י"ב כסלו ע"ג – כפר חב"ד

    שיעור שבועי פרשת "וישלח"

2.              א. "ויהי לי שור וחמור" – שור וחמור דקדושה לעומת שור וחמור דקליפה

3.               שור וחמור דקדושה – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

לחיים לחיים. בתחלת הפרשה יעקב שולח לעשו "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצות שמרתי" ואומר לו "ויהי לי שור וחמור". "שור" רומז ליוסף, "בכור שורו הדר לו", "וחמור" רומז למשיח בן דוד, "עני ורֹכב על חמור". הוא מבהיר לו שיש לו את שני המשיחים – משיח בן יוסף, השור, ומשיח בן דוד, החמור – וכעת שואל את עשו אם גם הוא מוכן לגאולה. מתברר שעשו לא מוכן לגאולה. על כך יש את השיחה המפורסמת של הרבי, שבדור שלנו עשו כבר מוכן, והכל תלוי בנו – שנביא את השור והחמור של הקדושה.

4.               שור וחמור דקליפה – זכר ונקבה דקליפה

כשם שיש שור וחמור של הקדושה, שני המשיחים, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". גם בפשט, כשאני אומר "שור וחמור" יותר משמע בצד השני מאשר בקדושה. האמירה שהם שני המשיחים היא החידוש. כתוב בחסידות[1] שהשור והחמור הם זוג. בקליפה הם הזכר של הקליפה, השור, והנוקבא של הקליפה, החמור.

אסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, זה איסור כלאים המחזק כחות הטומאה בעולם. צריך להפריד ביניהם, לחרוש בכל אחד בפני עצמו, אז שבסופו של דבר אפשר גם להפוך אותם למקבילים שלהם בקדושה – שור של קדושה וחמור של קדושה. השור של הקליפה הוא "שור נגח". בארבעה אבות נזיקין הראשון הוא השור – הוא עיקר המזיק בעולם.

החמור נושך – רבי עקיבא אמר שבתחלת חייו, לפני שלמד תורה, כשהיה עם הארץ, היה אומר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". שאלו התלמידים למה אתה אומר כחמור? למה לא ככלב? כלב נושך. רבי עקיבא אמר – התכוונתי דווקא חמור, כי כלב נושך ולא שובר עצמות, ואילו חמור נושך ושובר עצם. בחסידות מוסבר ששובר עצם הכוונה שמגיעה לעצמות הנפש של היהודי ושובר לו את העצם, ר"ל. כך אומר רבי עקיבא, שהייתי נושך את התלמיד-חכם כחמור. סימן שרבי עקיבא עצמו קשור לחמור.

5.               השור והחמור דקדושה – מיוסף הצדיק ומשה רבינו עד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

רבי עקיבא חוזר בתשובה, לומד תורה ונעשה גדול בישראל – עמוד התווך של תורה שבעל פה, כפי שמשה רבינו הוא עמוד התווך של התורה שבכתב – סימן שהוא החמור של הקדושה, קשור למשיח בן דוד. כתוב בחסידות שמשה רבינו עצמו, משה המקורי, הראשון, הוא חמור של הקדושה.

מי השור? אמרנו קודם שיוסף הוא השור. כאשר יוצאים ממצרים משה לוקח עמו את עצמות יוסף, כדי שבקדושה השור והחמור יהיו יחד. בכך שהוא לוקח את העצמות של יוסף – מוציא אותן מהקבר במצרים ומעלה אותן לארץ – הוא מפריד בין השור לבין החמור של הקליפה, המצרים ש"בשר חמורים בשרם".

כאשר יוסף זן ופרנס את המצרים, וגם מל אותם, הוא הניק יניקה מהקדושה לחמור. לכן כתוב שהחמור הזה התפרנס כל כך, דווקא מיוסף, שהיה לו כח לשעבד את בני ישראל רדו (לשון חרישה, בשור) שנים של גלות מצרים. לכן כאשר משה רבינו נותן מכות למצרים הוא צריך להוציא מהם את השור, את היניקה מיוסף הצדיק. חוץ מכך שהוא רוצה את יוסף איתו יחד, הוא רוצה קודם כל להפריד את יוסף ממצרים, להפריד את השור מהחמור – את השור של הקדושה מהחמור של הקליפה.

בכל אופן, הזוג של השור והחמור מגלה הרבה ענינים, עד כדי כך שמשיח בן דוד נקרא כאן – ב"ויהי לי שור וחמור" – חמור, כי הוא "עני ורכב על חמור". כלומר, התיקון האמתי של החמור הוא רק באחרית הימים, רק על ידי משיח בן דוד, שהוא עצמו נקרא חמור והוא גם רוכב על החמור. סימן שכל אלה שתקנו את החמור עד כה – לא תקנו אותו בשלמות. לא משה רבינו, לא "יששכר חמור גרם", ולא שאר החמורים הרבים של הקדושה. התקון השלם של הקדושה הוא רק לעתיד לבא, רק בדורנו, עכשיו, שעשו כבר מוכן, וצריך רק שאנחנו נבוא מוכנים אליו, עם השור ובעיקר עם החמור של הקדושה.

6.               שור וחמור – גבורה וחסד – יסוד דכורא ויסוד נוקבא

אמרנו שיש יחס אחד, שהשור הוא הזכר והחמור הנקבה. במקור דבר שמשמע הפוך, כתוב שהחמור הוא משרש החסדים ואילו השור הוא משרש הגבורה. הייתי חושב שהגבורה היא מקור המלכות, הנוקבא, שהרי "בנין המלכות מהגבורות", ואילו "זכר חסדו" – הייתי חושב שהזכר נבנה ונתקן מהחסדים. אבל כאן עובד הפוך – החמור, ששרשו דווקא בחסד, יורד לנוקבא.

כמו שכתוב על ההבדל בין האריה והשור שבמרכבה – האריה הוא חסד, אבל דווקא לכן נופל למטה יותר ונעשה חיה טמאה, ואילו השור מהשמאל נשאר חיה טהורה. כך כאן לגבי החמור – חמר בגימטריא רמח, קשור ל-אברהם, והוא חמר גלם (גלם עולה חכמה, שרש החסד), אבל כשהוא יורד הוא יורד עוד יותר. להבדיל, בקליפה, ה-רמח הופך להיות רחם, ולכן בסוף הוא נעשה בקליפה יסוד הנוקבא – הרחם של המלכות.

לעומתו השור, שכמו במרכבה, שרשו מהשמאל – יורד ומתבטא, כמו שנסביר יותר, בספירת היסוד של הזכר. כתוב שהיסוד של הזכר נוטה לשמאל. כמו בצירוף השמות יוסף-יצחק, כפי שתמיד מוסבר בחסידות שיוסף-היסוד מקבל מיצחק-הגבורה – היסוד של הזכר מקבל מהשור, ואילו היסוד של האשה-הנקבה מקבל מהחסד.

7.               גברים ונשים – חסדים וגבורות או גבורות וחסדים?

בכלל, ידוע שכולם שואלים כאשר מתחילים ללמוד פנימיות התורה, קבלה, למה כתוב שגבר הוא חסד ואשה גבורה? אנשים חושבים שבטבע העולם הפוך – נשים הן יותר רחמניות, בעלות חסד, טובות, ואילו גברים, כשמם כן הם, הם יותר גבורה, יותר קשים. כך מי שרחוק מהתורה מאד לא מבין ענין זה.

קשור לכך שכל המושגים ימין ושמאל – כמו בעולם החיצוני, הפוליטי למשל – לגמרי לא מובן האם הם תואמים את הימין והשמאל של התורה, של הקבלה. לא פשוט בכלל. כאן, לדוגמה, ראינו שהשור – הגבורה-הגבר – מתבטא דווקא בזכר, ואילו החסד – החמור – בא לידי ביטוי ביסוד הנוקבא. כאן מתאים לאיך שחושבים בדרך כלל – ששרש הנקבה בחסד ושרש הזכר בגבורה, בדין.

8.               החמור דקליפה בפרשה – חמור ושכם בנו

איפה יש בפרשה שלנו, חוץ מבפסוק הפותח "ויהי לי שור וחמור", עוד חמור? יש חמור שהוא נשיא החוי, אבא של שכם בן חמור – כשמו כן הוא, הוא חמור ממש. אם יש אחד שהוא חמור בתורה – בפרשת השבוע יש את החמור ב-ה הידיעה, האבא של שכם, המלך של החוי בשכם. הבן שלו, שכם, שאונס את דינה, מקבל את הכח שלו מחמור אביו – כך כתוב בקבלה. כלומר, הוא מקבל את כחו מיסוד הנוקבא דקליפה.

גם משהו לא כל כך מובן במבט ראשון. הייתי חושב שאונס הוא גבר, וכאן כתוב שבשרש, בנשמה, האונס הוא גם נקבה – אם כי הביטוי הביולוגי, הפיזי, שלו הוא גבר. השרש שלו ברוחניות, כח הנשמה שלו, הוא בחינת חמור – הוא יסוד נוקבא דקליפה, והוא אונס את דינה. אם כן, שוב, עיקר התיקון שלנו לקראת מלך המשיח הוא תיקון החמור.

9.               תיקון החמור – "עוד יוסף חי"

נאמר עוד רמז ידוע אצלנו, שאף על פי שיוסף הוא השור, כשיוסף נעלם מאביו כב שנים ופתאום מבשרים את אביו ש"עוד יוסף חי" – גם שם הישיבה שלנו – זה עולה בגימטריא חמור. כל הזמן הוא היה שור, אבל כשחושבים שהוא מת והנה הוא קם לתחיה – הוא עצמו הופך לחמור. כלומר, יש בו גופא יחוד שור וחמור. נשים לב ששור וחמור מתחרזים טוב יחד, כמו "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[2].

10.         שור וחמור – חמימות וקרירות

איך מסבירים בחסידות לעומק, קודם את הקליפות, ומתוכן נוכל להבין גם מהם השור והחמור בקדושה? אומרים ששור הוא תשוקה, תאוה, חמימות, ואילו חמור הוא קרירות. איך אני יודע שחמור הוא קרירות? כתוב ש"חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה" – לחמור תמיד קר. מהי הקליפה של קרירות? קרירות לכל דבר שבקדושה, שלא נוגע לו, 'לא מדבר אליו' כלום.

כמובן, אם אנחנו אומרים שהשור הוא חם והחמור קר, מיד אני יכול לפרש או בקדושה או בקליפה – יש חם בקדושה ויש גם קר בקדושה. קר בקדושה הוא קר לכל תענוגות בני אדם, כל הבלי העולם הזה, כל התאוות והדברים האסורים שיש בעולם. חמימות בקדושה היא חמימות לכל דבר קדוש, למצוות, לאהבת ישראל. לעומת זאת, מי שחם על תאוות רעות וקר לכל דבר שבקדושה – זה שור וחמור שבקליפה.

11.         קליפת החמור – אדישות לכל

אבל כתוב יותר עמוק, בפרט לגבי הקרירות של החמור: שוב, נדבר בתחלה על החמור של הקליפה. העיקר הוא לא שקר לתורה ומצוות. למה הוא קר לתורה ומצוות? למה שום דבר לא מדבר אליו? כתוב שקרירות הכוונה שאתה חי את החיים שלך מאה אחוז בסדר, כל העולם הזה בסדר. יהודי לא צריך להמצא טוב בתוך עלמא דין, עלמא דשקרא. אבל אם מישהו חי חיים טובים, הכל מסודר, הכל בסדר, וממילא לא אכפת לו משום דבר.

לא רק שלא אכפת לו, שהוא קר, לקדושה – במדה מסוימת הוא קר בכלל. לחמור הזה קר אפילו בתקופת תמוז, כשהכל חם ויש סבה להרגיש חום. לא כתוב שקר לו למשהו מסוים, אלא שקר לו בכלל. איך קוראים למדה הזו היום? אדישות. יש אחד שמתוך כך שהכל בשגרה, הכל בתלם, זורם לו – הוא ממילא אדיש לכל דבר. תשאל אותו – אתה מרגיש טוב? הכל בסדר? הוא יגיד כן – הכל בסדר.

יש אחד שכל פעם שאתה שואל אותו מה נשמע הוא אומר ברוך ה' – לפחות הוא אומר ברוך ה'. אבל יש אחד שלא אומר ברוך ה' אלא הכל בסדר, תמיד הכל בסדר, לא מזיז לו כלום. אם תשאל אותו מה אתה רוצה יענה שאינו רוצה כלום, הכל בסדר. מי שאצלו תמיד הכל בסדר – הוא החמור של הקליפה.

הייתי חושב שזו המדה הכי טובה, הכי טוב לו – נשמע למשל כמו התם של רבי נחמן, שתמיד הכי טוב. אבל יש משהו, מדה כזו, שאם העולם הזה הכי טוב כמו שהוא – ממילא אין לך שום ענין בשום דבר שחורג מהנורמות של העולם הזה. למה אתה קר לקדושה? כי אתה מוברג כל כך טוב בעולם הזה, שבאמת אתה אדיש לכל. אפילו לתאוות של העולם הזה אתה אדיש.

12.         "ויט שכמו לסבול" – "עול תורה" בחמור דקדושה ו"עול מלכות ועול דרך ארץ" בחמור דקליפה

כתוב יותר מזה, שהחמור בטבע שלו "ויט שכמו לסבול". זה הקשר בין שכם לחמור, מי כאן הרשע בספור שלנו? שכם בן חמור – יש לחמור שכם, שהוא נושא בעול. הטבע של החמור הוא שגם כאשר מעמיסים עליו משא כבד הוא מסכים – בסדר, תשים עלי עוד משהו. מישהו כבר מעמיס – אפשר להעמיס כמה שאתה רוצה, עד שאפול. יש אחד שסובל עול בטבע – זה חמור, שמקבל עול מצד הטבע.

איזה עול? מיהו החמור של הקדושה ומי החמור של הקליפה? אם העול שאתה מקבל – אָן התפעלות לגמרי, בטבעיות, שים עלי, אני הולך – הוא עול מלכות שמים, זהו חמור טוב. אבל אם מדובר ב"עול מלכות ועול מדרך ארץ" – המדינה בסדר, מה אתה רוצה? החברה בסדר, זה מה יש – ברגע שאדם מקבל בטבעיות, ושגם שהמדינה תעמיס עליו משא כבד, או שדרך הארץ של החברה יכבידו עליו, הוא לא מתלונן. הוא אזרח טוב. הוא למד אזרחות בבית ספר, התעצם עם האזרחות, וכעת הוא אזרח 'מאה אחוז'. כך מוסבר בחסידות מיהו חמור.

לדאבוננו רוב האנשים הם חמורים. האנשים הטובים, שחיים את החיים – הכל בסדר, מקבלים את כל מה שמעמיסים עליהם, החברה והמלכות-המדינה. מה שהמדינה גוזרת – בסדר, ככה זה, הכל עובר. כך כתוב, חלק – הכל עובר עליו. אם העול הוא עול דרך ארץ – זהו חמור של הקליפה.

כנגדו, אם העול הוא עול מלכות שמים – החמור הוא משיח בן דוד. כדי להתעצם עם החמור דקדושה צריך להיות עני, כמו שדוד אומר "כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי", לכן כתוב "הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור". כדי לתקן את החמור צריך להיות בשפלות בעצם. החמור הזה – שהוא יסוד הנוקבא, או של הקליפה או של הקדושה – הוא בטל בעצם. הוא בטול, הוא שפלות, "ויט שכמו לסבול" – סובל הכל, לא מתלונן.

13.         תיקון השור קל מתיקון החמור

אם הצלחנו קצת להמחיש זאת, אפשר להבין שזו קליפה קשה מאד. מאד קשה לתקן כזה דבר, חברה שלמה של עולם-גולם, שהולכים אחרי מה שאתה אומר להם, לא מתפעלים משום דבר, הכל בסדר, גם אין יותר מדי תאוות וגם מקבלים את העול שאתה שם עליהם בלי שום תלונה. איך מוציאים מישהו מאדישות קליפת החמור, שאפילו בתקופת תמוז קרירא ליה לגמרי? זו העבודה של משיח בן דוד.

לפי זה, משיח בן יוסף הוא משהו אחר לגמרי – מלחמת תשוקות, מלחמת תאוות. תאוה של קדושה – יש גם בקדושה תאוות, "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן" (גם לקב"ה, "צדיקו של עולם", יש תאוה טובה – "דירה בתחתונים"). מי שיש לו תאוה הוא שור, ויש מלחמת תאוות. אם אני יכול להוכיח שתאות הקדושה היא הרבה יותר געשמאק מכל התאוות הזרות שיש בעולם נצחתי, הפכתי אותך. זו יחסית עבודה קלה. אבל לתקן את החמור – זו עבודה הרבה יותר קשה, עבודה של משיח בן דוד, "עני ורכב על חמור". עד כאן הקדמה ראשונה.

14.       ב. "ותצא דינה" – ה׳יצאניות׳ בתנ"ך

15.         "כאמה כבתה" – "ותצא דינה" בהמשך ל"ותצא לאה"

נחזור לסיפור בפרשה: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ". אז ראה אותה שכם בן חמור וכו'. אחר כך כתוב "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב". קודם היא היתה "דינה בת לאה", כאשר "ותצא דינה בת לאה", וכאשר כתוב "ותדבק נפשו" היא כבר "דינה בת יעקב".

לגבי "דינה בת לאה" בתחלה חז"ל אומרים – ורש"י מביא בפשוטו של מקרא – "כאמה כבתה". על מי כתוב בפעם הראשונה בתורה "ותצא", שמישהי יצאה? רש"י רק מביא את הפסוק, ואנחנו מוסיפים שזו הפתיחה בתורה – לפי הכלל הגדול ש"הכל הולך אחר הפתיחה". בלאה כתוב "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכֹר שכרתיך בדודאי בני". היצאנית הראשונה בתורה היא לאה, וה"ותצא" השניה היא בתה דינה – "כאמה כבתה" – גם היא יצאנית.

"ותצא לאה" קשור לעניני זווג, עד כדי כך שיש תמיהה גדולה איך היא "תובעת בפה", אך הכל לשם שמים, בתכלית הקדושה. גם כאן יש משהו, לא-מודע, שדינה יוצאת "כאמא כבתה". במודע היא יוצאת "לראות בבנות הארץ" – תיכף נסביר מה הענין שלה בכך – אבל בלא-מודע היא גם יודעת שכל יציאה של בת היא לקראת זווג. אז נטפל אליה שכם בן חמור וקורה מה שקורה.

16.         ארבע פעמים "ותצא" בתורה – "ותצא אש"

האם יש עוד "ותצא" בכל התורה כולה? בחמשה חומשי תורה יש עוד פעמיים "ותצא", אצל נדב ואביהוא – "ותצא אש מלפני ה'". לפני שהביאו את האש הזרה שלהם כתוב "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל על המזבח וגו'", ואחר כך "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל אותם". אש היא תאוה, היא שור.

אם כן, יש ד"פ "ותצא" בחמשה חומשי תורה – "ותצא לאה", "ותצא דינה בת לאה" (לכן כתוב שהיא בת לאה), "ותצא אש", "ותצא אש". באיש ואשה יש שתי אש – אש באיש, עם י מפרידה, ואש באשה, בלי הפרדה. אם מקדשים את עצמם (במחשבה טהורה בשעת הזווג), "שכינה ביניהם" (ה-י של איש מצטרפת ל-ה של אשה ונעשה שם יה), האש היא אש קדש.

17.         "ותצא יעל"

שוב, יש "ותצא לאה", "ותצא דינה", "ותצא אש", "ותצא אש". בשאר ספרי הנ"ך, על איזה עוד נשים כתוב "ותצא"? שוב, הפרשה שלנו פותחת בענין, במלה זו, ולכן כנראה הכל קשור אליה. לפני כמה ימים דברנו על יעל אשת חבר הקיני. היא זוכה לפעמיים "ותצא".

אחרי דינה, האשה הבאה שיצאה וכתוב בה "ותצא" היא יעל. קודם כל כתוב "ותצא יעל לקראת סיסרא", ואז היא אומרת לו "סורה אדֹני סורה אלי אל תירא". שם יש "עברה לשמה" – העובדה שה"ותצא" הוא לשם זווג נמצאת על הגבול בין התת-מודע והמודע. אחר כך, כשהיא כבר הרגה את סיסרא, ברק בן אבינעם רודף אחריו ואז היא קוראת לברק. גם שם כתוב "ותצא יעל לקראתו", והיא אומרת לו שהאיש שהוא מחפש נמצא בבית, שוכב מת. אצל יעל יש שני עילויים, "ותצא יעל... ותצא יעל".

18.         "ותצא מיכל בת שאול"

באיזו עוד אשה בתנ"ך כתוב "ותצא"? יש "ותצא מיכל בת שאול". כשדוד המלך מעלה את ארון הקדש לירושלים, מפזז ומכרכר בכל עוז, כתוב "וישב דוד לברך את ביתו" – אחרי השמחה הגדולה הוא בא הביתה לברך את ביתו-אשתו. בא עם כל הרצון הטוב, ואיזה פנים הוא מקבל? לא כל כך שמים לב לתחלת הפסוק, "וישב דוד לברך את ביתו", עם כל הגעשמאק. ואז מה כתוב? כנראה לא מספיק להגיע הביתה, כי כבר "ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד", והיא אומרת "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים". היא מבזה אותו.

אמרנו שכל "ותצא" היינו זווג. כאן האשה יוצאת לקראת בעלה – הוא באמת רוצה זווג, הוא בא לברך את ביתו, וזה מה שהוא מקבל. כנראה שיש בכך גם איזה היפוך של יציאת אשה לקראת בעלה, לקראת הזווג האמתי שלה. הסברנו בהרבה שיעורים שלעתיד לבוא אצל מלך המשיח, ש"הוא דוד בעצמו", האשה העיקרית היא מיכל – מיכל בת שאול, שבגלל הסיפור הזה לא זכתה לילדים ממנו. עיקר התיקון של הסיפור הוא לעתיד. היא גם יוצאת לקראת זווגה עם דוד מלכא משיחא.

19.         "ותצא [נעמי] מן המקום אשר היתה שמה"

אז יש לנו ארבע נשים שכתוב בהן בפירוש "ותצא..." – לאה ("הכל הולך אחר הפתיחה", שהיא יוצאת להביא אותו אליה, שהוא לא ילך אל רחל), דינה, יעל, מיכל[3].

יש עוד "ותצא" – במגלת רות, ואנו יודעים שמדובר בנעמי. "ותצא מן המקום אשר היתה שמה", אחרי שהיא שכלה את בעלה ובניה, ואחרי ששמעה שה' פקד את ארץ ישראל, כתוב "ותצא" על נעמי. באותו פסוק לא כתוב "ותצא נעמי" אבל זו הכוונה שם, יצאה מהמקום עם שתי כלותיה – רות וערפה. אם נכלול גם אותה, אף על פי ששמה לא מפורש בפסוק (אבל זו הכוונה), יש לנו חמש נשים יוצאות (באותו לשון – "ותצא"). שם היא יוצאת ממקום רע, שדה מואב, לחזור ארצה, למקום טוב. לכן גם הפסוק מדגיש "ותצא מן המקום אשר היתה שמה" – מקום לא טוב, כעת היא יוצאת משם.

אצל רבקה אמנו כתוב "והנה רבקה יֹצאת" – גם יוצאת ממקום לא טוב, הניצוץ הקדוש יוצא מהקליפה. כאן נעמי יוצאת. היא יוצאת לקראת זווג? הרי אמרנו שכל "ותצא" לקראת סוג של זווג, וכאן היא לכאורה מתנצלת לכלותיה – הייתי רוצה להתחתן עוד היום ולהוליד שני יבמים לכם, אבל אין לי תקוה.

מה באמת מופיע בהמשך הסיפור? מה יש לה עמוק בלא-מודע שלה? שבעצם היא עתידה ליזום – בצורה הכי פעילה, בשלט-רחוק – את הזווג של בעז ורות, כידוע שיש כתיב וקרי במגלת רות. כל מה שרות עושה, כתוב במפורש כאילו נעמי עושה – היא שוכבת עם בעז, היא שוכבת למרגלותיו. היא ממש נמצאת שם (יש גם מלים שלמות שקרי ולא כתיב, כרמוז כבר בהעדר שמה של נעמי בפסוק זה – "ותצא מן המקום וגו'"). אם כן, כל היציאה שלה משדה מואב היא לשם הזווג שמוליד את מלך המשיח, כסיום מגלת רות "וישי הוליד את דוד".

20.         חמש ה'יצאניות'

אם כן, יש לנו חמש נשים שכתוב בהן "ותצא"[4]. ה"פ ותצא הוא מספר מאד חשוב – המשולש של שבעים (2485). מי הן הנשים? נעשה חשבון – רמז של הנשים היוצאות – לאה, דינה, יעל, מיכל, נעמי[5]. חמש הנשים שיוצאות עולות 485 – מזל שמתחלק ב-5, אפשר לדעת מה הערך הממוצע – ה"פ מהיטבאל, אשת עולם התיקון[6]! המספר הזה – ה"פ מהיטבאל, אשת עולם התיקון – עולה גם תהלים (שבו ה אותיות – ממוצע כל אות = מהיטבאל).

ידוע שסוד התיקון הכללי של רבי נחמן קשור למספר זה, שהוא עולה בגימטריא אל אלהים במילוי (אלף למד אלף למד הי יוד מם) – תקון הדעת (ממנה נמשכת טפת הזרע). לכן הוא אומר שהסגולה היא לומר תהלים, שהם תיקון הברית (תיקון הדעת[7]). אפשר ללמוד שתהלים הם תקון הברית, תקון היציאות האלה.

גם אפשר ללמוד שכל אשה שרוצה ללכת בדרך הנשים הצדקניות הללו – שלפני שיוצאת שתאמר פרק תהלים, תכוון את כל הכוונות. כל זה ווארט בפני עצמו על המלה שפותחת את הסיפור, "ותצא[8] [דינה בת לאה]".

21.       ג. גילוי ה"לבדו" במעשה דינה

22.         "לבדו" – מדרגת יעקב

נשים לב לעוד תופעה מאד יפה בפתיחת הפרשה: "ותצא דינה בת לאה" ר"ת לבדו למפרע – מלה מאד חשובה בחסידות, שצריך להבין מה היא עושה כאן. בתניא פל"ה מביא אדה"ז בשם המגיד שאחד האמת מתגלה דווקא בחכמה, ואחד האמת היינו מה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו".

כמה פעמים כתוב בתורה "לבדו"? המלה לבדו מופיעה כאן רק ברמז, אבל היא קשורה מאד לפרשת השבוע, פרשת וישלח. קודם כתוב בפרשה פעמיים "לבדו" – כתוב שיעקב שלח את המנחה "עדר עדר לבדו", ועוד יותר, כאשר הוא עבר את מעבר יבק ופגש את השר של עשו שנאבק אתו כתוב "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר [שרומז לגאולה האמתית והשלמה]". אז הוא מתחיל לקבל ממלאך זה את השם העצמי שלו, ישראל, שבהמשך הפרשה (לאחר המעשה של דינה והנקמה של שמעון ולוי, ובזכות זה) הקב"ה מאשר ומחזק. הכל המשך של "ויותר יעקב לבדו".

איפה יש קודם "לבדו"? בפרשה הקודמת, בספור המקלות, העקודים הנקודים והברודים – כתוב "וישת לו עדרים לבדו". "וישת לו עדרים לבדו" שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש כאן ג"פ "לבדו" אצל יעקב, ובאמת כתוב בחסידות שמדרגת יעקב היא "לבדו". "לבדו" הוא כמו "מיוחד".

ה' הוא "אחד יחיד ומיוחד" – אחד היינו "אחד היה אברהם", ביצחק נאמר "קח נא את בנך את יחידך", ויעקב הוא ה"מיוחד" (שעל כן הוא הבחיר שבאבות). יש כמה פירושים בחסידות (על פי חז"ל) ל"הוי' אחד", והפירוש הכי גבוה הוא "אין כיוצא בו" – "הוא לבדו הוא ואין זולתו". זו המדרגה של "מיוחד" של יעקב[9]. לא בכדי שבכך מתחילה הפרשה, בר"ת, לפי הסדר למפרע – מקיף דאור חוזר, עולה מהסוף להתחלה.

23.         תיקון "לא טוב היות האדם לבדו"

אם כן, אמרנו שרק אצל יעקב, בשתי הפרשות הסמוכות, ויצא וישלח, יש ג"פ "לבדו" – "בתלת זימני הוי חזקה". אבל מה ה"לבדו" הראשון בתורה? קשור לזווג – "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". כמה שוה "עזר כנגדו"? שכם. שכם הוא "עזר כנגדו" וגם "חלק אלוה ממעל".

מתחיל להתרקם כאן מרקם, לפחות על פי רמז. יש "ותצא דינה בת לאה", ר"ת לבדו, ויש שכם (המופיע בפסוק השני: "וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ וגו'") שעולה "עזר כנגדו" – הוא ה"עזר כנגדו" בלעו"ז. אמרנו שהוא יסוד הנוקבא דקליפה. מי השכם של הקדושה? אחד שיכול לסבול.

מי באמת "עזר כנגדו" בפשט הכי פשוט? אשה מסורה לבעלה ולביתה. "אעשה לו" – "לו" היינו מסירות – שכמה שמעמיסים עליה טפול בילדים, ובילד הגדול שלה שהוא הבעל שלה, הרבה-הרבה מעמסה של טפולים, והיא נושאת עול בטבעיות, לא מתלוננת, שמחה בחלקה. שוב, זה השכם של הקדושה[10].

אם כן, הפעם הראשונה בה כתוב "לבדו" היא "לבדו" שלא רוצים אותו, "לא טוב היות האדם לבדו" – מצב לא רצוי. כדי למנוע את המצב הבלתי רצוי של "לא טוב היות האדם לבדו" אומרים "אעשה לו עזר כנגדו" – הפתרון הוא שכם. תופעה זו היא גם לפי הכלל הגדול אצלנו, שההופעה הראשונה באה בשלילה.

מי באבות הכי דומה לאדם הראשון, עליו נאמר "לא טוב היות האדם לבדו"? יעקב, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". אין "לבדו" אצל אברהם או אצל יצחק, ואז חוזר שלש פעמים אצל יעקב (לפני הסיפור של "ותצא דינה בת לאה"). כשכתוב "וישת לו עדרים לבדו" הכוונה ליעקב לבדו, ואילו ב"עדר עדר לבדו" הכוונה שכל עדר לבדו. הכי עצמי – שוב מדובר ביעקב – הוא "ויותר יעקב לבדו", ואז "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (קליפת עשו לא סובלת את ה"לבדו" של יעקב ונאבקת עמו, אך בסוף ה"לבדו" של יעקב מנצח, ואז הוא זוכה לשם העצם שלו, שם העצמה שלו, ישראל).

24.         "בלתי להוי' לבדו"

איזה עוד "לבדו" יש בתורה? בחמשה חומשי תורה יש יב "לבדו" (ובנ"ך יש עוד כה "לבדו", והסימן: זה בתורה, נבואת משה רבינו, ו-כה בנ"ך, נבואת שאר הנביאים. זה כה סוד יחידה, תיקון הבל. בתורה הגופא יב ה"לבדו" מתחלקים בסוד זה: ז בבראשית ו-ה בשאר החומשים): אמרנו את ארבעת הראשונים –אחד אצל אדם הראשון ושלשה אצל יעקב, שנים מהם אצלנו בפרשה, לפני "ותצא דינה בת לאה".

אחרי כך יש עוד ח"פ "לבדו" בחמשה חומשי תורה. אחד המיוחד ביניהם, ה"לבדו" שב"לבדו", הוא "זבח לאלהים יחרם [קשור לחמור] בלתי להוי' לבדו". אדמו"ר הזקן מביא בתניא את הביטוי "הוא לבדו הוא ואין זולתו", שכמובן אינו פסוק בתורה, בתנ"ך. מה ה"לבדו" הכי חזק בתורה, בתנ"ך? "בלתי להוי' לבדו"[11].

25.         שרש מעשה דינה ב"לבדו" – המדרגה הגבוהה ביותר

אמרנו שיש "אחד יחיד ומיוחד". בקונטרס ההתבוננות – שנקרא שער היחוד – של אדמו"ר האמצעי הוא מסביר שיש שלש מדרגות לפני הצמצום, יחיד-אחד-קדמון. אחרי הצמצום הראשון יש גם בכללות שלש מדרגות – א"ק-אצילות-בי"ע. אצל רבי הלל, רבי אייזיק, אדמו"ר האמצעי – כולם – יש הקבלה, ש"כל מה שיש ביבשה [אחרי הצמצום, א"ק-אצילות-בי"ע] יש בים [לפני הצמצום, יחיד-אחד-קדמון]".

אף על פי שאמרנו ש"יחיד" הוא בחינת יצחק, כתוב בחסידות ש"יחיד" לפני הצמצום וא"ק לאחריו – מקבילים – הם נקראים "לבדו"[12]. כך רבי אייזיק מסביר באריכות, שהמלה "לבדו" הולכת על הדרגה הכי גבוהה – או לפני הצמצום או לאחר הצמצום. אחרי הצמצום א"ק הוא "לבדו" – יש שם רק אורות, בלי הכלים. לפני הצמצום "לבדו" הוא רק "יחיד" (העלם העצמי של אור בעצמות המאור) – לא "אחד" ולא "קדמון".

אם כן, יש כאן פליאה – משהו בספור של דינה בת לאה רומז, בצורה הכי פשוטה, שיש כאן המשכה או התגלות או תכנון מה"לבדו" בעצמו. מי מתכנן כאן? ה"לבדו". כל האונס הזה, מעשה איום ונורא – מי עושה אותו? "לבדו" עושה. "הוא לבדו הוא ואין זולתו" ("זולתו", לשון זילותא, רומז לשכם בן חמור החוי), "זבח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו".

כמה שוה רק המלה לבד? לאה. כמה עולה י"פ לבדו? 420 – יעקב רחל (י"פ לבד עולה שכם). יש פה רמז גם ללאה בפני עצמה וגם ליעקב ורחל יחד. וכנ"ל, המלה "לבדו" קשורה ליעקב – כנראה לא רק יעקב, אלא יעקב רחל ולאה. כאן בפרט ה"לבדו" קשור במיוחד למה שקורה עם "דינה בת לאה"[13].

26.       ד. מעשה דינה – בירורי "נורא עלילה על בני אדם"[14]

27.         מקור האונס-האסון – "נורא עלילה על בני אדם"

נסיים רק את המהלך הזה: מה זאת אומרת שדווקא הסיפור הזה, יותר מכל סיפור אחר בתורה, הוא גילוי של "לבדו", של "הוא לבדו הוא ואין זולתו"? כתוב בחסידות שעל מעשה האונס של דינה נאמר "נורא עלילה על בני אדם".

ה"נורא עלילה על בני אדם" מתחיל – מופיע בפעם הראשונה בעולם – בגן עדן מקדם. כתוב בזהר הקדוש שברגע שהקב"ה אמר לאדם הראשון "ביום אכלך ממנו מות תמות" – אדם מוכרח לאכול מהעץ ולמות, "נורא עלילה על בני אדם". איי, יש בחירה חפשית בעולם? קושיא. "נורא עלילה על בני אדם". "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" – גם "נורא עלילה על בני אדם".

אבל בספור של דינה כתוב דבר שהוא משהו עיקרי, יסודי ביותר בתורה, בענין של "נורא עלילה על בני אדם". מה דינה אשמה? למה בת נאנסה? מה זה יכול להיות? ה' הוא טוב, למה הוא עושה ככה?! אפשר לומר זאת על כל אסון שקורה, ר"ל, אבל אסון האונס – אסון אותיות אונס – מרגש רגש שלילי ומקומם אולי יותר מכל דבר אחר. מה פתאום שיכול לבוא השכם הזה, החמור הזה, ולאנוס את דינה בת לאה?! "נורא עלילה על בני אדם".

28.         שלש מדרגות של בירורים

מה ההסבר? בכל אופן צריך משהו להסביר, לא רק להסתפק במלים "נורא עלילה על בני אדם" (ס"ת אלהים – אלהים שגבוה משם הוי', עליו למדנו לפני כמה ימים בפסוק "והיה הוי' לי לאלהים", אלקים ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו").

כתוב שה' שם אותנו בעולם הזה לברר בירורים. כאשר תגמר עבודת הבירורים – שהרבי אומר שהיא כבר נגמרה, כמו שאומר שעשו מוכן, ובעצם היינו הך – יכול להתקיים "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" והתגלות מלך המשיח, הגאולה האמתית והשלמה ובנין בית המקדש השלישי והנצחי לעולם ועד. אבל בינתים, בעלמא דין, בעלמא דשקרא – כולו עבודת הבירורים. גם הסברנו לפני שבוע-שבועיים שעיקר מי שמודע לענין הבירורים וחייו מוקדשים לעבודת הבירורים הוא יעקב אבינו. יעקב הוא-הוא י-עקב, ענין עבודת הבירורים – זו המהות של יעקב אבינו.

כתוב כזה דבר, שקשה לומר אותו ולהתבונן בו, שיש בירורים שאדם יוזם והוא משתלט על המצב – תוך כדי שהוא מברר את הבירורים שלו – ויש בירורים שאדם לא יוזם אותם, כמו "מהוי' מצעדי גבר כוננו". כתוב בדרך כלל שמי שיוזם את הבירורים שלו הוא צדיק, ומי שה' לוקח אותו בהשגחה פרטית לאיזה מקום – שם יש לך בירורים, וכשאתה מגיע לאותו מקום או שאתה מכיר מה הבירורים או שאינך מכיר, אבל אתה אומר ברכה או פסוק תהלים וממילא הניצוצות משתחררים ועולים, נפדים ונגאלים (כמו שכתוב בשם הבעל שם טוב) – זו עוד מדרגה.

אבל יש בירורים שכדי לברר אותם – דבר שקשה לומר אותו, אבל כתוב בפרשתנו על הסיפור של דינה – האדם צריך לפול בחטא או בטומאה. כדי לברר בירורים האדם צריך לפול לתוך ההיפך של הקדושה. על בירורים כאלה, שבשביל לברר אותם האדם צריך לפול לתוך ההפך, נאמר "נורא עלילה על בני אדם". זה הפשט, הפירוש של המשפט "נורא עלילה על בני אדם".

29.         יציאת דינה לראות בבנות הארץ – כח הדין לפעול בטול בתחתונים

למה מביאים זאת על הסיפור של דינה, שהוא הסוד הכי עמוק בפרשה? למה היא יצאה? מה הכוונה "לראות בבנות הארץ"? "בנות הארץ" הן הכלים של העולמות התחתונים בי"ע. דינה היא המלכות דאצילות. בכלל, מי היא דינה בת לאה? לאה היא ה עילאה של שם הוי', בינה דאצילות, ורחל ה תתאה. מי היא דינה? היא בת לאה – "אמא עילאה מקננא בכורסיא" – היא הכח שבא מ-ה עילאה לצאת מתחום עולם האצילות לתוך העולמות התחתונים בי"ע ושם להאיר את הכלים הנפולים והשבורים של בי"ע, לתקן את המציאות, לברר את המציאות התחתונה. שוב, היא המלכות דאצילות, שמקבלת בעצם כח מהמקור – מהבינה ש"מינה דינין מתערין", מה שמתעורר מהדינא קשיא של לאה אמנו.

לפני כמה שבועות דברנו על זווג יצחק ורבקה, שכתוב שיצחק הוא דינא קשיא ורבקה דינא רפיא. ביחס לנשות יעקב כתוב שלאה היא דינא קשיא ורחל דינא רפיא, ודינה בת לאה היא דינא קשיא שיוצאת מהמלכות – קודם נמצאת בתוך מלכות דאצילות, אבל שרשה באמא, ויוצאת למטה בעולמות התחתונים לברר את המציאות שם עם הארת דינא קשיא. מהי הארת דינא קשיא? כח אדיר לפעול הרגשת בטול בתחתונים. אבל לא עולה בידיה של דינה.

30.         נפילת דינה בידי שכם בן חמור לצורך בירור ניצוץ קדוש

היא יוצאת "לראות" – להמשיך אור של בטול – "בבנות הארץ", אבל פתאום שכם רואה אותה ואונס אותה, לוקח אותה ואונס אותה. הוא גם מנסה לדבר על לבה, אבל בעיקר "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב". שאלנו למה קודם כתוב "בת לאה" וכאן "בת יעקב" – שני פסוקים קרובים.

התפקיד של דינה כאשר יוצאת למקום רחוק הוא לא רק לברר את בנות הארץ, כפי שהיה בראש שלה, אלא היא צריכה – "מהוי' מצעדי גבר כוננו" – לברר את הניצוץ שנמצא בתוך שכם בן חמור. כדי לברר את הניצוץ הזה היא צריכה לפול בידיו, שהוא יאנוס אותה, רחמנא ליצלן. שוב, זה "נורא עלילה על בני אדם".

אסור, כמובן, באיסור החמור ביותר – לחשוב על כך מראש, ליזום כזה דבר. יזמה כזו היא כמו שהיו גם משיחי שקר (שנדבקו בקליפת החמור של הטומאה) שיזמו כאלה דברים – זה אסור באיסור הכי חמור[15]. אבל אם זה קורה – זה קורה מלמעלה, כדי לעשות פה איזה בירור.

איזה ניצוץ קדוש יש בתוך שכם בן חמור, ששוב, הוא החמור של הקליפה? האריז"ל אומר שלניצוץ שיש בתוכו קוראים רבי חנינא בן תרדיון, ר"ת רחבת, כרמוז בפסוק "והארץ רחבת ידים" בפרשה. יש במקום הזה, בתוך שכם בן חמור, ניצוץ מאד קדוש – צריך לשחרר אותו. יש תופעה, מבהילה את הרעיון, שכדי לעשות איזה בירור – בפרט בירור משיחי – אז בלא יודעין לגמרי, בעל-מודע שבעל-מודע, אי אפשר לברר את הבירור אם לא שהאדם יפול אל ההיפך (בסוד "איפכא מסתברא", כמבואר במ"א).

31.         נסתימה עבודת הבירורים המתוכננת

הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים. אם יש שלשה סוגי בירורים שאמרנו כעת – בירורים במודע (שאתה אוכל משהו כדי לברר את הניצוץ, "בכל דרכיך דעהו"), בירורים לא במודע אבל גם אינם נפילה ("מהוי' מצעדי גבר כוננו", אתה נוסע לחוץ לארץ לשם פרנסה, לא יודע מה בדיוק אתה עושה שם, על המטוס, במקום שאתה נוסע אליו, אבל כל הזמן ה' איתך ומכוון-מנווט אותך כדי לברר בירורים באותו מקום), בירורים שיכולים להעשות רק על ידי נפילה לתוך חטא, ר"ל.

אם הרבי אומר כזה משפט, "נסתיימה עבודת הבירורים", הייתי רוצה שקודם כל יגמרו בירורים כאלה. אחר כך נלך אחורנית. אבל זה לא נכון, למרבית הפלא – בדיוק הפוך. אם הרבי אומר שתדע שנסתיימה עבודת הבירורים, מה הוא אומר? שהגיע הזמן שאתה כבר תתעסק במשהו אחר. תתעסק בעבודת היחודים. מה שאומר לי שלא צריך יותר לחשוב, לכוון את העבודה שלי, לעבודת הבירורים.

מספיק אלפי שנים חשבתי שאני הולך לברר את האוכל. היו צדיקים גדולים שהיתה להם עבודה באכילה – האפטער רב, השפת אמת, ועוד כמה צדיקים גדולים מאד שעיקר העבודה שלהם היתה לאכול הרבה, כי יש באכילה בירורים. הרבי אומר שהעבודה הזו נגמרה. עבודת הבירורים שאתה חושב ומתכנן אותה – נגמרה. תחשוב על משהו אחר, תעשה משהו אחר בחיים.

אפשר לומר עוד קצת, שגם מצד ה', בדרך "מהוי' מצעדי גבר כוננו", נסתיימה עבודת הבירורים, וגם הבירורים של נסיעה לחוץ לארץ נסתיימו. לפני כמה ימים קראנו בלוח "היום יום" על ההבדל בין הבעל שם טוב שהיה צריך לנסוע לשם השליחות שלו, ואילו המגיד היה חולה על רגליו, בהשגחה פרטית לא יכול היה לנסוע, והכל בא אליו. גם כן, "נסתיימה עבודת הבירורים" – לא צריכים לנסוע יותר לחוץ לארץ. מה נשאר? לחיים לחיים.

ננגן עוד כמה ניגונים.

32.         לימוד זכות והבטחת שיקום לכל מי שנפל

אמרנו ש"נורא עלילה על בני אדם" בא מ"הוא לבדו הוא ואין זולתו", "זבח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו". לכן הפרשה מתחילה ברמז של "לבדו". במשך השנים יש לנו הרבה פירושים ל"נסתיימה עבודת הבירורים" ומה כן העבודה, וכעת הוספנו ביאור חדש – שבעצם לא צריך, חס ושלום, לפול בגדול.

הגם שיש מקרים שבהם "נורא עלילה על בני אדם", נפילות בגדול כמו האונס של דינה, וגם אומרים בהם שיש סבה ויש תכלית, הכל טוב אמתי ונצחי של כל מי שקשור למעשה. זאת אומרת שיש כאן גם לימוד זכות מאד גדול, והבטחה מאד חזקה, ש"לא ידח ממנו נדח". כולם, כל מי שיש לו איזה חבר, קרוב-משפחה וכו', שנפל במשהו – לפי מה שדברנו, יש פה תיקון גדול.

אפשר לחשוב שהכל בחירה חפשית שלו, הכל הוא אשם, אבל כעת יש לנו לימוד זכות מאד גדול. כל יהודי שנמצא, אפילו בשאול תחתית, אולי – וכנראה שודאי – יש כאן סיפור של "נורא עלילה על בני אדם". בשביל איזה בירור משיחי מאד גדול זה מה שהוא צריך לעבור, אבל "לא ידח ממנו נדח". כמו דינה, שאפשר לשקם אותה – להוציא אותה משם, "הכזונה יעשה את אחותנו?!".

היא לא היתה זונה. יש דיוק בחסידות שהיא "כזונה" ולא "הזונה יעשה את אחותנו" – לא שאם לא יהרגו את אנשי שכם והיא תשאר שם היא תהיה זונה, אלא רק למראית עין, "כזונה", ובשביל כ הדמיון הזו צריך להרוג את כולם, בשביל מראית העין. בכל אופן, יש כאן לימוד זכות על כל יהודי שנפל.

33.         נפילה שוה לכל נפש – אוכל עם השגחה מהודרת

אבל מה שאומר לכולנו – לא שח"ו צריכים לפול עמוק, אבל אני עדיין אוכל בינתים, עד עולם התחיה שאין בו אכילה ולא שתיה, ו"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", רק "על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". יש כאן ניצוצות, "מוצא פי הוי'". אם אני אוכל ואחר כך עושה משהו טוב הניצוץ עולה. אם אני גם מכוון תוך כדי, לכך קוראים "בכל דרכיך דעהו" – עוד יותר טוב. יש את הניצוצות וכל הזמן מבררים בירורים.

מה הכוונה נסתיימה עבודת הבירורים? לא אוכלים? כמו שאמרנו קודם, מה שהרבי התכוון שלא זו העבודה, לא זה הענין, לא על זה חושבים. חושבים איך להביא משיח – על ידי יחודים. יכול מאד להיות שתוך כדי שאני אוכל אני נופל. יש אנשים, גם בחב"ד, יש חבר'ה שלא אוכלים שום תוצרת בשום קופסא, רק תוצרת בית, כי לא סומכים על שום הכשר שבעולם, לא של הבד"צ ולא הרב לנדא, שום הכשר בעולם, הכל אצלם בחזקת טרף גמור. רוב האנשים נופלים – סומכים על הבד"צ, על הרב לנדא – "נורא עלילה על בני אדם". שזה יהיה כל ה"נורא עלילה על בני אדם" שלנו. שוב, גם לא חושבים על זה, 'זה מה יש'. לחיים לחיים.

34.       ה. שלשת שלבי הבירור במעשה דינה

35.         דינה בת יעקב – דבקות שכם בשרש דינה

נחזור לסיפור: אמרנו שקוראים לה דינה כי היא הארה של דינא קשיא שיוצאת מאמא עילאה דרך המלכות לעולמות התחתונים כדי לראות בבנות הארץ ולפעול בטול בכלים דבי"ע – בטול במציאות (זה דינא קשיא). מה שקורה, משתלטת עליה הקליפה הזו – כדי לברר משהו, לא במודע שלה כלל וכלל. בני יעקב אומרים לחמור ושכם – או שתמולו את עצמכם או שנקח את אחותנו ונצא מכאן. נשאלת השאלה בחסידות, אם כל כך קל להם לקחת את דינה ולצאת – שיקחו. בשביל מה המילה? שיקחו אותה ויצאו משם. הרי זה מה שהם אומרים. שאלה טובה לכאורה.

מה התשובה? גם הם הבינו שכל הסיפור הזה הוא סיפור של בירור, ומה ששכם השתלט על דינה, וכתוב "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב" – למה בת יעקב כאן? כי הוא נדבק בשרש שלה. היא יצאה מכח אמא שלה, אבל מה שהוא נדבק בה – התחלת הבירור שלה – הוא מצד השרש הגבוה והאמתי שלה, שהיא דינה בת יעקב.

36.         חכמת בני יעקב – בירור במרמה

האחים ראו שקורה כאן סיפור של "נורא עלילה על בני אדם" – כל כמה שחרה להם, ועל פי פשט כל מה שעשו היה מתוך חרון (חוש הכעס דקדושה, החוש של חדש טבת, שייך לשמשון הגבור, וכמו שיתבאר), אבל לפי הפנימיות הם הבינו את הסוד שקורה כאן, שמתחיל תהליך של בירור בדרך לא דרך, דרך שאסור ליזום וחורה שהיא קורית, ואף על פי כן זה ה"נורא עלילה על בני אדם" – והבינו ברוב חכמתם האמתית, במרמה שלהם, איך לברר.

כתוב פעמים "מרמה" בכל חמשה חומשי תורה – "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" שקראנו לפני שבועיים, שם יעקב בא בהנחית רבקה, וגם כאן, "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה". בשני המקומות התרגום מתרגם "בחכמתא", וכך גם רש"י כותב בשני המקומות בפשוטו של מקרא "'במרמה'. בחכמה". כמה שוה מרמה ועוד חכמה? משיח. כנראה שיש מרמה-חכמה פעמיים כנגד שני משיחים. המרמה-חכמה הראשונה של יעקב והשניה של בני יעקב.

מה החכמה הגדולה שלהם? לא רק החכמה שהם כעת מתכננים איך בסוף להרוג אותם. שוב, הם יכולים לקחת אותה? שיקחו אותה! הם הבינו שהתחיל כאן ספור ועוד לא נגמר, התחיל כאן בירור והבירור לא נגמר. כדי לגמור את הבירור, להוציא את ה"והארץ רחבת ידים" משכם בן חמור ומכל העיר שכם, צריך למול אותם ואחר כך צריך להרוג אותם – אז הבירור יגמר בכי טוב. עוד לא הסוף האמתי של משיח, שהוא "עני ורכב על חמור", אבל בינתים זה מה יש.

37.         חש-מל-מל בבירור של מעשה דינה

מה הם שלשת השלבים? שוב, הבירור כאן קורה בתהליך של שלשה שלבים – אונס (משהו איום ונורא), שפועל "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב", תחלת הבירור; מילה; להרוג אותם – ואז הניצוץ יוצא, מגיעים לגמר הבירור. על כך נאמר "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור במרמה", בחכמה.

זה סוד חש-מל-מל של "נורא עלילה על בני אדם". העובדה שיש בירורים שכדי לפעול אותם צריכים לפול בהפך היא "חש" – לשון שתיקה – כמו ה-א של "אחד", אסור להרהר בכלל למה זה קורה, לגמרי לגמרי "הנסתרֹת להוי' אלהינו". ממילא, השלב הראשון של הבירור של "נורא עלילה על בני אדם" הוא בחינת "חש". חש הוא גם הכנעה בנפש. איך עומדים מול מקרה של אונס? רק בהכנעה גמורה.

מה בא אחרי "חש"? "מל" מלשון ברית מילה – ראיה חותכת... אחרי חש צריך למול. איך מוסבר בחסידות, מה המילה פועלת? המילה פועלת הרגשה, גם בתוך הקליפה, שהקליפה תרגיש איך שהישות של עצמה נוגדת את האלקות. לא שהוא כל כך אוהב את האלקות, אבל יש כזה דבר אלקות, ומה שאני יש נוגד את האלקות. התחושה הזו נעשית על ידי ברית מילה של אותו גוי.

ממילא, מה המילה פועלת אצלו? חלישות היש. הוא מרגיש שיש דבר שנקרא אלקות, שהוא אור – בעצם מה שדינה יצאה לראות בבנות הארץ – וברית המילה מגלה לגוי הזה שהישות שלו נוגדת את האלקות. מתוך כך הוא נעשה חלש, ואז אפשר לבוא "בטח" – הרבה פעמים אמרנו שיש כאן רמז ל-י"ט כסלו – על העיר ולהרוג כל זכר.

דרך אגב, לא הרגו את כולם – רק את הזכרים, את השור שבחמור, כך מוסבר. את הנשים בזזו, וכתוב בחסידות שהנשים והטף שבזזו בשכם הם חלק מהבירור. היא יצאה לראות בבנות הארץ – כדי שבנות הארץ, נשות שכם, תוכלנה לקבל מהקדושה. נשות שכם, כמו "הנפש אשר עשו בחרן", יכולות כעת לקבל מהקדושה – זה חלק מהבירור, להציל, לשלול, את נשות שכם.

38.         חש-מל-מל בבירור של מעשה דוד ובת שבע

אם כן, יש לנו שלשה שלבים. גם אצל האדם בתוך עצמו. הזכרנו קודם פסוק שמובא כאן בדרוש בחסידות, שדוד המלך אומר על עצמו בתהלים קט – "כי עני ואביון אנכי". יש פעם או פעמיים שהוא אומר "עני ואביון אני", אבל פעם אחת אומר "עני ואביון אנכי" – כנראה יותר עצמי. "כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי".

"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כי שם "נורא עלילה על בני אדם". הנפילה שלו היא ה"חש" (צריך לחוש את הנפילה – "נפלתי". והוא ענין השפלות בעצם כידוע – שפל לשון נפל, והוא פלא). אחר כך הוא תופס את עצמו, מתחרט – מי עשה לו שם ברית מילה? נתן הנביא עם משל כבשת הרש. בכך שאמר לו "אתה האיש!" חתך אותו, מל אותו. אחר כל העונשים שקבל – הצומות, שחצי שנה היה מצורע, אבשלום וכו' – פעל אצלו "ולבי חלל בקרבי", המקביל של הריגת כל אנשי שכם (שאצל דוד היו בתוך הלב שלו), גמר הבירור. אחרי שנגמר הבירור מה יוצא? הניצוץ הוא שלמה המלך, מלך המשיח, שהוא בן של דוד וגם בן של שלמה המלך. אם כן, כעת הסברנו חש-מל-מל לגבי הבירור שבבחינת "נורא עלילה על בני אדם".

39.       ו. גלגולי דינה ונישואיה לשבעה אלופים

40.         דינה – גלגול אמתלאי בת כרנבו

נתבונן עוד קצת במה שקורה עם דינה: קודם כל, מי היא היתה ומי היא תהיה בסוד הגלגולים. יתכן שפעם הסברנו, לפי כתבי האריז"ל, אך אין בית מדרש ללא חדוש. כתוב בכתבי האריז"ל שדינה היא הגלגול של אמתלאי בת כרנבו – האמא של אברהם אבינו. כלומר, דינה היא אם האומה. הסברנו שבמדה מסוימת שרה אמנו היא האמא של כולם, גם של אברהם בעלה, אבל יש את האמא ממש של אברהם, שנקראת "בת כרנבו".

יש גם את אמתלאי אמא של המן הרשע, אבל היא טמאה – בת טמא. אבל אם אברהם היא בת כרנבו[16], צאן טהור, כפי שחז"ל אומרים בגמרא. כלומר, היא טהורה.

על לידת אברהם אבינו כתוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד" – אברהם מתרח, תרח הוא טמא, אבל האמא היא כבר טהורה. והנה, האמא הזו היא האמא של כל עם ישראל. שאלה, למה לא אומרים חמש אמהות, כולל אמתלאי בת כרנבו[17]. היא התגלגלה בדינה בת לאה.

בכל אופן, מה הסיפור? מה התיקון של הגלגול? כמו שדינה נאנסה, כתוב שגם אמתלאי נאנסה. מי אנס אותה? בעלה תרח. הוא אנס אותה כשהיא היתה נדה. אם כן, רואים גם שאונס יכול להיות גם בעל שאונס את אשתו, רחמנא ליצלן. היות שהוא אנס אותה בזמן שהיא היתה נדה היא נקראת דינה – אותיות נידה, כך אומר האר"י הקדוש.

41.         "זה וזה גורם" במעשה דינה

מה קורה ב"נורא עלילה על בני אדם" כאשר שכם אונס אותה? ותדבק נדתה בו – טומאת הנדה שהיתה דבוקה בה מהגלגול הקודם נדבקה בשכם, והיא נטהרה. משהו פלאי פלאים. מצד אחד שכם מטמא אותה, לכאורה. כתוב ששכם הוא "חוי" – לשון חויא-נחש, חוץ מהיותו חמור[18]. כתוב שהוא הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמה. מצד אחד בא החוי הזה ומטמא אותה.

מצד שני, האר"י אומר שהטומאה שהיתה בה מעודה, מהשרש שלה – היא כעת השתחררה ממנה. כלומר, יש אונס והוא משחרר משהו בעל-מודע מגלגול קודם. כלומר, היא יוצאת נשכרת ממש – עוד יותר פלאי פלאים. כלומר, יש פה "זה וזה גורם" – הרבה גורמים, הרבה מרכיבים בסיפור. מצד אחד, "נורא עלילה על בני אדם" כי צריך לברר איזו ניצוץ פה בשטח, "והארץ רחבת ידים". מצד שני, באותו רגע שהיא נאנסה היא משתחררת מהטומאה שלה – הטומאה הקודמת שלה עברה ונדבקה בשכם.

האריז"ל כותב גם, חוץ מהפשט של רש"י שנקראת "בת לאה" בגלל "כאמה כבתה", עוד משהו פשוט – חז"ל אומרים שדינה בעצם נהפכה ברחם של לאה אמנו. היא היתה צריכה להיות זכר, ולאה התפללה עליה שהיא תהפוך להיות בת, כדי שאחותה רחל תוליד לפחות שני בנים, כמו השפחות. אז למה היא יצאה בת? לא בגלל יעקב. היא יצאה בת בגלל לאה. ולכן, כך אומר האריז"ל, אומרים "ותצא דינה בת לאה" – היא בת בגלל לאה.

42.         תפלת לאה להפיכת העובר לבת – מסירת העולם הבא עבור רחל אחותה

יש פה השלמה: יש ווארט מאד יפה – מסורת שצריך לבדוק את מקורה, אבל כך אמרי אינשי – שאם אשה יולדת שבעה בנים זה אחר זה היא מובטחת בחלק לעולם הבא (מישהו מכיר את מקור המסורת הזו?). לאור המסורת הזו, שהיא ודאי מזמן האבות והאמהות, לאה אמנו הולכת להוליד את הבן השביעי שלה – הוא בן. עשו אולטרא-סאונד, יצא שהוא זכר, ראו בתוך הבטן. כנראה שהאולטרא-סאונד היה באונס, נגד רצון הרבי ורצונה שלה. בקופת חולים שם עשו לה בעל כרחה, באונס.

כעת היא יודעת שיש לה בן בבטן, וכאשר הבן הזה יוולד אני 'מסודרת' לעולם ועד – שבעה בנים אחד אחרי השני הם עולם הבא בטוח. התפלה שלה לטובת אחותה, שהבן הזה יתחלף ויוולד בת, היא כמו הבעל שם טוב שמוותר על העולם הבא שלו עבור הזולת – נותן עוצמה רבה לסיפור, היא מוכנה לוותר על עולם הבא לטובת אחותה.

יש כאן השלמה, כי קודם רחל מסרה את כל החיים שלה – נישואיה ליעקב – כאשר מסרה את הסימנים ללאה, שלא תתבייש. כנגד זה צריך לשלם לה בחזרה, וכאן התשלום חזרה הוא מה שלאה ותרה גם על העולם הבא שלה כדי להפוך את הבן השביעי לבת.

אם כן, דינה היא מסירות נפש ממש – כמו מסירת הסימנים. כתוב שהזכות הכי גדולה של רחל אמנו היא מסירת הסימנים שלה. כאן יש יחסי גומלין. אם כן, דינה היא מסירות נפש מהרחם – מהעיבור, מהלא-מודע שלה, כולה מסירות נפש. היא התהפכה מזכר לנקבה כדי לעשות טובה עם רחל, דודה שלה.

43.         שלשה גורמים במעשה דינה

כעת אמרנו דבר שלישי. דבר ראשון, הסיפור של האונס הוא להעביר את הנדה שלה לשכם. דבר שני אמרנו שהאונס הוא כדי לברר משהו מתוך המקום, "רחבת ידים", רבי חנינא בן תרדיון[19] שנשרף על קידוש ה', ובתו נתנה בקובה של זונות כדי להמשיך את התיקון של "הכזונה יעשה את אחותנו" – כך כותב האריז"ל. כעת משהו שלישי, שדינה מעודה היא טיפוס של מבצע מסירות נפש – זו המהות שלה, למסור את עצמה. גם, יש אונס שמראה על המהות – אם זו בחינת "נורא עלילה על בני אדם" זו פשוט מסירות נפש כדי לעשות תיקון למעלה מטעם ודעת.

44.         "ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא"

כתוב שיש עוד דוגמה חשובה של "נורא עלילה על בני אדם" – באותו הקשר של הדרוש על פרשתנו, על דינה – שמשון. המלאך מבשר על לידת שמשון, שיושיע את עם ישראל – צריך להיות צדיק גדול. הנער גדל, ופתאום אותו אחד – עם המלאך והנזירות והכל, עם כל הקדושה שאופפת את שמשון – גדל ומתאהב באיזו פלשתית, איזו גויה בתמנת. זה הסוף של הסיפור, של כל ההתגלות והמלאך שמופיע?!

כתוב "ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא". איך מסבירים? לא רק מנוח וצללפונית, האבא האמא שלו, לא ידעו כי מה' הוא, אלא גם "אביו ואמו", אבא ואמא עילאין בעולם האצילות[20], לא יודעים, כי מה שקורה כאן הוא – עוד דוגמה חשובה ביותר בתנ"ך של – "נורא עלילה על בני אדם". מתחדש שכל ה"נורא עלילה על בני אדם" בא מרדל"א, מה"לא ידעו כי מהוי' היא". זו עוד תוספת חשובה לדרוש.

45.         שמעון ולוי – שור (העיקר במעשה שכם) וחמור (העיקר בהכאת מצרים)

מה קורה אחר כך עם דינה? רש"י מביא – פשוטו של מקרא – ששמעון אחר כך הציע לה נישואין והתחתן אתה, ו"שאול בן הכנענית" הוא בן דינה לפי פשש"מ של רש"י. מי הוא שמעון בסיפור? כתוב בקבלה שכאן בספור הוא במקום יוסף, הוא השור של הקדושה. במזלות כתוב שהמזל של שמעון הוא שור. לפי סדר הלידה הוא השני, והמזל השני הוא שור.

האריז"ל אומר בפירוש ששמעון הוא השור של הקדושה, היסוד, עליו נאמר "חרב נקמת נקם ברית". עיקר היזמה לקחת את החרב היא של שמעון, אף שמצרף אליו את אחיו הקטן לוי. עיקר הפועל בסיום הבירור, בשלב השלישי, הוא שמעון – הוא השור של הקדושה שמתנקם מהחמור של הקליפה. אחר כך, השור של יוסף לא התנקם מהחמור של מצרים – אדרבא, הניק לו יניקה. אבל השור-שמעון התנקם מהחמור בצירוף לוי.

למה משה רבינו הסכים למעשה? יעקב התנגד למעשה, אבל כתוב שמשה הוא עצמו אותו לוי שהצטרף לשמעון. אז לוי היה טפל לשמעון, אבל כאשר משה רבינו – שהוא לוי – חוזר בגלגול, הוא נעשה עיקר. הוא צריך להוציא את השור – יודע שיוסף קצת פגם כאשר מל את המצרים, הניק להם כח לשעבד את בני ישראל. לכן משה צריך גם להכות את המצרים עשר מכות וגם לקחת אתו את עצמות יוסף – להפריד בין השור והחמור. הוא לוי, החמור של הקדושה.

שוב, שמעון הוא השור, "ויהי לי שור וחמור". כמה שוה "ותדבק [נפשו בדינה בת יעקב]"? ותדבק, אותיות דבקות, שוה שמעון לוי[21]. ברגע שהתקיים ה"ותדבק" יש סימן שצריכים לבוא שמעון ולוי ולגמור את הסיפור. ראשית הבירור הוא ה"ותדבק", ה"חש", אבל הסוף הוא פעולת שמעון ולוי.

46.         מעשה דינה אחרי "ויבא יעקב שלם"

אחרי שיעקב גמר את הבירור עם לבן ועם עשו כתוב "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען". מה הפירוש "ויבא יעקב שלם"? כתוב שבכך שיעקב – שהוא תפארת, גם חסדים וגם גבורות – התמודד והצליח נגד לבן, עם החסדים שלו, ועם עשו, עם הגבורות שלו, הוא בא "שלם עיר שכם". מה הכוונה? שהוא הצליח לעשות את היחוד השלם בין קוב"ה ושכינתיה בעולם האצילות.

זה מה שקורה כאן בפרשה. עד שהוא לא גמר עם לבן ועם עשו, ועשו נוסע שעירה – כתוב בזהר שהוא נוסע לשאת אשה זרה, זונה אמתית – ומתקיים "ויעקב נסע סכתה" ("ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות"[22] היינו אמא עילאה ואמא תתאה, שתי הסוכות) אז השלים את התיקונים ובא "שלם", ואז קנה את חלקת השדה (השדה דקדושה, השייך בעצם ליעקב איש חלק) במאה קשיטה (לשון קשוטי כלה, עבודת הבירורים, ומאה בסוד "אל תקרי 'מה' אל 'מאה'" – להמשיך את הבטול ד"מה" בכל הפרטים), ואז "ותצא דינה וגו'".

אז יש התוקף והרצון להחדיר בטול בעולמות התחתונים – דינה יוצאת מתחום האצילות לתוך הקליפות, ושם במקום לפעול מה שהיא חשבה היא נאנסה. אבל כל המבצע הזה הוא עם מסירות נפש, ודווקא אחרי שיעקב שלם – השלים את התיקון בעולם האצילות, לכן הוא נקרא בעל עולם האצילות.

שלם ר"ת שמעון-לוי-משה – רמז למה שהולך לקרות. להמשיך את השלם שלו מטה מטה, להתמודד בעיקר עם החמור של הקליפה, צריך גם את שמעון ולוי במעשה שכם וגם את משה (שהוא בעצם לוי) להכות את החמור של מצרים בעשר המכות. כמו ששמעון הרג את אנשי שכם, צריך אחר כך לבוא משה רבינו – שהוא החמור דקדושה – ולהכות את החמור דקליפה, מצרים, ולהוציא משם את בני ישראל (וגם את השור דקדושה – עצמות יוסף). זה רמז מאד חשוב למלה שלם.

דברנו לפני שבוע על השרש שלם – במובנים שלום, שלמות, תשלום – וכנראה שהכל תלוי בשמעון-לוי-משה (שמעון פועל פעולת תגמול בנה"י – תשלום, לוי הוא השלם בלב, ומשה, הדעת של כלל ישראל, הוא סוד השלום).

47.         נישואי דינה – משכם לשמעון – שני אלופים

אמרנו ששמעון, שהוא עיקר הלוחם כאן, ה"חרב נקמת נקם ברית" בסיפור הזה, אחר כך מוסר את עצמו לשאת את דינה. כתוב שהם "אחי דינה" – באו בתודעה מלאה של אחי דינה, ולא של בני יעקב. אחר כך שמעון מציע לה נישואין, וכך הוה. אם כן, קודם היא נאנסה על ידי שכם ואחר כך היא מיד זכתה להנשא לאחד השבטים – כבר איזה שכר. היא לא חלמה קודם להתחתן עם אחד האחים שלה, מן הסתם, אחד משבטי י-ה, מה"מטתו שלמה" של יעקב אבינו. כאילו היה פגם בסיפור, והיא זוכה בסוף להתחתן עם שמעון.

מה קורה אחר כך עם דינה? בסדר הגלגולים יש בכתבי האריז"ל שהיא נשאת ל"שבעה אלופים" – זה הביטוי. בין האלופים האלה יש אלופים טובים ויש אלופים רעים. האלוף הראשון שהיא נשאת לו הוא שכם – אלוף, יורש העצר של חמור. האלוף השני שהיא התחתנה איתו הוא שמעון – גם אלוף, משבטי י-ה. קודם אלוף רע, והאלוף השני כבר אלוף טוב.

48.         נישואי דינה – לאיוב ומנבל הכרמלי לדוד המלך – שלשה אלופים

מי האלוף השלישי? איוב. כתוב בחז"ל שאשת איוב היא דינה. יש גם דו-שיח בין דינה לאיוב.

מי אחר כך? נבל הכרמלי. כלומר, היא מתגלגלת באביגיל אשת נבל הכרמלי. מי היא אביגיל? אחת משבע הנביאות שעמדו לעם ישראל. כמו שנסביר, היא קשורה לספירת הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר", הנצח של דוד המלך. נבל היה גביר גדול – סימן שגבירים גדולים הם גם אלופים. גם איוב היה איש תם וישר וגם גביר גדול, היה אלוף. האלוף הרביעי הוא נבל.

האלוף החמישי הוא דוד. גם משהו דומה – כמו שדינה קודם היתה אצל שכם ואחר כך זכתה משכם להגיע לשמעון, כך בגלגול הבא קודם היא היתה אצל רשע מרושע, אלוף רע, אותו נבל, אבל היא זכתה מכך לעלות ולהנשא (באותו גלגול, לא בגלגול אחר, היא היא) לדוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא.

מה קורה אחר כך? מה שרואים בספור הזה – הכל מהאריז"ל – שיש משהו בדינה שכל הזמן הולך מרשע לצדיק. כלומר, יש לה איזו זיקה לרשע, כדי לברר משהו – הכל "נורא עלילה על בני אדם".

איך אביגיל הגיעה לנבל בכלל? מי עשה את השידוך של נבל ואביגיל? אין האשה נשאת אלא מדעתה. איך היא הסכימה להנשא לנבל? היא הרי נביאה, יש לה רוח הקדש, היא יודעת מי הוא נבל (לשון נבלה). איך היא מסכימה להתחתן איתו?! גם "ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא" – "מה' אשה לאיש", משהו מרדל"א, מ"נורא עלילה". אחרי הסיפור של נבל היא זוכה להתגלגל (באותו גלגול), ומנבל מגיעה לדוד מלכא משיחא, שאין עליה יותר מזה.

49.         נישואי דינה – מטורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא – שני אלופים

מה קורה אחר כך? היא נעשית אשת טורנוסרופוס הרשע – הוא כבר האלוף הששי. מי הוא בסוף האלוף השביעי? רבי עקיבא.

מיהו רבי עקיבא? יעקב אבינו, הוא גם גלגול של "יששכר חמור גרם... ויט שכמו לסבול", אבל הוא בעיקר גלגול יעקב, עמוד התורה. אם כן, מה הסוף הטוב של דינה? שהיא מתחתנת עם אבא שלה – "דינה בת יעקב", "ותהי לו לבת", "אל תקרי 'לבת' אלא 'לבית'", "'ביתו' זו אשתו". קודם היא "בת לאה", אבל אחר כך היא "בת יעקב". ברגע שהיא נאנסה אומרים שהיא בת יעקב. כלומר, התיקון האמתי שלה – כעת כשהבת נאנסה – הוא רק להתחתן עם אבא שלה.

איך אפשר להבין בשיא הפשטות? שאם בת עוברת טראומה, יתכן מאד שהיא משקפת – במודע או שלא במודע – איזה תסכול עם אבא שלה, אבל התיקון האמתי שלה בסוף הוא להתחבר לאבא שלה. מי שיכול לשקם אותה, באמת להוציא אותה משם, עד כדי כך ש"כל זה היה כדאי" (כמו שאומרים על ירידת הנשמה לגוף, שהיא גם כמו אונס של הגוף את הנשמה), הוא רק אבא שלה – רבי עקיבא.

50.         שבעת האלופים כנגד שבע מדות הלב

אם כן, הסיפור הזה של שבעת האלופים מאד מענין. משכם לשמעון, אחר כך לאיוב – לא יודעים אם הוא יהודי או גוי, אם הוא היה או לא היה ולא נברא אלא משל הוא, ואם כן היה לא יודעים מתי הוא חי. ידוע אצלנו שאיוב הוא הבינוני של התניא – יש מהדורה שהיא נשאת לבינוני. אחר כך רשע-צדיק – נבל ודוד. ואז שוב רשע-צדיק באותו גלגול – אשת טורנוסרופוס ואשת רבי עקיבא[23].

אם יש כאן שבעה אלופים כנראה יש הקבלה לשבע מדות הלב – כל הגלגולים והטראומות כדי לתקן את שבע מדות הלב (שמהן נפלו ניצוצות קדושים בשבירת הכלים). ננסה להקביל, לא ישר – לפי סדר הספירות – אבל מסתדר מאד טוב:

51.         שכם-שמעון-איוב – מלכות-יסוד-הוד

מיהו שכם, האונס המקורי? אמרנו שבעל-מודע לגמרי, ברקע של הגלגול הקודם, נמצאת האמא של אברהם אבינו. אבל כעת אנחנו מדברים על דינה עצמה. מהם ראשי התיבות של שכם בקדושה? שכם עיר הקדש, שאנחנו תמיד מכוונים – "שם כבוד מלכותו". שכם כאן הוא אדון הארץ, מלכות.

בהמשך יש דוד, אפשר לחשוב שהוא המלכות, אך לא – היא נאנסה על ידי יסוד נוקבא, כמפורש בקבלה. מי אנס אותה? הכל מתחיל מיסוד הנוקבא, מהמלכות של הקליפה, שאנסה אותה. כי כל השליחות שלה, מסירות הנפש שלה, המבצעים שהיא עשתה – הכל היה כדי לתקן את המלכות בעולם התחתון.

מיהו שמעון שבא והציל אותה? הוא הרג את כולם, "חרב נקמת נקם ברית", והוא השור. בהקשר הזה שמעון הוא היסוד, ה"חרב נקמת נקם ברית". אם כן, המלכות של הקליפה אונסת אותה והיסוד של הקדושה בא וגואל אותה.

מי הוא איוב? בינתים אנחנו עולים בסדר מסודר – איוב הוא ההוד (הוא איש תם, תמימות היא פנימיות ספירת ההוד), "הודי נהפך עלי למשחית". כל הסיפור של איוב הוא ספור של הוד. מה אשת איוב אמרה לו? "עודך מחזיק בתומתך [תמימות-הוד כנ"ל] ברך אלהים ומות" (ברך בלשון סגי נהור).

בשבע מצוות בני נח ברכת ה' היא כנגד ספירת ההוד, כידוע. הכל סיפור של הוד. אפשר לומר שאם איוב היה בזמן אברהם – כאחת הדעות בחז"ל – היא גם איזה רמז למה שקרה לאמא של אברהם אבינו, שבעלה אנס אותה בזמן שהיא היתה נדה, היפך ההוד, "כל היום דוה". עד כאן עלינו לפי הסדר, מלכות-יסוד-הוד.

52.         נבל-דוד-טורנסרופוס-רבי עקיבא – חסד-נצח-גבורה-תפארת

כעת יש את הזוג של נבל ודוד – כבר בגלגול של אביגיל. אביגיל היא אבי-גיל – לשון גילה-שמחה, זו גילה של חסד, "אברהם יגל [יצחק ירנן]". מיהו נבל? כתוב שהוא גלגול של לבן, אותן אותיות. לבן הארמי, שהוא החסד בעימות בינו לבין יעקב אבינו, מתגלגל בלבן. במה פגם נבל? באי חסד, שהוא התאכזר, הוא כילי.

נבל הוא הפגם במדת החסד, ואילו דוד כאן – שרצה מיד להרוג אותו ואת כל אנשי ביתו, ומי שמנעה אותו ברוח הקדש ובחכמה שלה היתה אביגיל – היא תיקון ספירת הנצח. לכן היא גם גלתה לו את שוקה וכו' – כל הסיפור שחז"ל מספרים. "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". מי שהעמידה בנבואתה את מלכות בית דוד היא אביגיל – דינה נשאת קודם לנבל ואז לדוד, חסד (בקליפה) ונצח (בקדושה).

אחר כך טורנוסרופוס הרשע ורבי עקיבא – פשוט שרבי עקיבא, עמוד התורה, שהוא יעקב אבינו, הוא התפארת, ואותו רשע הוא הגבורה. אם כן, ככה סדרנו את כל שבעת האלופים שדינה נשאת להם:

הסדר מתחיל מלמטה למעלה – מלכות-יסוד-הוד – ואז עובר לקו ימין, חסד-נצח (כתוב שראשית בנין מלכות בית דוד הוא מהנצח, שספירת הנצח דז"א בונה את ספירת החכמה של המלכות, ואביגיל היא החכמה-הנביאה מבין כל נשות דוד), ואז גבורה-תפארת. טורנוסרופוס הוא עשו – גבורה – ואחריו בא רבי עקיבא (שבעצם הוא ניצוץ קדוש שהיה שבוי בתחלה אצל עשו, כידוע בסוד "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" דקאי על רבי עקיבא ורבי מאיר, צאצאי עשו הרשע) שהוא ספירת התפארת. בכך השלמנו את שבעת האלופים.

53.       ז. ד"ה "ואתחנן אל הוי׳" תרד"ע

54.         תמצית המאמר: היחס בין אורות וכלים ובין פנימיות וחיצוניות הכלי

נסיים במשהו מהמאמר של ע"ב שלמדנו השבוע. נראה אם נוכל לקשר זאת ברמז לפרשה. המאמר השבוע הוא על כלים. לפני שבוע דברנו על אורות, וכעת המאמר עוסק בכלים. הכלים הם יש והאורות הם אין. טבע האורות לעלות – גם האור שמלובש בתוך הכלי טבעו לעלות, רק שהיות שהוא מתלבש בכלי הוא כבר מאיר את הכלי.

אחת הנקודות שהוא מסביר במאמר שיש בעצם התכללות פנימית בין הכלים לאורות, כלומר שיש משהו דומה לאור בתוך הכלי ויש גם איזה רצון לרדת ולהאיר את המציאות באור, אם כי שהטבע העצמי-המקורי של האור הוא לעלות ושל הכלי לרדת, כמו "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ".

עיקר המאמר הוא להסביר את ההבדל בין פנימיות הכלים לחיצוניות הכלים. הוא אומר שכלי הוא שם ויש שני סוגי שמות. יש הרבה סוגי שמות בדקדוק, אבל העיקר הוא שם התואר לעומת שם הפעולה (שנקרא כאן גם שם הכינוי, כאן כמו פעולה). הוא אומר ששם התואר הוא פנימיות הכלי ואילו שם הפעולה חיצוניות הכלי.

כבר יש לנו קשר למה שאמרנו קודם, כי אמרנו ששכם הוא שם – "שם כבוד מלכותו". אמרנו ש"בנות הארץ" שדינה באה לראות הן כלים. היא באה לראות, רוצה להמשיך אור, בתוך הכלים – כדי לבטל את מציאות היש הנפרד של הכלים. הכל לאחר שיעקב אבינו גמר לתקן את כל עולם האצילות – אז הזמן.

55.         כח דינה לתקן את הרשעים – "הכל מן האשה"

עוד נקודה חשובה שלא אמרנו: איך אני יודע שכל הענין שלה הוא מסירות נפש, ואילו יעקב קצת התנגד לכך? כמו שיעקב התנגד לשמעון ולוי, הוא גם לא הבין את דינה עד הסוף – כנראה כאשר מתחתנת עם רבי עקיבא מתקנת גם את זה.

חז"ל שואלים למה יעקב נענש בכל הסיפור של אונס דינה? כאשר בתחלת הפרשה יעקב פוגש את עשו הוא מחביא את דינה בתיבה, כדי שעשו לא יראה אותה וירצה לקחת אותה כדי לשאת אותה (כמו ששכם רצה). לא שעשו היה אונס אותה, אלא היה מבקש אותה. גם משהו מבהיל את הרעיון, שיש אחד בן מאה, ודינה היא בת צעירה, ויעקב נורא פוחד שעשו לא יראה את דינה וירצה להתחתן אתה. לכן הוא מחביא אותה בתוך קופסא, ועל כך הוא נענש שבסוף היא נאנסה. הוא היה צריך כן לתת לדינה להתחתן עם עשו שמא תחזיר אותו בתשובה (כלומר שכלפי שמיא גליא שבאמת היתה מחזירה אותו בתשובה).

זה לפי הכלל הידוע אצלנו, מן המדרש, ש"הכל מן האשה", וכאשר עשו – שבינתים הוא יהודי משומד, ישראל משומד (לא כמו ישמעאל שהוא גוי, עבד); ברגע שהוא מת גמרנו, הוא גוי וכך צאצאיו אחריו, אבל בינתים הוא יהודי משומד ו"אולי יש תקוה", לכן יעקב שולח לו מלאכים, רוצה שעשו יתוקן ויעשו שותפות בקדושה להביא את המשיח – ישא את דינה, היא תחזיר אותו בתשובה. חז"ל אומרים, משהו מבהיל, שיעקב היה צריך לתת את דינה לעשו שתחזיר אותו בתשובה. כלומר, לפי חז"ל יש לדינה יותר כח מליצחק אבינו.

לפני שבועיים בפרשת תולדות יצחק רצה לברך את עשו בברכות הכי גבוהות כדי לתקן אותו, ורבקה אמנו הבינה ש'ניט שייך'. והנה, חז"ל אומרים שמה שיצחק לא יכול לעשות בברכותיו, דינה היתה יכולה לעשות. הסיפור במדרש על חסיד וחסידה שהתגרשו – הוא התחתן עם רשעה שעשתה אותו רשע והיא עם רשע ועשתה אותו צדיק, ומכאן "הכל מן האשה". אפילו אחרי שהיא נאנסה, יש הו"א אצל דינה שהיא תעשה את שכם צדיק. דינה הזו היא כח אדיר.

56.         הקשר בין דינה למשה-משיח

יש גם רמז חשוב שלא אמרנו – הקשר בין דינה למשה רבינו ולמלך המשיח שמנחם שמו. בסוף משה נותן את המכות לחמורים ומשיח בא רוכב על חמור. דינה פנים ואחור (ה פעמים דינה) – דינה ינה נה ה ד די דינ דינה – עולה משה, ואילו פעמיים דינה עולה מנחם (ה-ב פעמים דינה בסוד חלוקת ז לה-ב, חלוקת ז-הב). רמז פשוט שמקשר ביניהם (בין דינה למשה למשיח בן דוד שמנחם שמו[24]), רק לומר כמה גדול כחה של דינה. היות שיעקב מנע את דינה מעשו הוא נענש שהיא נאנסה על ידי שכם. כלומר, היא מוכנה לנישואין, היא מוכנה למבצע, ויעקב לא מבין זאת.

57.         פנימיות וחיצוניות הכלי – שם התואר ושם הפעולה

שוב, במאמר אנחנו מדברים על אורות וכלים. עיקר הנושא הוא שבכלים יש שתי בחינות, פנימיות הכלי וחיצוניות הכלי. הוא נותן שתי דוגמאות – של חכמה ושל טוב, דוגמה של שכל ודוגמה של מדות. הוא אומר שמה שאדם הוא חכם בעצם, כלומר שהוא יכול להשכיל כל חכמה שבעולם – לא שהוא יודע משהו, לא שיש לו תעודה שהוא סיים אוניברסיטה, אלא שהוא בעצם חכם, כלומר שכל מה שלא תלמד אותו הוא מיד יתפוס, יש לו כח קליטה, לא שהוא יודע כרגע – נקרא פנימיות החכמה, ולכך קוראים חכם ב"שם התואר".

אבל מה שהוא באמת למד המון, שהוא בקי בש"ס ופוסקים, ושהוא התייגע הרבה – וכתוב "יגעת ומצאת תאמין", הוא השיג בחכמה שלו המון חכמה, ורוב האנשים אומרים עליו שהוא חכם (ולא על הילד שלא רואים אצלו שום חכמה גלויה, רק על שם הכח שלו להשכיל, כי אנשים לא רואים את פנימיות הכלי אלא רק את חיצוניותה) – היינו חיצוניות הכלי, "שם הפעולה", הוא פעל משהו בחכמה. אבל פנימיות הכלי היא לא שום ידע, שום חכמה. מי שהוא חכם לא צריך לדעת כלום, בינתים – הוא רק צריך להיות מסוגל לדעת הכל, בכיף, בצ'יק. אז הוא חכם.

אם כן, זו דוגמה לשם התואר לעומת שם הפעולה, פנימיות לעומת חיצוניות. הדוגמה השניה, אותו דבר רק במדות, היא במדת הטוב. יש אחד שעשה טובות בלי סוף לאנשים – כל מה שהוא פעל ופועל טוב בחיים הוא חיצוניות הכלי של החסד. אבל יש אחד שבינתים לא עשה טובה לאף אחד, אבל הוא טוב בעצם – הוא מסוגל ועשוי לעשות אין סוף טוב. המסוגלות היא אין סופית, ואין סוף ואפס הולכים יחד – אם הוא טוב בעצם הוא טוב אין סוף, לא כי עשה טובה למישהו (בינתים). זה עיקר הווארט של כל המאמר.

58.         רמזי חכם וטוב

רק נשים לב למשהו יפהפה: הוא מדבר על חכם וטוב – אלו שתי הדוגמאות שלו, חכם בשם התואר ובשם הפעולה וטוב בשם התואר ובשם הפעולה. האם יש יחס בין המלים האלה? יחס מאד חשוב של אחד לארבעה – חכם עולה 68 ו-טוב 17. כלומר, טוב פנים ואחור – ט טו טוב טוב וב ב – עולה ד"פ טוב (לפי הכלל, שהפנים והאחור של מלה של שלש אותיות הוא ד"פ המלה), חכם. לפי זה, יש באמת קשר הדוק ביניהם. זה חידוש מופלא, שמי שהוא באמת חכם – חכמה היא בטול (בגימטריא כי טוב) – הוא טוב, ומי שבאמת טוב הוא חכם. קשור לרמז שאנחנו אוהבים לומר כל פעם, שאהבת ישראל – "כלל גדול בתורה" – היא אהבה פעמים חכמה.

59.         אור-פנימיות הכלי-חיצוניות הכלי – יכולת-כח-פועל

אם פנימיות הכלי, שם התואר, היא שהוא חכם בעצם, וחיצוניות הכלי היא שהוא החכים, שהוא מלא חכמה – חיצוניות – מהו האור של החכמה בכלל? יוצא מהמאמר שהאור הוא אין – לא זה ולא זה. לפי הרמ"ק, שאומר שהאורות שוים בכל הספירות, ורק הספירה נותנת גון לאור – בסדר, האור הוא בכלל לא חכמה, לא טוב, לא כלום. האור מקבל את כל הגוונים.

אבל לפי האריז"ל, שאומר שכן יש דבר שנקרא "אור החכמה" ו"אור החסד", עוד לפני ההתלבשות בכלי (כאשר המקור האמתי לכל האורות הוא סוד עשר ספירות הגנוזות במאצילן לפני הצמצום הראשון, יסוד כל המשך תרע"ב) – איך נסביר לפי המאמר? הרי הוא אומר שחכם בעצם הוא פנימיות הכלי וחכמה בפועל היא חיצוניות הכלי – אז מהו אור החכמה?

צריך לומר משהו על דרך מה שידוע בחסידות שיש שלשה מצבים – יכולת, כח, פועל. היכולת היא העלם שאינו במציאות, הכח העלם שישנו במציאות והפועל – פועל ממש.

החכם, שיכול להחכים בכל חכמה אבל בינתים לא החכים בשום דבר, נקרא מלא חכמה בכח. פנימיות הכלי היא העלם שישנו במציאות, כי פירוש המלה "כלי" בכל מקום הוא מציאות. אז מה ההבדל בין פנימיות הכלי לחיצוניות הכלי? שהפנימיות היא בהעלם – ה"בכח" הוא באמת אין סופי, פוטנציאל אין סופי שנקרא בכח (סוד "עשר ספירות שאין להן סוף") – ומה שיצא בפועל הוא חיצוניות הכלי, המציאות המורגשת, המוחשית של הכלי.

אז מהו אור החכמה? גם חכמה, אבל בהעלם שאינו במציאות – שהוא בבחינת אין. ברגע שאמרנו זאת מתורץ כל עיקר הקושי שלו איך אור מתחבר עם כלי. אם האור הוא אין הוא מסתלק, והכלי יורד – איך יש קשר ביניהם, הם שני הפכים. כמו שאמרנו קודם, הוא מסביר שיש התכללות. ההסבר הרבה יותר מובן כשאני מבין שגם בתוך האור – האין – יש חכמה, רק שהיא בהעלם שאינו במציאות – היש הוא אין, יכולת ללא כח. יכולת היא גם לשון כלי – התכללות הכלי שבתוך האור.

60.         היועץ הטוב – חמור דקדושה

זו בקיצור נקודת המאמר של השבוע, ומה שקשור לסיפור שלנו – של דינה – העבודה שלנו להחדיר את האורות של האצילות בתוך כלי העולמות התחתונים, כמה שבאמת הפוכים. יש מצב של "נורא עלילה על בני אדם" שהכלי למטה אונס את האור, ויש בכך כל מיני תיקונים מתיקונים שונים. אם מתחילים להבין ולהרגיש את התיקונים באמת אפשר לשקם את האדם. לכן האריז"ל גלה לאנשים את הגלגולים שלהם ובכך שיקם אותם.

אנחנו בלי גלגולים ידועים, צריכים להפיק את הפנימיות מכל הדברים – שאפשר עם כל מה שלמדנו הערב גם לשקם כל אחד בכל מצב, שמתוך ה"מבהיל את הרעיון" יוצאת תקוה הכי גדולה, "אין אבוד", "לא ידח ממנו נדח", כל נפילה לתוך ההפך היא כדי לברר בירור משיחי. אסור לי ליזום זאת, אבל ה' יודע בדיוק מה שהוא עושה.

בסוף אני צריך להיות החמור של הקדושה, שאני בכלל אדיש להכל, לא רוצה כלום רק מרכבה לרצון ה' – שמה שה' רוצה ועושה הוא הכי טוב. בכך חזרנו להתחלה.

החמור של הקדושה, שהוא החמור של המשיח, הוא הווארט בחב"ד 'אָן התפעלות', חמור שאפילו בתקופת תמוז קרירא ליה. אן התפעלות היא גדלות מוחין. מישהו עבר אונס, והוא בא לפסיכולוג הגדול, האמתי. היועץ הזה – בוגר תורת הנפש של 13 שנה, זה המסלול – מקבל את האדם הזה, ומספרים סיפור נורא של אונס. איפה הוא נמצא? הוא נכנס לתוך הטראומה? ודאי שהוא מרחם על האדם, רחמי אמת, אבל הוא גם במקום אחר לגמרי – במקום של חמור של קדושה. גם חמור שאפשר להעמיס עליו את כל הטראומות שבעולם, כל הסיפורים הכי זוועתיים שקורים במציאות – את הכל אפשר להעמיס עליו, כי הוא חמור.

מצד אחד יש לו גדלות מוחין, אבל גדלות המוחין שלו – אן התפעלות, הוא לא מתפעל מכלום – היא בהיותו שפל באמת, יש לו "עני ורכב על חמור". הוא בתכלית השפלות – תיקון הנוקבא. הכל תיקון הנוקבא, יסוד הנוקבא. אז הוא נעשה גם כלי לקבל את כל ההארות, כל מה שלמדנו הערב ועוד יותר ויותר – שהכל לטובה.

61.         תיקון דינה – יחוד המחשבה והדבור – "מי זאת עולה מן המדבר"

נסיים בעוד ווארט שכתוב כאן: הרי לאה היא עלמא דאתכסיא, שם יש דינא קשיא שיוצא כדינה בת לאה. רחל היא עולם הדבור – גם שלמות, דינא רפיא. דינא קשיא הוא בטול בכלל ודינא רפיא הוא בטול בפרט – זה מחשבה וזה דבור. אדם לא יכול לדבר כל מה שהוא חושב. זו סוגיא גדולה בחסידות. כשהוא מדבר הוא חייב לפרט את עצמו. מה שהאריז"ל חלם בשעה לוקח שמונים שנה לדבר.

כתוב ווארט מאד חזק בחסידות: שאם האדם היה מדבר מה שהוא חושב הוא היה נתפס כמשוגע גמור. אפשר להבין את זה בקלות. חוץ מזה שהיה נתפס כמשוגע לגמרי, היה גם נתפס כעוד כמה דברים, כמו גזען וכיו"ב – אבל לא כתוב גזען במקור, אלא משוגע. כבר לימוד זכות – אפשר לזכות אותו בבית המשפט, שהוא לא גזען אלא רק משוגע. כך כתוב כאן, לעניננו, שאם אדם היה מדבר מה שהוא חושב הוא היה נתפס כמשוגע.

תכלית הכוונה היא לחבר את שתי הסוכות – הכל קשור למה שיעקב עשה לפני "ותצא דינה". אם היה באמת גומר בשלמות את יחוד הסוכות היא היתה נשמרת – אם היה נעשה יחוד "מי זאת עולה מן המדבר" שמסביר הבעל שם טוב, יחוד הדבור והמחשבה. בטול המחשבה הוא בטול בעצם, שהכל בטל – הכל נקודה אחת של בטול, כפי שדברנו לפני שבוע (הכל 'דוּ', ההבדל בין רחל ושפחתה ובין לאה ושפחתה). הדבור הוא "באופן המתקבל", כמו שהרבי אומר – מחשבה היא לא באופן המתקבל (במחשבה יש אורות מרובים של תהו, סוד משה – רת"ס מחשבה – "מן המים משתיהו [שמי תהו]"), אבל הדבור צריך להיות באופן המתקבל, בדרכי נעם.

לכן הדבור כבר ממתיק את המחשבה – במחשבה יש דינא קשיא ובדבור דינא רפיא. צריך לחבר אותם יחד, ואם הכל היה לגמרי מחובר כאשר דינה היתה יוצאת היא היתה נשמרת ומצליחה, אך בינתים היא יצאה עם נקודת הדינא קשיא של המחשבה. אז היא או נתפסת כמשוגעת – מה היא דברה עם בנות הארץ עד ששכם תפס אותה? כנראה חסידות מאד גבוהה. למה בנות הארץ לא באו לעמוד לצדה נגד האדון האונס? עם המשוגעת הזו?! היא דברה כל מה שהיא חושבת. שכם לא שמע אותה מדברת – רק הסתכל עליה והיא מאד משכה אותו, מצאה חן בעיניו. זו עוד נקודה מענינת בתוך הפרשה הזו. צריך לדעת איך לחבר את הדבור למחשבה, זה אחד היסודות.

דברנו לפני שבוע שהיסוד הראשון של הבעל שם טוב הוא הכנעה-הבדלה-המתקה. הדבר השני, יחוד יראה-נורא. הדבר השלישי – איני יודע אם דווקא לפי הסדר הזה – הוא "מי זאת", לחבר את המחשבה והדבור, לאה ורחל, ואז "עולה מן המדבר", מן המדבֶר. הרבי אמר 'דברים משוגעים', אמר שאני 'משוגע על משיח' וכך נתפס – כי הוא דבר את המחשבות שלו.

מי שמדברת את המחשבות שלה נקראת דינה. זה טוב בשביל בחורים שיוצאים לשידוך, להבחין אם היא דינה או משהו אחר, עד כמה היא מדברת את המחשבות שלה. כמובן, מי שהתחנך בשכם מתאהב רק בכאלו. הגענו באמת לנקודה טובה כדי לסיים, נאמר לחיים – שיהיו הרבה שידוכים, הרבה דינות שתשדכנה עם בחורים חמודים משכם.