ט"ז ניסן ע"ג – חומש

התוועדות פסח

2.              א. יום אחד לעמר

[ברכה במעמד סיום מסכת יבמות]

3.               יום אחד לעומר – אהבת ישראל של אברהם – תלית המן והתפשטות ארץ ישראל בכל הארצות

מועדים לשמחה, כבוד הרבנים, כל הקהל הקדוש – "קהל גדול ישובו הנה"[1]. אנחנו היום ב"היום יום אחד לעמר". הכוונה של היום הזה היא חסד שבחסד, אהבה שבאהבה, אהבת ישראל ואחדות ישראל. הזכירו קודם את אברהם אבינו, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו", והוא עמוד האהבה והחסד, "חסד לאברהם". כתוב בשו"ע שביום הזה, שני של פסח, צריכים לזכור את הנס של פורים – שייך ליום הזה, שהוא היום שנתלה המן הרשע צורר היהודים על עץ גבוה חמשים אמה. קודם שמענו שבגאולה אנחנו זוכים לשער הנון. אז מרדכי היהודי[2] זכה לשער הנון – מרדכי בדורו כמשה בדורו, עמוד ההלכה של דורו, כמו שכאן לומדים תורה. "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה", "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – כל מי שלא משתחוה, מי שכופר בעבודה זרה, הוא יהודי, ובזכותו יבוא המשיח ויגלה את ה' בכל העולם.

מה לומדים מזה? הכל מכח חסד שבחסד, אהבת ישראל ללא תנאי. בזכות זה תולים את המן על עץ גבוה חמשים אמה ואנחנו זוכים לשער הנון. שמענו קודם שצריכים מסירות נפש על ארץ ישראל לכל גבולותיה. יש את גבולות משה רבינו, אחר כך גבולות אברהם אבינו, אבל הגבולות האמתיים של משיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד – בפסח, חג הגאולה – הם מה ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". שייך לאברהם אבינו, שגייר את האנשים ושרה את הנשים – מפרסם אלקות בכל העולם, גם ליהודים וגם לגוים התועים, שיחזרו לקיים שבע מצוות בני נח, להאמין באחדות ה'. הכל קשור ליום אחד של ספירת העמר.

4.               מצה-מרור-כורך – שפלות, מסירות נפש ואחדות

עוד ווארט אחד קצר ששייך למסירות נפש: בתחלת הסדר הסימן הוא "קדש ורחץ כרפס יחץ וכו'" יש שלש מצוות אכילה סמוכות – "מצה מרור כורך". יש רמז מאד יפה בשלשתם. כתוב שמצה היא שפלות, "לחם עני", לא מתרומם, לא מתפשט, לא מתנפח – בתכלית השפלות העצמית. אכילת מצה היא להגיע לשפלות בנפש. מרור, טעם מר – כמו שנסביר יותר בהמשך – הוא מסירות נפש. קודם שמענו על מסירות הנפש במקום הזה, ולכל יהודי יש מסירות נפש, יש לו נכונות למסור את הנפש – כל אחד ואחד בענין שלו. ו"לפום צערא אגרא". יש שלשה דברים שנקנים ביסורים – מרור – ארץ ישראל, עולם הבא, תורה. כאן יש כנראה את שלשתם – ארץ ישראל יש פה, תורה יש פה, וכנראה גם עולם הבא יש פה. צריכים קצת מרור לשם כך – מרור הוא מסירות נפש. אחר כך "כורך" שענינו אחדות.

אדמו"ר האמצעי אומר שיש שלשה דברים עצמיים שנכללים בנפש האדם – שלשת הדברים שאמרנו: שפלות שמביאה למסירות נפש ואחדות. דווקא מי שבשפלות מוכן למסור את הנפש. אחרי שהוא מקיים את מצות מצה הוא מוכן ומזומן למצות מרור, למסור את הנפש. בזכות זה הוא מגיע לכורך – כל נשמות עם ישראל יחד, כולנו יחד ("יחד שבטי ישראל"). מה האותיות השניות של שלשת עיקרי היהדות הללו – שפלות, מסירות נפש, אחדות – פסח. זה חג הפסח. שנזכה כאן בפסח לכל הדברים. שפלות היא לא עצבות, יש "מאמר השפלות והשמחה" – מי שבשפלות הוא בשמחה. מתוך השפלות הוא מוכן למסור את הנפש, ובזכות מסירות הנפש "קהל גדול ישובו הנה" – "כהנה וכהנה" עד שכל עם ישראל ישוב הנה ויקוים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ו"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". בכך קשרנו גם בין חומש לשכם – שנזכה לשוב אליה במהרה – ובזכות זה יזכו כל עמי הארצות לעבוד את ה' במהרה. בע"ה נמשיך בהתוועדות.

[מכאן ואילך התוועדות בסוכת הישיבה]

5.               מעלת "ממחרת השבת"

לחיים לחיים, חג שמח. היום "זמן חרותנו", היום השני של פסח – היום – הוא "ממחרת השבת". יום טוב ראשון של פסח נקרא שבת בתורה. שבת הוא יום השביעי, "כל השביעין חביבין", שלמות גילוי אלקות בטבע. "ממחרת השבת" הוא כבר יום השמיני (השם של פרשת השבוע – "[ביום ה]שמיני"[3]), למעלה מהטבע. כלומר, יש משהו היום, "ממחרת השבת", שהוא אפילו יותר מיום טוב ראשון של פסח. אם כי ביום טוב ראשון אומרים הלל שלם, ומהיום ועד סוף החג אומרים רק חצי הלל, אף על פי כן יש משהו בתחלת מצות ספירת העמר – המצוה שמחברת בין פסח ל"זמן מתן תורתנו", וידוע בחסידות שכל ממוצע מחבר גבוה בשרשו יותר משני הדברים שהוא מחבר – שלמעלה גם מיו"ט ראשון. רק היום אומרים "היום יום [אחד לעומר]". ידוע שהרבי עשה לוח "היום יום", וההצמדה הזו היא רק היום (אחר כך "היום שני ימים לעומר" וכו'). כתוב בחסידות ש"היום" ב-ה הידיעה היינו עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום ו"יום" הוא כבר המשכת הקו בדרך של דילוג. פסח הוא לשון דילוג, כמו שנסביר. כשמדלגים מ"היום" ל"יום" זה סוד הצמצום – גם צמצום של סילוק אור הסובב, וגם צמצום לשון רכוז, לרכז את האור ששייך לעולמות בקו אחד דק שממנו נתהוו כל העולמות. זה "היום יום" והכל אחד – "היום יום אחד לעומר"[4].

6.               השם הקדוש א-לי

"יום אחד לעומר" ר"ת אלי – שם קדוש. אסתר המלכה, לפני שנכנסה לאחשורוש, אחר שלא נקראה חדש ימים ו"אחת דתו" של מי שנכנס שלא ברשות, היא מתפללת את התפלה של אילת השחר (כך גאולתן של ישראל כו') שמתחילה "אלי אלי למה עזבתני". לעניננו, השם "אלי" הוא שם מיוחד בכתבי האריז"ל – לא רק הטיה של שם "אל", אלא שם בפני עצמו, וכנ"ל "אלי" – הוא ר"ת "יום אחד לעמר". מכח השם הזה היא נכנסה ונעשה נס גדול. היא אמרה זאת בערב פסח, אבל סיום הנס הוא היום – יום המשתה השני ותלית המן על עץ גבוה חמשים אמה. כמו שאמרנו קודם, יש ענין ומצוה לזכור זאת היום. קשור מאד לפסח, ובפרט קשור למצות ספירת העמר, המצוה של היום, "יום אחד לעמר" ר"ת אלי.

7.              ב. "אלהי מסכה לא תעשה לך"

8.               הקשר בין פסח וזהירות מעבודה זרה

נפתח בגימטריא יפה על הפסוק "אלי אלי למה עזבתני" – שוה בדיוק פסח במספר קדמי (צורת חשבון שמביא רבינו הרמ"ק, שכל אות היא סכום כל האותיות מ-א עד אותה אות: א...פ = 405, א...ס = 255, א...ח = 36). יש משהו בפסח שמעצים את תפלת אסתר, שמכחה באה הגאולה לאילת השחר. מה עוד יש במספר הזה, פסח במספר קדמי? "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הדבור השני של עשרת הדברות. מה הקשר בין פסח לדבור השני של עשרת הדברות? זה פסוק מפורש ודרוש מפורש בחסידות[5]. הפסוק אומר "אלהי מסכה לא תעשה לך" וסמוך לו כתוב "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות"[6]. הזהר הקדוש שואל מה הקשר בין חג המצות, חג הפסח, ל"אלהי מסכה לא תעשה לך". כתוב בזהר שמי שלא שומר על החוקה של חג הפסח נחשב לו כאילו הוא עובד אלהים אחרים, "אלהי מסכה" ר"ל. קשור גם למה שאמרנו קודם לגבי מרדכי היהודי שלא יכרע ולא ישתחוה – יש לו מסירות נפש, הוא כופר בעבודה זרה, לא משתחוה להמן הרשע ששם על עצמו ע"ז. ממילא הוא מקיים את "אלהי מסכה לא תעשה לך", וזה קשור ל"את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות". מה השרש של מסכה? בעשרת הדברות כתוב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וכאן מודגש "אלהי מסכה" – מה הווארט? מסכה היא לשון התכה, להתיך פסל. כתוב בתנ"ך "הפסל נסך חרש" ו"ופסל נסך לבלתי הועיל".

החשמל נפל וניגנו "ימין הוי'".

9.               [השלמה:] עוד רמזי פסח במספר קדמי – גילוי האמונה והחסד של אברהם

פסח במספר קדמי שוה גם שמשון (שנקרא על שם קונו), עתיק יומין (י"פ חן ועוד ב"פ חן), "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – שייך לאברהם אבינו. פתחנו ב"היום יום אחד לעמר" – "אחד" רומז לאברהם, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו", רומז ל"חסד לאברהם" (עבודת הצדקה). כל השבוע – עד אחרון של פסח בחו"ל – הוא השבוע של חסד, שייך לאברהם אבינו. "הכל הולך אחר הפתיחה". שואלים בחסידות על "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – למה נאמר "כימי" לשון רבים (הרי כתוב "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[7])? בחסידות בדרך כלל כתוב שכולל גם את שביעי של פסח, אבל יש לומר שגם כל הימים שבאמצע נכללים ב"כימי צאתך מארץ מצרים" – עד קרי"ס היציאה ממצרים לא היתה שלמה, הרי מצרים רודף אחרינו. בכל השבוע הראשון, של החסד דווקא, יוצאים ממצרים. אמנם כל הספירה היא כנגד מב המסעות וכו', אבל עיקר יציאת מצרים היא בכל ימי הפסח, ימי החסד. הכל מתחיל מאמונה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – "אחד היה אברהם", שהוא "ראש כל המאמינים", אמונה-חסד נוטריקון אחד, ונמשך כל השבוע.

על פי מה שהסברנו, הנפלאות של הגאולה העתידה הם "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – הכל מכח החסד (כח ההתפשטות בנפש). בחסד שבחסד תולים את המן על העץ, ונמשכת יציאת מצרים (סוד הכוס החמישי, המשיחי, "והבאתי", ששייך ל"מחרת השבת" דווקא, הכוס ששותים היום – "היום יום אחד לעמר") עד להתפשטות ארץ ישראל בכל הארצות. יש לומר שכל זמן שיש פנה נדחת בעולם שהיא לא ארץ ישראל – שאין שם שליח של הרבי – זו עוד לא יציאת מצרים בשלמות, כי יש עדיין ניצוצות שלא עלו, שלא יצאו מהגלות. אחד הפירושים בקבלה ל"מוציא אסירים בכושרות" (פסוק שיתבאר לקמן) הוא להוציא ניצוצות קדושים שיש בכל מקום – הכל נקרא יציאת מצרים. אמונה חסד = 174, הערך הממוצע של כל מילה ב"אלי אלי למה עזבתני". רק פסח, לא במספר קדמי, עולה ד"פ 37. בן הזוג של 37 הוא 137 – כמו הגילאים של אברהם ויצחק בעקידה. הפלא כאן – ולשמו כל הגימטריא הזו – שחלק הקדמי של פסח הוא ד"פ 137. 37 ועוד 137 הוא 174. [עד כאן השלמה]

10.         ארבע כוסות הסדר וארבע כוסות סעודת משיח כנגד שמונה נסיכי אדם

שאלנו (לפני שנפל החשמל) מה פירוש "אלהי מסכה" – "אלהי מסכה לא תעשה לך. את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות". השרש של מסכה הוא נסך – "ופסל נסך חרש". יש גם מצות נסוך המים בחג ונסוך היין בכל ימות השנה. יש שמונה נסיכים, שביניהם אליהו הנביא ומלך המשיח. כיון שפסח הוא חג הגאולה, צריך לומר שהוא תיקון של נסיכים. בליל הסדר שותים ארבע כוסות של יין (נסוך היין), אבל לפי המנהג מהבעל שם טוב והרבי הרש"ב גם באחרון של פסח עושים סעודת משיח ושותים עוד ארבע כוסות יין. סה"כ שותים שמונה כוסות, וצריך לכוון שהן כנגד שמונה נסיכי אדם[8]. הסיום של שמונת נסיכי אדם הוא אליהו הנביא ומלך המשיח (יש שתי דעות מי בא קודם, כידוע), שניהם נסיכים דווקא. משה רבינו הוא משבעה רועים אבל משיח הוא כבר נסיך. הנסיכים עיקרם אור מקיף והרועים עיקרם אור פנימי. הנוסחא של משיח היא "אורות דתהו בכלים דתיקון" – להתחיל מאור מקיף, נסיך, ולהמשיך בפנימיות, רועה, רעיא מהימנא.

11.         "גער חית קנה" – להפוך את ה-ק וה-ח ל-ה

אמרנו שיש "חקת הפסח" – יש כמה חוקות בתורה, כמו "חקת התורה" של פרה אדומה (באמת צריך להטהר בעיקר כדי להקריב קרבן פסח, שעל כן קוראים פרשת פרה לפני פסח) ויש עוד כמה "חקת" בתורה. יש סוד מיוחד במלה "חקת", שגם מהאות ח וגם מאות ק צריך לעשות את האות ה. כך הזהר הקדוש אומר על פסוק בתהלים סח – "גער חית קנה". יש שתי אותיות – "חית" ו-ק (של "קנה", לאות ק עצמה יש "קנה" שיורד מטה מטה) – שצריך לגעור בהן, תיכף נסביר מה הבעיה שלהן. פסח הוא חג של חסד, והיום "חסד שבחסד", אבל כתוב שמצה של פסח היא גם לשון מצה ומריבה, וכתוב שהמריבה הזו היא גם ענין הגערה של "גער חית קנה".

12.         הפיכת ה-ח ל-ה – מחמץ למצה

כאשר גוערים ב-ח של חמץ, עושים עמו מצה ומריבה, פותחים לו פתח נוסף ב-ח, חוץ מהפתח שיורד מטה. פותחים לו פתח בצד, שלפי חז"ל הוא פתח של בעלי תשובה – בעלי תשובה של ניסן. לא רק בתשרי עושים תשובה אלא גם בניסן – תשובה מיוחדת של ניסן, תשובה של התחדשות ("החדש הזה לכם ראש חדשים"). כתוב בחסידות שהפתח הזה ב-ה הוא כדי שאנחנו נוכל לעשות תשובה, וגם שהקב"ה כביכול יוכל לעשות תשובה. התשובה שלו היא לגלות את אלוקותו יתברך למטה, במציאות היש של עולמנו – דרך הפתח של ה-ה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. כתוב שזה עיקר הסוד של ה-ה.

13.         הפיכת ה-ק ל-ה – מקנה להנה

צריך לגעור גם ב-ק. ה-ק היא האות היחידה שהרגל שלה יורדת מתחת לשורה. מה זה אומר? כתוב בחסידות שזה אומר שיש גילוי, מה שהרגל יורדת, אבל הגילוי נבלע בתוך הרגשת היש של אותו אחד שמקבל את הגילוי. כלומר, יש אחד שמקבל גילוי אלקות, חווה איזו השגחה פרטית, איזה נס, או שעל פי התבוננות באלקות חווה איזו חויה של אהבת ה' או יראת ה', אבל בתוך החויה של אהבת ה' הוא מרגיש יש, יש לו חזק "יש מי שאוהב". יש לו גילוי, אבל הגילוי נבלע בתוך הרגשת היש של עצמו. זה הסוד של הרגל הארוכה של ה-ק, וצריך לגעור בו – להפוך את ה"קנה" ל"הנה", "הנה אלהינו זה קוינו לו", "הנה מלכך יבוא לך[9] צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור", ה"הנה" של מלך המשיח. "ראשון לציון הנה הנם" – "ראשון לציון" הוא מלך המשיח – "ולירושלים מבשר אתן". הכל על ידי שחותכים את הרגל של ה-ק. מה כתוב? "גער חית קנה" – גם ב-ח וגם ב-ק צריך לגעור. מתי יש כח לגעור? דווקא בפסח, החג של "היום אתם יוצאים בחדש האביב", "מוציא אסירים בכושרות", חדש כשר לצאת בו להולכי דרכים, "לא חמה ולא צנה". דווקא בחדש הזה, שהטבע פורח וצומח, יהודי מקבל כח של מצה ומריבה לגעור ב-ח של חמץ וב-ק של קנה, להפוך את החמץ למצה ואת הקנה להנה, גילוי של משיח, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ("קול דודי" הוא קול של משיח).

14.         הבטול והגערה שבמצה

מה עוד שוה מצה? "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי". "דן אנכי" הוא מצה לשון מצה ומריבה, וכתוב שהוא הענין של "גער חית קנה" (ושבזכות עבודה זו בפסח, עבודת "דן אנכי", זוכים בשבועות, זמן מתן תורתנו, תכלית כוונת יציאת מצרים, לגילוי של "אנכי[10] הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"). כתוב שיש שני דברים הפוכים וסותרים במצה: יש מצה מלשון "עורות מצה דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ", היינו ללא שום עיבוד כלל, ללא שום התפשטות היש, בטול עצמי. ויש מצה מלשון מצה ומריבה כנ"ל, שלכאורה יש בזה הרבה ישות (הישות והעזות הנצרכת כדי לגעור בחית קנה כנ"ל).

נפל החשמל וניגנו "על אחת כמה וכמה", "ממצרים גאלתנו".

15.         "חקה"

[נראה כמה זמן החשמל יחזיק...]. הנה תבת "חקה" כתובה רק בפסח ובנסכים – שתי מצוות שכתוב בהן "חקה אחת [לכם ולגר]". המלה חקה אומרת שהופכים את ה-ח וה-ק ל-ה – "גער חית קנה". שוב, כתוב רק בפסח ובנסכים. קודם, בפרשת קדש (סוף פרשת בא), כתוב "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" – ה בהתחלה ו-ה בסוף (ה-ח הופכת ל-ה שלפניה וה-ק הופכת ל-ה שאחריה, שהרי ח"ק הן פרצוף הנצח של אלב"ם, פנים ואחור, וד"ל). אז בעצם יש ג"פ בתורה – החקה, חקה, חקה[11]. הכל קשור לפסח. "ושמרת את החקה" כתוב אחרי פסח ("ועבדת את העבדה הזאת" פירש"י דקאי על הפסח) ומצות – "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך". אחר כך נאמר מצות ההגדה של פסח – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה הוי' לי בצאתי ממרים". אחר כך נאמר "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו'" – הולך על תפלין. יש מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי האם מה שכתוב אחרי פסוק התפלין אבל בהמשך למצות הפסח, "ושמרת את החקה הזאת", הולך על חג המצות, כדעת רבי עקיבא (וכפי שכותב רש"י), או שהולך על תפלין, כדעת ר"י הגלילי. אומר שיש קשר הדוק בין חג פסח, המצות ומצות ההגדה, לבין "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". זה עוד נושא גדול בפני עצמו, אך אמרנו רק כדי לומר ש"חקה" היא מלה נדירה, שעיקר שמושה לגבי פסח. ההופעה שלה לגבי נסכים היא כבר רמז לקשר בין "אלהי מסכה לא תעשה לך" ל"את חג המצות תשמר וגו'". מסכה היא לשון נסך – יין נסך, שהוא ההיפוך הגמור מנסוך היין במצות נסכים, ארבע כוסות של ליל הסדר וארבע כוסות של סעודת משיח.

16.         "אלהי מסכה" – מחשבת האדם שהמשכת האלקות תלויה בכלים שהוא עושה

מה עיקר הווארט? שאם האדם מדמה בנפשו שעל ידי הכלים שהוא עושה לגילוי אלקות נמשכת אלקות, ורק בכלים שלו – שאם אני לא אעשה כלים של תורה ומצוות לא יהיה חלילה גילוי אלקות – המחשבה הזו היא "אלהי מסכה לא תעשה לך". כך מוסבר בחסידות, משהו מאד יסודי בעבודת ה'. חג הפסח הוא הפשיטות, היפך ההתפשטות, תכונת המצה (מלשון עורות מצה כנ"ל, לא מעובד, ללא שום עבודה), הוא בטול לה' וממילא נכונות לקבל גילוי אלקות מתוך עצם השפלות (וכמו שהוסבר שמצה היא שפלות). עצם השפלות של האדם הוא שאדם מסתכל בעצמו, בפחיתות שלו, ו"ידע איניש בנפשיה" את מהות עצמו. מתוך עצם השפלות שלו הוא בצורה טבעית – במודעות טבעית – בבטול עצום לה', וה' מתגלה אליו. זה קורה בפסח. שלא יחשוב שרק כאשר אני עושה כלים ה' יכול להתגלות בהם. אף על פי שיש כלל גדול בחסידות שה' ברא את העולם לכתחילה באתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא, אבל מעתה, אחרי בריאת העולם, אחרי "היום יום", שיש אור אין סוף והמשכת הקו, הכלל הוא שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. אז יש באמת מקום למחשבה שבלי כלים ה' לא יכול להתגלות, ומי עושה כלים? אני, אז יש בכך ישות. אבל חג הפסח אומר שזה לא נכון, כל כך לא נכון שמי שחושב כך עושה אלהי מסכה – "ופסל נסך חרש", מנסך-ממשיך פסל, עושה מעצמו פסל. כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שכל הרגשת היש בעבודת ה' היא פולחן עצמי. כולל ההרגשה שאני עושה לה' כלים, גם במסירות הנפש שלי. אם חושבים שאני עולה יום-יום לחומש במסירות נפש – אם מישהו נותן לעצמו טפיחה על הכתף, עשיתי מסירות נפש, עשיתי לה' כלי בחומש, על כך נאמר "אלהי מסכה לא תעשה לך".

17.         חג הפסח – חזרה למציאת החן בעיני ה'

יש משהו בחג המצות שבעצם חוזר לפעם הראשונה שה' ברא את העולם, בלי שום אתערותא דלתתא. אבל מה יש היום? מציאת חן. מציאת חן היא לא כלי, אלא "אשת חן תתמך כבוד", "שפל רוח יתמך כבוד". גם קשור לחג הפסח, חג של "חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" "מצא חן במדבר". החן שאנחנו מוצאים הוא שאנחנו מאוהבים בחתן – זה מספיק אתערותא דלתתא – אבל אין לנו כלים, זה רק הוא. כמו שאנחנו מאוהבים בו, לכן קוראים שיר השירים בחג הפסח, הוא גם מאוהב בנו, וזהו. מתי הוא מאוהב בנו? כשאנו בשפלות. מצד אחד המסר של המצה הוא עצם השפלות, ללא שום התפשטות היש. מצד שני היא לשון מצה ומריבה. נשמע דבר והיפוכו. שוב, "גער חית קנה", "דן אנכי" (גם מלמעלה וגם מלמטה), זו גבורה, ובגבורה יש לכאורה ישות. מה ההסבר? שלא רק שלא דבר והפוכו, אלא הא בהא תליא ממש. יש לכל אחד נטיה בנפש לחשוב שאני עושה לה' כלי. גם בקדושה – "עבודה צורך גבוה", "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים". כמו שפסח הוא לשון דלוג, שהקב"ה מדלג על ההרים מלמעלה למטה – מאוא"ס שלפני הצמצום דרך הצמצום ועד למטה מטה – כך אנחנו צריכים לדלג מלמטה למעלה, מהמוגבלות שלנו, לבלי גבול שלפני הצמצום. צריך להיות דלוג בשני הכוונים.

18.         דלוג בכח הגערה

היינו באמצע ענין: אם מצה היא עצם השפלות, בטול בלי שום התפשטות היש, יש דלוג לעצמות בלי שום הו"א ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", הצליח לגלות אלקות מתוך האני. אני צריך לדלג מלמטה למעלה, ואיך מדלגים מלמטה למעלה עד לעצמות? עם צעקה, עם גערה. כתוב שצריך בנפש גערה, לגעור באותו שרש כל השרשים של יצר הרע, ש"כחי ועצם ידי" יש כאן בהכנת כלים לה', להביא משיח. אני צריך לגעור, יש כח של גערה שבה אני בעצם מדלג מהגבול שלי ושל כל העולמות אל הבלי-גבול האמתי. מה שאני מדלג גם הקב"ה מדלג. יש פעמיים דלוג, שעולה יחד אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה" (בסוף הולך על מצרים, על מי שאינו בר הוראה, יש כמה פירושים בחז"ל, כדלקמן).

19.       ג. "מוציא אסירים בכושרות"

20.         יציאת מצרים "בכושרות"

יש פסוק שהסברנו קודם, וכעת נסביר יותר לעומק: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה". באותו פרק של "גער חית קנה", פרק ס"ח בתהלים – פרק שבעיקרו מספר את הסיפור של מתן תורה, לכן קוראים אותו בתיקון ליל שבועות – קודם כתוב "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה", ובהמשך הפרק, קרוב לסוף, כתוב "גער חית קנה". על "מוציא אסירים בכושרות" יש מאמר חז"ל – שגם רש"י מביא בפירושו על תהלים – הוא מוציא אותנו במצרים בחדש הכי כשר להולכי דרכים, שהוא "לא חמה ולא צנה". מה לגבי התחלת הפסוק, "אלהים מושיב יחידים ביתה"? באותו רוח, שקשור ליציאת מצרים, רש"י כותב שביום יציאת מצרים (אתמול) ה' כנס את כולנו למקום אחד, רעמסס, ומשם יצאנו. קודם ה' כנס את כולם למקום אחד. אבל חז"ל מפרשים זאת אחרת, מפרשים על זווג. הקב"ה מזווג זווגים, כמו שאותה מטרוניתא שאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה ה' עושה אחרי שגמר לברוא את העולם – הוא מזווג זווגים. אחד מפירושי חז"ל ל"אלהים מושיב יחידים ביתה" הוא שה' זווג את עמרם ויוכבד כדי שמהזווג שלהם יוולד משה רבינו, הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, והוא יקיים את ה"מוציא אסירים בכושרות".

21.         בכי ושירות

העיקר עכשיו (ננסה בכל אופן לקצר[12]), יש הרבה דרושים של חז"ל על הפסוק, ואחד מהם הוא ש"בכושרות" הוא "בכי ושירות". יש משהו בפסח, כמה שהכל טוב, הכל חסד, של "בכי ושירות". היום עדיין "חסד שבחסד" – כמה זה שוה בגימטריא? מרור[13]. מתי בוכים בליל הסדר? כתוב שה' מוציא אותנו "בכושרות", בכי ושירות. מתי בוכים? כשאוכלים את המרור. מי שלא מוריד כמה דמעות כשהוא אוכל את המרור, קצת שאלה אם הוא יצא ידי חובה. צריך כמה דמעות כדי לקיים את הפסוק "מוציא אסירים בכושרות".

22.         "פסח כשר ושמח" בזכות הנשים הכשרות

אחד מפירושי חז"ל הוא ש"בכושרות" היינו נשים צדקניות – "בכשרות". למה אומרים "חג כשר ושמח"? ה"כשר" הולך על האשה. בפרק החדש של הרבי יש פסוק "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד". אחד מפירושי החסידות הכללית הוא ש"בביתו" היינו אשתו, ובזכותה יש את ה"הון ועושר", הכל תלוי באשה. "וצדקתו" – הצדקת שלו – "עומדת לעד". זה הפרק החדש של הרבי. בכל אופן, חז"ל דורשים עוד על "בכושרות" – חוץ מ"בכי ושירות" – על נשים צדקניות, "גן נעול אחתי כלה, גל נעול מעין חתום". באותו מדרש כתוב ש"גן נעול" אלה הבתולות, "גל נעול" הנשואות ו"מעין חתום" הפנויות. יש בתולות, נשואות ופנויות. מה הן פנויות? אם יש אשה חלילה שהיתה נשואה אבל כעת היא גרושה או אלמנה, היא כעת פנויה ששומרת על עצמה בתכלית, "מעין חתום". בזכות הנשים הצדקניות נגאלו אבותינו.

23.         מעלת הבכי

רצינו לעשות פרצוף מכל פירושו ה"בכושרות". בכל אופן, יש עוד פעם שאומרים על מישהי שצריכה לבכות – מנהג ירושלים ועוד מקומות אצל חסידים – כלה לפני החופה, היא צריכה לבכות. עושים כל מיני טצדקי שהכלה תבכה, כדי שהיא תקיים "בכושרות", "בכי ושירות". אחרי שקצת בוכים עם המרור, כעת "חסד שבחסד", גומרים את ההלל. הלילה היחיד שגומרים בו את ההלל – פעמיים, פעם אחת בבית כנסת ופעם אחת בסדר – הוא רק הלילה הזה, "לילה כיום יאיר", "ליל שמרים", ליל הסדר. בתוך בכי ושירות יש כמה פירושים בחז"ל – יש פירוש שמצרים בוכים וישראל שרים. יש גם פירוש שישראל בוכים. גם לעתיד לבוא, אחרי הפסוק (שהזכרנו קודם, והרבי היה מוסיף להקפות) – "בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו הנה" – כתוב "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". כאן בחומש ובכל ארץ ישראל.

24.         "אחד" – התפשטות גבולות הארץ

כתוב שב"אחד" ה-ד היא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", ה-א היא גבולות התורה, בהם יש שלמות גילוי הקב"ה בארץ הקדש. אברהם רוצה לפרסם את האלקות בכל העולם כולו, "את הנפש אשר עשו בחרן" – הוא עושה נפשות, רוצה לפרסם אל אחד בחרן, במקום של חרון אף של מקום בעולם, בכל מקום. אבל ה' אומר לו שהוא צריך להגיע לארץ, לעצם, למקום בו יש גילוי העצם – "לך לך... אל הארץ אשר אראך", אתה מתגלה שם ואני מתגלה שם. אבל אחר כך יש את ה-ח – כנראה שזו הארץ המובטחת, עשרה עממים (ז עממים מרוכזים בעיקר בארץ ו-ח היינו ז ועוד א – בהיכלות השלשה העליונים מרוכזים בהיכל השמיני). אחר כך ה-ד היא עיקר התכלית, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". זו הכוונה של היום, "היום יום אחד לעומר", התפשטות בכל העולם.

25.         בכי ושירות בגלות וגאולת מצרים ובסוד הזווגים

בכל אופן, יש מה שישראל היו בוכים ואחר כך שרו. חז"ל אומרים שמשה רבינו בכה בתיבה – הבכי של עם ישראל מתחיל מהבכי של משה רבינו, הגואל, שבוכה בתוך התבה. "ותרא אתו כי טוב הוא", הוא תינוק, בוכה בתבה. אחר כך כתוב "ויאנחו" על כל ישראל. בסוף הבכי הופך להיות שירות. הבכי במרור הופך להיות שירות בהלל. אבל יש פירוש שחוזר לסיפור של המטרוניתא ורבי יוסי בר חלפתא, מה שהקב"ה מזווג זווגים וקשה לו לזווג כקריעת ים סוף. למה קשה? הקב"ה יודע את התיקונים, את הגלגולים. לפעמים לא כל הזווגים שהקב"ה מזווג הם לכתחילה אריבער בטוב הנראה והנגלה. לכן המדרש אומר שיש זווג שכולם שמחים, החתן והכלה שמחים – זה שירה, ברוב שירה וזמרה. ויש זיווג שבוכים. כנראה שכל אשה, במיוחד אשה כשרה, כדאי שהיא תבכה קצת תחת החופה – שיחסוך ממנה את כל הבכי והסבל מבעלה לע"ל... בכל אופן, יש זווג של בכי ויש זווג של שירות, כך חז"ל אומרים. מה זה "מוציא אסירים בכושרות"? שייך לבחורי ישיבות. אם הזווג עולה יפה נולד ממנו תלמיד חכם – כנראה בא ללמוד כאן בחומש. אותו תלמיד חכם הוא "מוציא אסירים בכושרות" – הוא יודע לאסור את האסור ולהכשיר את הכשר (עוד פירוש של חז"ל). הזווג מוליד כזה ת"ח גדול בתורה שאוסר את האסור ומכשיר את הכשר. הכל קשור לזווג של חג הפסח, של שיר השירים (שהוא קדש קדשים).

שוב, יש פרצוף שלם של פירושים – נשאיר אותו (כנראה לסעודת משיח).

26.       ד. ניגון "אתה תקום תרחם ציון" והקשר לזמן ולמקום

27.         יחסי דוד-רעיה ואב-בן בחג הפסח

נסיים בניגון של "אתה תקום תרחם ציון". לפני שנשיר, לסיום, הפשט מאד מתאים כמובן לאירוע היום – "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". לעניננו, "אבניה" היינו אב ובנים (כפירוש חז"ל ל"משם רעה אבן ישראל"), שייך לליל הסדר שיש בו אבא וארבעה בנים. "ואת עפרה" – כתוב שהוא גם לשון "עפר האילים", שייך לשיר השירים – "יחננו" (לשון "אשת חן" וכמו שנאמר כאן בפסוק הראשון "כי עת לחננה כי בא מועד", הכלה הגיעה לפרקה, שמכאן מקור הביטוי "כלה-מועד"). כלומר, יש בפסח יחס של אב ובן ויחס של חתן וכלה – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך". עיקר היחס של אדון ועבד – יש שלשה יחסים כידוע, אדון-עבד, אב-בן, חתן-כלה – הוא במתן תורה[14]. שני היחסים היותר לבביים, אב ובן ("והגדת לבנך") וחתן וכלה (שיר השירים, כידוע שיש נוהגים לומר אותו שלש פעמים בפסח: בסוף הסדר, בשבת חוה"מ ובתיקון ליל שביעי של פסח, "בתלת זימני הוי חזקה").

28.         "רצו" בסימני הסדר

נחזור ל"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" – היה כאן בחומש ישוב פורח, ונשארו אבנים ועפר. אין פסוק יותר מתאים מהפסוק הזה כאן. אם באמת אוהבים את האבנים והעפר, אם יש את היחס של האב והבנים ואת היחס של החתן והכלה (עפר האילים, "מי מנה עפר יעקב", "דעדקיא דבית יעקב") הכל חוזר, "אתה תקום תרחם ציון וגו'". לפני כמה זמן היה לנו שיעור ש"רצו" – לשון רצון (אך גם רומז לריצה, אמנם כאשר מגיעים לרצון העליון ממש, דרגת הרצון המוחלט של ה' כביכול, שעל זה נאמר "כי רצו עבדיך את אבניה", אזי הוא למעלה גם מריצה, ובסוד הדלוג וכו') – מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. נאמר רמז: בסימן הסדר, "קדש ורחץ וכו'", יש חמשה עשר סימנים. דרך אגב, רצינו לקשר את דברינו גם לסיום מסכת יבמות שמתחילה "חמש עשרה" – יה, "זכו שכינה ביניהם". מה המצוה העיקרית במסכת? יש בה הרבה דברים, והדבר העיקרי – היא תחלת סדר נשים, עליו כתוב "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" – הוא מצות "פרו ורבו". דווקא במסכת יבמות יש את כל המחלוקות והענינים של מצות פרו ורבו, המצוה הראשונה, יסוד כל התורה כולה. אדמו"ר הזקן פרש "פרו ורבו" – "יהודי צריך לעשות עוד יהודי". כאן מהתלמידים – ח תלמידים לעת עתה, "גער חית קנה", צריך לקנות את החכמה, קנין תורה – צריכים לקנות הרבה-הרבה תלמידים נוספים, עם הקנה של הרובה, עם הגערה של המצה, בדילוג עד אין סוף. שוב, יש 15 סימנים בליל הסדר ו-60 אותיות – בדיוק כמו ברכת כהנים, 15 מילים ו-60 אותיות. אם סופרים מה האותיות שחוזרות הכי הרבה פעמים – הכי הרבה חוזרת ר (9 פעמים), אחריה צ (לגמרי משהו נדיר, יש 7 פעמים צ) והאות השלישית היא ו (6 ווין). כלומר, שלש האותיות – לפי סדר השכיחות שלהן – הן רצו, המלה "כי רצו עבדיך". סה"כ, מתוך 60 האותיות רצו הן 22, בדיוק כמו הסוד של ברכת כהנים, ש-60 אותיותיה מתחלקות ל-22 ו-38, למי שמכיר את הסוד. נמצא שבסימן הסדר של פסח מודגשות אותיות "רצו", ובכך רומז ל"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". רמז נאה (המתקשר למה שראינו לעיל בסוד זוג המספרים 37 ו-137, בסוד פסח וחלק הקדמי שלו): רק תבת "רצו" היא כפולה של 37 – ח"פ 37, ב"פ פסח. אבל יש כאן בסימן סדר של פסח – 9 פעמים ר, 7 פעמים צ ו-6 פעמים ו – סה"כ 2466, חי פעמים 137! הכופלים – ח ועוד חי – עולים יחד שם הוי' ב"ה.

כעת נסיים עם השיר "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו".

29.       ה. ד"ה "ויהי הענן והחשך" העת"ר (השלמה)

30.         עומד-הולך-מדלג-רץ

בסוף המאמר של ע"ב של היום – לפי קצב הלימוד החדש שלנו – מוסבר הענין של עומד-הולך-רץ-מדלג (אפשר לצרף למאמר "הדילוג לגאולה"). אנחנו נסביר שעומד זה מלכות, עומד על הארץ, כנגד ה תתאה של שם ה'; הולך זה ו; רץ ה עילאה ומדלג י. צריך להסביר איך מתיישב עם המאמר. עומד-הולך-רץ-מדלג עולה חלק הקדמי של פסח הנ"ל (ד"פ קבלה, הערך הממוצע של כל אחד מארבעת המצבים). אם כן, פסח הוא דלוג, וכל ארבע המלים האלה נכללות בו, כי "הוי' בחכמה" – בתוך החכמה-הדלוג נמצאים כל ארבעת המצבים. עומד-הולך-רץ-מדלג ר"ת העמר, בצירוף והיה – הצירוף השביעי, של חדש תשרי. יש כאן חבור בין ניסן לתשרי. החבור הוא שמחה – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", והצירוף של ניסן הוא גם שמחה, "ישמחו השמים ותגל הארץ". כאן יש את שמחת כל התנועות שנכללות בדילוג[15].

31.         ביאור ארבע המדרגות

הרבי הרש"ב מסביר שרק במצב של עמידה שתי הרגלים הן על הארץ בבת אחת. בהליכה וריצה יש רגל אחת על הארץ ורגל אחת באויר. בדילוג יש שתי רגלים באויר, עד שנוחתים. הכלל הוא שרגל על הארץ היא חבור למציאות והתלבשות בתוך המציאות. לעומת זאת, רגל באויר היא נתוק מהמציאות – סוד הצמצום, שאור אין סוף עוזב את המציאות ומסתלק ממנה. הליכה וריצה הן רגל באויר ורגל בארץ – כל פעם יש צמצום של פנימיות המדרגה העליונה כדי שהחיצוניות שלה תתלבש במציאות. הוא כותב בפירוש שעמידת שתי רגלים על הארץ היא "והארץ הדום רגליו" – שהמדרגה הנמוכה של האלקות מתלבשת במציאות. הוא אומר שזה קורה על ידי קבלת עול מלכות שמים מתוך שפלות. אז, כמו שהאדם משפיל את עצמו לקבל עול מלכות שמים, גם ה' כביכול משפיל את עצמו לעמוד על הקרקע – להלביש את המדרגות הנמוכות שלו, הרגלים, במציאות האדם והעולם בכלל.

הליכה היא בעיקר השתלשלות מדות ממוחין, לכן זה כנגד ה-ו שבשם. אלו המדות, הדחילו ורחימו. הוא לא מביא את הפסוק, אבל זה קשור למה שהסברנו על "דור הולך ודור בא" – הליכה. נחבר את שני הפירושים, ש"דור הולך" היינו הסתלקות פנימיות ההשגה, אבל "דור בא" מחיצוניות ההשגה כדי להתלבש במדות, "והארץ לעולם עומדת" חוזר למדרגה הראשונה. שוב, הרגל באויר היא תמיד הסילוק והרגל על הארץ ההתלבשות.

ריצה היא כבר רעותא דלבא – המשכה מהכתר בעיקר לתוך הבינה, אהבה רבה. שוב, הרגל למעלה היא צמצום הכתר והרגל למטה היא נסים גלויים. הוא מביא מהמהר"ל שגם בנסים גלויים יש סדר – סדר שלמעלה מסדר והדרגה רגילים. בהמשכה מהכתר, ריצה, אין סדר במובן הרגיל, אבל ממבט יותר גבוה יש עדיין סדר של רגל למעלה ורגל למטה – הכל עדיין לאחר הצמצום.

בדלוג יש שתי רגלים למעלה – לפני הצמצום – סלוק הכל מהמציאות (הצמצום הראשון דווקא, בין אוא"ס הבלי גבול לגבול, הוא בבחינת סילוק לגמרי, כמבואר בדא"ח). הוא לא מביא, אבל משמע שבעבודת האדם היינו כמו הגערה שתיכף נבאר (המקור של זה מהמאמר בעבודת הלוי) – האדם צריך להתנתק מהמציאות, אחרת הוא לא יכול לדלג. מלמעלה למטה ה' מתנתק מהמציאות כדי שוב לשים את שתי הרגלים על הארץ. זו הכוונה של "היום יום" – המשכה מלפני הצמצום לאחר הצמצום. ה-י של שם הוי' נקראת צמצום.

את הגילוי שאחר הדילוג – שהרגלים שוב על הארץ – הוא מדמה להכאה של אור ישר ואור חוזר שהסביר במאמרים קודמים. לרב יש סברא, והתלמיד מקשה, ואז כדי לתרץ הוא צריך להמציא סברות יותר קטנות, והיינו התהוות הכלים מהכאת האורות. יוצא הסבר מאד יפה, מחודש, שהדילוג הוא שהקו מכה בצמצום, כי הקו צריך לעבור (כמו שהאריז"ל מסביר, שהקו לא נשאר, ואם הקו היה נשאר תוך כדי הצמצום לא היתה שום התחלקות בתוך המציאות, ורק מכיון שהוא מתצמצם וחוזר יש התחלקות). הצמצום (ונקודת הרשימו שנשאר) הוא גבורה, כמו אור חוזר, והמשכת הקו היא אור ישר וההכאה שלהם פועלת התחלקות במציאות. הוא כותב זאת בקיצור. איך שלא יהיה, הווארט הוא שראשית הגילוי, מה ששייך למציאות – סוד הצמצום עצמו – הוא כנגד ה-י של שם הוי' בהתבוננות שלנו כאן, הדילוג. סדר מאד יפה של הולך-עומד-רץ-מדלג, והיפי הוא הגימטריא שעולה ד"פ קבלה, והוא עצמו חלק הקדמי של פסח.