ד׳ אדר ע"ג – ירושלים

שיעור שבועי פרשת "תרומה"

2.              א. הדרכים לזהות את הצדיק    

3.               ארץ ישראל – עבודת הצדיקים

הנביא ישעיהו אומר: "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". כל היהודים צדיקים, אבל בפרט בארץ ישראל צריכים להיות צדיקים. יש מאמר של אדמו"ר הזקן בספר ליקוטי תורה, שבחו"ל העבודה היא עבודת הבינונים (עבודת אתכפיא) ובארץ ישראל העבודה צריכה להיות עבודת הצדיקים (עבודת אתהפכא). בזכות "ועמך כֻלם צדיקים" – "לעולם יירשו ארץ", יורשים את ארץ ישראל. אם כן, צריכים להיות צדיקים, כולם.

4.               כיצד להתייחס לאמירת הצדיק "כגון אנא בינוני"?

לפני שנתחיל עם פרשת תרומה, פרשת שבוע, נמשיך עם היסוד המוסד של ספר התניא, עליו דברנו בשבוע שעבר על הפסוק "מדבר שקר תרחק", שאדם לא ירמה את עצמו, ש"אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע". בתניא הוא מביא אחר כך את מאמר רבה "כגון אנא בינוני", עליו אומר לו תלמידו אביי "לא שביק מר חיי לכל בריה". כלומר, אם צדיק גדול כמוך הוא בעצם רק בינוני, אז "אנן מה נענה אבתרך", מסתבר שכולנו רשעים. ידוע שגם אדמו"ר הזקן אמר על עצמו "כגון אנא בינוני", והיו לנו בזמנו שיעורים בהם השווינו באריכות בין אדמו"ר הזקן לרבה. בעצם, אם "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה" – אפילו רבה, שמן הסתם הוא ה"חד בדרא" – אומר על עצמו "כגון אנא בינוני", אז צריך הרבה לתת את הדעת איך אני יכול לזהות אותו כצדיק. מצד אחד רבה מלמד את כולנו ש"הלואי בינוני" ולא לרמות את עצמנו, אבל מצד שני הוא עלול להחליש את דעתי כחסיד, אם הוא אומר על עצמו "כגון אנא בינוני". אחרי השיעור האחרון שאלו אותי בנוגע לזה, אז נרחיב קצת את הדבור בענין:

5.               זיהוי הרב הדומה למלאך ה' צבאות בתורת הבעל שם טוב

בספר מלאכי – סוף הנבואה בעם ישראל – נאמר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך הוי' צבאות הוא". ואמרו חז"ל "אם דומה הרב למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". בספר כתר שם טוב, בשם מורנו הבעל שם טוב, נשאלת השאלה: האם כולנו מכירים מלאכים? איך יודעים לזהות אם הרב דומה למלאך? אומר הבעל שם טוב שאם כותבים את המלה מלאך בהיפוך אותיות מקבלים את המלה כאלם. אפשר לחוש האם הרב עושה עצמו אלם ושותק לפני שהוא מדבר, שהוא חש לפני שהוא מל, זהו סימן שראוי לבקש תורה מפיו. מוסיף הבעל שם טוב שבין ה"חש" ל"מל" של הדבור, יש גם "מל" נוסף, מלשון כריתה –שהרב שותק עד שהוא כורת את הקליפות ומל את הלב של עצמו (כדי למול את הלב צריך לחוש-לשתוק). הוא שותק עד שהוא מכרית את הישות הפנימית שלו לגמרי, מתוך כך יש לו הזדהות עם הנפש האלקית שלו, ה"אני" שלו הוא הנפש האלקית (בניגוד לבינוני שמזדהה עם הנפש הבהמית), ואז כאשר הוא פותח את פיו הוא בבחינת "פתח פיך ויאירו דבריך", "פתח דבריך יאיר מבין פתיים" – הוא ממתיק את כל הגבורות שבמציאות, מל מלשון "מי ימלל גבורות הוי'". מתי הוא יכול לעשות זאת? אם הוא חש, מחשה ושותק, עד שהוא מל מלשון מילה וכריתה. לתהליך הזה קוראים חש-מל-מל, או הכנעה-הבדלה-המתקה, והוא יסוד היסודות של תורת הבעל שם טוב.

6.               זיהוי התהליך הפנימי אצל הרב – על דרך 'מבינות' ברוח הקדש

כל התורה הזו צמחה מכך שאני לא מכיר מלאכים, וצריך להסביר מה המשמעות עבורי של מאמר חז"ל "אם דומה הרב למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". אך גם אחרי התורה הזאת, מי יכול לומר על עצמו שהוא מזהה שהרב חש עד שהוא מל ואז הוא ממתיק את המציאות בדבורו? גם בכך לא פשוט להבחין. הרושם הראשון שמקבלים מהתורה הזו של הבעל שם טוב הוא שעצם עבודת חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה – מדברת לצדיקים. שכך מזהים צדיק אמתי, שהוא חש עד שהוא מל ואז ממתיק את המציאות.

אליבא דאמת אנחנו תמיד לומדים שהתורה הזו שייכת לכל אחד ואחד, לכן יש לנו הרבה שיעורים (בלי שיעור) על הכנעה-הבדלה-המתקה לכולם, אך בקריאה ראשונה נראה שהבעל שם טוב מדבר לצדיקים. מי יכול להיות בטוח שבאמת הוא רואה שהרב הזה חש-מחשה עד שהוא מל-ממלל ואז הוא מל-ממתיק?

לדוגמה, בחסידות חב"ד, מי האדם שיכול לומר על עצמו שהוא מבחין בין צדיקים? אדם שיכול, למשל, לראות את אדמו"ר האמצעי ואת רבי אהרן מסטרשליא ולומר שהוא מבחין שהרבי שלו חש עד שהוא מל וכו' והוא ממש "מלאך הוי' צבאות", והשני – כל הכבוד לו, הוא בוודאי צדיק גדול, אבל לא עד כדי כך. רבי אייזיק מהומיל הוא דמות של מי שיכול לומר כך, ואני מן הסתם לא – מישהו אחר לא יכול לומר. ידוע שפעם רבי אייזיק ישב עם כמה ידידים ובתוכם רבי הלל מפאריטש, והם התוועדו. הוא התחיל לומר 'מבינוּת' על הרביים – אדמו"ר הזקן הוא כך, אדמו"ר האמצעי כך ואדמו"ר הצמח-צדק כך. הוא דבר על מדרגות של רוח הקדש, ואמר שלאדמו"ר הזקן היתה רוח הקדש כל הזמן, לאדמו"ר האמצעי היתה מתי שהוא רצה (על דרך "חכם לכשירצה") ולאדמו"ר הצמח צדק (שהיה אז האדמו"ר הנוכחי) יש רוח הקדש כמה פעמים בכל יום. כאשר שמע את דבריו רבי הלל מפאריטש, שהיה חסיד גדול מאד כידוע, הוא כעס עליו וצעק: גם לך, ר' אייזיק, יש רוח הקדש, שאתה מודד את רוח הקדש של הצדיקים?! רבי אייזיק ענה לו את התשובה המפורסמת: רוח הקדש אין לי, אבל מבין ברוח הקדש אני כן.

7.               הרב מזהה שאצלו מתחולל תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה

אם כן, עולה מדברינו כרגע שבתורת הבעל שם טוב הזו משמע, לכאורה, שעצם הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה שייך לצדיק (לא סתם צדיק, אלא "מלאך הוי' צבאות"), וההכרה שכך נוהג הרבי היא המבחן עבור החסיד האם להתקשר אליו. אם כן, לאנשים פשוטים כמונו עדיין לא פשוט לזהות את הרבי שלנו, כי להכרה שהרבי הוא כ"מלאך הוי' צבאות" נדרשת "מבינוּת" לא פשוטה בכלל אצל החסיד (כמו המבינוּת ברוח הקדש של רבי אייזיק). מי יכול לומר שהוא מסוגל לחדור לתוך לבו של הרב ולראות שהוא חש עד שהוא מל?! ועדיין, אם אני צריך רבי שהוא צדיק גמור על פי תניא ואיני מסתפק בפחות מכך – יש ודאי "חד בדרא" כזה – עוד יותר קשה למצוא אותו מאשר את ה"מלאך הוי' צבאות". כל כך קשה, שאפילו אותו "חד בדרא" לא בהכרח יודע שהוא בעצמו צדיק גמור של התניא, והוא אומר על עצמו "כגון אנא בינוני" – נדמה לו שהוא בינוני. זה שהוא "מלאך הוי' צבאות", שחש עד שהוא מל, ודאי הוא כן מכיר בעצמו – אחרת הוא לא היה פותח את הפה. בינו לבין עצמו הוא מודע לכך שקודם הוא שותק, מכניע, ואז יש בתוכו התגלות פנימית של הבדלה – פתאום הוא מרגיש שחרור, חירות פנימית, וכשהוא מרגיש את החירות הפנימית שהיא כעין הסכמה מן השמים לכך שהגיע הזמן לפתוח את הפה, "פתח פיך ויאירו דבריך", הוא מתחיל לדבר, "מי ימלל גבורות הוי'". אז הרב ודאי מודע לכך, אבל בשבילי זה מאד קשה להיות בטוח שאני מזהה זאת אצלו.

8.               זיהוי הרב דרך פעולתו בנפש התלמיד

האם יש דרך יותר פשוטה לזהות מי הוא הרב שכדאי להתקשר אליו? יש על כך כמה תורות של רבי נחמן, וודאי שהדברים פשוטים ומובנים ומוסכמים על כולם. שתי המדרגות הראשונות שאמרנו הן לזהות משהו אצל הרב – או להצביע על כך שהיהודי הזה הוא צדיק גמור של התניא, או להצביע על כך שהיהודי הזה דומה למלאך הוי' צבאות לפי פירוש הבעל שם טוב. אבל יותר פשוט וודאי שוה לכל נפש, הוא שאדם יבחר את הרב לפי מה שהרב עושה לו. כמו שאומרים לגבי הקב"ה, שאיני יכול להכיר אותו בעצמו, אלא רק להכיר אותו לפי ההנהגות שלו, ובעיקר לפי ההשגחה הפרטית בה הוא נוהג עמי. מתוך ההרגשה הפרטית אני מרגיש שיש רבונו של עולם והוא נמצא יחד איתי. אותו הדבר לגבי רב – אני לא מכיר אותו בכלל, אבל אני יכול להכיר אותו על פי מה שהוא עושה לי.

9.               רב אמתי גורם לבושה ושפלות גדולה אצל התלמיד (לקו"מ תנינא עב)

בתורה אחת, לקוטי מוהר"ן תנינא בסוף תורה עב, אומר רבי נחמן שכאשר אתה בא לרב ושומע אותו – אם אתה יוצא מהשיעור מלא בושה ושפלות גדולה מאד (זה הציטוט) – תלך עליו, זה רב טוב. מה שאין כן אם הוא נותן לך הרגשת גבהות וגדלות, יתכן מאד מאד שהוא מן ה"מפורסמים של שקר" (בלשונו של רבי נחמן). כלומר, צדיק שאינו צדיק אמתי נותן לכל הצבור להרגיש 'על הגובה', אבל 'על הגובה' של ישות עצמית, פנימית, ולא 'על הגובה' האמתי (שתיכף נגיע אליו). זה סימן מובהק. כמו שאמרנו, שאם אני בוחר את הרב לפי מה שהוא עושה לי, מה שהוא פועל עמי, הסימן שוה לכל נפש. אני יכול לדעת פחות או יותר איך יצאתי מהשיעור.

10.         רב אמתי מעורר בתלמידים רוח חיים של רקודים והמחאת כף

במקום אחר, בתורה י, שבה הוא מדבר גם על מרדכי ואסתר וחג הפורים, הוא אומר משהו אחר: הרב האמתי הוא רוח החיים של הצבור כולו, של עם ישראל כולו. בהתקשרות לרב אני מקבל ממנו רוח, והסימן לכך שבאמת קבלתי רוח החיים מהרב והיא מפעמת בלב, הוא שאני מתחיל לרקוד ולמחוא כפים. זו התורה המפורסמת ש"על ידי רקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים". הוא מסביר שם בתורה שההתעוררות הספונטאנית היא הגובה האמתי, הרצון הפשוט לרקוד הוא הסימן שזהו רב טוב, שפשוט כולם קופצים. איך הוא מקשר זאת למרדכי ואסתר? הוא אומר שמחיאת כפים שייכת למרדכי. מרדכי הוא הידים – מביא כמה מקורות מהזהר הקדוש שהידים הן דווקא הנגלה שבתורה, וחז"ל אומרים שהלכות הן בחינת מרדכי. אבל הרגלים, "חמוקי ירכיך", הם דברים נסתרים, חלק הנסתר של התורה, שהוא בחינת אסתר המלכה. אסתר המלכה אצל כל אחד ואחד היא הרגלים שקופצות בריקוד ספונטאני, ואילו מרדכי היהודי הוא הידים שגם הן באופן ספונטאני, מתוך התלהבות פתאומית, מתוך הרוח שמקבלים מההתקשרות לצדיק, מוחאות כפים. זה התוכן בקיצור. צריך להתבונן בשני הסימנים האלה, שנראים לכאורה שונים וכמעט הפוכים: איך צריכים לצאת מהשיעור, עם בושה ושפלות גדולה מאד או ברקודים ומחיאת כף? כנראה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים".

11.         צדיק גמור – "רישא דלא ידע [לעצמו] ולא אתידע [לזולתו]"

יצא לנו עד כה, שיש בעצם ארבע דרגות בזיהוי הצדיק. הדרגה הראשונה היא האם הוא צדיק גמור של התניא, אותה אף אחד לא יכול לדעת, אפילו לא הוא בעצמו. המדרגה הזו – שהיא בעצם פתיחת ספר התניא קדישא – היא בבחינת רדל"א. ידוע שבספירת הכתר יש ג רישין, שלש מדרגות. החלק העליון ביותר הוא רדל"א היינו "רישא דלא ידע ולא אתידע", שהוא אמונה. כתוב בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – אם ראש כל בני ישראל מתוקן כל הדור מתוקן. הראש הוא רדל"א, שלא יודע בעצמו מה הוא ומי הוא ("דלא ידע" בעצמו) וכל שכן לא נודע לאחרים ("ולא אתידע" לאחרים). כל נושא הצדיק של התניא הוא רדל"א. מענין מאד, לפי זה, שאדמו"ר הזקן פותח את התניא ברדל"א.

12.         "מלאך הוי' צבאות" – התלבשות ז"ת דעתיק בגלגלתא דאריך

הדרגה השניה, הצדיק שנקרא "מלאך הוי' צבאות" לפי ביאור הבעל שם טוב, הוא כבר ז"ת דעתיק כפי שהם מתלבשים ב-ז תקוני גלגלתא דאריך. כלומר, הם חבור של תענוג ורצון. רדל"א הוא אמונה, עליו כתוב "וצדיק באמונתו יחיה" ("בא חבקוק והעמידן על אחת"). אבל "מלאך הוי' צבאות" הוא כבר המדרגות הבאות בכתר, רישא דאין ורישא דאריך בלשון הקבלה והחסידות, שהם תענוג ורצון. ועדיין, כדי לזהות את "מלאך הוי' צבאות" צריך חוש ומבינוּת בכתר.

13.         בושה ושמחה – מוחין דאבא ומוחין דאמא

אמרנו ששתי המדרגות הראשונות הן זיהוי משהו ברב, לא בי, לא איך שהרב פועל עלי. אחר כך יש עוד שתי מדרגות, רב על פי פשט, שנותן חכמה בינה ודעת. בלשון הקבלה והחסידות רב הוא אחד שנותן לך מוחין, ואתה חש זאת – אתה מקבל את המוחין והמוחין מחיים אותך (ידוע שמוחין בקבלה היינו חיות פנימית). יש רב שעיקרו להמשיך לך מוחין דאבא, מוחין דאבא הם, בלשון חב"ד, בטול. לבטול הזה קורא רבי נחמן בושה ושפלות גדולה מאד. מהי בושה? קראנו לפני שבועיים, בפרשת יתרו, שהתוצאה של מתן תורה היא "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". חז"ל אומרים "איזו היא יראה שעל הפנים? זו הבושה". יראה זו היא ירא-בשת, אותיות בראשית, המתורגם "בחוכמתא", בחכמה. יראת בשת היא בטול במציאות. הבושה שרבי נחמן מזכיר שם, שמצטרפת לשפלות גדולה מאד, היא השפעה של חכמה – מוחין דאבא. ויש רב שעיקרו להמשיך מוחין דאמא – בינה שפנימיותה שמחה (הבינה היא "אם הבנים שמחה"). הרב הטוב שמשפיע רוח חיים גורם לי לשמחה גדולה, כך שפתאום באופן ספונטאני אני קופץ ומרים את הרגלים (אסתר המלכה) ומוחה כף אל כף (מרדכי היהודי, ומחיאת כף אל כף היא גם מחית עמלק).

14.         ארבע דרכים לזיהוי הרב

אם כן, ראינו ארבע מדרגות: אמונה של הרב (רדל"א), תענוג ורצון שלו (רישא דאין ורישא דאריך, ובלשון האריז"ל ז"ת דעתיק ו-ז תקוני גלגלתא דאריך של הרב, שעדיין צריך להסביר עוד קצת), הכושר של הרב להמשיך לי מוחין, הן של בטול גדול מאד (מצד אבא) והן של שמחה גדולה מאד (מצד אמא). כמובן, כל אחד מהדברים האלה הוא טוב מאד.

15.         השפעת משה שבדור – בטול

מה היחס בין קבלת הרגשה של בטול לקבלת שמחה ספונטאנית? אפשר לומר שזה היחס בין משה רבינו לבין משיח. ידוע, והרבי אמר זאת הרבה פעמים, ש-משיח אותיות יִשמח ו-יְשמח. משיח הוא "רוח אפינו משיח הוי'" – הוא רוח. הוא אחד שיוצאים ממנו עם שפלות ובושה, אבל יוצאים ממנו עוד יותר עם רקודים והמחאות כף. השמחה לכאורה נמוכה מהשפלות, זה אבא וזה אמא, אבל בכל אופן יש משהו תכליתי, משהו משיחי, דווקא בשמחת מוחין דאמא. כזכור הביטוי של רבי נחמן בתורה הראשונה שהזכרנו הוא שצריך לצאת מן הרב עם בושה ו"שפלות גדולה מאד" – ר"ת בשגם. מלה מיוחדת שמופיעה רק פעם אחת בתורה, בסוף פרשת בראשית, וכתוב בפירוש שהיא שוה בגימטריא משה. כתוב שם "לא ידון רוחי באדם לעֹלם בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה" – הולך על משה רבינו, כפי שנשמתו היתה כבר בדור המבול. אם כן, ה"בשגם" שעולה משה הוא בושה-שפלות-גדולה-מאד. אם נעשה גימטריא של כל הבטוי, בושה שפלות גדולה מאד, נראה שעולה תורה-תורה, פעמיים תורה, כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי". מה הצדיק נותן לך? את עצמו. האם יש בתורה סיפורים המתארים שמשה רבינו רוקד ומוחא כפים? הכי קרוב לכך, אולי, הוא שירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל". במלחמת עמלק הוא מרים את הידים – זה דווקא מנצח את עמלק, אבל על פי הדבור הוא לא גמר את הענין והשאיר למלך המשיח לעשות זאת טוב יותר. כלומר, זו לא בדיוק הבחינה שלו, אלא של מלך המשיח. אם כן, ה"בשגם" – מוחין דאבא – הוא משה רבינו. אם יש רב שהוא משה רבינו, המשה שבדור, זה טוב מאד-מאד.

16.         השפעת משיח שבדור – שמחה

אבל יש רב שהוא יותר בבחינת משיח, ומה הוא משפיע? הוא ה"רוח אפינו משיח הוי'". ה"רוח אפינו משיח הוי'" נמצא קצת בסכנה, שהרי "רוח אפינו משיח הוי'" הוא פסוק בקינה על מות יאשיהו המלך, וכתוב שצריך מאד להתפלל על ההתגלות הראשונה של משיח, שנקראת "משיח בן יוסף", שלא ימות. כאשר משיח בא, בראשית ההתגלות שלו, הוא נקרא משיח בן יוסף. כתוב בפירוש שמשיח בן יוסף הוא בחינת מוחין דאמא שעיקרו שמחה. אחר כך, כאשר הוא נמצא בבחינת "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (כמו שכתוב ביחזקאל) – כשהוא חוזר להיות רב, "מלך רב" – הוא נקרא משיח בן דוד (ובשלב שאחריו הוא נקרא רעיא מהימנא), ואז הוא בבחינת מוחין דאבא שעיקרו בטול. אבל ביאת משיח היא שמחה גדולה, שמחה שפורצת את כל הגדרים, פרץ שמו – זה הסימן. אם כן, יש לנו בטול ושמחה, אבא ואמא, ויש לנו משה-משיח, ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

17.         עיקר עבודת מלאך-כאלם – הכנעה

נחזור רגע ל"מלאך הוי' צבאות", הסימן של הבעל שם טוב, שאמרנו שהוא בעצם הסוד של יחוד התענוג והרצון בנפש: בתוך ההכנעה-הבדלה-המתקה, מה העיקר? "כל ההתחלות קשות", ובעבודה הפנימית לכאורה הקושי הוא בשתיקה, ב"חש". זה גם מודגש בדרוש של הבעל שם טוב. איך הוא דורש את "מלאך הוי' צבאות"? לא את השמות הקדושים, אלא רק את המלה מלאך, ואומר שמכירים זאת כאשר כותב מלאך הפוך, "כאלם". במלה "כאלם" מודגש רק ה"חש". לא כתוב מה קורה על ידי ה"חש", רק הבעל שם טוב מוסיף ואומר שהוא חש עד שהוא מל, לשון הבדלה, ואז הוא מל-מדבר. זו תוספת, אבל המלאך עצמו הוא "כאלם".

18.         שלש המילים "מלאך הוי' צבאות" – הכנעה-הבדלה-המתקה

אם נתבונן, איני זוכר אם פעם הסברנו כך (מסתמא כן, כי ההסבר מתבקש מאד) – יש שלש מלים, "מלאך הוי' צבאות", והראשונה רומזת באופן מובהק לשלב הראשון, אז מסתמא שתי המלים הבאות רומזות לשני השלבים הבאים. כלומר, ההבדלה – גילוי אלקות כפי שהוא ממש מאיר ומתלבש בתוכי, לאחר שערלת הלב והקליפה הוסרה על ידי ההכנעה – היא גילוי שם הוי', "חלק הוי' עמו". כמו שיש "חלק אלוה ממעל ממש" כך יש "חלק הוי' עמו" – כל יהודי הוא חלק משם הוי', שם המפורש. השם "צבאות" התחדש רק על ידי חנה הנביאה, והוא שם של המתקת המציאות התחתונה. יש צבאות השמים וצבאות הארץ, כמו שרואים בפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". השם הקדוש צבאות הוא הכח לרדת מאצילות לבי"ע ולגלות את האצילות בבי"ע, כמו בביטוי של הרב המגיד ש"אצילות איז אויך דא"– אצילות נמצאת בכל מקום, ובכך להאיר ולגלות אלקות בכל דבר ובכל מקום. זו בעצם פעולת "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו". לכן אפשר לומר ששם צבאות הוא עצם ההמתקה, פעולת הדבור של הצדיק, אבל בתוכו מתגלה שם הוי' שבו. לפי זה, "מלאך הוי' צבאות" הוא בעצמו הכנעה-הבדלה-המתקה, ביטוי שכולל את כל שלשת השלבים[1].

19.         הכנעה-הבדלה-המתקה – ראשית ההתלבשות

בלשון החסידות, השלבים האלה הם היכולת של החלק התחתון שבעליון לרדת ולהתלבש בחלק העליון של התחתון, המדרגה העליונה של התחתון, על מנת להנהיג את המציאות. כתוב שהמקום הראשון שיש בו את סוד ההתלבשות הוא בדיוק המקום עליו דברנו – התלבשות ז"ת דעתיק בראש דאריך, ז תקוני גלגלתא. בסוף מה רוצה לומר? הרצון הוא לפרסם אלקות בעולם על ידי הדבור, שבאמת יעביר את התענוג הפנימי של המדבר. כמו שאמרנו גם לפני שבוע, יש המון תענוג בעצם הדבור, והתענוג שבדבור ימתיק את המציאות. השרש הוא "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות", ואז "תורה יבקשו מפיהו". כל השאלה היא מתי לבקש שהוא יאמר תורה, וחזקה על התורה שלו שהיא מסוגלת להמתיק את כל המציאות, את כל הבעיות שלי, את כל היגון ואנחה שבי, להמתיק את הכל ולהביא גאולה לעולם.

20.         הרדל"א של הצדיק – מהקצה אל הקצה

עד כאן, בקיצור נמרץ, דברנו על "ועמך כֻלם צדיקים" – כל אחד צריך לשאוף להיות צדיק. להגיע לכך שאיני יודע מי אני ומה אני, רדל"א. אמנם קשה מאד להכיר את הצדיק, אבל קל מאד לדעת שאיני מכיר את עצמי. בפורים שעבר דברנו על "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" בתוך עצמי. היו צדיקים גדולים שלא הכירו את עצמם בכלל, כמו הרבי מקאמארנא, שאמר שעד שהגיע לגיל ארבעים הוא לא ידע אם הוא שייך לסטרא דקדושה או ר"ל לסטרא אחרא. עד כה חשבנו שהצדיק לא יודע אם הוא צדיק גמור או צדיק שאינו גמור או בינוני. כאן – מן הקצה אל הקצה – הצדיק אומר שהוא לא יודע אם הוא צדיק גמור או רשע גמור. זו הסגולה של פורים, ששותים עד שלא יודעים לגבי עצמי, האם אני בבחינת "ברוך מרדכי" או שאולי אני "ארור המן".

21.         לקבל פידבק מהתלמידים

אמרנו קודם שכל השיעורים על הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד היסודות אצלנו, הם לא רק עבור הצדיק אלא לכולם, הכל כדי שנזכה ל"ועמך כֻלם צדיקים". שוב, לפי הבעל שם טוב זו מדרגה של צדיק – "מלאך הוי' צבאות". אבל כמו שהשומע יכול למדוד את הרב המשמיע לפי האופן בו הדברים פועלים עליו, גם הרב צריך כל הזמן רגישות ותחושה לקבל משוב (פידבק) מהשומעים. רב פקח (נושא שדברנו עליו בשבוע שעבר) רואה על התלמידים. אם הם קופצים ומוחאים כפים, ודאי שהוא רואה. אבל גם אם מקבלים בטול אפשר לקבל זאת בפידבקים ישירים או עקיפים, או סתם ממבט בפרצופים.

22.         עבודת הצדיקים בכל אחד ואחת מישראל

מה שיצא לנו מכל זה עד כה, שכל אחד צריך לשאוף לכל המדרגות האלה – "ועמך כֻלם צדיקים", כמו שהרבי אמר שכל אחד יהיה הרב, כי רק אז "לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". כאן המקום להזכיר מה שאנחנו אוהבים לחזור, שבהושענא-רבה תשנ"ב הרבי אמר שכל אחד – כל אחד וכל אחת – צריך להתכונן להיות אדמו"ר. זה הענין. הענין הוא ללמוד טוב תניא, לדעת מה הוא צדיק גמור, לחשוב: האם זה שייך אלי? "הלואי בינוני"! לא לרמות את עצמי אף פעם, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיני כרשע". בהמשך התניא, אדמו"ר הזקן מסביר ש"כרשע" אינו רשע אלא בינוני, אבל אנחנו נלמד לפי הפשט הכי פשוט, שכרשע היינו שיכול להיות שאני רשע ממש, ולא רק יכול להיות אלא יותר מיכול להיות. שוב, הלימוד וההפנמה של החש-מל-מל הוא כל לימוד החסידות אצלנו. אבל הצורך בדו-שיח, "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וגו'", צריך לפעול שני דברים – צריך לפעול בושה ושפלות גדולה מאד וצריך לפעול שמחה פורצת גדר, קפיצות ברגלים ומחיאות כפים. עד כאן החלק הראשון.

23.       ב. התחש – ששה פירושי ססגונא

24.         גיבור השיעור – התחש השמח

מי הטיפוס הכי שמח במשכן? בפרשת תרומה, פרשת השבוע, קוראים על עשית המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "ביתי בית תפלה יקרא", המשכן הוא כדי לעבוד את ה' – בזמן הבית העבודה היא קרבנות, ובזמננו "ונשלמה פרים שפתינו" בתפלה. איפה השמחה, "עבדו את הוי' בשמחה ובואו לפניו ברננה"? יש "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". כתוב במדרש שעיקר היהודי – מרדכי היהודי, חג הפורים – הוא עבודת ה' בשמחה. מבין מרכיבי המשכן – שלפי רש"י הם יג מרכיבים (ויש עליו קושיא עצומה, שכאשר סופרים אותם יש טו או טז, אך מקור רש"י במדרש, ובהמשך נאמר את הפירושים), כנראה כנגד יג מדות הרחמים – יש אחד מאד שמח, "ועורות תחשים". התרגום קורא לו ססגונא, והגמרא במסכת שבת (המובאת גם ברש"י על אתר) מסבירה שהוא שש בגוונים הרבה שיש לו. הוא שמח בריבוי הגוונים, טיפוס שמח, חסיד שמח. כל השיעור שלנו הערב יהיה על התחש, סוד התחשים. הרבה פעמים אנחנו בוחרים צדיק שיהיה הגבור של השעור, אבל הערב הגבור שלנו הוא התחש.

25.         תלמיד-חסיד-שליח

יש הרבה גימטריאות והרבה רמזים של התחש. אם כולנו צריכים לחקות את התחש, להתדמות אליו, שהוא הכי גבוה כאן – הרדל"א של כל המשכן, "ומכסה עורות תחשים מלמעלה", הכי גבוה – נאמר רמז ראשון: תחש הוא ת-ח-ש. כתוב שאצל הבעל שם טוב החסידים עדיין לא היו נקראים בשם חסידים אלא תלמידים. באמת, הסדר הוא קודם להיות תלמיד ואחר כך חסיד. כך אצל כל רבי, מי שמתקרב לרב הוא קודם כל תלמיד. אם הוא זוכה הוא נעשה חסיד. אם הוא זוכה עוד יותר מה הוא נעשה? שליח. שליח עם י כחות הנפש עולה משיח, כך אומר הרבי – בו מאיר ניצוץ של משיח והוא מסוגל גם לגלות את הניצוץ של משיח בלב כל אחד. קודם כל הוא צריך להיות תלמיד, ללמוד את דברי הרב, להגות בהם, להפנים אותם ולהתפלל אתם. אז הוא נעשה חסיד, שפירושו מסור. כך כתוב בלוח "היום יום", שאצלנו הפירוש חסיד הוא מסור, עם קבלת עול, בלב ונפש. אצל הראשונים, אפילו אדמו"ר הזקן וחבריו שהתקשרו ל"מלאך" (דברנו על "מלאך הוי' צבאות", ויש אחד שנקרא הרב המלאך, רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממעזריטש) – אדמו"ר הזקן, רבי זושא והמהרי"ל שהיו חברים קרובים התמסרו אליו אחרי הסתלקות המגיד – כתבו כתב התקשרות שאנו מוסרים לך את הנרנח"י שלנו (התמסרות, איבערגיגעבינקייט לגמרי). זה עדיין רצוא. הרבי רוצה "יפוצו מעינותיך חוצה" שאז "קאתי מר" בחסד וברחמים – הוא רוצה שוֹב. כדי להפיץ צריך אפילו קצת להתרחק בחיצוניות, כדי למצוא לעצמו מקום של שליחות. זה הרמז של התחש, משהו מאד מושלם: אתה מתחיל תלמיד, זוכה ונעשה חסיד, אבל התכלית בסוף היא להיות שליח. שליח בגימטריא שמח, אז חסיד-שליח הוא חסיד-שמח. יש חסידים ששואלים: אני חסיד אבל לא שמח. מה לעשות? תהיה שליח אז תהיה שמח.

26.         אתהפכא במדת ההתפארות

שוב, התחש הוא מאד שמח, אבל זו שמחה מוזרה. לכאורה זו לא שמחת "שמחו צדיקים בהוי'" ו"עבדו את הוי' בשמחה". רש"י אומר שהוא שש ומתפאר בגוונים שלו, ולכאורה זו מדה מגונה מאד (גוונים גם לשון מגונה). הוא בהתפארות, מתפאר בעצמו. מאד מענין שרש"י מוסיף מלה זו. הרבי תמיד אוהב לדייק מלים שרש"י מוסיף למאמרי חז"ל שלא כתובות בשום מקור. כתוב בהרבה מקורות שהתחש שש ושמח – זה שמו, ססגונא – אבל שהוא מתפאר בגוונים שלו, זו מילה שרש"י מוסיף, תוספת חשובה מאד. היות שהוא הגג העליון של המשכן, הכי גבוה במשכן, צריך לומר שיש ענין גדול מאד, למעליותא, בכך שהוא מתפאר – יש אצלו איזו אתהפכא של מדת ההתפארות. בדרך כלל זה רע להתפאר. לאיזה יסוד שייכת ההתפארות בפרק א בתניא? יסוד הרוח הרעה. לכאורה בדיוק ההיפך מהתורה של רבי נחמן שצריך לצאת מהצדיק עם בושה ושפלות גדולה מאד. כאן הוא מתפאר בעצמו – כמה גוונים יש לו, כמה הוא יפה – אבל התפארות זו היא הכי גבוהה במשכן (היא פונה כלפי שמיא, כאשר השי"ת מסתכל על המשכן מלמעלה, מן השמים, כביכול, זה מה שהוא רואה).

27.         זכר ונקבה דקליפת נגה בסוד התחש והנחשת

נפתח את כתבי האריז"ל ונאמר איך הוא מסביר את סוד התחש, ואחר כך נעשה הקפצה וננסה להרים את הרגלים קצת. האריז"ל אומר שהתחש הוא אכן ניצוץ של קדושה שבתוך קליפת נגה. יש שני מרכיבים מ-יג המרכיבים של המשכן שהם מאד קרובים באותיות שלהם, ואפילו ממש שוים בגימטריא שלהם – "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועֹרֹת אילִם מאדמים ועֹרֹת תחשים". תחשים ונחשת באים שניהם משער חש (שתי האותיות העיקריות). כנראה קשור ל-חש של חשמל, וכך אכן אומר האריז"ל. הם גם שוים אותה גימטריא בדיוק. נחשת הוא המרכיב שזכה להיות בבחינת "הכל הולך אחר החיתום" – הוא חותם את פרשת תרומה וגם את פרשת ויקהל. הכל נגמר בנחשת. האריז"ל מסביר שיש זיקה וקשר מאד חזק בין המתכת נחשת לתחש. הוא אומר שבנחשת ה-נ היא אור יחסית גדול של המלכות. האות נון היא מלכות – "לפני שמש ינון שמו", וזהו גם אחד השמות של מלך המשיח. ה-חש של הנחשת וגם של התחש – השער המשותף – הוא הדכורא דקליפת נגה. בקליפה, כמו בקדושה, יש זכר ונקבה. אומר האריז"ל שהצד הזכרי כאן של קליפת נגה, הוא ה-חש של הנחשת וגם של התחש. האות ת, שבסוף נחשת ובתחלת תחש, היא הנוקבא דקליפת נגה.

28.         הנהגת ה' את המציאות דרך תחפושת התחש

אם כן, מהו סוד הנחשת לפי האריז"ל? הארה גדולה של מלכות דאצילות דקדושה, ה-נ, שמאירה ב-חש וב-ת, הדכורא והנוקבא דקליפת נגה, וגם מחוללת יחוד ביניהם. לשם מה טוב לזווג את קליפת נגה? כי ה' קבע שכל הנהגת העולמות התחתונים, כל חוקי הטבע, הם באמצעות ועל ידי קליפת נגה. רק מה? "ומלכותו בכל משלה", צריכה להיות מלכות ה' שמושלת בכל, והיא סוד ה-נ של נחשת, ומושלת בקליפת נגה שבעצם שולטת על המציאות, שהיא התחש. שוב, אומר האריז"ל שכל מה שיש בעולם, כל הטבע, הוא התחש. מה ההבדל בין נחשת לתחש? בנחשת יש לפי הסדר נ-חש-ת: מלכות דקדושה, זכר דקליפת נגה ונוקבא דקליפת נגה. מה קורה בתחש? ה-נ נעלמת, אבל נשאר "קיסטא דחיותא" – לא רואים את ה-נ, אבל נשאר ניצוץ (אודותיו דברנו קודם). מה שקורה אז הוא שחלק הנוקבא של התחש עולה בראש, ואז האות ת – הצד הנקבי של קליפת נגה – קודמת לאותיות חש. עד כאן תחלת ההסבר של האריז"ל. מהם, אם כן, התחש והנחשת? הנהגת כל העולמות התחתונים. רוצים להסביר שה' מנהיג את הכל. לפי זה התחש הוא התחפושת של ה' בהנהגת העולמות (שברא לכבודו).

29.         ששת גווני התחש – שש הנהגות במציאות

התחש שש ושמח ברבוי הגוונים שלו, ואיפה הוא יושב? בראש המשכן. קודם ראיתי כאן מישהו עם כפה בוכרית – זה תחש על הראש, בדיוק כמו פורים. אם כן, זו כבר הצעה טובה לתחפושת של פורים. התחש הוא עם הרבה פנים והוא בעצם מנהיג את כל המשכן. כמה גוונים יש לו? כתוב במדרש ש"ששגונא" הוא לא רק ששמח בגוונים שלו, אלא שַׂשׂ לשון שֵׁשׁ. אם כן, הוא כבר רמוז במלה הראשונה של התורה – ברא-שית, ברא- שֵׁשׁ. כתוב שבראשית הוא גם ברא-תיש, האיל של יצחק אבינו, אבל אם רק מורידים שנים בגימטריא הוא הופך לברא-תחש. בכל אופן, התחש הוא כבר "שית", כי יש בו ששה גוונים. למה ששה? כל אחד יודע שמעגל הצבעים הוא שלשה צבעי יסוד ושלשה גוונים של התכללות. כך לומדים צבע, ותיכף נסביר יותר את תורת הצבע. ששת הגוונים הם שש הנהגות במציאות – כל הנהגה היא גוון.

30.         עצת הצמח-צדק: בגדים צבעוניים כדי לשמח את הנפש

כאן המקום לצטט דבר שאנחנו אוהבים לצטט מאדמו"ר הצמח צדק. הוא כותב באגרת קדש למי שהתלונן בפניו שהוא מדוכא – בעיה נפשית, עומק ה'דאוּן' – שיתלבש בצבעים שמחים. תשובה של הצמח-צדק. יש יסוד בספר החינוך ועוד, שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות. ובכן, אם אדם יתלבש בצבעים שמחים, שהם הנהגות שמחות, זה ישפיע עליו להיות שמח. פטנט קל מאד וכנראה בדוק ומנוסה, ומוסמך על ידי הרבי הצמח צדק. צבעים הם משהו חשוב מאד.

31.         התחש כללות המשכן – גניזת התחש וגניזת המשכן

כמה פעמים בתורה כתובה המלה תחש? כמה פעמים חוזרת החיה הזו? אם בודקים רואים שיש בדיוק 13 פעמים תחש-תחשים בכל התורה. סימן שהתחש הוא גם כנגד יג מדות הרחמים, ועוד יותר סימן שהוא כולל את כל יג מרכיבי המשכן – הוא הכלל הגדול של כולם. יש עוד רמז, אפילו עוד יותר מובהק, לכך שהתחש כולל את כל פנימיות ענין המשכן. מה המיוחד במשכן שעשה משה רבינו? המשכן הוא מעשה ידי משה, וכל מעשה ידי משה נצחיים, לכן המשכן לא נחרב אף פעם. מה קרה לו בסוף? הוא נגנז, אבל לא נחרב. גם לגבי התחש אומרים חז"ל בפירוש שהוא נברא רק לשעתו, בשביל מלאכת המשכן, ותיכף נגנז. זו לשון חז"ל, שהתחש נגנז – זו חיה מיוחדת שהיתה רק אז, בדור המדבר. יש מקומות בחז"ל שאומרים שהתחש נברא ממש יש מאין, ויש במקומות אחרים שהוא היה קודם, אבל המין הזה נתגלה רק באותו הדור לצורך המשכן. אבל לפי כל מאמרי חז"ל המגוונים לגבי מציאות התחש כתוב בסוף "ונגנז". אין הרבה דברים בתורה שנגנזו. מה הדבר הראשון שנגנז? האור הראשון, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב" – "כי טוב לגנזו". זהו אור הגנוז. מתוך כלי המקדש, מה נגנז? ארון הקדש. אור וארון הולכים יחד. מתוך מרכיבי המשכן מה נגנז? התחש. אבל גם כל המשכן נגנז. התחש נגנז בעוד המשכן קיים, אבל הוא סימן שכל המשכן הזה, שכנראה נקרא על שמו, עתיד להגנז. אם כן, יש כאן קשר כללי בין התחש לכללות הענין של המשכן.

32.         פירושי הערוך: חיה מצוירת בגוונים וחיה המשמחת את משה רבינו

נפתח את ספר הערוך, מחשובי הראשונים, לראות איך הוא מפרש סס-גונא. יש לו שני פירושים, שניהם לא כפי רש"י. רש"י אומר שהוא שש, שמח ומתפאר, בגוונים שלו. אומר הערוך בפירוש הראשון ש"שש" בארמית פירושו מצויר – התחש הוא חיה מצוירת בהרבה גוונים. קרוב, אבל לא בדיוק אותו הדבר למי שמדייק. זה לא מידה של התפעלות. התפארות היא התפעלות, ולפי רש"י עצם החיה הזו הוא התפעלות מעצמו, שזו קליפת נגה. מתוך כך יש את הנהגת כל המציאות, ובכך ה' רוצה – הוא רוצה שהמלכות דקדושה תתגלה דווקא בתוך התחש, בסוד הנחשת. ובכן, הפירוש הראשון הוא שמצויר בהרבה גוונים. הפירוש השני אומר שאכן שש הוא לשון שמחה, אבל לא שהתחש בעצמו שמח, אלא שהוא מתנה של הקב"ה למשה רבינו לצורך המשכן, ומשה רבינו שש כאשר הוא מסתכל על ריבוי הגוונים של התחש. קודם אמרנו שמשה רבינו הוא חכמה ובטול, בושה ושפלות גדולה מאד, "והאיש משה ענו מאד", אבל כאשר הוא רואה את התחש מתנוצץ אצלו ניצוץ משיח והוא נעשה מאד שמח. היו חסידים שהיו מביאים כל מיני דברים, 'צחוקים', כדי לשמח את הרבי, כמשל הצפור המדברת – שמביאים למלך איזה פלא בטבע, כדי לפקח אותו (גם מלשון פקחות) ולשמח אותו. גם כאן, כדי לפקח ולשמח את משה רבינו הביא לו ה' תחש עם כל הגוונים. משה מסתכל על התחש ושמח מאד, וזו התנוצצות של מלך המשיח – עיקר הענין שלו הוא לתקן ולקדש את קליפת נגה.

33.         ססגונא – משמח היגון

האם יש עוד פירוש לשש-גונא? יש ילקוט תימני, חז"ל במסורת תימן, בו כתוב ש"גונא" אינו גוונים אלא – לא פחות ולא יותר – לשון יגון. קודם דברנו על יגון ואנחה, שהצמח צדק אומר שאדם מתרפא מהם על ידי שישִׂים תחש ססגוני על הראש שלו, שיתלבש בעור תחש שיכסה אותו. כתוב שעור התחש הוא כיסוי, וכנראה מקורו בעלמא דאתכסיא, והוא משמח אותו. כתוב בילקוט תימני שלא משה רבינו שמח ולא התחש שמח, אלא כאשר יהודי אחר מסתכל על התחש יש בכך סגולה להסיר כל דאגה ואנינות שבנפש. זו הלשון שם. אם יש למישהו דאגה או אנינות בנפש שלו, מצב של 'דאוּן', יסתכל על התחש שישמח את היגון שלו – שש יגונא. איך קוראים לכך בקבלה וחסידות? שהתחש הוא סגולה להמתקת הדינים בשרשם. העובדה שמשה רבינו מסתכל על התחש ונעשה שמח היא "משה זכה לבינה" – משה מצד עצמו הוא חכמה ובטול, אבל הוא זכה (זכות בשבילו) לבינה. איך הוא זכה לבינה? בזכות ההסתכלות בתחש. לא כתוב שלמשה רבינו יש יגון שצריך להמתיק, משה רבינו לא מדוכא, אבל אצל מישהו אחר, שכן מדוכא, התחש מסוגל להמתיק את הדינים בשרש.

34.         התחש מזכיר תולעת מנומרת

אחרון חביב, יש עוד מקור שהמלה שש וססגונא היא לא מלשון שמחה או ציור, אלא שסס הוא שם של תולעת (גם היום בעברית). יש כמה וכמה מאמרי חז"ל שסס היא תולעת. אז מהו ססגונא? אם סס היינו תולעת, כתוב שיש הרבה תולעים שיש להם עשירות מופלגה של צבעים. קוראים להם תולעים מנומרים – זה הבטוי, שיש תולעת עם הרבה צבעים. היות שהחיה הזו, התחש, היא לא מזוהה, אף אחד לא מכיר אותה כי החיה הזו היא מעשה נסים שלא היה ולא נברא עד למלאכת המשכן, צריכים לדמות אותה לחיה ידועה, שנקבל איזו השגה ותחושה מה הוא התחש. לכן מדמים את החיה הזו, התחש, לתולעת מגוונת. עוד פירוש נחמד ל"ססגונא".

35.         מבנה ששת הפירושים

נעשה רק סדר בין הפירושים האלה – ששה פירושים, כנגד ששת הגוונים:

שמחת משה רבינו כאשר הוא מסתכל על התחש – התלמידים שלו, שיש לו כמה תלמידים מוצלחים שבהתחלה באו ללמוד, אחר כך נעשו חסידים ובסוף יצאו לשליחות, דבר שודאי עושה לו שמחה גדולה – שיכת לחכמה. "משה זכה לבינה" אבל הוא עצמו חכמה. משה הוא לא התחש, הוא רק מסתכל על התחש – נשים זאת בחכמה.

זה שסגולת כל אחד שיש לו יגון ואנחה, דאגה בלב איש, אנינות בנפש, היא להסתכל על התחש – זו המתקת הדינים בשרשם, עצם המוחין דאמא.

פירוש המדרש ששש הוא לא שַׂשׂ ושמח אלא לשון שֵׁשׁ – נשים בדעת שהיא "מפתחא דכליל שית".

שלשה פירושים בקו האמצעי – בסוד יתד (יסוד תפארת דעת). ברור שהפירוש של רש"י, שמוסיף את המלה מתפאר, הוא כנגד התפארת.

את הפירוש הראשון של הערוך, שהמלה שש היא מציאות שמצויר בהרבה גוונים, נשים ביסוד (שם עיקר הציור של הצדיק יסוד עולם). כל הפירושים קשורים, רק שהפירוש של ההתפארות הפנימית – פירוש רש"י, ששש ומתפאר – הוא המרכז, פירוש התפארת.

הפירוש האחרון, ששש בכלל לא שמח אלא תולעת, מתאים להיות במלכות. המלכות היא דוד המלך, שאומר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש". כמה שהוא תולעת, שלכאורה היא "חרפת אדם ובזוי עם", עם כל ה"חרפת אדם ובזוי עם", אם הוא תולעת מנומרת בגוונים הוא גם שמח. זה סוד השפלות והשמחה (גם שם ספר של רבי אייזיק מהומיל, עליו דיברנו מקודם). הוא גם בשפלות, תולעת, וגם שמח (הרי דוד הוא הבדחנא דמלכא, מפזז ומכרכר לפני ה'). לפי הפירוש שהוא מתפאר, אני שואל את עצמי אם זו מדה טובה. לפי הדימוי שלו לתולעת אני מבין מה תיקון ההתפארות שלו, שירגיש עצמו תולעת. אמנם תולעת מנומרת, מגוונת, יפה מאד – אבל תולעת. זהו יחוד השפלות והשמחה. ולסיכום:

כאן עשינו איזה מבנה – לא כל הספירות, אבל קו האמצעי עם חכמה ובינה יחד, ששה פירושים מגוונים של תרגום התחש, ססגונא. עוד לא אמרנו איך האריז"ל ממשיך את הענין.

36.       ג. תנועה־תחושה־הכרה

37.         כוזרי: תנועה-תחושה-הכרה לכל חי

נסיים חלק זה בעוד ענין: מה הדבר הכי פשוט שבא לי לראש כאשר אני אומר תחש? הרי השער, יסוד המלה הזו, הוא חש – גם לשתוק אבל גם לחוש (כמו בקהלת "ומי יחוש חוץ ממני"). במיוחד אם אני שם בראש ת, החלק הנקבי של התחש, זה מזכיר לי מלה ידועה ושכיחה מאד בלשוננו – תחושה, תחושות. מאיפה המלה תחושה? מי המציא אותה? זו לא מלה בתנ"ך או בתורה שבעל פה, אלא של הראשונים – מלה של אבן-תיבון בתרגומיו לאמונות ודעות ובמיוחד בתרגום הכוזרי. מקור התחושות הוא בתרגום המקובל של ספר הכוזרי. שם לכל דבר חי יש תנועה ותחושה והכרה מסוימת. שלישיה מאד יפה של מונחים. אנחנו רגילים למאמר, הפתגם שמובא הרבה בחסידות, "כל חי מתנועע" – כל דבר חי זז, יש לו תנועה. אבל כאן, כתוב בכמה מקומות בכוזרי, שלדבר חי – לא רק אדם – יש תנועה, תחושה והכרה. חוץ מהתנועה הגלויה לכל, אם אתה חי – אפילו תא אחד חי – יש לך תחושה, חוש. אפילו יותר מזה, וזה פלא, לכל דבר חי יש רמה מסוימת של הכרה. ברור שאם הדבר חי מאד נמוך בסולם החיים מאד קשה להבחין בהכרה וגם בתחושה, אבל הן קיימות ברמה מסוימת. האריז"ל אומר שנפש יש אפילו לאבן, ואם יש נפש לאבן, שהיא דומם, קל יחסית להבין שלכל דבר חי יכולות להיות תחושה ואפילו הכרה, רק ברמות שונות.

38.         תנועה-תחושה-הכרה – מוטבע-מורגש-מושכל

אם יש כזו פנינה, שנעשה ממנה כעת יסוד גדול בחסידות, איך נסביר תנועה-תחושה-הכרה? ברור שכנגד מושכל-מורגש-מוטבע, חב"ד-חג"ת-נה"י, פרצוף מוחין, פרצוף יניקה ופרצוף עיבור – הכל מונחים מקבילים. אם החי במצב נמוך הוא בעיבור, "תלת כלילן גו תלת", ואז לא רואים את התחושה וההכרה שלו, אלא רק התנועה שלו, הרגלים שלו. אבל תחושה היא מקור הרגש, יש לו תחושות. לכן פשוטו של מקרא של רש"י הוא מאד מכוון – תחושה היא רגש, התפארות, של התחש עצמו (ולא של משה שמסתכל עליו). לכל דבר חי יש תחושות – יש לו הכרה, אבל ההכרה כולה בטלה, אפשר לומר, בתוך התחושה. מי שהוא בעל הכרה לגמרי, ושני הדברים התחתונים כלולים מלמטה למעלה בתוך ההכרה שלו, הוא האדם. אבל לכל דבר חי יש את כל שלש הרמות האלה. שוב, זו פנינה של השכלה בחסידות. איך הגענו לכך? כשחפשנו איפה כתובה המלה תחושה. מצאנו בתרגום הכוזרי ושם מקור המלה – מלה מאד חשובה. כנראה בהשגחה פרטית המלה הזו כוללת את כל התחושות שבעולם. לפי זה תחושה היא קליפת נגה, היסוד של האריז"ל.

39.       ד. רמזי תחשים

40.         "תחשים מלמעלה" – חש-מל-מל

אמרנו שה-חש, גם של תחש וגם של נחשת, הוא הזכר של קליפת נגה. אבל הוא ודאי קשור – וכך האריז"ל אומר בפירוש – גם ל-חש של סוד החשמל. אם כן, מתבקש לחפש איפה נמצא ה-מל של חשמל, ויש שני מל – לשון ברית מילה ולשון דבור. והנה, יש תופעה מאד יפה בכל התנ"ך, שאם נחפש מלה בתנ"ך שיש בה אותיות מל-מל – פעמיים מל באותה מלה – בכל התנ"ך נמצא רק מלה אחת ויחידה כזו, המילה "מלמעלה". חוץ מהאותיות מל-מל – לפי סדר האותיות – יש את האות ע, שגם עולה מל, ועוד ה בסוף. המלה הזו מופיעה עשר פעמים בחמשה חומשי תורה, ועוד חמש עשרה בנ"ך. מתוך עשר פעמים בתורה, חמש פעמים הן על התחש – מכסה עור תחש מלמעלה. משהו מופלא, שהתחש יותר מכל דבר אחר הוא "מלמעלה". יש עוד כמה "מלמעלה" במשכן – הכרובים והכפרת על הארון מלמעלה ופתיל תכלת על הציץ מלמעלה – אבל חמש פעמים, הכי הרבה, כתוב על התחש. משהו יוצא מן הכלל, שיש לתחש "חש" וגם "מל-מל".

41.         "ואל אמה תכלנה מלמעלה"

לפי הכלל הגדול שלנו, ש"הכל הולך אחר הפתיחה", איפה הפעם הראשונה בה כתובה המלה "מלמעלה"? בפרשת נח. "צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה" – פסוק אהוב מאד על הבעל שם טוב. המשך הפסוק הוא "ופתח התבה בצדה תשים", שהזכרנו לפני שבוע. איך הבעל שם טוב דורש "ואל אמה תכלנה מלמעלה"? ר"ת "אלהינו מלך העולם" – בכל ברכה ממשיכים "אלהינו מלך העולם". "צהר תעשה לתבה" מתחיל מ"ברוך אתה הוי'", ותיכף "ואל אמה תכלנה מלמעלה" – "אלהינו מלך העולם" – שהיא בדיוק כוונת התחש, ש"אלהינו" יהיה "מלך העולם". העולם הוא התחש, קליפת נגה, אבל צריך לגלות ולחוש בעולם שהכל הוא "אלהינו מלך העולם", "ואל אמה תכלנה מלמעלה".

42.         חן התחש

אמרנו שיש הרבה גימטריאות יפות במלה תחש. יש קשר מובהק בין תחש למלה חן. איך? האות ן סופית – "נאמן פשוט לעולם הבא" – שוה שבע מאות, תש, אז חן עולה תחש, הוא בעל החן הכי גדול בעולם. יש "שקר החן" ויש "חן אמת". היות שהוא קליפת נגה יש בו טוב ורע. יש "אשת חן תתמך כבוד" ויש "שקר החן", רק ש"אשה יראת הוי'" – שהיא "אשת חן תתמך כבוד" – "היא תתהלל" גם בחן שלה, בהתפארות והשמחה בחן שלה. בהלכה כתוב שלאשה מותר להסתכל בראי ולגבר לא – היתר בעיקר של ה-ת בתחש. כמו שתחש שוה חן, מלה הכי פשוטה כאשר מחשבים את ה-ן סופית כ-700, כך יש עוד מלה פשוטה שאם עושים חישוב אותיות סופיות (מנצפ"ך) עולה תחש – פתיחת מטבע ברכות, ברוך, כאשר ך סופית עולה 500. כל פעם שאומרים "ברוך" יש לחשוב על התחש, בראש – כמו שהתחש הוא הכי גבוה במשכן, כך המלה הכי גבוהה, הראשונה, בכל ברכה – עולה תחש. כנראה יש הרבה חן במלה ברוך. אלה שתי גימטריאות פשוטות של המלה תחש.

43.         ידיעת הבורא – שני מובנים

נאמר עוד משהו, קצת יותר עמוק, בגימטריא של המלה תחש (708): יש ביטוי חשוב מאד שמופיע הרבה בראשונים וגם באחרונים, ויש לו שני פירושים. אמרנו שיש ביטויים בחסידות שצריכים להיות שגורים בפה. אחד ממטבעות הלשון שראויים להיות שגורים בפה כל אחד הוא "ידיעת הבורא". כמה שוה ידיעת הבורא? תחש. אמרנו שלביטוי הזה מופיעים שני פירושים שונים לגמרי בראשונים ובאחרונים. פירוש אחד ש"ידיעת הבורא" היא מה שה' יודע, לעומת "בחירת האדם". כך משתמש הרמב"ם בביטוי זה ביד החזקה, כאשר הוא מדבר על הפרדוקס של הידיעה והבחירה. יש את ידיעת הבורא, שיודע הכל, ויש את בחירת האדם. על פניו יש סתירה, אך אליבא דאמת אין כאן סתירה. ידיעת הבורא אינה גזירה, כמו שהרבי מסביר – זו ידיעה אך לא גזירה, ולכן היא לא סותרת את הבחירה החפשית של האדם. יש רמז עוד יותר מופלא, שכמו ש-תחש עולה "ידיעת הבורא" כך עֹרֹת (שכתוב בתורה חסר) עולה "בחירת האדם" (העור היינו השכבה החיצונית של החי, ושם הבחירה בטוב או ברע בסוד "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'" כמבואר בדא"ח). הפירוש השני של הביטוי הזה הולך על האדם. אחד מחשובי מוני המצוות, בזמן האריז"ל, הוא "ספר חרדים" (מחבר ידיד נפש, בין היתר). למצוה הראשונה של הרמב"ם, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", קורא ספר חרדים "ידיעת הבורא" (כמו שדוד המלך מצוה לבנו, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה").

44.         מצות ידיעת הבורא של ישראל ומצות ידיעת הבורא של ה'

אמרנו שיש יג תחשים בתורה – ו פעמים "תחשים" לשון רבים (ה פעמים "תחשים" ופעם אחת "התחשים"), ו-ז פעמים "תחש" לשון יחיד (ו פעמים "תחש" ופעם אחת "התחש"). את "תחשים" לשון רבים יש לדרוש "מיעוט תחשים [לשון רבים] שנים", ואם תחש שוה "ידיעת הבורא" סימן שיש בכך שתי בחינות – או איך שה' יודע אותי או איך שאני יודע אותו. משהו יפה מאד בפני עצמו, שביטוי אחד משמש בשני כוונים שונים. כנראה כשם שלי יש מצוה – לא סתם מצוה, אלא המצוה הראשונה ב-ה הידיעה של כל תורה – של ידיעת הבורא, כך יש לה' מצוה, כביכול, לדעת אותי ולרחם עלי – ידיעה היא גם רחמים, פנימיות מדת הרחמים ("אסור לרחם על מי שאין בו דעת" ועיקר הרחמים באים מתוך הדעת של המרחם). עיקר המצוה של הקב"ה הוא "ורחמיו על כל מעשיו" בכלל ובפרט על "בני בכורי ישראל".

45.       ה. גילוי אמתת המצאו בגווני המציאות – עבודת הידור מצוה

46.         גילוי אמתת המצאו בעצם הדבר, בתכונותיו העצמיות ובתכונותיו החיצוניות

יש שיחה של הרבי[2] על התחשים, נאמר את עיקר הווארט בקיצור נמרץ: הוא אומר שהיות שהתכונה העיקרית של התחש היא ריבוי צבעים וזהו היחוד שלו, ומובן שכל מה שנמצא במשכן בא לומר שכל פרטי העולם הם חלק מה', נמצא שכל ענין המשכן הוא קיום מצות ידיעת הבורא, לדעת שכל מה שיש בעולם נמצא מאמתת המצאו, ממילא מובן שתפקיד התחש במשכן הוא להודיע שכל ענין הצבע במציאות הוא מאמתת המצאו יתברך. הרבי אומר שכל דבר שיש בעולם אפשר לחלק לשלשה: עצם הדבר, התכונות העצמיות של הדבר (כמו חום האש וטבע העליה שלה מלמטה למעלה, וכן קור המים וטבע הירידה שלהם ממקום גבוה למקום נמוך וכדו') ותכונות מקריות של הדבר (הרבי לא משתמש במלה מקרה, כלשון הראשונים, אלא תכונות חיצוניות של דבר), והתכונה החיצונית העיקרית היא צבע. כשבאים להתבונן ולחוש שהכל נמצא אך ורק מאמתת המצאו של בורא עולם, צריכים לחוש זאת בכל אחד מהממדים האלה. צריכים לחוש שעצם הדבר – כמו החומר ממנו הוא עשוי – הוא מאמתת המצאו של ה', וגם התכונות העצמיות שלו הן מאמתת המצאו של ה' (עוד התבוננות), וגם צבע הדבר.

47.         החידוש – גילוי אמתת המצאו גם בגוונים

הרבי אומר שככל שמתרחקים מהדבר, ההתבוננות והתחושה בנפש שהוא מאמתת המצאו של בורא עולם הן יותר חדוש, ולכן קצת יותר קשה להבחין בכך, והעיקר – הן באות ממקום יותר גבוה. כלומר, הכרת אמתת המצאו של הבורא בתוך הצבע – שהוא קליפת נגה, בלשון האריז"ל – תלויה בהשתקפות אלקית שקשה יותר להרגיש אותה, וממילא היא באה ממקור יותר גבוה מגילוי אמתת המצאו בתוך עצם המציאות ובתוך התכונות העצמיות של המציאות. זה עיקר הווארט.

48.         מחלוקת רבי נחמיה ורבי יהודה על הכיסוי העליון

ידוע שיש מחלוקת בין רבי נחמיה לרבי יהודה האם הכיסוי העליון של המשכן הוא מעורות אילים מאדמים יחד עם עורות תחשים – משטח אחד שכולל את שני סוגי העורות יחד (כדעת רבי יהודה) – או שמדובר בשני מכסים (כדעת רבי נחמיה, שהיא הפשט, שהרי כתוב "מכסה עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה", פעמיים "מכסה"). מה ההבדל? רש"י אומר ש"מאדמים" היינו צביעת העורות בצבע אדום, לא הצבע העצמי שלהם, ואילו החידוש של התחש הוא שהצבע הוא חלק ממנו. כלומר, המקריות היחסית של הצבע היא חלק מהחי שלו, ממה שהוא חי, ואותה מקדישים לה' ומגלים שהיא מאמתת המצאו יתברך.

49.         צבע עבודת ה' – הידורי מצוה

אחר כך, בסוף השיחה, כאשר הרבי מתרגם את הענין לעבודת ה', הוא אומר שהגילוי של אמתת המצאו בתוך הצבעים שבא מהמקום הכי עצמי, הכי גבוה, והוא סוד התחשים הכי גבוהים במשכן, הגג של הגג – הוא הענין של "מנהג ישראל תורה", והגילוי העצמי בו הוא על דרך "מנהג מבטל הלכה". צבע הוא הידורי מצוה. יש את עצם המצוה, שכתובה בשו"ע. יש את כוונת המצוה, שלא מעכבת, אבל "מצוה בלא כוונה כגוף בלי נשמה". חוץ מהמצוה והכוונה יש הידורים, גם בגוף קיום המצוה, וכמובן יש גם הידורים במחשבה (הגם שכאשר אומרים הידור, על פי פשט הכוונה במעשה המצוה). ההדורים מאד מגוונים – לכל עדה יש את ההדורים שלה, הרבה גוונים. יש חיה אחת שיש לה את כל ההדורים – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם", אשכנזים-תימנים-מזרחים. אפשר לייקר ולהעריך את התחש עוד יותר, שהוא חיה אחת עם כל המנהגים וההדורים של כולם, ובאופן כזה שלא סותר אחד את השני אלא רק מוסיף יופי והתפארות (על ידי ריבוי המנהגים המגוונים ה' מתפאר בנו – "ישראל אשר בך אתפאר"[3]). בכל אופן, הגוונים נקראים הידורי מצוה. שוב, הווארט הפנימי היה שגילוי אמתת המצאו הכי עמוק הוא דווקא בצבע החי – דבר כל כך חיצוני שהוא קליפה (קליפה חיצונית לפרי), קליפת נגה, אבל היא כל המציאות. כל המציאות היא קליפת נגה, וצריך להאיר שם את מלכות שמים – לדעת ולראות שם את ה', ידיעת הבורא. רמז יפה שתחש הוא ידיעת הבורא, דווקא בתוך הצבע. על ידי הידורי המצוות יודעים יותר ויותר את בורא עולם – יותר מעצם המצוה ויותר מכוונת המצוה.

50.       ו. תחש טהור עם קרן אחת

51.         ספקות התחש

בחז"ל יש חקירה האם התחש הוא חיה טהורה או טמאה – גם סימן של קליפת נגה שמורכבת מטוב ורע. בירושלמי ובתנחומא פשוט שהיא חיה טהורה, אבל בבבלי זו סוגיא שלמה ולא כל כך מוכרע. גם לא הוכרע בבבלי אם תחש הוא מין חיה או מין בהמה. כלומר, יש כמה ספקות לגבי התחש. כל התחש הזה הוא הרי מעשה נסים, נברא רק לשעה.

52.         תורה חדשה – תחש טהור

נעשה עוד רמז חשוב מאד של המלה תחש: תחש נוטריקון תורה חדשה. הביטוי הכי חשוב בחסידות, במיוחד החסידות של הדור שלנו. לפי הרמז הזה כל התורה החדשה שעתיד לגלות לנו מלך המשיח תיכף ומיד ממש היא תורת התחש. אם אני מוציא אותיות תחש מתורה חדשה מה נשאר? ורה דה. נחבר את ה- ד עם ה- ה, קבלנו ט, ונחבר את ה-ט לאותיות ורה של תורה, יוצאת המלה טהור. בשינוי הכי קל רואים שתורה חדשה היא תחש טהור – בדיוק מה שחז"ל רוצים, שנדע שהתחש טהור, שקליפת נגה היא מין חיה טהורה. זה גופא מין תורה חדשה. חז"ל אומרים שהתורה חדשה היא שהשחיטה בסכין פגום – שחיטת הלויתן את שור הבר – תהיה כשרה. כאן רואים שעוד לפני סעודת לויתן, הדבר העיקרי – תורה חדשה של מלך המשיח – הוא שהתחש הוא טהור, שקליפת נגה היא טהורה.

53.         התחש והקרש – קרן אחת

מה עוד חז"ל אומרים על הגבור שלנו, התחש? דבר שממנו יש גם כעין הוכחה שהתחש הוא מין טהור. כתובה קבלה בחז"ל שלתחש יש קרן אחת שיוצאת מאמצע המצח. יש פסוק בתהלים "ותיטב להוי' משור פר מקרִן מפריס", ומפני שכתוב "מקרִן" חסר, לומדים חז"ל במסכת ע"ז שגם לשור שהקריב אדם הראשון לקב"ה היתה קרן אחת שיצאה לו מהמצח. השור-פר של אדם הראשון הוא ודאי מין טהור. חז"ל אומרים שאם כתוב "שור פר" אפשר להכריע את הספק שלנו אם התחש הוא מין בהמה או מין חיה, אם מדמים אותו ל"שור פר מקרִן מפריס" הוא ודאי בהמה. למה זה לא ברור? כי יש גם מין חיה אגדית שיש לה קרן אחת במצח, ושמה קרש. המלה קרש גם היא מתקשרת לפרשת המשכן העשוי קרשים, "עצי שטים עֹמדים". בתלמוד הירושלמי אומר ר' אבין שלא רק שהתחש דומה לקרש, אלא שהתחש הוא עצמו הקרש. משהו מופלא, שהרי אם התחש הוא הקרש זאת אומרת שהדבר הכי גבוה במשכן שלנו – "מכסה עורות תחשים מלמעלה" – הוא עצמו הקרשים שהם עצם המשכן, בונים את המשכן, "עצי שטים עֹמדים". בחסידות "עצי שטים עֹמדים" הם בבחינת שטות דקדושה. גם סוד העמידה עליו דברנו לפני שבוע-שבועיים. מהו הדבר שעומד במשכן? "עצי שטים עֹמדים" (הקרשים אכן עומדים אך יחד עם זאת כל קרש הוא קרש קפיצה, הכח של אסתר המלכה כנ"ל, לקפוץ על הגג, על התחש). יש פה קרשים, ובציור, באנימציה, אפשר להפוך את כל המשכן מקרשים לחיות עם קרן אחת במצח. מהי הקרן האחת במצח של הקרש? כנראה הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה.

54.         בן איש חי: שתי קרניים – חסד וגבורה; קרן אחת – מדת הרחמים

יש פירוש של הבן איש חי על הסוגיא במסכת שבת של התחש והקרש, שמסביר מה הענין של הקרן האחת במצח. הוא מסביר דבר מאד יפה, שכל דבר שיש בו פיצול לימין ושמאל – שתי עינים, שתי אזנים וכו' – הוא תמיד חסד וגבורה. גם חיה שיש לה שתי קרנים, אחת היא חסד ואחת גבורה. עם הקרן של הגבורה יש נגיחה, "שור נגח", ואילו עם הקרן של הימין יש "קרן קימת" של בניה. עוד סימן לפי הפירוש שלו שהתחש שלנו – שדומה לקרש או שהוא בעצמו הקרש, אבל בכל אופן ברור שיש לו קרן אחת במצח – קשור לבנין המשכן. כותב הבן איש חי שאצל חיה שיש לה שתי קרנים, הקרן הימנית היא קרן של בנין, כמו ישוב הארץ, קרן של ישוב וקיום, ואילו הקרן השמאלית היא קרן של חורבן ונגיחה. הכל בגזירת עילאין, מה שה' גוזר – עת לבנות ועת להרוס, לפי מעשי התחתונים, מה שמגיע על פי דין. יש חסד ויש גבורה. אם לתחש היו שתי קרנים, מה זה היה אומר? היות שהתחש כולל מלמעלה את כל המשכן, זה היה אומר שיש זמן מן הזמנים של בנין, כמו בנין המקדש, ויש זמן של חורבן המשכן, כמו חורבן המקדש. אבל לגבי המשכן לא כך, הוא רק נבנה – אחר כך נגנז, אבל לא נחרב. לכן יש לתחש רק קרן אחת באמצע, מדת הרחמים, שהיא מצות ידיעת הבורא מצדו יתברך – לרחם עלינו וגם לסייע לנו בבחירה שלנו.

55.         מאמרי השבוע בהמשך "בשעה שהקדימו" – המשכת העצם ללא שינוי בקו האמצעי

שוב, הבן איש חי מסביר שקרן אחת באמצע המצח היא מדת הרחמים. הדבר קשור למה שאנחנו לומדים בהמשך ע"ב של הרבי הרש"ב (מאמרים פט-צא) – שהקו האמצעי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה (לכן כך הסברנו את קרן התחש בקרשים), מדת האמת שלא משתנה, והיא בסוף בדיוק כמו בראש. יתכן שהאור מתעלם, אבל העצם נשאר בדיוק אותו דבר – "אני הוי' לא שניתי". זו מדת התורה, בחינת החכמה האלקית, נבואת "זה" של משה רבינו (לעומת נבואת "כה" של שאר הנביאים). זו הנקודה העיקרית של המאמרים שאנחנו לומדים כעת בע"ב. אם כן, הכל קשור להסבר שיש קרן אחת באמצע המצח – מצח הרצון.

56.         הקרן שבאמצע – קיום נצחי

כולנו צריכים לשאוף לכך, לענין שיש קיום ויש חורבן – ימין ושמאל – אבל יש קיום לעד שהוא האמצע[4]. זה גם כלל גדול, הקדמה חשובה אצלנו בלימוד החסידות, מהם ימין-שמאל-אמצע. ימין הוא כח בונה, כמו "עולם חסד יבנה" – כח שמקיים את הישוב, ישוב הארץ. אבל אם חלילה וחס לא זוכים ונגזר משהו הפוך, צריך להיות כח אלקי שהורס ומחריב. שני הכחות האלה, הקיום והחורבן, הם באיזון. אבל אנחנו לא רוצים, לא את זה ולא את זה. אנחנו רוצים את הקרן האחת שבאמצע המצח, מדת הרחמים שהיא קיום לעד. במקרה הגרוע יש גניזה, אבל מה שנגנז קיים לעד בלי שינוי – הוא אמת. "משה אמת ותורתו אמת" ולכן מעשי ידי משה קיימים לעד. כשנזכה נראה, אבל גם כשלא רואים המשכן קיים. מה תמיד קיים? נקודת היהדות של יהודי. גם כאשר היהודי נמצא בנון שערי טומאה ר"ל העצם קיים, כמו שהוא בשרש כך קיים גם למטה-מטה. זו הקרן האחת שבאמצע מצח התחש. אם כן, יצא לנו משהו גדול מאד, שהתחשים והקרשים הם בני דוד או שהם אותו דבר ממש. יתכן שגם הכרובים – שהם הדבר הכי מקודש בכלים, ארון הקדש ועליו הכרובים מלמעלה – הם תחשים. כתוב שהכרובים הם "מלמעלה" (כתוב על הכפרת וגם על הכרובים), כמו שהתחש הוא "מלמעלה".

57.         כרובים-תחשים-קרשים – הכרה-תחושה-תנועה

אנחנו עושים התבוננות במשכן: הכי גבוה על הגג יש את התחשים. כל המשכן הוא קרשים. לפני ולפנים, במקום הכי קדוש, "קדש הקדשים", יש את הסמל הכי מקודש (שאסור לעשותו מחוץ לקדש הקדשים, רק שם מותר, ובכל מקום אחר הוא עבודה זרה) – שני הכרובים. אז יש כרוב, קרש ותחש. קודם דברנו על הכרה-תחושה-תנועה שיש לכל חי. מה סמל ההכרה? הכרובים. האבן עזרא כותב שכאשר מופיעה האות ב בתוך שרש בלשון הקדש היא גם משמשת במובן של ב כאות שימושית – בתוך. לפי היסוד הזה, השרש כרב הוא 'להכיר ב...'. הכרה היא נישואין, כפי שאומרת רות לבעז – "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני", התנבאה שהוא עתיד לשאתה. סמל הנישואין בין הקב"ה לכנסת ישראל הוא הכרובים – כל אחד מכיר בשני. אם כן, ההכרה במשכן – הנישואין של ה' אתנו במשכן – היא בדמות הכרובים. יש משהו בתחושות שיותר גבוה מההכרה, שרש פנימיות הלב שיותר גבוה מהמח, ובמשכן התחושה משתקפת בתחשים. אמרנו שהתחש הכי גבוה, אבל כנראה שכח המניע של המשכן – תמיד בתנועה, מתקפל ונוסע ונבנה – הוא הקרשים (סוד קרש קפיצה כנ"ל). יש כלל ש"כח המניע בלתי מתנועע" – מה שעומד יציב הוא הכח המניע (כמו מזוזה, מלשון תזוזה, עליה מברכים "לקבוע מזוזה"). המשכן בתנועה, הוא חי – יש למשכן את כל התכונות שאמרנו, תנועה-תחושה-הכרה – והתנועה שלו היא בקרשים, הם מניעים אותו. התחושה שלו היא בכיסוי עור תחש וההכרה שלו היא בכרובים. כאשר אנחנו בסדר אז גם הכרובים בסדר והם מסתכלים אחד בשני, יש הרבה הכרה. בזמן החורבן ח"ו, מפני חטאינו, הם פונים עורף אחד לשני. נחזור לרמז, שעיקר ה"תורה חדשה" של מלך המשיח היא שהתחש טהור.

58.       ז. תחש בן ראומה

59.         ראומה – קליפת נגה דאצילות

נחזור ונסיים בהמשך דברי האריז"ל שאמרנו רק את תחלתם: ההמשך שלו, שחוץ מ-יג הפעמים שכתוב תחש בתורה, יש מישהו שקוראים לו תחש – שם של אדם. האריז"ל אומר שאותו אדם ששמו הפרטי תחש הוא המבין הגדול בתחשים. זה פשוט, מתקבל על הדעת. הוא המקור של כל יג הפעמים האחרות. תחש הוא מין חי, אבל יש מין מדבר ששמו תחש. מי הוא תחש? "ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה" – הפסוק החותם את פרשת וירא. יש פילגש שקוראים לה ראומה. כתוב בחסידות שראומה היא קליפת האצילות. בעצם, הקליפה באצילות גם היא קליפת נגה – נגה דאצילות. היא יולדת, "ותלד גם היא את [שמות מוזרים, מיוחדים] טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה". יש שני פירושים לגבי מעכה, אם הוא בן או בת. אצל דוד המלך מעכה הוא שם של בת. לפי הרמב"ן מסתבר שגם מעכה כאן היא בת. לפי חז"ל מעכה כאן הוא בן. אבל לפני הבת, אחרון אחרון חביב, לפני מעכה נמצא תחש.

60.         פילגשו של מי היא ראומה?

"ופילגשו" של מי? "ופילגשו ושמה ראומה ותלד את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה". לפי פשט היא הפילגש של נחור אחי אברהם. אבל נקרא את הפסוק שלפני האחרון בפרשת וירא – "ובתואל ילד את רבקה שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה...". אם מסמיכים את הפסוק לפסוק הקודם, יש כמה אפשרויות של מי היא פילגש. רש"י כותב על פי פשט שכל הפסוקים האלה, שבאים אחרי העקדה – שיא מסירות נפשו של אברהם אבינו (ויצחק בנו) – הם רק כדי להגיע לפסוק "ובתואל ילד את רבקה", לבשר את אברהם על לידת אשת יצחק. בכל אופן, כל דבר כאן משמעותי – בפרט התחש, מקור התחש של המשכן.

מי הם "שמנה אלה"? היו כתובים בפסוקים הקודמים שמונה בנים ראשונים שילדה לנחור מלכה אשתו, לא פילגשו. "שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה" – פילגשו של מי? לפי פשט, פילגשו של נחור, שיש לו אשה ששמה מלכה והיא ילדה לו שמונה בנים, ומוסיפים שיש לו גם פילגש ששמה ראומה, קליפת האצילות שמפגינה את הבטול שלה, ראו-מה, מתפארת ב"מה" שלה (כמו שהתחש מתפאר בגוונים שלו). אבל יש מי שאומר שאולי היא פילגש של בתואל. הרי כתוב "ובתואל ילד את רבקה וגו' ופילגשו ושמה ראומה" – אולי היא פילגש של בתואל.

הכי פלא הוא דבר שאומר הזהר הקדוש (לפני האריז"ל), לגמרי מפליא את הרעיון: הפסוק נגמר "שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה", והזהר אומר שהיא פילגש אברהם אבינו והיא יולדת לו את הילדים האלה. פלאי פלאים, דבר שאין לו שחר כלל וכלל, לכאורה. היות שכל כך מוקשה וכאילו מופרך מעיקרא, שראומה היא פילגש אברהם – אנחנו יודעים שיש לאברהם פילגש יותר מאוחר בתורה, קטורה, וגם קודם יש לו פילגש, הגר – הסיפור הזה הוא ממש ממדרשי פליאה של הזהר הקדוש.

61.         לידת אברהם דרך נחור מכח ה"רוחא דשביק" בהגר-ראומה

אחד מגדולי המפרשים, בעל אור החמה, שרוב המפרשים האחרונים מסתמכים עליו כי הוא היחיד שנותן הסבר שקצת מתיישב על הדעת לפי האר"י, מסביר כך: שראומה היא בעצם הגר. כמו שחז"ל אומרים שקטורה שנשא אברהם בסוף היא הגר עצמה, בשינוי שם, כך הוא אומר שהזהר מפרש שהפילגש ראומה היא הגר, ובזמן שבפרשת וירא כתוב "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", ואברהם נצטוה מפי עליון לגרש אותה, הוא גרש אותה מלהיות לו פילגש. מה היא עשתה באותו זמן? הסתובבה במדבר ולקחה אשה לישמעאל. לפי הזהר בזמן הגירושין היא הלכה ונשאה לנחור אחי אברהם. אברהם שהיתה נשואה לו גירש אותה, אז היא מחפשת את הכי קרוב לו ומתחתנת איתו. היא עדיין פילגש נחור, לא של אברהם, אך היות שיש רוח של אברהם בתוכה – יש כל מיני ענינים בקבלה, גירושין שכורתים לגמרי אמורים להוציא את הרוח של הבעל הקודם, ואם נשואה לנחור שאלה איך אברהם יכול להחזיר אותה נגד דין התורה, אבל עם כל השאלות יש את הרוח שלו בתוכה – והרוח היא שהולידה את טבח, גחם, תחש ומעכה. הם בעצם ילדים של אברהם אבינו, דרך נחור, שהוא כאן איזה קטלזיטור להוליד מהגר את מה שנשאר בה כרשימו, רוח של אברהם. זה ההסבר, משהו מופלא ביותר.

62.         שני רמזי תחש בר"ת בתורה

מתוך ארבעת הילדים העיקר הוא תחש, הבן השלישי (בחינת תפארת, מתפאר בעצמו), שהוא מקור התחש של המשכן. כתוב שאותו תחש, האח הגדול של מעכה – מה הסברא שאולי מעכה היא באמת בת ולא בן? הרמב"ן כותב שכל היחוס כאן הוא יחוס של איזו משפחה לפי הגנים שלה ראויה להזדווג עם זרע אברהם. הרי אברהם צריך לחתן את יצחק אחרי העקדה. הוא גם מתחרט על כך שלא עשה זאת קודם. ה' מנחם אותו ואומר לו – לא, רק כעת בת הזוג נולדה, לא היית יכול לחתן את יצחק קודם. כל שאר הגזע שיש בעולם לא מתאים לך, לגזע היהודי – "כי ביצחק יקרא לך זרע" דווקא דרך המשפחה שלך שם בארם נהרים, משפחת נחור. אתה חייב להגיע למשפחה שלך, שם הגנים, שם צאצאי תרח. כל הגנים היהודיים, גם של שלשת האבות וגם של ארבע האמהות, הם גנים של תרח.

איך יודעים שתרח הוא המקור גם של התחשים, קליפת נגה, שהוא מקור הכח של קליפת נגה? אמרנו שמיעוט תחשים שנים. יש בדיוק פעמיים בכל חמשה חומשי תורה שיש ר"ת תחש (לפי סדר האותיות). הראשונה, שהיא העיקר, היא "ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן" (סיום פרשת נח, "הכל הולך אחר החיתום"). זו הפעם הראשונה שיש ר"ת תחש בתורה. מה הפעם השניה? (יש רק שני תחשים) הפעם השניה היא פסוק שנדרש הרבה על ידי הבעל שם טוב (קראנו אותו בפרשה הקודמת) – "כי תראה חמור שֹנאך רֹבץ תחת משאו [לא תאמר] וחדלת מעזֹב לו עזֹב תעזֹב עמו" – החמור הוא קליפת נגה שלך, אל תזניח אותו, אל תסגף אותו. "עזב תעזב עמו" – צריך להזדהות עם התחש שלך, קליפת נגה שלך[5].

רמז יפהפה: אבי כל התחשים הוא אבי היחוס היהודי, תרח, כמעט אותיות תחש בעצמו. הוא התחש הראשון. אחר כך כתוב מה העבודה, מה מוסר ההשכל של התחש – "תראה חמור שֹנאך", צריך להביט עליו בעינא פקיחא. התחש לכאורה שונא אותך, באמת שונא אותך, אבל מה התפקיד שלך? לטהר אותו, שיהיה תחש טהור. זה התפקיד שלנו בעולם הזה וזו התורה החדשה של מלך המשיח. אלה שני התחשים.

63.         כח קירוב הגרים של אברהם

שוב, מה קורה כאן? אברהם, שהוא בן תרח, אשתו הגר הלכה ונשאת לנחור אחיו כפילגש, והיא יולדת מכח אברהם, "ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש" שהוא העיקר. עיקר הווארט של האריז"ל – במה מצטיין אברהם אבינו, היהודי הראשון? בשאיפה לקרב את כל העולם כולו לעבודת ה'. מה הלשון לכך בתורה? "ואת הנפש אשר עשו בחרן". באיזה חרן? באותו חרן בה כתוב "וימת תרח בחרן" – "ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן". שם אברהם דואג לעשות גרים, לגייר את כולם – בדיוק התפקיד שלנו היום. מי הוא תחש? הוא כותב בפירוש שתחש הוא הכח של אברהם אבינו לגייר גרים – נקודה. כל מה שדברנו הערב, כל הסודות של התחש, הגבור שלנו, הדבר הכי גבוה במשכן. הכי גבוה הוא "אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". הגג של הכל, קליפת נגה, הוא הכח של אברהם אבינו דרך "פילגשו ושמה ראומה", עם כל החיצוניות שלה, ההתפארות שלה – לטהר את התחש.

64.         התחש – מעל הראש ועד לנעלים

עוד משהו מופלא: חוץ מהתחש של התורה, שנגנז, האם הוא מוזכר בעוד מקום בתנ"ך? כן, בספר יחזקאל, כאשר הוא מתאר את דור המדבר. בין כל העדיים שה' נתן לנו והלביש אותנו במדבר יש פסוקים עם יג מלבושי כבוד שה' הלביש לנו במדבר, ואחד מהם הוא "ואנעִלך תחש". כלומר, כל ארבעים השנים שהיו במדבר היו להם נעלים של תחש. תחש מאד קרוב לנחש – כמו שאמרנו שססגונא היינו תולעת, אולי גם נחשים. אוהבים לעשות נעלים מעור נחש. אמרנו קודם שכיפה בוכרית היא עור תחש, אבל לא כתוב שהכפות היו מתחש אלא שהנעלים היו מתחש. פלאי פלאים – התחש הוא הכי גבוה או הכי נמוך? כנראה שהא בהא תליא, כמו שאנחנו מסבירים לגבי הסוד של "בקע לגלגלת" – שכאשר בוקעים את המלה גלגלת, את ה-ת שבה, יוצאות רגל-רגל. דווקא הרגלים מתבקעות מהגלגלת. התחש יותר גבוה מהגלגלת, הכפה למעלה מהגלגלת, לכן "כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר", למקום יותר נמוך מהרגלים – הנעלים. זה עוד סוד עצום של התחש. חז"ל אומרים שה' נתן לנו יג תכשיטים במדבר, שאחד מהם הוא "נעלי תחש" (שם יפה לחברה... בטוח יצליח). אחר כך בחטא העגל הפסדנו הכל, ה' לקח מאתנו הכל, אבל במלאכת המשכן הוא החזיר לנו אותן.

אחרי כל זה, מה הענין של התחש? לטהר את קליפת נגה ולגייר גרים, שזו התורה החדשה של מלך המשיח, לתקן את החן (נגה שוה גם חן, שעם ן פשוטה הוא בעצמו תחש).

65.       ח. יג דברים במלאכת המשכן – חמשה פירושים

אמרנו בהתחלה – ובכך נסיים – שיש כמה פירושים שונים איך למנות את יג הדברים. רש"י כותב שאם תדקדק בהם תמצא שהם יג דברים, ביניהם "עֹרֹת תחשים" (לארבעה מתוך חמשת הפירושים שיבואו להלן). יש חמשה פירושים שראיתי, כל אחד שונה לגמרי וסותר את האחרים. מנין אחד מפורש של שלשה עשר הדברים מופיע במפורש בחז"ל, וקצת פלא ששאר הפירושים, של גדולי ראשונים ואחרונים, לא הביאו חז"ל זה, כאילו שנשמט מהם (בהשגחה פרטית, כדי שיהיו לנו מגוון שלם של פירושים שונים, שאפשר גם להתבונן בהם ולעשות מהם מעין 'פרצוף' על דרך הנסתר):

66.         שיר השירים רבה: השמן והבשמים לא נכללו בתוך ה-יג

איתא בשיר השירים רבה (מובא בש"ך על התורה, ולפירוש זה כוון גם הרע"ב על התורה): "היא הכניסה לו שלש עשרה והוא הכניס לה שלש עשרה [ולמ"ד אחר והוא הכניס לה ששה ועשרים] היא הכניסה לו שלש עשרה מה שמפורש בואלה שמות, וזאת התרומה זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים אבני שהם ואבני מלואים והוא הכניס לה שלש עשרה...". הסברה להוציא את הפסוק "שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים" מן המנין (שכתוב לפני "אבני שהם ואבני מלאים וגו'" שכן נכלל במנין יג הדברים לפירוש זה) הוא שאלו לא הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה (כן כתבו הרע"ב והש"ך, אך הרע"ב הוסיף עוד טעם שהשמן והבשמים לא באו בנדבה רק היו נקחים מתרומת הלשכה כדרך שאר קרבנות צבור, וקשה ממה שנאמר בפירוש בפרשת ויקהל שהשמן והבשמים התנדבו הנשיאים יחד עם האבנים), וכלשון רש"י "שלשה עשר דברים האמורים בענין כלם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם" (אך קצת קשה שעל "בשמים לשמן המשחה" פירש"י "שנעשה למשוח כלי המשכן והמשכן לקדשו והוצרכו לו בשמים וכו'" ואחר כך על "אבני שהם" פירש "שתים הוצרכו שם לצרך האפוד וכו'" ונראה שבאמרו "הוצרכו" מתכוון לחזור למה שאמר תחלה "שלשה עשר דברים... הוצרכו...", ודוק).

67.         מזרחי: כל הצמר נמנה כמין אחד

הפירוש השני הוא של המזרחי, ראשון, רבינו אליהו מזרחי. הוא כותב משהו שגם קשור לחכמת הצבע, שהתכלת והארגמן ותולעת שני שלשתם צמר – במונחי השיחה של הרבי שהזכרנו קודם, הם אותו עצם המציאות – וההבדל הוא רק בצבע. אם הצמר צבוע תכלת הוא נקרא תכלת, אם הוא צבוע ארגמן הוא נקרא ארגמן (צבע המלכות, ארגמן עולה "אין מלך בלא עם", משפט מאד אהוב אצלנו) ואם הוא צבוע תולעת שני הוא נקרא תולעת שני – אך הכל צמר, וממילא כל השלשה נחשבו מרכיב אחד.

68.         גור אריה: לא מונים את תרומת הנשיאים

הפירוש השלישי הוא של הגור אריה, המהר"ל מפראג. הוא כותב שיש כמה מקומות ברש"י בהם מפורש שתכלת וארגמן ותולעת שני הם מינים שונים. לכן הוא לא מקבל את פירוש המזרחי שמדובר במין אחד, צמר, שרק צבעו משתנה. הצבע הוא כנראה חשוב מאד, כמו שהרבי אומר בשיחה שצבע הוא חשוב ביותר הגם שהוא מקרה חיצוני – עושה ממנו מין אחר. אז הוא מסביר שהפסוק האחרון, "אבני שהם ואבני מילואים לאפוד ולחשן", לא נכלל ב-יג הדברים. כתוב שאת האבנים הביאו הנשיאים, ו-יג הדברים כאשר תדקדק בהם היינו המינים שכל איש ישראל מביא מנדבת לבו הטהור. יג הדברים הם רק מה ששוה לכולם, ולא אבני השהם ואבני המילואים שנגזר מלמעלה שרק הנשיאים יביאו.

69.         משכיל לדוד: יג דברים בצירוף שלש תרומות הכסף

הפירוש הרביעי של אחד מחשובי המפרשים על רש"י הקדוש – משכיל לדוד, בעל החסדי דוד על התוספתא, אחד מגדולי ישראל שגם פירושו על רש"י מופלא ביותר, מאד הגיוני. קודם כל, הוא אומר שמקבל את בקורת הגור אריה על המזרחי, ולכן לא מקבל את פירושו, אבל גם הגור אריה מוקשה, כי כתוב בפירוש בפרשת ויקהל שהנשיאים לא הביאו רק את אבני השהם ואבני המלואים, אלא גם את השמן למאור והבשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. אם כן, אם תפחית ותחסיר את מה שהנשיאים הביאו יהיו יא דברים ולא יג. לכן צריך פירוש אחר לגמרי. מה הפירוש שלו? גם פירוש מאד יפה, על פי קושיא שהוא מקשה. הוא מקשה למה בכלל רש"י צריך לומר שיש יג דברים, מה נוגע לפשט? ועוד יותר, למה הוא כותב זאת בסמוך לשלש תרומות (לפני המנין של הזהב והכסף והנחשת וכו')?

רש"י מסביר שיש בקע לגלגלת של כסף מהם נעשו האדנים, ועוד בקע לגלגלת של כסף שהוא תרומה לקרבנות, וחוץ מזה יש את התרומה למשכן "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" שכולל את הכסף שכל אחד נדב חוץ משני מחצית השקל הנ"ל וממנו עשו כלי שרת. ממש בסמוך, אחרי ג התרומות (שבהן ג מיני כסף), לפני תחלת מנין הדברים, רש"י כותב את פירושו שיש כאן יג דברים "כאשר תדקדק בהם". מה הדיוק? המשכיל לדוד אומר שאם קוראים את הפסוקים רואים תופעה מיוחדת, שעד עורות תחשים ועצי שטים בסוף הפסוק הכל מחובר בווין. כתוב "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אילים מאדמים וערת תחשים ועצי שטים". אחר כך כתוב "שמן למאֹר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים" והפסוק הבא ממשיך "אבני שהם ואבני מלואים לאפד ולחשן". שני הפסוקים בהם כתוב מה שהנשיאים הביאו מתחילים בלי ו. בדיוק התורה רואים שהדברים חלוקים, אחרים, משמן למאור והלאה. אבל עד "וערת תחשים ועצי שטים" הכל מחובר ב-ו.

הוא אומר שזה הדיוק של רש"י, שכל מה שמחובר ב-ו הוא נדבת כל איש ישראל. יש שם רק יא דברים, אבל הוא אומר שלכן רש"י כותב בסמוך ממש למה שכותב שיש ג תרומות (שנים של כסף והשלישי כולל גם כסף). שתי תרומות כסף נוספות משלימות את ה-יג. פירוש מחודש, אבל יש בו הרבה הגיון. הוא אומר שהכסף הראשון, של האדנים, הוא מין אחד, הכסף השני, של הקרבנות, מין שני, ואחר כך מתחיל "זהב וכסף ונחשת וגו'", הכל מחובר ב-ו עד "ועצי שטים".

70.         הט"ז: עורות תחשים ועצי שטים לא נכללים בנדבת יג הדברים כי נועדו לכתחלה למשכן

הפירוש החמישי גם הוא אחר לגמרי – פירוש של הט"ז, מגדולי האחרונים שיש לו פירוש טורי-זהב על רש"י הקדוש. הוא לא מקבל אף אחד מהפירושים הקודמים ואומר משהו מחודש, שנוגע ישירות לתחשים שלנו. מה שני הדברים האחרונים שמחוברים ב-ו? הפסוק אומר "וערת אילים מאדמים וערת תחשים ועצי שטים". שני האחרונים הם "וערת תחשים ועצי שטים", והוא אומר שהם יוצאים מהמנין. למה? הוא אומר שעורות התחשים הם מעשה נסים, כמו שחז"ל אומרים שה' ברא אותם רק לצורך המשכן, ולכן אין שום חדוש שנדבו אותם לצורך המשכן – הם מעשה נסים שמן השמים הוקדש למשכן. מה לגבי עצי השטים? רש"י כותב בפירוש שהם צווי מפורש של יעקב אבינו, שאמר לבניו לנטוע ארזים במצרים ולקחת אותם ביציאתם כי ה' יצוה אותנו במדבר לבנות משכן. לכן גם נתינת עצי השטים אינה נדבה נטו, אלא דבר מוכתב ומוכרח. לכן, אומר הט"ז, צריך להוציא מהחשבון את עורות התחשים ועצי השטים, ונשארים יג דברים.

71.         פרצוף הפירושים

מאד יפה, חמשה פירושים שונים לחלוטין זה מזה. רש"י אומר "כשתדקדק בהם" לא בכדי – כל גדול בישראל כאשר מדקדק יוצא לו משהו אחר לגמרי. היות שיש פה חמשה פירושים היה נחמד לעשות מהם איזה פרצוף, י-ה-ו-ה עם תוספת של דרגה חמישית:

72.         הכל כלול ב"נדבה להוי'"

נתחיל מהפירוש האחרון של הט"ז. קודם כל, מה קשה על הט"ז? על כל אחד יש משהו קשה. הקושי על הט"ז הוא שכאשר קוראים בפרשת ויקהל את נדבת כל איש מישראל כתוב בפירוש שהיהודים הפשוטים, "כל נדיב לב", נדבו את עורות התחשים וגם את עצי השטים. כך מפורש בפסוק, והם לא משהו יוצא מכלל הנדבה. דרך אגב, יש משהו מאד יפה. כל הנדבה הזו, התרומה – צריך לתת צדקה לה' – מסוכמת כ"נדבה להוי'" בפרשת ויקהל (הכל הולך אחר החיתום – חיתום פרשית הנדבה בפועל, "שני" של פרשת ויקהל: "כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צוה הוי' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה להוי'"). משהו מאד יפה בביטוי "נדבה להוי'", שעולה 117 – ט פעמים (ממוצע כל אות) 13 (מספר ראשוני, לא מתחלק יותר)[6]. רמז יפהפה שחייבים להגיע ל-13 דברים – הנדבה לה' היא יג בעצם[7].

73.         ט"ז – חכמה

שוב, בפרשת ויקהל כתוב שהיהודים נדבו גם את התחשים וגם את עצי השטים – לכאורה לא כמו הט"ז. צריך לומר שלדברי הט"ז אין הכי נמי, היו ליהודים בבית תחשים ועצי שטים מצוואת יעקב אבינו, והביאו נדבה, אך כולם ידעו שזה מיועד למשכן. הוא לא כותב בפירוש, אך חייבים להסביר לדבריו שהיות שידעו בתודעה שהדברים האלה מיועדים למשכן – התחשים שנבראו רק כעת למשכן ועצי השטים שיעקב מסר שהם לצורך המשכן – הם שונים משאר הנדבה. בכל אופן, היות ששני הדברים האלה מוכתבים כביכול מלמעלה, "מעשה נסים" או "מעשה אבות [סימן לבנים]", צריך לומר שהראש של הט"ז (כל אחד מדקדק בפסוק בראש אחר, בראש המיוחד לו) הוא חכמה, שמה שבא מלמעלה לא נחשב (בסוד "'קדש' מלה בגרמיה").

74.         משכיל לדוד – תחושת ו שבשם

הראש של המשכיל לדוד, שעושה דקדוק מאד יפה בווין – כמו שיש ב"אמת ויציב" טו ווין (סוד מאד חשוב בקבלה) כאן יש ברצף י ווין אחרי הזהב, החל מה-ו של "וכסף" (שמחברות יחד יא דברים) – דקדוק בחבורים, כח "ו החבור", לכן מתאים שהוא ראש של ו בשם הוי'. לפי פירושו, נכללו ב-יג הדברים ג מיני כסף (סוד נקודת הסגול, הניקוד של כֶסֶף), היומא ("יומם יצוה הוי' חסדו") דאזיל עם כולהו יומין דו"ק (שש הנקודות של ניקוד כֶסֶף, שעולות כמנין י ה-ווין המופיעות כאן ברצף).

75.         גור אריה – המלכות קובעת ברכה לעצמה

חוץ משיטת המדרש (והרע"ב והש"ך) נשאר לנו עוד שני הפירושים היותר ידועים, המזרחי ששלשת מיני הצמר נחשבים לאחד והגור אריה שהאבנים הן מתנות הנשיאים. הראש של הגור אריה, כשמו כן הוא, "גור אריה יהודה", הוא ראש מלכותי – שהמלכות קובעת ברכה לעצמה, היא משהו אחר. שאר המפרשים, שלא מסכימים איתו, כותבים בפירוש – מה לי איש פשוט שמביא נדבה ומה לי נשיא? כולם יהודים המתנדבים למשכן, איך אתה אומר שנדבת הנשיאים היא משהו אחר?! סימן שהראש הפנימי של הגור אריה מחלק בין נשיא בישראל לעמך. ראש של מלכות, שקובעת ברכה לעצמה – ה תתאה.

76.         מזרחי – צבע בבינה

הפירוש של המזרחי הוא שביחס לאותו חומר, צמר, צבע לא משנה. הראש הזה שייך לבינה. אמרנו שנאמר עוד יסוד אצלנו בתורת הצבעים: היום במדע לומדים שיש בתורת הצבע שלשה מרכיבים-ממדים – צבע (עצם הגון), בהירות (כמה לבן או שחור יש בגוון היסודי, כשמערבבים צבעים, כמה בהיר או כהה אותו גוון עצמו), עוצמה (כמה מים מערבים בו – כמה הוא דליל או סמיך-מרוכז). שוב, אלה שלשת ממדי הצבע, והסימן אצלנו הוא שהם ר"ת צבע – צבע בהירות עוצמה. מאיפה בא צבע? מאור שמתחלק לצבעים. אם אני מוסיף את האור קודם לצבע-בהירות-עצמה מקבלים אצבע – "אצבע אלהים" היא סוד תורת הצבע. איך שלשת מרכיבי הצבע מסודרים בחב"ד? הבהירות, כמה לבן יש, היא חכמה. העצמה, כמה סמיך ומרוכז הצבע, היא דעת. אבל הגוון הוא בינה. המזרחי אומר שאין הבדל, כל הגוונים הם מין אחד אם מדובר באותה מציאות, רק שזה תכלת, זה ארגמן וזה תולעת שני – הכל אחד בבינה (המכונה "ראשית המציאות", כאן המציאות היא מציאות הצמר), מקור (אֵם) כל הצבעים.

77.         המדרש (המובא בש"ך עה"ת וכיוצא בו ברע"ב עה"ת) – שמן ובשם בכתר

ארבעת הפירושים הנ"ל מקבילים לארבע אותיות שם הוי' ב"ה. נשאר הפירוש העתיק והמקורי ביותר, הפירוש היחיד שמופיע בפירוש בדברי חז"ל, שראוי להיות כנגד קוצו של י, ספירת הכתר (העל-מודע, מתאים לכך שהוא לא נודע לגדולי ישראל שפירשו בצורות אחרות), שאין לכלול ב-יג הדברים את הפסוק "שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". ה"שמן למאר" בא ממוחא סתימאה, החכמה של הכתר (סוד "הרוצה להחכים ידרים" שמנורה בדרום, וה"שמן למאר" שבה היינו עצם החכמה האלוקית). ה"בשמים לשמן המשחה" היינו לצורך משיחת כלי המשכן לקדשם לשם עבודתם, וכל משיחה בכתר (על הראש, על דרך "כשמן הטוב על הראש וגו'", מעל לגלגלתא). "... ולקטרת הסמים" רומז לדבקות אלוקית שלמעלה מטעם ודעת, כתר עליון, כמאמר רשב"י "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא". בכללות, בֹשם קשור לחוש הריח, החוש של מלך המשיח (עליו נאמר "והריחו ביראת הוי'" – "מורח ודאין"), החוש של הכתר.

לפי פירוש זה, הכתר, העל-מודע, קובע ברכה לעצמו ואינו נחשב בכלל שאר המרכיבים שלצורך מלאכת המשכן (המופיעים בפסוקים שלפני "שמן למאר וגו'") ובגדי כהונה ("אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן", הפסוק שלאחר "שמן למאר וגו'"; נמצא ש"שמן למאר וגו'" מופיע בין מרכיבי מלאכת המשכן – שחלק מהם הוצרכו גם לבגדי כהונה אך כבר נכללו במשכן – לאבנים היקרות שהוצרכו רק לצורך בגדי כהונה, והיינו ש"שמן למאר וגו'" הוא בסוד ממוצע המחבר וידוע שהשרש של כל ממוצע המחבר הוא גבוה משני הדברים שהוא מחבר, וכך "שמן למאר וגו'" הוא בכתר, וד"ל). כאשר נקביל את יג הדברים ל-יג מדות הרחמים, נמצא ש"שמן... בשמים..." הם כנגד שני שמות הוי' ב"ה שלפני יג המדות (המתחילות בשם "אל")[8].

נסכם:

קוצו של י  השמן והבשם הם מעל לדברים שהוצרכו למלאכת המשכן ובגדי כהונה

י אין לכלול נדבה שנועדה לכתחילה למשכן

ה איחוד צבעים

ו ו החבור

ה המלכות קובעת ברכה לעצמה ואינה עולה עם השאר

78.         מיקומי התחש לפי המספרים השונים

כמובן, כל פירוש משנה את מספר המיקום של התחש, הגיבור שלנו. לפי המזרחי התחש הוא השמיני בנדבת המשכן. השמיני ב-יג מדות הרחמים הוא "נצר חסד" – "אַיִן מזל לישראל", המזל העליון. לפי המדרש וכן לפי הגור אריה, שמוציאים את הפסוקים האחרונים מהמנין, התחש הוא העשירי. מה מיוחד בעשירי? "העשירי יהיה קדש להוי'". במדות הרחמים זו מדת "נשא עון" ובמדות דמיכה "תתן אמת ליעקב" (קשור לתיקון "ואמת" של משה, "אמת ראה וכו'", אור הפנים). אבל לפי המשכיל לדוד איזה מספר הוא? ה-יב ("פומא קדישא", תיקון "וחטאה" ב-יג מדות – "תורה חדשה מאתי תצא", "פתח פיך ויאירו דבריך"). אצלו הכל נגמר ב"ועצי שטים". לפי הט"ז התחש הוא אפס, לא מספר, לא חלק ממנין ה-יג. הוא למעלה, יחד עם ה"עצי שטים". לפי כל פירוש התחש מקבל מספר מסוים – לפי המזרחי ח, לפי המדרש והגור אריה י ולפי המשכיל לדוד יב. אם כן, לפי הפירושים השונים יש לתחש שלשה מספרים – ח, י, יב.

79.         התכללות יג הדברים בסוד התחש

נראה תרגיל יפה לילדים בחדר: נעשה כל מספר כאן במשולש – סכום כל המספרים עד אותו מספר. אם התחש הוא השמיני, המשולש שלו הוא לו (לו צדיקים שבדור, שמקבלים את פני השכינה בכל יום); אם התחש הוא העשירי, המשולש הוא נה; ח ו-י הם חי, חיה טהורה; יש דעה שתחש הוא צבע, והרבי אומר שרש"י בא לשלול זאת – הצבע הוא חלק מה"חי" שלו. יחד עולה צא – יג במשולש, כולל את כל ה-יג; יש עוד דעה שהוא יב, והמשולש של יב הוא עח – ג"פ הוי'. כל המשולשים האלה שוים יחד 169 – יג ברבוע, בדיוק מה שרצינו, שהוא כולל בהתכללות שלמה את כל ה-יג[9]. יש כלל ידוע שכל רבוע הוא משולש עצמו פלוס משולש המספר לפניו, וכך יצא כאן שמשולשי ה-ח וה-י יחד הם משולש יג, ועוד משולש יב. אם כן, מכל מכלול הפירושים יחד מקבלים עוד רמז יפהפה שהתחש כולל את כל הרכיבים, וכל תכלית המשכן הוא התחש – לגייר גרים, כח אברהם אבינו, "ופילגשו [של אברהם אבינו] ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה" (את כל הילדים האלה – ילדי אברהם לפי הזהר – דרשנו במקום אחר).

האריז"ל אומר שהתחש הזה (בן ראומה) היה המבין הגדול בתחשים, החיה הזאת. יש בגן חיות הרבה עובדים, והוא היה עובד עם התחשים ומבין בהם – נתן להם לאכול וטפח אותם. שה' יעזור שנזכה למשכן ול"מקדש א-דני כוננו ידיך", בביאת משיח צדקנו שיבנה לנו את המקדש הנצחי, עם קרן אחת במצח שלו, "ובא לציון גואל". שיהיה לנו פורים שמח עם מרדכי ואסתר – ידים ורגלים.