הולך לעשו. [זה המאבק של ראש השנה].

ח. נקודות חן – בעינים, באזנים, בפה ובחנוך

פתיחת החן ושבעים פני חן

"הכל הולך אחר הפתיחה", והפעם הראשונה שמופיע חן בתורה היא "ונח מצא חן בעיני הוי'" – הפסוק שמסיים את פרשת בראשית (היות ש"נעוץ סופן בתחלתן" ראוי שימצא רמז לחן בבראשית, ואכן בראשית במילוי המילוי = חן ברבוע! וכן נעוץ סוף פרשת בראשית בתחלת פרשת נח – "ונח מצא חן בעיני הוי'. אלה תולדת נח נח". עצם התופעה –כלל גדול בתורה – של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" היא תופעה של חן, לבלתי ימצא ראש וסוף). אחר כך, בפרשה השניה, פרשת נח, יש לנח שבעים צאצאים – זה גם מקור למושג שלנו שבעים פני חן, קשור לשבעים הצאצאים של נח, ע פעמים חן בתנ"ך.

חן האזן – שומעים את הנראה

האריז"ל אומר משהו – גימטריא פשוטה, אבל אנטי הגיון ראשון – ש-חן בגימטריא אזן (גימטריא חשובה בשער אח"פ, חוזר עליה כמה פעמים). יוצא מזה שלמצוא חן בעיני מישהו זה למצוא את האזנים בתוך העינים. בלשון ספר יצירה זה "הבן בחכמה" – שומעים את הנראה (יחוד או"א עילאין, שיותר גבוה מרואים את הנשמע, "חכם בבינה", יחוד ישסו"ת). אם דברנו קודם על 1‑2‑3‑4, שהאיזון בשלש, אז זה שרש האיזון ב‑2 (המספרים משתלשלים זה מזה, שעל כן כל אחד נקרא שיר, משתלשלים בשרשרת אחד מהשני. הם בסוד עילה ועלול, כאשר העלול כלול בעילה ויוצא-מתגלה ממנו), שיופיע במלואו במספר 3. אם חן = אזן, סימן שיש בשנים שרש של עולם התיקון, כבר לא "שקר החן". איזון הוא מתקלא, עולם התיקון, והוא גם משהו נצחי. אחד מראשי התיבות שלנו, שאינו פסוק אבל מהביטויים הכי אהובים (במיוחד על הרבי), הוא חיים נצחיים. חיים נצחיים הם כאשר יש מתקלא, כאשר יש אזן בתוך העין, כששומעים את הנראה.

דברי פי חכם חן

בעל התולדות ושאר תלמידי הבעל שם טוב אוהבים לסיים כל ווארט של הבעל שם טוב בדפח"ח – דברי פי חכם חן. כמו חותמת על כל ווארט של הבעל שם טוב. מענין שהר"ת – דפח"ח – שוים בדיוק יפי. בספר יצירה המתנה השביעית היא החן (כנ"ל) – הכוונה לחן של הפה. במספרים, חן ו-פה הם סימטריים (כמו "נח מצא חן" כך חן ופה במספרים – 58 ו‑85). עד עכשיו דברנו על חן כסוג של סימטריה ויפי, או חן של תנועה ("הצנע לכת") – או יפי פיזי או תנועה – וכעת אומרים משהו מאד יסודי, שעיקר ביטוי החן הוא בדבור, איך אתה מדבר. משהו מאד יסודי בגילוי תורת החסידות – "מלכות פה". [לגריעותא זה חנֻפה].

אלדד ומידד

כאן בא נושא גדול (המבואר בספר שבעים פני חן) של "אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה". אלדד = טל = הוי' אחד. מידד = חן = הוי' יחיד. במספר סדורי משה = אלדד ו-יהושע = מידד. נמצא שיהושע (תלמיד משה, המקבל ממנו ונסמך על ידו) הוא דמות חשובה של חן בתנ"ך. גם אסתר במספר סדורי היא חן וגם מרדכי במספר סדורי הוא חן. כשנגיע לחדש אדר, זה הקשר בין מרדכי ואסתר – "חן חן". בשעת כניסת עם ישראל לארץ ישראל זה יהושע (מכח החן שלו הוא הצליח להכניס את העם לארץ ולכבוש את הארץ בפני העם, וכמו שרמוז גם בתורה א בלקוטי מוהר"ן הנ"ל).

זה מה שקורה בדיוק עכשיו (בפרשת השבוע), שמשה מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע. זה מסביר את נבואתם של אלדד ומידד – אלדד אומר "משה מת" ומידד אומר "ויהושע מכניס את העם לארץ". הם בעצם דמויות נשיות, שני דדי האשה – ימין ושמאל – שני דדי כנסת ישראל שמניקים את השפע לעם ישראל בעולם הזה. כנסת ישראל היא הפה (מלכות-פה), והחן של הפה הם שני הדדים, אלדד ומידד, שמתנבאים במחנה (גם לשון חן, חן-מה, "ונחנו מה"). מנהג ישראל הוא שאמא תתחיל להניק בדד שמאל (טוב שבת תדע מראש, ותזכור בשעת מעשה) – מידד (בגימטריא חן), שאומר שיהושע מכניס את עם ישראל לארץ ישראל.

[מה החן של הדבור?]. שהרכבת נוסעת – תנועה בתוך הדבור, שהדבור יבטא תנועה, עליה בקדש תמיד. "האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא", חתונה. פשוט שדבור שמוצא חן הוא כמו נקודת חן, נקודה שנוגעת – "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". כדי שהדבור ימצא חן צריך לצאת מהלב, אבל גם צריך משהו פוגע – פוגע בנקודת החן שלך. חוש של אני-אתה.

חן וחנינה

חוץ מכל מה שדברנו על חן, יש עוד משמעות של חן שלא נגענו בה – חנינה (על משמעות זו של חן מדובר גם בתורה א בלקוטי מוהר"ן). יג מדות הרחמים של ה' – "רחום וחנון". "רחום וחנון" זה מכלול (זוג מלים, ניב לשוני) בכל התנ"ך. הרחום הוא מן הסתם החתן והחנון הכלה. הרבה פעמים כתוב "חנון ורחום" – הקדמת הכלה, הרי צריך להיות "'ונקה' לשוים" (המדה האחרונה של יג מדות הרחמים המתחילות "אל רחום וחנון" – נעוץ סופן בתחלתן כו'). בכל אופן, צריך לדבר על חנינה – שכולנו זקוקים לחנינה. לכאורה החדש הכי טוב לזה הוא עכשיו, חדש אלול.

דבור מוצא חן – "סלחתי"

דברנו קודם על דבור מוצא חן. מה הדבור הכי מוצא חן? "סלחתי", "סלחתי כדברך" ("סלחתי כדברך" עולה יג פעמים חן – יג = חן במספר קטן). כשבאמת יש רקע שקשה לסלוח ומישהו אומר עם כל הלב "סלחתי" אפשר לשמוע את המלה הזו מהדהדת בכל העולמות, זה מעורר התפעלות אין סופית וגם חן אין סופי. סלח = חנם, כמו מתנת חנם, חנם לשון חן ("סלחתי כדברך" בהכאה פרטית = חנם פעמים ארץ ישראל, לב-כבוד פעמים הוי' – ארץ ישראל היא המתנת-חנם שה' נותן לנו, כמבואר ברש"י הראשון לתורה).

למי נותנים מתנת חנם? למי ש"עביד ליה ניחא לנפשיה" – "נח נח", נייחא דרוחא לעילא ונייחא דרוחא לתתא. חוזר לתורה א בלקו"מ – הקשר בין חן לנחת, נחת רוח. לאותו אחד שעושה נחת רוח נותנים מתנת חנם וחנינה. "ושמעתי [באזן שעולה חן] כי חנון אני". ודאי שיש פרק שלם לדבר על סליחה – בתוך המשפחה, בין החברות. זה חלק מלמודי חן. באותיות האלף-בית לפי הפתגמים זה האות סמך (ס, אות השרש עולה מך, חלק המילוי, היינו תופעה של חן) – סלח-מחל-כפר.

ראשית בקשות התפלה – "אתה חונן"

עוד משמעות של חנינה – "אתה חונן לאדם דעת" (נוטריקון אחד, היינו הארת האחד בשנים – אני-אתה). זו הבקשה הראשונה בשמו"ע – מאד מקשר לכך שחן היינו תפלה ("אתה חונן" – "אתה" בחינת חן כנ"ל, "אתה חונן" = כ פעמים הוי' ב"ה).

חנוך – למצוא את החן האישי

הנושא הבא – נושא שנלמד לאחרונה בתורת הנפש, חנוך. כל בת שאמורה להיות מחנכת, כאמא או כמורה בבית ספר, אחד מפרקי החן הוא שחנוך הוא חן-כו, לגלות את החן בתוך המחונך. זה הראש והמגמה של המחנך (גם שער בשבעים פני חן). גם קשור לסוד החשן – "חשן המשפט" – חוש-חן, "חושך שבטו שונא בנו", לגלות לכל אחד את החוש שלו.

יש תלמידה בלוס אנג'לס שעל פי השיעורים שלנו באנגלית על יב חושים (למדנו הרבה, גם ספר שעוול שעדיין לא יצא לאור), התמחתה בזה. מחנכת דגולה. ככלל, איני סומך על אנשים שעושים אבחונים – אבל עליה אני כמעט סומך. היא מאבחנת מה החוש העיקרי שלך מ-יב חושים, ולפי זה מדריכה לפתח את החוש שלך, נקודת החן שלך – זהו עיקר החינוך. כל שנה היא באה לארץ, אפשר להביא אותה (אבל זה באנגלית), שפשוט תספר כמה ספורים של אבחון אנשים לפי חושים ואיך שזה עושה תיקון בנפש. זה סוד החשן, החוש שלך והחן שלך, והחנוך צריך לגלות אותו. כמובן ש-חשן אותיות נחש, עולה משיח וכו' וכו'.

ט. חן מעשה בראשית

חן מעשה בראשית – החל מיום אחד ויום שני של מעשה בראשית

צריך להקדיש לימוד למעשה בראשית – שיעור טוב לקראת שבת בראשית. לפי האריז"ל עיקר סוד בריאת העולם הוא בשני הימים הראשונים – בהם יש חמש פעמים אור, חמש פעמים מים וחמש פעמים רקיע, סוד אמר, "יום ליום יביע אמר". כל המאמרות של מעשה בראשית הם הכח של אמ"ר – זווג והולדה של אור-מים-רקיע, יום אחד ושני. "יום אחד" ו"יום שני" – אמצעי תיבות חן. פרק בשבעים פני חן, אבל כל כך חשוב שאני מציין גם כאן. אם כותבים אחד מעל שני הר"ת הם אש (שתי אותיות החן כנ"ל), אמצעי תיבות חן וסופי תיבות די (כמו "עד בלי די", "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"). במלים אחד-שני יש אותיות שדי (= מטטרון, מלאך החן כנ"ל) וחוץ מזה אחן – "וחנתי את אשר אחֹן".

בריאת העולם ב-ב רבתי – זוגות של חן בששת ימי הבריאה

אמרנו שהכל השתלשלות – מ‑1 יוצא 2, מ‑2 יוצא 3 ומ‑3 יוצא 4 (3‑5‑7, סוד ברכת כהנים, ודוק). ה' ברא את העולם ב-ב רבתי, 'חן רבתי', ועיקר החן מקופל בשני הימים הראשונים. בהם יש שלשה דברים – אור-מים-רקיע (אור-מים-רקיע ועוד חן = 3 פעמים 5 פעמים 7 ברבוע, שוב רמז למבנה של ברכת כהנים).

בכל יום יש חן. למשל, ביום רביעי יש את השמש והירח – שני המאורות הגדולים. קודם הם חן יותר 'קפוא', שני מאורות גדולים. אחר כך, אחרי הסיפור, החטא, מיעוט הלבנה, הם עדיין שני מאורות אבל גדול וקטן – חן יותר מענין משנים שוים. אף על פי ש"'ונקה' לשוים", צריך גם להיות מענין... צריך שיעור לראות את ה"חן" בכל אחד מהימים. יש משהו בסיפור של מעשה בראשית שכולו זוגות, הכל דינמיקה של 2 (כרמוז ב-ב הרבתי של בראשית כנ"ל).

העצים נבראו ביום השלישי – בגן עדן יש שני עצים עיקריים עץ החיים ועץ הדעת (שאר העצים הם על דרך הכוכבים ביום רביעי, המצטרפים למאור הקטן, כך שאר העצים מצטרפים לעץ הדעת). ביום השני – מים עליונים ומים תחתונים. ביום הראשון, חוץ משמים וארץ, הזוג העיקרי הוא אור וחשך. אחר כך זה נעשה יום ולילה ואחר כך נעשה בקר וערב. יום שני – מים ומים. יום שלישי – שני העצים (אפשר לומר גם עץ ודשא, אבל בגן עדן יש שני עצים עיקריים כנ"ל). יום רביעי – שני המאורות (שם הכי ברור). יום חמישי – הסיפור של הלויתן ובן זוגו. יום ששי – אדם וחוה. כל יום בשבוע – המעמדות שאומרים במקדש בכל יום, במעשה בראשית – הוא סוג של חן, זוג.

שבת – תכלית החן

אחר כך מגיעים לשבת קדש, השביעי, וכתוב "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה", אז מגיעים לנח. איך רואים את זה? הפרשה של שבת היא המושלמת הראשונה, הפרשה הראשונה שיש בה רבוע של אותיות – 144 אותיות. עד המלה "וישבת" יש נח אותיות, ומאז עד הסוף עוד א-להים אותיות. מספר האותיות של שבת הוא נח א-להים, אלקים נח. עד "וישבת", הפשט של השביתה, יש נח, ואחר כך עוד אלקים אותיות. ה-נח אותיות מחולקות ל-כב בפסוק הראשון (חן במספר סדורי) ואחר כך "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת" עוד לו אותיות – רומז לעוד פסוק, "לבד בך נזכיר שמך". זה אחד הפסוקים שאוהבים לדרוש על חן, שהוא 2, אבל יש לו שאיפה למעלה, לאחד, היות שהוא אור חוזר. אמרנו ששם הוא חן. "לבד בך" היינו חלוקת חן ל-לו ו-כב. יוצאת סדרה יפה – 22, 36, 86 (שהבסיס שלה הוא 36 וממילא ההפרש הבא שלה הוא 86, אלהים) – שמי שאוהב סדרות יבדוק מה יוצא ממנה.

בכל אופן, השבת היא תכלית החן (אלמלי ישראל שומרים שתי שבתות, בחינת חן, מיד הם נגאלים. שתי השבתות הן בשבת אחת, כמבואר בדא"ח – השנים כלול בתוך האחד, וכן השלשה היוצאים מהשנים כלולים בו שהרי בכל שבת יש ג עליות, סוד ג סעודות כו', מבינה לחכמה – תרין ריעין – לכתר עליון, העל-מודע בנפש. והנה, שבת ועוד חן-נח = כתר חכמה בינה, וכן שבת עולה תרך עמודי אור הכתר לב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה). בכל יום של מעשה בראשית יש זוג של חן, ושבת היא "אלהים נח" – שהחן באמת חוזר, השנים חוזרים לאחד, השנים עולים ושואפים ומתאחדים עם האחד. כל "כגוונא" שאומרים בקבלת שבת הוא חן – למעלה אחד ולמטה רזא דאחד.

החן של כח הבריאה

אם כן, כן הנקודה היתה להתבונן בחן של מעשה בראשית ומה אפשר ללמוד מכל זוג של כל יום. יש בלי סוף מה להסביר בזה. אמרנו שהמלאך של החן הוא מט"ט – שמתחיל חן ושוה ש-די, "שאמר לעולמו די", די ל-חן (אש-חן-די). איפה יש הכי הרבה חן בפיזיקה? למה אותיות החן הן אש? כי כתוב שהחן המוחלט הוא בטמפרטורה הכי גבוהה. לפי הפיזיקה הכי הרבה אש יוצר הכי הרבה סימטריה וחן. בהכי הרבה אש כל כחות הטבע מתאחדים. גם ווארט מאד יפה בפני עצמו – כמה שיש יותר חום בין אנשים יש יותר חן.

[במעשה בראשית הפוך לכאורה]. נכון, זה אש-חן-די – יש אש, יש חן, ואז מתחיל להתקרר ואומרים די (כשהחן מתחיל יותר מדי להפרד). דברנו על חנוך. חנוך הוא חן-הוי', אז צריך חן של שם הוי'. אמרנו שבשם הוי' ה-יה הן החן, "הנסתרֹת". אבל לכאורה השם הקדוש שהכי שייך לחן הוא שם אלקים, לשון רבים (גם א-דני וגם צבאות, אבל הכי לשון רבים – גם בהטיות וכו' – הוא שם אלקים). לכן הוא השם של מעשה בראשית – גם אומר שכל מעשה בראשית הוא חן. זה אלהים בגימטריא הטבע, הבסיס של הטבע הוא חן. זה הרמז בסוף, חן א-להים אותיות של שבת בראשית.

לקט נקודות חן

אחרון חביב – חנוכה, שהזכרנו קודם. חג החן, שיש בו את כל האורות ואת הכבוד ואת כל לשונות היפי. [מה החן בפורים?]. יש את ארור המן = ברוך מרדכי. אבל במספר סדורי זה אסתר מרדכי שכל אחד עולה חן, כנ"ל. כתוב "וחנתי את אשר אחן" – ה-א של "אחן" כבר למעלה מה-חן. אפילו בפשט, מה זה "וחנתי את אשר אחן"? מי שבא לי, בלי חשבון, בלי צדק מובן.

אלה הנקודות שרשמתי. אפשר לחבר את הנושאים.

הווארט צריך להיות – כמו שאמרנו בפגישה הראשונה – שעם חן נכבוש את העולם. להוסיף לבעלי תשובה – בעלי תשובה עם חן ישתלטו על המדינה (אפשר לומר: בעלות תשובה עם חן תשתלטנה על המדינה).

יש ודאי עוד כמה נושאים גדולים ששכחתי מהם.

למשל, עוד נושא ששכחתי לכתוב: שבין הספירות החן שייך באופן מיוחד לספירת הנצח (חן-צדיק, חיים נצחיים). לפתח את הבטחון הפעיל. בדיוק מה שהבנות של מעלה לבונה רוצות.

שמואל תקן את הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם וגו'" (בן של חנה). נילי זה היום שם של בת... – מענין ששוה יפי.

כשחז"ל מתארים איך תלו את המן ובניו – יש הרבה חן, כמה רווח יש בין אחד לשני.

אם אחד הנושאים הוא אותיות בכלל, יש במגלה הרבה אותיות מיוחדות – דברנו על זה פעם. רק בויזתא יש אות גדולה ואות קטנה – חן משוגע.

[מה החן של פרשת השבוע?]. שני ההפכים של נצבים-וילך – עמידה והליכה – יש על זה שיחה של הרבי. יש גם שתי המצוות האחרונות של התורה – הקהל, הברית לכולם, וספר תורה לכל אחד (גם על זה יש שיחה של הרבי). מחר בע"ה נדבר בשיעור גם על משהו שקשור לזה.

[לאחרונה היה סקר מדעי – חלוקת אנשים אופטימיים ביחס לאנשים פסימיים. יצא חתך זהב, חן לא חצי-חצי – החלק הגדול אופטימי]. נושא חשוב מאד – חן של אופטימיות ופסימיות ("אף עשיתיו").

[דברנו על כך שבאיסלאם כבר אין חן]. אתה ודאי זוכר שדברנו על זה בשכם, בדומה למין בטבע שאבד את ענינו והגיע עתו להכחד.

עוד נקודה, גם בגלות יש גלים של מציאת חן בעיני העמים – כמו תור הזהב בספרד – ולהיפך. יש בזה הרבה תנועה. צריך להתבונן בקשרים בין יהודים לגוים במהלך הדורות – יהודים אצל האיסלאם ויהודים אצל הנצרות. היום למשל היחסים הרשמיים של מנהיגי המדינה מול הגוים (משתי הדתות כו') כולו "שקר החן".

עוד נושא שלא כתבתי כאן – ללמד אודות ולהפיץ את התכשיט של החן... בתוך התכשיט יש את כל הקבלה כולה – שלש קוים ועשר ספירות וכו' (אף על פי שחן מיסודו הוא 2, אך כאשר מכניסים את ה-ן בין שני קוי ה-ח מקבלים צורת 'עץ חיים' של שלש קוים ועשר ספירות, ללמד שהכל כלול בחן).

עוד נושאים: חסידישע-ניגונים (וגם חלומות נעימים – אבן ה"אחלמה", נושא לתחלת כסלו).