אור לכ"ח מרחשון ע"ג – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת "תולדות"

יום הולדת ס"ח של הרב

2.              א. תהלים סט: "ואני תפלתי לך הוי׳ עת רצון"

3.               מדרגות ב"עת רצון"

לחיים לחיים! ניגנו כעת "גשם נדבות" – פסוק מפרק ס"ח בתהלים, שמתאר את מתן תורה וטל תורה שהוא טל תחיה. נפתח מפסוק בפרק ס"ט, שאומרים כל בקר לפני "אדון עולם" וגם בזמן הכי גבוה בשבוע, בזמן "רעוא דרעוין", מנחה של שבת לפני קריאת התורה – "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך".

למה אומרים זאת ב"רעוא דרעוין"? כי זה הפסוק של "עת רצון" – "רעוא דרעוין". בכל התנ"ך הביטוי "עת רצון" חוזר רק פעמיים – בתהלים ס"ט ובספר ישעיהו, בפסוק "בעת רצון עניתיך". שם כתוב "בעת רצון" וכאן "עת רצון" בלי אות נוספת.

יש כמה וכמה מדרגות של "עת רצון" – הכי גדול בעלמא דין הוא "רעוא דרעוין", אבל עיקר ה"עת רצון", עצמות ה"עת רצון", יהיה לעתיד לבא. יש עוד דרגות של עת רצון בעולם הזה, למשל כאשר צבור מתאסף יחד לתפלה ברבים יש "עת רצון". בכל יום, בחצות לילה – כשנפתחים שערי גן עדן והקב"ה בא להשתעשע עם נשמות הצדיקים – יש עת רצון. מועדים לשמחה הם עת רצון שבא מלמעלה, כמבואר בחסידות, במיוחד אצל רבי אייזיק.

אבל כל פעם שיהודי פונה לקב"ה ואומר לו "ואני תפלתי לך הוי'" יש "עת רצון". בכל בקר אומרים זאת לפני התפלה, ובכלל – כל רגע ורגע יכול להיות עת רצון, אם מקיימים את הפסוק. הפסוק אומר "ואני תפלתי" – תפלה לשון התחברות, "נפתולי אלהים נפתלתי", התפלה היא כדי להתחבר לקב"ה.

את מה צריך לחבר? את ה"אני" שלי, "ואני תפלתי", ואיך מחברים? "לך הוי'" – כאשר אני מוסר את האני שלי לגמרי לקב"ה. אז, כאשר "ואני תפלתי" – כשיש את החבור, כתוב שהתפלה היא כמו "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – "לך הוי'", אז, על ידי הסלם הזה, שמחבר את הארץ ואת השמים, את ה"אני" ואת "הוי'", נעשה "עת רצון". כאשר יש "עת רצון" אז "אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך". כתוב שהמלכות נקראת "עת".

4.               "עת רצון" – "עת לאהֹב" – "עת לעשות להוי'"

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת וגו'" – יש כח עתים של קהלת, שהם מחנות שכינה, סוד המחזור של האשה-המלכות. אבל כתוב בזהר הקדוש[1], ש"עת רצון" – מבין כל כח העתים – הוא "עת לאהֹב". "עת לאהֹב" הוא העת ה-25[2] מהעתים של קהלת, תחלת הפסוק האחרון של העתים – "עת לאהֹב ועת לשנֹא[3], עת מלחמה ועת שלום". "עת רצון" הוא "עת לאהֹב", ועל כן אומרים פסוק זה בתחלת התפלה מיד לאחר קבלת המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". על ידי קיום המצוה של אהבת ישראל "תמים [על ידי אחדות כל נשמות ישראל, כמבואר בדא"ח] יהיה לרצון", נעשה עת רצון לקבלת תפלתנו. ואם רוצים שיהיה "עת רצון" בכל רגע ורגע מחיינו הכל תלוי במדת האהבה – "ואהבת את הוי' אלהיך", "ואהבת לרעך כמוך" ("זה כלל גדול בתורה").

בעוד מקום בזהר כתוב ש"עת רצון" היא "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". כאשר יהודי קם ומרגיש את כרח ה"עת לעשות להוי'" נעשה למעלה "עת רצון". אם כן, "עת רצון" היא גם "עת לאהֹב", בפרט, וגם "עת לעשות להוי'" (מתוך אהבת ישראל צרופה)[4].

5.               העלאת המודעות העצמית להכלל במודעות אלקית עד זכיה במודעות טבעית

הפסוק אומר, כמו שאמרנו קודם, ש"עת רצון" היא על ידי "ואני תפלתי לך הוי'" – להתחבר לקב"ה על ידי שמוסרים את ה"אני", המודעות העצמית בלשוננו. "לך הוי'" היינו למסור ולכלול את המודעות העצמית במודעות אלקית, הכל "לך הוי'", כמו שהפסוק אומר "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת וגו'", ואחר כך מגיעים ל"עת רצון" – למודעות טבעית. על ידי שאני מעלה את ה"אני – לך הוי'"[5] יוצא מכך "עת רצון".

6.               "אלהים ברב חסדך"

על ידי ה"עת רצון" ה"אלהים" – בגימטריא הטבע, שם הדין – הופך להיות "ברב חסדך". שם אלקים הוא שם הדין, אבל על ידי העת רצון הוא הופך לא סתם לחסד אלא ל"רב חסד" – אית חסד ואית חסד. יש פירוש מהמגיד ממעזריטש, באור תורה, שכותב שאלקים הוא שם הצמצום, וה' רוצה להשפיע לעולם רב חסד, חסד אין סוף, עד בלי די.

למה? כמו שיש מאמר מקביל, לכאורה הפוך, שבתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושתף עמו מדת הרחמים ואף הקדימו למדת הדין, שנאמר "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". עוד לפני כן, המניע הראשון לבריאה הוא שה' רוצה להשפיע רב טוב וחסד, עד בלי די, אבל רואה שהעולם לא יעמוד בכך, ולכן הוא משער ומצמצם – המטרה היא שהצמצום יהפוך להיות צנור לרב חסד.

כמו שלמדנו לפני שבוע על "אל אלהים הוי'" – שקודם יש אור אין סוף, אחר כך יש צמצום-סילוק, אבל הסילוק הוא כדי להמשיך קו. לפי המגיד המניע של שם אלקים הוא "רב חסד" ובסופו של דבר נמשך על ידו "רב חסד". לפי הפירוש הרגיל בחסידות כל הדינים של "אלהים" מתמתקים והופכים להיות "רב חסד" על ידי ה"עת רצון".

גם אצל האדם, כשיש לו דינים – בקורת על הזולת, ואפילו בקורת על עצמו (לא בקורת חיובית ובונה אלא בקורת מדכאת), ובקורת מעוררת דינים-קפידות – צריך להמתיק אותם. איך? על ידי ה"עת רצון" שהיא ה"ואני תפלתי לך הוי'", "עת לעשות להוי'", "עת לאהֹב".

יש עוד פירוש שמביא הצמח-צדק ל"אלהים ברב חסדך": שאותו שם הוי' שמסרתי את עצמי אליו – "ואני תפלתי לך הוי'", שיש את החבור בין ה"אני" לבין ה"הוי'" (שהופך להיות "עת רצון") – שם הוי' עולה עד עתיקא, עד כתר עליון, ושם הוא עצמו הופך להיות שם אלקים, כמבואר בחסידות בהרבה מקומות, שיחסית לעתיקא שם הוי' דז"א נחשב אלקים. זו עליה עצמית, שקודם יש לך "הוי'" והוא עולה מעלה-מעלה, עד עתיקא, ושם הוא נעשה אלקים – הוא נעשה הטבע. על דרך מה שהמגיד דורש על "ושבת עד הוי' אלהיך" – עד ש"הוי'" יהיה "אלהיך", יהיה הטבע שלך.

ה"ורב חסד" של ה' שאצל היהודי, שם הוי', הנס שלמעלה מהטבע, יכול להיות טבע גמור, שם אלקים. זה מה שאמרנו קודם ש"עת רצון" היא מודעות טבעית של "אלקות בפשיטות", וממילא שם הוי' הוא הטבע, הוא אלקים, וה"ברב חסדך" הוא גם הטבע – ריבוי חסד עד בלי די.

7.               "באמת ישעך" – גאולה אמתית ושלמה

אחר כך בא סיום הפסוק: "ענני באמת ישעך". יש כאן צירוף מיוחד – אמת וישועה. מה פירוש "באמת ישעך"? כתוב שיש ישועה שהיא "גאולה שיש אחריה גלות" (בלשון הידועה), אבל האמת היא היפך הכזב, לאמת אין הפסק, ודבר אמתי הוא נצחי לעולם ועד. הפשט של "אמת ישעך" הוא ישועה נצחית, ישועה אמתית.

כאן המקור של התוספת הידועה של הרביים, במיוחד של הרבי, שלא מסתפק באמירת "גאולה שלמה" (כביטוי הרווח), אלא (אפילו אפשר לומר מקפיד לומר) "הגאולה האמתית והשלמה". גאולה אמתית היא לא רק כזו שבמקרה אין אחריה גלות, אלא שבעצם לא שייכת אחריה גלות. זו גאולת "באמת ישעך". ישועה היא גילוי אור הפנים, שע נהורין, שהוא תקון "ואמת".

"ואמת ישעך" מתגלה ברעוא דרעוין – עוד סבה שאומרים את הפסוק הזה במנחה של שבת. זו התפלה והבקשה מה' בסוף – "ענני באמת ישעך". "ענני" זו בקשה, תענה אותי, "באמת ישעך".

8.               ענני – שנות יצחק

יצחק אבינו חי "ענני" שנים – החיים הכי גדולים של יהודי שכתוב במפורש בתורה. בספר דברי הימים כתוב (בסיום שושלת בית דויד) "וענני שבעה"[6], ולפי חז"ל "ענני" זה הוא מלך המשיח – אותן אותיות של "ענֵני באמת ישעך", אותה גימטריא. למה המשיח נקרא "ענני"? על שם הפסוק "וארו עם ענני שמיא"[7] – לשון ענן – אבל רומז גם ל"ענֵני [באמת ישעך]". כלומר, התפלה "ענני באמת ישעך" היא תפלת "ענני שבעה", מלך המשיח (ותפלתנו שמהרה יתגלה), שעל ידו תהיה ישועה אמתית, גילוי אור הפנים. דבר אמתי הוא נצחי, ודבר נצחי הופך להיות הטבע היהודי – הטבע הנצחי של עם ישראל לעולם ועד – ה"עת רצון", המודעות הטבעית, ה"אלהים ברב חסדך".

אם נתבונן במלה "ענני" – שם של משיח – היא מתחילה ב-ע. הכל קשור ל"שנות חיים", אריכות ימים, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" הם חיי דוד מלכא משיחא – ע שנים (ענני כולל את כל אותיות עין). בצירוף האות נ כבר מגיעים ל"והיו ימיו מאה ועשרים שנה" – שנות משה רבינו. "עד מאה ועשרים" היינו "עד ענ", אבל מי שנוהג לומר "עד מאה ושמונים" – כחיי יצחק – מגיע עד ענני, ואז אלה כבר חיים נצחיים[8].

המלה "ענֵני" כתובה עשר פעמים בספר תהלים – משהו מיוחד, כנראה כנגד "עשר ספירות בלימה" – ורק בפרק ס"ט יש עוד פעמיים "ענֵני" חוץ מה"ענני באמת ישעך"[9]. כלומר, כאן הרכוז המקסימלי של המלה "ענני", גם בתהלים וגם בכל התנ"ך – שלש פעמים סמוכות. "בתלת זימני הוי חזקה" של "ענני", החל מ"ענני באמת ישעך".

9.               "אמת ישעך" בסוד המספר

אם נחבר יחד את שתי המלים "אמת ישעך", אמת היא כא ברבוע ("אהיה אשר אהיה") ו-ישעך הוא בדיוק 400, הרבוע שלפני אמת, כ ברבוע. אם כן, אמת ישעך היינו חבור שני רבועים סמוכים – מספר השראה. הפלא כאן הוא שהצירוף הוא עצמו רבוע, ולא רק השראה. האם התופעה הזו קרתה פעם לפני "אמת ישעך"? רק בדוגמה המפורסמת של 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע. הדוגמה הבאה היא רק כאן, ש-20 ברבוע ועוד 21 ברבוע שוה 29 ברבוע, והסימן הוא "אמת ישעך".

10.         אהבת המטעמים

המספר הזה מביא אותנו לפסוק חשוב בפרשת השבוע: כתוב "ויבא לו יין וישת". הרי כאן, במרמה-בחכמה, יעקב אבינו לוקח את הברכות – שהן הברכות הכי גבוהות שיש בכל התורה כולה, "ויתן לך אלהים מטל השמים וגו'", עשר ברכות.

כדי להמשיך את הברכות מיצחק אבינו – שצריך להסביר מי הוא, לעתיד לבוא הוא העיקר, "כי אתה אבינו" – הוא עצמו מבקש אוכל טוב, "מטעמים כאשר אהבתי". לכן רבקה אמנו, שמשכנעת את בנה יעקב לעשות במרמה ולגנוב את הברכות – להתלבש בבגדים החמודות של עשו (שחמד מנמרוד) וכך לגנוב את הברכות החמודות ביותר מיצחק אבינו – מכינה את המטעמים.

המלה "מטעמים" מופיעה רק כאן בכל התנ"ך – חמש פעמים בסיפור הזה. בין חמש הפעמים "מטעמים" שלש פעמים הולכות עם המלה אהבה – "כאשר אהבתי", "כאשר אהב", "כאשר אהב אביו"[10].

לפני שבוע דברנו על השתלשלות מב האהבות שיש בתורה – מב מסעות של אהבה – שהראשונה היא בסוף פרשת וירא, בתחלת העקדה, "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". האהבה הראשונה היא אהבת אברהם ליצחק. אחר כך האהבה השניה בתורה – הכל קשור, אחד נמשך מהקודם – היא אהבת יצחק לרבקה, בפרשת חיי שרה, "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו"[11]. זו האהבה השניה, שהיא הפעם הראשונה בתורה שאיש אוהב את האשה – אהבת יצחק לרבקה אמנו.

הפעם הבאה היא קרוב לתחלת פרשתנו, פרשת תולדות, "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב". אלו הפעם השלישית והרביעית שיש אהבה בתורה, שתיהן באותו פסוק, והן בניגוד זו לזו. "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" – התורה מנמקת למה יצחק אוהב את עשו, על פי פשט כי הוא אוכל מצידו של ה"איש יודע ציד איש שדה" – "ורבקה אהבת את יעקב", לא כתוב למה, בלי טעם, למעלה מטעם ודעת. ליצחק יש טעם למה הוא אוהב את עשו, והטעם הוא באמת "מטעמים" – טעם טוב בפה מהציד של עשו. אם כן, הגענו כבר לארבע אהבות בתורה, עד "ורבקה אהבת את יעקב".

אחר כך, בהמשך הפרשה, לפני לקיחת הברכות – כמו שאמרנו כרגע – יש עוד שלש פעמים אהבה. כלומר, עד סוף פרשת תולדות יש שבע פעמים, "כל השביעין חביבין", אהבה בתורה. קודם היו שתי אהבות, ובפרשת תולדות יש ריכוז גבוה יחסית של חמש אהבות, ששתים מהן הן "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב", ואחר כך עוד שלש אהבות שיצחק אוהב מטעמים.

11.         "ויבא לו יין וישת" – חבור הרצוא והשוב

טוב, יש סיפור מתח – כמו שקוראים אותו בתורה. אחרי הגישושים וההתלבטות של יצחק, שאומר "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו" אך אחרי שממשש אותו אומר שיביא לו את האוכל, ואז יש תוספת – שלא שמענו שיצחק בקש, אך טבעי, שאם אוכלים צריך גם לשתות, אבל לא בקש בפירוש – "ויבא לו יין וישת".

גם שם יש תופעה מיוחדת, שבמלה "לו" יש מרכא כפולה, טעם מיוחד. מהי מרכא כפולה? כתוב בחסידות[12] שמרכא כפולה היא נשיאת הפכים – שתי תנועות הפוכות מתחברות יחד במרכא כפולה. יצחק אבינו כולו רצוא מלמטה למעלה, אבל כאן צריך להמשיך את הרצוא שלו למטה, שיהיה שוב, שהוא יברך. הוא חושב שהוא מברך את עשו (תוך כדי תנועת רצוא, כדי שהשקר של עשו יתבטל כולו וישאר אך ורק גילוי עצמותו יתברך, וכפי שיתבאר), אבל הוא צריך לברך כאן את יעקב.

צריך לפעול זאת בתוך היין. כתוב בזהר שיעקב דאג למזוג מים לתוך היין (כנראה שעשו לא היה עושה כך), ומהי הפעולה שפועלים המים שמוזגים לתוך היין? שהיין יפעל לא רק את הפעולה של רצוא מלמטה למעלה, בגבורות, אלא גם את המשכת השוב, פעולת המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך (לתת ליעקב כח לעשות את עבודתו לפי הבחינה שלו, עבודת הבירורים בסדר והדרגה, כפי שיתבאר). זה הסוד של המרכא הכפולה.

12.         "אמת ישעך" ו"ויבא לו יין וישת"

כל הבטוי "ויבא לו יין וישת" גם שוה 841, כמו "אמת ישעך", 29 ברבוע, שהוא הוא 21 בהשראה. אבל ב"ויבא לו יין וישת" יש תופעה מספרית אחרת. כל רבוע הוא המשולש של עצמו פלוס המשולש שלפניו. כלומר, אם 841 הוא 29 ברבוע הוא שוה 29 במשולש פלוס 28 במשולש. איך רואים זאת בביטוי "ויבא לו יין וישת"? ההתחלה והסוף הם ות, 406, 28 במשולש, וכל האותיות שבאמצע הן 435, 29 במשולש. כאן יש בצורה בולטת ומפורטת הנוסחא שרבוע הוא המשולש של עצמו פלוס המשולש שלפניו.

ב"אמת ישעך" יש את התופעה השניה, היותר פלאית, שהרבוע הזה הוא עצמו סכום של שני רבועים סמוכים, רצופים, דהיינו שהוא גם רבוע וגם מספר השראה. זה משהו נדיר ביותר. אלה היו פרפראות להתחלה.

13.         מדוע רצה יצחק לברך את עשו?

הנושא בפרשה שנתבונן בו הערב הוא הברכות: השאלה הראשונה שצריך לשאול – כולם שואלים, וגם אנחנו צריכים לשאול – מה פתאום יצחק כל כך אוהב את עשו ורוצה לברך אותו ולא את יעקב? צריך לעשות לשם כך את כל התרגיל – תרגיל מסוכן, ש"אולי ימושני אבי" ותבוא לי קללה תחת ברכה, עד שרבקה אמנו אומרת לו ברוח הקדש, או לפי פשט במסירות נפש, "עלי קללתך בני". צריך לפעול כאן מתוך מסירות נפש, שיעקב יקבל את הברכות ועשו לא יקבל את הברכות. אם כן, מה שקורה כאן הוא אחד הסודות הכי עמוקים ולא מובנים בכלל בתורה.

יש עשר ברכות ב"ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש [עד כאן 4 ברכות]. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים הוה גביר לאחיך [זו הברכה השביעית-החביבה כאן, כמו שרש"י מציין. בין כל הברכות הברכה העיקרית היא הברכה השביעית, שבה לגמרי יצחק מכוון בהתאם לאופיו של עשו, ומי זוכה ב'גביר'? יעקב, ויצחק גם מציין בהמשך לעשו 'הן גביר שמתיו לך' וכל אחיו של יעקב עבדים לו, 'ולך מה אפוא אעשה בני?!' הוא אומר לעשו שבוכה ומבקש ברכה 'גם אני'] וישתחוו לך בני אמך אורריך ארור ומברכיך ברוך".

בפסוק הראשון יש ארבע ברכות ובפסוק השני שש ברכות[13], סה"כ עשר ברכות, וכתוב בספרים שעשר הברכות האלה – שוב, שהן הברכות הכי גבוהות בכל התורה כולה – הן הממוצע המחבר בין עשרת המאמרות בהם נברא העולם לעשרת הדברות של מתן תורה.

לפי הכלל הידוע שלכל ממוצע מחבר יש שרש יותר גבוה משני הדברים אותם הוא מחבר – אחרת לא היה יכול לחבר אותם – מובן שיש לעשר הברכות האלו שרש יותר גבוה גם מעשרת המאמרות בהם נברא העולם וגם (וזה עיקר החידוש) יותר גבוה מעשרת הדברות. עשרת הדברות הן "מפי הגבורה", יצחק, וכאן "הגבורה" עצמו מברך עשר ברכות – הוא מכוון בהן לעשו, כלומר לאורות הגדולים דתהו, ובמזל עליון יעקב מזדרז להכנס ולחטוף אותן מעשו. ו"אך יצא יצא" – הוא צריך להזדרז, כי באותו רגע שהוא יוצא עשו מגיע עם הציד שלו. שוב, זה מבצע רציני ביותר, שיש בו גם סיכון גדול וגם זריזות עצומה.

14.         מדוע הסכים יצחק בדיעבד לברכת יעקב?

יש עוד פלא: אם יצחק כל כך אוהב את עשו וכל כך רוצה לברך אותו, "ויחרד חרדה גדולה עד מאד וגו'" כאשר מרגיש שמישהו 'עבד' עליו, מה קורה כאן, למה בסוף הוא מסכים? הוא חוזר בו?! הרי יש לו סברא – טובה מאד – למה צריך לברך דווקא את עשו. מה, הוא הפכפך, שברגע אחד יש לו סברא חזקה שחיבים לברך רק את עשו ופתאום מתהפך לו ש"גם ברוך יהיה"?! הוא יודע שבמקום עשו נכנס יעקב ומסכים למה שברך את יעקב.

יש מפרשים – פירוש טוב ומתקבל על הדעת – שהוא רואה שאם יעקב יכול להתנהג כמו עשו, לגנוב וכו', כנראה שבאמת מגיע לו. זה פירוש מפורסם וידוע. כלומר, באמת ברכתי את עשו – עשו התעבר בתוך יעקב ("והידים ידי עשו" באמת). אבל צריך להבין הרבה יותר לעומק את הנקודה הזו.

15.         המדרגות בזווג "עת רצון"

בכל אופן, זה הנושא. רק פתחנו אותו מהפסוק בתהלים, "ענני באמת ישעך", שה' יענה אותנו "באמת ישעך", על ידי "אלהים ברב חסדך", והכל על ידי "עת רצון".

נסביר עוד קצת את הענין של "עת רצון". כתוב ש"עת" היא מלכות – שם שייכות כל העתים. יש כמה פירושים ב"עת רצון". פירוש אחד ש"עת רצון" הוא זווג – "עת" מזדווגת עם ה"רצון" (כמו "אני... לך הוי'"). ה"עת" היא המלכות, אבל מי הוא ה"רצון"? יש פירוש ש"רצון" הוא שם הוי' דז"א שנזכר קודם. יש פירוש שהוא לא סתם ז"א, אלא שהוא ספירת היסוד דז"א. כמו שהיסוד הוא אבר התענוג, הוא גם אבר הרצון – עיקר הרצון של ז"א הוא ביסוד שלו (שרוצה בכל עז להשפיע לנוק'). לפי זה "עת רצון" הוא זווג המלכות והיסוד.

יש בכתבי האריז"ל אפילו יותר מזה, שה"רצון" הוא לא היסוד דז"א אלא יסוד הנוקבא. כלומר, כאן יש זווג מיניה וביה בתוך הנוקבא, בתוך המלכות, בתוך האשה, ש"עת" היינו ירושלים ו"רצון" הוא ציון. כידוע בקבלה, יש ירושלים וציון – ירושלים המלכות שבמלכות וציון היסוד שבמלכות (בחינת בנימין הצדיק, שבחלקו נבנה המקדש). אם יש כאן זווג מיניה וביה של ירושלים וציון, "עת רצון"[14], יש כאן ממש מודעות טבעית של המלכות עצמה, כפי שהזכרנו קודם. הרי שרש הרצון – כפי שאנחנו יודעים – הוא בכתר עליון, באריך (שבתוכו עתיק, תענוג).

גם מה שהמלכות עולה וחוזרת לשרשה בכתר נקרא "עת רצון" – זה מה שקורה ב"רעוא דרעוין" של שבת. אמרנו קודם שיש כמה וכמה מדרגות של "עת רצון" – כל "עת רצון" הוא זווג, אבל יש כמה פירושים לגבי "רצון", או שהוא יסוד הנוקבא, או יסוד הדכורא, או תפארת דז"א, או כתר עליון ממש.

16.         "ואני" – 'אני ובית דיני'

נאמר עוד ווארט על הפסוק: כתוב "ואני". יש עוד פסוק של "ואני" עם תפלה – "ואני תפלה", ממנו לומד האריז"ל שהתפלה עצמה היא ה"אני" של כנסת ישראל. כאן לא כתוב "ואני תפלה" סתם אלא "ואני תפלתי לך" – גם "תפלתי", התפלה שלי, וגם היא "לך", כמו שהסברנו קודם.

כעת נדייק את ה-ו בתחלה, "ואני". כתוב שכל פעם שיש ו לפני "אני" – כמו ו לפני שם הוי', "והוי' פקד את שרה" (כפי שדברנו לפני שבוע), שחז"ל אומרים שהפירוש "הוא ובית דינו", או ו לפני "אתה", "ואתה מחיה את כלם", שכתוב בתניא קדישא שהיינו המשכה מהז"א למלכות ("אתה") – היינו המשכה מה-ו ל"אני", המלכות. אבל אם נחזור ל"והוי'", "הוא ובית דינו", צריך לומר שכל "ו..." היינו אותו דבר ובית דינו.

כתוב "ואני תפלתי", וכתוב שתפלה – חוץ מלשון התחברות – היא גם לשון פלילים, דין ומשפט. "ואני תפלתי" או "ואני תפלה" היינו 'אני ובית דיני'. מה הכוונה? בית הדין שדן אותי. צריך כל הזמן להיות בבקורת עצמית חיובית לגבי האני הזה, לעשות פלילים עם האגו-האני, כדי להפנות את האני ולהכליל אותו ב"לך הוי'", שאז נעשה "עת רצון".

נעצור ונבקש מעובד עוד כמה ניגונים, אפשר לחשוב על הפסוק.

17.       ב. יצחק ורבקה – דינא קשיא ודינא רפיא[15]

18.         יצחק – דינא קשיא; רבקה – דינא רפיא

כתוב בחסידות[16] שיצחק אבינו הוא דינא קשיא ואילו רבקה אמנו היא דינא רפיא. כל זוג הם קשורים לאותה מדה, אבל יש ביניהם ניגוד והשלמה. אברהם ושרה שניהם חסד, רק שיחסית אברהם הוא החסד שבחסד ושרה הגבורה שבחסד. יצחק ורבקה – שניהם גבורה. יעקב ונשותיו – תפארת, "כתפארת אדם לשבת בית", "יעקב קראו 'בית'", "בית יעקב", "בית ישראל".

אצל יצחק ורבקה – שבמדה מסוימת הזווג שלהם הוא הכי שלם בתורה, כמבואר בלקו"ת – שניהם מדת הדין. כמו שבראש השנה יש שני ימים, "יחינו מיומים", שהיום הראשון הוא דינא קשיא והיום השני הוא דינא רפיא, לכן כתוב בכתבי האר"י שראוי שאדם יבקש מה' שידונו אותו ביום השני של ר"ה, שהוא "דינא רפיא". כלומר, לפי הפירוש הזה בחסידות, שרבקה אמנו תדון אותו – "ורבקה אהבת את יעקב". היום הראשון של ראש השנה, דינא קשיא, הוא בחינת יצחק – "ויאהב יצחק את עשו", את המקטרג, ח"ו, רק שבסוף, כמו שהסברנו, יצחק גם משתכנע, קצת עושה שינוי בראש ואומר "וגם ברוך יהיה", הוא הולך על יעקב.

בכל אופן, היחס בינו לבין רבקה אשתו הוא יחס בין דינא קשיא לדינא רפיא. צריך להסביר מה הכוונה. לכן, מפני שיצחק הוא דינא קשיא, "ויאהב יצחק את עשו". דין הוא בקורת, הוא לא בעד רשעים, וככל שהדין יותר קשה הייתי חושב שהוא יהיה יותר נגד עשו הרשע. שוב, סוף כל סוף יצחק יודע שעשו הוא רשע, הוא לא טפש. איך אפשר לומר שדווקא מפני שהוא דינא קשיא הוא אוהב את עשו, "כי ציד בפיו", ורוצה לברך אותו בעשר ברכות שגבוהות ממעשה בראשית וממתן תורה? ואילו רבקה אמנו, שהיא דינא רפיא, אוהבת את יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, בעל עולם התיקון.

19.         "אמת ראה" ונפל על פניו

נתחיל מרמז יפהפה, גימטריא של דינא קשיא ודינא רפיא: קודם נשים לב שהמלה קשיא בארמית בגימטריא תהו. המדות של תהו הן קשות כארז והמדות של תקון רכות כקנה. מה הפשט של "דינא קשיא"? יקוב הדין את ההר. בדרך כלל חושבים שאמת היא המדה של יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב". אבל, קודם הזכרנו "ענני" – שנות חייו של יצחק אבינו – "באמת ישעך", ואמרנו שרומז לתיקון "ואמת", שע נהורין, אור הפנים.

על כך כתוב בגמרא (לדעת רבנן) "אמת ראה" ונפל על פניו – משה רבינו ראה את מדת האמת מבין יג מדות הרחמים, ונפל על פניו כי אמת היא "יקוב הדין את ההר". עצמות מדת האמת היא יותר דין מאשר רחמים, עד כדי כך שבחסידות[17] כתוב ש"תתן אמת ליעקב" היינו שיצחק נותן את האמת ליעקב. התורה נתנה "מפי הגבורה" ו"אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת" – הוא לוי, מצד הגבורה של יצחק.

לפני כמה שבועות דברנו על אמת לעומת חסד, ואמת היא שכל שהוא שמאל – אמת בשרש היא יצחק. לכן "אמת ראה", את ה"דינא קשיא", ונפל על פניו – איך האמת נכנסת למדות הרחמים, והיא אפילו המדה האמצעית-השביעית ("כל השביעין חביבין") בתוכן?! האמת היא אור הפנים, שע נהורין, וכל שאר המדות הן צמצומים-שערות. זה קשור ל"כי אתה אבינו" שהולך על יצחק אבינו לעתיד לבוא, הגילוי העתידי. על כך אמרנו שעיקר ה"עת רצון" הוא לעתיד לבוא. כל מדרגות ה"עת רצון" בעלמא דין הן רק הארה ורמז בעלמא לעיקר הזווג של "עת רצון" אצל מלך המשיח, והוא בחינת יצחק.

20.         שני ימי ראש השנה – הדין על ה"דינא קשיא" וה"דינא רפיא" שבתוכי

שוב, כתוב שיצחק הוא "דינא קשיא" ורבקה היא "דינא רפיא", כמו שני ימי ראש השנה. כמו שנסביר בהמשך, אדם צריך להבין שביום הראשון של ראש השנה דנים אותי על ה"דינא קשיא" שלי. לכל אדם יש דינא קשיא ודינא רפיא, והדין של היום הראשון של ראש השנה הוא על הדינא קשיא, ואילו הדין ביום השני של ראש השנה – "יחינו מיומים", "ענני באמת ישעך" – הוא על הדינא רפיא שלי, על הרבקה שבי. היום הראשון הוא דין על היצחק שבי.

21.         רמזי דינא קשיא ודינא רפיא

שוב, אמרנו שנתחיל מחשבון גימטריא: דבר פלאי, דינא קשיא דינא רפיא עולה ארבע פעמים יצחק – כלומר, הערך הממוצע של כל מלה הוא יצחק, הכל יצחק, גם בחינת רבקה שהיא דינא רפיא כלולה ביצחק. ד פעמים יצחק עולה ארץ ישראל. כתוב בזהר הקדוש ש"בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל" – אנחנו, בני ארץ ישראל, נמצאים בגלות ישמעאל – ו"בנוי דאברהם בגלותא דאדום", בחו"ל היהודים תחת יד אדום. כל התיקון של ארץ ישראל הוא בחינת זווג של יצחק ורבקה, דינא קשיא ודינא רפיא.

דינא אותיות שם א-דני. שתי הבחינות של דינא קשיא ודינא רפיא הן הפירוש של המשפט המפורסם "דינא דמלכותא דינא" – ה"דינא" הראשון הוא דינא קשיא וה"דינא" השני דינא רפיא. אם כן, המלכות מורכבת ונבנית מיצחק ורבקה, שתי בחינות הדין. פעמיים דינא עולה ה"פ הוי'. ארץ ישראל עולה לב פעמים הוי', כידוע. אם נוציא את הדינא-דינא – עין בגימטריא, וגם סֻלם שהזכרנו קודם – נשאר קשיא-רפיא, שגם צריך להיות כפולת שם הוי', זך פעמים הוי', בגימטריא שבת. גם גימטריא מופלאה.

ידוע בחסידות שארץ ישראל במקום כשבת בזמן – ארץ ישראל היא הנקודה האמצעית של המקום ושבת הנקודה האמצעית של הזמן. אז דינא קשיא דינא רפיא בגימטריא ארץ ישראל, ורק קשיא-רפיא עולה שבת בגימטריא. שבת היא סוד העין – ה-ש היא ג גווני העין וה-בת היא "בת עין". על ארץ ישראל כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה" – העינים של הקב"ה הן בארץ ישראל, וממנה ההשגחה הפרטית נמשכת לכל העולם, הכל "דרך ארצם".

22.         שלשת האבות – שלש דרכים להביא את המשיח

היסוד הוא שיצחק הוא דינא קשיא ורבקה דינא רפיא. צריך להבין מה זה אומר. נתבונן בעבודת הקדש של שלשת האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב". לכל יהודי יש את כל השלשה בלב. מבין השבטים, יש לכל יהודי שבט אחד שהוא העיקר אצלו, וכל השאר כלולים בו. לכן לכל אחד יש חוש מיוחד שהוא העיקר אצלו, אבל את כל האבות יש לכל אחד בתוקף מלא. אין זאת אומרת שאין יהודי שהוא יותר חסד, יהודי שהוא יותר גבורה ויהודי שהוא יותר רחמים – אבל שלשתם נמצאים ומאירים בתוקף אצל כל יהודי, כולנו רחמנים, מצד יעקב, ביישנים, מצד יצחק[18], וגומלי חסדים, מצד אברהם.

מה עבודתם? נשייך את הכל ל"אמת ישעך", גאולה אמתית ושלמה, גאולה נצחית שאין אחריה גלות ולא יכולה להיות אחריה גלות מטבעה. כל האבות רוצים משיח – איך אברהם אבינו מביא את המשיח? איך יצחק אבינו מביא את המשיח? איך יעקב אבינו מביא את המשיח? כולם רוצים משיח.

23.         אברהם – הפצת המעינות

אברהם אבינו מביא את המשיח כמו שהמשיח אמר למורנו הבעל שם טוב כאשר שאל "אימתי קאתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", אז "קאתי מר" דא מלכא משיחא בחסד וברחמים. ידוע שבין אבות החסידות הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו – מי שפשיטא אצלו שהעבודה העיקרית היא להפיץ את האור כמה שיותר, שהרי אפילו מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, וכל שכן הרבה מן האור שלא רק דוחה את החושך אלא הופך אותו לאור גדול (כמ"ש "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול"), שיהיה "כיתרון האור מן החשך". הוא לא יודע מה בדיוק יהיה, איך יתפתח, ורק יודע דבר אחד – צריך להפיץ, להאיר את העולם. העבודה של הפצת האור היא יחסית מקיף – זה הראש וזו דרך ה' של אברהם אבינו.

שוב, מיהו אברהם אבינו היום אצל כל אחד? ההכרה שצריך כמה שיותר להאיר בעולם את אור התורה, אור החסידות, לחדש חידושים בתורה, חידושים מתוקים לחך כל העולם כולו. כלומר, בסגנון המתאים, בשפה המדוברת לכל העולם כולו, נכון לדור שלנו. זה מה שיש לי לעשות, ויותר מזה אני לא יודע. למה משיח עוד לא בא היום? לא יודע, כנראה לא עשיתי מספיק. אם יש הבטחה שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" אזי "קאתי מר" וה"מר" עוד לא בא – כנראה לא קיימתי מספיק "יפוצו", וזהו, לא יודע יותר מזה. זה אברהם אבינו.

24.         יצחק – גילוי היש האמתי ביש הנברא – חפירת בארות

אותו אברהם אבינו הוליד בן. תחלת הפרשה, "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", הפרשה מדגישה כי כנראה יש חידוש מופלא בכך ש"אברהם הוליד את יצחק", כי הראש של יצחק הוא ראש אחר לגמרי – לא ראש של רק להאיר, ואיני יודע שום דבר חוץ מזה, כך אני תורם את התרומה המקסימלית שלי לביאת משיח. יצחק הוא משהו אחר, דינא קשיא.

אברהם הוא חסד. יצחק קשור ליש האמתי ואילו אברהם לאין האמתי – אברהם הוא מצד החכמה, אין האמתי, ויצחק מצד הבינה, יש האמתי. כתוב בתניא שהיש הנברא, החומר של העולם הזה, משקף את היש האמתי. כלומר, במהרה בימינו, כשיבוא מלך המשיח, השלחן הזה יהיה בגלוי "אלץ איז גאט" – הכל הוא אלקות ממש. לא רק שיש בו איזו נקודה של אור אלקי, של אין שמהוה ומחיה ומקיים את היש, אלא שהיש הזה משקף את היש האמתי לגמרי. כלומר, הוא-הוא היש האמתי לגמרי. אם יש משהו חוץ מהיש האמתי – הוא שקר. לכן העולם הזה הוא "עלמא דשקרא". לומר שהעולם הזה הוא עלמא דשקרא פירושו לומר שהעולם הזה הוא ה', וכל עוד שאיני רואה שהעולם הזה הוא ה' – הוא שקר מוחלט[19]. יצחק אבינו חי בתודעה הזו.

לכל אחד יש את התסכול שלו. על התסכול של אברהם אבינו דברנו לפני כמה שבועות. יש את התסכול של יצחק – הוא יודע שהעולם הזה הוא שקר, למה? כי הוא ה', וחייבים לגלות את ה"שלמותא דכולא", שהעולם הזה הוא עצמותו יתברך, שישקף ויותר מכך, שהוא-הוא ה', "אלץ איז גאט". לשם כך הוא צריך לרדת לתוך המציאות כפי שהיא.

מה העבודה של יצחק? חופר בארות – הוא חופר במציאות התחתונה ביותר כי רוצה לגלות מה יש בתוך האדמה, בתוך היש הנברא. רוצה לגלות שיש נביעת עצמות אין סוף בתוך היש הנברא – הוא חופר. אברהם אבינו גם חופר בארות, כתחביב, אבל זה לא עיקר הענין שלו – לכן החפירה שלו לא תופסת, הפלשתים סותמים את הבארות שלו ויצחק צריך לחפור אותן שוב. מי שחופר בארות בעצם – חופר בתוך היש כדי להסיר את השקר ולגלות את האמת הצרופה, שהיש הנברא ירגיש אותה – הוא יצחק.

25.         הפיכת העולם של יצחק לעומת עבודת הבירורים של יעקב

למה הוא אוהב את עשו יותר מיעקב? כתוב בחסידותטז ווארט מאד חזק: עשו הוא רשע, הוא גם שקר, הוא כולל את כל המרעין בישין – אבל הוא משקף את עצם מציאות היש, החומר, של העולם הזה, שה' ברא אותו לכבודו. ה' ברא אותו כדי שיגלה את עצמות ה' בו. מי שמסמל זאת, שהוא-הוא, הוא עשו, לא יעקב.

מיהו יעקב? כל הכבוד, אבל הוא לא כל כך חשוב ליצחק. יעקב הוא חכם – "ישב אהלים", תלמיד חכם – שמסוגל באמצעות החכמה שלו לעסוק בעבודת הבירורים, לברר את מציאות היש – "כולם בחכמה אתברירו". כלומר, הוא מסוגל להוציא מהיש ניצוצות, נקודות טובות. גם לאחר שיעקב מוציא ניצוצות מהיש – היש נשאר יש, השקר נשאר שקר, רק שהוא גאל ופדה כמה נקודות ממנו פה ושם. העבודה הזאת, עבודת הבירורים, בעיני יצחק אבינו – לא כל כך שוה. זה לא הענין שלו. הוא מעריך את יעקב, כל הכבוד.

מהו יעקב? כתוב שהוא י עקב – שיש לו הארה של חכמה (י) ועמה הוא יורד לתוך העקב, לתוך העולם, ומברר משם בירורים. מי שלומד קבלה וחסידות יודע שכל העבודה שלנו, העם היהודי, היא לברר בירורים – עד ביאת גואל צדק. זו עבודת יעקב.

26.         יצחק ועשו – "משיח נאו"; יעקב – "אתנהלה לאטי"

שוב, הענין של אברהם אבינו הוא להאיר. הוא מאמין – "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה" – שכמה שיותר נאיר אור הגאולה תבוא. יעקב אבינו לא מסתפק בכך – הוא צריך לברר את המציאות. אברהם לא כל כך מתעסק עם המציאות באופן ישיר, אלא רק מאיר על המציאות. יצחק וגם יעקב כן קשורים למציאות ודואגים לה, אבל בצורה אחרת. יצחק רוצה בבת אחת להגיע לעצם היש ולגלות לו את השרש האמתי שלו, שהוא היש האמתי, וממילא "בשעתא חדא וברגעא חדא" – עבודת התשובה – היש הנברא יוכלל ויתבטל לגמרי (לא בירורים) בתוך היש האמתי, ואז תתגלה האמת הצרופה ש"אלץ איז גאט" ותו לא מידי.

מה אומר יעקב כשהוא פוגש את עשו אחיו ומתמודד איתו אחרי שהוא חוזר מחרן? אז נעשה איזה שלום ביניהם, אבל עשו מזמין את יעקב – נקרא בהמשך התורה, בפרשת וישלח – שילך איתו מיד למקומו, שעירה, ויעקב אומר לו "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה". כלומר, ליעקב יש ראש שהתהליך להביא את הגאולה הוא אטי. לעשו וליצחק יש, במדה מסוימת, מכנה משותפת – רוצים תכל'ס. יצחק הוא בתכלית הקדושה ועשו בתכלית הלעו"ז, אבל יש להם צד משותף שרוצים תכל'ס עכשיו – משיח נאו. בשביל משיח נאו צריך לומר ש"נסתיימה עבודת הבירורים" (של יעקב). כי אם לא נסתיימה עבודת הבירורים אין משיח נאו. יש עדיין "ואני אתנהלה לאטי".

יצחק, שחי הכי הרבה, אפשר לחשוב שהיות שהוא הכי מאריך ימים בעולם הזה הוא הכי סבלן בעולם. אך, ראה זה פלא, מי שהכי מאריך ימים הוא מי שאין לו סבלנות, צריך תכל'ס ברגע הזה, לא רוצה לחכות שניה – משיח נאו. מי שהוא משיח נאו, העסק שלו הוא דווקא עם עשו, עם החומריות של העולם הזה, כי משיח נאו פירושו שהעצם יתגלה ויאיר מתוך החומר. אין לו ענין בעבודת הבירורים, "אתנהלה לאטי" (לאט לאט, עבודת הבירורים).

27.         ההתקדמות מיעקב לישראל – "אתנהלה לאטי"

כמה שוה "אתנהלה לאטי"? ישראל. מי אומר זאת? יעקב. הוא אומר זאת לפני או אחרי שנקרא ישראל? אחרי שהוא נקרא ישראל על ידי המלאך – למחרת המאבק שלו עם שרו של עשו, שהוא נצח אותו וגם נפגע ממנו – אך השם רק זמני, ואת עיקרו הוא יקבל מהקב"ה יותר מאוחר. והנה, באמצע, בין השם ישראל שקבל מהמלאך לשם ישראל שהוא עתיד לקבל מהקב"ה עצמו, יש לו ביטוי שעולה ישראל – אתנהלה לאטי.

כולם שואלים, הקב"ה אומר לו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", כפי שאומר "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", ובעוד שאצל אברהם "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה" אצל יעקב ממשיכים לקרוא לו בשם יעקב. מה הטעם? יעקב הוא י-עקב, עבודת הבירורים בה "כולם בחכמה אתברירו" – הוא יורד לתוך העקב כדי לברר שם, "וידו אוחזת בעקב עשו". העקב הוא "עקב עשו" וה-י של יעקב – "ידו" – יורדת כדי לברר שם מה שאפשר.

למה מותר לנו לקרוא לו יעקב? כי בעולם הזה, לפני ביאת משיח תיכף ומיד ממש, כל זמן שיש עבודת הבירורים – יש יעקב. כתוב בחסידות במקום אחד שיעקב הוא הבינוני וישראל הוא הצדיק. בעצם היינו הך – רק לעתיד לבא "ועמך כֻלם צדיקים" – כולם ישראל – "לעולם יירשו ארץ". בינתים "הלואי בינוני", ועיקר העבודה הוא עבודת הבירורים, י עקב.

מה הפירוש "אתנהלה לאטי"? עד שאזכה להיות ישראל לגמרי. רואים שישראל בא בשלבים – קודם מקבל את השם באופן זמני מהמלאך, אחר כך בקביעות מה', אבל עדיין לא קבוע לגמרי, ולכן עדיין קוראים לו ברוב הפעמים יעקב. זו עבודתו "אתנהלה לאטי" – בגימטריא ישראל, אבל הכוונה היא שכדי להתעצם עם השם ישראל באמת צריך בינתים את העבודה של "אתנהלה לאטי".

28.         דינא קשיא – חתירה להשלמת היעד בזמן ובדרך מוגדרים; דינא רפיא – גמישות ביחס לדרך ולזמן הסיום

שוב, מה הווארט? הווארט בחסידות ש"דינא קשיא" – שאמרנו שדנים אותו עליו ביום ראשון של ראש השנה – הוא שהתכלית היא שהכל יושלם מיד. כמו אחד שיש לו עסק, ויש לו איזה יעד, איזה מבצע – יכול לקחת כך וכך זמן, אבל הוא הולך על זה כל כך חזק שחייב כמה שיותר מהר לגמור עם היעד הזה, להגיע ליעד, שהענין יושלם. היות שצריך להיות מושלם כמה שיותר מהר, יש בכך דינא קשיא, שצריך להיות מושלם כפי שהוא מצייר זאת. אין זמן שאיך שזה לא יצא – בסדר.

אם אתה צריך להשלים את המשימה שלך עכשיו, אתה לא יכול להיות גמיש באמצעים איך משלימים אותה. צריך לקבוע מאד ברור את התהליך איך אני כעת מחליט – החלטה חמורה, איך אני הולך להשלים את המשימה. יש תאריך יעד, דד-ליין – יצחק הוא טיפוס שיש לכל דבר דד-ליין, וממילא התהליך מאד ברור, אי אפשר לשחק איתו. צריך לעשות, שלב אחרי שלב, טק-טק-טק, ולגמור את הסיפור מהר – זה דינא קשיא.

מה חדשנו? ש"דינא קשיא" הוא לא רק לדון רע, לא ראש של הענשה, אלא פשוט לדחוק חזק, בצורה מוגדרת – הכל מוגדר, דין הוא גדר – והולכים על תכל'ס עכשיו. אם יש כמה שלבים – צריך להיות מאד ברור, החוזה צריך להיות ברור. מי שהוא אברהם לא צריך לכתוב חוזים. גם רבקה, כפי שתיכף נסביר מה זה דינא רפיא. אבל אצל מי שהוא דינא קשיא הכל צריך להיות ברור, ולסיים כמה שיותר מהר – שיושלם מיד.

מהו דינא רפיא? גם דין. כלומר, גם יצחק וגם רבקה רוצים אותו דבר. אבל איך יהיה? איך יתפתח ויצא? כמה זמן יקח? רבקה לא נעולה על טק-טק-טק. זה נקרא דינא רפיא, כך מוסבר. אצל רבקה יש את אותו ציור של הסוף, של היעד, אבל יכול לקרות כך ויכול לקרות כך – יכול לקחת כך וכך זמן ויכול לקחת עוד יותר זמן. אם כן, צריך הרבה סבלנות, מה שנקרא "ארך אפים". זה עדיין דין, אבל דינא רפיא.

29.         דינא קשיא – 'זבנג וגמרנו'; דינא רפיא – 'זבנג ולא גמרנו'

היות שאמרנו קודם שכשמפיצים חסידות, נחזור לראש של אברהם אבינו, לא מספיק רק לומר חסידות באותיות של הדור הקודם – צריך להתאים את האותיות לסגנון ולאנשים של הדור הזה. אחרת מה עשיתי?! כלומר, צריך להשתמש בלשונות וביטויים שמתאימים לדור, כמו שהרבי השתמש בביטויים 'מבצעים', 'טנקים' וכו' – מאד אהב את הצבא בארץ, ולכן אמץ הרבה מונחים צבאיים. זו דוגמה שצריך לדבר בשפה של הדור.

גם אנחנו אוהבים לעשות כך, בבחינת יצחק שהוא צחוק ושעשועים. מי שקורא את החסידות על הנושא הזה של יצחק ורבקה, כאן בפרשתנו, ולמה יצחק רוצה דווקא לברך את עשו ורבקה את יעקב, שיעקב יזכה לברכות, כמו שהיה ברוך ה', הביטוי – שכמובן לא כתוב כך בספר – שיוצא הוא שיצחק הוא טיפוס של 'זבנג וגמרנו'.

אברהם אבינו לא מתעסק עם המציאות, עם היש ישירות, בכלל (עם זאת, יש לציין מה שלמדנו בפרשת לך לך, שתחלת דרכו של אברהם אבינו היה גם 'זבנג וגמרנו', בשבירת הפסלים של תרח אביו, אבל אט אט הוא התבגר מהנהגה זו, שעל כן אין מעשה זה כתוב במפורש בתורה. יצחק ירש גן זה מאביו אברהם והביא אותו לבגרות שלמה). יצחק כן. יצחק הוא דין, והוא דינא קשיא, והוא מדמיין שהכח של הברכות שיברך את עשו הוא לתת כזה זבנג ליש – עשו הוא היש – שהיש האמתי יתגלה והיש הנברא יתבטל וישקף את היש האמתי, בזבנג אחד. רבקה אמנו יודעת שזה לא יעבוד. רעיון נחמד.

בעיתונות בימים האחרונים יש הרבה מאמרים לגבי המדיניות שלנו היום כלפי אירן – כן לתקוף, לא לתקוף. הכותרת של אחד המאמרים שנכתבו בנושא זה הוא 'זבנג ולא גמרנו' – זה רבקה אמנו. גם יצחק וגם רבקה הם זבנג, כי הם בחינת דין, רק השאלה היא אם 'זבנג וגמרנו', כפי שחושב יצחק, או 'זבנג ולא גמרנו', ואז אתה בבעיה, הכל הוא בומרנג.

זה נוגע מאד-מאד למדיניות, מה עושים – כמו היום – לגבי אויבים וכו'. יעקב הוא לא זבנג בכלל, הוא "אתנהלה לאטי", עבודת הבירורים, לאט לאט (עם הסכמי שלום בדרך, אך כמובן לא הסכם שלום שמוותר על קוצו של י של משפט התורה, אדרבה, ליעקב ברור שבירורים ושלום באים אך ורק מכח התורה. הרי יעקב עצמו הוא עמוד התורה).

30.         הסכמת יצחק לברכות יעקב – הכרה שהתכנית שלו לא היתה עובדת טוב

כמו שאמרנו קודם, בסוף, ברוך ה', יעקב מקבל את הברכות, את הכח שהיה אמור להגיע לעשו, וגם יצחק מסכים ש"גם ברוך יהיה"[20]. מה הרמז? הוא מבין בדיעבד, לאחר מעשה, שהתכנית שלו לא היתה עובדת טוב, ובאמת יקח זמן. אם יעקב קבל את הברכות, זה לא יקרה היום – יקח זמן (אבל בכל זאת מנחם יצחק את עשו "והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך", ואז יתכן "משיח נאו"!). לכן הוא אומר "וגם ברוך יהיה" בלשון עתיד – כתוב בחסידות ש"יהיה" רומז ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". לעתיד לבוא "יהיה", אף שכרגע עוד לא, אבל "גם ברוך יהיה" – לכן הוא לא חוזר בו מהברכות.

31.         "משיח נאו" – זבנג וגמרנו?!

אם כן, מוסר ההשכל של כל הפרשה הזו הוא באמת – איך מביאים משיח. לאור הווארט הזה, צריך הרבה-הרבה להתבונן – הרבי ידע את כל מה שאמרנו עכשיו, אז מה הכוונה "משיח נאו"? לכאורה "משיח נאו" הוא דינא קשיא – חידוש מופלא לומר כך. באמת הרבי אומר, כותב בשיחה, שעשו מוכן וזו רק בעיה שלנו – שאנחנו צריכים ללמוד מהנכונות של עשו. הוא מוכן לגאולה, הוא מוכן לזבנג.

אפשר לומר בפשטות שבאמת אז עוד לא היה הזמן לתת את הזבנג-וגמרנו לעשו, ואולי כעת כן הזמן. אבל לא נשמע שזו הדרך של הרבי. עדיין צריך להבין יותר בהמתקה, בבחינת "אלהים ברב חסדך". הרי הרבי תמיד דבר על דרכי נעם, דרכי שלום וכו' וכו' – לא זבנגים.

32.         נא – "נאו" ובקשה

לפני כמה שבועות דברנו על הפעם הראשונה שיש את המלה "נא" בתורה. בתחלת פרשת לך לך אומר אברהם לשרה אשתו, כאשר מתקרבים למצרים, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו'". אז דברנו איך צריך לדבר האיש לאשה, ש"נא" לשון בקשה. זו הפעם הראשונה שיש "נא" בתורה – "הנה נא". אחר כך הוא אומר לה "אמרי נא אחתי את", מבקש משהו, אבל גם לפני שמבקש אומר "הנה נא" – יש כבר טון של בקשה. כך הסברנו לפני כמה שבועות.

איך התרגום מתרגם את המלה "נא" בכל מקום? "כען". מה הפירוש "כען"? עתה, עכשיו. הרבי פעם אמר שכאשר אני אומר את המלה now אני כותב אותה נאו ומכוון שהוא בגימטריא אל הוי' – "אל הוי' ויאר לנו" – שמות החסד והרחמים עליהם דברנו שבוע שעבר (בסוד "אל אלהים הוי' דבר וגו'"). לכל דבר צריך להיות איזה מקור בתורה, גם למליצה. זו מליצה, שהוא לוקח מלה באנגלית והופך אותה לשם קדוש (אם כי הצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב, עשו כך מאז ומתמיד). בכל אופן, אולי יש מקור או אסמכתא מהתורה? כן, בלי ה-ו של "נאו", הנאו של התורה הוא נא, שפירושה כען-כעת-נאו. משהו יפהפה.

אם כן, במלה "נא" יש שני פירושים שהולכים יחד – פירוש אחד מלשון בקשה, ולפעמים צריך לחפש את הבקשה שיש בענין. על פי פשט כשכתוב "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" אין בקשה – על פי פשט "הנה נא" עכשיו, עכשיו אני יודע, כמו שרש"י מסביר, בגלל מעשה שהיה. אחר כך יש "אמרי נא" בבקשה מפורשת, אבל ב"הנה נא" הכוונה עכשיו, וגם בהמשך הפירוש הוא עכשיו, לכן התרגום הוא תמיד "כען".

אפשר ללמוד שגם בקשה היא הופעה של ההוה, עכשיו. מתי רש"י מדגיש ש"נא" לשון בקשה? בעקדת יצחק – "קח נא", בבקשה עמוד לי בנסיון זה האחרון, שיהיה לי מה לענות לאומות העולם וכו' מה החבה שלך אצלי. שם כותב רש"י ש"אין נא אלא לשון בקשה", בכל פעם, אבל הפשט הוא פשט – נאו.

מה רוצים לומר? כשהרבי אומר "משיח נאו" מצד אחד יש נחישות, כאילו בחינה של "דינא קשיא", שהענין יושלם מיד, נגמרה עבודת הבירורים, אין יותר זמן, ומצד שני יש בכך בקשה.

33.         ראשית דבור אברהם לשרה וראשית דבור שרה לאברהם

נשלים את הדרוש שהתחלנו לפני כמה שבועות ונראה איך ממש קשור לפרשה שלנו. הפעם הראשונה שכתוב "נא" היא בביטוי "הנה נא" – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". בהמשך, ה"הנה נא" הבא, הוא בדברי שרה לאברהם. אמרנו ש"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" הוא הדבור הראשון בתורה של אברהם אבינו לשרה אמנו – לכן למדנו מכך הרבה ענינים.

אבל לא הסברנו, דבר פלא שמשלים זאת, שהדבור הראשון של שרה לאברהם בתורה הוא "הנה נא עצרני הוי' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה". ממש פלא, שגם היא מדברת בלשון תחנונים. הפתיחה בתורה של דבור אברהם לשרה היא "הנה נא", והפתיחה של דבור שרה לאברהם היא "הנה נא", ובשניהם הפשט של ה"נא" הראשון הוא כעת.

ההמשך הוא "בא נא" – כבר בקשה. ממש בדיוק כפי שהיה בדברי אברהם לשרה. קודם היה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את... אמרי נא" – הראשון כעת והשני בקשה מפורשת – וכך גם בדבריה. מה שהסברנו אז תקף גם כאן – הבקשה כבר נמצאת בכח מראשית הדבור.

מה לומדים מכאן לגבי דבור? מדברים רק על משהו אקטואלי, משהו שקורה עכשיו. גם אצל אברהם, הדבור הראשון שהוא מדבר אל אשתו, הוא "הנה נא ידעתי", וגם הדבור הראשון של שרה לאברהם הוא "הנה נא עצרני הוי' מלדת בא נא" – שניהם פעמיים נא (נא נא = אמונה, שייך בפרט לאברהם אבינו, ראש כל המאמינים, ולשרה אשתו).

34.         "הנה נא" – שרש ברכות יצחק

מה כל זה נוגע לנו? בכל התורה כולה, בכל חמשה חומשי תורה, יש ט"פ "הנה נא" – כולן בחומש בראשית. הראשון "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", הפתיחה עליה דברנו, והאחרון בפרשתנו, "הכל הולך אחר החיתום", במאמר יצחק אבינו לעשו בתחלת סיפור הברכות – "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (הפתיחה היא "הנה נא ידעתי").

למה רמז כל כך חשוב? כמה שוה "הנה נא"? הראשון הוא דבר אברהם לשרה (השני דבר שרה לאברהם) והאחרון דבר יצחק לעשו. ב"הנה נא" כבר יש רמז לכל הברכות שהוא עתיד לברך, כל עשר הברכות של "ויתן לך האלהים... ארריך ארור ומברכיך ברוך". רש"י אומר שאצל הצדיקים "תחלתן יסורים וסופן שלוה" – האוררים לפני המברכים – ואצל הרשעים (אצל בלעם נאמר הפוך "מברכיך ברוך ואורריך ארור") "תחלתן שלוה וסופן יסורים".

חשוב שחתימת הברכות – הגבוהות ממעשה בראשית וממתן תורה – הוא בווארט שצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. אם עשר הברכות הולכות לפי הספירות, "אורריך ארור" הוא היסוד – צדיקים "תחלתן יסורים" כדי לתקן להם את פגם הברית (שכידוע נמצא, על כל פנים בדקות שבדקות, גם אצל הצדיק, בסוד "שבע יפול צדיק וקם" – ס"ת עמלק, נכדו של עשו – "וקם" לשון נקמה, נקמה מעמלק, "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר 'אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע'"), ו"מברכיך ברוך" כבר המלכות, ה"והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

הברכה השביעית היא "הוה גביר לאחיך" – עצם בחינת יצחק אבינו, שהוא הגבורה ("הוה גביר לאחיך" עולה "פחד יצחק"[21]).

כמה אותיות יש בכל עשר הברכות של "ויתן לך"? 111 אותיות, כמנין "הנה נא". יש כאן רמז שכל הברכות הן פירוט ופירוש של "הנה נא" – "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". איך מפרשים? ש"זקנתי" פירושו שהגיע ליש האמתי של עתיקא, שלמותא דכולא. את "לא ידעתי יום מותי" מפרשים קצת ההפך מהפשט, שהוא כל כך למעלה מהזמן שהוא למעלה מהחיים והמות, אז ממילא "לא ידעתי יום מותי". כלומר, אין לי שום קשר לזה, לא מדבר אלי ולא שייך אלי "יום מותי" – פירוש עמוק לפי החסידות[22]. למה "לא ידעתי יום מותי"? כי "זקנתי", הגעתי לעתיקא, שם אין לא חיים ולא מות[23].

הכל מתחיל מאותו מקום של "הנה נא זקנתי", שממנו נמשכו ה"הנה נא" אותיות – פלא אותיות, הפלא הכי גדול בתורה של – הברכות "ויתן לך האלהים וגו'". הכל כדי שיתקיים אצלך "אני אמרתי אלהים אתם", שאתם "אלהים", "אלהים ברב חסדך" – שזה הטבע שלך. "ויתן" מפרשים "יתן ויחזור ויתן", עד אין סוף, ו"ויתן לך" – שש אותיות – עולה אלהים פנים ואחור, ו"פ אלהים.

בחכמת המספר באיזו צורה גיאומטרית, של חן, כותבים את מספר האותיות של "ויתן לך"? 111 הוא מספר ברית ה-11 – משולש של 10 (55) מלמעלה עד לנקודה התחתונה, נקודה באמצע, ומשולש של 10 מהנקודה העליונה עד לשורה התחתונה הרחבה. איזה ביטוי רומז למספר הזה? הפתיחה של כל הספור, "הנה נא [זקנתי]" – הפעם האחרונה בתורה שהביטוי הזה מופיע. "הנה" הוא גילוי ו"נא" הוא נאו (בבקשה).

35.         מהדורות ה"נאו" של יצחק

כל הענין של יצחק הוא נאו, דווקא יצחק הוא "משיח נאו". אבל במשך הזמן ה"משיח נאו" גם עבר כמה מהדורות ושיפוצים. קודם כל, שיעקב קבל את הברכות, ולא עשו כפי שיצחק רצה בתחלה בשם ה"משיח נאו" שלו. יצחק רצה לברך את עשו כי בשבילו זה יהיה "משיח נאו" – גילוי היש האמתי ביש הנברא כעת, ברגע הזה. הענין של יצחק הוא לא להפיץ תורת החסידות, אלא ה'זבנג' לגלות שעצמות ה' הוא השלחן הזה.

גם כשיש לו את יעקב – שהוא לא אברהם אבינו, אלא י-עקב – אין לו סבלנות אליו. אחרי הבירורים של יעקב השלחן עדיין נשאר שלחן, למראית העין לא קרה שום דבר, ולכן עבודת יעקב לא כל כך מענינת אותו. אבל רבקה, שהיא דינא רפיא, מבינה שה' ברא את היש הזה, ברא את השקר להיות "כסא לטוב" על ידי עבודת הבירורים של יעקב דווקא.

36.         "על מה שוא בראת כל בני אדם"

נסיים בעוד דבר חשוב מאד שקשור לכל הנ"ל שמובא בהקשר זה בחסידות: בתהלים פ"ט כתוב "על מה שוא בראת כל בני אדם". "זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם". למה ה' ברא את השוא, את השקר?

כאן, בדרושים[24], כתוב שכדי להגיע ל"עת רצון" – "עת לאהֹב" – צריך להיות תמיד על רקע של שוא ושקר. למה בעבודת הבירורים השלחן נשאר, היש נשאר – מה שלא ניחא ליה ליצחק – עד עת קץ? יצחק הוא אותיות קץ חי – הוא רוצה את הקץ עכשיו.

אבל עד עת קץ צריך את השקר בעולם, כי על רקע השקר הצדיק מגיע לאהבת ה', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[25] – כשהוא יוצא ממנו. עבודת הבירורים היא שכל הזמן אנחנו יוצאים מהשקר. דווקא רבקה מבינה זאת (שעל כן היא אוהבת את יעקב) שנאמר בה "והנה רבקה יֹצאת" – היא היא ניצוץ האמת היוצאת מהשקר, מעלמא דשקרא (של בית בתואל אביה ולבן אחיה, לבן ארמי הרמאי-שקרן).

כתוב סוד עמוק שבכל תולדות עם ישראל, עד ביאת משיח, צריך את השקר. בלי השקר אין עבודה, ולכן צריך להשאיר אותו. רק בסוף בסוף יבוא יום של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". בינתים צריך "על מה שוא בראת". שואלים בשביל מה ה' ברא את השקר, והתירוץ הוא שצריך את השקר.

בסוף יהיו כמה דברים. יש "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" – יש עצם השקר, שיכלה. יצחק חשב בתחלה שברגע שנותנים את הזבנג לשקר – עשו – מיד הוא יהיה נכלל בעצמות ויהפוך לשקף את העצמות בגלוי ממש. מה רבקה מבינה? שלא הולך כך. קודם כל, זה תהליך שלוקח הרבה זמן, וגם לא יודעים בדיוק איך הוא יקרה וכמה זמן הוא יקח. אבל מה שקורה בינתים, שיש עבודה של אתכפיא – לכפות את השקר, ועל ידי כך גם מבררים בירורים – גם מצליחים לקחת משהו מהשקר ולהפוך אותו לקדושה, אתהפכא, ובסוף יש "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", שהשקר בכבודו ובעצמו יעלם מהארץ. אם כן, השקר יתפרד לכמה מדרגות, שאל כל מדרגה מתיחסים בצורה אחרת.

37.         המענה לשאלת השטן "על מה שוא בראת" אותי – יש "כל בני אדם" שיתנגדו לצדיק

על הפסוק "על מה שוא בראת כל בני אדם" יש פירוש מפורסם של הבעל שם טוב, שלא מובא כאן אבל אפשר לקשר אותו למה שהסברנו: הפירוש של הבעל שם טוב הוא שאת השאלה "על מה שוא בראת" שואל עשו בכבודו ובעצמו, השטן, שרו של עשו. מתי הוא שואל את השאלה "על מה שוא בראת"? כאשר מופיע צדיק בעולם, בחינת משה רבינו ואתפשטותא דיליה בכל דרא ודרא, והצדיק הזה – כמו אברהם אבינו – מתחיל להאיר אור גדול בעולם. אז בא הבעל דבר לפני כסא הכבוד, לפני הקב"ה, וטוען כלפי ה' – "על מה שוא בראת" אותי.

יש בכך שני פירושים: למה בראת אותי לשוא? הנה יש צדיק שתיכף מאיר את כל העולם, יבטל את כל השקר, ויבוא משיח – אני גמור, 'זבנג וגמרנו', ו"על מה שוא בראת" אותי. וגם מפרשים ששואל "על מה שוא", שהוא עצמו השוא, ושואל למה בראת אותי?! ה' מרגיע אותו שכנגד כל צדיק יש "כל בני אדם" – עד שה' יגזור שדי, כנגד כל אחד כזה, גם כאשר יקום הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו, ואדמו"ר הזקן, ומשה רבינו, כנגד כל אחד כזה, שמצד עצמו יש לו כח לגמור, לתת זבנג ולגמור את הענין, להאיר אור כל כך חזק שאין יותר סיכוי לשקר להתקיים, ה' מוריד מישהו מקביל כנגדו.

זה המקור לדברי נינו של הבעל שם טוב, רבי נחמן, על מפורסמים של שקר. כנגד אותו צדיק שמאיים על קיום השטן יש מישהו שידבר נגד הצדיק הזה, ישפיל אותו ויכפיש אותו ברבים, בתקשורת, ואז לצדיק הזה לא תהיה השפעה כל כך גדולה כדי להפוך את העולם. כך ה' מרגיע את השטן.

38.         גלגולי השיטות של האבות בכל תולדות עם ישראל

אמרנו שלכל יהודי יש את כל האבות ואת כל האמהות וכולם רוצים משיח. לכל אחד יש שיטה אחרת איך להביא את המשיח. לגבי יצחק ורבקה – כפי שנסינו להסביר – השיטה היא להביא את המשיח ב"דינא קשיא", 'זבנג וגמרנו', או בדינא רפיא, שכבר אוהב ומברך את יעקב, את התודעה שאין דרך אחרת מאשר עבודת הבירורים.

מה קורה אחרי יעקב? באים שני בנים שלו, שמעון ולוי, ושוב – כמו שהרבה פעמים קורה – הנכדים נוטים לסבא יותר מאשר לאבא. מה השיטה של שמעון ולוי, שליעקב לא ניחא בה – הוא אומר שלא הגיע הזמן. השיטה שלהם היא 'זבנג וגמרנו', לגמור את הסיפור. לומדים מכאן שהמוטיבים האלה – כל שלשת המוטיבים שאמרנו, של אברהם יצחק ויעקב – הם כל תולדות עם ישראל. חוזר על עצמו, גלגל החוזר בעולם. יעקב מבקר את שמעון ולוי, אבל כתוב שמשה רבינו – פנימיות נשמת יעקב – מחזיק מהם.

39.         ה"משיח נאו" של משה ולימוד ה"זריזות במתינות" מה'

כלומר, במשה רבינו יש גם בחינה – שכבר עברה כמה מהדורות – של יצחק. משה רבינו לא רצה בכלל להיות הגואל כי אמר שרוצה תכל'ס – "שלח נא ביד תשלח", או שאני המשיח או שלא צריך בכלל – עד שהקב"ה כעס עליו, גם נתן לו איזה זבנג.

אחר כך, בהמשך, כתוב "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום וגו'". מה רש"י כותב שם? קודם פשט ואז מדרש שהוא גם פשש"מ. הוא אומר ששלח מלאכים "דברי שלום" לסיחון מלך חשבון אף שה' לא אמר בפירוש כי 'למדתי ממך שאתה קדמונו של עולם' – כך מפרש "מדבר קדמות". מה למדתי ממך? שאתה היית יכול לשלוח ברק אחד ולשרוף את כל המצריים, אך לא עשית ככה. אם יש מקור של 'זבנג וגמרנו' הוא אותו רש"י. רואים שמשה רבינו חי את זה – אתה יכול לשלוח ברק אחד ולשרוף את כל המצריים.

ומה למדתי ממך? שלא עשית ככה. שלחת אותי – שאני בזעיר אנפין גם דווקא אוהב את השיטה הזאת, לכן זכיתי לתת עשר מכות למצרים, אבל איך? שלחת אותי – לדבר אל פרעה ולומר לו "שלח עמי ויעבדוני" "במתון", זו לשון רש"י. משמע מכאן שה' היה יכול בברק אחד לגמור את הסיפור, אבל לא עשה ככה – הוא רצה שיהיה "קמעא קמעא". מה זה "קמעא קמעא"? מכה ועוד מכה ועוד מכה, וכל פעם לדבר יפה אל פרעה, הכל בדרכי נעם, דרכי שלום, שלח עמי. לא רוצה – עוד מכה. זו נקראת השיטה של "מתון". והכל נגמר במשך חצי שנה.

כלומר, השיטה של 'זבנג אחד' נקראת זריזות. מחד יש "זריזותיה דאברהם", "וישכם אברהם בבקר", אבל מי שרוצה משיח בזריזות הוא יצחק – זו גבורת יצחק, דינא קשיא. דינא רפיא הוא "זריזות במתינות". מה למדנו מהסיפור של ברק אחד שישרוף את כל המצריים בבת אחת? שיש אין ספור מדרגות של 'זבנג וגמרנו'. זו תורת היחסות, הכל יחסי – יחסית לברק אחד שישרוף את כל המצרים עשר המכות נקראות מתינות, דינא רפיא. אבל עשר מכות הן גם דינא קשיא בשביל יפי נפש. רואים שכל הסיפור הזה הוא גם יחסי וגם חוזר על עצמו בכל הדורות.

40.         בקשת הרבי ב"נאו" וכח המנגד למנוע את פעולת ה"משיח נאו"

מה שלמדנו מהכל, שוב, הוא שלרבי יש מאד-מאד חזק את ההוה-אמינא של יצחק אבינו, אבל שוב, כבר אחרי המון-המון גלגולים. מה שיש דברי נעם היינו "הנה נא" – "נא" פירושו עכשיו, אקטואלי, אבל בכל נא, בכל נאו, יש תחנונים, "תחנונים ידבר רש", וממילא בסוף הכל תלוי בקב"ה. כמו שהרבי אמר, לא הכל תלוי בי – להיות משיח תלוי בהכתרה, גם מלמטה וגם מלמעלה. הכל בגדר נא, בגדר בקשה. מחד זה נאו ומאידך בקשה.

אם יש דוגמה לפירוש הבעל שם טוב "על מה שוא בראת כל בני אדם" היא הרבי. ככל שיש אחד יצחק, שרוצה "משיח נאו" ופועל "משיח נאו" עם כל התוקף – דווקא לו, יותר מלטיפוס אברהמי או לטיפוס יעקבי, קם מישהו, תלמיד חכם גדול ומובהק מהצד השני, ומכפיש אותו וממילא מבטל את ההשפעה שלו. מבטל במדה מסוימת, אבל במדה מספקת שכל ה"משיח נאו" לא יוצא לפועל, בינתים. זה הקשר לפירוש של הבעל שם טוב "על מה שוא בראת כל בני אדם".

41.         רפואת "דינא רפיא"

שוב, לכולנו יש את כל הדברים האלה, ופרשת שבוע היא ללמוד מיצחק – ובכל אופן רבקה מנצחת, כלומר שהיא ממתיקה, מרפאה, את הדינא קשיא. רפיא גם לשון רפואה. יצחק בלי רבקה הוא מכה, ומכה היא מחלה. הריפוי הוא על ידי רבקה אמנו. [המתנגד הוא רבקה?]. לא, היא רוצה, רק שהיא לא סגורה – אצלה לא חייב להיות דווקא כך ולא דווקא ברגע הזה. היא לא יודעת כמה זמן זה יקח, אבל היא הולכת על אותו הדבר.

כתוב "המאמין לא יחיש", בגימטריא "כי אתה אבינו" – זה תיקון שלו. ה"כי אתה אבינו" שלעתיד לבוא הוא "המאמין לא יחיש", בחינת רבקה, וכן בגימטריא שרה – רבקה מקבלת זאת משרה, "האהלה שרה אמו". "המאמין" הוא אברהם, ושרה היא "המאמין לא יחיש", ולפי החסידות זו תכונת רבקה.

42.       ג. ד"ה "זה הדבר אשר צוה הוי׳" תרד"ע

43.         "יתמהמה" – שתי בחינות של מה

בהשגחה פרטית, המאמר של השבוע בע"ב הוא מאמר סח בהמשך. מה שדברנו עכשיו הוא למה המשיח מתמהמה – "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבֹא לא יאחר", אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום תמיד שיבוא.

יש הסבר שבמלה "מתמהמה" כלול המאמר של השבוע – גם יוסיף לנו עוד קצת הסבר במה שדובר. המשיח מתמהמה כי הוא צריך להגיע לשתי בחינות של מה – נושא המאמר של השבוע. יש שתי בחינות של שם מה – הארת שם מה שבוקע ויוצא ממצח דא"ק, והיא נקראת שם מה החדש (כי היא הארה חדשה), ועצמות שם מה בפנימיות א"ק (לפני שהיא יוצאת בדרך בקיעה מן המצח), שקשורה למקור שם מה בשם עב, שהוא בדיוק ההיפך ממחודש. על שם עב כתוב "איתן האזרחי" – מי שתמיד היה בארץ.

44.         התכללות האורות והתכללות הכלים – אברהם ויצחק

מה הפעולות של שתי הבחינות? בקיצור, עיקר הווארט של המאמר הוא שתיקון עולם הוא על ידי התכללות המדות. בעולם התהו אין התכללות, וממילא הכל נשבר. בעולם התיקון יש התכללות, והיא נעשית על ידי שם מה. תמיד כתוב בקבלה וחסידות שכל ההתכללות של עולם התיקון, עולם האצילות, היא על ידי הארת שם מה שיוצא ממצחא דא"ק.

אבל כאן במאמר מחדש משהו גדול מאד. לפי מה שלמדנו במאמרים קודמים, יש שתי בחינות של התכללות – התכללות מצד האורות והתכללות מצד הכלים. ההתכללות העצמית יותר היא מצד הכלים דווקא, כפי שתיכף נסביר. זה גופא שייך למה שדברנו הערב על ההבדל בין אברהם ליצחק. "אברהם התחיל להאיר" – הוא שייך לעולם התיקון, אבל הוא עולם התיקון מצד האורות. לעומתו יצחק צריך את היש, את הגשם, את המציאות – הענין שלו הוא כלים. כאן במאמר הוא מסביר מאד טוב וחזק שגילוי העצמות הוא בכלים, לא באורות. אלה שני סוגי התכללות.

45.         מעלת התכללות הכלים על התכללות האורות

מהי התכללות האורות? שלא יהיו אורות תקיפים של תהו שלא נותנים מקום אחד לשני, אלא צריך לפעול איזו חלישות למעליותא באורות, כדי שיתנו מקום אחד לשני. זו ההתכללות מצד האורות, והחידוש של המאמר הוא שהתכללות זו – שהיא בעצם שהאורות לא יהיו תקיפים כמו בעולם התהו, אלא יהיו יותר רפויים (רפוי הוא גם חלש, כמו בדינא רפיא, ואילו קשיא עולה תהו כנ"ל), וכך יתנו מקום אחד לשני (כמו אצל בני אדם, תיכף נסביר יותר טוב) – היא לא עיקר ההתכללות.

עיקר ההתכללות היא שכל אחד מקבל מהשני – שכל אחד מרגיש את עצמו חסר, ולכן צריך לקבל מהשני. התכללות זו, שכל אחד חסר וחייב לקבל מהשני, היא רק מצד הכלים. באורות אין הרגשת חוסר, וממילא צורך לקבל, ורק אפשר לפעול שהאורות לא יסתרו אחד את השני – שכל אחד מהם יתן מקום לשני. הצורך שלי לקבל ממך הוא דווקא מצד הכלים.

שוב, זה החידוש העיקרי במאמר, שהתכללות זו – שאני חייב לקבל ממך, מכל אחד, "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" – לא נפעלת מהארת שם מה שיוצאת ממצח דא"ק, אלא דווקא מה-מה שבפנימיות א"ק, שעדיין אחוז ואחד עם שם עב שלמעלה מכל השבירה והתיקון. התכללות הכלים – שכל אחד מקבל מהשני – היא תופעה עצמית, שה' ברא את העולם בריבוי שכולו מתאחד (מושרש בעצמות, שם הכל נמצא במציאות בלתי נמצאת, והכל אחד ממש – דברנו על זה במקום אחר לא מע"ב, אבל כאן כותב אותו ענין בע"ב).

46.         משיח מתעכב כדי לגלות את התכללות הכלים

למה המשיח מתמהמה? כי הוא צריך להגיע לשתי המדרגות של מה. צריך לפעול את הדבר היותר קל, התכללות מצד האורות, אבל זה לא תכל'ס – זו עבודת אברהם. צריך לפעול את ההתכללות מצד הכלים, ריבוי פרטי המציאות, מצד היש האמתי – שהוא לא יש ולא אין, כפי שאמרנו לפני כמה שבועות, ששלמות הכל הוא לא בלי-גבול ולא גבול.

יש מקום שכתוב, בעבודת הקדש, שה' הוא בלי גבול ויש לו גם כח בגבול (ואם לא כן נמצאת מחסר שלמותו). כאן אומר מאד חזק שה' הוא לא גבול ולא בלי-גבול. גם לבלי גבול יש הגבלה – שהוא בלי גבול. גם הגבול מוגבל וגם הבלי גבול מוגבל, ולכן העצמות הוא לא גבול ולא בלי גבול (ולא רק שיש בו את זה כמו זה – הוא לא זה ולא זה). הדבר הזה משתקף דווקא בהתכללות של הכלים. כלומר, כל אריכות הגלות – ה"מתמהמה" של מלך המשיח – היא לשם כך, לגלות מדרגה זו.

47.         בטול דתהו לעומת בטול דתקון

הוא מסביר עוד הסבר יסודי מאד, שבמלה "מה" יש שני פירושים הפוכים – דבר מה, מהות, או "ונחנו מה", העדר המהות, גארנישט. אז הוא אומר, עיקר הנקודה בסוף המאמר שגם ימשיך להסביר בהמשך, שגם בעולם התהו יש בטול – אבל שם הבטול הוא 'זבנג וגמרנו', אלה כמעט המלים שלו... בעולם התהו הבטול הוא פשוט 'אויס'.

מה זה טיפוס של תהו? יש שיחה של הרבי הרש"ב בתורת שלום, שהאופי של אדם של תהו שהוא מבטל אחרים. הוא כותב שהיו חסידים ראשונים שבטלו את כל האחרים, כל מי שהוא חסיד של רבי אחר – וכל מי שמבטל אחרים הוא תהו, 'לא זה' בכלל. הביטוי של הרבי הרש"ב הוא שאצל כל אותם חסידים שבטלו אחרים כל ענין החסידות "לא עלה בידם". כי, כפי שמסביר כאן במאמר, זה בטול של תהו.

מה לגבי אדם לגבי עצמו? מהו שם בטול דתהו? שהוא גם מבטל עצמו לגמרי. או כמו נדב ואביהוא, ברצוא בלי שוב, שאז הוא מת – זו הדוגמה של הרבי מהו תהו. זה בטול לגמרי. או, בכל מיני צורות – שם ההסתלקות היתה מתוך "נעימות עריבות ידידות מתיקות" כידוע, אבל לפעמים אדם מבטל עצמו מתוך יאוש, או מתוך סבה אחרת בנפש, זו התאבדות. יש כל מיני צורות. כל צורה של התאבדות היא כמו לבטל את השני – לבטל אותו לגמרי, כלומר להרוג אותו – וזה תהו. זה נקרא בטול של תהו. יסוד מאד חשוב כאן במאמר.

לעומת זאת, יש בטול של תקון. מהו? בטול של הנחת עצמותו, שאף על פי שהוא ישנו – הוא קיים במציאות, יש גם תוקף לקיום של משה רבינו במציאות – בדרך של נשיאות הפכים הוא "ענו מכל האדם אשר על פני האדמה", הוא מונח בצד, הוא "ונחנו מה". הוא כן "מה". לא שהוא מבטל את ה"מה" שלו – הוא מה שהוא והוא גארנישט יחד. זה הבטול, דבר חשוב מאד, להבין מהו בטול של תקון. בטול של תקון הוא לא להרוג את עצמך. יש מאמר שדוד המלך הרג את היצר הרע שלו – אבל הוא עדיין נשאר, לא הרג את עצמו לגמרי. גם להרוג את היצר הרע זה לא תכל'ס – כתוב שצדיק גמור עוד יותר הופך אותו. בכל אופן, זו הנקודה.

48.         יצחק – 'מה אתה רוצה באמת'?

מה נוגע לכל מה שדברנו? ההוה-אמינא של יצחק, כפי שהסברנו, קצת נגועה בתהו. רבקה מבינה שמה שאתה עלול לעשות אם תברך את עשו הוא או להרוג אותו, או לגרום לכך שהוא רק יינק ממך – לא תצליח לעשות אתו כפי רצונך האמתי (לגלות דרכו את היש האמתי). יצחק לא רוצה להרוג אותו. הוא לא התהו שרוצה ממש להרוג. הוא חושב שהוא יכול להפוך אותו לעצמות – ככה. רבקה מבינה שזה לא עובד ככה. אפשר להרוג – אבל זה לגמרי תהו, לא מה שאתה רוצה. בגלל כל זה המשיח מתמהמה.

49.         התכללות הכלים – שתוף פעולה

נסביר קצת יותר טוב מהו הבטול של האורות. מה שבא מה-מה הפנימי, העצמי, הוא הבטול של הכלים – ההתכללות שכל אחד צריך לקבל מהשני. או, יותר מזה, אנחנו קוראים לזה – לפי השם הקדוש השתפא (צבאות באתב"ש) – שיתוף פעולה. רק הכלים פועלים במציאות, והם מבינים שצריך שיתוף פעולה.

הדבר הפשוט הזה, שתוף פעולה, בא מהעצמות. זה עיקר מה שחסר לביאת משיח, על דרך מה שהאר"י אמר שהמשיח מתעכב כי אין דבוק חברים. על מנת להביא את המשיח צריך שתוף פעולה בין התלמידים – מה שאחד יכול להרים הוא קטן מאד לעומת מה שיכולים להרים רבים המשתפים פעולה אחד עם השני – והוא (שתוף הפעולה) בא מעצמות שם מה שבפנימיות א"ק, שקשור לשם עב.

50.         אורות דתהו – רעיון להבאת המשיח

לגבי האורות, מה הכוונה שהאורות חלשים כדי לתת מקום אחד לשני? מהו אור של תהו? אור של תהו אינו חלש – הוא אור תקיף. מה הדוגמה? אור היינו כמו שאדם מקבל איזה רעיון, איזו הברקה. אם האדם מקבל רעיון מאד גדול, מאד חידוש – במיוחד רעיון שלדעתו, לפי הרגשתו, יכול להפוך את העולם ולהביא את המשיח, אבל הרעיון הוא אצלו – הוא מתבטא ב"אנא אמלוך" של תהו.

הסברנו הרבה פעמים שבעולם התהו כל אחד אמר "אנא אמלוך" כי היתה לו שיטה פוליטית שלדעתו היא תביא את הגאולה. נסביר יותר טוב – לא סתם שיטה בשכל, אלא אור של תהו הכוונה שמאיר לך באור עצום איזה רעיון ושיטה, והרעיון כל כך גדול שבטוח מאה אחוז שאם הוא רק יתממש זו הגאולה. כל דבר שמפריע את המימוש של האור שיש לך, הרעיון שיש לך, הוא שטן שמעכב את הגאולה.

מה הבעיה? פשוט יתכן שאתה לא צודק. הרעיון שלך לאו דווקא יביא את הגאולה. אבל אתה בטוח מאה אחוז שהוא כן יביא את הגאולה. מבחינתך אתה הכי בסדר. היות שאתה בטוח, אתה לא נותן מקום לרעיון של מישהו אחר – אור של מישהו אחר. איך מסבירים כעת אור? אור הוא רעיון גאוני, עצום, שמאיר לך – שאתה יוצא מהכלים, הנה גיליתי את הפטנט איך מביאים גאולה לעולם. האור, ככל שהוא יותר גדול, כך הוא לא סובל אור של מישהו אחר – כי אור של מישהו אחר סותר אותו. לכך קוראים "אנא אמלוך".

מהי החלישות? שאני באמת לא מאה אחוז בטוח. יש לי רעיון יפה, אבל אני לא מאה אחוז בטוח בו, עד כדי כך שהוא יסתור את כולם. אני פתוח גם לשמוע את הרעיון שלך. אמרנו שבכלים ההתכללות היא ממש לקבל עזרה, לשתף פעולה. כאן לתת מקום למישהו אחר – יש לך רעיון להביא משיח בשכונה שלך? תביא משיח בשכונה שלך לפי הרעיון שלך. לי יש את השכונה שלי, אנחנו נביא משיח בבית הכנסת הזה לפי הרעיון שלי. כל אחד נותן מקום לרעיון של השני.

51.         איך מתיישבים אורות דתהו בכלים דתיקון?!

כל זה הקדמה לשאלה חמורה: לפי כל מה שאמרנו, מה הפירוש "אורות דתהו בכלים דתיקון"?! הרי אם המשיח מתמהמה כדי שיגיע לשתי מדרגות של מה – לפי המאמר של היום – ושתי מדרגות של מה הן הארת מה שיוצאת מהמצח דא"ק, שעושה את החלישות באורות, שנעשים אורות דתיקון שנותנים מקום אחד לשני, וה-מה העצמי שעושה את ההתכללות של הכלים, שכל אחד מקבל מהשני, ושם עיקר גילוי העצמות, ששלמות הכל, מה שהוא לא גבול ולא בלי-גבול, מתגלה בתוך ריבוי פרטים דווקא.

אבל זה לא מה שהרבי אמר, הרבי אמר סג ו-מה – לא מה ו-מה – הוא אומר שהפטנט של הבאת משיח הוא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". אורות דתהו הם שאתה באמת מאה אחוז בטוח שהרעיון שלך הוא הענין. אם הרעיון שלך הוא "הרבי מלך המשיח" – זהו, גמרנו. זה גם איזה 'זבנג וגמרנו', קודם כל בשכל, וזה צריך לכבוש את כל העולם – לא נשאר לעשות שום דבר בעולם רק לפרסם משיח אצל כולם, בדיוק כמו שאתה חושב. זה בכלל לא מה.

איך זה מסתדר? עכשיו באמת פלא, איך אפשר "אורות דתהו" ב"כלים דתיקון"? איזה קשר יש? אם כלים דתיקון הם שיתוף פעולה עם כולם וקבלה מכולם – זה לגמרי תרתי דסתרי. איך יכול להיות אור דתהו שבכלי הוא בטל ומקבל מכולם?!

52.         עוצמת הרעיון שלא שוללת שיתופי פעולה

השאלה הזו – ששאלנו ברגע האחרון – היא כבר התירוץ. התירוץ הוא שהכלים דתיקון צריכים לגבור על האורות דתהו. כלומר, שבאור, ברעיון, באמת צריך תוקף – לא של רעיון חלש, שאולי הרעיון שלי יעבוד, אלא בטוח שהרעיון שלי יעבוד. אם אתה בטוח באור שלך (עד כדי כך שכולך, השכל והרגש שלך, מתמלא אור גדול) הוא כבר אור דתהו. אם אתה לא מאה אחוז בטוח, וממילא אתה נותן מקום לכל אחד, הוא אור של תיקון (שלא שייך לנוסחה המשיחית של "אורות דתהו בכלים דתיקון"). אבל אנחנו כן בטוחים. אז יכולה להיות פשוט שבירת כלים, כי כמו שאמרנו קודם – כמה שאני בטוח, יכול להיות שזה לא נכון.

אז מה הנקודה? שהעיקר הוא הכלים דתיקון, שיתוף הפעולה. זה החידוש של המאמר – למה העיקר הוא הכלים דתיקון? כי הוא משקף את העצמות ממש. לכאורה בדיוק מה שיצחק רצה בדורו – שיקוף העצמות ביש הנברא. שיקוף היש האמתי ביש הנברא הוא בשיתוף הפעולה של הכלים. זה הפירוש של "אלהים ברב חסדך" – ששם אלקים, הצמצום, ינתב את ה"רב חסדך".

איך מסבירים את הדוגמה של אורות דתהו בכלים דתיקון? להשתמש בכח אטומי לצרכי שלום, לא בפצצה אטומית. מי מצליח לעשות זאת? הכלים דתיקון צריכים לגבור, שאתה הולך על שלום. רק שיש כזה כח בעולם, שגילו לאחרונה – הכח האטומי – ואתה רוצה לנצל אותו לעיקר, לתכל'ס, שלום. אפילו המלה תכל'ס – תכלית – היא מלשון כלי. כלומר, התכל'ס באמת היא בתוך הכלי, והתכלית שבתוך הכלי גוברת על האור דתהו ויודעת גם להשתמש בו, לנתב אותו, "אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך", לצורך התיקון.

צריך את האור דתהו, שהוא הוודאות – שוב, זו לא וודאות של שכל, אלא כמו שאמרנו קודם, שלאדם יש אור גדול, יש לו חלום של גאולה – אבל בלי כלים דתיקון הוא בסוף יגרום שבירת הכלים. אם מדובר רק לענין האור, מוטב להחליש אותו – שלא יהיה כל כך אור. אבל אם הכלים דתיקון הם, שוב, עצמות – הם גוברים על ה-סג של האורות דתהו. העצמות היא מה כמו שהוא קשור ל-עב, והוא גובר על האודות דתהו – שם סג – ומנתב אותם לתוך הכלים דתיקון.

זה כבר פטנט של משיח. כלומר, בהחלט אפשר להיות חסיד שרוף – אורות דתהו – ויחד עם זה, חידוש שיכול להיות אחד כזה, שהוא חסיד שרוף והוא משתף פעולה עם כולם. זה פטנט – לא כל כך מצוי, אבל זו האמת, מה שהרבי אמר "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". שה' יעזור לנו שנזכה לזה.