ג׳ ניסן ע"ג – כפר חב"ד

ראש חדש ניסן

כינוס ילדים – ׳החדר החסידי׳ ובית ספר ׳יעלת חן׳

כעת נשיר את הפרק הנוכחי של הרבי עם הפרק החדש, בניגון שאנחנו כבר מכירים.

א. "ראש", "ראשון" ו"ראשית" בשנה

"ראש חדשים" – כח האמונה

חדש טוב לכולם. אנחנו כעת בתחלת חדש ניסן, חדש של גאולה, חדש של נסי נסים. בניסן יש שתי נונין – כל נ הוא נס – מתחיל בנון ונגמר בנון, אז כתוב שאלה נסים מאד גדולים, נסים של גאולה ומשיח. על ניסן כתוב בתורה, במצוה הראשונה שקבלנו לפני יציאת מצרים, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חדש ניסן הוא הראש של כל החדשים. כמו שבגוף יש ראש ויש גוף, והראש מנהיג את הגוף – הראש הוא כעת, בניסן. גם בנפש, יש לכל יהודי הרבה כחות. כמו שיש חכמה, בינה, דעת, אהבה בלב, יראת שמים – הרבה מדות בנפש, כחות בנפש – אבל יש כח אחד שהוא הראש של כל הכחות. הוא אפילו לא החכמה, הבינה והדעת – יש ראש עוד יותר גבוה מהשכל. מה הן חכמה-בינה-דעת? שכל. מה הן אהבה ויראה? רגש בלב. אבל הראש האמתי יותר גבוה גם מהשכל וגם מהרגש. איך קוראים לראש? איך קוראים לכח הכי גדול והכי גבוה, שבעצם מנהיג את כל כחות הנפש? איך קוראים לכח הזה, שאנחנו מקבלים מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב? במיוחד מקבלים את הכח הזה מאברהם אבינו, שהוא הראש של הכח הזה? [כתר, אמונה]. נכון, אמונה.

"בזכות נשים צדקניות"

כח האמונה שייך לכל יהודי, כולנו מקבלים אותו מאברהם אבינו, אבל בפרט הוא שייך לבנות. למה? כי כתוב "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" וגם כתוב "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". אמונה היא "כתר כל הכתרים". יש בכתר כמה כחות, אבל הכי גבוה הוא האמונה. לכן האמונה היא הראש, ראש הוא גם מה שמעל הראש, הכתר, והכתר של כל הכתרים הוא האמונה. כתוב שהאשה-הבת היא כמו הכתר שעל הראש. יש פסוק "אשת חיל עטרת בעלה" – עטרה היא כתר – והיות שהבת היא כמו כתר, הכח של האמונה הכי חזק אצלן. כל הבנים גם מקבלים את כח האמונה או מהאחות, או מהאמא, או כאשר יהיו גדולים ויתחתנו מהאשה. זו האמונה, וכתוב שחדש ניסן הוא החדש של האמונה, כי הוא "ראש חדשים", הראש של הכל.

שלשה ראשים: אמונה, תענוג (בתורה), רצון (במצוות)

אמרנו שבתוך הכתר יש בעצם שלשה כתרים, אחד מעל השני. הכל כתר, הכל מעל השכל, מעל הראש הגלוי. הדבר הראשון שלומדים בחסידות הוא שיש שלשה כתרים למעלה מהראש הגשמי, ששלשת הכתרים האלה הם הראשים האמתיים של היהודי. הכי גבוה – האמונה. אולי מישהו זוכר מה בא אחרי אמונה? יש אמונה ועוד שני כתרים, ורק אחריהם בא השכל, החכמה-בינה-דעת. מה אחרי אמונה? [תענוג ורצון]. יפי. אז איך קוראים לשלשת הראשים של הכתר? כתר כל הכתרים, הכי גבוה, אמונה. אחר כך יש תענוג. מה פירוש תענוג? תענוג בעבודת ה'. כשעושים מצוות צריך להיות הרבה תענוג, ובמיוחד כשלומדים תורה – הכי כיף ללמוד תורה. גם במצוות יש תענוג, אבל מצוות הן בעיקר רצון – לקיים את רצון ה'. ה' רוצה שנעשה מצוות, ואנחנו משעבדים ומבטלים את כל הרצונות שלנו לרצון ה' – שרצון ה' יהיה הרצון האמתי שלנו, הרצון לעשות את רצון ה', לקיים מצוות, והכל בשמחה. אלה שלשת הראשים האמתיים – האמונה, התענוג והרצון[1].

"ראש" – אמונה

יש לשלשת הראשים שמות בלשון הקדש: הכי גבוה הוא "ראש", ועליו כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים". אמרנו שאברהם אבינו נקרא "ראש כל המאמינים" (אברהם ושרה יחד אתו[2]). יש פסוק בשיר השירים – המגלה שקוראים בחג הפסח – "תשורי מראש אמנה" (אמנה לשון אמונה). הראש האמתי הוא "ראש אמנה", אמונה, אברהם אבינו שהוא "ראש כל המאמינים", וגם חדש ניסן שהוא "ראש חדשים". "תשורי" פירושו "תסתכלי" – תסתכלי בראש אמנה, בשרש האמונה ששתל בנו אברהם אבינו.

"ראשון" – תענוג

אבל בפסוק של ניסן כתובה עוד מילה, "ראשון" – "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". הוא גם הראש של כל החדשים וגם הראשון. מה ההבדל בין "ראש" ל"ראשון"? "ראשון" הוא גם מלשון "ראש", אבל יש הבדל ביניהם. אם יש "ראשון" יש "שני" אחריו – ראשון מתחיל סדר של ספירת מספרים, ראשון-שני-שלישי וכו'. אבל "ראש" הוא למעלה מזה – "ראש" הוא כמו מלך, שהוא נבדל בעצם מן העם. הוא מנהיג את העם, אבל נבדל ממנו בעצם. אז יש "ראש" ויש "ראשון", וחדש ניסן הוא גם ה"ראש" וגם ה"ראשון", כפי שאומר הפסוק – קודם הוא ה"ראש" ("ראש חדשים") ואחר כך הוא ה"ראשון" ("ראשון הוא לכם לחדשי השנה"). "ראש" היינו אמונה, אבל "ראשון" הוא כבר תענוג – הכח השני בכתר.

התחדשות ורעננות בעבודת ה'

גם "ראש" וגם "ראשון" שייכים למושג חדש – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". על כל אחד כתובה המלה "חדש". בנפש חדש פירושו להתחדש – להרגיש כל יום, כל רגע, חדש. כשאדם הוא חדש הוא רענן, הוא טרי. הבעל שם טוב הקדוש אמר שהוא בא לעולם להחזיר ליהדות את הטריות שלה, שכל הזמן צריך היהודי להרגיש טרי, לא מיובש ח"ו – כל הזמן להרגיש טריות ורעננות בלימוד התורה וקיום המצות. כתוב ש"היום אתם יוצאים בחדש האביב" – כמו שנסביר בהמשך, עיקר ההתחדשות, גם בטבע, היא בחדש האביב, הכל טרי ורענן. "היום אתם יוצאים בחדש האביב" – יוצאים ממצרים דווקא בחדש האביב. אז יש שתי בחינות, "החדש הזה לכם ראש חדשים" וגם "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ב"ראש חדשים" לא מוזכר המושג "שנה", אבל ב"ראשון" כתוב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – החדש מתלבש בתוך השנה. מתי ראש השנה? בתשרי, עוד חצי שנה. אבל ההתחדשות של ניסן מתלבשת – נכנסת, חודרת – ומחיה את השנה של תשרי.

"ראשית" – רצון

על תשרי כתובה עוד מלה, לא "ראש" ולא "ראשון" – "ראשית" (גם מלשון ראש, אבל מלה אחרת). "ראשית" היא כבר סמיכות, מי שיודע דקדוק. "ראשון" מתחיל מספרים, אבל "ראשית" היא כבר ממש התחלה של משהו. על ארץ ישראל כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בא מרשית [אותיות תשרי] השנה ועד אחרית שנה" – תמיד ה' מסתכל על הארץ בהשגחה פרטית. שם לא כתוב "חדש" אלא רק "שנה".

ראש-ראשון-ראשית (מעבר מחדש לשנה)

אם כן, יש שלש בחינות – ראש, ראשון, ראשית. ראשית היא כבר רצון, הראש השלישי[3]. יש "ראש חדשים" – בלי שנה, רק התחדשות – והוא אמונה בנפש. אחר כך יש "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – התחדשות שכבר מתלבשת בשנה, בכל השינויים שיש בחיים – והוא תענוג. בסוף צריך להיות רצון – שוב, רצון לקיים את רצון ה', עם מסירות נפש לקיים את רצון ה', את המצוות – שהוא ראשית השנה, "מרשית השנה ועד אחרית שנה". כך הוא מעגל החדשים, מעגל השנה, של עם ישראל – יש ראש-ראשון-ראשית, אמונה-תענוג-רצון, שכולם עוד לפני השכל, עוד לפני החכמה-בינה-דעת, רק שהשכל יכול להבין שיש את שלשת הראשים האלה, שנוכל להתפלל לה' שיחזק אצלנו את הכחות האלה. הראשון הוא ה"ראש", כמו מלך, שהוא כח האמונה.

כעת נעשה הפסקה ונאמר פסוקים ואחר כך נמשיך – עוד ניגונים ועוד דברי תורה בע"ה.

ב. "ישמחו השמים ותגל הארץ"

צירוף ניסן – "ישמחו השמים ותגל הארץ" – שמחת הטבע בחדש האביב

כתוב שבכל חדש מ-יב החדשים של השנה יש צירוף – סדר איך כותבים את האותיות – של שם הוי', שם המיוחד ב"ה. היות שחדש ניסן הוא "ראש חדשים", הוא הראש, לכן הסדר בחדש ניסן הוא הסדר הישר, כמו שכתוב בתורה תמיד, י-ה-ו-ה. לכל חדש אחר יש סדר אחר. באותיות י-ה-ו-ה אפשר לעשות שנים עשר סדרים-צירופים שונים, וכל אחד שייך לחדש אחר, אבל הצירוף הראשון, שהוא הראש והעיקר, שייך לחדש ניסן. האר"י הקדוש אומר שלכל סדר יש פסוק בתורה, שהוא ראשי התיבות או סופי התיבות של המלים. מכל הפסוקים שיש בתנ"ך, יש הרבה פסוקים שיש בהם ארבע מילים שהראשונה פותחת ב-י, השניה ב-ה, השלישית ב-ו והרביעית ב-ה, אבל האריז"ל אומר שהכי חשוב – פסוק שצריך לחשוב עליו בכל חדש ניסן – הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ". כולנו מכירים את הפסוק הזה, וגם נשיר אותו כעת (כולם מכירים). זה מה שדברנו קודם שחדש ניסן הוא קודם כל ההתחדשות של הטבע, וכל הטבע, כל העולם כולו, מאד שמח. לכן כתוב "ישמחו השמים" – מתחיל ב-י וב-ה – ואחר כך "ותגל הארץ", מתחיל ב-ו וב-ה, כך שראשי התיבות הם י-ה-ו-ה.

כוונת ושירת "ישמחו השמים ותגל הארץ" בהכנות ומצוות הפסח

האריז"ל אומר שהפסוק הזה הוא מה שצריך לחשוב כל החדש הזה, כל חדש ניסן, החל מראש חדש. אם כן, נשיר את השיר הזה – שיר שכל עם ישראל מכיר, שיר עממי, שלכן הוא שיר מאד טוב כדי לחבר יחד את כל היהודים, כי כולם מכירים אותו. כעת נשיר, ואחר כך נסביר עוד יותר למה הכוונה של חדש ניסן – שכוללת גם את חג הפסח, ואת כל ההכנות שעושים (במיוחד הבנות עוזרות לאמא לנקות את הבית לפסח) – קשורה לפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ" (דרך אגב, גם הבנים מאד עוזרים לנקות את הבית – לא רק הבנות – כולם מפשילים שרוולים, הבנים עושים את העבודות היותר קשות).

מהפשט אל הדיוק וההעמקה

שוב, האריז"ל אומר שזה הפסוק שצריכים להתבונן בו בחדש ניסן – בכל מה שעושים בחדש ניסן, כל המצוות, כל ההכנות, צריך לחשוב "ישמחו השמים ותגל הארץ". יש כלל גדול ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – לכל פסוק יש את הפשט, וצריך קודם כל להבין את הפשט ולדעת שהוא הבסיס והיסוד. יש הרבה רבדים יותר עמוקים מהפשט – רמזים, דרושים, סודות, חסידות – אבל קודם כל צריך להבין את הפשט. מה הפשט של הפסוק? שהכל שמח, כל העולם שמח בחדש ניסן, חדש האביב. ש"היום אתם יוצאים" – יוצאים מכל המצרים, המיצרים והקשיים שיש בחיים בכח השמחה של – "בחדש האביב", שכל הבריאה שמחה. זה הפשט, אבל אחרי שמרגישים וחווים את הפשט צריכים להתבונן ברבדים היותר עמוקים של המלים האלה. וגם, מי שלומד תורה, צריך לדייק. למשל, יש פה דיוק שעל השמים כתוב "ישמחו", לשון שמחה, ועל הארץ "ותגל", לשון גילה. צריך להבין מה ההבדל בין שמחה לגילה, למה השמחה שייכת לשמים והגילה (שהיא גם דבר מאד שמח, ואולי אפילו יותר מלשון שמחה[4]) שייכת לארץ? זה נקרא דיוק. אחרי שמרגישים את הפשט, שהכל שמח, צריך להתבונן מה בדיוק כתוב כאן, מה הפסוק רוצה לומר לנו. גם, בכל דבר שיש בעולם שה' ברא לכבודו יש את הפשט שלו ויש את המשמעות היותר פנימית שלו.

שמים וארץ – נשמה וגוף

למשל, מהם שמים וארץ אצל האדם? כתוב שהנשמה היא השמים והגוף הוא הארץ. הנשמה של כל אחד יורדת מהשמים, לכן היא השמים[5]. אבל מהי הארץ של כל אחד? הגוף. אם כתוב שחדש ניסן הוא החדש של "ישמחו השמים ותגל הארץ" סימן שיש סגולה מיוחדת בחדש ניסן גם לחבר את הנשמה והגוף וגם שהכל יהיה שמח – שהנשמה-השמים תשמח וגם הגוף-הארץ ישמח, אפילו בשמחה יותר גדולה, שנקראת גילה.

שמים וארץ – תורה ומצוות

איך עוד מפרשים בחסידות? תמיד הרבי מסביר על הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", חוץ מכך ששמים וארץ הם נשמה וגוף (ובכללות, רוחניות וגשמיות) הם גם תורה ומצוות. אמרנו קודם שתורה שייכת בעיקר לתענוג שבנפש ומצוות בעיקר לרצון, ומי מחבר אותן יחד – האמונה[6], "החדש הזה לכם ראש חדשים". אם כן, השמים הם תורה שיורדת מהשמים, "תורה מן השמים", אבל מה שה' רוצה מאתנו הוא הארץ-המצוות. כתוב שארץ היא מלשון רצון – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". ה' רוצה מצוות מעשיות, שעושים בארץ, עם הידים. צריך גם ראש, לחשוב מה שעושים, וגם לברך על המצוות, אבל העיקר הוא לעשות את המצוה בפועל – בחינת ארץ. זה פירוש אחד מאד חשוב. אז מה יש בחדש ניסן? גם השמים-התורה מאד שמחה, וגם המצוות-הארץ "ותגל הארץ" – הכל שמח מאד. לגבי פסח, למשל, בימים האלה של ההכנה לפסח – מה הם השמים? לימוד הלכות פסח. צריכים ללמוד את כל ההלכות, כולם, גם הבנים וגם הבנות וגם הגדולים – צריכים ללמוד בתקופה זו הלכות פסח, ולשמוח מאד כשלומדים. זה "ישמחו השמים". ומה פירוש "ותגל הארץ"? המצוות וגם ההכנות שעושים בידים, משפשפים את הכלים והרצפה, הכל, עובדים קשה כדי לנקות את הבית לפסח. זו בחינת ארץ, שעושים משהו בידים, וצריך להיות "ותגל הארץ" – יש שם גילה, כמו שאמרנו שגילה היא אפילו יותר משמחה. צריכים ללמוד וגם לקיים מצוות הכל בשמחה – מאד שייך לחדש ניסן.

שמים וארץ בתורה ושמים וארץ במצוות

הרבי מסביר שבכל אחד יש את שתי הבחינות: בתוך התורה, כשלומדים את הסודות של התורה הם השמים שבתורה, וכשלומדים את ההלכות של התורה הן יחסית "ותגל הארץ" שבתורה. אותו דבר במצוות, כשמכוונים כוונות פנימיות תוך כדי קיום המצוות הן השמים של המצוות, וכשעושים את המצוה בפועל, בידים, שזה העיקר – "המעשה הוא העיקר" – זה הארץ של המצוה.

שמים וארץ – תורה ומצוות מול דברי הרשות

יש עוד פירוש שכתוב בחסידות והרבי מביא, שיש תורה ומצוות אבל יש גם דברי הרשות של היהודי, כמו שאוכלים וגם ישנים. כתוב שחיל – חסיד-ירא שמים-למדן, חסידה-יראת שמים-למדנית, כמו שהרבי מסביר – אפשר לראות עליו שהוא חיל גם כאשר הוא ישן במטה. כל הזמן, גם בשינה, הוא מסור למפקד – לה' יתברך. אם הוא זוכה להיות שליח של צדיק, של הרבי, הוא מסור למשלח שלו, לרבי, ורואים זאת עליו גם כאשר הוא ישן. הוא מקיים את הפסוק שנאמר "בכל דרכיך דעהו" – בכל מה שהוא עושה הוא יודע את ה', מתקשר לה', ולכן אפשר להכיר זאת עליו. דברי הרשות הם "הארץ". מי שמקיים "בכל דרכיך [הדרכים שלך] דעהו [תדע אותו]" – לא דרכי תורה ומצוות אלא "דרכיך" – עליו נאמר "ותגל הארץ", נגיעה בארציות ממש, וכל לימוד התורה וגם קיום המצוות נקרא, יחסית, "ישמחו השמים".

"יגל יעקב ישמח ישראל" – גילת הארת הנשמה המלובשת בגוף (ארץ) ושמחת שרש הנשמה (שמים)

יש עוד פירוש כללי: שאלנו מה באמת ההבדל בין שמחה לגילה, בין "ישמחו" ל"ותגל"? יש כמה פסוקים בתנ"ך שיש בהם גם שמחה וגם גילה, כמו הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". נאמר עוד שני פסוקים בספר תהלים שיש בהם גם שמחה וגם גילה. פסוק אחד הוא "יגל יעקב ישמח ישראל". בפסוק שלנו מתחיל "ישמחו" ואז "ותגל", קודם שמחה ואז גילה, אבל בפסוק ההוא קודמת הגילה לשמחה, "יגל... ישמח"[7]. מה ההבדל בין יעקב לישראל? כתוב שלכל יהודי – כל בן וכל בת – יש את שתי הבחינות של יעקב וישראל. יעקב הוא חלק הנשמה שלו שירד מלמעלה ומתלבש בגוף – הארת הנשמה שבגוף – והיינו מה שהיהודי בדרך כלל מודע אליו. אבל יש את שרש הנשמה – שרש הנשמה של היהודי מתגלה רק בזמנים מיוחדים, כמו בעת מסירות נפש, כשהוא עובד מאד קשה (אפילו בערב פסח, כשעובדים מאד קשה להכין את הבית לפסח, יתכן מאד שדווקא אז מתגלה היחידה שבנפש, שרש הנשמה) – והוא נקרא ישראל. מה שהיהודי כל הזמן מודע אליו הוא רק ניצוץ, רק הארה, ולא כל הנשמה. כתוב "יגל יעקב" – יעקב הוא באמת בחינת ארץ, מה שיורד מהשמים לארץ, לגוף; אבל "ישמחו השמים" היינו "ישמח ישראל", שרש הנשמה. זה עוד פסוק של גילה ושמחה, שבדיוק מקביל לפסוק של חדש ניסן, "ישמחו השמים [שרש הנשמה בשמים] ותגל הארץ [הארת הנשמה המתלבשת בגוף]".

גילה וגאולה

יש עוד פסוק בתהלים שיש בו גילה ושמחה. דרך אגב, גילה היא כמו הפסוק שאמרו הרגע – "גל עיני" – היא גם שמחה, גם גילוי, וגם תיקון הגלות. כמו שהרבי אומר, מה ההבדל בין גולה לגאולה? שניהם גל, אבל גאולה היינו לקחת את הגולה ולהכניס לתוכה אלף-פלא – "אראנו נפלאות" של יציאת מצרים ועוד יותר של גאולת משיח. "ותגל [הארץ]" אותיות גלות, אבל נעשה אתהפכא – דווקא בארץ – והגלות הופכת לגאולה. יש הרבה גל במלה "ותגל" – גילוי, גאולה.

"שמח לבי ויגל כבודי" – שמחת הפנימיות (שמים) וגילת הלבושים (ארץ)

יש עוד פסוק: "לכן שמח לבי ויגל כבודי" – הלב שלי שמח והכבוד שלי יגל. גם פסוק בתהלים, בפרק טז. נעשה גימטריא קטנה: כמה שוה לבי? [42]. כמה שוה כבודי? [42]. סימן ש"לבי" ו"כבודי" הם אותו דבר, כי לב ו-כבוד עולים אותה גימטריא – כמו לב נתיבות חכמה – וממילא גם לבי ו-כבודי שווים. מבחינת המספר אותו דבר, אבל מבחינת הענין צריך הם שני דברים. אם כתוב "שמח לבי ויגל כבודי", אז בפסוק הזה "לבי" הוא "השמים" ו"כבודי" הוא "הארץ". מהו "לבי"? הפנימיות שלי. לבי יכול להיות הרגש, אבל גם יכול להיות הנקודה הפנימית של הלב ("רעותא דלבא" ואפילו יותר עמוק "אובנתא דלבא"), מה ש"לב ישראל חי" בלשון מורנו הבעל שם טוב, יש חיות פנימית ועצמית בלב. מהו "כבודי"? יש כמה פירושים למלה כבוד, ואחד הפירושים ל"כבוד" הוא לבוש. כמו שהגוף הוא במדה מסוימת לבוש הנשמה, כך הלבוש נקרא כבוד. רבי יוחנן קרא לבגדים שלו "מכבדותא", מה שמכבד אותי, וכמו בגדי כהונה עליהם כתוב "לכבוד ולתפארת".

בנפש יש כחות פנימיים ועצמיים שהם "לבי" – הכתר, השכל, הרגש, הכל דברים פנימיים – ויש לבושים, שהם הכבוד. לבושים הם מחשבה-דבור-מעשה. כתוב בתניא שאת כל מצוות התורה מקיימים בלבושי הנפש – יש מצוות של מחשבה, של דבור, והעיקר מעשה. הכל לבושים, בחינת כבוד, לכן כתוב ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", זה הרצון שלו, המצוות שלו, כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. זה ה"יגל כבודי". צריך את שניהם, גם "שמח לבי" וגם "יגל כבודי", וצריך לשים לב ש"לבי" ו"כבודי" עולה אותו דבר – אפילו שזה פנימיות וזה חיצוניות, רק שכתוב שיש השראה של אורות מקיפים (כבוד עילאה) דווקא על הלבושים, זה מאד חשוב. אם הכהן נכנס לבית המקדש ועובד בלי הבגדים שלו, אפילו שהוא אותו אחד, כל מה שהוא עושה פסול – במקום להיות מצוה זו עבירה. סימן שלבושים הם משהו מאד חשוב. כמובן לבושים קשורים גם לצניעות – זה מאד חשוב, זה הכבוד, "ויגל כבודי".

שמים וארץ – השאיפה למעלה ומימוש השליחות למטה

כעת נאמר את הביאור האחרון: מצד אחד, "השמים" – יש "השמים ושמי השמים" וכתוב על "שאו מרום עיניכם" ש"מרום" היינו "העכער און נאך העכער", גבוה ויותר גבוה. יש משהו בלב של יהודי שהוא שאיפה להתעלות, "אם אסק שמים". אבל מה היא ארץ? שהוא יודע שהרצון האמתי של ה' הוא למטה, לא למעלה. זה "ישמחו השמים ותגל הארץ" – גם תוך כדי שהיהודי עולה מעלה-מעלה, "שאו מרום עיניכם", יותר גבוה ועוד יותר גבוה, הוא שמח מאד; אבל "ותגל", בתוך הגילה יש את הגאולה, זו "הארץ", שהוא יודע שה' רוצה דירה בתחתונים. איך היא נעשית? על ידי שאנחנו מקדישים את כל החיים שלנו להתמסר לעשות את רצון ה' למטה, ללמד כמה שיותר יהודים תורה ומצוות – מצוות מעשיות. לתקן את כל מה שקורה בארץ ובכל העולם כולו. שתהיה פה ארץ ישראל בשלמות לעם ישראל בשלמות עם תורת ישראל בשלמות – הכל בארץ. שוב, החדש שמסוגל ל"ישמחו השמים ותגל הארץ" עם כל הפירושים שאמרנו כעת הוא חדש ניסן, והכל בא מכח הראש האמתי, האמונה, וגם הראש של העם, מלך המשיח, שהוא בעצם מגלה ומחדיר בנו את האמונה. זה מה שנותן את הכח לחבר את השמים ואת הארץ. אז עוד פעם נשיר "ישמחו השמים ותגל הארץ", ונראה כמה מהפירושים של שמים וארץ ושמחה וגילה אפשר לזכור. אחר כך בעזרת ה' יעשו חזרה על כל הפירושים. כל החדש הזה הוא חדש של "ישמחו השמים ותגל הארץ".