מוצאי כ׳ מרחשון ע"ג – כפר חב"ד

   שיעור שבועי פרשת "חיי שרה"

2.                  א. פרשת חיי שרה – המעבר מאברהם ושרה ליצחק ורבקה

3.                  פרשת חיי שרה כנגד הפסוק החמישי בתורה

לחיים לחיים. היום יום ההולדת של הרבי הרש"ב, יום ה-נ של השנה, כ בחדש מרחשון שה' ברא באות נ. נ עולה חמשים, חמשים שערי בינה, שייך לחיי שרה, פרשת השבוע – היא זכתה לשער הנון.

ידוע שחמש הפרשיות הראשונות, מבראשית עד חיי שרה, הן כנגד חמשת הפסוקים הראשונים בתורה:

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" כנגד כל פרשת בראשית – בריאת שמים וארץ.

"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" כנגד פרשת נח: "והארץ... תהום" רומז למבול, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" רומז ללידת אברהם בסוף פרשת נח.

"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" כנגד פרשת לך לך – "אברהם התחיל להאיר"[1].

"וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" כנגד פרשת וירא – גילוי אלקות, "וירא", וההבדלה היא "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".

"ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" כנגד פרשת חיי שרה – הפרשה האחרונה אודות אברהם ("אחד היה אברהם") ושרה.

4.                  מטבע אברהם – זקן וזקנה ובחור ובתולה

בפרשת חיי שרה מתרחשת העברת הכתר מזוג הזקנים, אברהם ושרה, לזוג הצעירים, יצחק ורבקה. כל אומות העולם המליכו את אברהם אבינו (ב"עמק המלך"), ומלך טובע מטבע. אברהם הוא מלך ישראל הראשון, וממנו גם אנחנו צריכים ללמוד – מהמטבע שלו. יש לו מטבע מקורי, מצד אחד זקן וזקנה – "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" בגימטריא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – ובצד שני בחור ובתולה, יצחק ורבקה[2].

רואים שהמטבע שייך לשידוכים – בשביל לעשות שידוך טוב צריכים מטבע[3]. צריך בשידוך מצד אחד זקן וזקנה, שעושים את השידוך, ומצד שני בחור ובתולה, הזוג הצעיר המשתדך, שהם יצחק ורבקה. חיי שרה היא פרשת המטבע, "ארבע מאות שקל כסף עבר לסוחר"[4] – מקיף דמקיף, מקיף לכל המקיפים, יחידה שבנפש כמו שנסביר.

5.                  המשכת ה"אחד" ל"יחיד"

הפרשה מתחילה ב"חיי שרה" – רק הפסוק השני הוא "ותמת שרה וגו'", אבל הפסוק הראשון והעיקרי הוא "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה", החיות של שרה. צריך להסביר מה ענינו של הפסוק הראשון, שמדגיש "חיי שרה" פעמיים, בהתחלה ובסוף. אחר כך, על רקע "חיי שרה" הכפולים נאמר "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען".

בכל אופן, כאן שרביט המלוכה, כתר המלוכה, עובר מהזקן והזקנה – בסוף הפרשה גם אברהם אבינו מסתלק – וניתן לבחור והבתולה, יצחק ורבקה. כל זה בסוד הפסוק החמישי, של ה"יום אחד" של מעשה בראשית, שכנגד הפרשה החמישית בתורה, פרשת חיי שרה – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה [נותן לכל אחד את התחום שלו] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". ה"אחד" נמשך גם לתוך ה"יחיד". כתוב שיש מעלה של יצחק לגבי אברהם, שאברהם הוא "אחד היה אברהם" ויצחק הוא "בנך יחידך", בחינת יחיד.

6.                  "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – חבור היום והלילה

אמרנו שבפסוק הרביעי הבדלת ה' בין האור ובין החשך היא בעצם ההבדלה בין הקדושה ללא-קדושה – "גרש את האמה הזאת ואת בנה" – אבל יש גם חשך עליון, חשך מאד נעלה, שיותר גבוה גם מהאור. החשך העליון קשור לשרה, כמו שנסביר. הרי אם יש יום ולילה זהו גם זווג. בפסוק הרביעי כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – סימן שהאור הוא טוב, וממילא החשך הוא היפך הטוב וצריך להבדיל ביניהם. אבל בפסוק החמישי התכלית היא "יום אחד", שהכל מתאחד, לא כתוב בפסוק החמישי (המשיחי) שהאור-יום הוא טוב וממילא החשך-לילה הוא רע, אלא רק "ויקרא אלהים לאור יום" – נתן לו תחום, הגדיר אותו, שלא יהיה מופשט – וגם "ולחשך קרא לילה", וצריך את שניהם, זיווג ביניהם, "ויהי ערב [יש ערבות-מתיקות מיוחדת בלילה, שכל מה שלי-לה] ויהי בקר [דאברהם] יום אחד"[5].

זה הפסוק של פרשת חיי שרה[6]. איך פסוק זה רומז על שני צדי המטבע שטבע אברהם אבינו ("אחד היה אברהם" – "יום אחד")? יש לומר שאברהם ושרה, הזקן והזקנה, הם כנגד יום ולילה, תחומי האור והחשך (העליון) שבפסוק, ואילו יצחק ורבקה, הבחור והבתולה, הם כנגד "ויהי ערב ויהי בקר [יום אחד]"[7].

7.                  החידוש באהבת יצחק לרבקה

חוץ ממה שאמרנו על "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", תיכף לרכישת מערת המכפלה – הסיפור הראשון של הפרשה – כתוב "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" ("בכל" בת או "בכל" בן, בחינת יצחק ורבקה), ואז מתחיל הסיפור של שליחות אליעזר ונשואי יצחק ורבקה עד "ויאהבה", שיצחק אוהב את רבקה, "ותהי לו לאשה". ידוע שלא כתוב על אברהם ושרה אף פעם שאברהם אהב את שרה. פשיטא שהוא אהב אותה, אבל לא זוכה לפסוק.

מי הראשון בכלל שכתוב עליו שאהב מישהו? "אשר אהבת" בסוף הפרשה הקודמת – "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", פעם ראשונה בתורה שיש אהבה. האהבה הראשונה היא שאברהם אוהב את יצחק. האהבה השניה היא בפרשתנו, שיצחק אוהב את רבקה. אחר כך, בפרשת תולדות, כבר נעשה מסובך – יצחק אוהב את עשו ורבקה אוהבת את יעקב, כמבואר באריכות במ"א בסוד "מב מסעות של אהבה" שיש בתורה (מב הופעות של השרש אהב בתורה). הכל מתחיל מאברהם, אבל הפעם השניה, שהיא חידוש, היא "ויאהבה" של יצחק לרבקה.

תסתכלו בקדושת לוי, הוא מרגיש שיש כאן חדוש – מה פתאום אומרים כאן שהבעל אוהב את האשה?! אז הוא מעמיק להסביר שיש ויש – יש "זה לעֻמת זה" בענין האהבה בין איש לאשתו, יש כאילו-אהבה לשם תאוה, ויש שאוהב את אשתו באמת בתכלית הקדושה. בפרשה שלנו כתוב על ישמעאל שמצחק ובפרשה הבאה כתוב על יצחק שמצחק את רבקה אשתו – מצחיק אותה. אם אומרים שהענין של הפרשה הוא המעבר מזקן וזקנה לבחור ולבתולה, שיא הפרשה הוא "ויאהבה" – מי שמענין אותו שיסתכל בקדושת לוי[8].

8.                  ב. ד"ה "וידבר הוי׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל" תרד"ע – לימוד בפנים

9.                  השגחה פרטית בלימוד הקבוע

לכבוד בעל יום ההולדת, המזל הגובר של הרבי הרש"ב, נעשה הערב משהו שלא עשינו בשנה העוברת. אנחנו לומדים את ההמשך הגדול שלו, ע"ב, והגענו למאמר ס"ז. כמו שהבעל שם טוב אומר, עיקר ההשגחה הפרטית היא בלימוד התורה לפי הסדר – בזמן שצריך מגיעים לענין שצריך, אם אתה לומד בקביעות, "תמידים כסדרן". הגענו למאמר שאינו על פרשת חיי שרה, אך כמו שרואים בהמשך שהרבי עצמו לוקח נושא ומחבר אותו לכל פרשה "כחומר ביד היוצר", כך נעשה גם אנחנו (כמו שעשינו בשיעורים קודמים, לקשר משהו מהמאמר לעיקר תוכן השיעור על הפרשה).

10.             קטע סיכום למבואר ב'המשך' עד כאן

אנחנו כאן באמצע האות רעג, ומיד נראה איך שהתוכן כאן שייך למה שהתחלנו לדבר על הפרשה. בחרנו את הקטע הזה גם כי הוא, בהשגחה פרטית, מסכם בעצם את כל מה שהיה בהמשך עד כאן.

11.             ג. "אל אלהים הוי׳"

12.             מזמור נ' – מזמור לאסף

והענין הוא דהנה כתיב "אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ [ממזרח שמש עד מבואו]" [התחלנו את השיחה הערב בענין האות נ, בכך ששרה זוכה לשער הנון בהסתלקות שלה – כמו משה – ושרה שייכת לזה באופן מיוחד שהרי היא בינה (עליה בפרט נאמר "בינה יתירה נתנה באשה וכו'" שעל כן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה") שבה חמשים שערים, והיא זכתה לכל השערים עד לשער הנון (ועד בכלל).

הפסוק שכאן פותח את פרק נ בתהלים (שבו קנ פרקים, כלומר שפרק זה משלים את ה"חצי" ביחס ל"שלם" – חמשים שערים של שרה ועוד מאה שערים של יצחק בנה) – אות נ של חשון, יום ה-נ בשנה, שער ה-נ – שייך למשיח, "לפני שמש ינון שמו". זהו אחד הפרקים של אסף – "מזמור לאסף" – שעולה אין עוד. אסף אוסף את כל הספירות יחד.

13.             "אל אלהים הוי' דבר" – סוד המרכבה

מיד אחרי "מזמור לאסף" הפרק פותח "אל אלהים הוי'" – שלשה שמות של ה' רצופים. מיד יאמר לנו שאלה שלשת השמות הם כנגד חג"ת, עיקרי הספירות, וכדי להשלים את המרכבה צריך גם מלכות – לכן כתוב "דבר", המלכות היא עולם הדבור. את הסוד של "דבר" הוא לא כותב כאן, אבל הוא משלים את המרכבה – "אל אלהים הוי' דבר".

היינו חושבים בהשקפה ראשונה שכזו תופעה, של "אל אלהים הוי'" – שלשה שמות רצופים, לפי סדר שגם מובן לפי סוד, חסד-גבורה-תפארת – הוא דבר חד פעמי בתנ"ך, "לית" בלשון המסורה. אבל פלא שלא כך, יש עוד פעם אחת בתנ"ך שכתוב "אל אלהים הוי'", ולא רק עוד פעם אחת אלא פעמיים רצוף – "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי' הוא יֹדע וישראל הוא יֵדע". איפה כתוב כזה פסוק מפתיע? בספר יהושע. אם היינו זוכים, אם לא היינו חוטאים בעגל, היו מספיקים לנו חמשה חומשי תורה ועוד ספר יהושע, כולל פסוק הזה. "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי' הוא ידע וישראל הוא ידע".

הרבי מביא כאן את הפסוק, רק שלא מביא שכתוב בו פעמיים "אל אלהים הוי'". הוא מביא כאן מהילקוט – שמקורו בעצם במדרש בתהלים – איך מפרש ביהושע "אל אלהים הוי'". הזהר, מפרש את הפסוק בתהלים, שיותר מוכר לנו, ש"אל אלהים הוי'" הולך על חג"ת. חג"ת הם גם האבות הקדושים, "חסד אל כל היום" אברהם אבינו, "אלהים", מדת הדין, יצחק אבינו ו"הוי'", מדת הרחמים, יעקב אבינו.

14.             "אל אלהים הוי'" – אברהם שרה והשותף השלישי

אבל, כמו שנסביר כעת, "אל אלהים" הם לא רק אברהם ויצחק בנו אלא בשרש הם אברהם ושרה אשתו. אברהם הוא שם א-ל ושרה היא שם אלקים (הערך הממוצע של ז אותיות שרה אמנו = אלהים). אלה שני שמות שמתחילים א-ל, "מי כמכה באלִם [באלמים] הוי'" – שני שמות א-ל, "אל אלהים", ואחר כך "הוי'". אם נפרש ש"אל אלהים" הם זוג – לא אברהם ויצחק אלא אברהם ושרה – זוג זקנים, צד אחד של המטבע, אז "הוי'" צריך להיות השותף השלישי, שמייחד אותם ומוליד, נותן את הנשמה לבן הנולד להם במזל טוב, יצחק.

איך אני יודע? בפרשה הקודמת כתוב "והוי' פקד את שרה כאשר אמר ויעש הוי' לשרה כאשר דבר" (תחלת קריאת ראש השנה). קודם כתוב "אמר" ואז "דבר", איך רש"י מפרש ההבדל? בכל ילד יש שלשה שותפים, אבא אמא והקב"ה, אבל בילד היהודי הראשון שנולד השותף השלישי מודגש ביותר, כי על דרך הטבע הלידה לא היתה שייכת כלל. כאן מי שבולט בגלוי לגמרי הוא השותף השלישי, ועל כך נאמר "והוי' פקד".

בדרך כלל הבעל פוקד את האשה, אבל כאן "והוי' פקד את שרה כאשר אמר" – "אמר" על ההריון, כך מפרש רש"י. בקבלה אמר היינו אור-מים-רקיע – סדר המשכת הזרע, ממח האב והאם בו הוא אור, דרך המים כאשר האור הופך לזרע גשמי, מ"ד ומ"נ, ורקיע הוא כבר ראשית התהוות הולד, העובר, ברחם האם. אחר כך "ויעש הוי' לשרה כאשר דבר" – "דבר" על הלידה, כפי שאומר רש"י.

15.             דבור הלידה קודם לאמירת ההריון וקשור לירושת הארץ

יש שם עוד תופעה מיוחדת שרש"י מציין – מתי ה' אמר ומתי הוא דבר? הוא אמר בפרשת ברית מילה, בדיוק שנה לפני קיום ההבטחה. שם כתוב "אמר" – "ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו'" – ושם הוא אומר לו שיוולד לו בן ויקרא את שמו יצחק. ה' אומר לו ששרי לא תלד אבל שרה תלד. איפה ה' "דבר"? "היה דבר הוי' אל אברם" בתחלת ברית בין הבתרים, 29 שנים קודם, שם כתוב "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". יש כאן תופעה של חותם המתהפך, שנבואת ההריון היא 29 שנים אחרי נבואת הלידה, ה"והוי' פקד את שרה כאשר אמר" הוא בזמן ברית המילה וה"ויעש הוי' לשרה כאשר דבר" בברית בין הבתרים.

כלומר, הלידה קשורה לירושת ארץ ישראל. מתאים, כי המצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו" – לשם כך לא מספיק הריון, צריך להוולד. צריך ילדים שנולדים וגדלים ויורשים את הארץ, ממלאים אותה וכובשים אותה ורודים בה. זה דבר ה', ברית בין הבתרים, אבל לפעמים אומרים את הסוף, את התכלית, לפני האמצעי. במובן מסוים כל ברית המילה היא אמצעי, שבזכותה יורשים את הארץ. ברית המילה היא, במובן מסוים, אמצעי לקיום ברית בין הבתרים – עיקר ההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו.

16.             "אל אלהים הוי' דבר" – אברהם-שרה-ה'-יצחק

לשם מה אמרנו את כל זה? לומר שהמלה "דבר" היא לידת יצחק – נבואה שה' אמר לאברהם אבינו לאחר שקבל כלפי שמיא "הן לי לא נתתה זרע וגו'. והנה דבר הוי' אליו לאמר לא יירשך זה". זה ה"דבר" – "אל אלהים הוי' דבר" – של הפסוק שלנו, "מזמור לאסף". "אל" הוא אברהם אבינו, "אלהים" שרה אמנו ו"הוי'" – "והוי' פקד את שרה כאשר אמר ויעש הוי' לשרה כאשר דבר". אם כן, אפשר לדרוש את כל המרכבה כאן, "אל אלהים הוי' דבר", כקשור ללידת יצחק. איפה יעקב כאן? לפי הפירוש שאמרנו כעת, ש"הוי'" בפסוק הוא השותף השלישי, ה' פשוטו כמשמעו, וה"דבר" הוא לידת יצחק, איפה יעקב? לכאורה הוי' צריך להיות יעקב, מדת התפארת-הרחמים, ובתחלה חשבנו ש"אלהים" הוא מדת הגבורה, יצחק.

נסביר שכאשר יש את אברהם ושרה ונולד יצחק, כמו "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – ורש"י מסביר "יעקב ועשו האמורים בפרשה" – יש משהו ביצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע", שהוא כולל את יעקב בטרם נולד. נאמר יותר מזה, יש משהו ביצחק שהוא אבינו לעתיד לבוא, בביאת משיח "אברהם לא ידענו ויעקב לא יכירנו" אלא "כי אתה אבינו". יצחק הוא אבינו, ולא ששולל את אברהם ויעקב אלא שכולל אותם. יש משהו ביצחק שכולל את כל המרכבה של "אל אלהים הוי' דבר" – הוא כולל גם את יעקב, וגם את עשו, שהם "ואלה תולדות יצחק".

17.             "ויקרא ארץ"

בכל אופן, כל מה שאמרנו כעת הוא רק להתחיל לקשר את תוכן המאמר לפרשתנו. הרבי מצטט כאן את הפסוק רק עד המלה "ארץ", ולא ממשיך "ממזרח שמש עד מבואו", ואולי רוצה להדגיש בכך ש"ארץ" היא מלכות. יש "דבר" ששייך למלכות וגם "ארץ" ששייך למלכות ("דבר" היינו המלכות במקומה, בסוף עולם האצילות, ואילו "ויקרא ארץ" היינו ירידת המלכות להיות כתר דבריאה, בחינת "ראש לשועלים"). אמרנו שכל הפרשה שלנו היא כנגד הפסוק החמישי בתורה שמתחיל "ויקרא אלהים וגו'", "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", "ממזרח שמש עד מבאו"[9].]

18.             התנצלות בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה על בנית המזבח בעבר הידרן

ואי' בזוהר אחרי דס"ה ע"א שהן ג' בחי' חג"ת ש' אל חסד כמ"ש חסד אל כל היום, וש' אלקי' גבו' [כידוע] ושם הוי' ת"ת [גם כידוע], וביהושע סי' כ"ב כ"ב כתיב "אל אלקי' הוי' הוא יודע" [גם כאן מביא חלק מהפסוק. עיקר החידוש שלא כתוב "אל אלהים הוי'" רק פעם אחת אלא פעמיים. "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי' הוא ידע וישראל הוא ידע" – מה הפשט? מה קורה כאן?

אחרי שבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה ירשו בעבר הירדן מזרחה הם – עוד בחיי יהושע – בנו שם מזבח. ברגע שהענין נודע לבני ישראל הם חשבו שהם פורשים מהמשכן, מכלל ישראל, ועושים לעצמם פולחן עצמי. אז באו להלחם אתם. כשבני ישראל מגיעים מה אומרים בני גד וראובן וחצי שבט המנשה? את הפסוק המופלא הזה, שאין כיוצא בו בכל התנ"ך. אומרים לבני ישראל "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי' הוא יֹדע" מה הכוונה שלנו, "וישראל", אתם, "הוא יֵדע" – תיכף ומיד ממש תדעו מה הכוונה שלנו. אדרבא, לא בנינו את המזבח כדי ח"ו להקריב עליו קרבנות ולעבוד עליו את ה' בנפרד, אלא כדי שהוא יהיה סימן שאנחנו חלק מעם ישראל – שהעובדה שאנחנו מעבר הירדן מזרחה לא מפרידה אותנו בכהוא זה מכלל ישראל, ח"ו. בנינו את המזבח רק לסימן שאנחנו אחד אתכם, לא נפרדים, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". כמובן, ההסבר שלהם התקבל, כי הוא אמת – "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי' הוא ידע וישראל הוא ידע". משהו מופלא.

19.             הקבלת "אל אלהים הוי'" לחב"ד

דווקא על הפסוק ביהושע, שכתוב בו פעמיים "אל אלהים הוי'", עומד המדרש – מדרש תהלים על אתר, בתחלת פרק נ', והוא מובא בילקוט שמעוני, ממנו מביא כאן הרבי:] ואי' בילקוט שבג' שמות אלו נברא העולם שנא' "הוי' בחכ' יסד ארץ [כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו] כו'", ובג' שמות אלו הי' מ"ת והן חב"ד [הזהר אמור להיות יותר עמוק, יותר סוד, והוא אומר ש"אל אלהים הוי'" היינו חג"ת – כמו שמוכר לנו, חסד-גבורה-תפארת כנגד ג' האבות.

בא המדרש ואומר שהשמות האלה בפסוק המקביל הם חב"ד, בהם נברא העולם, "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו". המדרש לא מפרט, אבל ממה שמתחיל "הוי' בחכמה יסד ארץ" משמע ששם הוי' הוא חכמה, אז מה הם תבונה ודעת?

לפי הזהר היה אפשר ללכת לפי הסדר – אל בחכמה, כמו שהזהר כותב על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל" ש"אל נהירו דחכמתא", אלקים בבינה וכו'. כמו "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" כנגד חב"ד לפי הסדר. אבל מכך שהמדרש מביא פסוק "הוי' בחכמה וגו'" משמע שהוי' הוא בחכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ", ואם כן צריך לחשוב איך הוא מפרש את שני השמות האחרים. לכאורה אלקים שייך לבינה, יש כמה וכמה פסוקים, נביא אחד – "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", אלקים מבין.

לגבי דעת צריך לומר שהוא שם א-ל, ואז הוא יפרש את חב"ד למפרע. הפסוק אומר "אל אלהים הוי'" והמדרש מביא פסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ וגו'". מה הקשר בין שם א-ל לדעת? "אל דעות הוי'" – פסוק מאד מפורסם. קשור גם להוי', "אל דעות הוי'", אבל כתוב "אל דעות". אם כן, נראה שהמדרש מפרש "הוי' בחכמה יסד ארץ", אל בדעת ואלקים בבינה. בכל אופן, המדרש לא מפרש את ההקבלה וגם הרבי כאן לא, רק "תן לחכם ויחכם עוד".

20.             כפילות "אל אלהים הוי'" – בריאת העולם ומתן תורה

כאן הוא מביא את תמצית המדרש, בלי להסביר איך המדרש מגיע לכך שגם התורה נתנה בשלשת אלה וגם העולם נברא בהם. לכל דבר בתורה יש מקור, וכך גם במדרש. אם הרבי מצטט הוא ודאי רוצה שנסתכל, ואם נסתכל נראה שהמדרש מפרש שזה טעם הכפילות – "אל אלהים הוי'" הראשון על בריאת העולם ו"אל אלהים הוי'" השני על מתן תורה.

גם פלא, כי בדרך כלל שני הדברים האלה – הבריאה ומתן תורה – הם שני דברים נבדלים. כמו שכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ" – מתן תורה, החל מיציאת מצרים, בפני עצמו ובריאת העולם בפני עצמו. אבל כאן לפי חז"ל "אל אלהים הוי'" הראשון על מתן תורה והשני על בריאת העולם. סימן שיש כאן צד שוה מאד חזק שמחבר בין עשרת המאמרות בהם נברא העולם לעשרת הדברות של מתן תורה, בסוד "וידבר הוי' אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – חבור עשרת הדברות ועשרה המאמרות ("עשרה עשרה הכף"), כפירוש המגיד.

21.             "אל אלהים הוי'" בשני הדברות הראשונים

המדרש אומר שאני יודע ש"אל אלהים הוי'" הולך על הבריאה מהפסוק בתהלים, "אל אלהים הוי' דבר ויקרא ארץ וגו'". איך אני יודע שהשני הולך על מתן תורה? מעשרת הדברות. הדבור הראשון מתחיל "אנכי הוי' אלהיך" ובדבור השני כתוב "כי אנכי הוי' אלהיך אל קנא". מה יש שם? אין "אל אלהים הוי'", אבל יש את שלשת השמות האלה ברצף – "[אנכי] הוי' אלהיך אל".

מה הצירוף? אם הוי' הוא ו, אלקים ה ו-אל י הצירוף הוא והי – הצירוף ההפוך מהצירוף הישר יהו (כמו שאמרנו קודם שיש צירוף הפוך), כנגד ספירת היסוד (הצירוף הישר כנגד ספירת החסד). אבל יש שם עוד חידוש מופלא, שא-ל הוא "אל קנא". הייתי חושב שהוא שם החסד, והגבורה היא שם אלקים, אבל כתוב שם "אל קנא" – סימן שיש איזה חסיד, טפוס של חסד, שהוא הקנאי הכי גדול. ועוד, "אל קנא" בגימטריא עולה יעקב – שהוא בכלל מדת הרחמים (זאת אומרת שיש בביטוי רמז לחסד, "אל", רמז לגבורה, "קנא", ורמז ליחודם בתפארת, "אל קנא" = יעקב). מסתדר מאד יפה עם מה שאמרנו קודם ש"אל דעות הוי'" – כולל דבר והפוכו, גם חסדים וגם גבורות. הדעת היא פנימיות התפארת, מדת יעקב.

באמת, איך יכול להיות צירוף "אל קנא"? ביטוי רווח בתורה, איך מתאים לשם א-ל להיות קנאי? "אל קנא שמו". סימן שיש דעת בשם א-ל, ולא רק חסד סתם, מדה. אם הוא היה רק מדת החסד בלב הוא לא היה מצטרף אף פעם ל"קנא". אבל הוא חסד של דעת, של עיטרא דחסדים שבדעת, והדעת כוללת חסדים וגבורות גם יחד. שוב, בעשרת הדברות הצירוף הוא "אנכי הוי' אלהיך אל". כתוב בדיוק אותו דבר גם ביתרו וגם בואתחנן – "כי אנכי הוי' אלהיך אל קנא" (כל המשפט הזה עולה שכינה, זו גילוי שכינה).

המדרש אומר שזו כוונת הפעם השניה שכתוב "אל אלהים הוי'", כנגד מתן תורה ששם נאמר "אנכי הוי' אלהיך אל קנא". שוב, בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה מגלים את הסוד של מעשה בראשית ומתן תורה ומה שמחבר אותם.

22.             שלש פעמים "אל אלהים הוי'" בתנ"ך

אז בעצם כתוב בתנ"ך שלש פעמים "אל אלהים הוי'" (בסוד "שלם וחצי" – פעמיים יחד ביהושע ופעם אחת בתהלים). צריך לומר שהן עצמן כנגד שלשת השמות "אל אלהים הוי'". אולי הפעמיים ביהושע – שקודם לתהלים לפי סדר התנ"ך – הם כנגד "אל אלהים", והפעם השלישית, ההתכללות של כל השלשה היא בתהלים, היא כנגד שם הוי', השלישי.

23.             המשך המדרש: תארים רבים ל"הוי' אחד"

איך המדרש שמובא בילקוט ממשיך? ממשיך שהיה גוי, מין, שבא לרבי שמלאי. אותו רבי שמלאי שבסוף מסכת מכות דורש שיש תריג מצוות, ועד ש"בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'צדיק באמונתו יחיה'", ושאל אותו כמה אלקים יש לכם היהודים?! הרי כתוב "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי'" – כמה יש לכם? הוא שואל אותו לא מתהלים אלא מספר יהושע – סימן שהמינים בקיאים בו. אומר לו רבי שמלאי שתשובתך בצדך, "שפל לסיפא דקרא", "הוא יודע" בלשון יחיד, ולא "הם יודעים" בלשון רבים. הכל זה "הוא" אחד.

אחרי שהמין נפטר מרבי שמלאי והלך לו התלמידים באו לרבי – כמו כמה פעמים בחז"ל – ואומרים לו שדחית אותו בכך, אבל מה באמת קורה כאן? מה הענין האמתי בפירוש הפסוק? הוא אומר שאם מדובר בבריאת העולם אז מדובר באמן שיש לו כמה שמות – אמן, ארכיטקט וכו' – כמה תארים לאותו אחד.

אם מדובר במלך, כמו במתן תורה, אלה תארים – קיסר, אגוסטוס ועוד, שלשה כינויים באותו מלך. כך הוא עונה, וכבר רומז להם שאם הייתם לומדים קבלה הייתם מבינים שאלה מדות – אותו ה', אותו הקב"ה, אבל יש התגלות של שם אל ושם אלקים וכו'. הכל שמות לאותו אחד. זה הסוד שרבי שמלאי לא גלה למין, אלא רק אמר לו הדיוק שכתוב "הוא" ולא "הם".

המפרשים שואלים, שיש המון פסוקים בתנ"ך שיש "הוי' אלהיך" וכיוצא בזה, ועל כך לא מתעוררת תמיהת המין – לא נותן לו מקום להאחז שהיהודים מאמינים ביותר מא-ל אחד, ורק ב"אל אלהים הוי'" יש לו קלף-קליפה חזק שאתם היהודים מאמינים בהרבה אלקים. שוב, יש משהו מאד מיוחד בפסוק הזה בתהלים וביהושע.

צריך לומר שבפנימיות "הוא יודע וישראל הוא יידע" הוא לגבי תופעה זו גופא – ה' יודע למה יש לו שלשה ואפילו ששה שמות, "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי'" – הוא יודע למה זה ככה. אבל "וישראל הוא יֵדע". מתי הוא ידע? כשילמד חסידות, ילמד את תורת הבעל שם טוב ובמיוחד את תורת הרבי הרש"ב, בעל יום ההולדת של היום. "הוא יֵדע" למה כתוב "אל אלהים הוי' אל אלהים הוי'". שוב, זה פסוק שכדאי לזכור.

24.             רמז בחבור פסוקי "אל אלהים הוי'"

אם התופעה הזו מופיעה פעמיים בכל התנ"ך ראוי לחבר אותן, לראות כמה מלים יש וכמה אותיות יש – תרגיל לילדים שנאמר בקיצור: המשך הפסוק הוא "אם במרד אם במעל" – ישראל מאשימים אותם שמרדו ומעלו בה' במזבח שלהם, אבל הם אומרים שה' יודע וישראל ידע "אם במרד ואם במעל" עשינו זאת. אך אנחנו נקח את הפסוק רק עד "וישראל הוא ידע" ונחבר אותו לכל הפסוק "מזמור לאסף אל אלהים הוי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו"[10].

יש כאן יחד 85 אותיות, השראה של 7, מספר אותיות "ויהי בנסע הארֹן וגו'" שאם יש כזה מספר בספר תורה מצילים אותו מפני הדליקה. 85 אותיות הן משהו מאד חשוב בתורה ובהלכה, ובשני הפסוקים האלה יחד יש מספר זה של אותיות. יש לו צורה מאד מיוחדת בגיאומטריה – השראה של 7 – וברגע שתציירו ותתחילו להתבונן בו ולחפש גימטריאות וכו' תראו נפלאות, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", הענין של השנה (תשעג = "גל עיני ואביטה נפלאות")[11].

הכי חשוב, רמז פשוט, שרבי שמלאי – מי שבא לענות, מדבר על "אל אלהים הוי'" – ואפילו לתלמידים שלו הוא לא רצה לגלות את הסוד האמתי, השאיר אותו לסוף כל הדורות. "אל אלהים הוי'" עולה 143, כפולה של אחד, 13. כמה פעמים 13? 11, כמנין האותיות כאן. כלומר, ממוצע כל אות כאן הוא 13, אחד, הכל אחד, כל שמות השי"ת אחד באופן מוחלט. "אל אלהים הוי'" עולה 11 פעמים אחד, כנגד כל אות. זו גימטריא יפהפיה, קולעת, הכל קשור ל"יום אחד" – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – ול"אחד היה אברהם". אם יש ב"פ "אל אלהים הוי'" ביהושע ועוד אחד בתהלים יש סה"כ גל אותיות, שממוצע כל אות הוא 13, אחד.

25.             עומק פירוש הזהר ביחס לפירוש המדרש – שרש החג"ת בראשי ראשים

עד עכשיו דברנו כדי להכנס לנושא, לפסוק. שוב, מה שקשור בכך לפרשה – נגיע לכך אחרי שנגמור את הקטע, ואולי גם תוך כדי – הוא שאנחנו רוצים להסביר שבדרך כלל "אל אלהים הוי'" קשור לאבות לפי הסדר, גם לשרשי האבות במוחין, אבל כאן רוצים לפרש ש"אל" הוא אברהם, "אלהים" שרה ו"הוי'" השותף השלישי. אבל גם רומז ליצחק, שכולל גם "אלהי יעקב", הכל נמצא כאן.

מה יצא כאן? שהזהר כותב בפירוש ש"אל אלהים הוי'" הוא כנגד חג"ת והמדרש כותב שהוא כנגד חב"ד. לתלמיד חדש זה נראה סותר, אבל כותב הרבי הרש"ב] ואין זה סותר למ"ש בזהר שהן חג"ת [לא צריך לסתור כלל, כי כתוב "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", ומוסבר שחב"ד הוא השרש במושכל של הנפש והחג"ת הענפים שלהם במורגש של הנפש.

אבל הרבי הרש"ב לא רוצה להסתפק בזה, מהסבה שאמרנו קודם – הוא רוצה שהזהר יהיה יותר עמוק מהמדרש. הוא חסיד של הזהר, ובזהר כתוב שאלה חג"ת ובמדרש כתוב שאלו חב"ד. הוא לא רוצה שהמדרש יהיה חב"דניק והזהר חג"תניק – לא מסתדר. שוב, אין פה קושיא גדולה, אבל פשוט לא נח לו שהמדרש יהיה חב"ד והזהר רק חג"ת.

לכן הוא כותב כאן:] די"ל [יש לומר אומר שלא פשט. בשביל פשט לא צריך לומר "יש לומר", אבל כאן רוצה לפרש אחרת, לרומם את הזהר, את החג"ת.] שהן [החג"ת שבזהר] ג' ראשי ראשין [הרבה יותר גבוה מהחב"ד של המדרש] והן בחי' הצחצחות דאי' בפרד"ס שער הצחצחות פ"ג שהן ג' מדרי' לפי שכללות האצי' נכלל בג' מדרי' חג"ת כו' [החג"ת כולל הכל. הוא מביא מהפרדס, שמביאים ששאלו תלמידי רב האיי גאון ש"עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו". עדיין אין את כל הפרצופים של האריז"ל, אלא רק עשר ספירות, ומה הן שלש עשרה ספירות? רב האיי גאון גלה לתלמידיו שהשלש הנוספות הן ג' ראשי ראשין, שכוללים את כל האצילות, והם בחינת חג"ת דווקא.

26.             כלל ההשתלשלות – חב"ד או חג"ת?

מאד מענין, כי אם תשאל היום מקובל גדול שהוא תלמיד הרש"ש – השפיץ של הקבלה היום – ידע שהוא כותב דרושים ארוכים ועמוקים שכללות כל האצילות היא חב"ד, אפילו לא כתר. כל האצילות לפי האריז"ל היינו יב פרצופים – ארבעה בכתר, עתיק ונוקביה ואריך ונוקביה, ארבעה במוחין, או"א וישסו"ת, ואחר כך ארבעה פרצופים במדות, ישראל ולאה יעקב ורחל. אומר הרש"ש שתדע שכל יב הפרצופים הם חב"ד אחד גדול – ארבעת פרצופי הכתר הם בחינת חכמה, ארבעת פרצופי המוחין הם בחינת בינה בכללות, וכל ארבעת הפרצופים של המדות הם דעת. ממילא חב"ד כולל הכל, "אין עוד מלבדו".

כאן הוא מביא מהפרדס, לפני האר"י, שמה שכולל את הכל הוא חג"ת, הם ג' ראשי ראשים, חסד-גבורה-תפארת שכוללים הכל, בהיותם בסוד הצחצחות. צחצחות הן אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון (ממטה למעלה), והם כוללים הכל. הם ככלל חג"ת.

מה מזכיר לנו? את רבי הלל ורבי אייזיק בחב"ד. תמיד יש מדות יותר גבוהות משכל ושכל יותר גבוה ממדות עד אין סוף. כששואלים, בסוף, מה הכי גבוה? הרגש או השכל? מה שתרצה. רבי אייזיק אומר שאני מצביע לשכל ורבי הלל אומר שאני מצביע ללב.

גם כאן, זו איזו אסמכתא לדבר הזה. הרש"ש בפירוש מצביע על השכל, כי מה שכולל את הכל הוא חב"ד, אבל כאן – דווקא הרבי הרש"ב, בעל המזל הגובר, יום ההולדת של היום – מביא כאן בפשטות שהצחצחות שכוללות את כל האצילות הן חג"ת. מה הוא הרויח מכך? רק את הווארט שאמרנו קודם, שהוא רוצה שהזהר ינצח את המדרש – ש"אל אלהים הוי'" של הזהר יהיה יותר גבוה מ"אל אלהים הוי'" של המדרש.]

27.             שלש מדרגות של חג"ת

ומהם [מהחג"ת האלה, הצחצחות] נמשך לכח"ב שבכתר [של הכתר, שלמעלה מע"ס] ומשם לחב"ד דאצי' כו' [אם כן, קודם יש ג' ראשי ראשים, הצחצחות, שהם בחינת חג"ת – "אל אלהים הוי'". אחר כך מהם יש כח"ב, כתר-חכמה-בינה, של ספירת הכתר של האצילות. כל זה בקבלה הראשונה, לא כתבי האריז"ל. משם יש חב"ד דאצילות. ממילא אני רואה כאן שה"אל אלהים הוי'" של הזהר, הרבה הרבה יותר גבוה מהחב"ד של המדרש.],

ובילקוט [שהוא מדרש] מדבר בבחינת הגילוי שהן חב"ד ובזהר מדבר בשרשן שהן בחי' ג' צחצחות כו' [בחינת חג"ת הרבה יותר גבוהים מהחב"ד. עד כאן הזהר והמדרש, והוא אומר שבזהר החג"ת הם סוד הצחצחות. הצחצחות הם עדיין אחרי הצמצום הראשון – בדרגת א"ק וכו' (בלשון האר"י). אין שם, בזמן המקובלים שדברו בזה, 'לפני הצמצום', אבל אנחנו שזכינו לסודות שלפני הצמצום, עיקר תורת הבעל שם טוב, נעלה את החג"ת עוד יותר למעלה, ונקרא להם "שרש שרשן".

אם כן, יש כאן בכללות ג' מדרגות של חג"ת – חג"ת במקומן, מדות דאצילות; חג"ת בשרשן – שרש כל האצילות (אם היינו מסבירים לפי כתבי האריז"ל היו עוד הרבה, חג"ת של אריך ועתיק וכו', אבל לא מדבר כאן לפי קבלת האריז"ל); חג"ת בשרש שרשן (כי זכינו לסודות שלפני הצמצום), לפני הצמצום. ברגע שנשים אותם לפני הצמצום זה יכלול את כל ההמשך, ובעצם את עיקרי כל החסידות של הרבי הרש"ב],

28.             ד. חג"ת הנעלמים – כללות ההמשך

29.             הספירות הגנוזות – במלכות דחסד הנעלם

ובשרש שרשן הן בחי' חג"ת הנעלמים שבאוא"ס לפני הצמצום כו' [כאן החידוש והדגש על המלה "נעלמים". כל ההמשך הזה של הרבי רש"ב מתחיל מסוד עשר ספירות הגנוזות במאצילן. יש את המלה גנוז, ע"ס הגנוזות. אבל כאן הוא מדבר על חג"ת הנעלמים באוא"ס שלפני הצמצום.

אולי החג"ת הנעלמים הם של ע"ס הגנוזות – זה נעלם וזה גנוז, אולי אותו דבר? לא, המושג "נעלמים" כאן הוא אין סוף יותר נעלם מהמושג גנוז של עשר ספירות הגנוזות במאצילן. עד שלפי ההמשך הזה – וזהו עיקר החידוש של ההמשך, כמו שדובר הרבה פעמים – ע"ס הגנוזות במאצילן הן בעצם מה שהחסד הנעלם (שם "אל" שלפני הצמצום כאן) שער בעצמו בכח עשרה אורות שעתידים להאיר בבחינת אור פנימי בתוך המציאות שעתידה להבראות, ואין זה כח הגבול שבא"ס אלא משהו אחר (כמו שנסביר תיכף), אלא שיחסית כל ע"ס הגנוזות במאצילן הן המלכות של החסד הנעלם של אוא"ס שלפני הצמצום. זו שיטת הרבי הרש"ב, בעל יום ההולדת של היום, בהמשך ע"ב.

30.             עשר הספירות הנעלמות

כאן, בקטע הזה, הוא מסכם – כמו שאמרנו, מסכם כל מה שהיה כתוב עד עכשיו. עד עכשיו הוא לא השתמש במלים האלה. עד עכשיו היה אור אין סוף שלפני הצמצום והיו עשר ספירות הגנוזות במאצילן – המלכות של אוא"ס שלפנה"צ – ולעומת זה היה כח הגבול שבא"ס, שעתיד להיות אחר הצמצום אותיות הרשימו, שרש הכלים, שהוא משהו אחר.

אבל הוא לא אמר אף פעם שלאוא"ס שלפני הצמצום יש גם שם של ספירה. לכאורה לומר כך סותר את כל הספר, כל ההתבוננות. הרי ספירה היא משהו מחודש, משהו מוגבל. הוא דבר על אוא"ס, אבל לא אמר שהוא החסד הנעלם של ה'. ברגע שאומר כך צריך גם גבורה ותפארת וכו' – צריך הכל (שלא כותב כאן).

כן כותב כאן שיש חסד הנעלם, גבורה נעלמה ותפארת הנעלם, והתפארת עולה עד לכתר הנעלם וכו'. מדבר כאן גם קצת על יסוד הנעלם ומלכות הנעלם. יש חידוש נפלא, שחוץ מעשר הספירות הגנוזות – הנושא שהוזכר עד כאן – יש עוד מערכת של ספירות לפני הצמצום, לא גנוזות אלא נעלמות.

מה פירוש "אל אלהים הוי'"? "אל" הוא חסד הנעלם, "אלהים" גבורה הנעלמה ו"הוי'" תפארת הנעלם. שוב, זה עיקר הווארט כאן. נקרא. הוא צריך להצדיק את המינוח שלו, מאיפה לוקח את המושגים האלה. רק מי שלומד חסידות יודע שיש יחיד-אחד-קדמון לפני הצמצום, אבל כאן פתאום יש את כל ה'נעלמים' – לא ספירות גנוזות וודאי לא אותיות הרשימו, כח הגבול שבא"ס, אלא משהו אחר.

31.             חג"ת הנעלמים: אור אין סוף, כח הצמצום, שרש קו

הוא אומר – אחרי החידוש הנפלא שיש "חג"ת הנעלמים שבאור אין סוף לפני הצמצום" – ומסביר:], דהאור שהי' ממלא מקום החלל לפני הצמצום הוא מבחי' חסד הנעלם שהוא ש' אל כו' [כלומר, כל מה שקראנו עד כה אור אין סוף הוא החסד הנעלם – אוא"ס שמלא את הכל לפני הצמצום הראשון, כולו באמת בבחינת אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא האוא"ס שמלא את מקום החלל.],

והצמצום הוא מבחי' גבו' הנעלמה [הכוונה שיש כח אלקי של ה' שפועל את הצמצום, ומי עושה את הצמצום? שם אלקים, שנקרא הגבורה הנעלמה של ה'. הגבורה הנעלמה פועלת – כפי שיסביר תיכף – את הצמצום. אוא"ס עצמו הוא חסד הנעלם, ויש גבורה נעלמה שעושה צמצום באור הזה. כלומר, שהגבורה הנעלמה מתגברת על החסד הנעלם.]

שהוא ש' אלקי' כו', והקו הוא ש' הוי' בחי' ת"ת הנעלם כו' [אחרי שיש צמצום יש "אז יבקע כשחר אורך" – בקיעת הקו לתוך החלל – ושרשו התפארת הנעלם. שוב, מדברים על שרשים של אלקות לפני הצמצום. לא שהקו הוא-הוא התפארת הנעלם, רק ששרש הקו הוא תפארת הנעלם.],

32.             מקור המושג תפארת ויסוד הנעלמים בתורת האריז"ל

וכמ"ש בזהר"ק פ' בראשית על מאה"ז דט"ו דיסוד דמל' דא"ס [מהי מלכות דאין סוף לפי הספר הזה? גם אחד הנעלמים האלה. יש מלכות דאין סוף, ולא סתם שיש מלכות דאין סוף אלא שבתוכה גם יש את כל הספירות. שוב, המלכות דא"ס כאן לא שייכת לע"ס הגנוזות במאצילן ולא כח הגבול שבא"ס, שרש הרשימו.

קודם אמרנו – ותיכף נראה שוב – שמה שה' שער שיהיה אור פנימי, ובמקום אחד הוא קורא לכך מלכות דא"ס, ואז עשר הספירות הכלולות בה הן ע"ס הגנוזות הכלולות במאצילן, אך לא ברור שזו כוונתו כאן. קודם כל, כאן ציטוט. אם הוא היה מגדיר את הערכים הייתי מסביר שיסוד שבמלכות דאין סוף היינו היסוד בעשר הספירות הגנוזות – כפי שהקדים קודם. אבל כאן זה ציטוט מכתבי האריז"ל, שאין בהם את כל החידושים שיש כאן, ושם כתוב שיש מלכות דא"ס ויש בה יסוד.

זהר הרקיע לא בא מע"ח אלא מכתבי רבי ישראל סרוג, כי הוא מדבר על מדרגות שלפני הצמצום. לכן הוא צריך לצטט כאן מזוהר"ק, כי לא יכול לצטט מע"ח ושאר כתבי האריז"ל.] נק' בוצינא דקרדוניתא ['נר החזק'] כו' כי [הוא על דרך כל] יסוד דנוק' נק' נר לצוק בתוכה שמן הטוב כו' חוט הא"ס היורד בתוכה כו' מת"ת הנעלם כו' [מאיפה צמח כל הביטוי "תפארת הנעלם"? הוא לא המצאה של החסידות, ומקורו כאן – בזוהר"ק. אין בע"ח תפארת הנעלם. זהר הרקיע הוא פירוש הזהר, אבל מסתמך על שאר כתבי האריז"ל, מאותם מקורות של עמק המלך.

אם כן, יש "שמן הטוב" שהוא החוט של אין סוף, שרש החוט לפני הצמצום, והוא נמשך אל תוך היסוד של הנוקבא של המלכות דאין סוף, שנקרא נר שמתמלא מהשמן הטוב, והוא שרש הקו שיבקע את החלל שלאחר הצמצום.], ובמ"ח מס' צמצום א"ס פ"א מ"ג כ' ושתף שרש דין [השרש של הכח לעשות את הצמצום, כפי שאמר קודם] זה במדת רחמים במה שמשך בתוכו קו אור [שהוא שיתוף מדת הרחמים במדת הדין.] כו', הרי שהאור הראשון הוא מבחי' החסד כו' דאור הזה נתעלם ע"י הצמצום שהוא בחי' הגבו' כו',

33.             ה. אברהם ושרה – "טבע הטוב להיטיב" ו"אין מלך בלא עם"

34.             חסד הנעלם ושרש נשמת אברהם – גילוי אלקות בלי סוף

והיינו דתחלה הי' הרצון להיות בחי' גילוי אור והו"ע בחי' חסד כו' [חסד הנעלם הוא הרצון של ה' שיהיה גילוי אור, כלומר, הרצון של ה' שהוא עצמו יתגלה – יתגלה לעצמו, יתגלה לזולת, "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו". יש בכך מדרגות, אבל רצון ה' בגילוי אור הוא חסד. בכל ספרי החסידות זו מהות נשמת אברהם אבינו.

כעת מתחילים להגיע לתכל'ס שלנו הערב. אברהם אבינו הוא היהודי הראשון בכך שכל כולו רצון לגילוי אור. כמו שאמרנו ש"לך לך" הוא כנגד "יהי אור ויהי אור" – למה אברהם התחיל להאיר? כי הוא רוצה להאיר, זה החיים שלו, כל העצם שלו. להאיר ולעשות טוב הולך יחד, כמו שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב".

יש להאיר לך לפי המדה שלך, כלי הקיבול שלך לקבל, לעשות לך טוב, ויש להאיר אלקות מבלי לחשוב על זולת מסוים מתוך אמונה שאור אלקי עושה טוב לכולם. אברהם הוא גם חסד וגם אמונה, "והאמן בהוי'". עיקר הענין של אברהם אבינו הוא להאיר אור אלקי, "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם".

על פי פשט האשל הוא להיטיב לאנשים בגשמיות, לתת אוכל. אבל עיקר הענין שלו, מה שהוא רוצה בחיים באמת, הוא "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – לגלות אלקות בעולם, מתוך אמונה שגילוי אלקות הוא תכלית הטוב לכולם, בלי צורך להתחשב כל כך מה מתאים לכל אחד ואחד בפרט. כמו חסידות, "יפוצו מעינותיך חוצה" – זה מה שיביא את הגאולה. אז "קאתי מר" בחסד – זה אברהם אבינו. לכן הבעל שם טוב, לו המשיח אמר "יפוצו", הוא בחינת אברהם אבינו.

35.             "לא נכר שוע לפני דל"

יש בזה בעיה? יש. כתוב בחסידות[12] שהבעיה בכך היא ש"לא נכר שוע לפני דל"[13] – פסוק שאליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח) אומר לאיוב בסוף ספר איוב. יש בזה דבר טוב ודבר לא טוב. פשט הפסוק הוא שאצל הקב"ה אין פרוטקציות, הוא לא לוקח שוחד מאף אחד, לכן אין לעשיר יותר פרוטקציה אצל הקב"ה מלדל. אבל הדרוש ש"לא נכר שוע לפני דל" הוא שבאמת אין שום הבחנה ביניהם. כך מסבירים, מצד החסד, מצד אברהם אבינו, אין שום הבדל בין מדרגה למדרגה, בין גבוה לנמוך.

כך כתוב בחסידות: מה עיקר ההבדל בין עולם התהו שנשבר לעולם התיקון? מובא בכתבי האריז"ל שעולם התהו כולו יראה, יראה אחד מפני השני. בלשון האריז"ל, בעולם התהו כל ספירה יראה מהשגת גבול על ידי השני. כלומר, כולם בפרנויה. לכן, מכיון שכל עולם התהו הוא עולם של פרנויה אחד מהשני, הוא נשבר ומתמוטט – הוא לא יכול להחזיק מעמד. מה היא ראשית התיקון? שלא רק שאין פרנויה, אלא שיש רצון להשפיע, כטבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

מים בקבלה הם כל קו ימין, גם חסד וגם חכמה – חסד הוא אהבה וחכמה היא בטול. בדרך כלל חושבים שבטול הוא שכל דבר בטל לה', בטל לעליון, אבל כתוב בחסידות שהמשמעות העמוקה לכך שהחכמה היא שרש קו ימין – שרש קו החסד – היא שעיקר ענין הבטול הוא משהו אחר. עבודת הבטול היא עבודה של בטול הגבוה מפני הנמוך – שהגבוה נמשך, נוזל-זורם, לתוך הנמוך בלי שום שינוי המהות, כמו מים זורמים, עד ש"לא נכר שוע לפני דל" (זה הפסוק שמביאים). כלומר, פעולת המים – האהבה והבטול, לא בטול מפני עליון אלא מפני תחתון, שאיני יותר גבוה מאף אחד – היא "לא נכר שוע לפני דל". לא מדובר בשפלות או הכנעה או ענוה וכו' – מבין ארבע המדות של תיקון היש – אלא בבטול מלמעלה למטה, ראשית קו ימין.

לכאורה הכי טוב, לכן אברהם אבינו הוא ראשית עולם התיקון, בא על רקע המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל – שבכל אחד "וימלך... וימת" מפרנוית השגת הגבול. עיקר האהבה היא שהגבוה אוהב את הנמוך, וזה גם הבטול. ידוע ש-אהבה פעמים בטול עולה תורה. מה הקשר בין בטול לאהבה? שהם המשכת והתאחדות הגבוה עד שלא נכר שוע לפני דל.

36.             טעם הבריאה

זה טוב? לא מספיק, אם אברהם לא היה נשוי לשרה זה לא היה טוב – רק אצל אברהם אין התחלקות מדרגות, אין יש. אברהם הוא רצון לגילוי מתוך אמונה שגילוי אלקות הוא הכי טוב לכולם. ידוע שיש לנו שער בסוד הוי' ליראיו שנקרא "טעם הבריאה", למה ה' ברא את העולם, וכתובים שם ארבעה טעמים כלליים כנגד שם הוי':

י    נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים

ה    בגין דישתומדעון ליה

ו    טבע הטוב להיטיב

ה    אין מלך בלא עם

זה מיסודי החסידות. כתוב כאן בדרושי חיי שרה שאברהם אבינו הוא על דרך הטעם של "טבע הטוב להיטיב"[14] – רוצה להיטיב-להאיר לכולם. אבל אם יש רק אברהם אבינו, בסוף אין שום מציאות של התחלקות יש, וה' לא רוצה זאת – זו לא תכלית הכוונה. צריך להסביר למה, אבל ה' רוצה התחלקות היש, שנעשית דווקא על ידי השבירה. השבירה היא כמובן לא תכל'ס, אלא לגמרי אמצעי למה שיבוא אחר כך – התיקון.

כתוב שהיחס בין אברהם אבינו לשרה אמנו – הזוג הראשון, הזקנים, הצד הראשון של המטבע – הוא שני הטעמים של בריאת העולם שכנגד וה. אברהם אבינו, שרש נשמתו, הוא-הוא "טבע הטוב להיטיב" – "אברהם התחיל להאיר". מה הטוב ומה הבעיה? אותו דבר, ש"לא נכר שוע לפני דל". שרה אמנו היא לשון שררה, וכתוב ששרש נשמת שרה אמנו – היהודיה הראשונה, ואנחנו בפרשת חיי שרה – הוא הטעם של "אין מלך בלא עם". היא אשתו של אברהם, "עזר כנגדו", שרוצה לעזור לו ומבינה שצריך מלכות.

פעם למדנו מאמר עמוק של רבי הלל, "בריש הורמנותא דמלכא", שם כותב – נאמר בקיצור – שה' רוצה לברוא רק כדי להיטיב, אבל באיזה מקום לפני הצמצום הוא כביכול 'תופס' שאי אפשר להיטיב בלי מלכות ובלי צמצום וכו'. מי שנותנת לאברהם אבינו להבין שצריך עם – דברים נפרדים – וצריך מלכות, היא שרה. זה לא באג'נדה הראשונה שלו בכלל, אצלו בפני עצמו אין את הטעם של "אין מלך בלא עם". הוא לא מבין למה צריך מלכות, ממשלה, בחירות? הכל בלבול ראש אחד גדול. באה שרה ואומרת ש"אין מלך בלא עם" ובכך היא ה"עזר כנגדו" של אברהם אבינו.

37.             יצחק ויעקב – "בגין דישתמודעון ליה" ו"דירה בתחתונים"

מתוך שני הטעמים האלה, ה-וה של טעמי הבריאה, נולד יצחק ובו נכלל "ביצחק" שהוא יעקב. הכל נכלל ביצחק. אם נחזור לטעמי הבריאה, מי הם יצחק ויעקב?

כנראה שהכל הולך מלמטה למעלה בטעמי הבריאה – יש אברהם-יצחק-יעקב ושרה. כתוב ששרה היא האמא של כל האבות, גם של בעלה, שלכן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", "לא זז מחבבה עד שקראה 'אמי'". בטעמי הבריאה שרה היא "אין מלך בלא עם"; אברהם אבינו הוא "טבע הטוב להיטיב"; יצחק אבינו הוא שמאל – כמו שהסברנו לפני שבוע ששמאל הוא שכל – ועבורו ה' ברא את העולם "בגין דישמתמודעון ליה", והוא-הוא טעם הבריאה הזה, כדי שיכירו את ה' בשכל; "יעקב קראו בית", יש לו חוש בדירה, לכן הוא הבחיר שבאבות – הוא-הוא הטעם של "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

כך אפשר לכוון את כל שער "טעם הבריאה" לאבות, אבל הכל מתחיל מלמטה, משרה.

38.             הכל כלול בשרה

איך יודעים ששרה היא כנגד שם אלקים? מפורש בכתבי האריז"ל. אברהם הוא חסד, שם א-ל, "חסד אל כל היום" – פשוט. איך יודעים ששרה היא שם אלקים (חוץ מהרמז המובהק דלעיל: שרה אמנו = ז פעמים אלהים, הערך הממוצע של כל אות)? האריז"ל אומר שה-ש של שרה היינו אלהים במילוי יודין (אלף למד הי יוד מם), ה-ר של שרה היינו אלהים באחורים (א אל אלה אלהי אלהים) וה-ה של שרה היינו ה אותיות שם אלקים, כמו הפרשה החמישית שהיא חיי שרה.

נעשה עוד גימטריא מופלאה איך שרה היא מצד אחד אלקים, ומצד שני היא המלכות כאן, ה תתאה – "כתר מלכות". אמרנו ש"אל אלהים הוי'" שוה 143, 11 פעמים 13, ואמרנו ש"דבר" ו"ארץ" משלים את המלכות (כפי שהיא באצילות וכפי שהיא יורדת לראש בי"ע). אבל אם רוצים להוסיף שם קדוש כדי להשלים את המרכבה צריך להוסיף את שם א-דני. אז כל ארבעת השמות – אל אלהים הוי' א-דני – עולים יחד יצחק, קשור למה שאמרנו קודם שבעצם יצחק כולל את הכל (וכבר 16 פעמים אחד).

נעשה את "אל אלהים הוי'" – עיקר הסוד כאן – במספר קדמי (כל האותיות מ-א עד אותה אות): שם אל עולה 106 (כמו שם הוי' במספר קדמי, מאד מענין שיוצא אותו דבר אף שאותיות אחרות לגמרי), אלהים עולה 321 (בגימטריא השגחה, סוד שם אלהים במעשה בראשית, כמבואר במ"א), ועוד הוי' שעולה 106 – שוה יחד חיי שרה, הפרשה שלנו (מא פעמים אחד – מספר קדמי לא צריך להתחלק ב-13, כמו השרש, אבל כן מתחלק).

אם כן, חיי שרה כולל את כל הענין של "אל אלהים הוי'" מקדמותו (סוד מספר קדמי) באור אין סוף שלפני הצמצום כמבואר בהמשך כאן, ועיקר החידוש שנוגע לנו כאן ששרה היא שם אלקים, והיא טעם הבריאה של "אין מלך בלא עם", שהכרחי שינשא ל"טבע הטוב להיטיב" של אברהם. איך הגענו לכל זה? רק מתוך שאומר שהחסד הנעלם – שם א-ל – הוא רצון לגילוי, רצון פשוט שיהיה גילוי אור אין סוף.], והי' הגילוי בבחי' א"ס ובלי גבול דז"ע בחי' חסד שבא"ס להיות הגילוי בבחי' א"ס כו'

39.             ו. חג"ת הנעלמים – מחסד לטוב

40.             חסד – נתינה לראוי אך בלי לדקדק

(במ"א מבו' ההפרש בין חסד לטוב [למה מביא זאת בכלל? כי בהמשך ירצה לומר שתפארת הנעלם היא "שמן הטוב", וירצה לומר ששרש התפארת הנעלם גבוה גם מהחסד הנעלם וגם מהגבורה הנעלמה, ולכן רוצה להכין אותנו שיש משהו בטוב שיותר גבוה מחסד.] דחסד מ"מ יש בו הגבלה כו' [אפילו בחסד שלפני הצמצום, שהוא רצון לגלות אין סוף, יש משהו שבמשהו הגבלה – שצריך להבין מה הוא – ואילו בטוב אין הגבלה כלל.],

דענין החסד הוא להשפיע להראוי [אם תשאל את אברהם אבינו, אתה נותן לכולם בשוה? לא משנה שזה רשע וזה צדיק? תתן לו כסף, תתן לו לאכול, אז תחזק את הרע בעולם – את הסתר האלקות. אותו דבר? לא אכפת לך?! הוא יאמר שלא, ודאי שאני נותן רק למי שראוי, רק שאצלי כולם ראויים – לא מדקדק, לא בודק בציציות. גם קיבוצניק כזה וגם אחד כזה – כולם ראויים. עקרונית הוא חייב להודות שנותן רק לראויים, ולא לפושעים הרשעים, אבל הוא לא מדקדק.

זה ווארט מאד חשוב מהו חסד – יש לו עקרון באיזה מקום שנותן רק לראוי] רק שמדת החסד אינו מדקדק כ"כ באופן הראוי, ומי שהוא ראוי [ואצלו כולם ראויים] נותנים לו ריבוי השפעה ביותר כו' [הוא לא אומר שכולם ראויים, כי כאן מדבר על חסד בכל הרמות – גם לפני הצמצום וגם אחרי הצמצום – וככל שהחסד יורד לעולם יותר נמוך כן יש הגדרה יותר ברורה ומוגדרת מי בערך ראוי. כמו הגדרה של משרד הסעד, למי מגיע סעד, בלי לדקדק יותר מדי. ככל שעולים, בפרט לפני הצמצום, כולם ראויים. יש לך עקרון מי ראוי? כן, אבל כולם ראויים, וככל שיותר גבוה אין כלל דקדוק מי ראוי.],

41.             טוב – השפעה גם לשאינו ראוי

אך הטוב [שהולך להיות כאן תפארת הנעלם] הוא הטוב בעצם להשפיע גם לשאינו ראוי [מה הדוגמה לטוב? כתוב שאסור לרחם על מי שאין בו דעת, אך יש את הווארט בחסידות שהרחמנות הכי גדולה היא על מי שאין בו דעת, עוד יותר צריך לרחם עליו. הרחמנות הכי גדולה על אותו אחד שאין בו דעת, ולכן צריך לרחם עליו לתת לו דעת. כך רואה הטוב – על מי שלא ראוי יש עוד יותר רחמנות, צריך שיהיה ראוי, צריך להחזיר אותו בתשובה לטובתו הנצחית. לפי זה הטוב מאמין – כמו הווארט של רבי נחמן – שאם אפשר לקלקל אפשר לתקן, ואיך מתקנים?

עם טוב. כאן, כשהוא מבדיל בין הטוב לבין החסד, לא מדבר על "טבע הטוב להיטיב". אצלו "טבע הטוב להיטיב" הוא החסד הנעלם, בלי ההבחנה המדויקת בין טוב לחסד. יש בחסידות עוד אבחנות בין "אך טוב וחסד", שטוב מופנם וחסד מוחצן, אבל כאן עושה הבחנה אחרת. שואף להגיע שהטוב האמתי הוא שמן הטוב שנמשך, יורד על הראש ועל הזקן. הוא לא כותב למה הטוב רוצה להשפיע לכולם, אבל הסבה שכך יתקן אותו.] וחסד הוא בבחי' הגבלה כו' [באיזה מקום בפנימיות, בהעלם, ככל שהחסד יותר גבוה.],

42.             חסד הנעלם – כח הבלי גבול כולל את כח הגבול

אך בחי' חסד שבא"ס הוא להיות הגילוי בבחי' בל"ג כו' [אף על פי כן החסד שבאין סוף רוצה לגלות בלי גבול. מה הכוונה? לא רק שלכולם, אלא שלכל אחד שמשפיע הוא משפיע בלי גבול – נותן לו בלי סוף. אלה שני דברים, כמו שכתוב שגם באצילות כל ספירה מוגדרת, אבל היא בלי סוף – "עשר ספירות בלימה שאין להן סוף" – וכ"ש וק"ו לפני הצמצום. החסד נותן, וברגע שנותן הוא נותן בלי גבול, ואז נוצר מצב שאין יש, "ולא נכר שוע לפני דל".]), ולא הי' בחי' כח הגבול ניכר כלל כו'

(וגם בכח הגבול שהן אותיות הרשימו [שלא הספירות הנעלמות וגם לא עשר ספירות הגנוזות במאצילן. כל ההמשך התחיל שלא כמו השיטה שעשר הספירות הגנוזות הן הן אותיות הרשימו, אלא שהשיעור בכח הוא שרש האורות ואותיות הרשימו הן שרש הכלים.] הי' בהם האור בגילוי ממש כו' [הם היו בטלים באור של החסד], שעי"ז הי' בהם עילוי שלא הי' במציאות אותיות כלל כו' [לא היתה להם מציאות, כלומר אי אפשר היה להצביע עליהן – אי אפשר למצוא אותן (מציאות היינו דבר שאפשר למצוא). לפני הצמצום אי אפשר להצביע על מציאות כח הגבול, אותיות הרשימו, והיא מתגלה רק אחרי הצמצום.],

43.             האור העולה על כולנה

וי"ל דמשנת"ל דהאור כמו שהי' כלול בעצמותו הי' בבחי' ריבוי כו' [כפי שאמרנו כעת], י"ל דשרשי האורות [ע"ס הגנוזות במאצילן – כמו שאמרנו, הוא כולל כאן את כל עניני ההמשך. עד כאן לא הזכיר את ע"ס הגנוזות במאצילן, וכעת מזכיר גם אותן. כמו שהאור אין סוף 'שטף' את אותיות הרשימו, שלא תהיינה במציאות, כך הוא שטף-האיר את ע"ס הגנוזות,] שזהו שרש בחי' או"פ כו' [ולכן גם] הי' בהם היתרון ע"י בחי' הגילוי דאוא"ס הבל"ג [אברהם אבינו, שם א-ל] כו'

ועמשנת"ל פכ"ז בענין האור העולה על כולנה כו' [שם מסביר מה שכתוב בתניא, שאם יש צירוף אותיות של מלה, כמו ברוך, יש אור של ב-ר-ו-ך, אבל כשמצטרפים את האותיות יחד ליצור תבה שלמה בעלת משמעות יש "אור העולה על כולנה", שהוא אברהם אבינו, הרצון להאיר להכל. האותיות כאן אינן אותיות הרשימו אלא הספירות הגנוזות במאצילן. במשל של האור העולה על כולנה יש אותיות, שהן הספירות הגנוזות במאצילן, שלפני הצמצום הן יחד ומאיר עליהן אור העולה על כולנה, אור אין סוף עצמו, שהוא כאן שם א-ל. כלומר, שם א-ל לפני הצמצום ביחס לע"ס הגנוזות במאצילן נקרא האור העולה על כולנה.]),

44.             גבורה הנעלמה – הרצון בהתגלות כח הגבול

[עד כאן המצב הראשון, שלגבי ע"ס הגנוזות יש "אור העולה על כולנה" ואותיות הרשימו בטלות לאור הבלי גבול עד שאין להן מציאות,] ואח"כ הי' הצמצום [שגם הוא רצון. כמו ששם א-ל הוא רצון גם שם אלקים הוא רצון. שם א-ל הוא רצון לגילוי, אברהם אבינו, ואילו שם אלקים הוא רצון אחר:] שזהו הרצון בהתגלות כח הגבול [שרה אמנו. גם יצחק – הפרטי, לא הכולל את כולם – הוא כח הגבול. מה היחס? אפשר לומר שיצחק הוא כח הגבול, ואילו אלקים הוא לא כח הגבול, אלא הרצון לגלות את כח הגבול, ולגלות אותו כל כך חזק עד שיתגבר על כח הבלי גבול. אלה שני דברים קשורים, אבל שונים.

אומרים שיצחק אבינו הוא משרש שרה. יש שרה לפני הצמצום, אבל היא כמו אשה עקרה, שעוד לא מגלה את יכולתה להוליד. יש לה, בהעלם שאינו במציאות, יצחק שלעתיד בבטן – כח הגבול. היא הרצון להוליד אותו, שלה הוא קורא כאן הגבורה הנעלמה שלפני הצמצום. אבל כל זמן שאברהם תופס את מרכז הזירה של המציאות אז גם היא עקרה ויצחק לא נמצא במציאות בכלל. הוא בהעלם שאינו במציאות.

אבל יש שלב, שה' קובע, שפתאום נותנים את הגושפנקא לשרה אמנו – בתור ה"עזר כנגדו" לאברהם אבינו, כמו שהסברנו קודם – והיא מתגלה כרצון לגלות, רצון להוליד את מה שיש לה בהעלם שאינו במציאות, כח הגבול. זו הגבורה הנעלמה.] והתגברותו על בחי' כח הבל"ג [כלומר, שיצחק הפרטי – כח הגבול – יתגלה בסוד אותיות הרשימו שאחרי הצמצום, שיתגבר על אבא שלו בסוד "יפה כח הבן מכח האב". מתי הוא מתגבר על אבא שלו לגמרי? כאשר אביו מסתלק, גם בפרשת חיי שרה, לאחר שיצחק מתחתן עם רבקה, נעשה אדם שלם כו'.] בכדי שיהי' בחי' המציאות כו' ["אין מלך בלא עם".]

45.             הגבורה הנעלמה 'תופסת על המלה' את החסד הנעלם

(וי"ל מפני שבחי' החסד יש בו מ"מ בחי' הגבלה [כנ"ל] דמשו"ז בחי' הגבו' מגביל את החסד כו' כמ"ש במ"א [כאן הוא כותב סוד נחמד מאד: איך בכל אופן יש כח בשרה להתגבר על אברהם (וה' מאשר זאת באמירת "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה")? כי בסוד ההתכללות, גם באוא"ס שלפני הצמצום יש איזו הגבלה ושרש של גבול בתוך הבלי-גבול הפשוט – נשיאת הפכים לגמרי.

מה ההגבלה? מה שהוא נסה להסביר קודם בחצי מלה, שגם שם החסד יאמר שנותן חסד רק למי שראוי (רק שמלמד זכות על כולם, שכולם ראויים). כמו שנאמר ששרה תופסת אותו בדיבור – אמרת שאתה נותן חסד רק למי שראוי? "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".

"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו", שתפסה אותו על הדבור. אם לא היה לו ענין זה, שאינו עושה חסד עם כולם ממש, רק עם הראוי, היא לא היתה יכולה לתפוס אותו בדבורו. אך כעת הגם שכואב לו, נחשב לו נסיון, זה דבור שלו. היות שיש לו באיזה מקום את העקרון של עשית חסד רק עם הראוי היא יכולה 'לתפוס אותו במילה', להתגבר עליו ולנצח אותו.], ע"כ גם בחו"ג שבא"ס הגם שהחסד הוא בל"ג כנ"ל מ"מ יכול להיות התגברות הגבו' בבחי' הצמצום להעלים את האור כו')

46.             תפארת הנעלם עולה למעלה מחו"ג הנעלמים

[אם כן, עד כאן היו אברהם ושרה. מה קורה אחר כך?], ואח"כ נמשך הקו שהוא מבחי' ת"ת הנעלם [אמרנו שאו שהוא השותף השלישי, "הוי'", "אל אלהים הוי'", או שמדובר ביצחק אחר, "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי", שהוא "אל אלהים הוי' דבר" יחד. או, אם זהו שם הוי', השותף השלישי, הוא גם מה ש"ביצחק יקרא לך זרע" – השרש של יעקב, וגם של עשו.] שלמע' מבחי' חו"ג הנעלמים כו' [שוב, אלה מושגים שהוא מחדש פה. פשוט לפי זהר הרקיע, אבל לומר חזק שלפני הצמצום יש חסד הנעלם וגבורה הנעלמה ותפארת הנעלם – שפתאום עולה עד הכתר הנעלם ואחר כך יורד ליסוד מלכות הנעלם – זהו חידוש ביחס להמשך זה, ושוב, לא מדובר בע"ס הגנוזות.].

ובזהר"ק [חוזר אליו שוב] אומר שהוא בחי' שמן הטוב ["שמן הטוב" בגימטריא בית, "יעקב קראו בית". ב-יג מדות הרחמים "שמן הטוב" שוה למזל העליון, "נצר חסד", "אַין מזל לישראל". הוא יורד על הראש שיורד על הזקן, ולפי הכוונה בקבלה השמן הטוב נמשך במזל העליון, "נצר חסד", שעולה שמן הטוב. בשרש הראשון הוא קו אין סוף, ונמשך בשערות הזקן ובפרט במזל העליון – הקו הוא שערה, כך כתוב.] וידוע דשמן הטוב זהו בחי' פנימיות עתיק וכמשנת"ל פר"ד, והיינו כמשנ"ת במ"א ע"פ הידוע דת"ת עולה עד כתר שזהו בבחי' פנימיות הכתר [תפארת לא עולה רק עד חיצוניות הכתר, כמו שיש סוברים בין המקובלים, אלא עולה לפי החסידות דווקא עד פנימיות הכתר.], דכמו"כ הוא גם בבחי' ת"ת הנעלם שמגיע בבחי' פנימיות הכתר שבא"ס כו' [שוב, הכל מושגים חדשים.],

47.             כח ההתחברות של בלי-גבול וגבול בקו

והכוונה והרצון בענין הקו הוא ההתחברות [למה הוא חשוב מהחסד והגבורה? כי הוא מחבר אותם. כמה שהוא קו דק, יש לו כח נשיאת הפכים שאין בחסד או בגבורה. בתפארת יש נשיאת הפכים בגלוי. בכל בחינה יש התכללות נעלמת של הצד השני – כמו שאמרנו שבחסד יש גבורה בהעלם שבהעלם – אבל בקו יש התכללות גלויה, רואים בו שתי תכונות הפכיות. זו ההוכחה שהקו הוא יותר עצמי גם מהחסד הנעלם וגם מהגבורה הנעלמה, אברהם ושרה, כי מחבר אותם יחד. כלומר, הוא באמת השותף השלישי. כולם שותפים, אבל עיקר השותף הוא השלישי, כי הוא משתף את שניהם יחד בגלוי.] דבחי' גבול ובל"ג כו' [שוב, הרצון להגביר את הגבול הוא הגבורה הנעלמה, הרצון לגלות את הבלי גבול הוא החסד הנעלם, והקו הוא הרצון לחבר את הגבול והבלי גבול יחד.],

שהרי האורות [לאיזה אורות מתכוון כאן? עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שרש האור הפנימי. שוב, לאורך כל ההמשך עד כאן, הוא הסביר שהאורות האלה] הן בבחי' מדה וגבול שיש בהן ע"ס כו' [קשה לתפוס. כעת מדברים על מערכת חדשה של ספירות, כולן נעלמות. עשר הספירות הגנוזות הן במדה וגבול, כי הן ספירות, אבל הספירות החדשות שלנו היום – הנעלמות – לא במדה וגבול. כאילו סותר את עצמו, אבל לא סותר עצמו, כי מדובר במשהו אחר לגמרי. הוא כתב הרבה פעמים שאי אפשר לומר באוא"ס עשר ספירות, אבל היום כן אומר. למה אי אפשר? כי עשר ספירות הן מדה וגבול, כמו שמסביר על ע"ס הגנוזות, שהן שרש האורות.],

ומ"מ הן בחי' בלי גבול [שהן לא 'כח הגבול' אלא המלכות של החסד הנעלם, או המלכות של אוא"ס הבלי-גבול. שוב, לע"ס הגנוזות במאצילן יש גם שתי תכונות, מחד הן ע"ס, במדה וגבול, אבל לא שייכות למדה וגבול אלא לכח הבלי גבול, וזה החידוש של ההמשך. שוב, ע"ס הגנוזות במאצילן הן מה שכח הבלי-גבול משער בעצמו כל מה שעתיד להיות בכח – אורות פנימיים. במקום אחר קורה לזה המלכות של הבלי-גבול, שהיא כבר גבול, אבל היא של הבלי גבול – שתי תכונות הפכיות.]

וכמשנת"ל פט"ז [התחלת ההמשך, עיקר החידוש] דאין זה [ע"ס הגנוזות] כח הגבול שבא"ס כ"א מה שהא"ס הבל"ג שיער בעצמו להיות אור שבבחי' מדה וגבול דמשו"ז הוא בבחי' אור [שענינו גילוי, ולא שרש הכלים] כו' וכל אור הוא בבחי' א"ס כו' [אור הוא בעצם האין סוף, איך יודעים? בגימטריא – אור שוה אין סוף.], דהרי שרשי האורות הגם שיש בהם ע"ס הרי אינם במדרי' ניכרת כלל ובבחי' התאחדות ממש כו' וכמשנת"ל פי"ט [הכל מתחלת ההמשך] ובפרקים שאח"ז, וגם האורות כמו שהן באצי' ה"ה בבחי' א"ס להתפשטותן ["עשר ספירות בלימה שאין להן סוף" בלשון ספר יצירה, כנ"ל] כו' (ועמשנת"ל פקס"א), והיינו לפי שהקו [שהוא גם בתכונה זו, שמחבר בלי גבול וגבול] הוא מבחי' ת"ת הנעלם דענין הת"ת הוא בחי' ההתכללות כו', וע"כ יש בהקו בחי' ההתכללות וההתחברות דבחי' גבול ובלי גבול כו',

48.             "אז יבקע כשחר אורך"

ומפני שהוא הארה שבאה ע"י הצמצום בדרך דילוג אפשר להתקבל בעולמות ומ"מ הוא בבחי' א"ס כו' [כאן ממשיך את 'סוד הבקיעה' שנתבאר במאמרים הקודמים – שכאשר דבר עצמי צריך להתגלות במקום שלא שייך לו הוא צריך לבקוע.

הדוגמה שהוא הביא היא "חכמת אדם תאיר פניו", שהאור צריך לבקוע דרך עור הפנים, לא בערך בכלל, ובסוף יוצאת הארה מעטה, אבל הארה עם כח עצמי. כך הסביר במאמרים הקודמים על יתרון המעלה של אור הפנים ביחס לדבור, שהדבור מקבל רק מעצמיות ההתפשטות של מדות הנפש, אבל באור הפנים, וגם חוש הראיה, יש את גילוי העצמי ממש, הגם שהוא רק הארה.

זה סוד שם מה החדש, שבוקע מהעצם ממש – שם עב שבפנימיות א"ק – ולעומתו הדבור וגם השמיעה מקבלים רק משם סג, שלפעמים נקרא פנימיות א"ק, אבל ביחס לשם עב הוא חיצוניות א"ק. שם סג גם נקרא עצמיות, אבל רק עצמיות של התפשטות, לא עצמי ממש, וכאשר עצמי ממש רוצה להתגלות הוא מתגלה רק בדרך בקיעה. מה שיוצא בסוף הוא הארה, שאפשר לחשוב שהיא גארנישט – אבל יש בהארה הזו עצמי ממש.

מה הדוגמה הכי עליונה לכך? הקו. אם הוא היה מתגלה כפי שהוא לפני הצמצום הוא היה מבטל את כל החלל. צריך להתגלות רק כקו דק, הארה אפסית, אבל הוא בא מהמקום הכי עצמי שיכול להיות – יותר מהחסד הנעלם והגבורה הנעלמת, יותר מ"אל" ו"אלהים", "מי כמכה באלים הוי'". איך אני יודע שהוא יותר משניהם? כתוב בו "אז יבקע [אותיות יעקב] כשחר אורך" – שחר הוא גם שחרות, אבל הוא גם נץ החמה, "כיתרון האור מן החשך", מעלת תפלת שחרית. העולמות אינם כלי בשבילו כלל וכלל, ואם היה בא בהתגלות העולמות לא היו יכולים לקבל אותו.

התכל'ס של פעולת שרה היא שיהיו עולמות, שיהיו מקבלים, שיהיה עם. לא רוצים שהנכד שלה יבטל את כל מה שהיא עשתה. לכן הקו הזה חייב לצאת במדידה והגבלה לגמרי, רק כהארה, אבל הוא צריך לשאת בחובו את העצמות – כח עצמי לגמרי – דבר שמתבטא בנשיאת ההפכים שלו. היות שהוא בא בדרך דילוג, צמצום ובקיעה, הוא יכול להתגלות בעולמות, ומ"מ הוא בחינת א"ס.].

49.             "לאכללא שמאלא בימינא" ו"קו המדה"

[מהי נשיאת ההפכים של הקו?] וזהו מה שהקו כמו שבא בהתגלות עושה ב' פעולות הפכיות [שני ההפכים גלויים, כנ"ל], הא' אשר בכחו דוקא לאכללא שמאלא בימינא כו' [כפי שדובר לפני שבוע, על הכח להכליל את השכל באמונה בלי לבטל את השכל] שהוא בחי' ההתכללות והיחודים בכל האורות המסתעפים מן כתר דא"ק עד מל' דאצי' כו' [לעשות את כל ה"לאכללא שמאלא בימינא" בכל סדר ההשתלשלות לאחר הצמצום. יש מקום שכתוב ש"עולם חסד יבנה" היינו עולם האצילות, שבו "לאכללא שמאלא בימינא" – עד סופו הכל נכלל בימין. לעתיד, מכח עבודתנו עתה, כל ה"עולם חסד יבנה" (לשון עתיד), שהתיקון הזה ייעשה גם למטה מאצילות.],

וכמא' אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון כו', עד שע"י דוקא יוחלף האור בכלי שאינו שלו כמו אור החסד בכלי הגבו' כו' ["אחליפו דוכתייהו", בפרשה הראשונה של קריאת שמע יש שם מב, אור הגבורה בכלי החסד, ובפרשה השניה שם עב, אור החסד בכלי הגבורה. ומי פועל את ההתכללות? הקו. זה גם הכח של יעקב ש"שכל את ידיו" – יכול לשים יד שמאל על רגל ימין ויד ימין על רגל שמאל. זה ענינו של יעקב, וכפי שהוא אומר "ידעתי בני ידעתי" – שרשו בדעת.],

והב' שנק' בשם קו המדה דוקא למדוד כל האו"כ כו' [בדרך כלל בדרושי החסידות נקרא כח ההתחלקות וכח ההתכללות – חיצוניות הקו היא כח ההתחלקות שלו, קו המדה שמחלק, הכח שהוא יורש משרה אמנו, ופנימיות הקו היא היכולת שלו לאכללא שמאלא בימינא. כמו שהסברנו לפני שבוע, את "לאכללא שמאלא בימינא" הוא לא יורש רק מאברהם. אם היה אברהם אבינו לבד הוא "הלוך ונסוע הנגבה" – רק שואף לחסד, בלי להכליל שמאל בימין. הקו הוא לא רק ימין, אלא אמצע, וה"לאכללא שמאלא בימינא" היינו הימין של האמצע. החסד של הקו, פנימיות הקו, הוא "לאכללא שמאלא בימינא", והגבורה של הקו, חיצוניות הקו, היא כח ההתחלקות שלו – שהוא סרגל מודד, קו המדה.],

ונת"ל פכ"ח [רואים כאן שחוזר על כל יסודות ההמשך, כל המאמרים הראשונים.] שזהו מצד רושם הא"ס שבקו כו' [אין זה בחינת אותיות הרשימו, אחד הפירושים של יצחק הוא בחינת רשימו, אבל כאן לא מדבר על רשימו של האותיות – כח הגבול – אלא על רושם אחר. מושג אחר, שתיכף נסביר אותו לגבי "ותמת שרה" – ההבדל בין מיתת יהודי למיתת המלכים, "וימלך... וימת". עיקר הווארט ב"ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען".

50.             ז. סוד מיתת וקבורת שרה[15]

51.             "קרית ארבע היא חברון" – רושם האין-סוף שנותר בשרה

כבר נסביר: ההתחלה היא "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה" – דגש גדול על "חיי שרה". מהם חיי שרה? כל המשכת החיות, שבזכותה יש התחלקות, מדרגות שונות, עם. בזכותה יש "מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין" – עד סוף עולם האצילות, שעדיין יש בו בטול לאלקות. מה שיש חיות בכל האצילות, מכתר דא"ק עד מלכות דאצילות, נקרא "חיי שרה". יש בכך "מאה שנה", הכתר בכללות (כולל א"ק, הכתר הכללי של כל עולמות אבי"ע), "ועשרים שנה", חכמה ובינה, "ושבע שנים", המדות – כולל הכל.

אחרי שהיא ממשיכה את החיות בכל המדרגות של סדר ההשתלשלות, עד סוף האצילות, חייב להיות, לפי רצון ה', "ותמת[16] שרה". אבל זו לא מיתה כמו מיתת גוי, כלומר כמו מיתת המלכין קדמאין דמלכו ומתו. מה ההבדל? שגם כשהיא מתה נשאר אצלה רושם של האין סוף – הביטוי שהוא כותב כאן. לכן היא מתה בקרית ארבע. בסתם מיתה כל ארבעת היסודות נפרדים ומתפזרים ומתפוררים – חק האנטרופיה – אבל אצלה הכל נשאר מחובר, כמוסבר בזהר ובחסידות. היא מתה ב"קרית ארבע היא חברון" – כל ארבעת היסודות נותרו מחוברים – "בארץ כנען".

52.             "בארץ כנען" – הכנעה בעצם

מה הפירוש "בארץ כנען"? הפירוש העיקרי של כנען בכל מקום היא לשון הכנעה. יסוד גדול בתורת הנפש שיש שני סוגי הכנעה. יש בטול-ענוה-הכנעה-שפלות[17], אבל יש שני סוגי הכנעה. דברנו על גבוה ונמוך. "לא נכר שוע לפני דל" היינו מצב שהאהבה והבטול מוחקים את ההבדל בין הגבוה והנמוך. אבל שרה אמנו רוצה שיהיה גילוי – היא גם רוצה השפעה ושפע, אבל רוצה גילוי של סדר השתלשלות.

אם יש אחד למעלה ואחד למטה הטבע הוא שמי שמרגיש עצמו למטה נכנע למי שעליו. טבע ההשתלשלות שהתחתון נכנע לעליון, ובכך הוא גם נעשה כלי לקבל ממנו שפע. אם הוא לא נכנע הוא לא כלי, אם כן טוב שהוא נכנע. אבל זו לא ארץ כנען בה מתה שרה. זו ארץ כנען 'שמאלנית' – שמאל במובן של שכל. אם הנמוך נכנע לגבוה כי מרגיש עצמו נמוך ויש מעלי גבוה, וגם יש את הסברא הטובה שאם אני נכנע לגבוה גם אקבל ממנו שפע, זו לא הכנעה בעצם אלא הכנעה על פי טעם.

כאן אפשר להבין טוב מהו הביטוי 'בעצם' בכל החסידות. יש מדה שהיא לא בעצם, ובדרך כלל היא על פי טעם – יותר גבוה או פחות גבוה – אבל דבר שבעצם הוא בלי טעם בכלל, רק 'ככה'. הכנעה בעצם היא אחד שנכנע לכולם, לא מכיון שהם למעלה והוא למטה. דבר פשוט מאד. זו לא שפלות, לא ענוה ולא בטול. זה יסוד היסודות בתורת הנפש, שיש ארבעה דברים וצריך להבין כל אחד.

אם אני בטבע עצמי נכנע אליך, לא בגלל שאתה מעלי, בשום ענין שבעולם, לא בגלל שאם אני נכנע אליך אקבל מכך משהו, אלא רק שאני בעצם נכנע. יש טיפוס שהוא בעצם נכנע לכולם. זה טוב או לא טוב? אפשר לחשוב שזה לא טוב, אפילו מאד לא טוב. אפשר לחשוב שזה מאד טוב. כתוב בחסידות שזה מה ששרה מתה בארץ כנען – המות של שרה הוא להגיע להכנעה בעצם. כל פעם הסוד של ארץ כנען הוא משהו אחר, אבל כאן שכתוב "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" הכוונה ששרה אמנו הגיעה להכנעה בעצם[18].

53.             בטול האנטרופיה אצל צדיקים קבורים – השתמרות הגוף אחרי הפטירה

החידוש של "קרית ארבע היא חברון" הוא שהרושם של "חיי שרה" נותר כל כך חזק גם כאשר "ותמת", שהכל מחובר יחד, אין אנטרופיה. איך רואים זאת אצל צדיקים גדולים? תופעה ידועה, שאצל צדיק גדול הגוף לא נרקב. גם את הרבי הרש"ב הוציאו מהקבר אחרי כך וכך עשרות שנים – היה שלם בגופו. העובדה שאצל צדיק אמתי הגוף נשאר שלם נקראת "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" – הקיסטא דחיותא, רושם האין סוף, מאד חזק אצלו. כך ראוי להיות אצל כל יהודי, "ועמך כלם צדיקים".

54.             מעלת ההכנעה בעצם

מה החידוש של "בארץ כנען"? זו מדת ההכנעה בעצם. ההכנעה בעצם היא דבר טוב. מי שחושב שלא טוב – טועה. יכול להיות לא טוב, אם הוא נעבעך, אם מביא לעצבות ונעבעכקייט. אבל אחרי כל תפלת שמו"ע אומרים "ונפשי כעפר לכל תהיה". שפלות בעצם היא להרגיש עצמי שפל, ואילו הכנעה בעצם היא טבע שהאדם נכנע – תמיד מוכן לקבל. הכנעה אצלנו היא בהוד (שפלות במלכות, ענוה בבינה ובטול בחכמה). "בינה עד הוד אתפשטת" – מי שבהכנעה גם שומע מכולם. לא בגלל שהוא נמוך, אולי בגלל "איזה הוא חכם? הלומד מכל אדם". מי שמוכן ללמוד מכל אדם נקרא חכם, אבל איפה החכמה הזו? בהוד. זו הכנעה בנפש, "בארץ כנען".

55.             "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"

כתוב "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" ב-כ זעירא – למה קצת מעט בבכיה? כי היא לא מתה. להכריז עליה "יחי אדוננו" הוא לא רצה, אבל לבכות יותר מדי הוא גם לא רצה, כי היא לא מתה לגמרי. אדרבא. למה המיתה קרתה "בתוך בני חת"? כתוב שהם המלכין קדמאין, כולל הדר שהוא הנכונות שלהם להתברר. על ידי ששרה קבורה שם היא מבררת את בני חת – לכן היה צריך להיות מרצון. צריך לפגוע בעפרון בן צוחר[19].

כעת נאמר בקיצור, קצת באותיות פורחותיח. עפרון הוא יסוד העפר, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". עפרון הוא עפר קטן. "הכל היה מן העפר" – מלכות דא"ס שלפני הצמצום, "הכל שב אל העפר" – מלכות דאצילות. ביני וביני, בין העפר העליון והעפר התחתון, יש חיי שרה. אבל העפר העליון הוא למעלה מחיים בכלל.

בכלל, סוגיא עמוקה בחסידות – חושבים שעיקר עבודת ה' היא חיות. צריך להיות "'וחי בהם' ולא שימות בהם". אבל כתוב שמי שהוא בבטול בעצם – כמו הכנעה בעצם, לעומת הכנעה שלא בעצם – הוא למעלה מחיים. לא שבח וענין לומר שהוא חי. הדבר היחיד שדומה הוא שהוא מת, אבל הוא יותר גבוה מהחיים (וכרמוז בלשון חז"ל: "מה יעשה אדם ויחיה [בחיים נצחיים שלמעלה מחיי עוה"ז, דהיינו חיי כל השתלשלות העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין] ימית את עצמו"). בעבודת ה' קוראים למדרגה זו "לך דומיה תהלה". מות הוא דומם, אבל בית המקדש היה בנוי מהדומם.

הדומם העליון הוא העפר העליון, עליו כתוב "הכל היה מן העפר". מי שזוכר את מאמר החתונה של הרבי הקודם ושל הרבי – איך הוא מסתיים? "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", בכך החתן מסיים לפני שהולך לחתונה. העפר הוא ה"אשת חיל עטרת בעלה". הדומם העליון, שהוא למעלה מהחיים, נקרא "לך דומיה תהלה". הדומם התחתון הוא "ותמת שרה", המלכות דאצילות שיורדת לעולמות התחתונים – מקום קבורת המלכין קדמאין שכבר מתו. כדי לברר משהו צריך להדמות אליו. כדי לברר-להחיות את המתים יהודי צריך למות – מי? שרה אמנו. אבל המיתה שלהם היא אנטרופיה, פירוד, ואילו המיתה שלה היא "בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען".

56.             ח. הפטרת הפרשה – על יפי ומלכות

57.             לחמם את דוד – להחזיר את המלך אל העם

מה שנתבאר עד כה הוא סוד של דוד. הפטרת חיי שרה היא "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסֻהו בבגדים ולא יחם לו"[20]. איך מוסבר "ולא יחם לו" בחסידות[21]? יש לו בעיה, הוא מצונן? כתוב שדוד הגיע לבטול בעצם, "והמלך דוד זקן בא בימים", הוא למעלה מחיים וממילא למעלה מחום (חיים הם חום). רצו לחמם אותו בבגדים – עם אתהפכא של בגידות.

אחד המשלים היפים בחסידות, שיש חכם גדול שהחכמה שלו היא באין ערוך יותר מהתלמידים, וממילא בטבע שלו לא ברור שבכלל צריך להתעסק אתם – קשה לו. באים איזה תלמידים ומקשים לו איזה קלאץ-קשיא. הוא יכול לשתוק או להתעלם, אבל לפעמים שואלים אותו קושיא כי לא מבינים בכלל, והיא פשוט מרגיזה אותו – הוא מתעורר מהרוגז, ויורד מכל המדרגות שלו, מכל החכמה שלו, כדי לתרץ את הקלאץ-קשיא. אלה בגדים שמחממים.

יש שמלה-לבוש-בגד – שלש מדרגות. שמלה היינו "עוטה אור כשלמה" לפני השתלשלות, לבושים כל ההשתלשלות עד אצילות, והבגדים הם העולמות התחתונים, בגידות. איך הם מחממים את הגוף? כמו במשל, מחמם את הגוף כי מרגיז, וצריך לעשות אתהפכא על הבגדים. ניסו זאת אצל דוד המלך – פטנט יפה, חשוב – אבל לא עזר, כי הוא היה בבטול בעצם, שגם האתהפכא של הבגדים לא יכול לחמם אותו. אחד כזה באמת הולך להסתלק מהעולם.

מה הוא דוד המלך? רוצים שהוא יהיה מלך, עם ישראל צריך מלך, ומלך צריך לרדת אל העם, להתענין מה קורה. ברגע ש"והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" הוא מסולק, בבטול בעצם. צריך להביא משהו שיעורר אותו להיות שייך לחיים, להיות שייך למדינה ולהתעסק בטובת עם ישראל.

58.             יפי מעורר את המלכות

איזה פטנט מצאו? אבישג השונמית, "והנערה יפה עד מאד". חז"ל אומרים בגמרא, "אמר רבי חנינא בר פפא עדיין לא הגיעה לחצי יפיה של שרה". בשרה אמנו – על יפיה דברנו לפני שבועיים – כתוב "יפה מאד" ובאבישג "יפה עד מאד", עד ולא עד בכלל.

אחר כך כתוב "ואדֹניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלֹך... וגם הוא טוב תאר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום". מה הקשר? קודם יש ארבעה פסוקים על אבישג, איך מחממים את דוד המלך, ואחר כך לכאורה בלי שום קשר "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך", המקור בתנ"ך של "אנא אמלוך", המלכים שמתו.

הכל קשור לחיי שרה, וההפטרה קשורה לכך באופן מובהק ביותר. הפשט שההפטרה קשורה ל"ואברהם זקן בא בימים", והפסוק הראשון של ספר מלכים הוא "והמלך דוד זקן בא בימים". מה עוד הקשר? כתוב בחסידות שעיקר הקשר הוא שיפי מעורר את המלכות יותר מכל דבר שבעולם – קשור למה שדברנו לפני שבועיים. כדי לעורר את דוד לחיים היה צריך את היפי של אבישג[22].

59.             יפי מ"גבול ישראל"

כתוב "ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל". למה צריך לומר שמביאים אותה מ"גבול ישראל"? מה אכפת לי אם היא מלוס אנג'לס? לא מביאים אותה משם, צריך לחפש אותה ולהביא אותה מ"גבול ישראל". כתוב בחסידות שהדיוק הזה הוא דווקא. כדי שהמלך דוד יקום לתחיה, שירד מהמצב שלמעלה מהחיים-החום לתוך סדר ההשתלשלות, "חיי שרה", צריך להביא אחת יפה, אבל מ"גבול ישראל".

קודם כל, כתוב שזהו יפי של קדושה, של גבול ישראל (יפי של האבות והאמהות של האומה, שר"ת כולם נרמזו בשם ישראל כנודע), ודווקא מתוך ההגבלה (שדברנו עליה קודם), שהיפי הכי גדול שמצאו הוא רק חצי מיפיה של שרה אמנו, כן הצליחו – לתקופה מסוימת – להוריד את דוד המלך ולהחזירו לחיים. זו תחלת ספר מלכים. מה מוסר ההשכל של ספר מלכים? שיפי מעורר את המלכות.

60.             התדרדרות היפי – מרד אבשלום ומרד אדוניה

למה מיד אחרי זה כתוב "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך"? כתוב בהמשך, בפסוק הבא, "וגם הוא טוב תאר מאד". אצלו היה נרקסיזם, שהיפי של עצמו עורר אצלו את הדמיון שהוא זה שראוי למלוך, שהמלך צריך להיות הכי יפה, הכי טוב תאר. זה שקר או אמת? אצלו זה דמיון כוזב שצריך למלוך כי "גם הוא טוב תאר מאד". הוא ההמשך, ההתדרדות, של אבישג.

מה הוא בקש בהמשך? את אבישג (ש"המלך [דוד] לא ידעה"), ולכן שלמה הרג אותו. הוא בקש אותה דרך האמא, בת שבע, שמן הסתם מתקנאה בירך חברתה – הוא נצל זאת, ואז שלמה צוה להרוג אותו. ההמשך הוא "ואותו ילדה אחרי אבשלום". מה הקשר? האמא של אדוניה היא חגית והאמא של אבשלום היא מעכה! זו לא אותה אמא, אז מה הקשר? חגית ילדה את אדוניה לדוד אחרי שמעכה ילדה את אבשלום לדוד – למה אומרים זאת?

ההסבר הוא שאבשלום קנה את לב ישראל – חוץ מהתעמולה שעשה לעצמו – ביפי שלו. התנ"ך מתאר אותו "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום" – זה קנה את העם. גם הוא התנשא למלוך. הביטוי "מתנשא לאמר אני אמלוך" כתוב באדוניה, אבל גם אבשלום התנשא למלוך ועד שרדף את אביו והיה מוכן להורגו. מכח מה? מכח היפי שלו. בפרט מתואר שהיה יפה בשערו.

"ואותו ילדה אחרי אבשלום" בא לומר שגם הוא מלך – נסה ולא הצליח – מכח יפיו. פירוש מובהק, פשט כפתור ופרח. יש את היפי של שרה אמנו, חצי היפי של שרה אמנו שיש לאבישג השונמית, אך הוא עדיין יפי בגבול ישראל בקדושה[23], אחר כך יש את היפי של אבשלום ולמטה ממנו היפי של אדוניה – שניהם בקליפה, בכח המדמה[24]. יש להם יפי פיזי, אבל עליו כתוב "שקר החן והבל היפי". גם אצל איש יש "שקר החן והבל היפי".

מי הוא משיח? אמרנו בתחלת השנה ש-תשעג בגימטריא "רחש לבי דבר טוב". הפסוק הבא הוא "יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך" – נאמר על מלך המשיח.

61.             קשר הפרשה וההפטרה – סוד דוד וקבורת שרה

מי הוא "והמלך דוד"? למה הוא כאן בפרשת חיי שרה, חוץ מ"זקן בא בימים"? כתוב שדוד הוא ד-ו-ד – ד הוא דומם[25], "דלית ליה מגרמיה כלום". ה-ד הראשונה של דוד היא "הכל היה מן העפר" (עפר הוא גם כפולת דוד). ה-ד השניה היא "הכל שב אל העפר" – בר נפלא. ה-ו של דוד הוא "חיי שרה" (כל החיות, הבטול, של סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין דאצילות), גם הקו שנמשך, עליו מדברים כאן.

מיהו עפרון שצריך לקנות ממנו את מערת המכפלה? העפר התחתון, העפר הקטן, העפר של מלכות דאצילות שאם קונים אותו בכסף מלא אפשר לברר.

מהו כסף סתם ומהו כסף מלא? גם סוגיא עמוקה בחסידותיח. חוץ מ"ארבע מאות שקל עובר לסוחר" צריך לקנות ב"כסף מלא". כסף הוא כיסופין, אהבה. יש אהבה שבאה מתוך הבטול שבא מתוך ההתבוננות. כתוב בחסידות שאהבה שנולדה מתוך הבטול לה' שעל פי התבוננות באלקות היא סתם "כסף", 'כסף קטן'. מהו "כסף מלא"? אהבה שנולדה מבטול בעצם, כפי שהסברנו כעת שלכל דבר יש את ה'בעצם' שלו (בלי טעם) ויש את ה'סתם' שלו (לפי טעם).

צריך לקנות מעפרון את מערת המכפלה שלו – שם בן שלו, המלכות, בו המילוי משקף בדיוק את השרש הגלוי, כי הוא דומם ללא חיות (כך מסבירים את הסוד של שם בן, שהוא סוד מערת המכפלה). רק בדומם המילוי משקף את השרש, בלי לחדש כלום. בכל מדרגה שיש חיות נכרת שהמילוי מחודש לגבי השרש.

צריך לקנות את מערת המכפלה ושם לקבור את שרה – שהיא עדיין עם רושם האין סוף, עם הכנעה בעצם – והיא תברר את בני חת. כתוב בפרשה ח"פ "בני חת" – חת היינו יראה, פחד. הם המלכים קדמאין דמיתו, ומתו כי היתה להם יראה – פרנויה – בלי אהבה כנ"ל. תוצאת המיתה היא כל המציאות התחתונה, צריך לברר אותה, ושרה במיתתה מבררת. זה מה שאברהם בא "לספוד לשרה ולבכֹתה" בקטן, כל המשא ומתן עם בני חת ועפרון והקבורה, ואז "ואברהם זקן בא בימים".

62.             נעיצת סיום ההפטרה בתחלתה

נחזור להפטרה: למדנו שיפי מעורר מלכות. לפני שבועיים למדנו שיש אמת ויפי – איהו אמת ואיהי יפי – שעולה יחד ישראל. "יפיפית מבני אדם". איך ההפטרה מתחילה? "והמלך דוד זקן בא בימים וגו'". איך היא נגמרת? במשפט שהפך להיות הכי חשוב אצל חסידי חב"ד מ-ג' תמוז עד ביאת גואל צדק – "יחי אדֹני המלך דוד לעֹלם".

לפני שבוע ראינו תופעה יפהפיה לילדים, שני פסוקים אצל אברהם שבכל פסוק יש 5 מילים ו-22 אותיות ("ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" ו"והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"). יש תופעה דומה בהפטרה של חיי שרה שמתחיל "והמלך דוד זקן בא בימים" (לא פסוק שלם, אלא ההתחלה עד האתנחתא, בשלה נקבעה הפטרת חיי שרה, בין היתר, אבל הכי בולט), 5 מילים ו-חי אותיות. נגמר "יחי אדני המלך דוד לעלם" – 5 מילים ו-חי אותיות. התחלת וסוף ההפטרה אותו מבנה. כאן יש עוד מעלה, שאם מחברים את האותיות עולה יחד לו אותיות – אפשר לצייר כרבוע של 6 על 6.

63.             "יחי אדני המלך דוד לעֹלם"

נתבונן במלים האחרונות, המשפט הכי חשוב היום, בחב"ד ודאי: "יחי אדני המלך דוד לעלם", דוד מלך ישראל חי וקים. כתוב בתלמוד ירושלמי על משיח "אם מן החיים הוא דוד שמו, אם מן המתים הוא דוד שמו". לא משנה אם הוא חי או מת – אצל דוד זה לא משנה – קוראים לו דוד. סימן שהוא למעלה מהחיים והמות, למעלה מהשבירה והתיקון, הוא שייך לשם עב בעצם[26].

"דוד שמו" היינו "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, אפילו גלגל חמה". יש אצלו "חיי שרה" ו"ותמת שרה"[27] – כדי לברר את התחתונים ממש, שהעפר התחתון יחזור לעפר העליון שלמעלה מהחיות. העפר העליון נקרא גם "עצם עולם התענוג". הייתי חושב שתענוג הוא חיים, "כי עמך מקור חיים", מקור כל התענוגים, אבל כתוב שעצם התענוג הוא ב-ד העליונה של דוד, בעפר העליון, "הכל היה מן העפר", שלמעלה מהחיים. לשם צריכים לחזור כל שברי הכלים והניצוצות הקדושים שנפלו בשבירת הכלים של בני חת.

שוב, נתבונן ב"יחי אדני המלך דוד לעלם", "דוד מלך ישראל חי וקים" שלומדים מכאן: על פי פשט מכאן לומדים – וכך כתוב בדרושי החסידות על הפסוק – שגם על שלמה, שממשיך את דוד, נאמר "יחי אדני המלך דוד לעלם". שלמה המלך, וגם הבאים אחריו, עד משיח – שאם הוא חי הוא דוד ואם הוא מת הוא דוד – גם הוא "יחי אדני המלך דוד לעלם".

כמה שוה "יחי אדני המלך דוד לעלם"? 372, שבע. מי אמרה זאת? בת שבע. פסוק זה חותם את ההפטרת של פרשת חיי שרה, שתמיד נקראת בחדש חשון. מה המזל שלו? עקרב. עקרב בא בהסח הדעת, כמו משיח – הם חברים טובים (החוש של חדש חשון הוא חוש הריח, החוש של מלך המשיח עליו נאמר "והריחו ביראת הוי'". אפשר להריח שעקרב מתקרב, סוד עקבתא דמשיחא[28]). כאן העקרב הוא דוד. נוציא את המלה דוד מהמשפט, ואז יהיה "יחי אדני המלך... לעלם". עקרב הוא בעצם דוד ועוד "יחי אדני המלך... לעלם" שעולה משיח. עקרב הוא דוד-משיח, שדוד הוא המשיח – אם המשיח חי הוא דוד ואם הוא מת הוא דוד. סימן שלא יודעים אם המשיח חי או מת, אבל מה שיודעים בטוח – שקוראים לו דוד. זה סיום ההפטרה, "יחי אדני המלך דוד לעלם", דוד ועוד משיח.

64.             סיום הלימוד בפנים המאמר

רק נסיים כאן. איך הגענו לכל זה? שקשור לרושם האין סוף. כתוב במקום אחר בחסידות – כך מביא כאן – שיש בקו רושם האין סוף. כל הצמצום הוא חלל – חלל מת, כמו קבר, כך מפורש בקבלה. בחז"ל קבר נקרא גם רחם – מתוכו צריכים לידה חדשה. לכן בעמק המלך הצמצום הראשון קרה על רקע תהו קודם, שלא מוזכר בכלל בעץ חיים.

בכל אופן, יש צמצום ובתוכו יש קו. למה לקו יש את נשיאת ההפכים, שבפנימיות הוא מים-התכללות ובחיצוניות הוא אש-התחלקות (ושניהם בגלוי)? כי יש בו את רושם האין סוף, שהוא בדיוק "קרית ארבע היא חברון" שנותרת בשרה במיתתה, מיתת יהודי לעומת מיתת גוי להבדיל.].

ולפי הנ"ל [מה שכעת הסברנו] י"ל שזהו בהקו מצ"ע [ולא רק כי יש בו רושם של אין סוף] היינו מצד שרשו מבחי' ת"ת הנעלם [שהוא ממש המשך עצמי של תפארת הנעלם. זה ווארט חדש.] ומבחי' פנימיות ועצמיות א"ס [הכתר הנעלם] בחי' פנימית הכתר כו', דמשו"ז יש בו התכללות דב' הפכים דגבול ובל"ג ועושה שני פעולות הפכיות [של התכללות והתחלקות, "לאכללא שמאלא בימינא" ו"קו המדה"] כו',

וז"ע בקיעת הקו [גם כששרה מתה יש בכך בקיעה. מדברים על הסתלקות האור מן הגוף, אבל אצלה האור לא הסתלק לגמרי. אצל המלכים שמתו האורות הסתלקו לגמרי, אבל אצל יהודי האור לא מסתלק – הרושם נשאר חזק, "קרית ארבע היא חברון". בכל אופן, מה שיורד למטה הוא בדרך דילוג, צמצום, בקיעה (כל המלים האלה הן אותו דבר).] שבא ע"י התגבורת דוקא [כשיהודי מסתלק יש בכך התגברות של בקיעה לתוך העולמות התחתונים, ירידה לקבר.] דהיינו מבחי' ת"ת הנעלם שלמע' מהאור הקדום כו', ו[דווקא ]מפני שבא בדרך בקיעה דהיינו שבא בבחי' דילוג ה"ה מתקבל בעולמות להיות בהם בבחי' או"פ כו' [כדי לתקן ולהעלות את העולמות – "לתקן עולם במלכות שדי" – כרצונה של שרה.].

קיצור. וז"ע בקיעת הקו שבא בבחי' ירידה בעצם מהותו ע"י דילוג הצמצום, ולכן מתלבש בעולמות והוא ע"י תגבורת האור [תגבורת תפארת הנעלם], דהנה מה שחזר והאיר ה"ז אור שלמע' מהאור הקודם [האור הקודם הוא "אל" והאור שחוזר המאיר הוא "הוי'"], וזהו גולל אור [אל, חסד הנעלם] מפני חשך וחשך מפני אור [הוי', תפארת הנעלם] ב' בחי' אור, דהאור הקודם הוא מבחי' חסד הנעלם, והיינו הרצון בהגילוי שזהו בל"ג (והי' בגילוי גם בכח הגבול ובשרשי האורות [הגילוי מאיר גם על כח הגבול, אותיות הרשימו, וגם על שרשי האורות, ע"ס הגנוזות במאצילן, כ"אור העולה על כולנה".]).

והצמצום בחי' גבו' הנעלמה, והוא הרצון בהתגלות כח הגבול, והקו מבחי' ת"ת הנעלם, והכוונה בו חבור בל"ג וגבול שהוא מאור הא"ס ובא במדה וגבול [תרתי דסתרי], ולכן הוא בחי' קו המדה [כי במדה וגבול, ואף על פי כן] וכל התכללות והתאחדות ע"י הקו [מצד הבלי-גבול שבו], והוא מצד עצמו [ולא רק בגלל רושם הבלי גבול] להיות מבחי' ת"ת הנעלם שמגיע בפנימיות הכתר והו"ע שמן הטוב [בגימטריא "נצר חסד", המזל העליון. מזלא הוא כמו מזרא – שערה. לכן אמרנו שהקו הוא בחינת מזל, שערה אחת, שרש "נצר חסד" לשם נמשך שמן הטוב.].

65.             ט. "נאה לצדיקים ונאה לעולם" – ביאור באבות פ"ו מ"ח

66.             מעלת הנוי

נסיים במשנה מפרקי אבות שנוגעת לאחת הנקודות שאמרנו כעת, שמההפטרה לומדים את עיקר המוסר השכל של תחלת ספר מלכים. כמה שוה שם הספר, מלכים? 140, י"פ דוד. כלומר, כל המלכים נכללים בדוד – לדוד יש את כל עשר הספירות שלו, כל המלכים, הכל מתחיל "והמלך דוד". סיום ההפטרה הוא "יחי אדני המלך דוד לעלם" – זה כל ספר מלכים, הכל דוד.

הווארט היה שמההפטרה – מאבישג, מאדוניה, מאבשלום – לומדים שיפי ומלכות הולכים יחד, היפי מעורר את המלכות, גם לטוב וגם למוטב. פשיטא שהמלכות היא נוקבא בקבלה, ו"אין אשה אלא ליפי", רק שצריך להיות גם "אין אשה אלא לבנים" (תסתכלו איך מסביר בקדושת לוי על "ויאהבה"ח).

67.             ראשית ותכלית מעלות הצדיקים – נוי

יש שמנה לשונות של יפי בלשון הקדש – כוונת חנוכה אצלנו[29] – שאחת מהן היא נוי. בפרקי אבות פ"ו, "קנין תורה", כתוב "רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחאי אומר: הנוי והכח והעשר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם". בהמשך בא רבי שמעון בר מנסיא ואומר "אלה שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כלם נתקימו ברבי ובבניו". רבי הוא מבית דוד, הוא מלך, והוא ובניו זוכים בשמונה או בשבע מדות.

השאלה הראשונה היא כמובן לספור אותם – יש שם שמונה, ואחר כך כתוב "אלה שבע מדות וכו'". המדה הראשונה היא נוי. סימן שהדבר הכי חשוב בעולם, עבור רבי ובניו, כדי להיות מלך, הוא הנוי. לא רק שהנוי הוא הראשון – יש אנשים שחושבים שהכל תלוי בכסף, או בכח, או הכל כבוד, על כל אחד מהדברים כאן אפשר לומר שהוא העיקר – אלא שהסיום הוא "נאה לצדיקים ונאה לעולם".

יש מאמר של הרבי שמסביר – לא מביא את כולם, אלא רק מסביר בכלל – ש"נאה לצדיקים ונאה לעולם" הוא על דרך מה שכתוב שהעולם לא היה ראוי לזהב. למה יש זהב בעולם? ה' ברא את העולם רק עבור בית המקדש, אבל היות שכבר ברא אותו לבית המקדש כל העולם נהנים ויונקים ממנו. כך מסביר הרבי, הוא הוא לגבי כל מה שכתוב עליו "נאה לצדיקים ונאה לעולם" – שייך לעולם כי נברא לצדיקים – החל מהנוי. הדבר הראשון שנברא לצדיקים הוא יפי. העולם לא שייך ליפי, אבל היות שה' ברא את היפי עבור הצדיקים אז "נאה לצדיקים ונאה לעולם" – נעשה נאה לכולם. רואים שהכל מתחיל מנוי והכל נאה.

68.             פירושי כלילת שמונת הדברים ב"שבע מדות"

הקושיא הפשוטה היא למה כתוב שבע מדות כשיש שמונה? יש פירוש אחד שאומר שנוי כולל הכל, ולכן לא נמנה. אם כן, מה הן שבע המדות? מתחיל מהכח והעושר והכבוד וכו'. אבל הגר"א לא מסכים עם הפירוש הזה. הוא, כדרכו, אומר שיש פה שיבוש – שצריך להוציא מכאן את החכמה לגמרי. למה? יכול להיות צדיק בלי חכמה? כל השאר בקשיש, צ'ופרים, אבל חכמה היא לא צ'ופר – אם אין לך חכמה "אין עם הארץ חסיד", "אין בור ירא חטא". מתאים לגר"א.

קודם כל אמרנו שהכל הוא נוי. יש חכמה שהיא "נאה לצדיקים ונאה לעולם". ברור שלא צריך להוציא את החכמה. יש על פרק קנין תורה פירוש רש"י הקדוש. רש"י אומר שהפסוקים שהתנא מביא כדי להוכיח את כל הדברים האלה שנאים לצדיקים – ארבעה פסוקים, שבשלשה מהם מופיעה המלה זקנה. הוא אומר ששלש פעמים זקנה מיותרות, מספיק פעם אחת, ולפחות אחת מהן נתרץ "זקן – זה קנה חכמה". כלומר, רש"י מתרץ שזקנה וחכמה הן שני מיני זקנה, ולא שמוציא את המלה חכמה. צריך לגרוס כמו שכתוב, "והחכמה והזקנה" – הן אחת אחרי השניה בגרסא ("הנוי והכח והעשר והכבוד וחכמה והזקנה והשיבה והבנים").

יש עוד פירושים איך יוצאים מה'פלונטר' של שבע ושמונה. למשל, האחרון הוא בנים, ורבי שמעון בן מנסיא אומר בסוף ש"אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כלם נתקימו ברבי ובבניו" – יש כאן בדקות שמה שנאה לצדיק הוא שכל מה שיש לו יתקיים גם בבן שלו, אז מה שכתוב "בניו" הכוונה שכל שבעת הדברים הקודמים יתקיימו גם בבן, עד ש"יפה כח הבן מכח האב". לפי זה מה שכתוב בסוף הוא כלל. זה מאד מתקבל על הדעת, שגם הבנים קצת אחרת מכל הקודמים לו.

69.             התקדמות הצדיק עם השנים – "נאה לצדיקים ונאה לעולם"

לפי פירוש רש"י, שחכמה וזקנה הן בעצם שני סוגי זקנה, יש פה משהו מאד יפה: בסוף פרק ה' בפרקי אבות כתוב גיל על שלשה מהדברים האלה. שוב, כתוב "הנוי והכח והעשר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם". על מה כתוב גיל במשנת "בן חמש למקרא"? כח זקנה ושיבה. "בן שלשים לכח", "בן ששים לזקנה" ו"בן שבעים לשיבה". ממי לומדים ש"בן שלשים לכח"? מהלוים, שאז נכנסו לעבודה, לשאת את כלי המשכן. שיבה היינו שערות לבנות – מאד יפה, הכל "נאה לצדיקים".

אבל מה פנימיות הפשט (לא ממש פנימיות, אבל קצת יותר פשט), למה צריך לשנות כאן זקנה ושיבה? יש מפרשים שמסבירים שהייתי חושב שכאשר הצדיק מזדקן הוא מאבד כח, מאבד אנרגיה, לא יכול להעמיד תלמידים לרוב, ללכת על מלכות ישראל למשל – קצת נחלש. כשהוא היה צעיר יותר היה לו עקרון ושאיפות גדולות, תנועה וכו'. כשהוא מזדקן, מגיע לששים-שבעים, הוא נחלש ומתייאש מכך. מסבירים שלא כך – הצדיק האמתי, כמה שמתבגר ומזדקן, אדרבא, מוסיף כח בשאיפות ובאתגרים שלו. לכן "נאה לו" – כל אחד מהדברים האלה מוסיף בתנופה שלו.

זה פירוש מאד חשוב, שהתנופה והאתגר שלו – אם הוא זקן ואפילו בעל שיבה, זה מוסיף לו כח ואנרגיה וגם כח השפעה. לכאורה זה פשוט שמוסיף לו כח השפעה בעולם. אבל לא תמיד זה פשיטא, מי שירוץ לכנסת בגיל תשעים אין לו סיכוי רק בגלל שהוא מדי זקן. אבל כאן כתוב שאצל תלמיד חכם אמתי לא מפחית שום דבר כאשר מזדקן, אדרבה הוא תמיד מוסיף כח.

איך לפי זה נסביר למה בנים כתובים בסוף, אחרי שיבה? בנים הם התלמידים. אפשר לומר שעיקר הבנים, תלמידים שבאמת מיישמים את השאיפות שלו, הם בנים שלו אחרי שהוא בן 70. יש צעירים, החבר'ה הצעירים של בן שבעים הם משהו משהו – כל הקודמים הם... הבנים של גיל שבעים הם מה שקובע.

70.             אלו "שבע מדות" – מגיל עשרים עד גיל שמונים

נחזור טפה: אמרנו שכח מזוהה, קודם בפרקי אבות, עם גיל שלשים, זקנה עם גיל ששים ושיבה עם גיל שבעים. מה יש באמצע? עשר כבוד וחכמה. כמה חסר אחרי שלשים? רק שני גילאים – ארבעים וחמשים.

מה כתוב בפרקי אבות בגיל ארבעים? "בן ארבעים לבינה", אבל בינה אפשר לקשר לעושר, כי "בינה עד הוד אתפשטת" וכתוב שהון הוא בהוד. עושר הוא מקו שמאל, שראשיתו בבינה ומתפשט דרך הגבורה – שלחן מלכים – ומגיע עד ההוד, עד ההון.

כעת אני זקוק לפירוש רש"י, שמחדש לי שצריך להחשיב חכמה וזקנה יחד, כלומר שאחרי ארבעים יש חמשים. אחרי עושר במשנה בא כבוד. "בן חמשים לעצה" – עצה היינו שראוי להתייעץ בו. אחד שראוי להתייעץ בו – יועץ, יש לנו בית ספר ליעוץ – נעשה מכובד. אפשר לומר שקודם צריך להיות עושר – גם עושר בדעת, "אם אין דעת אין בינה" – וכשהוא נעשה "בן חמשים לעצה" הוא כבר מקבל כבוד (ידוע שביחס לחג"ת נו"ה שניהם שמאל, סוד "בשמאולה עשר וכבוד"). מדברים על קדושה, על החכם האמתי, הצדיק האמתי.

אחר כך חכמה וזקנה באים יחד לפי רש"י – זקן שקנה חכמה. אחר כך שיבה בגיל שבעים (שלפי המוסבר כאן כנגד החסד, בחינת אברהם שזכה לשיבה טובה; שיבה = אברהם אבינו).

מה חסר לנו? רק ההתחלה – נוי. נוי צריך להיות בגיל עשרים – ובכך פתחנו, קשור לפסוק הראשון של פרשת שבוע. "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – "בת ק' כבת כ' לחטא, בת כ' כבת ז' ליפי". החידוש של שרה הוא היפי שלה "בת כ'" (ויש גם גירסה "בת ק' כבת כ' ליפי", נמצא שגיל עשרים עולה לכאן ולכאן ליפי). כך בכל צדיק, עיקר היפה תאר, גם של גבר וגם של אשה כשרה (כשרה אמנו), היא בגיל עשרים – "בן עשרים לרדוף". כנראה שכדי לרדוף אחר פרנסה צריך להיות נאה (על מנת למצוא חן בעיני הבריות).

מה לגבי בנים בסוף? כבר "בן שמונים לגבורה". כך אמרנו קודם, שעיקר הגבורה היא בבנים שמולידים משבעים עד שמונים ואילך. אם כן, אפשר לפרש הכל על דרך גילאים: הנוי הוא גיל עשרים של שרה אמנו, כח גיל שלשים כמו שכתוב, עושר ארבעים לבינה, כבוד חמשים לעצה, החכמה והזקנה בגיל ששים, השיבה שבעים והבנים שמונים והלאה.

71.             היפי שבחכמת החיים

מה בספירות? פשוט מלמטה למעלה: הנוי הוא המלכות – עיקר מוסר ההשכל של ההפטרה, שהמלכות היא נוי. הכח הוא כח גברא – יסוד. עושר – הון של ההוד. כבוד – של הנצח. החכמה – של התפארת.

מהי החכמה כאן? למה הגר"א רוצה להוציא את החכמה? כי חייבים חכמה. בלי חכמה אתה בור ועם הארץ, כאן זה רק "נאה לצדיקים ונאה לעולם"?! כשמקבילים לספירות כן נחלק, החכמה כנגד התפארת, הזקנה הגבורה, השיבה החסד, ואז הבנים הם הדעת שלמעלה מהכל.

למה חכמה היא בתפארת? כי כתוב "מה שמו ומה שם בנו". החכמה כאן היא לא חכמת התורה – שהגר"א לא מבין מה היא עושה כאן – אלא חכמת החיים, "מה שם בנו". אפשר לומר שהחכמה כאן היא מה שהיום קוראים אינטליגנציה רגשית, החכמה שבתוך הלב, חכמת מדות, חכמת חיים. חכמה זו "נאה לצדיקים ונאה לעולם". חוץ מחכמת הצדיק הפשוטה, חכמת התורה, החידוש שיש משהו שמיפה אותו – חכמת החיים. לכן כל הדברים האלה מיפים את החכם, לקראת מה? לשם מה? לשם מלכות. לכן הכל נכלל בתוך נוי, שזו התחלת ההפטרה. בזכות זה "יחי אדני המלך דוד לעלם". לחיים לחיים.

72.             רמזי המשנה המשיחית

את הגימטריא לא אמרנו. אין להוציא את החכמה, גם בשביל הגימטריא: הנוי והכח והעשר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים = ד"פ משיח, ד"פ "יחי אדני המלך לעלם". אם מוסיפים "נאה לצדיקים ונאה לעולם אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כלם נתקימו ברבי ובבניו" עולה – עם הכולל – יג פעמים משיח. הכל משנה מובהקת של מלך המשיח, שצריך את כל ה"נאה" שיש בעולם.

אפשר לסיים גם בניגון של הרבי הרש"ב – ניגון רוסטוב. הוא הניגון שלפני המאמר, אבל כעת נעשה אותו אחרי.

שנזכה להיות ביחד עם הרבי הרש"ב.