כ"א טבת ע"ג – ירושלים

שיעור שבועי פרשת "שמות"

2.               "מנוחה ושמחה" עם ההקדמה

נפתח בניגון שלמדנו לפני שבוע, "מנוחה ושמחה", יחד עם הקדמה שלא שרנו לפני שבוע[1].

אמרנו שלפיוט "מנוחה ושמחה" יש כמה ניגונים. הניגון הזה היה של נדבורנא, עם ההקדמה שלנו. בע"ה בשבוע הבא נלמד את הניגון של חב"ד. כמו שהסברנו לפני שבוע, זו תופעה מיוחדת מאד שבמסורת החב"דית יש ניגון מסורתי לזמר "מנוחה ושמחה" של ליל שבת. לחיים לחיים.

3.              א. עבודת השובבי"ם

4.               תיקון הברית בימי השובבי"ם – "הכל הולך אחר הפתיחה"

השבת קוראים פרשת שמות, מתחילים חומש חדש. ידוע שחוץ מהפרשה הזו, שמות, יש שש פרשיות רצופות שיש להן סימן מיוחד – שובבי"ם. זמן מיוחד לעשות תשובה, על שם הפסוק שכתוב פעמים בירמיהו הנביא (יש לומר כנגד תשובה תתאה ותשובה עילאה, סוד שפרה ופועה, כמו שיתבאר), "שובו בנים שובבים". שובבי"ם ר"ת שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים[2] – שש הפרשיות הראשונות של חומש שמות, שכוללות את גלות מצרים, יציאת מצרים, מתן תורה והמשפטים שניתנו במתן תורה. עד כאן עיקר תיקון הברית.

גם אדמו"ר הזקן בספר התניא אומר שמי שרוצה לצום – אף שלא דרכנו לצום הרבה צומות (אלא להרבות מאד בצדקה – "וחטאך בצדקה פרוק"), מי שרוצה להשלים את הצומות הכתובים בספרי הקבלה – הזמן הכי טוב, גם הכי קל, הוא בימי החורף הקצרים, שהם בעצם התקופה הזו של שובבי"ם. בכך הוא רומז לענין המיוחד הזה של שובבי"ם. היות שהכל מתחיל מ"שמות", ושמות הוא גם שם כל החומש, כולל כל שש הפרשיות האלה – סימן שיש משהו מיוחד, "הכל הולך אחר הפתיחה" של השובבי"ם, שעיקר התיקון הוא השבוע של פרשת שמות – תיקון הברית ותשובה.

5.               "שובו בנים שובבים" – "שובו אלי ואשובה אליכם"

יש פסוק בסוף מלאכי, הנביא האחרון של הנביאים בתנ"ך, שהוא גם פסוק של תשובה. כתוב "שובו אלי ואשובה אליכם". נפתח בגימטריא מאד-מאד יפה: שני הפסוקים פותחים ב"שובו", העולה שדי – שם של תיקון הברית, השם של ספירת היסוד בקבלה. "שאמר לעולמו די" – אומר להעלמו די, שאם יש העלם אלקות, או בלשון הרבי הרש"ב "התעלמות השלמות העצמית" של האדם עקב פגם הברית שלו, צריך לומר להעלם זה די, לעשות תשובה ולהחזיר את גילוי השלמות העצמית של האדם.

זה לשון הרבי הרש"ב בתורת שלום (שם הוא מסביר שבעצם עבודה זו אינה "תשובה" במובן הרגיל של המלה אלא כעין "קריאה" אל תוך פנימיות ועצמות האדם עצמו שהשלמות שלו תתגלה מתוך העלמה עקב החטא. בתניא, באגרת התשובה, אדמו"ר הזקן, על פי הספה"ק ראשית חכמה, כן מכנה זאת תשובה עילאה).

שני הפסוקים מתחילים "שובו" – שדי – ולמרבית הפלא שני הלשונות שוים בדיוק אותו מספר. "שובו בנים שובבים" שוה בדיוק "שובו אלי ואשובה אליכם". מה המספר? 776, "ופרצת", "ביאת המשיח" וכו' – יש שער שלם בסוד הוי' ליראיו שכולו מוקדש למספר זה, שער "ביאת המשיח". "ביאת המשיח" היא "שובו בנים שובבים" שהיא היא "שובו אלי ואשובה אליכם".

6.               תיקון המדה הששית

כמה שוה שובבים (הסימן)? 360. אם נחבר את כל האותיות שבאמצע, בין ה-ש של שמות ל-ם של משפטים – ובבי עולה כ, וממילא שובבים הם שכם. קראנו לפני שבוע על שכם, יעקב מברך את יוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", סימן ששכם היא תקון הברית – העיר של יוסף הצדיק.

שובבים עולה שכם, ונחלק לשש – ממוצע כל אות (שכם היא רק שלש אותיות) – הערך הממוצע הוא ששים. ששים עולה כלי – תיכף נדבר על אורות וכלים, על תיקון הכלי (רחיצת הכלי שיהיה נקי וטהור). צריך לתקן את הכלים – ששה כלים שצריך לתקן אותם.

עוד יותר פלא, אם כותבים שובבים במילוי – שין וו בית בית יוד מם – יוצא מספר מושלם לגמרי, 1296, 36 (העשירית של שובבים) ברבוע, שהוא 6 בחזקת 4 (6 פעמים 6 פעמים 6 פעמים 6). סימן שהשובבי"ם באים לתקן את כל השש, ובפרט את הספירה הששית, ספירת היסוד. יוסף בעצמו הוא כפולה של שש – שש פעמים הוי', כידוע, כנגד הספירה הששית, שנקראת "כל" ("כי כל בשמים ובארץ"), כוללת את כל השש.

7.              ב. התעוררות תשובה על ידי תהלים (לקומ"ת עג; "היום יום" ט"ז טבת)

8.               רמז בראשית פרשת שמות – תהלים כסגולה להתעוררות תשובה (המביאה גאולה)

נחזור לפסוק במלאכי – "שובו אלי ואשובה אליכם". ה' מבקש מאתנו שקודם נשוב אליו יתברך, ואם נשוב אליו הוא מבטיח לנו שהוא ישוב אלינו. יש תורה בלקוטי מוהר"ן תנינא בה הוא מדבר על הפסוק הזה, ומקשר אותו דווקא לתחלת פרשת שמות – רמז למה שאמרנו קודם שכל השובבי"ם נמצאים בעצם בפרשת שמות.

הוא מביא רמז מאד יפה מעשר המלים הראשונות של הפרשה. בפסוק הראשון, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו", יש 11 מילים, אבל הוא מתבונן רק בעשר הראשונות. סופי התיבות "ואלה שמות בני ישראל הבאים" (המלה "הבאים", בגימטריא חן, היא גם המלה הראשונה של ההפטרה, "הבאים ישרש יעקב", שלכן היא ההפטרה) הם תהלים – צריך לומר תהלים. אחר כך עוד חמש מלים "מצרימה את יעקב איש וביתו" – סופי התיבות הם תשובה. מה רבי נחמן מסיק מהרמז היפה הזה? דבר פשוט, מתבקש, שהסגולה הכי טובה ואמתית להתעורר לתשובה היא אמירת תהלים. צריך לומר הרבה תהלים. הוא מסיים תורה זו בכך שאשרי מי שדבוק בספר תהלים, שמכח ספר תהלים של דוד מלכא משיחא זוכים לעשות תשובה.

אפשר להמשיך את הווארט, לפי מה שהרבי תמיד מביא מהרמב"ם שאתמול היה היארצייט שלו, ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". איך זוכים לעשות תשובה ומיד להגאל מגלות מצרים (כל הגלויות, כולל הגלות שלנו, כולל הגלות בתוך ארץ ישראל, הן על שם מצרים, שמצרים לישראל)? רבי נחמן מביא רמז, שצריך לומר תהלים.

9.               הקמת עולה של תשובה ליחיד על ידי דוד – תשובה גם על פגם הברית (כחו של יהודה)

רבי נחמן מסמיך את הענין על פסוק בסוף שמואל, "נאֻם הגבר הֻקם עָל" – ממנו חז"ל לומדים שדוד "הקים עולה של תשובה" – וסיום הפסוק הוא "ונעים זמִרות ישראל". איך דוד הקים עולה של תשובה? על ידי "נעים זמִרות ישראל", ספר תהלים שלו.

ידוע שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה, רק להורות תשובה ליחיד, ודווקא תשובה על פגם הברית – תיקון הברית. דוד בא להראות שכל אחד ואחד בכל מצב יכול לעשות תשובה, גם על דברים שכתוב בספר הזהר ש"נכתם עונך לפני", ר"ת נעל, שנעול ואין עליו תשובה – גם על זה אפשר לעשות תשובה כי אין דבר העומד בפני התשובה.

כך כתוב גם בתניא, באגרת התשובה, וגם למדנו לפני כמה שבועות ממי השילוח – ששרש יהודה, דוד המלך, שגם אחרי שהוא נופל במצב שאפשר להתייאש, אפשר לקרוא בספרים הקדושים שאין תקוה ח"ו, הוא לא מתייאש. זו העזות דקדושה, שתמיד יש תקוה והוא ממשיך קדימה – זה הטבע, היסוד, של יהודה. כך הוא מסביר. אחריו, אצל התלמיד המובהק שלו, רבי צדוק הכהן – הפרי צדיק – זה יסוד היסודות, שיהודה הוא אחד שאף פעם לא מתייאש, בפרט בענין של תיקון הברית. כלומר, הוא באופן מיוחד קשור לשובבי"ם – השבועות האלה, החל מהשבוע.

10.         הרמז שחכה לרבי נחמן

מאד מענין, מי מביא רמזים כאלה של סופי תיבות תהלים וסופי תיבות תשובה? זה רמז מאד יפה, עשר אותיות רצופות. הייתי מצפה למצוא רמז כזה בבעל הטורים. באמת פותחים את בעל הטורים ורואים שיש לו כל מיני רמזים, גם ראשי תיבות וסופי תיבות בפסוק הראשון, שיש שם מילה ושבת ועוד דברים, אבל את הרמז של תהלים ותשובה אין לו.

כאן משהו מאד-מאד יפה, שכל אחד מסתכל, מתבונן בתורה, ומוצא בדיוק את הדברים ששייכים אליו – אליו אישית, ואליו להפיץ בישראל. זו דוגמה פשוטה. מסתכלים בפסוק, מסתכלים בר"ת וס"ת, מנסים לבנות מילים מהר"ת והס"ת, והנה לבעל הטורים יש רשימה שלמה – אבל את הדבר המכוון והפשוט הזה, של תהלים-תשובה, אין לו. זה רמז שחכה לרבי נחמן, לומר ש"ואלה שמות בני ישראל הבאים" ס"ת תהלים ו"מצרימה את יעקב איש וביתו" ס"ת תשובה – על ידי תהלים זוכים לעשות תשובה.

11.         שפרה ופועה – תשובה עילאה ותשובה תתאה

איך רבי נחמן מקשר את הענין לפסוק "שובו אלי ואשובה אליכם"? ה' מבקש שנשוב אליו, ומבטיח שאז הוא ישוב אלינו, וכמו שאמרנו קודם בשם הרמב"ם – כשהוא ישוב אלינו הוא יביא לנו את המשיח, את הגאולה האמתית והשלמה.

אומר רבי נחמן שכמו שיש חמשים שערי בינה יש חמשים שערי תשובה. הוא לא מביא את הפשט, אבל כך כתוב בכל מקום בספר הזהר הקדוש, שבינה היא תשובה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו". מהפסוק הזה בישעיהו אנחנו לומדים שבינה ותשובה הן היינו הך (כלומר שהא בהא תליא – אי אפשר לשוב ללא בינה ואי אפשר להבין ללא תשובה, וממילא הן באות כאחת, "יבין ושב"[3]).

לפעמים כתוב, כמו שגם מובא באגרת התשובה, שתשובה תתאה – תשוב ה תתאה, מלכות, ותשובה עילאה – תשוב ה עילאה, בינה, אבל שרש שתי התשובות הוא ב-ה עילאה, בינה. גם זה קורה בתחלת הפרשה הזו. כתוב שתשובה עילאה בפרשה שלנו, בהתחלה, היא שפרה, ואילו תשובה תתאה היא פועה[4]. שתי המילדות העבריות, שבזכותן, כמו שנסביר בהמשך, כל הנסים והנפלאות וכל גילוי האלקות של שמות וכל מה שבא משמות והלאה, עד משיח צדקנו – הכל בזכות ומכח שפרה ופועה. כך כתוב כאן, די מפורש.

"שם האחת שפרה ושם השנית פועה", על דרך שתי נשות יעקב – "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל", הגדֹלה, היא ה גדולה, ה עילאה, בינה, הקטנה, היא ה קטנה, ה תתאה, רחל. ה עילאה היא אמא ו-ה תתאה היא בת. לכן דורשים ששפרה ופועה הן אם ובתה – אמא-בינה ומלכות-בת – יוכבד ומרים. יש גם דעה בחז"ל שהיו "כלה וחמותה" – יוכבד ואלישבע (אשת אהרן) – גם כמו אמא ובת. גם בת וגם כלה הן ה תתאה. אולי בהמשך נסביר מה פנימיות המחלוקת, אם פועה היא מרים או אלישבע.

בכל אופן, כמו שלאה ורחל הן "הגדֹלה" ו"הקטנה" כך כאן שפרה ופועה. רק מה ההבדל? יחסית לאה ורחל הן עבודת צדיקים של בינה ומלכות, ואילו שפרה ופועה הן עבודת בעלי תשובה של בינה ומלכות.

12.         "ויעש להם בתים" – עלית המילדות לבחינת דכורא

בסוף הסיפור שלהן כתוב "ויהי כי יראו המילדֹת את האלהים ויעש להם בתים". סיום הסיפור הוא השכר שלהם. כולם שואלים את השאלה למה כתוב "להם", לשון זכר – הרי קודם כתוב כמה פעמים "אליהן", "להן", הכל לשון נקבה?! אלה שתי נשים, המילדות העבריות, ולמה בסוף, בשיא, כתוב "ויעש להם בתים"? איך הפכו להיות זכרים?

יש פירוש אחד של כמה מגדולי ישראל, שהיות שמסרו את הנפש על הזכרים – כנגד גזרת "אם בן הוא והמִתן אֹתו [ואם בת היא וחיה]", "ותחיין את הילדים" – לכן הן עצמן זכו להיות בבחינת זכר. יש עוד בספרי הקבלה[5], לפי האר"י, שמסבירים טפה יותר. אומרים שהיחס בין אמא לבת בקבלה, שאמא היא משפיעה אפילו יותר מז"א, לכן היא בחינת זכר. כל מי שמשפיע הוא זכר. כאן הסוד של הסיפור הוא שפועה בסוף מתעלה ונכללת בתוך שפרה, ש-ה תתאה, תשובה תתאה, עולה ונכללת בתוך תשובה עילאה – הכל הופך להיות תשובה עילאה – לכן שתיהן יחד נקראות כעת "להם", לשון זכר.

הדבר הזה מתאים למקום אחד שמצאנו בחז"ל דעה ששפרה ופועה הן בעצם אשה אחת. זה מדרש פליאה, הרי מה שאמרנו מהגמרא – "רב ושמואל, חד אמר אמה ובתה וחד אמר כלה וחמותה" – מדובר בשתי נשים, אבל במקום אחד במדרש משמע שהיא שפרה והיא פועה. זו אסמכתא מאד עמוקה וחזקה למה שכתוב בקבלה שבסוף באמת שתי הנשים, המילדות העבריות, מתיחדות לגמרי ונעשות אחד. זה רמוז בכך שהן הופכות להיות זכר.

13.         "ויעש להם בתים" נוגע לתכלית כוונת הבריאה – בית המקדש השלישי

"ויעש להם בתים" שוה בראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". יש שני ביטויים חשובים בפרשת שמות ששוים בראשית, "ויעש להם בתים" ו"של נעליך מעל רגליך" (כנגד מצות עשה, "ויעש... בתים", ומצות לא תעשה, "של...", סוד "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" – "שמי" עם יה אותיות של "של נעליך מעל רגליך" עולה שסה ו"זכרי" עם וה אותיות של "ויעש להם בתים" עלה רמח[6]).

לפי תקוני הזהר, וכך מובא גם בחסידות, כל מה שקשור למלה בראשית קשור לתכלית כוונת בריאת העולמות. אם יש משהו שעולה בגימטריא בראשית הוא קשור לתכלית הכוונה של בריאת העולם. הביטוי הראשון בפרשה ששוה בראשית הוא "ויעש להם בתים". גימטריא מאד מכוונת, כי כתוב שבראשית הוא עצמו בית – בית ראש או בית אֹשר.

רש"י מביא בשם חז"ל ש"בתים" היינו בתי כהונה ובתי לויה מיוכבד ובתי מלכות ממרים. סתם בתים הם לשון רבים. יש פירוש אחד שבזכותן יבנה בית המקדש השלישי, המשולש. יש כאן אסמכתא לדברי הרבי שאומר הרבה פעמים – ואיני זוכר אם מביא אסמכתא זו – שבית המקדש השלישי כלול מכל הבתים יחד. הרבי תמיד היה אומר השלישי והמשולש – הוא גם כולל את שני הבתים הקודמים. כך יש פירוש על הפסוק "ויעש להם בתים" שבעצם "בתים" היינו בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו. למה הוא נקרא "בתים"? כי הוא כולל את כל הבתים יחד, והוא נבנה בזכות שפרה ופועה.

14.         תשובת ה' – להביא את הגאולה

אם כן, מה אמרנו כעת? ששפרה ופועה הן גם ה תתאה ו-ה עילאה, כמו לאה ורחל, אבל בדגש על תשובה. כך רמוז בתחלת הפרשה. אנחנו נמצאים בגלות בתחלת הפרשה, ואומרים שכדי לצאת מהגלות צריך לעשות תשובה – "שובו אלי" ואז "ואשובה אליכם". כדי לצאת מהגלות צריך את שתי המילדות, שפרה ופועה.

כשאנחנו עושים תשובה והקב"ה גם עושה תשובה – כתוב שמה שה' גואל אותנו, "ואשובה אליכם", זו התשובה של הקב"ה. כמו כל דבר, "הוי' צלך על יד ימינך" – מה שאנחנו עושים, ה' גם עושה כמו צל (ולפי הכלל שעיקר האתערותא דלעילא הוא לפי האתערותא דלתתא שקדמה לה, וגם ביחס ליחוד אור וכלי, כפי שיתבאר, על ידי עלית הכלי לקראת האור נמשך ויורד האור לתוכו). כך כתוב בשם הבעל שם טוב. אנחנו עושים תשובה – גם הקב"ה עושה תשובה אחרינו. מה התשובה שלו? שהוא מביא את הגאולה.

כמו שהרבי גם אמר לגבי המבצעים – הוא אמר שהוא נותן לנו עשרה מבצעים לעשות, ואם אנחנו נעשה נאמנה את עשרת המבצעים שלנו הקב"ה יעשה את המבצע שלו. מה המבצע של הקב"ה? מבצע גאולה – שיביא לנו את הגאולה, משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. בדיוק אותו ווארט – "שובו אלי ואשובה אליכם".

15.         מט שערי תשובה שלנו כנגד מט אותיות שמות השבטים בירידה למצרים

נחזור למה שרבי נחמן אומר בתורה: הוא אומר שכמו שיש חמישים שערי בינה – לא אומר זאת, רק אומר שיש חמישים שערי תשובה, אבל הסברנו באריכות שהתשובה היא הבינה – מט השערים הראשונים של התשובה כנגד מט האותיות של שבטי י-ה. הוא לא כותב, אבל הוא מתכוון לשבטי י-ה כפי שהם מוזכרים בתחלת פרשת שמות.

אנחנו יודעים שעל אבני השהם היו רשומים ששה שבטים מכאן וששה שבטים מכאן. הרמב"ם כותב להלכה – לפי דברי חז"ל – שעל כל אבן שהם יש כה אותיות, רמז למה שכתוב בפרשת שבוע "ויפן כה וכה וירא כי אין איש". יש כה אותיות על הכתף הימנית של הכהן הגדול ויש גם כה אותיות של שבטי י-ה על הכתף השמאלית – סה"כ נ אותיות. הרמז הוא שבטי י-ה – י פעמים ה, רמז ל-נ האותיות בשבטים.

איך רבי נחמן כותב שיש מט אותיות בשבטים? תסתכלו בלקוטי מוהר"ן – זו לכאורה קושיא גדולה, אבל הפשט שהוא מתכוון לכתיבת השבטים כמו שהם כתובים דווקא בתחלת פרשת שמות – "ראובן ושמעון ירדו למצרים, ראובן ושמעון עלו ממצרים"[7], לא שינו את שמותיהם. אם מסתכלים, מתבוננים בשבטים כמו שהם כתובים בתחלת פרשת שמות, רואים שיש באמת מט אותיות – לא חמשים. למה? כי בנימין כתוב חסר, כמו ברוב המקומות בתורה, שכתוב בנימִן ב-י אחת[8], וממילא יש מט אותיות. כלומר, בירידת מצרים יש מט אותיות של השבטים שהן מט שערי תשובה.

16.         מניעת התשובה – העדר התעוררות ואי-זיהוי שער התשובה האישי

כותב רבי נחמן שלכל יהודי יש אות אחת מ-מט אותיות אלה, שהיא השער שלו לעשות תשובה. כמו שלכל אחד יש שער דרכו התפלות שלו עולות השמימה (גם לפי השבט שלו), כך יש שער מיוחד של תשובה לכל אחד ואחד. הוא מקשר זאת ל-מט ימי ספירת העומר, שבמקום אחר גם הוא כותב שלכל אחד יש את היום שלו בספירת העמר. כמו שלרשב"י יש את היום שלו, "הוד שבהוד", כך לכל אחד יש את היום שלו.

כך הוא כותב שלכל אחד יש את היום שלו, שהוא השער שלו לעשות תשובה, אבל לא כל אחד מכיר את השער. כמו שאדמו"ר הזקן כותב בהקדמת תניא קדישא, שלא כל אחד מכיר את חלקו בתורה. "תן חלקנו בתורתך" – לכל אחד יש חלק בתורה, אבל לא כל אחד זוכה להכירו. כך לא כל אחד זוכה להכיר את השער שלו.

מה מונע תשובה? הוא אומר ששני דברים מונעים. דבר אחד, פשוט, שיש אדם שכל כך שקוע בלא-טוב של העלמא דשקרא בו הוא נמצא, שאין לו התעוררות אמתית לעשות תשובה – לא בא לו לעשות תשובה. מצב ביש. אבל אחר כך הוא אומר שיש אחד שכן בא לו לעשות תשובה, שמתעורר לעשות תשובה, אבל הוא לא מוצא את הדרך. יש אחד שאומר, אני רוצה לעשות תשובה, אני רוצה להתקרב לקב"ה, אבל איני יודע איך עושים זאת – אני מגשש כעור באפילה, ולא מוצא את עצמי. אז ממילא, גם כשיש לי התעוררות, אבל אם אני מנסה ולא מצליח, לא מוצא את הדרך, באיזה שלב אני עלול להתייאש.

17.         הסגולה לפתרון שני מונעי התשובה – אמירת תהלים

הוא אומר שיש סגולה לשתי הבעיות האלה, יש פתרון – לומר תהלים, הרבה תהלים. אם אתה כל כך אטום ו'גראב', גס, שאתה בכלל לא מתעורר לעשות תשובה – אם תאמר תהלים כדבעי תתעורר. גם הדבר השני, שאם כבר יש איזו התעוררות, אבל אינך מוצא את השער שלך, את האות שלך.

הווארט הזה קשור למה שידוע בחסידות, שב-יב הימים הראשונים של חדש ניסן, לפני הספירה, אומרים את הנשיאים, וגם מי שיודע בבירור שהוא כהן או לוי או משבט יהודה, אומר כל יום "אם אני משבט פלוני יהי רצון מלפניך שיאירו נא עלי כל הניצוצות הקדושים הכלולים בקדושת זה השבט". כלומר, יתכן שברוחניות אני משבט נפתלי או גד וכו' – כך כתוב בלוח "היום יום".

אחר כך, בימי ספירת העומר, יש התפרטות מ-יב ימים של השבטים ל-מט אותיות של השבטים, ולכל אחד יש את האות המיוחדת שלו, שהיא בעצם היום המיוחד שלו בספירת העמר. אם אנחנו סופרים את מט הימים, ידוע שהקב"ה סופר את היום החמשים – "תספרו חמשים יום", "תספרו" לשון רבים, כולל אותנו ואת הקב"ה. אנחנו מקיימים את ה"תספרו" ב-מט ימים, אבל אם אנחנו עושים את העבודה שלנו, את התשובה שלנו, יום החמשים הוא "ואשובה אליכם".

לגבי לע"ל – זו ה"תורה חדשה מאתי תצא" של מלך המשיח, מה שהקב"ה עושה תשובה. אם כן, הוא כותב שגם להתעורר וגם למצוא את האות – השער, היום המיוחד שלך, שבקיצור ובפשטות היינו איך עלי לעשות תשובה – זוכים על ידי אמירת תהלים. זה הרמז של "ואלה שמות בני ישראל הבאים" ס"ת תהלים, "מצרימה את יעקב איש וביתו" ס"ת תשובה.

18.         תהלים בדמעות – רחיצת הכלי

לפני כמה ימים (בט"ז טבת) קראנו בלוח "היום יום" ווארט מאד יפה: שהצמח צדק אמר לאחד מגדולי החסידים, ר' הענדל, ביחידות, שזהר מרומם את הנפש, מדרש מעורר את הלב, ותהלים בדמעות (תהלים מיט טרערען) רוחץ את הכלי. מכך שהוא אמר את שלשת הדברים האלה יחד לומדים שצריך את שלשתם.

צריך לרומם את הנפש על ידי הזהר. הרבי המהר"ש אמר שבשבילי זהר הוא חסידות – ללמוד את ספר הזהר וללמוד חסידות הם כנראה בחינה ומדרגה אחת, והזהר מרומם את הנפש. "ארוממך אלהי המלך" – יש התגלות דרך רוממות, כמו שכתוב בתחלת מאמר "באתי לגני", כמו שהרבי מסביר. צריך לגלות וגם להמשיך את הגילוי של הרוממות. מה שמסוגל לכך הוא ספר הזהר.

באותה שיחה שהזכרנו קודם, השיחה בתורת שלום, הרבי הרש"ב אומר שתיקון הברית היינו החזרת השלמות העצמית שהתעלמה ("שאמר לעולמו די") – זה בעצם גילוי הרוממות של הנפש. בע"ה נסביר זאת יותר בהמשך. את זה פועלים על ידי לימוד חסידות, לכן באותה שיחה בתורת שלום הוא אומר שאצלנו, חסידי חב"ד, תיקון הברית הוא על ידי לימוד חסידות. כמובן, לימוד חסידות אליבא דנפשיה, לימוד חסידות לעומק, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. הדבר הראשון הוא זהר, דהיינו חסידות, שמרומם את הנפש.

דבר שני שהוא כותב – מדרש. במקום אחר כתוב שהמדרש מושך את הלב, "דברי אגדה מושכים את הלב" ומביאים את האדם "להכיר את מי שאמר והיה העולם" – דווקא מדרש. בהמשך נביא איזה מדרש כדוגמה לכך. צריך לרומם את הנפש, צריך לעורר את הלב, אבל צריך דבר שלישי – אותו פועלים על ידי תהלים בדמעות – צריך שהכלי יהיה נקי, כדי לקבל את השפע.

19.         שפרה ופועה – "שפע רב בכל העולמות"

מה הן שפרה ופועה? נחזור למילדות העבריות – הנוטריקון של שפרה-פועה הוא שפע[9], "שפע רב בכל העולמות". מתי מבקשים "שפע רב בכל העולמות", את ההתגלות של שפרה ופועה – ההתגלות באמצעות התשובה? יש פעם אחת בסדור תפלה בכל הנוסחאות, תפלות שנדירות מאד בסידור האריז"ל של אדמו"ר הזקן (שיום ההילולא שלו עוד יומים, במוצאי שבת פרשת שמות, כמו הקביעות המקורית)? בספירת העמר.

ספירת העמר היא סוד נשמת עמרם, איש שפרה ואבי פועה וחם אלישבע. הכל קשור לעמרם, לשון עמר, ספירת העמר – מצוה מיוחדת שלו. עמרם הוא הכח הממצע בין משה לפרעה – משה הוא עמרם פחות ה ו-פרעה הוא עמרם ועוד ה. אלה אותיות פורחות שאיני מסביר אותן כל צרכן.

בכל אופן, ימי הספירה הם ימי תשובה (כמו ימי שובבי"ם[10]), שעל כל אחד למצוא את האות שלו מאותיות השבטים כפי שירדו לגלות מצרים (לשם "הבאים ישרש יעקב", כדי שיצמחו מתוך הגלות), וכדי שהקב"ה יעשה את התשובה שלו – יום החמשים, מתן תורה. שוב, על ידי התשובה של שפרה ופועה נמשך "שפע רב בכל העולמות"[11].

20.       ג. "ערי מסכנות לפרעה"

21.         שמות 'פרעוניים' במצרים

הזכרנו את פרעה. כל הספורים של תחלת חומש שמות הם התמודדות עם פרעה. יש גם את הפרעה של קדושה, כמו שכתוב בספר הזהר והרבי מאד אוהב להביא – פרעה "דמיניה אתפריעו כל נהורין עילאין", לשון התגלות, גילוי אלקות עצום. בספר הזהר כתוב בפירוש שהפרעה דקדושה הוא המלכות דאצילות. לפעמים משמע מהרבי שהוא כתר דאצילות, אבל בזהר כתוב בפשטות ובפירוש שפרעה דקדושה הוא המלכות דאצילות, "דתמן כל נהורין אתפריעו".

אבל יש גם את פרעה למטה, "התנים הגדול הרֹבץ בתוך יאֹריו אשר אמר לי יאֹרי ואני עשיתִני" – תכלית הישות והגאוה. כשה' אומר למשה, בעוד כמה פרשיות, "בא אל פרעה" – משה פוחד מהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שם כתוב שהוא פוחד מהכתר דלעו"ז. בכל אופן הוא צריך לבוא, להתחבר עם פרעה.

אמרנו שהכח המחבר את משה לפרעה הוא בעצם שרש נשמת אביו – עמרם. אבל יש עוד רמז: בתחלת החומש, אחרי שמזכירים את שמות השבטים ועד לידת משה רבינו, אין שמות פרטיים חוץ משפרה ופועה, שגם לא יודעים אם אלה שמות אמתיים. יש גם דעה שאולי שתי הנשים האלה הן בכלל מצריות, מחסידות אומות העולם. לא ברור בדיוק מי הן – מה שבטוח שהן קשורות לעבודת התשובה, ושבזכותן יושפע שפע רב בכל העולמות.

חוץ מהרמז שפע, כשמתבוננים בשני השמות האלה – שמות מיוחדים לגמרי – שפרה-פועה, מה שומעים שם? הרי זו תרבות מצרים, שכולה סביב פרעה מלך מצרים. מה יש בשפרה ופועה? אותיות פרעה. מאד בולט שבשפרה ופועה נמצא פרעה.

יש עוד זוג של שמות שכתוב בתחלת פרשת שמות, עוד לפני שפרה ופועה? "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פִתֹם ואת רעמסס" – עוד זוג של שמות ש'נופל מן השמים'. בהתחלת חומש שמות יש פיתום-רעמסס ושפרה-פועה, ומה המכנה המשותף? אותיות פרעה. הכל פרעה, מתאים למצרים. מה שמענין, שבכל אחת משתי הדוגמאות פרעה מתחלק לשנים – כדי להגיע לשלמות שלו צריך גם פיתום וגם רעמסס, גם שפרה וגם פועה. אלה ארבעת השמות המיוחדים מאד בתחלת פרשת שמות. אם נחבר אותם יחד – פִתֹם רעמסס שפרה פועה – נקבל ארבע פעמים (ממוצע) משיח בן דוד, יש בזה משהו מאד משיחי[12].

22.         "ערי מסכנות לפרעה" – "אדם לעמל יולד"

איך עלה בדעתו של פרעה שעל היהודים לבנות "ערי מסכנות לפרעה" דווקא? ערי מסכנות הן ערי אוצר. כתוב שהערים האלה היו קיימות כבר, וצריך היה לחזק אותן שתהיינה ראויות להיות אוצר למלך. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", ובכל אופן נשאר רשימו שיהודים טובים באוצרות. כתוב שכל דבר שבקדושה משאיר רשימו. אף על פי ש"לא ידע את יוסף" – יוסף השאיר רשימו. מה הרשימו? שהאנשים האלה טובים בכסף וגם בתבואה, ובכלל המשימה הכי מתאימה להם היא לעשות אוצרות.

כתוב "אדם לעמל יולד" – מהו עמל? ר"ת "ערי מסכנות לפרעה". העמל שלנו בעולם הזה הוא לבנות לפרעה של הקדושה ערי מסכנות, החל בכך שמלקטים את כל הכסף, כמו יוסף הצדיק – שזה הרשימו שלו – ומקנים את כל הכסף לפרעה של הקדושה, וגם שומרים עליו היטב, עושים בית אוצר.

ברוחניות כתוב שהאוצר הוא יראת שמים – "יראת הוי' היא אוצרו" – אבל צריך גם רוחניות וגם גשמיות. בגשמיות פשוט מדובר באוצר של כסף וגם של מוצרים (מצרים מלא ו), של תבואה. צריך לבנות שתי ערים חזקות כדי להחזיק את האוצרות האלה. על רקע פיתום ורעמסס מופיעות שפרה ופועה, כאילו לומר ששפרה ופועה יוצאות מפיתום ורעמסס.

23.         "ויסתר עמל מעיני"

יש פסוק בתחלת איוב בו הוא מקלל את יום הוולדו. הוא אומר שאם ה' היה סוגר את בטן אמי "ויסתר עמל מעיני" – היה מסתיר ממני את כל העמל, כל החיים שלי הם עמל. איוב ביסוריו קורא למה שהוא עובר עמל, ואם הוא לא היה בא לעולם היה לו יותר טוב – כך הוא אומר, כך מקלל את עצמו – והבטוי הוא "ויסתר עמל מעיני". אבל הרגע אמרנו ש"עמל" היינו "ערי מסכנות לפרעה", עליהן נאמר "אדם לעמל יולד" – שהוא כן נולד, צריך להוולד בשביל העמל.

איוב מעדיף לא להוולד, איוב מעדיף שהגזרה של פרעה תתקיים עליו, שכל בן זכר "והמִתן אֹתו". כמו שכתוב בסוף, בפסוק האחרון-אחרון, אחרי "ויעש להם בתים" – "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" – ובכך נגמרת הפרשיה הזו. אז בא סיפור חדש, "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", בעילום שמות, עד לשמו של משה הגואל, שם שניתן לו דווקא על ידי בת פרעה, ולא על ידי אביו או אמו.

24.         תיקון מצות הנישואין – "איש מבית לוי" ו"בת לוי" – סוד "שתיתי"

נאמר עוד רמז יפה במאמר מוסגר: קודם אמרנו בשם רבי נחמן שיש סופי תיבות מאד מופלאים בתחלת הפרשה, תהלים-תשובה, שעל ידי תהלים זוכים לעשות תשובה. יש עוד סופי תיבות, שקשורים לדבר שאמרנו לפני שבוע: הפרשיה השניה מתחילה "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". האיש, עמרם, נקרא "איש מבית לוי", והאשה, יוכבד, שהיא שפרה לפי שתי הדעות בגמרא, נקראת "בת לוי". אם כבר מתבוננים דווקא בסופי תיבות, נתבונן כאן בסופי התיבות (כאן יוצאים לפי הסדר, מעלה לגבי תהלים-תשובה שלא היה בדיוק לפי הסדר) – "איש מבית לוי" ס"ת שתי.

מה זה "ויקח את בת לוי"? הרוגאטשובר כותב שכאן עמרם תקן את מצות נישואין. כתוב ברמב"ם שגם עמרם תקן מצוות, וכתוב שכאן הוא תקן נישואין. משהו גדול מאד. כל פעם שזוג מתחתן צריך לומר ישר כח לעמרם שתקן את מצות נישואין. "בת לוי" ס"ת תי – יחד יוצא שתיתי, מלה שדברנו עליה לפני שבוע.

25.         "שתיתי ייני עם חלבי" – יחוד עמרם ויוכבד באו"א עילאין

איפה כתוב "שתיתי"? יש רק פעם אחת בתנ"ך "שתיתי" חיובי. יש כמה פעמים "לא שתיתי" – "ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" כתוב פעמים במשה, חנה אומרת לעלי הכהן "ויין ושכר לא שתיתי" (הולכת בעקבות משה רבינו). אבל כן "שתיתי" (דוגמה של "לא כן עבדי משה", קודם לא ואז כן) יש פעם אחת בשה"ש – "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים". הפסוק של "באתי לגני", הפסוק של י' שבט.

מה פירוש "שתיתי ייני עם חלבי"? כתוב בחסידות, בפרט בסידור עם דא"ח, בדרוש העמוק והעיקרי של הבנת ענין התפלה (בתחלת הסדור, לפני הפירושים הפרטיים על הפסקאות של הסדור, יש כמה דרושים על תפלה בכלל, והדרוש העיקרי בהם הוא הדרוש על "באתי לגני" עם כל הפסוק שכעת אמרנו), שיש כאן עליה – "אריתי מורי עם בשמי" נה"י, "אכלתי יערי עם דבשי" חג"ת, אבל "שתיתי ייני עם חלבי" היינו אמא עילאה (ייני), עבודת ההתבוננות של מוחין בעצם, ואבא עילאה (חלבי).

לעניננו "ייני עם חלבי" הם יוכבד ועמרם[13], ההורים של משה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[14]. זה רמז רחוק, שלא היינו עולים עליו בכלל אם לא היינו לומדים ומסבירים את הדרוש של הסידור בסוד המלה "שתיתי". כנראה שכדי להגיע למדרגה עליונה זו, של זווג עמרם ויוכבד – "איש מבית לוי" ו"בת לוי" – צריך קודם את ה"לא שתיתי" של משה, שוב "לא שתיתי" של משה ו"לא שתיתי" של חנה. אז זוכים ל"שתיתי ייני עם חלבי" של עמרם ויוכבד, ונולד משה הגואל.

26.         מסורת "ויסתר" – להסתכל בשכינה מתוך תפלה

היינו קודם באמצע ענין – כתוב באיוב "ויסתר עמל מעיני", ואמרנו שהוא אותו עמל של "ערי מסכנות לפרעה". כתוב בבעל הטורים (בשם המסורה), שבכל התנ"ך המלה "ויסתר"[15] – שעולה הוי' ברבוע – חוזרת רק פעמים. פעם אחת בהמשך פרשתנו, "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", והשניה "ויסתר עמל מעיני".

כמו כל פעם שבעל הטורים דורש מסורה, ובפרט שהמלה חוזרת רק פעמיים, צריך לקשר ענינית ביניהן. מה הקשר בין "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" ל"ויסתר עמל מעיני"? הוא אומר משהו מאד יפה. יש מחלוקת בחז"ל אם טוב שמשה הסתיר את פניו מרוב בושה או שלא טוב, ולפי מ"ד שלא טוב עשה, אחר כך כשבקש מה' "הראני נא את כבודך" ה' אומר לו שהיתה לך הזדמנות בסנה ופספסת כי לא רצית.

מה היה קורה אם משה לא היה מפספס, וכן היה מסתכל על גילוי האלקות בסנה? בעל הטורים מוסיף משהו מאד חשוב, שמשה לא היה מסתכל כמו הבל (שרש גלגול משה, כנודע שמשה ר"ת משה שת הבל) שחטא בכך שהסתכל בשכינה. סתם הסתכלות בשכינה היא חטא – כמו שיש אפילו מנהג שלא מסתכלים בקשת – יותר טוב להתבייש ולא להסתכל. אבל, אם היה מסתכל תוך כדי תפלה ותחנונים לקב"ה, אומר תגאל את ישראל גאולת עולמים, משיח נאו, היה בא משיח נאו. כדאי שכל מלמד ילמד זאת את הילדים בחדר.

הרבי אומר שצריך לפקוח עינים, וכאן הכוונה לפקוח עינים ולהסתכל במי שאתה מבקש ממנו – צריך להסתכל ולבקש משיח נאו, ולא לכבוש את העינים בקרקע מבושה. אם היה מסתכל ומבקש "משיח נאו" מקרב איש ולב עמוק שלו היה חוסך את כל העמל של כל הגלויות של עם ישראל, כל המצרים של כל הדורות בעם ישראל – "ויסתר עמל מעיני". באמת, אם היה פוקח את עיניו, ולא היה "ויסתר משה פניו", היה מתקיים למעליותא מה שאיוב בקש מתוך צער ויאוש בקשה לא טובה.

אמרנו שכאילו בקש לקיים את גזירת פרעה, שלא היה נולד בכלל. כאן אומר בעל הטורים שאם משה לא היה מסתיר את פניו היה מתקיים אצל כלל עם ישראל "ויסתר עמל מעיני" – שלא היינו צריכים במשך כל ההיסטוריה, כל הדורות, לא לראות שום עמל, שום "ערי מסכנות לפרעה". שוב, זה ווארט יפה מאד של בעל הטורים.

27.         רמז פסוקי ה"ויסתר"

רק לחזק את הווארט: אמרנו ש"ויסתר" הוא שם הוי' ברבוע. אם יש שני פסוקים של "ויסתר" יוצא רבוע כפול של שם הוי' – שני פסוקים שמתחילים מרבוע של שם הוי'. אם מחברים יחד את שני הפסוקים, מ"ויסתר" עד סוף הפסוק – "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" ו"ויסתר עמל מעיני" – גם מקבלים רבוע כפול של 36 ברבוע. קודם ראינו ש-36 ברבוע הוא שובבים במילוי. עד כאן הקשר בין הרמזים.

28.       ד. ד"ה "אני לדודי ודודי לי" תרד"ע

29.         לנקות את הלב הנשבר

נחזור ל"היום יום" ונחבר לדרוש של הרבי הרש"ב בע"ב, ובכך נסיים את החלק הראשון: אמרנו שקודם צריך זהר כדי לרומם את הנפש ואחר כך מדרש כדי לעורר את הלב, אבל לא מספיק – צריך אחר כך תהלים בדמעות כדי לרחוץ את הכלי, "אלה שמות בני ישראל הבאים", אבל מיט טרערען, עם דמעות. כמובן ופשוט, בפרט בחב"ד, שהדמעות כאן אינן מלאכותיות ח"ו, אלא דמעות אמתיות עליהן נאמר ש"שערי דמעה לא ננעלו", שערי תשובה – הדמעות כאן הן עבודת התשובה.

כשאני לומד זהר והנפש מתרוממת זו עדיין לא תשובה, כשאני לומד מדרש ומעורר את הלב זה לקראת תשובה, אבל תהלים בדמעות הם תשובה אמתית, כי "שערי דמעה לא ננעלו", וזה רוחץ את הכלי. אפשר לומר שהכלי הוא עצמו הלב שעוררתי כרגע על ידי לימוד מדרש. בדרך כלל הכלי הוא הלב, אבל לא סתם לב – לעורר את הלב זה עדיין לא לב נשבר, אבל הכלי שהתהלים עם דמעות רוחץ הוא לא סתם לב אלא "לב נשבר" דווקא, "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", כידוע הווארט בחסידות ש"אין לך כלי שלם כלב נשבר".

מה הווארט, אם כן? שגם כאשר יש לאדם לב נשבר, זו לא הוכחה שהלב הנשבר שלו נקי – יכול להיות לב נשבר לא נקי. כדי לרחוץ אותו, שהכלי, הלב הנשבר, יהיה נקי – צריך תהלים עם דמעות.

30.         הפיכת טבע האורות (לירידה) והכלים (לעליה)

במאמר הרבי הרש"ב מסביר שיש אור וכלי שצריך לחבר – טבע האור הוא אין וטבע הכלי הוא יש, האור עולה והכלי יורד ומתגשם. כדי לחבר אותם צריך להפוך את הטבע של כל אחד, וזהו בעצם הבטול של כל אחד מהם לרצון העליון.

בטול האור, האין, לרצון העליון גורם שבמקום שהוא יתאיין כטבעו, בחינת אין, הוא יומשך לרדת ולהתלבש בכלי. ובטול הכלי, שבמקום שירד למטה, "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ", להתגשם, הוא יבטל את היש שלו לאין, ובכך במקום לרדת הוא יתחיל לעלות. אז האור והכלי יפגשו יחד, יתחברו, והאור יתלבש במזיגה נכונה, באיזון נכון, בתוך הכלי שלו.

אם כן, יש אור וכלי, אין ויש. אחר כך הוא מסביר שהם נקראים גם תורה ותפלה. צריך שיהיה איזון נכון בין התורה, שהיא האור – "תורה אור". טבע התורה הוא גם להתאיין, לחזור לאלקות, להתכלל בתוך האלקות. מי שלומד תורה ואין לו כזה טבע ראשון לא יודע מהי תורה בכלל. מי שלומד תורה וחושב שהיא שכל יפה, שכל עמוק, ולא מבין שהיא אור שגם דבוק במאור וגם שואף להכלל בתוך המאור וכך להתאיין לגמרי, להתאפס לגמרי – זו לא תורה.

אבל תורה אמתית, ה' נותן תורה מהשמים שהיא תומשך מלמעלה למטה, כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. זו התורה שנתנה לנו מסיני, בזכות גלות מצרים ואחר כך יציאת מצרים. קבלנו "תורה מהשמים" שכבר שנתה כיוון – לרדת מלמעלה למטה.

תפלה היא גם על דרך זה, לקחת את המציאות שלי, "ואני תפלה" – וטבע האני שלי הוא לרדת, להתגשם – ולשנות את הכוון של ה'אני'. התפלה היא העלאה מלמטה למעלה. אם יש איזון נכון בין עבודת התורה לעבודת התפלה יש איזון וחיבור בין האור והכלי.

ידוע הרמז שאור-כלי עולה מרכבה – "האבות הן הן המרכבה". מרכבה היא לשון הרכבה, ומה צריך להרכיב? אור וכלי (בסוד "אך [ר"ת אור כלי] טוב לישראל אלהים לברי לבב"), זו תכלית התיקון. אורות דתהו מסתלקים, אבל צריך תיקון – להפוך את כיוון האורות. שהאורות ירדו והכלים יעלו. גם בעולם התהו היו כלים, שירדו והתגשמו. עולם התיקון הוא להפוך כוון, להגיע ל-טבע שני, בגימטריא אמת.

31.         הקלקול בחילוף האור והכלי

לפני שבוע אמרנו שיש עוד הסבר, לפי הכלל הידוע של המגיד שהמשל הכי מכוון לכל התורה והחסידות הוא רב ותלמיד. הרבי הרש"ב לא מזכיר זאת – הכי קרוב שמגיע הוא שאור הוא נה"א וכלי הוא נה"ב. יש לו אור-כלי, אין-יש, תורה-תפלה, נה"א-נה"ב. אבל הכי חשוב לנו, וגם הכי מדבר בפשטות אלינו, הוא המשל הידוע של המגיד וספרי החסידות – רב ותלמיד.

מה עיקר החידוש של המאמר השבוע? שאם אין איזון נכון התלמיד עלול בשאיפה שלו לעלות להתאיין יותר מדי והרב עלול ח"ו לרדת ולהתגשם יותר מדי – וזה לגמרי היפך הכוונה. שוב, הוא לא מדבר על רב ותלמיד אלא על אור וכלי, ומשתמש בביטוי שהוא חידוש נפלא – איני זוכר אותו בשום מקום. הוא אומר שאם אין איזון נכון האור עלול להפוך להיות כלי והכלי עלול להפוך להיות אור. שומו שמים, כמו ר"ל שהיום זכר רוצה להיות נקבה – עושה איזה ניתוח והופך לנקבה – ונקבה הופכת להיות זכר. כך יוצא מהדברים שלו.

היפוך הכיוון הוא משהו חיובי לכאורה, תיקון, אבל גם זה יכול להיות יותר מדי – כל כך יותר מדי שממש מגיע למצב הכי גרוע היפך הכוונה. זה מה שהסברנו לפני שבוע שלפעמים ההתבטלות של התלמיד או של הכלי עוברת את המדה לגמרי, מכיון שהוא מתבטל לגמרי מעצמו, בלי הכוונה והדרכה וכח שחוקק בו את ה"חותם שוקע" שבו, הבטול שבו, ואז המצב מאד-מאד ביש, הוא יותר מדי מתבטל.

32.         פגם חילוף הרב והתלמיד

אם אנחנו משתמשים בלשונות האלה של רב ותלמיד, מה יוצא מדבריו? שיש מצב לא מתוקן, שהתפקידים נראים כמתחלפים, שהרב הופך להיות התלמיד והתלמיד הופך להיות הרב. אוי ואבוי אם קורה כזה דבר. מי זה רב? אחד שהוא בטול, הוא אין. יש איזה תלמיד שכל כך קנה, שמע ולמד, את הענין של בטול ואין, שהוא הופך להיות כל כך אין, עד שנדמה לו – הכל הרגשת היש, הכל שקר – שהוא תכלית האין. כשהוא מסתכל על הרב הוא מתחיל להרהר שהוא יותר בטול ואין ממנו, שהוא הרבי.

אבל יש גם הפוך – כל רב שמתחיל לדבר עם תלמידים חייב לרדת. הטבע שלו הוא להתאיין, לתפוס כל דבר בהפשטה גמורה, אבל כדי ללמד בכתה צריך המחשה. ידוע שגם אצל קטנים וגם אצל גדולים סוד החנוך הוא יכולת להמחיש. יכולת להמחיש היא להגשים במדה מסוימת, ולשם כך הרב צריך לדבר בשפה שהתלמידים יבינו – שפה שהיא לא השפה שלו בכלל, מילים גסות בשבילו. הוא צריך להתחיל לדבר במלים הגסות האלה, כי הן המלים שהתלמיד מבין – הוא חש אותן, הן אומרות לו משהו. אם הוא ידבר איתו רק חסידות מופשטת, זה לא יגע לפופיק של התלמיד. אם הוא רוצה כן לנגוע שם, הוא צריך לדבר בהתאם.

אבל יש רב שעובר את המדה לגמרי. הוא כל כך עובר את המדה, ששומו שמים – הוא מדבר יותר בגסות מאשר התלמיד שלו. אז מה קרה? שהרב הפך להיות התלמיד והתלמיד הפך להיות הרב. יש כזה מצב – כך יוצא מהמאמר הזה – וזה משהו גרוע ביותר. זו דוגמה מצוינת, שאם יש באמת בטול של האור והכלי למקור העליון שתי התנועות הן באיזון – אף אחת לא יותר מדי. ברגע שיותר מדי זה לא בטול אלא ישות, ואז יוצא שהרב הוא יש והתלמיד הוא אין, והתפקידים התחלפו.

33.         התדרדרות השפלות הלא-נקיה

מה כל זה קשור לתהלים בדמעות? כנראה שלב – גם לב שבור – אם אינו נקי, עלול לפול בטעות הזו, בהרגשת היש שהשפלות והבטול שלו הם הוא. בחלק השני נסביר שכל מה שאנחנו מדברים כעת הוא בדיוק הסוד של שפרה ופועה בחסידות. מי שיש לו לב נשבר – לב נשבר הוא שפלות – אבל הוא לא רחץ אותו עם תהלים בדמעות, גם השפלות יכולה להגיע למקום מאד לא רצוי. זה החלק השלישי של הווארט, שצריך תהלים עם דמעות כדי לרחוץ את הכלי.

אז, אם יש לך את שלשת הדברים האלה – זהר, מדרש, תהלים בדמעות – אתה 'מסודר' לפי הווארט הזה של הצ"צ.

34.       ה. סרוב פקודה (סגולה לילודה)[16]

35.         תשובת המילדות – סרוב פקודה

אמרנו ששפרה ופועה רומזות שתיהן לעבודת התשובה – "שובו אלי ואשובה אליכם" – אבל בפרט צריך להבין, מתוך הפשט של הסיפור, מה התשובה שלהן? איך עושים תשובה? מה מפתח התשובה? זה בעצם עיקר השיחה הערב. פרעה אמר למילדות העבריות "וראיתן על האבנים אם בן הוא והמִתן אֹתו ואם בת היא וחיה", והפסוק אומר מה התשובה – תשובה גם לשון להשיב למישהו, יש תשובה באמירה ויש גם תשובה במעשה, שהוא אמר לך משהו ואתה עושה משהו בתגובה – של המילדות.

פרעה אומר להן "וראיתן על האבנים אם בן הוא והמִתן אֹתו ואם בת היא וחיה", וההמשך "ותיראן[17] המילדות את האלהים", היתה להן יראת שמים, "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים", כלומר, התשובה שלהן היתה שלא עשו מה שאמרו להן, ולא די בכך אלא "ותחיין את הילדים", שהיו מספקות להן מים ומזון, כמו שרש"י מביא בשם חז"ל, כלומר שעשו בדיוק ההיפך. כך מדייקים המפרשים, שאם כתוב "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים" למה צריך להוסיף "ותחיין את הילדים"? שלא רק שלא עשו, אלא עשו הפוך, מן הקצה אל הקצה.

איך קוראים לתשובת המילדות העבריות בלשוננו? בזכות תשובת המילדות נולד משה רבינו, גואלן של ישראל, בזכותה יצאנו ממצרים, קבלנו את התורה, עשינו את המשכן, ובזכותה "ויעש להן בתים", בית המקדש השלישי והמשולש – הכל בזכות "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים". איך קוראים לתשובה הזו היום? סרוב פקודה. כלומר, התשובה שבזכותה קורים כל הדברים הטובים, החל מיציאת מצרים – מה ש"ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין", ראובן ושמעון ירדו למצרים ועלו ממצרים – היא סרוב הפקודה של הנשים הצדקניות הללו.

36.         "זכות נשים צדקניות" – ריבוי ילדים והחדרת האמונה – מתחילה מסרוב פקודה

בכלל "בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים" ומכך לומדים שגם בזכותן תהיה הגאולה העתידה. מה היא "זכות נשים צדקניות"? תמיד אומרים ששרו שירי ערש על הגאולה והגואל, ובכך חזקו את האמונה והחדירו אותה לתוך הלב של עם ישראל, מהקטנים עד הגדולים. אבל יש עוד "זכות נשים צדקניות" שנלמדת מהפרשה, וכנראה הא בהא תליא. כל הדברים שבזכותם נגאלנו – שלא שינו את שמם, את לבושם, לא התבוללו – הם בזכות נשים צדקניות.

אבל בעצם יש כאן שני דברים – החדרת אמונה ובטחון בתינוקות, אבל צריך להוליד את התינוקות. מה כתוב לפני "ויעש להם בתים"? "וייטב אלהים למילדֹת". מה הטובה שהוא היטיב להן? "וירב העם ויעצמו מאד". כל המפרשים שואלים – מה הקשר? "ויעש להם בתים" היינו השכר שקבלו על פעולתן ומסירות נפשן, אבל מה ההטבה ב"וירב העם ויעצמו מאד"? רוב המפרשים מסבירים שכל מסירות הנפש וכל החשק והתשוקה של המילדות הם שהעם יתרבה, לכן השכר הראשון שלהם הוא שה' עשה בדיוק מה שרצו ובקשו בתוך לבן – "וירב העם ויעצמו מאד". תיכף נסביר ממד עוד יותר עמוק בכך לפי החסידות.

בכל אופן, צריך להוליד הרבה ילדים – בזכות הנשים הצדקניות שבכל דור ודור – ואחר כך צריך להחדיר לילדים שמולידים את החנוך הטהור, על טהרת הקדש, וראשית כל החנוך היא להאמין במשיח צדקנו שיבוא בכל יום ובכל רגע. אבל נחזור להתחלה – באיזו זכות מצליחים בפועל להוליד הרבה ילדים, שיהיה ה"וירב העם ויעצמו מאד"? הכל בא מסרוב פקודה.

37.         יהודי – סרבן פקודה למוסכמות החברה

הכל מתחיל מסרוב פקודה. איך יודעים זאת? כי כך כל העם שלנו מתחיל. אברהם אבינו מתחיל משבירת הפסלים של אבא שלו – פעולה של סרוב פקודה. יש הרבה סיטואציות ומצבים של סרוב פקודה. מי שלא הולך לפי רוח הזמן, לפי המוסכמות של החברה, נקרא מסרב פקודה. יש מה שהחברה מכתיבה, ומי שלא נכנע ולא מקבל בדיוק מה שהחברה מכתיבה – נקרא סרבן פקודה. כי ההכתבה של החברה היא פקודה – החברה נותנת פקודה שכך וכך, שכולם צריכים להתנהג בצורה מסוימת, ולא רק להתנהג אלא גם לחשוב כך. החברה פוקדת על האדם איך לחשוב, ואם הוא לא חושב לפי הפקודות שלה – אוי ואבוי, הוא סרב פקודה. אם רק יכולים לגלות זאת – יתנו לו עונש כבד מאד. שוב, הכל מתחיל מסרוב פקודה. אברהם אבינו התחיל מסרוב פקודה – שבר את הפסלים. השו"ע מתחיל "ואל יבוש מפני המלעיגים" ("הוי עז כנמר") – כולם מלעיגים, ואתה צריך לסרב פקודה.

באיזה זכות יבוא משיח? הבעל שם טוב אמר שבזכות הדור האחרון. כתוב בחסידות שאפילו משה רבינו היה "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כי הסתכל ברוח הקדש וראה את הדור האחרון, איך התרבות כל כך מכתיבה נגד האמונה הפשוטה של יהודי, ויש עדיין יהודים תמימים – כן ירבו, וודאי ירבו – שכל עבודתם בעולם הזה היא רק דבר אחד, "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים", שלא עושים מה שהמלך אומר להם לעשות. זה המלך, פרעה מלך מצרים, שהוא מגדיר את הכל והוא הכל כאן – והן יראות מהאלקים ולא עושות מה שהוא אומר להן לעשות.

זו תשובה עילאה, כי כרוך גם במסירות נפש ממש. אתה לא עושה מה שהמלך אומר – זו סכנה, הוא יכול להרוג אותך.

38.         שרש סרוב הפקודה אצל יוסף הצדיק

בשם של מי רמוז היסוד של סרוב פקודה? בשמו של יוסף הצדיק, יש לו יו, שם ה', אבל עיקר האותיות שלו הן ספ – סרוב פקודה. הוא האב-טיפוס, השרש של סרוב פקודה. מצאנו כמה ויכוחים שלו עם פרעה, היה מוכן קצת ללכת איתו 'כאסח', ובסוף שכנע אותו, אבל לא כתוב ממש שסרב פקודה שלו. אבל למי הוא סרב פקודה? לאשת פוטיפר. אשת פוטיפרע, גם לשון פרעה – כל השמות של מצרים קשורים אליו.

מה שהוא סרב לה פקודה לא היה סתם. כתוב בחז"ל שהיא איימה עליו שהיא תהרוג אותו, כלומר שתמסור אותו לבעלה, והיתה בטוחה שבעלה יהרוג אותו. בסוף, למזלו, הוא רק שם אותו בבית הסהר. אבל היא אמרה בפירוש – או שאתה עושה מה שאני אומרת או היפך החיים. הוא מסרב פקודה תוך כדי מסירות נפש.

39.         מלחמת צבאות ה' – סרוב לפקודת היצר

זה שיהודי כל הזמן מסרב פקודה – זה עיקר חינוך הילדים. הרבי אומר שכל הילדים צריכים להיות חילים בצבאות ה', להלחם נגד האויב – כך הרבי כותב – וזה כל הזמן לסרב פקודה. של מי? לא של המפקד, אלא של האויב – של היצר הרע.

כל הזמן היצר הרע נותן פקודות, כי נדמה לו שהוא בעל הבית כאן, הוא המבוגר כאן – "אקדמיה טענתיה" בשלש עשרה שנה. הוא כאן הגדול – כמו שכתוב שגם הנחש בגן עדן הרגיש את עצמו ותיק, היה יותר זקן מאדם וחוה, הוא הזקן שצריך לשמוע לו, כך היצר הרע הוא הזקן בתוך האדם, הוא מרגיש את עצמו סמכות וכך הוא משדר. כל הזמן המלחמה היא לסרב פקודה.

40.         סרוב פקודה במדרש – היום ה-ח' מקרבנות הנשיאים – "אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים"

איך אני יודע שבאמת חז"ל מקשרים את סרוב הפקודה דווקא עם יוסף? בגמרא הדין של סרוב פקודה נלמד מעמשא בן יתרא הישראלי[18] – עמשא שר צבא יהודה. אולי תיכף נסביר זאת קצת יותר לעומק. אבל המדרש, שמעורר את הלב כפי שאמרנו קודם בשם "היום יום", אומר שלומדים סרוב פקודה מיוסף[19].

ידוע שמדרש רבה הכי ארוך הוא על הנשיאים בפרשת נשא, שכל נשיא הביא קרבנו בחנוכת המשכן, וכשמגיעים ליום השמיני[20] – שבט מנשה, שלפי מה שדברנו קודם מקביל ל-ח' בניסן, ובחדשים מקביל לחדש חשון – שם עיקר האריכות בחז"ל על מצות סרוב פקודה, איך שיוסף הצדיק סרב פקודה, ומסמיכים את המדרש של סרוב פקודה על פסוק בקהלת: "אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים".

המדרש אומר ש"אני" היינו כמו שפרעה אמר "אני פרעה"[21] – מה שהמלך דורש משמעת, כמו "אני אמלוך". מה שהמלך מוראו עליך והוא דורש, וגם מאיים עליך שאם לא תשמע לי ולא תקיים את הפקודות שלי אוי ואבוי לך, נקרא "אני". בגלל ה"אני" המאיים צריך בדרך כלל "פי מלך שמור", אבל יש יוצא מהכלל – אם המלך אומר לך לעבור על דברי תורה, "על שבועת דברת אלהים", שאתה מושבע ועומד מהר סיני, צריך לסרב פקודה. כמה שהמלך הוא גדול, "לי יאֹרי ואני עשיתִני", כמה שהוא מאיים, "אני פרעה", בכל אופן "על דברת שבועת אלהים".

41.         סרוב פקודת אשת פוטיפר

אחר כך יש אויפטו, חידוש של המדרש הזה – אריכות גדולה, ראוי שכל אחד ילמד אליבא דנפשיה, שבסופה הוא כותב משהו מופלא לגמרי. נשים לב שסרוב הפקודה של יוסף הוא לאשת פוטיפר, סרוב ליצר הרע, אבל המדרש מיד מקשר לדין סרוב פקודה המובא ברמב"ם (בעל ההילולא של אתמול) – בטול גזירת המלך.

הרמב"ם מביא בעצם שני שלבים, שאם המלך גזר משהו, אפילו שהיא גזירה לא נגד התורה, רק שאתה עסוק במצוה – אפילו מצוה קלה – אתה לא צריך לקיים את הגזרה כי "עוסק במצוה פטור מן המצוה", אז אתה פטור. מי שמבטל את גזרת המלך עונשו חמור, אבל אם אתה עוסק במצוה אתה פטור. אחר כך הוא אומר שכל שכן וקל וחומר שאם המלך אומר לעשות משהו נגד התורה, אפילו מצוה קלה – ורוב המפרשים, כולל הגר"א, אומרים שכולל אפילו מצוה קלה של דברי סופרים – אתה חייב לסרב פקודה, אתה חייב לבטל את גזירת המלך[22]. שוב, המדרש מקשר את שני הדברים יחד.

למה אמרנו שהגמרא לומדת את הענין של בטול גזירת המלך, סרוב פקודה, מעמשא ולא מיוסף (אם כי סרוב פקודה רמוז בשם יוסף)? כי עמשא סרב לפקודת המלך (דוד מלך ישראל, מלך צדיק) ויוסף לאשת פוטיפר.

42.         דרשת עמשא – "רק חזק ואמץ"

אם רוצים ללמוד את העיקר, סרוב פקודת המלך, לומדים זאת מעמשא. המלך אמר לעמשא לגייס את העם, לגייס מילואים, אבל הוא מצא את העם עוסק בתורה – מצוה קלה, כי מבטלים אותה עבור מצוה מעשית של תפלין, לולב וכו' – ואמר שאפשר לדחות את הגיוס. זה לא היה גיוס של פקוח נפש, שברור שדוחה את כל התורה, אבל מסתם גיוס אתה פטור אם אתה לומד תורה.

איך הוא למד זאת? יואב בן צרויה הוא בן דוד שלו – הם בנים של שתי אחיות, יואב בן צרויה ועמשא בן אביגיל אחות דוד וצרויה. יש שתי אביגיל – ענין חשוב באריז"ל[23] – אביגיל אשת נבל הכרמלי, שאחר כך התחתנה עם דוד (שודאי חשב שמתחתן עם מי שקשורה בעצם לאחותו, ובסוד "אמר לחכמה אחתי את" – אביגיל בחכמתה הצילה את דוד מחטא), ואביגיל שהיא אחותו של דוד. בסוף יואב מקנא בעמשא והורג אותו בערמה. קראנו בהפטרה הקודמת שדוד מצוה את שלמה שלא ינקה את יואב שהרג שני שרי צבא ישראל טובים וצדיקים ממנו – אבנר ועמשא – ושלמה קיים את צוואתו.

חז"ל אומרים במה עמשא טוב מיואב – טוב קשור לתורה, "אין טוב אלא תורה", ועמשא היה דורש אכין ורקין ויואב לא. "אכין ורקין" היינו שכל פעם שכתוב בתורה "אך" או "רק" זה מיעוט. עמשא היה גדול בתורה וידע איזה ענין המלה אך או רק באה למעט, ויואב לא ידע. חז"ל משבחים את יואב שגם היה גדול מאד בתורה, אבל לא עד כדי ידיעת הדרשות של אכין ורקין[24].

איזה "רק" עמשא דרש? בתחלת ספר יהושע העם בא אל יהושע – קודם ה' אומר ליהושע ואחר כך העם אומר ליהושע – "רק חזק ואמץ". בפעם האחרונה שהעם אומר ליהושע "רק חזק ואמץ" כתוב "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת" – העם נותן סמכות ליהושע כמו מלך, שכל מי שמורד במלך חייב מיתה. העם בא ואומר " כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ".

מה עמשא ידע? איך לדרוש את ה"רק", שבא למעט מי שעוסק במצוה – שמי שעוסק במצוה, הוא לומד תורה או עוסק במצוה אחרת (אפילו מצוה קלה), ולכן לא עושה את מה שהמלך אומר לא נקרא מורד במלכות, לא נקרא שממרה את פיך כי הוא מקשיב ומציית לרב העליון.

43.         דיוק ברמב"ם – הופך את המלך מ"תלמיד" ל"עבד"

אם כבר, נאמר חידוש מאד יפה ברמב"ם[25], לכבודו שההילולא שלו אתמול: הלשון של חז"ל היא "רב ותלמיד דברי מי שומעין?!". אם הרב אומר משהו והתלמיד אומר משהו אחר צריך לשמוע לרב. חז"ל בעצם אומרים זאת לגבי הנחש שפתה את חוה. אבל הרמב"ם כותב בסגנון אחר – דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין. כלומר, הקב"ה כאן הוא הרב.

קודם דברנו בשם הרבי הרש"ב על רב ותלמיד, שאם הם לא ביחס נכון של רב ותלמיד אזי הרב נעשה התלמיד והתלמיד נעשה הרב. כנראה שהנחש בגן עדן, כשאמר "והייתם כאלהים", חשב שהוא הופך להיות הרב. אבל הרמב"ם מדייק לא לכתוב רב ותלמיד אלא רב ועבד – המלך הוא העבד, מלך בשר ודם הוא עבד של רבונו של עולם. כאשר הרב אומר משהו והעבד אומר משהו אחר דברי הרב קודמין (לא אומר 'דברי מי שומעין?').

מה הכוונה "דברי הרב קודמין"? שאם המלך-העבד אמר לך לעשות משהו שאין בו איסור דאורייתא או דרבנן צריך לעשות, אבל אם אתה עסוק מקודם במצוה אתה פטור, אא"כ יש בכך פקוח נפש. מה בעצם הרמב"ם עושה כאן? מאד מוריד את המלך ביחס לה'. במקום לתת לו את כל הכבוד, שלפחות נקרא לו תלמיד, הוא קורא לו עבד – המלך הזה הוא עבד. כשיש דברי הרב ודברי העבד – דברי הרב קודמין. אפילו כשהעבד אומר לעשות משהו בסדר דברי הרב קודמין, ואם אומר משהו לא בסדר כ"ש וק"ו אסור להקשיב לו.

נחזור לרב ותלמיד – התלמיד גם צריך להרגיש את עצמו עבד, לשים את עצמו במקום הנכון. לפעמים אפילו בלהרגיש את עצמך תלמיד יש 'גראבקייט', גסות, שאתה עלול פתאום להפוך מתלמיד לרב בעצמך. זה כמובן קשור למה שחז"ל אומרים "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה" – "שמושה של תורה" היינו להיות עבד לרב ו"למודה" להיות תלמיד.

44.         שכר סרבן הפקודה הבלתי-רצוי – 'סרוב פקודה' לגזרות הקב"ה

נחזור לענין: כשלומדים את המדרש בפרשת נשא, על שבט מנשה, הוא כותב שם בסוף משהו מאד חזק – שאצל מי שמקיים את סרוב הפקודה בסוף מתקיים בו "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל". כל מה שהוא מסרב פקודה הוא כדי לקיים את גזרות הקב"ה, גזרות הרב – לקיים את רצון ה'. אם העבד הזה – שהוא המלך, התרבות, אשת פוטיפר, היצר הרע – אומר לעשות משהו אחר, הוא מסרב פקודה.

למה הוא זוכה? שאם פעם המלך האמתי – שהוא סרב פקודה כדי להיות נאמן לו – יגזור גזרה שאינה לפי הטוב הנראה והנגלה לנו, עם ישראל, יהיה לו הכח האמתי 'לסרב פקודה' לקב"ה, כלומר לבטל את גזרת הקב"ה ולהמשיך אך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה לעם ישראל – משהו גדול ביותר. איזה תיקון זה? ספירת ההוד. ידוע ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" היינו ספירת הנצח ("נצחוני בני נצחוני") ומה ש"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" הוא בספירת ההוד, ובכך תלויה ביאת משיח.

45.         סירוב פקודת המלך וסירוב להוראת ההורים כשנוגדת את התורה

עוד דבר חשוב מאד שהמדרש כותב: הוא מביא דוגמאות לסרוב פקודת המלך גם ממלך ישראל – ואפילו מלך ישראל כשר – וגם ממלך גוי, כמו פרעה. כלומר, ב"אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים" לא משנה מי המלך.

הגר"א מקשר את הרמב"ם הזה לרמב"ם בהלכות ממרים[26], הלכות כבוד הורים, שמשם הוא לומד שהרמב"ם מדבר גם על מצוה קלה מדרבנן. יש מצוה בתורה לציית גם לאבא ואמא, "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" – צריך להקשיב, כמו שיש מורא מלך יש מורא אב ואם, אבל אם אומרים לך לחלל שבת, או אפילו לעבור על מצוה קלה, לא מצייתים לאבא ואמא בשום דבר אם הוא נגד התורה.

ודאי פשוט ומתבקש ששתי המצוות האלה, לא להקשיב למישהו שאתה חיב להקשיב לו – אבל נגד התורה אסור לך להקשיב לו – קשורות. יש שני מקרים כאלה בתורה – אבא ואמא ומלך. מה יותר גבוה? בפשטות המחויבות למלך היא יותר מהמחויבות לאבא ואמא (למלך יש רשות להרוג את מי שמורד במלכותו). לא משנה אם מדובר במלך יהודי או מלך גוי.

46.         פקודת המלך הגוי ופקודת המלך היהודי – עימות רצונות ועימות תענוגים

ניתן לזה, כמו תמיד, מודל-מבנה קבלי: אבא ואמא הם חכמה ובינה, אני ז"א (ואם אני אשה, היינו נוק' דז"א, מלכות). אם האבא ואמא שלי, חכמה ובינה, אומרים לעשות משהו נגד התורה – לא מקשיבים להם. אם המלך הוא יותר מאבא ואמא – מי הוא? כתר.

אבל אמרנו שלפעמים סרוב פקודה הוא מלך גוי, כמו המילדות העבריות, ויכול להיות גם מלך ישראל – תרבות ישראל, מדינת ישראל, לא משנה – יהודים (גם מלך צדיק כדוד, וגם מלך רשע כירבעם). יכול להיות שדין יהודאין, לא חייב להיות שדין נוכראין. מה ההבדל? אם אבא ואמא הם חו"ב ומלך הוא כתר, איך נבין את ההבדל בין מלך ישראל ומלך גוי וסרוב הפקודה להם?

יש בכך טעם אחר. המלך הגוי הוא חיצוניות הכתר, אריך, ריכא לשון מלך. המלך הגוי שנותן פקודה לעשות משהו הוא שהרצון נותן פקודה, ואם אני מסרב פקודה אני צריך לגייס את כל הרצון שלי לבטל את הרצון שלו. יש כאן עימות של הרצון דקדושה נגד הרצון דלעו"ז.

אבל אם המלך הזה – או התרבות, או הסמכות, או בימינו אנו כאן – הוא יהודי, אצל יהודי שנמצא במה שנדמה, מה שנקרא, מדינת היהודים, הנסיון הוא תענוג נגד תענוג, ולא רצון נגד רצון. יש לו איזה תענוג בציתנות למדינה היהודית, במיוחד מי שחושב שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו", אז יש בכך כיף מאד גדול. כדי לסרב פקודה לתענוג צריך עוצמה של תענוג דקדושה.

47.         סיכום המדרגות

מה יצא לנו מזה? מאמר מוסגר, שסרוב פקודה לאבא ואמא – שהם בעצם חכמה ובינה לעומת ז"א – דורש לגייס כחות עצמיים של חכמה ובינה דקדושה. הכל "זה לעֻמת זה עשה האלהים". לסרב פקודה לאבא ואמא כאשר היא נגד התורה תלוי, כמו שהפסוק רומז, ב"את שבתתי תשמרו" – מוחין דאבא. צריך מוחין דאבא כדי לבטל את גזרת אבא, שאם אבא אומר לי לחלל שבת אני צריך את השבת שלי – המוחין דאבא שלי – כדי לא להקשיב לו.

אם מדובר במלך גוי, כמו פרעה שאומר "וראיתן על האבנים אם בן הוא והמִתן אֹתו אם בת היא וחיה", צריך רצון חזק מאד דקדושה, למעלה מטעם ודעת, כדי לסרב לו פקודה. אבל אם מדובר במלכות יהודית שצריך לסרב לה פקודה, אז שוב, כמו שאמרנו כרגע, זו עמידה של תענוג נגד תענוג. כל הכח של המלכות היהודית בא מפנימיות הכתר, אבל פנימיות הכתר משובשת, וכדי לסרב פקודה צריך להגיע לאותו מקום בנפש של תענוג אלקי, עם כל התוקף של התענוג האלקי, ש"אין עוד מלבדו" – משם בא הכח לסרב פקודה. אב הטיפוס של כל זה בתורה הן שפרה ופועה (יש לומר שבשרש, הן גופא כנגד תענוג ורצון, כמשמע משמותיהן, היכולת לסרב פקודה למלך יהודי והיכולת לסרב פקודה למלך גוי).

מי הוא ה' כאן, שנותן את הפקודה? ה' הוא רדל"א, אמונה, מה שהמילדות העבריות החדירו אמונה בילדי ישראל. שוב, ה' כאן בסיפור, היינו "חביון עז העצמות" שברדל"א, המלך היהודי הוא עתיק, המלך הגוי אריך, אבא ואמא הם אבא ואמא, אני ז"א, ואם אני אשה אזי אני מלכות (שפרה ופועה הן שתיהן נשים). כדי לבטל את גזרת פרעה המלכות דקדושה (המילדות העבריות) צריכה לעלות לחיצוניות הכתר ושם לבטל.

ולסיכום:

קוצו של י חביון עז העצמות שברדל"א – הקב"ה ("דברי הרב")

מלך ישראל (תענוג)

       מלך גוי (רצון)

י   אבא

ה   אמא

ו   בן

ה   בת (המילדות)

48.         סגולת הלידה של סרוב פקודה

עוד רמז יפה: איך אני יודע שמכוון לומר שאותיות סף של יוסף הן ר"ת סרוב פקודה ובזכותו נולדים ילדים? על יוסף כתוב בפירוש "יוסף הוי' לי בן אחר", כמו שאצל שפרה ופועה (ר"ת שפ, שגם מתחלף ב-סף) זכו לריבוי מופלג ועצום של ילדים בעם ישראל.

אבל הרמז הכי נחמד, כשנסתכל בפעם הראשונה ששתי האותיות האלה מופיעות יחד בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה"). המלה הראשונה היא "ותֹסף ללדת את אחיו את הבל" – הפעם הראשונה בתורה ש-ס ו-פ מצטרפות יחד. מה אני לומד מכאן? ש-סף הן סגולה להוספה ללדת – "ותֹסף ללדת" (שלישיה, בן ושתי בנות תאומות), בזכות סרוב פקודה זוכים ללדת הרבה ילדים. אז כל מי שזקוקה לישועה בענין של לידת ילדים הסגולה היא סרוב פקודה – צריך לחשוב איך עושים זאת.

49.         סרוב פקודה – התבונה המזכה להשאר נאמנים לרוח ישראל סבא

אם אנחנו כבר 'קאך זיך' בסרוב פקודה – כמה שוה? תבונה. אמרנו שהשרש של שפרה ופועה הוא בבינה. אמרנו שלאה ורחל הן יחסית ה עילאה ו-ה תתאה של צדיקים ושפרה ופועה הן ה עילאה ו-ה תתאה של בעלי תשובה. ה עילאה של תשובה, ביחס לעבודת הצדיקים שבבינה, היא תבונה – "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה".

עוד יותר מסביר מהי תבונה הפסוק שאדה"ז מסביר (ואדמו"ר האמצעי מבסס עליו את קונטרס ההתפעלות) "לא יחפֹץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". עבודת ה' לא אמתית – שתיכף נסביר – היא עבודת כסיל, עבודה של מי שחפץ ב"התגלות לבו", בהתאמה לתרבות. כסיל לא חפץ בסרוב פקודה, ששוה תבונה.

מי הבעל של התבונה בקבלה? ישראל סבא. סתם הביטוי ישראל סבא הוא "רוח ישראל סבא", אידישקייט. מי שרוצה להיות נשואה לישראל סבא, להיות שייכת לישראל סבא – כמו שאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שהפירוש בחז"ל הוא "שמע ישראל סבא" – צריכה להיות תבונה. ככה, בזכות סרוב הפקודה, אתה או את מתחתנים עם ישראל סבא.

זה היה רמז שסרוב פקודה שוה תבונה. תבונה אותיות בן ובת, כמבואר באר"י ובתניא – סגולה להולדת בן ובת (ולא להבחין ביניהם, כמו שיתבאר).

בין התנאים תבונה שוה רבי מאיר, התנא היחיד שאמר על עצמו שהוא משיח. כנראה שהוא טיפוס מיוחד – צריך לחפש עליו ספורים איך הוא סרב פקודה, כי לרבי מאיר (שמאיר עיני חכמים בהלכה ולא ירדו חבריו לסוף דעתו) יש כח מיוחד של סרוב פקודה.

50.       ו. מעשה המילדות: שבעה שחקנים בעבודת ה׳

51.         כל שמות נכלל בשפרה ופועה

עושים משפרה ופועה כזה ענין גדול, כמה הן שוות? החומש מתחיל "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", ו-שמות שוה בדיוק שפרה-פועה. רמז מופלא בתחלת הפרשה. כלומר, הם השמות של כל היהודים שיורדים למצרים – ראובן ושמעון ירדו למצרים וראובן ושמעון עלו, וכל השבטים (מט אותיות, כולל האות החמשים, "ואשובה אליכם"), הכל שפרה ופועה.

52.         שבעה שחקנים בסיפור המילדות

אחרי כל זה נגיע לפירוש העמוק בחסידות[27] לכל הסיפור, בשים לב שיש בו בעצם שבעה שחקנים, "כל השביעין חביבין". יש את שפרה ופועה, יש את הנשים העבריות לעומת הנשים המצריות – "לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה וגו'". יש בן ובת – "אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה". יש פה בן-בת-נשים עבריות-נשים מצריות-שפרה-פועה ועוד אחד שהוא שחקן ראשי בסיפור (מי שרוצה לעשות מכך הצגה לילדים בבית הספר) – פרעה מלך מצרים. הוא נותן את הפקודה, וצריך לסרב לה מכח בתי האוצרות, בתי המסכנות של יראת ה', "ותיראן", "ויהי כי יראו"[28].

כתוב ששפרה ופועה הן בינה ומלכות, אבל תיכף נראה שיש להן עוד ערכים. יש בן ובת, נשים עבריות ונשים מצריות, ופרעה מלך מצרים. נתחיל מלמטה – פרעה מלך מצרים. אם יש פה שבעה צריכים להקביל אותם לז"ת. איך נקביל? נשים את פרעה מלך מצרים במלכות. גם בקדושה וגם בלעו"ז הוא מלך.

צריכים גם לציין שבכל הפרשה הזו, שלש פעמים שהייתי מצפה שיהיה כתוב פרעה כתוב מלך מצרים. אפילו פרעה – שהוא סתם מלך מצרים (שכל מלכי מצרים נקראו בשם פרעה) – קצת מתעלם, כמו שאר השמות[29]. בהתחלה יש פרעה, אבל במקומות שהיה לכאורה ראוי לכתוב פרעה כתוב מלך מצרים. יש פה מלך מצרים, שהוא המלכות. יש נשים עבריות ונשים מצריות.

53.         הנשים המצריות – עבודת ה' עם רצון לספוק – מניעת האור האלקי בעולם

נאמר בתכלית הקיצור: בחסידות מפרשים את כולם בעבודת ה'. כלומר, כולם יהודים כאן – גם הנשים המצריות וגם פרעה מלך מצרים. כך תמיד מפרשים בחסידות. מי הן נשים מצריות? כל אחד ואחת מאתנו יכול להיות נשים עבריות או נשים מצריות. צריך להבין מה הן נשים מצריות, "שלא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה".

הווארט שמוסבר בחסידות הוא שנשים מצריות הן מי שעובד את ה' עם רצון לקבל ספוק אישי מעבודתו. נשים הן מקבלות, ומי שעובד עם רצון לקבל ספוק אישי הוא אשה מצרית. המילדות העבריות, שפרה ופועה, היו מספקות לאחרות מים ומזון. יש לספק ויש לקבל ספוק. מי שמקבל ספוק – עוד יותר נוטריקון סרוב-פקודה, אפילו מסתם סף, דרך אגב, יש ספוק ויש ספוק.

איך קוראים לספוק בלשון החסידות? הרי אין כזו מלה בדרושי החסידות. זו המלה של היום, מה שאמרנו שהרב משתדל לדבר בשפה המדוברת כדי שיבינו אותו. בלשון החסידות קוראים לספוק הרגשת היש. מי שעובד את ה' – עובד, לומד תורה, מקיים מצוות – אבל יש לו ענין גדול מאד להרגיש את ה"יש מי שאוהב", "יש מי שירא", אני אוהב את ה', אני ירא את ה', אני לומד תורה, יש לו ספוק בלשון היום – נקרא נשים מצריות.

מה זה גורם? כולם עובדים את ה' כאן, והגדר של הנשים המצריות הוא עבודה לשם סיפוק, לשם טיפוח האני, הרגשת היש. למה זה גורם? כתוב שגורם ליצירת מסכים בין העולמות – זה הביטוי. מסך הוא צמצום, שאור האצילות לא יעבור לעולם אחר, כי באמת אין ערוך בין העולמות. לא שייך שהאור של מדרגה עליונה יעבור ויתגלה במדרגה תחתונה ממנו, ולשם כך יש מסך.

כתוב שכל מסך הוא אשה מצרית, והא בהא תליא – אם יש עבודה לשם סיפוק אישי היא בעצם מונעת מאור אלקי לרדת לתוך העולם התחתון, היא יוצרת מסכים בכל סדר ההשתלשלות. שכל אחד ידע, יבין, שאם אני רוצה להרגיש את 'אני לומד תורה' ו'אני עובד את ה'' זה פשוט יוצר מסך. כמו שאומרים שכל מצוה יוצרת מלאך טוב וכל עבירה יוצרת מלאך רע, כל עבודת ה' לשם סיפוק יוצרת מסך שלא מאפשרת לאור לרדת מעולם לעולם – כלל גדול בחסידות. אלה הנשים המצריות.

54.         הנשים העבריות – כח לעבור את כל המסכים

מה לגבי הנשים העבריות? בדיוק ההיפך. כתוב ש"העבריות" מלשון "ויעבר הוי' על פניו" – שאור האצילות, שבאמת אין ערוך לבריאה ולעולמות התחתונים בכלל, בכל זאת יעבור למטה, יעבור מבלי להתלבש. אשה שפועלת שאור אין סוף יעבור – שהנשים המצריות לא תפרענה (פרעה לשון הפרעה) לאור לרדת ממקום גבוה למקום נמוך – היא אשה עבריה.

מאיפה הכח שלהן? "כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו" – אם הן לא זקוקות למילדות, לשם מה צריך את שפרה ופועה? הן סותרות את עצמן לכאורה. הן אומרות בסוד למלך מצרים שבאמת אנחנו עוזרות כאן, כמו שרבי בחב"ד הוא אחד שמדריך ועוזר, אבל העצמה שלהן לא תלויה במילדות. מה שהן "עבריות", שיש להן כח להעביר שפע ולעבור את כל המסכים, הוא בגלל השרש שלהן בעצמותו יתברך.

55.         ההתבוננות ו"דבר הוי'" – רק סיוע ללידת הנשים העבריות

שתי המילדות העבריות מסבירות לפרעה מלך מצרים: אני שפרה, התענוג של ההתבוננות האלקית, ואני פועה, "'דבר הוי'' זו הלכה" ו"'דבר הוי' זו נבואה" (לכן יש שני פירושים לגבי הזיהוי של פועה, וכמו שיתבאר). בהתבוננות האלקית יש גילוי עתיקא – תענוג שמתגלה בהתבוננות, אבל "'דבר הוי'' זו כו'" היא פועה.

רש"י משתמש בשלשה פעלים – "פועה ומדברת והוגה לולד". יש בעצם שלש דעות בחז"ל – "'דבר הוי'' זו הלכה", "'דבר הוי'' זו נבואה" ו"'דבר הוי'' זה הקץ". ברגע שפועה עולה ומתכללת בשפרה מגיעים ל"'דבר הוי'' זה הקץ". כל עוד יש לה אישיות נפרדת, יש בכך שתי דעות – מרים או אלישבע.

הכהן הוא מורה הלכה, כהן צדק, ואלישבע היא "'דבר הוי'' זו הלכה". מרים היא משבע הנביאות (וכן כתוב, בפעם הראשונה ששמה מופיע בתורה, "מרים הנביאה"), "'דבר הוי' זו נבואה". מכח נבואתה משה רבינו נולד. אם כן, יש פה התבוננות אלקית עם התענוג האלקי שמתגלה בתוכה, ויש "דבר הוי'" – שפרה ופועה.

אבל, הן אומרות, עצם לידת הנשים העבריות זה לא מכחנו – "בטרם תבואנה וגו'". הכח ללדת הוא ממקום אחר. על פי פשט מסבירים שפרעה רצה שיהרגו את הילדים בבטן, בטרם יצאו לאויר העולם, מכל מיני סבות (אפילו הלכתיות). לכן חז"ל אומרים שנתן סימנים להבחין אם הוא זכר או נקבה בתוך הרחם – הוא רצה שיהרגו את הזכרים בתוך הבטן, לפני שמוציא את ראשו החוצה. הן ענו לו, בפשט, שכאשר אנחנו מגיעות הראש כבר בחוץ – אז כבר אי אפשר להרוג אותו. לפי החסידות מסבירים ש"בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו" הכונה שמקור הכח ללדת לא בא מאתנו, אנחנו רק עוזרות. שרש כח הלידה הוא ברדל"א, מקור האמונה, מה שלמעלה מעלה מההתבוננות וגם "דבר הוי'" של שפרה ופועה.

אם כן, יש את הנשים העבריות, שעבודתן היא בטול בעצם – ללא כל הרגשת ספוק. כלומר, אם אנחנו מתרגמים את זה עלינו, קשה למצוא מישהו שאפשר להצביע עליו ולומר שאתה באמת מהנשים העבריות. כי לדאבוננו לרוב האנשים יש הרגשת היש – עבודת ה' עם ספוק עצמי, שנקראת הנשים המצריות.

56.         הנשים העבריות והמצריות – נצח והוד

אם כן, יש לנו את הנשים העבריות, שמעבירות את ההתגלות ממעלה-מעלה למטה-מטה, ויש את הנשים המצריות, שבשל הרגשת היש עוצרות את האור שלא ירד ויתגלה למטה, ויש את פרעה מלך מצרים שנותן צווי להמית את הבנים ולהחיות את הבנות, וביום האחרון גם "ויצו פרעה [כאן כבר נקרא בשמו] לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו וכל הבת תחיון [גם למצרים גופא]"[30].

אמרנו שנשים את פרעה מלך מצרים במלכות, ואיפה נשים את הנשים העבריות והמצריות? הנשים המצריות הן בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" ואילו הנשים העבריות הן "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כל אחד זוכה לספירה בז"ת שלנו.

57.         הבן והבת – חסד וגבורה – עבודת ה' כמשפיע ועבודת ה' כמקבלת-קולטת

איפה הבן והבת שפרעה אומר להרוג ולהחיות? מאד דומה – בעצם שרש הנצח וההוד. הבן הזכר כאן הוא "זכר חסדו" והבת כאן היא גבורה. מה הפירוש הפשוט בדרושים מה הוא הבן שהוא רצה להרוג והבת שרצה להחיות? חז"ל אומרים שאצטגניניו אמרו שעתיד להוולד בן שיגאל את עם ישראל, והוא רצה להרוג את פוטנציאל הגואל. כלומר, כל בן הוא בפוטנציאל להיות גואל ישראל, ואת זה הוא רצה להרוג. כיון שהיה נדמה לו שהגואל לא יהיה בת – יתכן שטעה בכך, תיכף נסביר – לכן הוא אמר שאת הבנות אפשר להחיות.

זה פשט, איך מוסבר בחסידות? הבן הוא משפיע בעצם. מוסבר שכל בן הוא כמו הסבר הנשים העבריות. אמרנו שבסוף המילדות מכונות בלשון זכר, "ויעש להם בתים". הבן הוא משפיע בעצם, שתוך כדי שמעביר שפע לא עוצר אותו אצלו. משפיע בעצם הוא צינור פתוח, לא עוצר את השפע ולא מרגיש אותו – רק מעביר אותו. אמרנו ששפרה-פועה נוטריקון שפע.

מי הוא בת? מקבל, שכן מרגיש שהוא קבל משהו, וממילא לפחות לרגע הוא עוצר בתוך עצמו מה שהוא קבל – כמו שבאמת אשה צריכה, לעצור את הזרע כדי שיתהוה, יהיה עובר – אבל עצם הקליטה בתוך עצמו היא הרגשת עצמו.

שוב, חוזר לאותו ענין, שפרעה רוצה לפגוע בבנים. איך הרבי מסביר? שהיה נדמה לפרעה שאפשר לגרום לבנות להתבולל בתוך מצרים, פשוטו כמשמעו. אם כולם עובדים את ה' כדי לקבל סיפוק – זו התבוללות. הוא חשב שיכול לבולל את הבנות היהודיות, שתכללנה בנשים המצריות. אבל המילדות שבחו את העבריות (הנשים – הבנות המבוגרות, הנשואות לגברים יהודים) שאינן כמצריות, "כי חיות הנה" וכו'. אם כן, את הבן כאן נשים בחסד ואת הבת בגבורה[31].

58.         שפרה ופועה – תפארת ויסוד

מה נשאר לנו? הקו האמצעי, תפארת ויסוד, ושפרה ופועה עצמן – שתי המילדות העבריות. ככלל שפרה היא בינה ופועה היא מלכות, ה עילאה ו-ה תתאה, אבל לענינינו כאן שפרה היא לשון תפארת, שופרא. כתוב שיסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א. לשם ההתבוננות הזו נאמר ששפרה היא יסוד אמא שממוקם, מסתיים, בתפארת ז"א.

מה לגבי פועה? אמרנו שכל הספור הזה הוא תיקון הברית, ומכל הדמויות כאן נראה שעיקר תיקון הברית הוא פועה (סוד יהוסף מלא ה בגימטריא פועה[32]), שפועה ומדברת והוגה לולד. לפני הדבור היא פועה, ורש"י אומר שפועה לשון צעקה – "אפעה כיולדה". כלומר, לפני הדבור של פועה יש לה קול פשוט, "קלא פנימאה" – יש קול פנימי שנשמע ויש קול פנימי "דלא אשתמע"[33]. היא פועה ומדברת והוגה – ההוגה גם קצת חוזר לקול. הקול, שהוא פנימיות הדבור בקבלה, הוא ספירת היסוד. בכל ספרי הקבלה יש יחוד קול ודבור. שרש פועה, גם בתור מלכות, הוא ביסוד.

שתי הנשים האלה הן מילדות – מילדים אשה מהיסוד (הרחם). אבל בפרט פועה, יש אפילו פירוש בחז"ל – מאד מקורי ויפה – שפועה לא היתה מדברת לולד לאחר שהוא נולד, אלא שהיה לה קול (אפשר לומר קול מיסטי כזה, כמו לחש) שבו היא היתה עושה זירוז לידה. מה שהיום מחפשים כל מיני פטנטים של זירוז לידה, כשהילד היה בתוך הרחם היא היתה פועה לו. שפרה משפרת את הולד לאחר שהוא נולד, אבל יש מעלה בבת – מרים או אלישבע – שפועה לולד לצאת מהרחם. יש לה כח בקול שלה להוציא את הולד מהרחם.

כתוב כאן בחסידות שלהוליד כאן היינו להוליד גילוי אלקות לעולם – להוליד את המשיח. יש כח מיוחד בפועה, שנשים אותה ביסוד, להוציא את הולד, את הגאולה, את המשיח. כלומר, חשוב יותר הקול שלה, והאותיות (אותיות הדבור) הן שוליות – לאו דווקא שמדברת, הכח שלה הוא בקול, וקול הוא יסוד בקבלה, לא מלכות.

59.         סיכום הז"ת

כך בנינו עכשיו ז"ת. אמרנו שבן-בת הם חסד-גבורה, נשים עבריות ונשים מצריות בנצח והוד, שפרה ופועה ופרעה (שפרה ופועה הן בעצמן נוטריקון פרעה כנ"ל) בקו האמצעי – תפארת-יסוד-מלכות. שפרה ופועה הן בעצם למעלה מפרעה, ולכן יש להן כח לסרב לפקודה שלו וכך להוליד את הגאולה.

ולסיכום:

60.         "רצוא ושוב" – "ויעצמו מאד" ו"ויעש להם בתים" – אורות דתהו בכלים דתיקון

נסיים רק בשני הפסוקים האחרונים בסיפור: הפסוק האחרון אומר "וייטב אלהים למילדֹת וירב העם ויעצמו מאד" והפסוק הבא אומר "ויהי כי יראו המילדֹת את האלהים ויעש להם בתים". כאן הפירוש בחסידות, משהו מאד-מאד יסודי ופשוט, הוא "רצוא ושוב". בכל עבודה אמתית של בטול היש וגם בטול במציאות יש "רצוא ושוב". הרצוא הוא על ידי "וייטב אלהים" – המשכה מספירת היסוד, שנקראת טוב, שפועלת בנשמות ישראל עֹצמה של רצוא. על כך נאמר "ויעצמו מאד" – שהגיעו למדרגת "בכל מאדך", שיא הרצוא שלמעלה מכל הכלים, למעלה מטעם ודעת.

אחר כך "ויעש להם בתים" – תורה ומצוות, כלים דתיקון. בסגנון של הרבי, "וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד" היינו הגעת העם לגילוי של אורות דתהו, זו ההטבה, והאורות דתהו מצד עצמם הם רצוא אין סופי. אבל, בשביל משיח צריך להמשיך אורות דתהו בכלים דתיקון, ועל כך כתוב "ויהי כי יראו" – זו יראה. "וירב העם ויעצמו מאד" זו אהבה, "בכל מאדך", אבל "ויהי כי יראו" כבר יראה, שפועלת את השוב, "שוב לאחד", "ויעש להם בתים", כלים דתיקון, כדי להכיל את האורות המרובים דתהו. ביחד זו הנוסחה המשיחית.

61.         סרוב פקודה פסיבי וסרוב פקודה אקטיבי – י ו-ו של יוסף

היראה כתובה פעמים – "ותיראן" ואחר כך "ויראו". "ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" – שתי בחינות של סרוב פקודה. היום קוראים לכך סרוב פקודה פסיבי וסרוב פקודה אקטיבי. "ולא עשו...", אמר להן לפנות ישוב ולא עשו זאת, הלכו הביתה, אז הוא הושיב אותן בבית סהר. יש פירוש ב"ויעש להם בתים" – שפרעה עשה להן בתי כלא, הושיב אותן בבית סהר לכל החיים. יש סרוב פקודה שלא עושים מה שאומרים לך כאשר הוא נגד התורה – יסוד היסודות של אידישקייט.

אחר כך יש סרוב פקודה, שלא רק שאיני מפנה ישוב, אלא מצטרף למתנחלים – עוזר להם בריש גלי, כחיל עם מדים, ולא הולך הביתה. מי שהולך הביתה מקיים "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים", אבל על מי שעובר צד כתוב "ותחיין את הילדים".

בחסידות כתוב עוד ווארט מאד פנימי על השלב הראשון דווקא, וגם על השלב השני, אבל החל מהשלב הראשון, של סרוב הפקודה הפסיבי לעומת האקטיבי. נאמר שהכל קשור ליוסף, יש בו יו של שם הוי' וסרוב פקודה. מה הם יו? י היא הנקודה העליונה של סרוב פקודה, "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים". זו הנקודה, שלא עושים. אבל ה-ו היא להמשיך גילוי – לעשות בדיוק להיפך, כבר אתהפכא. יש סרוב פקודה של אתכפיא ויש סרוב פקודה של אתהפכא. בדרך כלל אנחנו אומרים שהאקטיבי והפסיבי הם נצח והוד, אבל כאן ה-י היא הפסיבי וה-ו האקטיבי. הכל לומדים משפרה ופועה.

62.         הסרוב הראשון – לא להבחין בין בן לבת

איך מוסבר בחסידות? ננסה לומר בקיצור: פרעה אמר להן להבחין בין הזכרים והנקבות. "וראיתן על האבנים" – צריך לשים לב. לפי החז"ל שאמרנו קודם הוא עוד לא נולד, זו ראיה שכלית, ראיה של חוש המישוש. "וראיתן על האבנים אם בן הוא והמִתן אֹתו ואם בת היא וחיה". כלומר, צריך להבחין.

בא הפירוש בחסידות, משהו מאד עמוק וחשוב, שסרוב הפקודה הראשון הוא לא להבחין. יש פקודה מרושעת לעשות אי-שויון בין יהודים, להבחין בין הזכרים והנקבות. סרוב הפקודה הראשון הוא – אני מסרב להבחין בין יהודים, בין בנים לבנות. אני לא שם לב, לא משנה לי.

קודם כל, יש פה כלל מאד גדול וחשוב לגבי כל משפחה – לא להבחין בין בן ובת. מי אומר שיש הבדל בין בנים ובנות? פרעה רוצה רק בנות, לא בנים, אבל יש כאלה שרוצים רק בנים ולא בנות. לא משנה, אם אתה רוצה מין אחד בדווקא – אתה פרעה מלך מצרים. מי הן המילדות העבריות המקוריות, שבזכותן בא משיח? סרוב הפקודה המקורי הוא לא להבחין בין בן ובת (ומכאן אסמכתא נפלאה לדברי הרבי שאין לבצע בדיקות אולטרא-סאונד מיותרות – בדיקות המבחינות כבר ברחם בין בן לבת...).

63.         הישות בנסיון להבחין במהות עבודת ה' שלי

מה זה אומר בעבודת ה'? יש יהודי שמסוגל לעבוד ה' רק כבת, כמקבל, עם הרגשת מהות עצמו, ויש צדיק שעובד ה' בבטול במציאות, כמשפיע. אני לא מתבונן ומבחין בעצמי אם עבודתי היא של בן או של בת, למה? כי אם אני אתבונן בעצמי להבחין אם אני בן או בת – אין לך הרגשת היש יותר מזה, שאני רוצה לתת לעצמי ציון. כאן הפירוש הוא שסרוב הפקודה הראשון הוא לא להבחין בעצמי בין בן ובת. למה? כי אם אני אעסוק להתבונן ולהבחין בעצמי – אין לך ישות יותר מזה.

64.         הרגשת המהות העצמית ללא הרגשת ישות

לפי זה, מהו סרוב הפקודה האקטיבי? "ותחיין את הילדים", הבן והבת בשוה. למה? כי אני יודע שסוף הבת לא להתבולל ולהיות אשה מצרית ר"ל, אלא סופה לעבוד את ה' בבטול היש – לא בבטול במציאות – תוך כדי הרגשת מהות עצמה, אבל לא ישות עצמה. זו ההבחנה הכי חשובה מהכל.

פרעה חושב שכל מי שמרגיש את עצמו חייב להרגיש את עצמו כיש ודבר נפרד בפני עצמו. המילדות העבריות יודעות שאפשר להיות יש, אבל להיות בבטול כל כך אמתי – קוראים לכך הרגשת המהות העצמית ללא הרגשת ישות של דבר נפרד. כלומר, הרגשת המהות העצמית בבטול אמתי, לפי ערך, כמו בטול הבינוני בתניא (לא הבטול של הצדיק), שגם לגביו נקרא "שפת אמת תכון לעד" לפי דרגת עבודתו (נמצא שהבן הוא הצדיק של התניא ואילו הבת היא הבינוני של התניא, ומבואר שם איך שלהשי"ת יש תענוג מיוחד מזה ומזה, אך עיקר התענוג מהבינונים).

אז, תכלית הדרוש הזה, שהבת הזאת – שיש לה הרגשת המהות אבל לא הרגשת הישות הנפרדת – היא תכלית הכוונה של בריאת העולם. העולם נברא בשביל הבת הזו, ולא בשביל הבנים. למה? כי העובדה שיש הרגשת מהות, ובכל אופן בטל לה', עם מהותו הוא – זה, ואך ורק זה, מגלה את השלמותא דכולא של עצמות ה' יתברך, שיש מהות שגם מרגישה את עצמה, אבל לא כיש נפרד, אלא אדרבא, כדבר שלגמרי צמוד וקשור לאלקות, חלק מהאלקות. זו דווקא בת, ולשם כך נברא העולם.

לכן "ותחיין את הילדים" בלי שום הבדל בין הבן והבת, תוך כדי ההבנה העמוקה שבסופו של דבר הבת המתוקנת היא יותר תכל'ס אפילו מהבן. הבן הוא בטול במציאות, לא מרגיש עצמו כלל. הבת מרגישה את עצמה, אבל אם מזככת זאת – אם רוחצים ומנקים את הלב הנשבר, בעיקר בנות אומרות תהלים בדמעות – יש בכך תכלית בריאת העולם, גילוי שלמות ה', הרבה יותר ממי שנמצא בבטול במציאות. גילוי זה הוא סרוב הפקודה האקטיבי.

שנזכה ל"ויעש להם בתים", להיות הבן של הקדושה ועוד יותר הבת של הקדושה, הכל בזכות המילדות העבריות שפרה ופועה. לחיים לחיים, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.