כ׳ שבט ע"ג – ירושלים

שיעור שבועי פרשת "יתרו"

2.              א. העצות בתורה

3.               הקשר בין שני נושאי פרשת יתרו

לפני שבוע, בפרשת בשלח, הסברנו שיש ארבעה נושאים כלליים – קריעת ים סוף, שירת הים, פרשת המן, מלחמת עמלק. "נעוץ סופן בתחילתן", הנושא הראשון והנושא האחרון קשורים באופן ישיר לתחלת פרשתנו, כפי שאומר המדרש על יתרו (ומובא ברש"י): "'וישמע יתרו'. מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". בכל אופן, ראוי להתבונן כך בכל פרשה, לבדוק כמה נושאים כלליים יש בה ולהתבונן מהו הקשר ביניהם.

ובכן, בפרשתנו מופיעים רק שני נושאים כלליים. הראשון הוא עצת יתרו והשני הוא מעמד הר סיני, הכולל את מתן תורה ועשרת הדברות. הכל קשור לעצה – "עצה טובה קא משמע לן". בשבוע שעבר דברנו על יצירת כלים, כלי עבודה, ואמרנו שכל המצוות שאנו מקבלים השבוע במתן תורה, כל כלי העבודה שה' נותן לנו על מנת להדבק בו (מצוה לשון צוותא וחיבור, היינו תכלית כל מצוה – להתחבר ולהדבק במצווה המצוה) הן עצות טובות, "תרי"ג עיטין" בלשון הזהר הקדוש[1]. כדי לקבל את העצות הטובות צריכה להיות תחלה התעוררות מלמטה. יתרו, כהן מדין שבא מרחוק, כומר לע"ז לשעבר, בא וזוכה לתת עצה טובה למשה רבינו איך להנהיג את מערכות המלכות בעם ישראל. "ואתה תחזה" איך למנות שופטים, שרי אלפים, שרי מאות וכו'. על ידי העצה שיתרו נותן מלמטה למעלה, זוכים לקבל את התורה שכולה עצות, תריג עצות, תריג כלים, מלמעלה למטה.

4.               פעמיים "איעצך" בתורה – עצת יתרו ועצת בלעם

הפעם הראשונה בכל התורה כולה שמופיע שרש יעץ היא כאן, במלה שאומר יתרו למשה – "עתה שמע בקֹלי איעצך ויהי אלהים עמך". אין עצה לפני העצה הזו של יתרו, ובכלל – השרש יעץ הוא מאד נדיר בחמשה חומשי תורה. בנ"ך הוא מופיע הרבה פעמים, אבל בכל התורה הוא מופיע רק שלש פעמים. פעמיים בצורה המיוחדת "איעצך", ובפעם שלישית כתוב "עצות". הפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא כאן בפי יתרו, שבא מהחוץ לגמרי ומתקרב-מתגייר, בא במסירות נפש למדבר, ל"תהו ילל ישימון", על מנת להתקרב לשכינה, ובסוף אומר למשה חתנו: "עתה שמע בקֹלי איעצך ויהי אלהים עמך"[2]. הפעם השניה היא בפי בלעם הרשע: "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". אז הוא אומר את פסוקי המשיח שהרמב"ם כל כך אוהב, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". זו העצה של בלעם. אבל חז"ל שואלים: איזו עצה יש פה? הרי בלעם רק מנבא את העתידות, "אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". לכן מוסיפים חז"ל (וגם רש"י מביא בפשוטו של מקרא), ש"איעצך" היינו עצתו הרעה של בלעם הרשע שלא הצליח לקלל את ישראל, אבל "אלהיהם של אלו שונא זימה הוא", ולכן העצה להלחם בהם היא לא בכלי זין ולא בקללות (שגם באמצעותן לא הצליח בלעם להלחם בישראל) אלא בזנות. חוץ מהעצה בלעם גם מוסיף ואומר מה יקרה לעם הזה באחרית הימים. יש מפרשים על פי פשט שמקשרים בין הדברים. הם אומרים שהעצה שלו היא פשוט לדחות את אחרית הימים, "לדחוק את הקץ". כלומר, בלעם אומר לבלק שאם ישראל לא היו חוטאים בזנות אחרית הימים היתה כעת, אבל אתן לך עצה טובה איך להפטר מהם להרבה-הרבה זמן. פשוט איך דוחקים את הקץ.

5.               עצות התורה והקשר למשה

מענין מאד ששתי העצות של התורה הן בפי מי שהיה גוי רשע (אך התקרב לאמת ונעשה גר צדק-צדיק) ומי שנשאר גוי רשע. מבואר בחז"ל כי שניהם היו יחד בעצת פרעה, בעצת "הבה נתחכמה לו", יחד עם איוב[3] – השרש הנעלם של שניהם הוא בסוד ה"עצה", שניהם 'מבינים' בעצות-כלים (ומובן מה שיתרו ובלעם הם שני ה'עצה-געבערס' של התורה). ואכן, בהמשך דברי-עצת בלעם נאמר: "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך" ופירש"י: "נסתכל בגדולתם של בני יתרו שנאמר בהם 'תרעתים שמעתים סוכתים'. 'ויאמר איתן מושבך' – תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל". יתרו הוא ניצוץ גבוה מאד. כאשר יתרו בא בתחלת פרשתנו, הוא פונה אל משה רבינו ואומר לו: "אני חֹתנך יתרו". כתוב בכתבי האריז"ל[4] שראשי התיבות של מלים אלו הם אחי. בכך רומז יתרו למשה שאתה, משה, משרש הבל ואני אחיך קין. מוסיף האריז"ל ואומר ששרש האח קין יותר גבוה מהבל, כפי שיתגלה לעתיד לבא. גם בלעם הוא משהו מיוחד, שהרי אומר הספרי "'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' אבל באומות העולם קם, ומנו? בלעם". לשניהם קשר מיוחד למשה רבינו, יתרו הוא האח הבכור של משה רבינו (ובעלמא דין הוא חותנו) ובלעם הוא הלעומת-זה של משה שקם באומות העולם.

6.               "גוי אֹבד עצות"

הפעם השלישית שהמלה "עצות" מופיעה בתורה היא בשירת האזינו:"כי גוי אֹבד עצות המה ואין בהם תבונה". מיהו ה"גוי אובד עצות"? לפי כל הפשטנים, הביטוי הולך על האויב של עם ישראל, אליו התייחס הפסוק הקודם בשירה "לולי כעס אויב אגור". אבל בחז"ל יש שתי דעות למי הפסוק מתכוון כשהוא אומר "גוי אֹבד עצות". אפשר להסביר שהכוונה לישראל, הרי גם אנחנו קרויים גוי – "גוי אחד בארץ" – ו"אֹבד עצות" היינו שמאבדים את העצות שהקב"ה נתן לנו במתן תורה, בפרשת יתרו. אבל אפשר גם להסביר שהכוונה לרשעי אומות העולם, האויבים שלנו, שגם להם יש עצות טובות שה' אומר להם והם מאבדים אותם, "גוי אֹבד עצות המה", ואין להם תבונה להבין שכל מה שקורה הוא בהשגחה פרטית, וגם אם הם לפעמים מתגברים עלינו התגברותם היא בגלל העונות שלנו, בהשגחת ה'.

7.               הקדמת רפואת עצת כינון הממלכה למכת עצת הזנות

נסכם, יש כאן תופעה מאד מיוחדת, שעצה מופיעה שלש פעמים בתורה, והכי מיוחד שפעמיים "איעצך" הם בפי יתרו ובפי בלעם. הרבה פעמים כאשר יש תופעה שחוזרת בתורה, הפעם הראשונה היא בתהו ורק הפעם השניה מתחילה כבר להיות בתיקון. אמרנו זאת המון פעמים, עד כדי כך שזה כלל גדול אצלנו שבדרך כלל המושגים המיוחדים (ה'חזקים' וה'טעונים') שבתורה מופיעים בפעם הראשונה בהקשר לא חיובי, כלומר בהקשר של תהו, ובפעם השניה הם כבר מתיישבים בכלים. אבל כאן רואים הפוך, שהפעם הראשונה היא עצת יתרו, שלכאורה נותן כאן עצה של תיקון למשה, איך לתקן את המערכות, והפעם השניה היא עצת בלעם הרשע, עצה של תהו גמור. מה צריך לומר? שבהקשר של יעץ ה"איעצך" של יתרו הוא בגדר "הקדמת רפואה למכה". כלומר, אם נקיים את עצת יתרו למנות שופטים, לסדר את המלכות בעם ישראל, כמו שנסביר, אז גם ננצל מזנות, מפגם הברית, שהיא העצה הרעה של בלעם הרשע להכשיל אותנו. עולה מכאן משהו חשוב מאד: השופטים והמלכות המתוקנת, עם משה רבינו בראש ועם כל הפירמידה של היררכיית השופטים ("ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם"), מקדשים את העם ("יחד שבטי ישראל") ולא נותנים לו ליפול לתאות זנות, שהיא עצת בלעם.

8.              ב. עצה ומעמד

9.               עצה ומעמד – פתיחת ספר תהלים ונושאי הפרשה

הפסוק הראשון בו פותח דוד המלך, "נעים זמירות ישראל", את ספר תהלים, המכוון כנגד חמשה חומשי תורה, הוא "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". בניגוד לעצת רשעים וכו' (ובסוד "לא כן עבדי משה" – קודם "לא" ואחר כך "כן") בא הפסוק השני: "כי אם בתורת הוי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". הדבר הראשון הוא "אשר לא הלך בעצת רשעים" – עצת בלעם הרשע. רואים שספר תהלים פותח ב"עצה". אמרנו שבחמשה חומשי תורה אין כמעט את השרש יעץ (אם כי כתוב בזהר שכל תריג המצוות הן עצות), אבל ספר תהלים מתחיל בעצה, "אשר לא הלך בעצת רשעים". אחר כך "ובדרך חטאים לא עמד". אמרנו שיש שני נושאים כלליים בפרשתנו. כמו שנסביר בהמשך, היחס ביניהם הוא יחס של חש-מל, חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. הנושא הראשון הוא עצת יתרו והשני מעמד הר סיני (שאפשר לראות בו שתי בחינות כלולות יחד – מעמד הר סיני ומתן תורה, מעמד הר סיני מצד הכנת העם מלמטה ומתן תורה מצד גילוי ה' מלמעלה. משה קבל את עצת חותנו בשתיקה והכנעה, חש. ה' דבר לישראל, מל, המתקה, אך כדי לזכות לזה היו צריכים ישראל לקדש את עצמם, לפרוש מן האשה וכו', מל לשון ברית מילה, עבודת ההבדלה, ודוק[5]). מכל מה שמתרחש במתן תורה בוחרים חז"ל לכנות זאת במלה "מעמד". והוא על פי הנאמר במשנה תורה, "יום אשר עמדת לפני הוי' אלהיך בחרב[6]... ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל... אנכי עמד בין הוי' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר הוי' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר. אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וגו'"[7].

10.         פסוקי "ויעמֹד העם" בפרשה

בפרשת יתרו כתוב פעמיים "ויעמֹד העם" (יש קשר בין שרש עמד ל-עם, כמו שנסביר בהמשך באריכות): בהתחלה, כהכנה, בפרשת עצת יתרו ("ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב"), ובסוף, "ויעמד העם מרחֹק ומשה [עליו עמדו מהבקר עד הערב] נגש אל הערפל אשר שם האלהים". אם מחברים את שני הפסוקים של "ויעמד העם" יחד, בשלמותם – "ויהי ממחרת וישב משה לשפֹט את העם ויעמֹד העם על משה מן הבקר עד הערב"[8] "ויעמֹד העם מרחֹק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" – מקבלים מספר מאד מושלם, 80 ברבוע, 6400. יש כמה מלים חשובות שעולות 80. לעניננו, נבחר במלה יסוד – שני הפסוקים של "ויעמד העם" עולים יסוד ברבוע.

11.         "יסוד היסודות ועמוד החכמות"

מה הקשר בין עומד ליסוד? פתיחת הרמב"ם. כעת מגיעים לסיום מחזור לימוד הרמב"ם והתחלתו מחדש. הרמב"ם פותח את חבורו ברמז מפורסם מאד: "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (הוא המחבר הראשון שמשתמש ברמז של ראשי תיבות שם הוי' בתחלת החבור). הוא מחבר בין שני דמויים, יסוד ועמוד (היחס בין יסוד לעמוד הוא יחס של 2:3, כמו היחס בין לב למח, שיחד עולים יסוד. בתוך העמוד יש עוד יסוד. בגיל יסוד גאל אותנו משה רבינו ממצרים ונתן לנו תורה. בגיל עמוד הוא הסתלק אך ממשיך לעמוד ולשרת במרום וסמוך להסתלקותו הוא הואיל לבאר לנו את התורה בערבות מואב[9]). "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע[10] שיש שם מצוי ראשון". זוהי המצוה הראשונה בתורה, ואיפה היא כתובה? בפרשת השבוע שלנו, הדבור הראשון של עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לדבור הראשון של עשרת הדברות קורא הרמב"ם "יסוד היסודות ועמוד החכמות". חוץ מהרמז של הוי' בראשי תיבות, רמז מובהק בולט ומפורש, יש עוד רמז כשעושים את החשבון של כל הביטוי, ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות" שוה למספר מושלם – המשולש של מח (סך כל המספרים מאחד עד מח), כד (חצי מח) פעמים מט (ז ברבוע). מי שיודע איך מחשבים משולש יודע את הנוסחה. כד גם הוא מספר סגולי, מספר בתי הדינים, שהוא 4 בעצרת (1 כפול 2 כפול 3 כפול 4 – מספר הצירופים של שם א-דני, לפי נוסחא זו). סך הכל, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" עולה 4 בעצרת כפול 7 ברבוע – כנראה שהרמב"ם מאד אהב מספר זה.

12.         "עצת יתרו" מלמטה ממשיכה מלמעלה "תריג עיטין"

לעניננו, המספר הזה ("יסוד היסודות ועמוד החכמות") עולה בדיוק עצת יתרו. זו כבר גימטריא מפתיעה, שהרמב"ם, שקוראים לו משה – "ממשה עד משה לא קם כמשה" – פותח את החבור שלו עם עצת אחיו, שהוא גם חותנו. הוא נותן כבוד ליתרו. הפרשה של "תורה צוה לנו משה" היא פרשת יתרו. כתוב בזהר שאי אפשר לתת תורה לעם ישראל אם לא יבוא יתרו מבחוץ, מהקליפות, ויודה ויברך את ה'. רק אחרי שהוא מברך את ה' יכולה להנתן תורה לישראל. הברכה שאמר יתרו "ברוך הוי' אשר הציל אתכם" וכו' היא בוודאי חשובה מאד ועיקרית מאד – ברוך ה' שיתרו אמר "ברוך ה'". אבל עיקר הווארט הוא מה שאמרנו קודם, עיקר הנושא הוא עצת יתרו[11]. מכח העצה שלו באתערותא דלתתא נובע שפע של אין סוף עצות באתערותא דלעילא, תריג עצות שיש בהן "עלמות אין מספר", אין מספר של הלכות, שיורדות מהשמים בכח העצה שהוא נותן מלמטה. אם כן, כל התורה כולה, כל מעמד הר סיני, בנוי על עצת יתרו. עצת יתרו, שוב, שוה "יסוד היסודות ועמוד החכמות" בדיוק. אם כן, עצת יתרו איך להקים מערכת של מלכות – שלא יכול להיות רק אחד בראש, "נבול תבול", אלא צריכה להיות פירמידה – היא כנראה כל כך יסודית, עד שכל התורה כולה עומדת עליה. מתוך עצת יתרו אנחנו באים למעמד הר סיני.

13.         "אין מלך בלא עם" – עצה ומעמד

בשבועות האחרונים אנחנו מזכירים כל פעם את המאמר שמאד אהוב על אדמו"ר הזקן ובחסידות בכלל, "אין מלך בלא עם" (שמפורש בשער היחוד והאמונה בתניא). בביטוי "יסוד היסודות ועמוד החכמות" יש ארבע מלים. היות שהוא מתחלק ב-כד, ו-כד מתחלק בארבע, סימן שיש ערך ממוצע לכל מלה. יש לשונות שצריך לחרוט בזכרון וכל הזמן לחשוב עליהן ולהתבונן בהן. הייתי חושב שלא בדיוק שיטת חב"ד – חכמה-בינה-דעת, להתבונן רק במלים של ביטוי מסוים, אבל מסתבר שזה לא נכון. כך כתוב בפירוש בתניא שצריך להתבונן במלים "קבלת עול מלכות שמים", פשוט במלים. לעניננו, מי שלומד רמב"ם – הרבי רוצה שנהיה מאד קשורים אליו – צריך שארבע מילים תהיינה חרוטות במחו, "יסוד היסודות ועמוד החכמות". אמרנו שביטוי זה עולה "עצת יתרו", אבל כעת נחלק בארבע – מקבלים 294, "אין מלך בלא עם" בדיוק. כלומר, הרמב"ם אומר כאן ארבע פעמים "אין מלך בלא עם". מהו עם בפרשת יתרו? שני הנושאים הכלליים – עצת יתרו מעמד הר סיני. כדי שיהיה עם מתוקן צריך את שניהם, את עצת יתרו כהקדמה ואחר כך התכלית שהיא מעמד הר סיני. נקח את המלה יתרו, ארבע אותיות – האם מתחלקת בארבע? כן. מה הערך הממוצע של כל אות ביתרו? 616 לחלק ל-4 עולה 154 (ממוצע כל אות), בגימטריא מעמד (והוא עולה היחוד של ק"ש – "הוי' אלהינו הוי'" כמבואר בכוונות). אמרנו שיש כאן עצה ומעמד, ובזכות העצה זוכים למעמד. המעמד כבר רמוז בתוך יתרו עצמו[12].

14.         מצות העם – העמדת מלך

אמרנו שיש קשר בין עמידה לבין עם בכלל – "ויעמֹד העם". צריך להעמיד את העם, צריך להעמיד להם מלך. בשעת כניסתן של ישראל לארץ ישראל יש שלש מצוות החלות על הצבור, והראשונה היא – בלשון חז"ל – "להעמיד להם מלך". העמדת מלך היא מלה עם הרבה כח של דימוי, שצריך להעמיד מלך. כשהרמב"ם כותב בהלכות מלכים, בסוף חיבורו, הוא משנה ומפשט את הלשון מ"להעמיד" ל"למנות". אבל בחז"ל לא קוראים לכך מינוי, שהוא ביטוי יותר שכלי, אלא אומרים "להעמיד להם מלך". מלשון הרמב"ם מצטייר שהמלך, כתר המלכות בישראל, הוא מיוני כשאר מינוים בעם לתפקידים שונים. לעומת זאת, הביטוי "להעמיד" הוא הרבה יותר יחודי, כמובן (והוא בסוד "והנה קמה אלומתי וגם נצבה", אך שם היה הדבר מעצמו, לא על ידי העם במודע, ועל כן חלום יוסף לא התישב על לב אחיו ואדרבה... וידוע בקבלה שהשם הקדוש קמה הוא שם העמדת המלך, ודוק). בהמשך[13] יתבאר שבהעמדה יש משמעות של חיים[14] – המלך צריך להיות חי הנושא את עצמו, אך הוא צריך לקבל את החיות שלו מכח הכתרת-העמדת המלך העם – "דוד [שמצד עצמו הוא נפל מת, 'בר נפלא'] מלך ישראל [על ידי ישראל, מכח הכתרת העם, נעשה] חי וקים". צריך להעמיד מלך, וצריך גם שהעם יעמוד על רגליו בזכות המלך. איך נפרש הערב "אין מלך בלא עם"? אין מלך בלא עמידה. עם הוא קיצור של עמידה. אין מלך בלא עמידה, אין מלך בלא מעמד.

15.         העמדת המלך וסידור המעמדות בעם

בכל מעמד יש גם מעמדות. למה הכוונה? היות ש"עם" הוא לשון גחלים עוממות (כפי שכתוב בתניא), שהם נפרדים ורחוקים מהמלך (אין מלך על קרובים), הייתי יכול לחשוב בטעות שהעם הוא "סדנא דארעא חד הוא", שכולם אותו פרצוף ואין מעמדות בתוך המעמד של העם. זו טעות. כתוב בראשונים, ולמדנו על כך הרבה פעמים באריכות, שיש חמש קדימויות. יש קדימה בעילה, קדימה במעלה, קדימה בטבע, קדימה בזמן ואחרון חביב, קדימה במערכה. קדימה במערכה היינו שיש מלך, משנה למלך, שליש, שרים, חילים, עמך – יש פירמידה, וזוהי בעצם עצת יתרו. מלכות חייבת קדימה במערכה. אם אני אומר ש"אין מלך בלא עם", מצד אחד העם נמוך באין ערוך ביחס למלך, כמו לומר "כולא קמיה כלא חשיב", אך אין זאת אומרת שאין ריבוי פרטים בעם בינו לבין עצמו. מלך הוא מי שהחיים והמות בידיו, גם לגבי המשנה שלו (ואפילו לגבי המלכה המיוחסת שלו, כמעשה אחשורוש וושתי המלכה שהיא היתה מיוחסת למלכות ולא הוא) וגם לגבי האזרח הכי פשוט במדינה. מצד המלך כולם אותו דבר לענין חיים ומות, אבל בעם חייבים להיות ריבוי פרטים וגם היררכיה מסודרת של המשנה והשליש והחילים, שרי האלפים וכו', עד לאזרח הכי פשוט במדינה.

16.         גילוי המלך בתוך ריבוי פרטי העם

למה הדבר דומה? כתוב (ומובא גם בספר התניא) שלכל המספרים כאשר מתחילים לספור מאחד עד מליוני מליונים אין שום ערך ביחס לאין סוף. ביחס לאין סוף "כולא קמיה כלא חשיב". אבל נצייר לעצמנו מה היה אם לא היו מספרים פרטיים, אין סוף מספרים – אם הכל היה אחד. לא היו שנים בעולם, לא שלש, לא ארבע, אלא רק הרבה אחדים. אם הכל היה הרבה אחד, אדרבא, זה היה פוגם באין-ערוך של העם כלפי המלך. כאן המלך הוא האין סוף והעם הם כל המספרים. לכל המספרים האלה צריך להיות סדר של אחד, שנים, שלשה. אם הכל היה אותו דבר הוא היה מתחרה עם המלך. כמה שהוא גארנישט, רק אחד, אבל אם הכל אחד אז יש שני מתחרים, רק מלך ואחד (והוא על דרך מאמר חז"ל ל"לא טוב היות האדם לבדו", שכל זמן שהוא לבד – לא משנה כמה רחוק ערכו העצמי מהשי"ת – הוא מתחרה עם האחד העליון, וכך הדבר לגבי הרבה נפרדים שלכולם מכנה משותף, כולם בעצם אותו דבר, ודוק). אבל אם יש אחד ושנים ושלשה וארבעה, הכל בטל ביחס למלך. תרגמנו הכל למספרים, וכך צריך להיות עם – מסודר. זו עצת יתרו, ואז המלך מתגלה במלוא הדרו. עיקר רצון המלך, "אין מלך בלא עם", להתגלות בתוך ריבוי הפרטים המגוונים. אפילו במשל של העם כגחלים עוממות – דווקא בגחלים עוממות יש המון גוונים. יש קצת אש והרבה גוונים. ככל שהבערה היא עם שלהבת חזקה יש פחות גוונים פרטיים, "חדא נהורא איכא בנורא" (כדעת בית שמאי, משא"כ לדעת בית הלל, וכך הלכה, "טובא נהורי איכא בנורא", היינו סברא 'עממית' – "אין מלך בלא עם" מלשון גחלים עוממות עם "טובא נהורי"[15]). ברגע שיש גחלים עוממות ובתוכן קצת אש, קצת התנוצצות, ניצוצות כל הזמן, יש ריבוי אין סופי של גוונים עדינים בתוך הגחלים העוממות.

17.       ג. עמידה – תופעה לא מקומית (המשך "בשעה שהקדימו" מאמרים פג־פה)

18.         עמידה – הראש גבוה למעלה והרגלים יורדות עד לקרקע המציאות

כך מתחילים להכנס לנושא שלנו היום, ש"אין מלך בלא עם" קשור למעמד הר סיני. צריך מלך, וצריך שהעם יעמוד. במאמרי ע"ב שלומדים כעת כתוב על עמידה לעומת ישיבה, כמו תפלת עמידה (תפלת האצילות, לאחר ק"ש, תפילת הבריאה מיושב). תפלת עמידה היא בטול, אבל זהו בטול שמופיע יחד עם התגלות כל שיעור הקומה הזקוף של האדם – החל מהראש הזקוף, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (ותרגם אונקלוס "בריש גלי"), עד לרגלים – "ואלך אתכם קוממיות". עמידה היא שיעור קומה בו הכל מחובר. מוסבר בחסידות (וזה פשוט), שכאשר יושבים הראש והגוף מחוברים יותר מאשר כאשר עומדים. כלומר: ראש ש'קרוב מדי' לגוף, כמו שקורה בישיבה (ובישיבה כך ראוי שיהיה), הוא מוחין השייכים למדות, שעניינם לעורר אהבה ויראה בלב. אבל כאשר עומדים הראש מתרומם – כמו בשבת, כי שבת היא עמידה (מוחין דאבא, לעומת מוחין דאמא שהם ישיבה). כך היו צדיקים כמו ר' חיים מצ'רנוביץ, שהעידו עליהם שבכל שבת הם גבהו בראש. יותר מזה: כשאני יושב הראש מחובר לגוף, אבל אין זרימה וחבור לרגלים, ויתכן גם שהרגלים מוגבהות על הדום רגלים או שרפרף, כך שגם אין חבור לארץ. בטוי רווח בתנ"ך לעמידה הוא עמידה על הרגלים. כך ה' פונה ליחזקאל הנביא – "בן אדם עמֹד על רגליך". גדר עמידה הוא שהיא על הרגלים. מצד אחד, עמידה מגלה את עצם המוחין, הבטול בעצם (לא מוחין על מנת לעורר אהבה ויראה בלב), ומצד שני העמידה היא על הרגלים והרגלים על הארץ, על הקרקע. יש בעמידה את כל הזרימה, את כל החלוקה וכל החבור. למה? הרבי הרש"ב מסביר במאמרי ע"ב שכך בעמידה משום שהיא – בלשון שלנו – מצב נפשי לא מקומי. ישיבה היא תופעה מקומית ועמידה היא תופעה לא מקומית.

19.         עמידה כדי לקבל את התורה

ממילא, מה רוצים לומר בביטוי "מעמד הר סיני"? שכולנו עמדנו שם לקבל את התורה. לא ישבנו. ידוע שיש נוהגים לעמוד בקריאת התורה[16] (כך נהג גם הרבי בעצמו). איך מכריזים כאשר מעלים מישהו לתורה? "יעמוד פלוני בן פלוני...". לא מקרי שמשתמשים בלשון זה. כדי לקבל את התורה צריך לעמוד. כתוב אפילו בהלכה שמי שעולה לתורה לא ישען על הבימה – הוא צריך לעמוד. לא כולם כאן זכו לשמוע מאמר מפי הרבי, אבל כאשר חסידים שומעים מאמר חסידות מפי הרבי הם עומדים, כל הקהל. כולם ודאי ראו את התמונות של 770 עם אלפי חסידים עומדים שם. אם הרבי אומר שיחה – יושבים. אבל אם הרבי אומר מאמר – כולם שמים את הגארטל (מי שלא היה לו קודם) ועומדים. כולם עומדים והרבי יושב. זה נשמע בדיוק כמו שהיה אצל משה רבינו, "וישב משה לשפֹט את העם ויעמֹד העם על משה מן הבקר עד הערב". רש"י כותב שאפילו אם דן דין אמת לאמתו שעה אחת ביום נעשה כמי שדן מהבקר עד הערב, ונעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. יש כזה דבר שצריך לעמוד על משה רבינו, לשמוע ממנו מאמר דא"ח, "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע". לכן זה מעמד. מהם מוחין דאבא באמת? יראת בשת, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". חז"ל אומרים שהיראה הזו היא הבושה. "ויאמר משה אל העם אל תיראו" – לא צריך יראה סתם, אבל כן צריך יראת בשת, שקשורה לעצם מעמד הר סיני.

20.         מוחין דאבא – "עד מהרה ירוץ דברו"

מה הכוונה "אל תיראו"? להתעלות מהמוחין השייכים למדות, שהם בחינת ישיבה (גם מלשון ישוב הדעת, וכידוע שעיקר ההתבוננות על פי חב"ד הוא לא בדרך של ישוב הדעת, לישב את הדברים על לב האדם כפי שהוא מוגבל ומוגדר בציור עצמו, אלא בדרך של התעמקות במושכל האלוקי עד שמתפשט מגשמיותו כלומר מהרגשת עצמו ונמצא כולו בתוך השגת הענין האלוקי, והוא ענין "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[17], היינו סוד העמידה, מוחין דאבא ובטול במציאות, תוך כדי עבודת ההתבוננות), התפשטות של הארה מן העצם, שלכן הם מקומיים. יסוד אמא מגיע רק עד תפארת ז"א ולא מתפשט הלאה, וממילא אין השפעה ממוחין דאמא לרגלים והרגלים לא עומדות על הקרקע. אבל מוחין דאבא הם "עד מהרה ירוץ דברו", ר"ת עמיד. גם עומד וגם עמיד, דבר שמחזיק מעמד הוא עמיד. העמידה במעמד הר סיני היא גם כדי שנחזיק מעמד במעמד הזה. אם כן, המושג עמידה – "אין מלך בלא עמידה" – הוא מאד עצמי בנוגע לקבלת התורה. שוב, קודם צריך את המעמדות בעם ישראל, את הפרטים, ועיקר הרצון של המלך הוא להתחבר ולהתאחד עם ריבוי הפרטים. כמה שהוא רחוק, הוא גם שם, כי הכל לא מקומי. מוחין דאבא הם לא מקומיים – הכל עומד, לא יושב. לכן כתוב שלכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל. מהי שבת? עמידה. כך הרבי הרש"ב מסביר בע"ב. כל השבוע הוא ישיבה יחסית, מוחין דאמא, אבל שבת היא כבר עמידה, מוחין דאבא. דרך אגב, לפי המנהג, כששומעים את עשרת הדברות בשבת מה עושים כולם, גברים נשים וילדים? כל הצבור עומד על רגליו, גם מי שלא עומד תמיד בקריאת התורה (גם בשירת הים, אבל בעיקר בעשרת הדברות) – "בן אדם עמֹד על רגליך" כדי לשמוע ולקבל את דבר ה', מוחין דגדלות, מוחין של שבת.

21.         כח העמידה – מודעות טבעית של "בכל דרכיך דעהו"

מה הביטוי הפשוט ל"לא מקומי" של עמידה? שמי שיש לו מוחין דאבא מקיים בטבעיות את הפסוק "בכל דרכיך דעהו"[18] – מוצא את ה' גם בעניני חולין, ב"דרכיך" שאינם תורה ומצוות. מי שיש לו רק מוחין דאמא, שהם התפשטות מן העצם, זו תופעה מקומית – כל עוד הוא נמצא במסגרת של תורה ומצוות הוא בסדר, אבל אין לו את המודעות הטבעית כדי לקיים "בכל דרכיך דעהו". כתוב שבמוחין דאמא האדם מקבל, וכל זמן שהאדם מקבל "איידי דטריד למבלע לא פליט" – הוא לא יכול לצאת החוצה כי הוא מקבל. תלמיד שהלימוד לא התעצם איתו, מסביר הרבי, לא יכול להתרחק מהרבי שלו – הוא צריך להיות צמוד אליו כל הזמן. זה תלמיד חכם שצמוד לחכם שלו. אבל כאשר הוא מתעצם עם מה שלמד, הוא יכול להתרחק. מי בכל תולדות ישראל הוא הדוגמה לתלמיד חכם שהתעצם עם מה שלמד? הרמב"ם. יש שיחות של הרבי שאף שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, מי שהתעצם עם הדברים, שהם כבר שלו, לא צריך לצטט. הדוגמה לכך היא הרמב"ם, שלא מביא מראי מקומות. הרמב"ם עמד על כל התורה כולה, וברגע שהוא עמד על התורה היא אצלו, שייכת לו, מזוהה איתו במאה אחוז – ואז התורה גם משפיעה החוצה בצורה לא מקומית. בעבודת ה' ה"לא מקומי" היינו המודעות הטבעית של "בכל דרכיך דעהו". כך מוסבר במאמר.

22.       ד. פרצוף העמידה

נראה איך המושג עמידה, "מעמד הר סיני", חוזר בכל הספירות. כדרכנו נעשה פרצוף של עמידה. הכל קשור לפרשת יתרו, מעמד הר סיני, שכולו מתעורר מכח עצת יתרו, שגם נותן עצה שעם ישראל יעמוד[19], וממילא שעם ישראל יהיה מסוגל להעמיד לו מלך.

23.                       כתר: "עצי שטים עֹמדים" – לעמוד באויר

יש נושא שקשור למאמר "באתי לגני" שלומדים בתקופה זו, המדבר על המשכן שהיה מ"עצי שטים עֹמדים"[20] (נקרא בתורה בע"ה בעוד שבועיים). בקיצור נמרץ, "[עצי] שטים" לשון שטות, ו"עצי שטים עֹמדים" היינו שטות דקדושה. אם כן, יש עמידה של שטות דקדושה, שהיא בעצם למעלה מהראש – כמו לעמוד באויר, "שרפים עֹמדים ממעל לו", למעלה מעצמם, אפילו למעלה מאד' (כמ"ש בתחלת הפטרת יתרו: "בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל[21]. שרפים עמדים ממעל לו..."). כתוב שאליעזר עבד אברהם עמד באויר על הבאר (כך פירשו חז"ל על "והנה עמד על הגמלים על העין", וראה אור החיים שם). בדרך כלל עמידה אינה באויר (אלא אדרבה, על הארץ דווקא כנ"ל), אבל יש אנשים שיכולים לעמוד באויר – קשור ליחוד העפיפה. לעמוד באויר זו שטות דקדושה (תנסה...). זו עמידה של הכתר. מהו כתר? למעלה מטעם ודעת. כל יהודי צריך להתאמץ לעמוד עד כדי עמידה באויר. לפי זה, הציור של המשכן – מכח ה"עצי שטים עֹמדים" – הוא של עמידה באויר. המשכן מטייל לו, כל הזמן באויר, גם למעליותא, שמעשה ידי משה נצחיים, וגם לגריעותא, שהוא לא לגמרי על הקרקע (כמו בית עולמים), כל הזמן הוא עף. למה? כי יש לו "עצי שטים עֹמדים" באויר, שטות דקדושה.

24.                       חכמה: עמידה של בטול

אבל יש עמידה אחרת, שהיתה בבית המקדש, בית עולמים, עליה כתוב בפרקי אבות "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים". "עומדים צפופים" זו עמידה של חכמה ו"משתחוים רווחים" זו עליה לכתר. כתוב ש"עומדים צפופים" היינו "בטול במציאות", ו"משתחוים רווחים" היינו "בטול במציאות ממש". במאמרי ע"ב הרבי הרש"ב מסביר שעמידה – בתפלת העמידה ("אין עמידה אלא תפלה") ובשבת (וכן במתן תורה) – היא בטול. כמו שכתוב, לא בשרפי ישעיהו (הפטרת יתרו) אלא בחיות הקדש של יחזקאל (הפטרת שבועות). יש שתי הפטרות של מתן תורה. בהפטרת יתרו כתוב "שרפים עֹמדים ממעל לו", אבל בהפטרת חג שבועות של מתן תורה מפטירין במרכבת יחזקאל, שהיא המרכבה בעולם היצירה (מרכבת ישעיהו היא בבריאה). בהפטרת יחזקאל כתוב "בעמדם תרפינה כנפיהן". מוסבר ש"בעמדם" היינו בטול, חכמה, מוחין דאבא, ו"תרפינה כנפיהן" היינו בטול המדות. הכנפים הן אהבה ויראה, דחילו ורחימו, כמו שמובא בתניא. אבל, "בעמדם", כשמגיעים לבטול במציאות, "תרפינה כנפיהן" – אין אהבה ויראה כי אין 'יש מי שאוהב' ו'יש מי שירא'. אין כלום, האני נעשה אין, ולכן "בעמדם תרפינה כנפיהן" ("בעמדם"[22] גם מרמז לעמידה דום, עמידה לשון שתיקה – "אין עמידה אלא שתיקה"[23] – בחינת מקיפים דאבא עליהם נאמר "סיג לחכמה שתיקה"). אלה הדוגמאות העיקריות של עמידה בבטול (ושתיקה) מצד חכמה.

25.                       בינה: לעמוד על דבר

יש עמידה של שטות דקדושה, מצד הכתר, ויש עמידה של בטול מצד החכמה. מה יש מצד הבינה? עמידה של הבנה, לעמוד על משהו. כשאני אומר שאני עומד על דבר, הכוונה שאני מבין אותו. אז יש עמידה של הבנה. יש גם עמידה של התכוננות לדבר מה, כמו בחז"ל "פרה העומדת לילד", דימוי מובהק של אמא, בינה. והוא בסוד "כונן שמים בתבונה". ויש לומר שעמידה במשמעות של הבנה לעומק (בפרט כאשר מדובר בנושא שעל פניו יש בו תרתי דסתרי, כמו שיתבאר) היא באמא עילאה, בינה, ואילו עמידה במשמעות של התכוננות היא בתבונה.

26.         אי אפשר לעמוד על אופיו של דוד

נקח דוגמה לעמידה במשמעות של הבנה ממאמר חז"ל: "אמר רבי ראובן אין אנו יכולין לעמוד על אֹפי של דוד"[24] – לא יכולים לעמוד על האופי של דוד המלך, למה? – "פעם קורא את עצמו מלך ופעם קורא את עצמו עני". בפסוק "אלהים משפטיך למלך תן" הוא קורא את עצמו מלך, אבל ב"תפלה לעני כי יעטֹף ולפני הוי' ישפֹך שיחו" הוא מכנה את עצמו עני. כך אומרים חז"ל. אז איני יכול לעמוד על אופיו: איך זה שאדם פעם קורא את עצמו מלך ופעם קורא את עצמו עני? ובכן, מה פירוש לעמוד על האופי של דוד? להבין אותו. איני מבין אותו. כאן יש לנו עוד רמז יפהפה של "אין מלך בלא עם" – אין מלך בלא עני-מלך, שקורא לעצמו פעם כך ופעם כך. אם הוא לא ע"ם בינו לבין עצמו – ע"ם שיש בו על פניו תרתי דסתרי – הוא לא מלך. אחד שאפשר לעמוד על האופי שלו, כל בן אדם שאפשר להבין אותו, הוא לא מלך. אחד שאי אפשר להבין אותו יש סיכוי שאולי הוא מלך, מפני שהוא חי בסתירות פנימיות – סותר את עצמו לגבי עצמו.

27.         דוד מלך מצד המלכים הצדיקים שממנו ועני מצד המלכים הרשעים שממנו

בכל אופן, אותו רבי ראובן שדורש את הדרשה היפהפיה הזו, כנראה כן מבין זאת בסוף, ואומר שדוד המלך צופה בבנים העתידים לעמוד ממנו. כאשר הוא רואה צדיקים שעומדים ממנו, כמו אסא, יהושפט, חזקיה ויאשיהו, הוא קורא את עצמו מלך, אבל כאשר הוא צופה ורואה רשעים שעומדים ממנו (הכל ביטויים של עמידה), כמו אחז, אמון ומנשה, הוא קורא את עצמו עני. בתחלה איני יכול לעמוד על האופי שלו, אחר כך אני אומר שברגע שהוא עצמו רואה ברוח הקדש – יתכן שזה לגמרי בעל-מודע שלו, כלומר שהוא לא יודע בדיוק מהם אבל מרגיש בתוכו, בתוך הכחות הנעלמים שלו, שיש אסא בתוך עצמו, יהושפט בתוך עצמו, חזקיהו בתוך עצמו שראוי להיות משיח, יאשיהו בתוך עצמו שעליו נאמר "רוח אפינו משיח הוי'" – אז הוא אומר שהוא מלך. אבל כאשר הוא רואה את הרשעים שעתידים לעמוד ממנו, דהיינו אחז המלך, אמון המלך ומנשה המלך, הוא קורא את עצמו עני. אותו מאמר חז"ל מונה ארבע דוגמאות של צדיקים ושלש של רשעים, מידה טובה מרובה. יש לציין גם שמנשה בסוף ימיו עשה תשובה, ועדיין בכללות קוראים לו רשע שעומד מדוד המלך. כנראה שגם בעל תשובה שעומד ממנו עושה אותו בגדר עני[25].

28.         התנשאות ושפלות מלך-רב – מצד התלמידים הצדיקים והתלמידים הרשעים

מה לומדים מכאן? קודם כל שאת המלך אי אפשר להבין בתחלה, הוא סותר את עצמו. יום אחד אומר שהוא משיח ויום אחד אומר שהוא לא משיח – כל הזמן אומר דבר והיפוכו, אי אפשר לעמוד על האופי שלו בכלל. לא רק שהוא אומר שהוא משיח, אלא יום אחד הוא אומר לכולם שילכו ויפרסמו שהוא המשיח, וביום השני הוא אומר שחס ושלום, מי שמפרסם שאני משיח פוגם בכל החסידות לדורי דורות – אני מנדה אותו. זה נקרא שאין אנו יכולים לעמוד על אופי של דוד. בכל אופן, הוא מסביר שברגע שהמלך אומר על עצמו שהוא משיח, כנראה שהוא רואה אז את הצדיקים שעתידים לעמוד ממנו. אבל באותו רגע שהוא רואה את הרשעים שעתידים לעמוד ממנו ח"ו, הוא נעשה עני ובתכלית השפלות. רואים מכאן עוד חידוש מופלא. נדבר על רב ותלמידים: כדי להיות מלך שהוא גם רב ("מלך רב") צריך כמה תלמידים צדיקים וצריך כמה תלמידים רשעים, כי בלי התלמידים הרשעים אין לרב שפלות. עני היינו שפלות. מה זה שדוד המלך לפעמים קורא לעצמו מלך ולפעמים עני? התנשאות לעומת שפלות, בדיוק שני עמודי התווך של מלכות. מהצדיקים הוא מקבל התנשאות חיצונית, רוח של התנשאות, שבמאמרי ע"ב הוא קורא לה כתר מלכות או רוממות הטבע או נסים נסתרים. הכל שייך להתנשאות, אותה הוא מקבל מהצדיקים שעומדים ממנו. אבל דווקא מהרשעים שעומדים ממנו הוא מקבל שפלות, שכתוב שהיא הפנימיות ביחס להתנשאות החיצונית, רק שלהתנשאות יש שרש בעצם הרוממות העצמית. בכל אופן, גם זו תכונה של מלך. מלך שאין רשעים שיוצאים ממנו, צאצאים שלו, הוא לא מלך. אם זה לא צאצאים ביולוגיים לפחות צריך להיות כמה תלמידים פה ושם. שיהיו בריאים...

עד כאן הסברנו מה היא עמידה בבינה, עמידה במשמעות של הבנת דבר לעומק – לעמוד על משהו, ובפרט לעמוד על משהו שעל פניו נראה בו תרתי דסתרי.

29.                       דעת: עקשן העומד על דעתו

מהי עמידה בדעת? ביטוי רווח ופשוט, שמישהו עומד על דעתו. ביטוי נפוץ, גם בחז"ל וגם אצלנו בשפה המדוברת. לעמוד על דעתי היינו להתעקש, לא לזוז מדעתי. הרבי אמר שכדי להביא את המשיח צריכים עשרה עקשנים. מהם עשרה עקשנים? עשרה יהודים שעומדים על דעתם ושום דבר שבעולם לא יכול להזיז אותם מדעתם (ופועלים במציאות, לשנות את המציאות לפי דעתם). זו עמידה, שעומדים על דעתם. איך קוראים למדת העקשנות בתורה? "עם קשה עֹרף". "אין מלך בלא עם" – עם קשה עורף, שעומד על דעתו נגד כל שיקולי השכל הגלוי. שרש הדעת הוא בשטות דקדושה, בכתר. למה "קשה עֹרף"? כי כתוב שמֹח הדעת הוא בעורף. שם יש "קשה עֹרף", עצם הלוז שנותנת את הקושי לעורף. "כי עם קשה עֹרף הוא וסלחת" – הסליחה באה מהכתר. כמובן, יכול להיות גם רשע גדול שעומד על דעתו, אבל הרבי רצה עשרה עקשנים טובים שעומדים על דעתם, ששום רוח לא יכולה להזיז אותם, ובכך הם מביאים את מלך המשיח. זו עמידה על הדעת[26].

30.                       חסד: עמידת אברהם לשמש את האורחים

מהי עמידה בחסד? כדרכנו, נסתכל בפעם הראשונה בתורה בה מופיע השרש עמד – שרש חשוב מאד בתנ"ך. הפעם הראשונה שמישהו עומד בתורה נאמרה על אברהם אבינו, עמוד החסד – "והוא עֹמד עליהם תחת העץ ויאכלו". הוא נותן למלאכים, לאורחים שלו, לאכול. אברהם מכניס אורחים, המדה והמנהג הקבועים שלו, ועומד עליהם לשרתם מתוך אהבה, לקיים מצות הכנסת אורחים, "ויאכלו". כלומר, יש עמידה על מישהו כמשרת, מתוך מדת האהבה. אמרנו שזו הפעם הראשונה ששרש עמד מופיע בתורה – צריך לחכות עד פרשת וירא כדי שמישהו או משהו יעמוד. גם זה פלא, כי עמידה היא שרש מאד כללי ושכיח בתורה. בהמשך, אברהם עומד בתפלה, תיקן תפלת שחרית, תפלת החסד, שמכאן חז"ל לומדים ש"אין עמידה אלא תפלה". כל תפלה היא במלכות (כמו שאומר דוד המלך "ואני [כינוי המלכות] תפלה") אך עמידת אברהם בתפלה היא ראשית תיקון המלכות על ידי ספירת החסד[27].

31.         "עמדי" – שרש עם ו-עמד (תיקון חטא עה"ד בהכנסת האורחים של אברהם)

אבל יש באמת עוד מלה בפרשת בראשית שיש מחלוקת בין המדקדקים האם היא משרש עמד או משרש עם, המלה "עמדי". עוד לפני ש"והוא עֹמד עליהם", כתוב שאדם הראשון עונה לקב"ה אחרי חטא עץ הדעת "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואֹכל" –גם כאן מדובר באכילה. אחר כך, מ"האשה אשר נתתה עמדי" ועד ל"והוא עֹמד עליהם... ויאכלו" (רמז יפה שכנראה בא כתיקון לאכילה מעץ הדעת), אין עוד עמד. הרד"ק, המדקדק הגדול בין הראשונים, אומר שאף שהפשט של "עמדי" הוא כמו "עִמי" (ונראה כאילו שהאות ד נוספה) בכל זאת המלה "עמדי" היא אכן משרש עמד. יש אחרונים שלא מסכימים איתו, אבל הרד"ק הוא סמכות עליונה אצלנו. מה הקשר בין עמי לעמדי? שמי שאני אוהב, מי שאני רוצה שיהיה אתי-עמי, הכוונה שאני רוצה שהוא יעמוד איתי יחד. מה הדימוי? חתן וכלה שמתחתנים ועומדים אחד ליד השני תחת החופה – הוא עמי והוא עמדי. אנחנו מתבוננים בפתגם "אין מלך בלא עם" – עַם ועִם מתחלפים. כתוב ששרש העַם אחרי הצמצום היינו מי ש"עִם המלך במלאכתו" לפני הצמצום. "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", "ועמך כֻלם צדיקים", ועל ה"נמלך" הזה כתוב "עִם המלך במלאכתו ישבו וגו'", שהם "עמדי". אומר כאן מאד חזק מה שאמרנו קודם, ש"אין מלך בלא עם" היינו "אין מלך בלא עמידה", עם כזה שהמלך רוצה שיעמוד עמדי.

32.         "עמדי" – עמידה אינטימית

כל המדקדקים אומרים (עם סימן קריאה), שבכל התנ"ך יש רק "עמָדִי" – לא עִמדךָ, עִמדֵנו, עִמדוֹ – רק בראשון המדבר. זו תופעה שכולם שמים עליה סימן קריאה. כלומר, העמידה הזו היא משהו מאד אינטימי, עמידה אינטימית של "עִמי" יחד. על מי המלה הזו נאמרה בפעם הראשונה? על הזוג האינטימי הראשון, "האשה אשר נתתה עמדי", לעמוד "עזר כנגדו" למעליותא. באמת לפי הרד"ק ההופעה הראשונה של עמד היא "עמדי", "האשה אשר נתתה עמדי". איך כתוב שם? "נתתה", בגימטריא אדם פעמים חוה, זווג שלם שלהם, ואז כתוב "עמדי". אחר כך יש את הפעם השניה, "והוא עֹמד עליהם תחת העץ ויאכלו". אחר כך יש ריבוי מופלג של עמידות בתורה, כי כמו שאמרנו שרש עמד הוא מאד שכיח, אבל מתחיל מ"האשה אשר נתתה עמדי" ו"והוא עמד עליהם", עם הפרש גדול של פסוקים בינתיים, וכמו שאמרנו קודם כנראה ש"והוא עֹמד עליהם... ויאכלו" מתקן את "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואֹכל"[28]. אם כן, נשים עמידה זו בחסד – עמידה של אהבה, של אינטימיות.

33.         "ואתה פה עמֹד עמדי"

איפה עוד כתוב "עמדי" יחד עם "עמֹד"? הרד"ק לא מביא, אבל יש פסוק שהוא אסמכתא מצוינת לדעתו ש"עמדי" משרש עמד. שייך למתן תורה, מיד אחרי עשרת הדברות ה' אומר למשה "ואתה פה עמֹד עמדי". אז אם יש פסוק שאומר שעמידה – אין מלך בלא עמידה – ו"עמדי" הם היינו הך, הוא הפסוק הזה. מה פירוש "עמֹד עמדי"? לפרוש מהאשה בגשמיות ולהתחתן אתי ברוחניות. ב"עמֹד עמדי" משה נעשה "איש האלהים" מלשון "איש נעמי". מי אומר "עמֹד עמדי"? ה', אבל בקבלה זו אמירת השכינה, כלת-משה. הכלה אומרת לחתן "ואתה פה עמד עמדי". כמה עולה? רחל, שהיא-היא כלת משה ברוחניות.

34.         נישואין – מעמידה באויר לשירות של אהבה

יש עמידה של חתן וכלה תחת החופה, שהיא גם לשון הולדה. יש לשון חז"ל "נשא אשה והעמיד בנים". בנשיאת אשה נושאים ומעלים אותה. מה קורה בזמן החופה? יש מאמר חז"ל שמובא ב"באתי לגני" על שטות דקדושה, שהחכמים משחקים בהדסים, זורקים ותופסים כל מיני דברים. איך הם יכולים לזרוק שמונה ביצים בלי שאף אחת תשבר? כי במוחין שלהם הכל עומד באויר. מי שבבחינת עומד באויר (סוד "מגדל הפורח באויר") יכול לשחק בלזרוק באויר שמונה ביצים ואף אחת לא נוגעת באף אחת אחרת, שום דבר לא נשבר. על כך נאמר "נשא אשה" – גם זו עמידה, כנראה עמידה באויר, צריך להתבונן ולהסביר לחתן וכלה שתחת החופה כדאי שיעמדו באויר. כל הסיטואציה של חתן וכלה היא שטות דקדושה, "עצי שטים עֹמדים", כפי שכותב ב"באתי לגני". אבל מה שנוצר היא עמידה של חסד, של אהבה, של רצון טוב לשרת. מה פירוש "עזר כנגדו"? לשרת אחד את השני. מה פירוש "והוא עֹמד עליהם"? לתת שירות מתוך אהבה.

35.         "מעמד משרתיו"

איך יודעים שעמידה קשורה לשירות? איך בכלל הגענו למושג עמידה? מהביטוי "מעמד הר סיני". המלה "מעמד" כתובה בתנ"ך בצורה זו רק בהקשר אחד. כאשר מלכת שבא – שרצתה ופעלה ששלמה המלך ישא אותה – באה ומתפעלת מחכמת שלמה, כתוב שהיא התפעלה מ"מושב עבדיו ומעמד משרתיו". יש מעמד הר סיני, אבל ה"מעמד" היחיד בתנ"ך הוא "מעמד משרתיו" של שלמה המלך. המשרתים עומדים (יש עוד כמה פעמים בתנ"ך "לעמֹד לשרת"), כמו "והוא עֹמד עליהם". מי הם העבדים שיושבים? עבדי המלך כאן הם השרים של המלך – השרים המכובדים יושבים, "מושב עבדיו" – אבל "מעמד משרתיו". כשאנחנו עומדים בשבת לקבל את התורה בקריאת עשרת הדברות, המוּדעוּת שלנו היא לעמוד ולשרת מתוך מסירות. אם כן, כל זה שייך לעמידה של חסד.

36.                       גבורה: עמידה בנסיון ועמידה בפרץ ועמידה על נפשו

נעבור לגבורה: בגבורה העמידה היא לעמוד בנסיון (כמו שנאמר באברהם אבינו, "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו" – אברהם הוא חסד אך עמידתו בנסיון הוא סוד התכללות הגבורה בחסד, ושעל כן שיא הנסיונות שלו הוא נסיון העקדה בו הוא נכלל לגמרי בגבורת יצחק) או לעמוד בפרץ (ביחזקאל נאמר "ואבקש מהם איש גדר גדר ועמד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה ולא מצאתי" – "גדר גדר" היא תכונת הגבורה, וכן "בעד הארץ" הוא סוד בנין המלכות מן הגבורות. גם על משה רבינו נאמר "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית" – כח ההתגברות של משה על מדת הדין, "פגע בו כיוצא בו"), להתגבר. גבורה היא התגברות. יש עמידה של התגברות. כאשר יש מכשול או נסיון, מה שלא יהיה, צריך לעמוד חזק ולא להכשל, לא ליפול. אמרנו שעמידה על דעתי היא בדעת. זו גם עמידה כנגד פיתוי (מכח הגבורות שבדעת, סוד "שמאל דוחה"), גם כעין נסיון, אבל עדיין לא אומר שאדם עומד בנסיון כשמישהו מאיים עליו, כמו בעבירות אליהן נאמר "יהרג ולא יעבור". סתם עמידה בנסיון, לשון התגברות על המנגד, היא בגבורה. מענין זה – עמידה לשון התגברות – יש גם את הנאמר בנס פורים "להקהל ולעמד על נפשם".

37.                       תפארת: עמידה – גילוי כל שיעור הקומה

מה יש בתפארת? קודם אמרנו שיש עמידה על הרגלים, במלוא שיעור הקומה (קומה זקופה). סתם שיעור קומה היינו "עמודא דאמצעיתא", ספירת התפארת, עץ החיים. כשהאדם עומד על הרגלים כל שיעור הקומה שלו גלוי. כמו שאמרנו, הראש הוא בגובה, "ביד רמה", "בריש גלי", ויש זרימה מהמוחין דגדלות של אבא דרך הגוף ודרך הרגלים (המעשה) עד לעמידה על הקרקע (לא עמידה באויר, אכן התפארת היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עולה עד הכתר ויורד עד המלכות, כלומר שממשיכה מעמידה באויר לעמידה על קרקע יציבה). כך היה במעמד הר סיני.

זו עמידה של תפארת, גם מלשון ריבוי גוונים במזיגה נכונה ונעימה, היינו כללות כל ההיררכיה של עם ישראל, "תפארת ישראל" – משה רבינו בראש של שיעור הקומה, ושרי האלפים והמאות והחמשים והעשרות, וכל עמך ישראל קדושים ("שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", רגלי משה, ומה ש"אנכי בקרבו", בקרבו דווקא ולא מעליו, היינו מצד הלא-מקומיות של מוחין דגדלות דאבא, בחינת משה). מה שאמרנו כעת הוא הפשט של עמידה, של מי שעומד בגשמיות, בגוף, "תפארת גופא". עמידת הגוף עם כל הסגולות שיש בו היא התפארת של העמידה. כתוב ש"כתפארת אדם לשבת בית". ה"אדם" שם הוא אשה (כך פשט הפסוק), וכתוב שדרכה של אשה בישיבה ("לשבת בית"). תפארת האשה[29] היא לשבת בית, ותפארת הגבר לעמוד על רגליו.

38.                       נצח: עמידה לעולם

מה יש בנצח? עמידה במובן שמופיע הרבה בתנ"ך – עמידה במובן של נצחיות, כמו בביטוי "עומדת לעד" ("יראת הוי' טהורה עומדת לעד", "צדקתו עֹמדת לעד", "תהלתו עֹמדת לעד")[30]. וכמו בתחלת קהלת, "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת". כמו שיש עמידה באויר, יש גם עמידה מעל הזמן וגם עמידה בתוך הזמן. ידוע שיש שתי בחינות של נצחיוּת, עמידה למעלה מהזמן ובתוך הזמן, "ושנותיך לא יתמו". בראשונים, "זמן עומד" היינו הוה (לעומת עבר ועתיד: עבר עומד עתיד – ע ע ע, כידוע מרבי אברהם אבולעפיא[31]), רמז להוה תמידי (ששרשו מעל הזמן אך הוא מתגלה בתוך הזמן כרגע ההוה – "וההוה כהרף עין" היינו ה-ע של עומד). זה אחד הפשטים של המלה עמידה – נצחיות, "עומדת לעד".

39.                       הוד: "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא"

איזו עמידה יש בהוד? לפני שבוע דברנו על זמן ומקום. יחסית, כמו שנצח הוא הזמן, הוד הוא המקום. והוא סוד "איהו [זמן] בנצח ואיהי [מקום] בהוד", ובסוד "בינה ['ואי זה מקום בינה'] עד הוד אתפשטת". "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". כל עמידה (מהחכמה ולמטה, במודע שבנפש) היא עם הרגלים על הקרקע, אחרת זו לא עמידה. אך יש עמידה שעיקר מודעות העומד הוא בשמים (כאשר עומד ומתבונן ברוחניות) ויש עמידה שעיקר מודעות העומד הוא בארץ, במקום עליו הוא עומד – יש לו קשר עצמי, מעין קנין, עם המקום שהוא עומד עליו. אם המקום הוא קדוש הוא צריך לעשות פעולה ששייכת גם לרגלים – נצח והוד, "של נעליך". כאן בפרט אנחנו מדגישים את ההוד. בכלל כתוב שתחלת כל עבודת ה' היא תמיד הוד. כאן זו תחלת עבודת משה רבינו בסנה. "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". הכהנים בבית המקדש הלכו יחפים, מתוך מודעות בעמידת הרגלים לקדושת המקום. "אדמת קדש הוא" שוה בית המקדש. אם כן, בראשית נבואת משה רבינו, בהכנה להיות שליח ה' לגאול את עם ישראל ולתת לו תורה, צריך לקיים את ה"של נעליך" מתוך מודעות של "המקום אשר אתה עומד עליו". על איזה מקום הוא עמד? הר סיני. מה היה שם? היה לו, למשה רבינו, מעמד הר סיני באופן אישי-פרטי. "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", זו עמידה של הוד, מודעות של הוד. כאשר האדם מודע חזק למקום עליו הוא עומד הוא נעשה כאילו תקוע ("ותקעתיו יתד במקום נאמן") ומחובר בעצם לאותו מקום, וממילא הוא מתעכב שם. ומכאן לעוד משמעות של עמידה – עמידה לשון עכבה, כמו "לא תֹסִפון לעמד" ותרגומו "ולא תוספון לאתעכבא". מזה מסתעף גם פגם ההוד, "הודי נהפך עלי למשחית" – "לא תעמד על דם רעך", עמידה מנגד (כאילו האדם תקוע ונעוץ במקומו ואינו מסוגל לקפוץ למים להציל את חברו הטובע).

40.         לעמוד בהודאה על מה שאי אפשר לעמוד עליו בהבנה

מהו הוד ברוחניות? להודות על משהו שלמעלה מטעם ודעת. בבינה לעמוד על משהו היינו להבין אותו, ובהוד היינו לעמוד על משהו שאינך מבין. בסנה משה רואה תופעה שאינו מבין – "והנה הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכּל" ('אין אנו יכולין לעמוד על אפי של סנה'[32]) – אז קודם כל תודֶה לגילוי אלקות שיש כאן שאינך מבין אותו. "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" היינו התגובה הראשונה לפליאת משה במראה הסנה.

41.                       יסוד: עמידה של חיים

מהי העמידה ביסוד? בברית יש מושג של חי ומת, אבר חי ואבר מת. "והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אֹתה" – חז"ל דורשים שזו העמדה מחיים. יהודה אומר ליעקב על בנימין "אם לא הביאֹתיו אליך והצגתיו לפניך", חי ולא מת, ומסבירים שם שהצגה זו ועמידה הן היינו הך, שהמשמעות של דבר עומד היא שהוא חי. אם אני רואה משהו יושב, איזו בובה, איני בטוח שהוא חי. אבל דבר שעומד סימן שהוא חי. "יעמד חי" (כך כתוב על השעיר ביום כפור). זה שעמידה אומרת חיים ולא מות – כמו שאומרים בתפלת טל וגשם "לחיים ולא לַמות", שיהיה חי ולא רק לא-מת (כפירוש החסידי), כל צורה אחרת יכולה להיות לא-מת אבל גם לא חי – זו העמידה של היסוד.

42.                       מלכות: עמידה של הפסקה

אחרון, עמידה במלכות. פתחנו ממה שמוסבר בע"ב בענין "אין עמידה אלא תפלה". עבודת העמידה בתפלה היא במלכות (כמ"ש "ואני [מלכות] תפלה") כאשר מאיר בה אור אבא, בטול. זה בכלל. אך בפרט, במלכות משמעות לשון עמידה היא הפסקה[33]. מלכות היא "סיפא דכל דרגין", הסוף של כל המדרגות, והעמידה האחרונה היא שדבר נפסק[34], שהוא עמד. על מי נאמרה עמידה במובן של הפסקה? לכאורה בדיוק הפוך מ"עומדת לעד" בנצח (אך באמת הנצח בונה את חכמת המלכות, סוד "והארץ [המלכות] לעולם עמדת [מכח הנצח שבמח החכמה שבה]" = מלכות מלכות). על לאה אמנו כתוב "ותעמֹד[35] מלדת", כאשר נולד יהודה, שהוא המלך. על נס אסוך השמן של אלישע כתוב "ויעמֹד השמן". מצד אחד, הפשט הוא שהפסיק, אבל מצד שני כתוב בחסידות שעמד על עצמותו, "ואת ובניך תחיו בנותר" (גם סוד של יתרו), עד תחית המתים (עמידת המתים לחיים נצחיים), סוד "נעוץ סופן [מלכות, הפסקה] בתחלתן [כתר, שטות דקדושה, ושם 'פנימיות אבא פנימיות עתיק', סוד 'ויעמד השמן' וד"ל]".

לעיל ראינו שיש עמידה במובן של עכבה, וקשרנו זאת לספירת ההוד. אך "איהי [מלכות] בהוד" (סוד "הוד מלכות") ועל כן לשון עכבה קרוב ללשון הפסקה, כאשר ההפסקה היא התעכבות ועמידה במקום לצורך התחלה חדשה, וכמו אצל לאה שבה נאמר "ותעמד מלדת" ואחר כך נולדו לה עוד שני בנים ובת.

43.         סיכום הפרצוף

בכך השלמנו את כל פרצוף העמידה. ולסיכום:

נעשה עוד הפסקת ניגונים (עמידה של מלכות), ויכול להיות (או שכן או שלא[36] הוא מטבע המלכות) שנמשיך אחר כך. לחיים לחיים. שנעמוד.

44.       ה. לעלות לשרש ולחזור למציאות (לקוטי מוהר"ן ד ועבודת הלוי)

45.         עולם הבא – כולו הטוב והמטיב

לחיים לחיים. מי שקשור לרבי נחמן ולספר לקוטי מוהר"ן, יש כמה תורות מאד חשובות בלקוטי מוהר"ן על פרשת יתרו שכדאי ללמוד בשבת. הכי חשובה היא תורה ד' בחלק א, "יסוד היסודות ועמוד החכמות", על הפסוק "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". שם הוא מסביר ש"אנכי הוי' אלהיך" היינו "מעין עולם הבא". בעולם הבא "כשם שאני נכתב אני נקרא", "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", והכוונה שכולו "הטוב והמטיב" – שכל מה שקורה לאדם, בין מה שנראה טוב ובין להיפך, יתגלה לעתיד כטוב אמתי ונצחי, טוב עומד לעד, וממילא על הכל יברכו הטוב והמטיב (לא כמו בעולם הזה שיש שתי ברכות, על הטוב "הטוב והמטיב" ועל ההיפך ל"ע "דין האמת"). יש על זה פסוק בתהלים, "באלהים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר" – בין דבר שבא מאלקים ובין דבר שבא מהוי', על שניהם "אהלל דבר" – אודה ואברך בדיוק באותה הברכה. כשעושים חשבון של כל הפסוק, "באלהים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר" הגימטריא היא 660, י פעמים אהלל. יש פעמיים "אהלל" במפורש ועוד ח פעמים בגימטריא של שאר המילים. סימן שבכל כח של הנפש, מה שלא יהיה – "אהלל". הכל "אהלל". המספר 660, י פעמים אהלל, שוה גם לשלש המלים הראשונות בכל ברכה שמברכים – "ברוך אתה הוי'". לעתיד לבוא נאמר על הכל "ברוך אתה הוי' הטוב והמטיב".

46.         "אנכי הוי' אלהיך" – טעימת העולם הבא

איך הווארט הזה כתוב ורמוז ב"אנכי הוי' אלהיך"? כפי שהוא מסביר זה פשוט, ש"אנכי מי שאנכי" הוא מה שיתגלה לעתיד לבוא בכל עצמתו, והוא "הוי' אלהיך", "בהוי' אהלל דבר" ו"באלהים אהלל דבר", והכל "אנכי". "הוי' הוא האלהים". כמו שכתוב בתניא שמה שנראה בעולם הזה לא טוב, בחינת "אלהים" (שם של דין), בא משרש יותר גבוה, מעלמא דאתכסיא, כך גם כאן מדרגת "אלהים" גבוהה יותר. כשאומרים "הוי' הוא האלהים", את מי תולים במי? הגדול תולה בקטן או שהקטן תולה בגדול? כלל גדול הוא שהקטן תולה בגדול, ואם כן סימן שב"הוי' הוא האלהים" האלקים הוא הגדול. בכך עיקר החידוש. על הטוב גם היום אומרים "הטוב והמטיב", ועיקר החידוש לעתיד לבוא הוא "באלהים אהלל דבר". זה "אנכי הוי' אלהיך". תיכף נסביר את המשך הפסוק, אבל שלש המלים הראשונות ששמענו מפי הגבורה הן טעם עולם הבא. זה מה שצריך לטעום במאכלי שבת של פרשת יתרו – את העולם הבא של "באלהים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר".

47.         שם אלקים שלמעלה משם הוי' – מקור עשרת הדברות

בדרך כלל, עלמא דאתכסיא הוא אותיות י-ה של שם הוי', בחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ועלמא דאתגליא הוא אותיות וה בחינת "והנגלֹת לנו ולבנינו". אבל יש שם אלקים מעל לשם הוי', זה לא רק עלמא דאתכסיא אלא גבורה דעתיק שמלובשת במוחא סתימאה דאריך, כח המשכיל שבנפש (שלמעלה משם הוי' שכולו כחות נפש גלויים, מחכמה ומטה), שמכונה לא סתם אלקים אלא "האלהים", שעולה צא, שילוב הוי' וא-דני יחד, "כשם שאני נכתב" ו"כשם שאני נקרא" (יחודא עילאה, יחודא תתאה וגם יחוד שני היחודים). מתן תורה הוא משם אלקים שלמעלה משם הוי', כפי שכתוב בפסוק הכותרת של עשרת הדברות – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". תמיד כתוב "וידבר הוי'" וכאן "וידבר אלהים". גם חז"ל מדגישים שאת שני הדברות הראשונים שמענו "מפי הגבורה", שם אלקים. הגבורה היא כח העצמות דווקא, כח נשיאת ההפכים (שמתגלה בהעמדת מלך שאין אנו יכולים לעמוד על אופיו), "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז [כח נשיאת ההפכים] לאלהים".

48.         יציאה מן המחנה דקדושה – בטול ממד הנפש

לפני עשרת הדברות כתוב "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה, ויתיצבו בתחתית ההר"[37]. הפסוק הזה מבואר באריכות בחסידות חב"ד[38]. המחנה הוא מצב, מודעות נפשית, של הארת הכח האלקי שמחבר את כל הפרטים, כמו שדברנו קודם על פרטים. הכל מחובר, כמו שיש חבור בין הנשמה לגוף, עליו נאמר "ומפליא לעשות". כאשר ה' מתגלה כמחבר את כל הפרטים יחד, המודעות הזאת נקראת "מחנה". הפסוק הקודם אמר "ויחרד כל העם אשר במחנה". כתוב שעל "ויחרד כל העם אשר במחנה" משה אומר בהמשך, אחרי עשרת הדברות, "אל תיראו" – לא זו התכלית – כי צריך לצאת מן המחנה לקראת האלקים. לכן אחרי שכתוב "ויחרד כל העם אשר במחנה" כתוב "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה" – הוא מוציא אותם "מן המחנה". המחנה הוא מודעות אלקית גבוהה מאד, אבל משה צריך להוציא אותם משם. שוב, הביאור בחסידות הוא שמחנה אינו שם של מקום, ולהוציא מן המחנה אין פירושו להוציא ממקום מסוים אלא ממודעות מסוימת, מאיזו בחינה בנפש. כמו שדברנו לפני שבוע, כל ענין מתן תורה הוא בטול ממד הנפש, ממד האדם (ולא ממד המקום או הזמן, שהתבטלו עוד קודם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף). כתוב שמתן תורה הוא להגיע למצב של "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אפילו לא מחשבה דא"ק, ואיפה מרגישים זאת? דווקא במוחא סתימאה, שנקרא "האלהים".

49.         לצאת מתחושת האחדות בריבוי הפרטים אל שרש כל הפרטים בעצמות

אם יש מודעות של "מפליא לעשות", של חבור האלקות לכל הפרטים, למה צריך לצאת ממנה? כתוב שיש יציאת מצרים של הקדושה. מצרים של הקדושה היינו שאדם בגבול בעניני קדושה. למשל, הוא לומד תורה כך וכך שעות ביום, אבל לא מסוגל ללמוד עוד חצי דקה נוספת, כמו שכתוב בתניא לגבי "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד". המחנה, "מחנה ישראל", הוא לא מצרים דקדושה, הוא אין ערוך גבוה ממנו, אבל במתן תורה צריך לצאת גם מהמחנה. אם המחנה הוא מודעות של "מפליא לעשות", מהו "האלהים" אליו צריך לצאת? להגיע לשרש כל הפרטים, כל הריבוי, כל שהוא בעצמות ממש. בסוף ה' רוצה שיהיה ריבוי, ושהאחדות האמתית הפשוטה תתגלה דווקא מתוך ריבוי הפרטים, אבל לשם כך צריך להגיע קודם לשרש כל הפרטים בעצמות. לא כמו שהעצמות אחר כך משתקפת בתוך הריבוי, אלא לאופן בו כל הריבוי נמצא ממש באחדות הפשוטה. זה נקרא להגיע לאלקים, לצאת מהמחנה לקראת האלקים. מה קורה אחר כך? "ויתיצבו בתחתית ההר", ה' כפה עליהם הר כגיגית להגיע לשפלות באמת, שפלות עצומה. רק כשאדם מגיע לשפלות, מתקן את יסוד העפר שבו, שאר היסודות יכולים לעלות באש הקדושה (שכתובה בהמשך). האמ"ר – אש-מים-רוח – עולים כאשר העפר נפרד. איך העפר נפרד למעליותא? כאשר האדם משפיל את עצמו מאד-מאד. לכן, כדי לצאת מהמחנה – שהוא עצמו מצב קדוש מאד – לקראת האלקים, צריך להתייצב בתחתית ההר, ואז "הר סיני עשן כולו", כאשר כל ממדי המציאות, כל העולם-שנה-נפש, עולים יחד. כך בקיצור מוסבר הפסוק הזה.

50.         "רצוא" לאין ו"שוב" ל"באלהים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר"

זה מתאים ממש למה שרבי נחמן כותב בתורה ד'. הוא כותב על "באלהים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר", אך בהמשך הוא מסביר שיש בחינה של עליה לאין, שם האדם מתבטל לגמרי. מהו האין הזה? באור אין סוף ממש אין חסדים ואין גבורות, לא "באלהים" ולא "בהוי'", הכל אחדות פשוטה. אחר כך הוא אומר שאם יש "רצוא" לאין ה"שוב" הוא טעם העולם הבא, "באלהים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר". צריך ללמוד את התורה בעיון, שכל מה שהוא מדבר על טעם העולם הבא – שכל מה שקורה איתי הוא לטובה – הוא ב"שוֹב". מה קורה אתי? מי אני בכלל? לחב"דניק נשמע מוזר לומר שהתכל'ס הוא שכל מה שקורה איתי הוא טוב?! אבל כשלומדים בעיון רואים שה"רצוא" שם הוא עליה לאין, שם אין ניגוד כלל בין חסדים וגבורות, ואחר כך, כששבים לתוך המציאות שלי, מתגלה שהכל לטובה. כלומר, כל הענין שהכל לטובה הוא בדרך שוֹב. זה ממש מה שכתוב בחב"ד על הפסוק שאמרנו הרגע, "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר", ואחר כך "והר סיני עשן כולו", ולבסוף כתוב "ויחרד כל ההר מאד".

51.         ויחד-ויחרד-ויחרד

יש חש-מל-מל יפה מאד בפרשת יתרו, ויחד-ויחרד-ויחרד. קודם כתוב "ויחד יתרו על כל הטובה" (יש שתי תורות על כך בלקוטי מוהר"ן[39]). ידוע שהרבה פעמים ה-ר נוספת לתפארת הלשון. "ויחד" היינו "גילו ברעדה" – מצד אחד יתרו שמח על הטובה שנעשתה לישראל, ומצד שני נעשה בשרו חידודין-חידודין, שהצטער על אבדן מצרים. זה טבע של גר – הוא שמח מצד הנשמה, ונעשה בשרו חידודין-חידודין מצד הגוף של גר צדק. כך מסביר רבי נחמן[40]. כתוב "עבדו את הוי' בשמחה" לישראל ו"עבדו את הוי' ביראה" לגוים טובים[41], והתכלית עבורם – כמו אצל יתרו שבא ומתגייר – הוא "וגילו ברעדה", שמתבטא אצל יתרו בבטוי "ויחד". יש גם יחס מאד יפה, ויחד שוה 28 (יחוד) ויתרו שוה 22 פעמים ויחד – יחס של א:כב, כמו כב אותיות ביחס לאות א הפשוטה שהיא הקול הפשוט, כמבואר בכוונת הבעל שם טוב לתקיעת שופר ולמקוה. מתוך ה"ויחד יתרו", ה"חש" כאן, נעשו שתי חרדות. בכל התורה יש שלש "ויחרד" – "ויחרד יצחק", "ויחרד כל העם אשר במחנה", "ויחרד כל ההר מאד". בפרשתנו מופיעות שתים מתוכן, בהמשך ל"ויחד" אחד (כשמוספים לתוכו ר לתפארת הלשון). "ויחרד כל העם" הוא לא תכל'ס, כי צריך מתוך כך "ויוצא את העם לקראת האלהים מתוך המחנה". אחר כך "ויחרד כל ההר מאד", וכתוב בחסידות שזו כן התכלית, ה"שוב" האמתי. ההר הוא כל המציאות, והוא חרד מאד כי יש גילוי עצמות ממש, תכלית הכוונה של מתן תורה. כלומר, "ויחרד כל העם אשר במחנה" הוא רק שלב ביניים, ואילו "ויחרד ההר מאד" הוא התכלית.

בכל אופן, כל מה שאמרנו כעת הוא רק כדי להסביר את מה שכתוב בלקוטי מוהר"ן, ש"אנכי הוי' אלהיך" הוא מעין עולם הבא, "באלהים אהלל דבר בהוי' אהלל דבר", היינו תכלית ה"שוֹב" לאחר שיוצאים מהמחנה לקראת האלקים, כאשר מגיעים אל האלקים שלמעלה משם הוי'.

52.       ו. "כי רצו עבדיך" – שלשה ענינים בהתקשרות לצדיק

53.         העמדת המלכות

נאמר עוד ווארט מתורה ד, כדי להסביר את המשך הדבור הראשון של עשרת הדברות, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים": הוא מסביר ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'" היינו העמדת המלכות – הנושא עליו אנחנו מדברים. כל הענין של מתן תורה הוא להעמיד להם מלך, כי המלכות נמצאת בגלות. צריך להוציא את המלכות מהגלות, כמו שכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". איך עושים זאת? על ידי התקשרות לצדיק, ובפרט על ידי וידוי דברים לפני הצדיק. זה מעיקרי העניינים של תורה ד'.

54.         "הוצאתיך מבית עבדים" – לצאת מהיסודות הרעים שבנפש

הוא אומר ש"עבדים" הם ארבעת היסודות הרעים, ארמ"ע דלעומת זה, שהם כנגד ארמ"ע דקדושה. נסביר מלמטה למעלה: בסוף פרק א' בתניא מובא מספרי הקבלה שהעפר של הנפש הבהמית הוא עצלות ועצבות, המים הם תאוות תענוגי בני אדם, הרוח היא דברים בטלים והוללות וליצנות, והאש היא גאוה וכעס. רבי נחמן מביא כמה מקורות ש"עבדים" הם יסודות. כמו שיש ארמ"ע עבדים יש גם דצח"מ עבדים. דצח"מ הם יסודות מורכבים – במקום לומר עפר-מים-רוח-אש (יסודות פשוטים) אומרים דומם-צומח-חי-מדבר (יסודות מורכבים). לצאת "מבית עבדים" היינו לצאת מכל המדות הרעות. "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" פירושו לגאול את המלכות, "מבית עבדים" – להגמל, לצאת מכל המדות הרעות בנפש ולתקן אותן. על ידי זה נעשה הגילוי של "אנכי הוי' אלהיך", שאדם ידע שכל מה שקורה איתו הוא לטובה, הכל הוא הכי טוב. כמו שאמרנו, זה ה"שוֹב" שמגיע אחרי "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה".

55.         התקשרות לצדיק: ראיה, צדקה, ודוי דברים

איך מוציאים את המלכות מהגלות שלה, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"? על ידי התקשרות לצדיק. ההתקשרות לצדיק היא בשלשה דברים: בראיה, בצדקה ובוידוי דברים. זה ענין גדול מאד שמתוך התקשרות באים רק בשביל לראות את הצדיק, את הרבי. רק רואים אותו ותו לא. בפרט אם גם אני רואה אותו וגם הוא רואה אותי (זו עוד תורה בפני עצמה[42], ששייכת גם לפרשת יתרו, כמה גדול הדבר כשהצדיק רואה אותי, אבל כאן הוא מתכוון פשוט שבאים לראות אותו). זהו השלב הראשון. השלב השני הוא שנותנים צדקה לצדיק (אצל חסידים קוראים לצדקה הנותנים לצדיק, לצורך הוצאות ביתו וכו', בשם "מעמד", שייך לכל הנושא שלנו הערב). השלב השלישי, שהוא עיקר התכלית, הוא וידוי דברים, ובו אני אומר לצדיק את כל מה שעל הלב שלי. מי שיעיין בתורה הזו ובמפרשיה, יבין שוידוי דברים כאן אינו רק לספר על העבירות שלי, כמו הוידוי של יום כיפור, אלא לספר את כל מה שיש לי על הלב. כמו לבוא לרופא נפש אמיתי ולספר לו את כל מה שמעיק עלי. אם יש דברים שמעיקים עלי, אולי הם קשורים לעבירות שעשיתי, אבל זה לא מה שאני חושב. מה הצדיק חושב? נשאיר את זה לו, שהוא יעמוד על האופי שלי. מה שעלי לעשות הוא לבוא ולבכות. יש מי שבוכה לפני הצדיק כי יש לו עבירות, אבל יש מי שבוכה כי יש לו שכן שמעיק עליו והוא לא יודע איך להתנהג עם השכן. כל מיני דברים. או סתם כי יש לו חרדות – כל בעיה בנפש. ברגע שאדם בא ומספר לצדיק את כל מה שמעיק עליו, קוראים לכך וידוי דברים, וזה התיקון הכי גדול שיש בעולם. זה בעיקר מה שמוציא את הדבור-המלכות שבגלות מתוך הקליפות, ועל כך נאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

56.         "כי רצו עבדיך את אבניה"

ניתן סימן שרבי נחמן לא נותן, פסוק מוכר לנו שתיכף גם ננגן אותו, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחֹננו". הייתי חושב ש"רצו" יהיה מלה שגורה בתנ"ך, אבל למרבית הפלא אין עוד "רצו" במובן של רצון. יש עוד פעם אחת "רצו" בהקשר שלילי, במובן של ריצה – שיש נביאי שקר שרצו לומר את נבואתם. "רצו" במובן של רצון יש רק פעם אחת בתנ"ך, ובחרנו בה כסימן שלשת הדברים שרבי נחמן מזכיר כאן – ראיה צדקה ודוי. "רצו עבדיך את אבניה" היינו אותו צדיק שבונה את הארץ, בונה את המלכות, בונה את הקשר בין האבות והבנים ("הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם").

57.         שלשה ענינים בהתקשרות לצדיק – יציאה מארבעת היסודות הרעים ומשרשם הלא-מודע

מה קורה בכל שלב של ה-רצו? בכל שלב נגאלים מיסודות רעים אחרים. על ידי הראיה האדם יוצא משני ה"עבדים" התחתונים, גם מהעצלות והעצבות של יסוד העפר, הדומם, של הקליפה, וגם מתאות התענוגים, התאוות הרעות שיש בנפש, יסוד המים דקליפה, הצומח. זה משהו מאד יסודי, שמי שמדוכא וגם מי שהוא בעל תאוות רעות צריך רק לבוא ולראות. מספיק שהוא רואה צדיק – זה כבר פותר לו את שתי הבעיות. רבי נחמן כותב – צריך לקרוא נכון – שהראיה הזו היא לא סתם ראיה מתוך סקרנות, אלא מתוך רצון אמתי להתקשר. הוא בא לראות כמו מצות ראיה בבית המקדש. מי שבא לראות את הצדיק מתוך רצון להתקשר, להיות שייך, זה כבר פותר לו חלק מהבעיות, מוציא אותו מהדכאון שלו וגם מהתאוות הרעות שלו. אבל יותר קשה ויותר גרוע משני אלה הם החי והמדבר, החי הוא הדברים הבטלים – הנטיה לדבר דברים בטלים, לספר לשון הרע, להתלוצץ ("ובמושב לצים לא ישב" בפסוק הראשון של תהלים שדברנו עליו קודם), הכי קשה לצאת מהגאוה, המדבר של הקליפה. אפשר לצאת מהדברים הבטלים, לשון הרע וכו', הוללות וליצנות, ולצאת מהגאוה, על ידי שנותנים צדקה לצדיק. מי שיש לו גאוה וגם מי שמדבר דברים בטלים מועד לעניות. אם יש למישהו בעיה בפרנסה, הוא צריך לפשפש במעשיו לגבי הדברים הבטלים שלו, כמה דברים בטלים הוא מדבר במשך היום, וגם כמה גאוה יש לו – אלה הסיבות לדוחק בפרנסה. אבל על ידי שנותנים צדקה לצדיק פותרים את הבעיה הזו. הכל פטנטים טובים, מצוינים, קלים, בכך וכך צעדים פשוטים אפשר לפתור הכל לטובה. ודוי דברים חוזר לכלל, התמצית של הכל, כל המדות הרעות בכל הדצח"מ – כמו שלכל ארבע מדרגות יש קוצו של י, הכתר שכולל הכל, השרש של כל המידות הרעות בלא-מודע של הנפש. את שרש כל ארבעת הדברים הלא-טובים הללו מתקנים על ידי ודוי דברים. זה עיקר "החמישית לפרעה" של הקדושה, שעל ידו מתקנים לעצמנו במודע את "ארבע הידות". נתינת "החמישית לפרעה" בקדושה היא ודוי דברים – מתקן את הכל בשרש הלא-מודע.

58.         שלשת הענינים בימינו – חיים קלים לקראת הגאולה

היום ה' עושה לנו חיים קלים: הראיה – באים לשיעור. הצדקה – חותמים הוראת קבע. לוידוי דברים – יש מייל. אפשר לכתוב הכל במייל. הכל נעשה היום נורא פשוט. ה' מרחם עלינו, לקראת הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. אפשר לקיים בקל, בכיף, את כל הדברים. כך מסביר רבי נחמן את הפסוק של עשרת הדברות שנקרא בשבת – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". היות שנתנו את הסימן "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" – הכל קשור לארץ ישראל, "אתה תקום תרחם ציון" – אפשר לנגן את הניגון הזה.

59.         חותם אמת

נוסיף חותם-גימטריא על ראיה-צדקה-ודוי (ר"ת רצו) – עולה אמת (רק ודוי, שהוא העיקר הכולל את הכל, עולה הוי' ב"ה). זו ההתקשרות לצדיק אמת וגילוי נקודת האמת שבלב כל אחד ואחד. שוב, עיקר הדגש הוא על הודוי, שהוא פשוט לשפוך את הלב – כמו ששופכים את הלב לפני הקב"ה כך צריך לשפוך את הלב לפני הצדיק. בצעטיל קטן כתוב שצריך חבר טוב שאפשר לשפוך לפניו את הלב, וכאן כתוב שצריך לשפוך את הלב לפני צדיק. בימינו, החבר הטוב והצדיק הם היינו הך, הכל אחד (הוא החבר הטוב הוא הצדיק הוא המלך, כמו שנאמר בלעומת זה לגבי היצר הרע, ודוק בהקבלת שלשת הדברים-התפקידים זל"ז). שנזכה לקבל את התורה השבת בשמחה ובפנימיות, וכתוב ש"עוד פעם מתן תורה לא יהיה" – אין עוד מתן תורה, רק את זה שנקרא בשבת (ומתוכו תתגלה התורה חדשה שנשמע מפי מלך המשיח – "שרש ישי אשר עמד לנס עמים"[43]).