א׳ אייר ע"ג – טבריה

  הילולת רבי מנחם מענדל מויטבסק

ניגנו "לכתחילה אריבער".

2.               ניגון השתפכות הנפש

זה היה "לכתחילה אריבער" של הרבי המהר"ש, תפארת שבתפארת. היום, כמו שכתוב על המצבה, היה ב' דר"ח אייר, היארצייט, יום ההילולא רבא, של רבי מנחם מענדל ויטבסקער, רמ"מ מהאראדק. יש גם ניגון מקובל בחב"ד, ניגון של השתפכות הנפש עם מילים באידיש, שהוא כנראה מקור ההשראה של ניגון אדמו"ר הזקן "קול דודי". נשיר את "השתפכות הנפש" שלו. המילים באידיש של השתפכות הנפש הם "אם היו לי כנפים של זהב הייתי עף אליך ה', אם היו לי גלגלים של זהב הייתי נוסע אליך, אם היו לי סוס ואוכף הייתי רוכב אליך, אם היו לי דיו וקולמוס הייתי כותב לך, אם היתה לי טבעת של זהב הייתי נותן לך". לחיים לחיים.

אמרנו שכנראה מכאן ההשראה לניגון "קול דודי דופק" של אדמו"ר הזקן, רק שאצל ר' מענדלה הפזמון באמצע עולה ואצל אדמו"ר הזקן יורד. יש כאלה שמתבלבלים בזה, אבל ככה זה. נשיר גם את "קול דודי".

3.              א. משלמותא דכולא לשלש השלמויות – סדר הדורות הראשונים בחסידות

4.               הבעל שם טוב – שלמותא דכולא

הבעל שם טוב הוא בחינת "שלמותא דכולא" – שלמות הכל. כמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו נקרא בזהר הקדוש "שלמותא דכולא", אם כי שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, בכל אופן הוא כל יכול לברוא עולמות אין סוף, וכשם שיש לו כח הבלי גבול, כך מצד שהוא שלמות הכל יש לו גם כח הגבול, כמבואר בספר עבודת הקדש (מובא תמיד בדא"ח), כך הוא מורנו הבעל שם טוב, מי שהמשיח הבטיח לו ש"לכשיפוצו מעינותיך חוצה" אז "קאתי מר", דא מלכא משיחא, בחסד וברחמים, תיכף ומיד ממש כמו שהרבי מבטיח.

5.               שלש השלמויות הנמשכות מהבעל שם טוב

מהבעל שם טוב נמשכים הדורות הבאים. כל פעולה אמתית צריכה להיות פעולה נמשכת, ביטוי של הראגטשובר שהרבי מאד אוהב, והפעולה הנמשכת של הבעל שם טוב היא – הרב המגיד, ואחר כך רבי מענדלה ויטבסקר שההילולא שלו היום. כידוע, יש שיחה של הרבי למה לא מונים אותו בין רבותינו נשיאינו לפי הסדר, בין המגיד לאדמו"ר הזקן. והנה, האדמו"ר השלישי של חב"ד נקרא על שמו, ואדמו"ר הזקן עצמו נתן לו את השם על שם רבו (שהיה גם חבר שלו), ואחר כך הרבי נקרא על שמו. ידוע שהרבי מדבר על שלש שלמויות – שלמות התורה, שלמות העם, שלמות הארץ – עליהן צריך למסור את הנפש, כמו שנסביר בהמשך. מי זה חסיד? מי זה יהודי? זה הכופר בעבודה זרה. מי זה חסיד? מי שמוכן למסור את הנפש על שלמות התורה, העם והארץ. היות שהבעל שם טוב הוא שלמות הכל, הוא כולל את כל שלש השלמויות הללו. אחר כך זה מתפרט – וגם שם יש כמובן התכללות, שכל אחד כולל את כולם, אבל בכל אופן יש גם התפרטות.

6.               המגיד – שלמות העם

המגיד, ממנו נוסדו כל הממלכות של החסידות הכללית וגם חב"ד, בכל אירופה, כדי לרומם את העם, לקדש את העם, לגלות את השעשוע העצמי של הקב"ה בבנו – כך המגיד פותח את ספרו, "אור תורה", בכך שה' משתעשע בנשמות הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים" – הוא שלמות העם. ראשית דרכו של החסידות היא לרומם את קרן ישראל, דבר שבא מהבעל שם טוב, ומי שהגשים זאת בעיקר היה המגיד, עם כל תלמידיו בכל אתר ואתר.

7.               רמ"מ מויטבסק – שלמות הארץ

אחר כך, רבי מענדלה הגשים את החשק העצמי ביותר של הבעל שם טוב, להגיע לארץ ישראל, לייסד פה ישוב, לבוא עם "קהל גדול ישובו הנה", שבזה הוא יעורר מ"נ, מיין נוקבין מתתא לעילא להביא את הגאולה. ידוע שהרמב"ם כותב באגרת תימן שהמשיח יבוא דווקא מארץ ישראל. כלומר, בכללות הגאולה צריכה לצמוח מכאן, "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – כאן המקום של הצמח. לשם כך במסירות נפש הגשים רבי מענדלה את תשוקת מורנו הבעל שם טוב להגיע לארץ ובכך הוא מסמל את שלמות הארץ, מבין שלש השלמויות.

8.               אדמו"ר הזקן – שלמות התורה

אבל הבעל שם טוב גם גלה תורה חדשה, שלא היתה מעולם, ודווקא על התורה החדשה של הבעל שם טוב – כאשר הוא עלה להיכל מלך המשיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר" – אמר המשיח "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". הפצת מעינות ה"תורה חדשה מאתי תצא", תורת משיח שהתחילה להתגלות על ידי הבעל שם טוב, הוגשמה על ידי אדמו"ר הזקן – הוא שלמות התורה של הבעל שם טוב. ככה שלשת הצדיקים הגדולים שצומחים כולם מתוך ה"שלמותא דכולא" של הבעל שם טוב – לכל אחד יש את הכל, כמובן, אבל בכל אופן כל אחד מדגיש פן, כל אחד במסירות הנפש שלו מגשים ומקיים את אחת השלמויות. מענין הסדר – קודם שלמות העם, אחר כך, אפשר לומר הזרע הראשון של שלמות הארץ, העליה לארץ וההתישבות בה, ואחר כך שלמות התורה, תורת החסידות, שהיא תורת חב"ד ודרך חב"ד.

9.               סיפור לידת רמ"מ מויטבסק

נפתח בסיפור מאד יפה: פעם אחת הבעל שם טוב יצא אל החבריא קדישא, בשנים הראשונות להתגלות שלו, והיה מאד רציני. התפללו תפלת מנחה ובסוף התפלה פתאום הבעל שם טוב צוחק – מחייך חיוך רחב, גדול מאד – והתלמידים לא מבינים מה קורה כאן. לא היתה שום סבה גלויה לצחוק ולחיוך של מורנו הבעל שם טוב. שאלו אותו מה זה, ואז הוא ספר להם שבשמים נגזר שנשמה מאד-מאד גדולה, שלא היתה זה מאות בשנים בעולם, צריכה לרדת הלילה לעולם הזה. אבל היות שבכח הנשמה הזאת להחזיר המון יהודים בתשובה ולקרב את הגאולה היה קטרוג מאד גדול על ירידת הנשמה הזאת לגוף.

האמא, שבאותו לילה היה ליל הטבילה שלה, היתה חנוונית. לאבא קראו משה, ואת שם האם איני יודע (אומרים כאן שבספרים כתוב שקוראים לה אסתר). האמא מנהלת חנות, ומה עשה הבעל-דבר שקטרג על ירידת הנשמה הזאת לגוף? הם מתפרנסים בדוחק, כל פרוטה שמרויחים בחנות מאד חשובה להם, ופתאום עושה הבעל-דבר שהמון קונים נוהרים לתוך החנות ויש מכירות בלי סוף. כבר הלילה יורד, הגיע הזמן שצריך לסגור את החנות וללכת למקוה, אבל יש פה הרבה קונים – זו הפרנסה, החיים של הזוג הזה. היא נבוכה מאד, לא יודעת מה לעשות. בסוף, אחרי שכל הקונים האלה גמרו פחות או יותר נכנס כומר העירה, והוא פתאום רוצה לעשות איזו עסקה מאד גדולה, לקנות את כל הסחורה, משהו חלומי בשביל האשה הזו. רק מה, לסיים את העסקה לוקח זמן – צריך לעשות חשבון וכו'. פתאום היא תופסת עז, עם מסירות הנפש שלה, וגוערת בכומר ואומרת לו לצאת מכאן – אין לי זמן בשבילך עכשיו. פשוט מגרשת אותו מהחנות, נועלת אותה על מנעול ורצה מהר למקוה.

על כך התפללתי, מספר הבעל שם טוב לתלמידיו – התפללתי לה' שיתן לאשה הזו עז (בחינת "בכל מאדך" וכדרשת חז"ל) להתגבר ולעמוד בנסיון של הרווח הגדול ולרוץ למקוה. שוב, זו מן השמים כעת הזדמנות הפז בלשון הרבי, פעם במאות שנים שנשמה מסוימת, גדולה מאד, אמורה לרדת לעולם.

כעבור תשעה חדשים באיזו תפלת ערבית – התלמידים כמובן לא עושים את החשבון שעברו בדיוק תשעה חדשים מהמעשה הראשון – שוב הבעל שם טוב מאד רציני, ובסוף התפלה פתאום הוא מתחיל לצחוק צחוק אחד גדול, חיוך רחב. מה זה? הוא אומר לתלמידים – אתם לא זוכרים מה היה לפני תשעה חדשים, שגם חייכתי חיוך גדול. כעת הגיע הזמן לנשמה הגדולה הזו להוולד בעולם, ושוב הבעל-דבר בא לקטרג ועשה את האמא ואת הולד בסכנה – היא היתה מקשה לילד ושניהם היו בסכנת חיים. לכן התפללתי חזק מאד, התחננתי לרבונו של עולם, שהנשמה הזו תוכל להוולד בעולם. ב"ה ה' קבל את תפלתי, ובשעה טובה ומוצלחת, בסימן טוב ומזל טוב, נולדה הנשמה הזו ושלום לאם ולבנה. ומי הוא? רבי מנחם מענדל האראדאקער, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

10.         אייר – חדש של תשובה

כל החדש הזה הוא חדש של תשובה – "משכני אחריך נרוצה" לפני מתן תורה. מתן תורה הוא לצדיקים, אבל ההכנה למתן תורה – כל ספירת העומר – היא עבודה של תשובה. הצדיקים המיוחדים שקשורים לחדש הזה הם צדיקים שבכחם להחזיר את עם ישראל בתשובה. א' אייר הוא הילולת רבי מענדלה ויטבסקער, ב' אייר כבר יום הולדת של הרבי המהר"ש, "לכתחילה אריבער", גם ענין של תשובה (תשובה מאהבה ושמחה רבה). כל סיפור הלידה של רבי מענדלה ויטבסקער, המסירות נפש שהיתה לאמו, רומז למסירות נפש על שלמות הארץ (שיקוים במהרה "איש ואיש יולד בה") שהוא ענין התשובה (בהרבה פסוקים בתנ"ך שיבת ציון מכונה תשובה), הרי ר' מענדלה הוא בחינת שלמות הארץ של החסידות כנ"ל. כמה שכל אחת משלש השלמויות בפני עצמה חשובה, ואי אפשר לשקול אחת כנגד השניה, שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ, בכל אופן אנו יודעים שעיקר מסירות הנפש בדיבורים של הרבי בדור שלנו, הצעקות, הבכיות, העיקר היה בנוגע לשלמות הארץ. כמובן שהרבי תלה בשלמות הארץ גם שלמות העם וגם שלמות התורה, ה"תורה חדשה מאתי תצא". אם כן, היום הוא יום של שלמות הארץ, של רבי מענדלה ויטבעסקר.

11.         ניגון ויטבסק

יש ניגון בחב"ד שנקרא הניגון מויטבסק. שאלו קודם אם הוא שייך לרבי מענדלה, ואמרנו שהוא שייך דווקא לרבי המהר"ש – ניגון מהתקופה שלו, שהוא וחסידיו היו שרים. זה ניגון של חסידי ויטבסק, שהיתה מעוז של חסידות חב"ד במשך כל הדורות. היות שהם חברו ונגנו את הניגון הזה הוא נקרא על שמם. הוא גם מחבר ממש בין ויטבסק, רבי מענדלה, לרבי המהר"ש שזה ניגון מהדור שלו, מהחסידים שלו. נשיר אותו.

12.         חזרת אדמו"ר הזקן מהנסיעה לארץ ישראל

כשרבי מענדלה ויטבסקר עלה לארץ עם 300 משפחות, "קהל גדול", ודאי הכל היה בתכלית המסירות נפש, מעין שטות דקדושה, בימים ההם. אדמו"ר הזקן, שהיה הכי מקורב ומקושר לרבי מענדלה, גם רצה להצטרף לעליה לארץ. יש שתי גרסאות איך הוא נמנע בסוף מלבוא עם כולם לארץ הקדושה. או שרבי מענדל בעצמו שכנע אותו ופקד עליו שהוא חייב להשאר בבחו"ל כדי שהצאן לא יהיה כצאן אשר אין להם רועה, שרק הוא יכול להיות ה"רעיא מהימנא" של כל מדינת רייסין, כל רוסיה. יש עוד גרסא, שכאשר הגיעו לאיסטנבול – המקום שאליו הגיע הבעל שם טוב בנסיונו לעלות לארץ (הוא לא הצליח ורבי מענדלה הגשים זאת, כמו שאמרנו) – אדמו"ר הזקן חלם שם בלילה חלום, חזה חזיון בלילה, שאחד מהדורות הקודמים, גדולי ישראל קמאי שנמצא שם באיסטנבול בא אליו בחלום, ואמר לו שהוא והתורה שלו חייבים להשאר בחוץ לארץ, ברוסיה. אז הוא גם איים עליו, אמר שאם תציית למה שאני מצוה עליך, לא להמשיך בדרך אלא לחזור טוב, ואם לא אתה "עמי במחיצתי" מחר. אדמו"ר הזקן היה מספיק גדול כדי להבחין בין חלום אמתי ל"חלומות שוא ידברו" ו"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים" – הוא הבין שזה ממש צווי מן השמים. אז הוא נפרד בבכי רב מאד, כך כתוב, מרבו-חברו רבי מענדלה וחזר למוהילוב, העיר ממנה באו. לפי שתי הגרסאות, הצד השוה ביניהן הוא שעוד שנה וחצי הוא נשאר בודד, לפני שהוא חזר הביתה להנהיג את העדה, ובעמידה ובעיון הכי גדול עבר על כל הש"ס בפעם ה-16. רק לאחר מכן הוא חזר הביתה והתחיל להיות רועה נאמן.

13.         צמיחת התורה במקום של רוב בנין ורוב מנין עם ישראל

מה לומדים מכאן? מאד-מאד ברור שהוא נמנע מלעלות לארץ היה לכבוד התורה, לכבוד שלמות התורה. הגם ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל", לכאורה ה"תורה חדשה" גם צריכה לצמוח מכאן, בכל אופן התורה נמצאת איפה שרוב מנין ורוב בנין של עם ישראל נמצא. מתן תורה בכל דור ודור ובכל יום ויום – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כל יום יש מתן תורה – הוא לעם ישראל. לא במדבר שומם ללא נוכחות העם, גם לא במדבר של ארץ ישראל, כל עוד הארץ היא יחסית שממה כפי שהיה אז, שהיא תפרח "בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחולמים". ברגע שיש רוב מנין ורוב בנין של יהודים בארץ ישראל פשיטא ופשיטא שתורת ישראל תתגלה דווקא בארץ ישראל, בבחינת "אין תורה כתורת ארץ ישראל". אבל בינתים, אז בימים ההם, היה צריך לחזור הביתה ולתת את התורה לעם, כדי להחזיר את העם בתשובה – התכלית היא התשובה ("תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"). "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין" – כך פוסק הרמב"ם וכך אומר תמיד הרבי. הגאולה תלויה בתשובה והתשובה תלויה בתורה החדשה של הרעיא מהימנא של הדור.

גם הרבי בעצמו, אמרנו קודם, שמבין כל שלש השלמויות הוא הכי צעק על שלמות הארץ. נשאלת השאלה, ביתר שאת וביתר עז, אז למה לא באת לארץ?! (כמו שהרבה שאלו את הרבי במפורש). יש כמה וכמה תשובות, שגם הרבי אמר, אבל הפשט הוא שכמו שיש את הבעל שם טוב – שלמות הכל, שכולל את הכל שרוצה לבוא לארץ – וכששאלו את הרבי על הארץ הוא התחיל לבכות, צייר את הארץ, את העיר העתיקה, והוריד דמעות שליש מתי אזכה לבוא לשם, אבל הוא נמנע מלעלות, כמו אדמו"ר הזקן, בגלל רוב מנין ורוב בנין, שבסופו של דבר הוא מה שקובע. כעת כבר הגיע הזמן. אפשר לומר לחיים, שרוב מנין ורוב בנין יהיה פה, שכל היהודים יגיעו, שארץ ישראל תתפשט בכל הארצות ונזכה לגאולה שלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. אומרים לנו (בחיוך) שנכון להיום בבקר רוב היהודים כבר בארץ. כן ירבו היהודים בארץ ושנזכה במהרה ל"כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים".

14.       ב. תיקון ה"אדם"

15.         רפואת המצורע באהבת הכהן

לחיים לחיים. אדמו"ר הזקן למד אותנו שצריכים לחיות עם הזמן, פרשת שבוע, פרשת תזריע-מצורע. "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". הכהן, מי שיש לו אהבת ישראל בשלמות, הוא שיכול לראות את הנגע ולטהר את הנגע מכח האהבה שלו. הוא לא סובל שיהודי חולה, כל הזמן הוא מברך את היהודי בברכת כהנים: "יברכך... יאר... ישא... וישם לך שלום". זו המהות של הכהן איש החסד, המהות של אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לכן "והובא אל אהרן", וכל הכהנים נקראים בשם אהרן. צריך להביא את היהודי החולה, עם השאת והספחת והבהרת, אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו. מהם בניו? כמו שאומרים "מאמינים בני מאמינים", "רחמנים בני רחמנים" – מי שהולך בדרכו הוא הבן שלו, התלמיד שלו הוא גם הבן שלו, מי שיורש את המהות, את אהבת ישראל שלו, מי שראוי גם להקרא אהרן.

16.         "חיוורא דבי רבי" ממשיך מהלובן העליון

ידוע שמלך המשיח הוא מצורע, כך כתוב בגמרא, שהוא "חיוורא דבי רבי" – הלבן של בית רבי. מהו הלבן? מצורע. בפרשת נגעים המלה לבן, לבנה וכו' חוזרת עשרים פעם. יש כלל גדול בחסידות שעשרים הוא כתר (גם בגימטריא כתר, וכן בכתר יש עשרים ספירות, עשר ספירות של פרצוף אריך אנפין, חיצוניות הכתר, ועשר ספירות של פרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר, וכן כתר מתחיל ב-כ בגימטריא עשרים, ועוד סבות וטעמים שהמספר עשרים והאות כ קשורים לכתר), וכאן כתוב עשרים פעמים לבן. הכתר נקרא הלובן העליון. למשיח יש עור לבן, בגימטריא משיח. לכן קוראים לו חיוורא – אפשר למצורע לקרוא בעוד שמות, אבל קוראים לו דווקא חיוורא, שהוא לבן. עד שבסוף "כֻלו הפך לבן טהור הוא", מכיון שהוא מלמד זכות על כל היהודים, מלבין את כל העבירות של כל עם ישראל. "כלו הפך לבן" – כל היהודים לבנים. הוא עושה מהדור שכולו חייב דור שכולו זכאי, כולו לבן – טהור הוא, כולו זכאי. מאיפה הוא לוקח את זה? הוא קשור ללובן העליון, לכתר, לכן המלה לבן חוזרת עשרים פעם.

17.         צרעת – מחלת "אדם"

שוב, עור לבן – הכל קשור לעור, זו מחלת עור. זו גם מחלה של "אדם", השם המעולה של מין המדבר, שיש לו ארבעה שמות בתורה, אדם-איש-גבר-אנוש, ודווקא שם המעלה כאן חולה, "אדם כי יהיה בעור בשרו [בעור שלו]... נגע צרעת". ידוע שיש "כתנות עור", לאחר חטא אדם הראשון שבעטיו כל נחש נמשך לו משכא דחויא, שרש כל המחלות. אנחנו באמצע חומש ויקרא, אבל גם תחלת חומש ויקרא מתחיל אדם – "אדם כי יקריב מכם". ידוע פירוש אדמו"ר הזקן שאדם צריך להביא את הקרבן "מכם", מתוך עצמו, להתקרב עם נפשו הבהמית לקב"ה. שם חז"ל דורשים "אדם" על אדם הראשון, שכל העולם היה שלו, הוא לא נהנה מהגזל, וכך כשאתם רוצים להקריב קרבן ולהתקרב לה' צריך קודם כל להזהר מהגזל. בפרשה שלנו, שגם מתחילה "אדם", יש דרושים בחסידות מה הכוונה "אדם", אבל ודאי קשור גם לאדם בתחלת החומש – שרומז לאדם הראשון.

18.         אפר-דם-מרה

במסכת סוטה, שיש נוהגים ללמוד בימי ספירת העמר, כתוב גם רמז של אדם – רמז שהמטרה שלו היא להשפיל את האדם, שלא יתגאה בעצמו – שהוא ר"ת אפר-דם-מרה. ממשיכים חז"ל ואומרים שכמו שאדם הוא אפר-דם-מרה כך הבשר – "אדם יהיה בעור בשרו" – הוא ר"ת בושה-סרוחה-רמה. כך אדם צריך להתבונן בעצמו, שאני אדם – "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים 'אדם'", כנראה שאינם מסוגלים להגיע לאותה רמה של שפלות (וכמו שנאמר בפרקי אבות "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה"), השפלות של רבי מענדלה ויטבסקר שהיה חותם עצמו "השפל באמת". ידוע שאדמו"ר הזקן למד ממנו דווקא – שזה פלא עצום – את מדת השפלות. הרי יש לו רב מובהק, הרב המגיד, אבל דווקא מרבי מענדלה ויטבסקר הוא קבל את מדת השפלות. בעצם כל מה שאנחנו לומדים בתורת הנפש בכלל קשור לשפלות. מהי שפלות? "צמח שמו ומתחתיו יצמח". צמח בגימטריא מנחם (מנחם מענדל השפל באמת עולה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"). הרבי נקרא על שם מנחם, לכן יש לו קשר עצמי לשלמות הארץ – "צמח שמו ומתחתיו יצמח". "מתחתיו" היינו מדת השפלות שלו. בתחלת מסכת סוטה יש סוגיא שלמה ארוכה כדי לבטש ולהשפיל את גאות האדם, ושם מביאים את הרמזים האלה, שאדם הוא אפר-דם-מרה ובשר – בשר אדם – הוא בושה-סרוחה-רמה.

אנחנו יודעים בכתבי האריז"ל עוד ר"ת של אדם, משהו אחר לגמרי – ראשי תיבות משיחיים, אדם-דוד-משיח. כנראה שאדם-דוד-משיח של האר"י הקדוש קשור גם לאפר-דם-מרה של חז"ל במסכת סוטה.

19.         תיקון המרה בחדש אייר – שאדם לא יעשה עצמו מר-חשוב

יש ווארט של רבי מענדלה, בעל ההילולא של היום, מהי מרה שחורה. אנחנו יודעים שחדש אייר הוא חדש של מחשבה, החוש של אייר בספר יצירה, מחשבה-עיון. מחשבה אותיות בשמחה, ויש לנו רמז ידוע שמרה שחורה בצירוף אותיות אחר יוצא הרהור שמח (יש גם גרסה בספר יצירה שהחוש של אייר הוא חוש ההרהור). אם יש עצב, "בכל עצב יהיה מותר" כמו שמוסבר בספר התניא, שהמותר הוא "תשמיעני ששון ושמחה" לאחר חשבון הנפש, אבל התכלית היא לא ח"ו העצב. החדש שאפשר להפוך בו את ה"בכל עצב" ל"תשמיעני ששון ושמחה", להפוך מרה שחורה להרהור שמח, הוא אייר. זו התשובה של חדש אייר – להשיב את המרה השחורה להרהור שמח. כל זה ווארט ידוע אצלנו, אבל יש ווארט אחר שאפשר לקשר אליו של בעל ההילולא של היום. הוא אמר על דרך הצחות, למי בכלל מגיעה מרה שחורה? מי שעושה את עצמו מר, כמו "מרא דאתרא". שוב, זה ווארט של בעל ההילולא, שמרה היא מישהו חשוב, מר. מי שעושה את עצמו מר, מרא, ממילא הוא שחור משחור. דווקא מאד מענין שבפרשת נגעים לבן הוא צבע טמא ושער שחור הוא צבע טהור. בכל אופן, בדרך כלל בדיוק הפוך, כמו שאמרנו – "כלו הפך לבן" פירושו להלבין את כולם, להפוך את כולם, לטהר את כולם, ושחור הוא שחור, הסטרא אחרא הוא כלב שחור. בכל אופן, מי שעושה את עצמו מרא חשוב – באמת צריך להשפיל אותו ולומר לו שאדם ר"ת אפר-דם-מרה, לא מרא חשוב.

20.         אפר-דם-מרה – אדם-דוד-משיח

כנראה שהתיקון הזה גופא, של מרה, הוא עיקר התיקון של משיח – מה שאפר-דם-מרה של חז"ל הם כנגד אדם-דוד-משיח של האריז"ל. לפעמים במקום אדם-דוד-משיח אומרים אברהם-דוד-משיח. אם זה אברהם לגמרי פשוט שהוא כנגד אפר, שהרי אברהם אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר". אם זה אדם הראשון, גם פשוט – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", גם "עפר ואפר". דם הוא בחינת דוד – כל פרק בתהלים שמתחיל "לדוד מזמור" או "מזמור לדוד", לדוד שוה דם. מה קורה כשאומרים תהלים? הדם מתחיל לזרום טוב. דוד המלך הוא הדם של עם ישראל, הוא החיות של עם ישראל. לכן אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים", הוא הלב. כתוב שהמלך הוא הלב של עם ישראל. אבל מי הוא משיח? המרה. הוא צריך דווקא להתעסק עם תיקון המרה של הקליפה, של מי שחושב שהוא מרא דאתרא, ששם את עצמו מרא דאתרא. באמת רבי מענדלה היה מרא דאתרא דכל ארעא קדישא, כל ארץ ישראל. יש באמת מרא דאתרא, מי הוא המרא דאתרא האמתי? מי שמשפיל את עצמו בתכלית, השפל באמת. בכל אופן, זה לגבי המלה אדם בה מתחילה הפרשה.

21.       ג. "או דם"

22.         איזון המים והדם

יש בחז"ל דרוש אחד, שנמשיך להסביר אותו, על הפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" – דרוש מאד מוזר במבט ראשון. חז"ל אומרים – מי זה האדם כאן? או-דם. כך דורשים כאן. את "אדם כי יקריב מכם" בתחלת החומש דורשים על אדם הראשון, אבל על ה"אדם" של פרשת תזריע-מצורע, מלך המשיח, דורשים משהו פלאי – או דם יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. מה ההסבר? מה כתוב במדרש? כתוב שהאדם הוא הרכב של שני דברים – את הגוף, וכנראה גם את נפש האדם – מים ודם. הוא חצי מים וחצי דם. כל בן אדם, אתה ואתה וכל אחד מאתנו, הוא חצי מים וחצי דם. אם הוא מאבד את האיזון בין החצי מים שלו לחצי דם שלו הוא חולה. אם החצי של המים גובר על החצי של הדם, כלומר שיש יותר מדי מים, הוא אידרופיקוס. מה זה אידרופיקוס? מחלת מים. הידרו פירושו מים, כמו שחז"ל דורשים על "פרי עץ הדר" – יש כמה דעות למה הוא נקרא הדר, ואחת מהן שהוא גדל על כל מים. דורשים הדר כמו הידרו, מים ביוונית. כך גם פה, מי שאצלו המים גוברים על הדם הוא חולה אידרופיקוס. אבל מי שאצלו הדם גובר על המים נעשה מצורע, כך אומרים חז"ל. יותר מדי דם, לעומת המים בגוף, עושה אותך מצורע. זו הפרשה, לכן חז"ל דורשים אדם כי יהיה בעור בשרו, או-דם. יש מי שמפרש שאו-דם משמעותו כמו אם-דם (או כמו אם), והכוונה שיש באדם יותר מדי דם. אם רוצים להבין טפה יותר לעומק לפי המדע של היום, יש הומיאוסטאזיס, צריך להיות איזון נכון בין החומרים בגוף. גם בדם עצמו צריך איזון בין כדוריות לבנות וכדוריות אדומות, שהן יחסית מים ודם. אם יש פחות מדי או יותר מדי מאחד מהם – האדם מאבד את האיזון שלו, ואז נעשים חולים. כך חז"ל אומרים, שעלול להיות יותר מדי מים – לא נושא הפרשה – או יותר מדי דם, נושא הפרשה, פרשת נגעים. משיח, שהוא "חיוורא דבי רבי", חולה צרעת, בא דווקא לתקן את המצב של יותר מדי דם.

23.         דם ומים – רצוא ושוב

מסביר הרבי המהר"ש[1], בעל יום ההולדת של היום, "תפארת שבתפארת", "לכתחילה אריבער", שמה שחז"ל אומרים שאדם חייב להיות באיזון נכון בין המים שבו והדם שבו – עיקר תיקון האדם – הוא סוד של רצוא ושוב. כל הפרשיות האלה מדברות על האיזון הנכון בנפש האדם, בעבודת האדם, בין רצוא ושוב. נדב ואביהוא, שקראנו עליהם בפרשה קודמת, שמתו בפרשת שמיני, מתו מפני שהיה להם רצוא בלי שוב. ב-כח ניסן הרבי דבר על "אורות דתהו בכלים דתיקון" – "אורות דתהו" הם רצוא ו"כלים דתיקון" שוב, צריך איזון של שניהם. מסביר הרבי המהר"ש שבאדם המים הם יסוד השוב והדם יסוד הרצוא. אם יש יותר מדי דם, יותר מדי רצוא, הוא נעשה מצורע.

24.         דם ומים – כח המדמה ולימוד על מנת לעשות

יש עוד ווארט מאד חשוב בחסידות, שדם לשון דמיון. אם יש יותר מדי דמיונות – טוב לפתח את כח המדמה, לתקן אותו, כתוב "וביד הנביאים אדמה", תיקון כח המדמה הוא כח הנבואה, "ועמך כֻלם צדיקים" ולע"ל "ושפכתי את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", כולם צריכים להיות נביאים ולשם כך צריכים מאד לפתח את כח המדמה. במדה מסוימת כל החסידות – מה שקוראים כעת בחת"ת, שמי שמתבונן כך מתעוררת אצלו אהבת ה' וכך יראת ה' – הכל לפתח את המדמה. זו התבוננות בדברים אמתיים, אבל דברים שלא רואים אותם בעין. צריך לפתח נכון את כח המדמה בנפש, והרצוא הוא אהבת ה' הבוערת – "רשפיה רשפי אש שלהבת יה" – הכל על ידי פיתוח כח המדמה כמו שהחסידות מלמד. זה כל הענין של חסידות חב"ד, ללמד נכון איך לדמות אלקות. מה הם מים? מעשה. לכן כל התניא וכל החסידות בסוף מגיע לכך ש"המעשה הוא העיקר", כמו שהרבי תמיד מדגיש – הכל בשביל המצוות המעשיות. לימוד תורה, ללמוד על מנת לעשות. המים של התורה הם הנגלה של התורה. גם בחסידות, אם לומדים כדי לעשות זה מים חיים. צריך גם את המים וגם את הדם, והם צריכים להיות באיזון. כל אחד יותר מדי הוא מחלה. גם יותר מדי מים הם מחלה, יותר מדי "שוב" זו מחלה. בכל אופן, המחלה של התורה (ב-ה הידיעה), של פרשת שבוע, היא יותר מדי דם. לכן חז"ל מתחילים לדרוש "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" – "או דם", יותר מדי דם, יותר מדי דמיונות. כשיש יותר מדי דמיונות הם הופכים להיות דמיונות שוא בלי דעת. אז אדם מתחיל לדמות, גם לדמות שאנשים פוגעים בו, מתחיל להסתכל בעין רעה על אנשים, על הזולת, על החבר. מכך הוא בא ללשון הרע – "מצורע" הוא "מוציא רע", נענש על לשון הרע. לשון הרע באה מעין הרע, ועין הרע באה מדמיונות שוא – הכל יותר מדי דם.

25.         מים ודם – תאוות וגבורות

בצורה הכי פשוטה, מה זאת אומרת שאדם מורכב חצי מים וחצי דם, חוץ ממה שהסברנו כעת בעבודת ה'? יותר מדי מים הם מחלה ויותר מדי דם הוא מחלה. יותר מדי מים היינו תאוות – המים מצמיחים כל מיני תענוג. יש מחלה של תאוות, עד כדי כך שיש אנשים שמכורים לתאוות, לתענוגי בני אדם, למים התחתונים שמתחת לרקיע. מישהו שהתמכר לתאוה מסוימת הוא חולה מאד, הוא צריך לעבור גמילה. כל בעיה של התמכרות לתאוה נקראת אידרופיקוס. אבל יש צד שני, המדות שהן – בלשון אדמו"ר הזקן בתניא – "טינה ושנאה וקנאה וכעס וקפידא". אלה חמש מילים שאדמו"ר הזקן כותב, שיש לאדם טינה בלב כלפי החבר שלו, שנאה, קנאה, כעס וקפידא. איום ונורא. זה יותר מדי דם, יותר מדי גבורות. עוד פעם, יש יותר מדי תאוות או יותר מדי קפידות, עם כל ריבוי הגוונים של הקפידות. הסברנו שחמש המלים שהוא כותב הן כנגד חמש גבורות מלמטה למעלה – טינה הגבורה של הוד, שנאה הגבורה של נצח, קנאה הגבורה של תפארת, כעס הגבורה של גבורה וקפידא הגבורה של החסד. יש חמש גבורות, כנגדן חמש המילים האלה. בכל אופן, זו עוד דרך חשובה להסביר מה פירוש יותר מדי מים, מחלת אידרופיקוס, או יותר מדי דם, מחלת הצרעת. אבל איך שלא נסביר, זה מתחיל אדם ודורשים או-דם.

26.         ריכוז ה"או" הגדול בתורה – כנגד ימי ספירת העמר

אם חז"ל דורשים ככה, או-דם – אומרים שכל הפרשה בעצם מתחילה מרמז למלה הפשוטה "או" – מי שעוקב אחרי השיעורים זוכר שהיה לנו לפני לא הרבה זמן שיעור על המלה הקטנה "או"[2]. איפה היא מופיעה בפעם הראשונה בתורה, כפי שמחפשים כדי לעמוד על סוד של מלה וכו'. גם מחפשים איפה הריכוז הכי גבוה של מלה מסוימת בתורה. והנה פלא, הריכוז הכי גבוה של המלה "או" הוא בפרשת תזריע, בפרשת נגעים. יש ריבוי מופלג של "או" – 49 פעמים "או", משהו פלאי, כנגד מט ימי ספירת העומר. מי שרוצה להבין כמה פלא הוא המספר הגדול של או, בודק כמה או יש בכל התורה כולה ומוצא שיש רנו פעמים או, 16 ברבוע. רק בפרשת נגעים שבפרשת תזריע (פרק יג בספר ויקרא) יש מט, 7 ברבוע. אם אתה מצמצם במספר קטן מספרי 16 הוא עולה 7. מתוך ה-16 ברבוע "או" בכל התורה, רק כאן מרוכזים 7 ברבוע, וחז"ל עושים את הדרוש המוזר ביותר שהמלה הפותחת את כל הפרשה, "אדם", היא "או דם". איך מסיימת פרשת תזריע? הביטוי האחרון, שלש המלים האחרונות, הן "לטהרו או לטמאו". זה ה"חותם אמת" של פרשת תזריע. נעשה חשבון: לטהרו או לטמאו עולה 343, 7 בחזקת 3, "כצאת השמש בגבורתו" "שבעתים כאור שבעת הימים", אבל או שוה 7, אז הביטוי הזה שמסיים את פרשת תזריע עולה 49 פעמים "או". שוב, זה משהו פלאי בתורה, שהסיום – "לטהרו או לטמאו" – אומר לי שעד כאן, אם תספור, תראה שהיו פה בדיוק 49 פעמים "או", כמנין "לטהרו או לטמאו" (ה"או" שבביטוי זה גופא הוא כמובן ה"או" ה-מט). פלאי פלאים.

שוב, חז"ל רומזים לכך בדרשת אדם – או-דם. מהו או? או-או, ספק קיומי, כמו "לטהרו או לטמאו". אדם הולך לעשות בדיקה מסוימת, קודם כל הוא מאד מודאג מה תהיינה התוצאות, וכל הזמן הוא באו-או. כל הפרשה הזו מעוררת את כח המדמה שלנו, או כך או כך. יש משהו מאד עמוק כאן, שכל הנגעים כאן קשורים עם ה"או". מה זה או? 1 ו-6, 7, כמו שבת לפני ששת ימי החול. כאן כשחז"ל דורשים "או" לפני ה-מט פעמים "או" המפורשים זה כמו שער הנון בהתחלה (הכל בסוד השרש טמא – טמ-א, השרש המסיים את הפרשה, "לטהרו או לטמאו"[3]), "תספרו חמשים יום". זה מקור הרפואה. כתוב בחסידות ש-חולה עולה מט – איזה מט? מט ימי הספירה, מט פעמים "או". אבל מי שמרפא הוא שער הנון, שהוא מה שחז"ל דורשים, תורה שבעל פה, או-דם. על פי פשט "או-דם" אומר שיש יותר מדי דם, אבל על פי פנימיות הוא בא לתקן את המצב, להחזיר את האיזון הנכון בין הדם והמים, בין הרצוא והשוב, שיהיה אדם השלם עם כל השלמותא דכולא, כל שלש השלמויות שדברנו עליהן. עד כאן הקדמה אחת – כמה מילים פשוטות הן בעלות משמעות רמה ונשגבה. מי היה חושב שהמלה הזו, "או", כל כך חשובה.

27.         כנפי החיות

אמרנו שבכל התורה כולה יש רנו "או". מיהו רנו בתורה? אהרן. איך כתוב בחסידות הסוד של אהרן – אותיות נראה ("באורך נראה אור" – אם נוציא מה-רנו פעמים "או" של כל התורה כולה את ה-מט של פרשת נגעים ישארו עוד אור פעמים "או"). "וראהו הכהן", אהרן הוא נראה, לשון ראיה. איפה יש עוד בחז"ל את המספר רנו – שלמות של 16 ברבוע? מספר הכנפים של החיות שראה יחזקאל הנביא. כל "או" הוא סוד של כח המדמה. כל "או" הוא כנף אחת מבין ה-רנו כנפים של חיות הקדש של מעשה מרכבה. כל ספק קיומי הוא כנף. מהן כנפים בכלל? אהבה ויראה, שמכח הכנפים העבודה שלנו עולה למעלה, "פרחא לעילא".

28.         לימוד הש"ס טז פעמים אצל אדמו"ר הזקן

אמרנו שחז"ל עושים את כל חשבון ההתכללות של כנפי חיות הקדש – ארבע בחזקת ארבע, אהרן, 16 ברבוע. נעשה גם רמז, שהוא דוגמה של כח המדמה. מהו כח המדמה? הכח לדמות מילתא למילתא. משום מה, בכמה מקורות שונים שכתוב הסיפור שאדמו"ר הזקן רצה להצטרף לרבי מענדלה לעלות לארץ ושתי גרסאות למה הוא חזר, אבל לפי שתיהן הוא חזר ואז למד בעמידה את כל הש"ס בפעם ה-16, התעצם עמו. כתוב על השאגת אריה שלמד את הש"ס אלף פעמים, אז מה הן 16 פעמים של אדמו"ר הזקן? גדולי החסידים היו אומרים שה-16 פעמים שלו הן באין ערוך מה-1000 פעמים שלו[4]. השאגת אריה היה גדול אמתי, אין כאן חלילה וחס שום שמץ של משהו אי-כבוד לתורה. הרוגאטשובר כל פעם שהיה נוסע ברכבת (למוסקבה) למד (חזר) חצי ש"ס בהלוך וחצי ש"ס בחזור. לפי הנסיעות, כנראה מצפת לטבריה ובחזור היה גומר את כל הש"ס. שוב, זה לא חפיף – הוא לא טיפוס חפיף. גם השאגת אריה הוא לא טיפוס חפיף ח"ו. בכל אופן, ה-16 פעמים של אדמו"ר הזקן הן באין ערוך, משהו אחר לגמרי. בכל גירסאות הסיפור כתוב 16 – מה זה נוגע לי? כנראה שהוא גם תקן את ה-16 ברבוע.

29.         חזרת אדה"ז לחו"ל על דרך אי-הסתלקות הב"י והתקשרותו לרבו בלמודו

עוד יותר, יש רמז מופלא, היות שכל הסיפור הזה נגרם מתוך עגמת נפש עצומה, שהוא לא זכה להצטרף לרבי מענדלה ויטבסקר ולעלות לארץ ישראל, ארץ הקדש – קצת מזכיר את הבית יוסף, שהתאבל על כך שלא זכה למסור את נפשו על קידוש ה'. בא לבקר אותו רבי שלמה מולכו לפני סיפור מסירות הנפש שלו, ומרן הבית יוסף מאד התרשם ממנו – כנראה באמת האמין שהוא משיח או שלוחו של מלך המשיח – וכשרבי שלמה מולכו עלה על המוקד על קידוש ה' הבית יוסף בקש שגם הוא יזכה לכך. אמרו לו מן השמים לא – אחורה פנה, אתה צריך להשאר פה למטה, לא ה"רצוא" של רבי שלמה מולכו, כי יש לך תפקיד. מה התפקיד שלך? שלמות התורה. בדיוק אותו דבר. יש צד שוה – כח המדמה – בין זה לבין אדמו"ר הזקן. על אדמו"ר הזקן לא כתוב שרצה למות, אבל רצה לעלות לארץ במסירות נפש עם רבו. אומרים לו – לא, אתה נשאר כאן, בשביל שלמות התורה. למה 16? שוב, מתוך התקשרות לרבי מענדלה ויטבסקר. איזו ספירה ספרנו אמש, ההילולא של רבי מענדלה? אמרנו "היום ששה עשר יום לעמר". איזה מין רמז, רוח הקדש מרחוק של אדמו"ר הזקן, מתוך התקשרות אדמו"ר הזקן לרבי מענדלה ויטבסקר – הוא יום ה-16 של הספירה (א אייר, החדש השייך לשבט יששכר, "יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם", שלמות העם השב לארצו, שלמות הארץ, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'", שלמות התורה), וכעת הוא למד את כל הש"ס בפעם ה-16, בצורה שבאין ערוך יותר מגאון עולם אמתי אחר.

[השלמה:]

30.         רמזי "או"

נעשה ב"או" רמז שיש בו כלל גדול לילדי ה'חדר': כל מלה אפשר לעשות במשולש פרטי, ברבוע פרטי וכו', בכל הצורות הנלמדות (בתור התחלה 10 צורות פשוטות, שמגן דוד הוא הכי מורכב ביניהן). למשל, נפתח כל אות במגן דוד – המגן דוד של א הוא א ומגן דוד של ו הוא 181. כלומר, או במגן דוד פרטי עולה 182 – יעקב, שהוא כפולת 7, או פעמים הוי' (וכן הוא אחד פעמים דוד, מתאים למגן דוד). הפעולה של מגן דוד פרטי עושה מ"או" או-הוי'. נעשה תרגיל דומה: היחוד של שם מה, ובעצם כך גם בשם סג, שה-ו מלאה א – ואו שעולה 13. אם אני עושה משולש פרטי ב-ואו עולה 43, ברבוע פרטי עולה 73, בהשראה פרטית עולה 123 (ענג-נגע, איזה תיקון הנגע, להפוך אותו לענג (יחי המלך, כידוע). אלה הצורות העיקריות, משולש-רבוע-השראה, ויחד עם הפשוט עולה 252 = ד"פ סג (הממוצע שלהם). אם נוציא את ה-א מה-ואו, נקבל אותו מספר פחות 4 (כי ה-א היא תמיד 1) – 248, רמח, אברהם. רמח הוא מספר אברי הזכר, אבל לפי רוב השיטות מספר אברי הנקבות הוא רנב. ביחד עולה 500 = "פרו ורבו". מה שיפה כאן הוא שיש אחליפו דוכתייהו, ש-ואו (שהוא הזכר, שם מה) נותן את מספר האברים של הנקבה ואילו וו (הנקבה, שם בן) נותן את מספר האברים של הזכר. בדומה, נקח את שם מה ונחשב כל אות בהשראה = 474 = דעת (מפתחא דכליל שית, ששם מה כנגדם; "דעת קנית – מה חסרת, דעת חסרת – מה קנית", דעת קשור ל-מה).

[עד כאן השלמה]

31.       ד. א פנימיות ע: תיקון חדש אייר וספירת העמר

32.         "כתנות עור" ו"כתנות אור"

אמרנו שמשיח, שהוא ה"חיוורא דבי רבי", עולה בגימטריא עור לבן. התחלנו לקשר זאת לאדם הראשון אחרי החטא, שבגללו כל הנגעים. ה' עשה לו "כתנות עור", ב-ע, אבל ידוע שבספר התורה של רבי מאיר – שהוא בחינת משיח בין התנאים, כידוע – היה כתוב "כתנות אור" ב-א. כתוב שהאור ב-א הוא תקון החטא, מחזיר את אדם הראשון מעור לאור, אור מבהיק בקדושה שנקרא "אור פני אל", בגימטריא חשמל. חז"ל אומרים שכל הצרעת היא כי הוא היה מוציא-רע, מוציא שם רע, שדבר לשון הרע. מה התיקון? סוד החשמל, "עתים חשות עתים ממללות", "עת לחשות ועת לדבר", שלפני שהוא מוציא מהפה מלה הוא חושב פעמיים, בסוד "מלה בסלע, משתוקא בתרין". לעניננו נפרש שלפני ה"מלה בסלע", צריך "משתוקא בתרין", לשתוק פעמיים – כמו שאומרים, תחשוב פעמיים לפני שאתה מוציא מלה מהפה. זה סוד החשמל, זה תקון העור, וזה הסוד של "כתנות אור" ב-א.

33.         א פנימיות ה-ע

שוב, בתוך העור עם ע יש לנו אור ב-א. את זה נמשיך לבאר אחרי ההפסקה. זה כלל גדול אצלנו, שכל פעם שיש ע בתורה, הפנימיות שלה היא ה-א. אותיות הגרון הן אחהע, והכי דומות בהיגוי הן א-ע – מי שקשה לו להגות נכון את האותיות קשה לו להבחין ביניהן. גם במספרים, בכל שבעים (ע) יש פנימיות של אחד (א) – יש שבעים סנהדרין ועליהם המופלא שבסנהדרין (שבעים זקנים ועליהם משה רבינו), יש שבעים אומות ועליהם ישראל (וכן שבעים לשונות של אומות העולם ועליהם לשון הקדש), שבעים יוצאי ירך יעקב ועליהם יעקב, וכן הלאה וכן הלאה (בעולם הזה יש שה-ע, הלבוש של ה-א, בקדושה ויש שהיא בקליפה, אך לע"ל יקוים "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – ה-ע של הקדושה תתלבש בתוך ה-ע של הקליפה ותהפוך אותה לקדושה, לראות בשוב ה' ציון, והוא בסוד אליעזר עבד אברהם שיצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך[5]). כל פעם שיש ע יש בתוכה א – ה-א גם עומדת עליה וגם חודרת בתוכה, גם שורה על ה-ע וגם מתלבשת בתוכה. לכן בעור עם ע יש אור עם א. יש מאות דוגמאות של זוגות מלים, צמדים, בלשון הקדש שאחד עם ע ואחד עם א. זה גם נושא עצום להתבוננות, כדי להתבונן בלשון הקדש, כידוע שכל סודות התורה, כל ה"תורה חדשה" של מלך המשיח, הם בלשון הקדש (וזמן מתאים ביותר להתבונן בסודות לשון הקדש בכלל הוא בחדש אייר, בימי ספירת העמר, כהכנה לקבלת התורה בחג שבועות).

34.         תיקון המצורע, חדש אייר וספירת העמר

אחד הסודות הכי יפים של לשון הקדש הוא הנושא הזה של ה-א שבתוך ע, שהוא תיקון המצורע והתיקון של חדש אייר, חדש של אור. בתוך העמר ב-ע צריך למצוא את ה-אמר ב-א, לכן מצות ספירת העמר היא בתוך פרשת "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם". כמו שהרבי תמיד אומר, בשם הפרשה כלולים כל נושאי הפרשה, וספירת העמר היא בתוך פרשת אמר – שנקרא בעוד שבועיים, תמיד בתקופת הספירה, בסמיכות להוד שבהוד, לג בעומר.

35.         "הוד שבהוד" במקיפים – הזמן להיות בטבריה

כעת אנחנו בתפארת שבתפארת, שבאורות מקיפים הוא ההוד שבהוד. לכן בהשגחה פרטית אנחנו יושבים בטבריה עיר הקדש, שידוע בחסד לאברהם שהיא העיר של ההוד. יש מי שהגיעו מצפת, העיר הגבוהה, עומק רום – הנצח, טבריה היא העיר של עומק תחת – ההוד. מי שנוסע מצפת לטבריה עושה יחוד וזווג של "איהו בנצח" ו"איהי בהוד". דרכו של איש לחזר אחר אשה, לכן מאד טוב שהצפתים באים לטבריה. כמו רבי מענדלה בעצמו – איפה הוא התגורר כשבא לארץ בתחלה? הם באו לצפת, אבל מצפת באו-ירדו לטבריה עיר הקדש, מהנצח להוד. כמו שהערב הוא תפארת שבתפארת, שבמקיפים ממתיקים בסדר הפוך – לג בעמר הוא היום ה-17 מהסוף והיום הוא יום ה-17 מהתחלה, זה טוב וזה טוב (וביחד הם טוב מאד), לכן מתחלף באורות פנימיים לעומת אורות מקיפים. לכן, שוב, זה ערב מאד מתאים להיות כאן בטבריה, בהוד שבהוד של המקיפים. בהוד שבהוד הרגיל קשה לומר שכדאי להיות בטבריה, כי צריך להיות במירון ב-לג בעומר, אבל היום גם הוד שבהוד, וזה יום שהכי טוב להיות כאן בטבריה עיר הקדש. שוב, זה המקום שאותו צדיק שחתם את עצמו "השפל באמת" אוה למושב לו. כאן הסנהדרין יצמח. מי הם הסנהדרין? שבט יששכר, השבט של חדש אייר. הגם שכאן לא שבט יששכר לפי חלוקת הארץ, הנחלות, בכל אופן "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים... ראשיהם מאתים", הם עיקר הסנהדרין, והסנהדרין גלתה עד לטבריה, והרמב"ם פוסק במשנה תורה שלו שהם יבואו מכאן, כלומר שהמשיח יבוא מכאן. "צמח שמו ומתחתיו" – המקום הכי תחת, הכי למטה, טבריה – "יצמח". כתוב שתחית המתים קשורה לצפת, שהיא נצח, אבל ביאת משיח קשורה לטבריה, הוד. בסוף רבי מענדלה בחר את טבריה עיר הקדש.

36.         תיקון הדבור בפרי הארץ

שוב, עיקר הנושא שלנו בהמשך יהיה הרבה דוגמאות של א שמתלבשת ב-ע. התיקון הזה, תיקון של עמר ו-אמר, של ספירת העמר, תיקון של פרשת תזריע, כמו "כתנות אור" בתוך "כתנות עור" – תיקון חטא אדם הראשון, תיקון העור, להחזיר אותו לאור פני אל בגימטריא חשמל, תיקון הדבור, תיקון המצורע. רבי מענדלה מדבר הרבה מאד על דבור, גם בפרשת השבוע ובהרבה מקומות בפרי הארץ. הוא מלכותי מאד. הוא שלמות הארץ, ובין כל הצדיקים הוא גם במובן מסוים המלכותי ביותר. כל השפלות שלו, "והייתי שפל בעיני", היתה מכוסה בלבוש של הנהגה מלכותית לגמרי. היה בהנהגה מלכותית, אבל הכל בפנים שפל באמת (כמו דוד המלך – "והייתי שפל בעיני"). מהנושאים העיקריים, אולי הכי חשוב בספר שלו, הוא הדבור של הפה. דברנו על כך כמה פעמים, כאן בטבריה. בפרשה הוא מסביר ש"דבר אחד לדור" ותקון המצורע הוא תקון הדבור, שהוא תקון המלכות. בתוך התורה של רבי מענדלה – שלא נאריך בה, רק נזכיר – יוצא רמז שאדם (שכבר אמרנו שהוא אפר-דם-מרה בחז"ל ואדם-דוד-משיח באר"י הקדוש) הוא אמונה-דבור-מלכות[6]. הכל מתחיל ומיוסד על אמונה. מובא בחב"ד בשמו של רבי מענדלה, במאמרים הכי עמוקים על נסיונות – נסיון העקדה וכל הנסיונות בחיים – שכל הנסיונות הם באמונה. מי שעומד בנסיון, מוסר את הנפש, מקבל דעת – כמו שכתוב "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", כדי שאתם תקבלו דעת – כי הוא מתחזק-עומד באמונה שלו. להתחזק באמונה היינו להתחזק בכח המדמה של הקדושה שלו, להאמין בכך.

37.         "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" – דרשת חז"ל וביאור הבעל שם טוב

כמו שנסביר, אמונה היא גם אמנות, אמנות בלדמות. "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" – מיסודי היסודות של הבעל שם טוב, "האמנם" לשון אמונה, "אלם", "מה אומנתו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו אלם, יכול אף לדברי תורה? 'צדק תדברון', יכול יגיס דעתו? 'מישרים תשפטו בני אדם'". אומר הבעל שם טוב שה"יכול יגיס דעתו" הוא בניחותא, רופא מומחה יכול להשתמש גם בסם המות, הגאות (כמו סוד אפר פרה אצל הבעל שם טוב). רופא מומחה לפעמים יכול להשתמש בשמינית שבשמינית גאות, מה שנצרך לתלמיד חכם, אבל רק תלמיד חכם אמיתי שהוא רופא מומחה. "יכול יגיס דעתו" בניחותא – חידוש מופלא של הבעל שם טוב. "תלמוד תורה 'מישרים תשפטו בני אדם'". איך הכל מתחיל? מ"האמנם אלם", זה ה"חש" של החשמל. אחר כך יש שני מל – "צדק תדברון" ו"מישרים תשפטו בני אדם". "יכול אף לדברי תורה"? שאדם לא ידבר דברי תורה אלא ישתוק? ח"ו, "צדק תדברון". "יכול יגיס דעתו", הבעל שם טוב אומר בניחותא, ואדמו"ר האמצעי אמר זאת לאחד מחסידיו – תהיה בצל, אבל חסידות תחזור. אם אתה חושש לגאוה אם תדרוש ברבים, תהפוך להיות בצל – אבל חסידות תאמר. בעצם בכך אדמו"ר האמצעי הסמיך את אותו חסיד כרופא מומחה, שיכול להשתמש גם בגאוה – בעצם הוא ברך אותו שידע איך להשתמש בסם המות, שמינית שבשמינית גסות רוח, כדי להוכיח בדרך של החסידות, מתוך "כלו הפך לבן", להוכיח את הדור באהבת ישראל צרופה. בכל אופן, "מישרים תשפטו בני אדם" – זה ה"יכול יגיס דעתו". שוב, הפסוק הזה הוא פסוק מופלא, יסוד היסודות של חש-מל-מל. הכל מתחיל מה"חש", "האמנם אלם" ("האמנם" בגימטריא קול, "האמנם אלם" בגימטריא אור – למי שמתעצם עם "האמנם אלם" אומרים "פתח פיך ויאירו דברים"), שלפי חז"ל פירושו "מה אומנתו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו אלם".

38.         אור לבן בעור לבן

שוב, הנושא הוא שהחדש הזה, שכולו בסימן מצות ספירת העמר, קשור עם ה-א שבתוך ה-ע, הכח שלנו להלביש את ה-א בתוך ה-ע. אמרנו שעור לבן שוה משיח. כמה שוה אור לבן? (כל אור הוא לבן במקור, שקוף, כמו לובן העליון) – 289, מספר מושלם, טוב ברבוע, "וירא אלהים את האור כי טוב". איפה המספר הזה מופיע לראשונה בתורה? "[בראשית] ברא אלהים". מה ברא אלקים? אור לבן. מה הדבר הראשון שה' ברא? אור לבן. שוב, מהו אור לבן? להאיר שכולם לבנים, כולם זכאים. ליבון הלכתא. שוב, כל פעם שרוצים להבין מלה מחפשים את השרש שלה פעם ראשונה בתורה. מה הפעם הראשונה ששרש לבן מופיע לראשונה בתורה? לא במובן של לובן, אלא "ונלבנה לבנים". איפה זה כתוב? בדור הפלגה, מגדל בבל. דור הפלגה הוא בדיוק ההיפך מ"כלו הפך לבן" – לבנים שבסוף מפרידות, התחיל מאחדות (מדומה) אבל בסוף נעשה פירוד עצום. רוצים להקים כאן איזו מדינה, יש אחדות (מדומה), אבל זה עתיד להתפורר ולהתפלג. זה מתחיל מ"ונלבנה לבנים". מה צריך כנגד זה? לבן דקדושה, לקחת את כל הפלגים – כל מה שהספיק להתפלג בדור הפלגה – ולהחזיר אותו, לאחד אותו. ממשלת אחדות אמתית, של משיח שיאחד את כולם כי הוא "חיוורא דבי רבי". שוב, אור לבן ב-א, ה"כתנות אור" של רבי מאיר, עולה טוב ברבוע. עור לבן ב-ע שוה משיח (שבא להרוג-לתקן את הנחש דקליפה, הלבוש הטמא של האדם, המשכא דחויא).

39.         להמשיך "יום ליום יביע אמר" בספירת העמר של "לילה ללילה יחוה דעת"

הרבה פעמים דברנו על א בתוך ע, אבל לא זכור לי כרגע שעשינו פעם פרצוף מסודר של דוגמאות. יש מאות דוגמאות, וכדי לעשות פרצוף צריך לקחת את הכי בולטות, מבחר מבוקר של דוגמאות, ולבנות מהן פרצוף איך א מאיר בתוך ה-ע. זה לספור את העמר – להאיר את העמר, להאיר את ה"מאכל בהמה" שב-ע, ב"יום ליום יביע אמר". סופרים בלילה, "ולילה ללילה יחוה דעת", אבל צריך להמשיך לתוך זה את ה"יום ליום יביע אמר". לכן אומרים בלילה "היום יום כך וכך לעמר", ולא "הלילה" – ממשיכים את ה"יום ליום יביע אמר" לתוך ה"לילה ללילה יחוה דעת". עד כאן החלק הראשון.

אפשר לנגן את הניגון של הבעל שם טוב, שמן הסתם רבי מענדלה ויטבסקער שר עם כל שאר תלמידי הבעל שם טוב. לחיים לחיים.

40.       ה. כתר הפרצוף של א פנימיות ע

41.                       רדל"א: אל־על

נתחיל מהכתר: איתא בכתבי האריז"ל שה' ברא את העולם בסוד האלף-בית אלב"ם, בו פרצוף הכתר הוא אל, שם א-ל. כשמחליפים את ה-א ב-ע מקבלים את הזוג הכי פשוט של אל-על. איפה מופיע הצמד הזה? "אל עליון". כמו שאומרים כל יום בברכה הראשונה של שמו"ע – "אל עליון", שהסוד שלו הוא להמשיך נה"י חדשים מהכתר. יש עוד כמה וכמה פסוקים בהם הקב"ה מכונה "אל עליון". חוץ מ"אל עליון", איפה יש עוד את המלה הפשוטה אל עם על? פסוק שכולנו מכירים כל פעם שטסים לאיזה מקום – "ואל על יקראֻהו". רואים שהנביא בכח המדמה שלו מקשר בין אל ו-על, סימן שזה צירוף-צמד קשור. אמרנו שכל הצירופים בהם א מתלבשת ב-ע קשורים לחדש אייר, לאור ועור, אמר ועמר. זה גם חדש מיוחד של "אל על". כשאני אומר אל זה כיוון – וקטור במתמטיקה, כח בכיוון מסוים. אם אני אומר "אל על" הפשט הוא אל העל, לכיוון מעלה. ה"על" הוא שם למעלה, ויש כח להגיע – ללכת, לדלג, לטוס – אל העל. כמו שיש "אל על" מלמטה למעלה, יכול להיות גם "אל על" מלמעלה למטה, כמו שהרבי מסביר במאמרו ד"ה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מאמר של לג בעמר, אותיות גל, שה' עצמו הוא למעלה מכל עליון ועליון, וצריך להמשיך מהעצם, מהעצמות, כביכול מלמעלה למטה משהו יותר גבוה מהעליון שבעליון. אל כל עליון, כמה גבוה שלא יהיה צריך להמשיך אליו – או שנאמר מלמעלה, אבל אי אפשר למעלה, כי כבר לא בגדר מעלה – מאיפה שהוא, מה שלא יהיה, "איה מקום כבודו", צריך להמשיך "אל על", להגיע משם אל הנקודה הכי גבוהה שיש. הכוון הוא לא מלמעלה למטה אלא "אל על" – מהעצמות אל העליון שבעליון.

42.         "אל אמונה" ובו חביון עז העצמות

שם א-ל, בתור שם קדוש, הוא שם של אמונה – "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", כך כתוב בשירת האזינו. אמונה היא "רישא דלא ידע ולא אתידע", שנקרא בלשון האידרא בזהר הקדוש "דא לעילא מן דא". יש עוד שני רישא, אבל הם "דא לגו מן דא", התלבשות של אחד בתוך השני, אבל הרישא הכי עליון – רדל"א, סוד האמונה, מה שאנו מאמינים בני מאמינים מאברהם אבינו, המאמין הראשון, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – הוא העל האמתי, הוא ה"יד רמה", ה"ריש גלי" (הראש הגלוי ששום דבר לא מלביש אותו), הוא ה"על", אבל יש "אל על", "אל עליון". גם בתוך אותו רישא, שום דבר לא מלביש אותו, אבל כביכול בתוכו הוא יש "חביון עז העצמות" בלשון האר"י הקדוש. חביון עז העצמות הוא ה"אל על", כלומר שה"אל" בתוך ה"על", "ואל על יקראוהו". את הצירוף הזה, אל-על, "אל עליון", נשים בכתר, בראש העליון של הכתר. מאותו "אל עליון", שהוא "אל אמונה", ממשיכים נה"י חדשים – כח חדש להביא משיח, "עשו כל אשר ביכלתכם", "אורות דתהו בכלים דתיקון", כח חדש לבצע, ליישם ולהגשים, את תכלית הכוונה של בריאת העולם – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. ה-אל שמתלבש בתוך ה-על מאיר בתיקון של חדש אייר. בעצם לפי סדר הפרצוף שאנחנו בונים עכשיו הוא הראשון.

43.                       גלגלתא: אור־עור

אחר כך יש את האור והעור. אור הוא כבר גילוי. א-ל בתור עצמות הוא למעלה מגילוי, רק שמתוך העצם נמשך אור חדש – "אור חדש על ציון תאיר", ה"תורה אור" של מלך המשיח. האור הזה, אור לבן ב-א, מתלבש בתוך העור הלבן ב-ע (נשים לב שאור לבן עור לבן הם ר"ת אל-על, כלומר שהם נמשכים ומתגלים מסוד האל-על). צמד זה שייך לראש השני של הכתר. מה העור הכי גבוה שעלול להיות המקור והשרש של כל העורות? כמו במשכן, מה הכי גבוה? הגג, הגג שבגג (יש שם כמה גגות) – עורות תחשים, עליהם דברנו רבות לא מזמן. יש שם עור, תחתיו יש עורות אילים מאדמים – יש עורות. איזה עור הכי גבוה באדם? על הגלגלת מה יש? איך קוראים לזה גם בפשט וגם לפי סוד? קרקפתא – קרקפת. הקדקד, "וטרף זרוע אף קדקד", הקדקד הוא הקרקפתא. העור הזה, שלמעלה מהגלגלת, אחר כך מתגלה כעור העטרה בגילוי העטרה בברית מילה, שהוא תיקון כל מערכת העור של הגוף, כמבואר באריכות במ"א. אבל שרש כל העורות הוא הקרקפת. בכתר יש שלשה פירושים – לשון המתנה ברדל"א, לשון עטרה בגלגלתא, לשון סבוב ומקיף (גם לשון תוקף, אין תקיף כרצון ואין דבר העומד בפני הרצון) בראש השלישי שבכתר. העטרה היא הגלגלתא, ולמעלה ממנה יש קרקפתא, ועל הקרקפת מונחים התפלין (דמארי עלמא). צריכים להמשיך את האור לתוך הראש, שיהיו "תפלין שבראש" ולא רק על הראש. "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", אימתי? אם זוכים שיהיו "תפלין שבראש", שיכנסו דרך הפרסה של הקרקפתא. מכח הקרקפתא האור שבתוך התפלין, נכנס לתוך הראש. כל זה השרש הכי גבוה של אור-עור. "כתנות אור" בתורתו של רבי מאיר בתוך ה"כתנות עור" שה' עשה לאדם וחוה לאחר החטא.

44.                       מוחא סתימאה: אלף־עלף

אחר כך יש מוחא סתימאה, כח המשכיל בנפש. במוחא סתימאה כתוב בחסידות יש את סוד האות אלף – מתחיל אל, אבל עם תוספת פ. אם כותבים אלף הפוך זה פלא. כתוב שהפלא יותר גבוה מאלף. האלף היא כח המשכיל, לשון "אאלפך חכמה" "אאלפך בינה" – מי מאלף את החכמה והבינה שלמטה מהכתר? כח המשכיל, הראש השלישי שבכתר, הוא אלף (והוא דרך הצנור-המזל של הדיקנא קדישא, סוד "נצר [נוצר אותיות צנור] חסד לאלפים", שני אלפים כנגד "אאלפך חכמה אאלפך בינה"). אבל הפלא העליון הוא מו"ס עילאה שבתוך הגלגלתא, ועד לחכמה דעתיק שהיא בכלל רדל"א, אבל אלף היא מו"ס שבתוכו יש את גבורה דעתיק – שהיא גם מעצמות עתיק, כמבואר במאמרים שלומדים בהמשך ע"ב של הרבי הרש"ב. בכל אופן, אלף היא מלה חשובה – האלף של האלף-בית – ואמרנו שלכל א יש ע שמלבישה אותה. מה קורה כשמחליפים אלף ב-ע? מה קורה לך כאשר פתאום האלף מתגלה? אתה מתעלף.

45.         התעלפות מרעב לתורה ובגילוי האלף של התורה

כל התורה של העולם הזה, תורת הבריאה, מתחילה ב-ב של בראשית. מי שזוכה לגילוי האלף – שבאה ממוחא סתימאה, גם תורה חדשה, שלמות התורה, תורת האצילות, "תורה חדשה מאתי תצא" של מלך המשיח – מה צריך לקרות לך? מתעלף. חוץ מכך שעלף היא התעלפות – כתוב באמת שמרוב רעב וצמא, "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר הוי'" (בעמוס), אז "ותתעלפנה הבתולות היפות". הפשט הוא שמתעלפים מחוסר הגילוי של התורה החדשה, שאין, אבל הסוד הפנימי שמתעלפים מעוצם הגילוי. לאחר שאני רעב וצמא לתורת משיח, באמת רעב וצמא למשיח ותורתו, ופתאום האלף מתגלה – מתעלפים.

46.         ישראל (שלמות העם) בעל שם (שלמות התורה) טוב (שלמות הארץ)

כתוב שמורנו הבעל שם טוב בא לעולם ומצא את היהדות ואת כל העולם כולו במצב של עלפון רוחני. כתוב בספרים סגולה שמי שמעולף, אפילו בקומה מאד קשה, תרדמת, סגולה לעורר אותו לתחיה היא ללחוש באזנו את שמו העצמי בלשון הקדש. הרי השם העצמי של כל עם ישראל הוא ישראל, והבעל שם טוב אמר שקוראים לי ישראל מהשמים – אני השם של כל עם ישראל. בעצם הוא שרש שלמות העם. אפשר לומר שמה שקוראים לו ישראל הוא שלמות העם, מה שקוראים לו "בעל שם" הוא שלמות התורה, שמו של הקב"ה, ומה שהוא נקרא "טוב" – חידוש, היו קודם בעלי שם – היינו "הארץ הטובה" ("אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"), הוא כולל את כל השלמות. בכל אופן, הוא אומר שאני באתי לעורר את העם מעלפון. עלפון הוא גם בחינה של "רצוא", כמו "פרחה נשמתן".

47.         התעלפות-התעיפות

חוץ מהבתולות היפות שמתעלפות, מי עוד מתעלף בתנ"ך? יונה הנביא, שקוראים אודותיו ברעוא דרעוין של שבת שבתון, "אחת בשנה". "ויך עליו השמש ויתעלף". גם, על פניו זה משהו לא טוב, הוא התעלף. איך המפרשים מסבירים מה פירוש להתעלף? אומרים שהוא לשון עיפות – מאד עיף. אומרים שיש קשר לשוני בין עלף ל-עיף. זו חולשה נפשית או גם חולשה גופנית, שהנפש מאד-מאד עיפה, עד שהיא פורחת – כמעט פורחת לגמרי, כמעט מת. כך המפרשים מסבירים את הלשון להתעלף. האבן עזרא חולק על כך שיונה התעלף כמו "ותתעלפנה הבתולות היפות", אומר ש"ויתעלף" של יונה כמו הפעם הראשונה והיחידה ששרש זה מופיע בתורה – אצל תמר. כאשר תמר באה לפתות את יהודה כתוב "ותכס בצעיף ותתעלף".

48.         כמעט-התעלפות בשידוך יצחק ורבקה

רבקה אמנו, כאשר ראתה פעם ראשונה את יצחק אבינו, גם כמעט התעלפה כי ראתה אותו הדור (התגלמות של המלך הדר, וממילא עליה להיות מהיטבאל[7]). בכלל, כל הסיפור של הזווג של יצחק ורבקה – הזווג העיקרי בתורה, כמו שכתוב בחסידות, עיקר הזווג של מה ו-בן (סוד מהיטבאל) – הוא כמעט להתעלף. הראשון שכמעט מתעלף שם הוא אליעזר עבד אברהם, השדכן, "והאיש משתאה לה מחריש". מול העינים מתגלה לו האלף העליונה, שלמעלה מ"בראשית ברא אלהים". השידוך האמתי צריך להיות אחד, אז ה-א מתגלה, וכשהיא מתלבשת בתוך ה-ע (בתוך עין הרואה) כמעט מתעלפים. "והאיש משתאה לה מחריש", תמיהה למעלה מטעם ודעת, כמבואר באריכות בדרושי חסידות על הפסוק. אחר כך, כשהיא ראתה את יצחק, יצחק בא בשדה והיא ראתה אותו ונפלה מעל הגמל – רק לא הגיעה לארץ, וכמו שכתוב "כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו". כתוב שפלא גם לשון נפילה, נפלאות – נפל-אות. כשרואים משהו פלאי נופלים מעל הגמל. מה כתוב אחר כך? לא כתוב "ותתעלף", אחרי שכבר כתוב שנפלה מעל הגמל, אבל כתוב "ותקח הצעיף [אותו צעיף] ותתכס".

49.         התעלפות-התעטפות

אצל רבקה כתוב "ותפל מעל הגמל... ותקח הצעיף ותתכס" ואצל תמר אחר כך כתוב "ותכס בצעיף ותתעלף". מה הפירוש שם? לא שהתעלפה – אותו שרש אבל פירוש אחר. מסבירים ש"ותתעלף" הוא כמו ותתעטף – פשט – שה-ל מתחלפת ב-ט באותיות הלשון דטנלת (בסוד העטלף [חותם העופות הטמאים בתורה], טל בתוך עף, כמבואר במ"א). כל פעם שאני מברך בבקר "להתעטף בציצית" צריך כמעט להתעלף מרוב יראת ה' (כמבואר בתניא פרק מא כוונת ההתעטפות בטלית). מי שיש לו יראת ה' כמו רבי מענדלה ויטבסקר, יראה מהשכינה-המלכות המדברת בפיו, בכל פעם שמתעטף בציצית כמעט מתעלף.

50.         עד מיצוי הנפש

מה הסיפור בחסידות שאומרים לחסיד – אם לא התעלפת לא יצאת ידי חובה. בכלל, איך חז"ל דורשים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – "בכל נפשך" דורשים "עד מיצוי הנפש", ביטוי שחוזר כמה פעמים בתניא. מאד מענין שבשאר ספרי החסידות בקושי מוצאים ביטוי זה, אבל בתניא הוא מביא אותו כמה פעמים. אם אתה לא עובד את ה' עד מיצוי הנפש לא יצאת ידי חובה. מיצוי הנפש היינו שהנפש מתמצה. יש פעם בחסידות שכתוב שכאשר סוחטים חסיד כמו סמרטוט – כל אחד הוא סמרטוט, זה דבר ראשון שצריך לדעת, אני סמרטוט והלואי שיש בי איזו לחלוחית של חיות – כשסוחטים צריכה לצאת טפה של אהבת ישראל. הטפה היא גם הגעשמאק, שהכיף שלי בחיים הוא אהבת ישראל. אבל יש עד מיצוי הנפש אחר – שאם לא התעלפת זה לא עד מיצוי הנפש. מה הסיפור בחסידות? אחד מהרביים שלח חסיד אחד לשר ממשלה לפעול משהו, לבטל גזרה. היתה גזרה לא טובה נגד היהודים, והוא שלח את אותו חסיד לפעול למען בטול הגזרה. לפעמים הרבי בעצמו היה נוסע כדי לבטל גזרות במסירות נפש. פעם אחת הרבי בעצמו נסע, ואחרי שהוא דבר מעומק הלב הוא באמת התעלף אחר כך, מרוב מאמץ נפשי עד מיצוי הנפש. בהזדמנות אחרת הוא שלח חסיד, והחסיד חזר ואמר לרבי שלא פעל. קשור ל-כח ניסן, הרבי אמר לנו "עשו כל אשר ביכלתכם" – מה הכוונה? עד מיצוי הנפש. מה עוד הרבי אמר ב-כח ניסן? שכל ה"עד מתי" לא פעל כי לא היה באמת. מה הכוונה? משקרים כשצועקים עד מתי? הפשט שלא היה עד מיצוי הנפש. מה המדד של מיצוי הנפש? להתעלף. שוב, הרבי שלח חסיד כדי לפעול משהו, לבטל גזרה רעה, והחסיד חוזר ואומר לרבי שעשיתי כל אשר ביכולתי – עם כל הקאך והברען, נסיתי ולא הלך, לא הצלחתי. אז הרבי נאנח ואמר לו – אבל התעלפת?! הכוונה בפועל ממש, כמו שהרבי בעצמו כן התעלף. אם לא התעלפת הכוונה שלא פעלת עד מיצוי הנפש, ואז – כמו שאמרנו בתחלת הדברים – בעצם אתה לא חסיד. ההגדרה שלנו מי הוא חסיד – מי שפועל במסירות נפש, עד מיצוי הנפש. אנחנו כאן כדי להבין את הסוד של התעלפות.

51.         הבעל שם טוב – מעורר מהתעלפות של יובש ומעלף בגילוי פנימיות התורה

נחזור לבעל שם טוב: הוא בא להציל אותנו מהתעלפות. היינו, עם ישראל, במצב של עלפון, אבוד חושים, וכדי לעורר אותנו בא הבעל שם טוב. מצד שני הבעל שם טוב גלה לנו את תורת משיח – "יפוצו מעינותיך חוצה" שאז "קאתי מר" – וכמו שאמרנו, מי שבאמת זוכה לגילוי ה-א, שלמעלה מתורת עולם הזה (ש"הבל היא בפני תורתו של משיח", "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", כולל תורת העולם הזה, כולל שבת העולם הזה, כמו שמסביר באריכות הרבי מהר"ש, ועל זה כתוב "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל", יש קשר בין אין והבל, כמו שאולי נסביר בהמשך), מתעלף. מצד אחד הבעל שם טוב בא לעורר אותנו מעלפון רע, של התייבשות, של חוסר טריות. הבעל שם טוב גם אמר שבאתי לעולם כדי להביא פרישקייט, טריות בתורה ומצוות, ביהדות בכלל. ברגע ש"ונהר יחרב ויבש", "'יחרב' בבית ראשון 'ויבש' בבית שני", נכנסים לקומה, צריכים את ישראל – שם העצם – כדי לעורר אותנו. יחד עם זה, אומרים דבר והפוכו, כדי לעורר צריך גילוי כל כך גדול, שגם פועל שתתעלף. אבל התתעלף השני הזה הוא כבר ראשית התיקון, הוא ה"אורות דתהו" שעכשיו אמורים להכנס ל"כלים דתיקון". שוב, זה הגילוי של עצם הגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה דאריך, האלף שמתלבשת בתוך עלף.

52.         מעולפת ספירים

נחזור, כאשר כתוב פעם יחידה בתורה שרש עלף, "ותכס בצעיף ותתעלף", לשון כיסוי – לכאורה זה בכלל לא להתעלף. אמרנו שהאבן עזרא חולק על הפשט לגבי יונה, שכתוב "ויתעלף". כולם אומרים שיונה התעלף מרוב חולשה, אבל האבן עזרא אומר שלא – "ויך עליו השמש" ומה הוא עשה? התכסה בבגדיו להציל את עצמו מהשמש, לא התעלף ממש. הוא אומר ש"ויתעלף" שלו הוא כמו "ותתעלף" של תמר, הפוך משאר המפרשים. בכל אופן, יש בשרש הזה שני פירושים. יש גם פסוק בשיר השירים – "מעיו עשת שן מעֻלפת ספירים" (שייך לספירת העמר). מה פירוש "מעלפת ספירים"? מלובשת ומכוסה, כמו "ותתעלף" של תמר. מעולפת ספירים – מכוסה ספירים. מי הם הספירים? האלפים, כל יום בספירה הוא אלף (בכל יום בספירה מכוונים בברכה את שם מה, שם אלפין, וכמו שיתבאר).

53.         התעלפות – להתבטל בתוך מקור הנשמה

מה הקשר בין להתעלף ל"מעלפת ספירים"? יש כאן כמה אנשים שכבר צריכים לומר ברכת המפיל, ואז, כשהולכים לישון – כמו להתעלף – נופלים על המטה, מה אומרים? "בידך אפקיד רוחי" ר"ת באר. מה צריך לחשוב? שאני מפקיד את הרוח שלי בבאר העליון – הנשמה שלי עולה למעלה וחוזרת למקור – ושם היא מתכסה בתוך השרש. אחר כך, מחר בבקר, "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", היא חוזרת להיות רעננה, בריה חדשה, מתוך השרש. שוב, כשהנשמה עולה, "על כל דבור ודבור" של מתן תורה התעלפנו. מה קורה? גם בהקשר אחר, כשמשה רבינו שבר את הלוחות, כתוב שלפני כן היו אותיות פורחות – לכן הכל התעלף, נפל ונשבר. אבל יש להתעלף חיובי, שהארת הנשמה שבתוך הגוף עולה לשרש ומתכסה בו על מנת להתחדש. זה הגילוי של הבעל שם טוב. עוד פעם, הבעל שם טוב בא לעורר אותנו מעלפון, לחש לנו באזן את השם העצמי שלנו, ישראל, אבל תוך כדי כך, באותו רגע שמתחילים להתעורר, היתה חויה של אור גדול, מסנוור, אלף, ואז עוד פעם מתעלפים. יש כמה וכמה סיפורים שמישהו התעלף, התעורר, ושוב התעלף. כמו אדמו"ר האמצעי, כשספרו לו על הסתלקות אביו הוא התעלף, וכל פעם שהוא התעורר ונזכר הוא שוב התעלף – הוא היה בסכנה (בסוף הראו לו את כתבי אביו שנשארו למטה והוא שוב לא התעלף – הגילוי של מוחא סתימאה נמשך בחכמה עילאה). אבל יש להיות מעולף – "מעולפת", "ותתעלפנה הבתולות היפות" – ולהתעורר ושוב להתעלף, אבל ההתעלפות השניה היא תחלת התיקון, חזרת הנשמה בגוף להתכסות ולהתלבש בשרש על מנת שוב לרדת ולהתלבש בתוך הגוף באופן של כלים דתיקון. כל ההסבר הזה היה להסביר את המדרגה השלישית. כל מה שאמרנו עד כאן הוא בכתר.

אני כבר רואה שלא יהיה לנו זמן להשלים את כל הפרצוף – נשאיר לשבוע הבא. כולם מוזמנים. בכל אופן, בכתר יש לנו עוד משהו מאד חשוב בחסידות. אמרנו שבראש העליון של הכתר יש אל בתוך על, בראש השני יש אור בתוך עור (בכך פתחנו, אור לבן בתוך עור לבן, "ברא אלהים" בתוך משיח ["ברא" גם במובן של "בן", בן אלהים = מנחם כנ"ל]), אבל בראש השלישי היה הדבר הכי עמוק כעת, אלף בתוך עלף (בשני מובנים, להתעלף – עד מיצוי הנפש, ששרשו הכח העצמי של גבורה דעתיק, כמבואר בהמשך ע"ב – או להתכסות, להתכסות בשרש).

54.       ו. שלש האלפין של שם מה

55.         סוד האלף בספירת העמר – תיקון שם בן (בהמה) על ידי שם מה (אדם)

נסיים הערב בסוד האות אלף, אליה הגענו: מה הסוד של האות א בספירת העמר? הרי כל יום בספירת העמר כשאומרים את הברכה, "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו על ספירת העמר", כתוב באר"י שצריך לכוון את שם הוי' במילוי מה, בגימטריא אדם. כל הספירה היא אדם, כי העמר הוא מאכל בהמה והתשובה של ספירת העמר היא "אדם ובהמה תושיע הוי'" – שהאדם יתלבש ויתקן את הבהמה. לכן שם ה' של ספירת העמר הוא שם מה, שהוא שם של אלפין (כך נקרא בקבלה) – שה-ה וה-ו וה-ה של שם הוי' מתמלאים ב-א כל אחת. כל ספירת העמר באה לתקן את שם בן – בגימטריא בהמה – שאין בו א כלל, והוא על ידי שם מה, בו יש ג"פ א, לכן הוא נקרא שם אלפין. אם כן, צריך להתעלף שלש פעמים, רק כשאומרים את ברכת ספירת העמר, כי כל אלף מתלבשת בתוך עלף, חלק מסוד ספירת העמר.

56.         להסביר את הפלא – להכניס את האלף אל תוך הגולה

איך מוסבר בחסידות לעומק בכלל הסוד של שם מה, בגימטריא אדם, שהוא התיקון של ספירת העומר? מוסבר[8] שכל אלף היא בעצם פלא אלקי. אלף היא לקחת פלא ולהפוך אותו – לנסות להסביר אותו. פלא הוא משהו מופלא, שכל מופלא. יש לב נתיבות חכמה, שכל אחד נקרא שכל אחר בהקדמת הראב"ד לספר יצירה, ונתיב ה-לב שמתחבר עם שער הנון נקרא "שכל מופלא" – השכל הכי עליון הוא מופלא, מובדל ומופרש. לכאורה הוא מובדל ומופרש בלי הסבר כלל, והאלף היא לקחת את הפלא ובכל אופן להסביר אותו. זו ה"תורה חדשה" של מלך המשיח. מהי הגאולה בכלל? הרבי אומר שהגאולה היא לקחת אלף ולהכניס בתוך גולה. לעניננו הגולה היא כמו ה-ע, חומר הגלם שנשאר אותו חומר גלם, רק צריך להכניס א. הרבי מסביר זאת בשיחות של חדש אייר בדבר מלכות. הוא מסביר שיש שלש רמות של ה-א שצריך להכניס ל-גולה כדי שתהפוך לגאולה – הכי גבוהה היא הרמה של פלא. מדברים על הכוונות של אייר, על השיחות של הרבי. הכל קשור ל-א, ואמרנו שלכל א יש לבוש של ע.

57.         ה-א שב-ה עילאה – פלא אחדות הבלי-גבול והגבול

מהן שלש ה-א של שם מה? בקיצור הכי נמרץ, מוסבר בדרושים בחסידות שה-א שבתוך הא עילאה – ה-א שממלאת את ה עילאה שבשם מה – היא להסביר את הפלא איך ה', שהוא בלי גבול, ועולם שהוא גבול, מתאחדים. להסביר איך הם בעצם אחד – איך הבלי-גבול (של הבורא, אור אין סוף) יכול להתחבר ולהיות אחד עם הגבול (של העולמות, של המציאות). זו ה-א שבתוך הא עילאה, לנסות להסביר זאת בטוב טעם ודעת – לשם כך יש את תורת החסידות, ועוד יותר את תורת מלך המשיח, שתורת החסידות היא רק טעימה בעלמא מתורתו של מלך המשיח.

58.         אדם רוצה להבין פלאים

יוצא מכאן שכל שם מה, האותיות הא-ואו-הא שיש בהן א, הוא גילוי אלפין-פלאים. מיהו אדם? אחד שרוצה להבין פלאים. מי זה בהמה לפי זה? מי שאין לו עסק בפלאים, הכל טבעי, "עולם כמנהגו נוהג". הוא הולך על ארבע, לא מסתכל יותר מדי גבוה לשמים – בהמה. מי הוא אדם? אדמה לעליון. מי שמסתכל על דברים נפלאים, גם בתוך הטבע. מי שמכיר שיש נפלאות בטבע, כמו בשיחות לנוער – הרבנית כתבה את הנפלאות בטבע. סימן שאתה בן אדם. הבהמה רואה יותר נפלאות בטבע ממני – מסתובבת יותר בטבע – לא מתפעלת מכך כלל, כי היא בהמה. בהמה לא מתפעלת מנפלאות, ואדם מתפעל דווקא מדבר מופלא (פלא-פעל הם גם זוג של א-ע בחילוף סדר האותיות). ברגע שהוא מתפעל – הוא לא מצליח לתפוס בשכל. יש שלש אלפין של שם מה, סימן שהחדש הכי טוב להתבונן בנפלאות הטבע – מעשה בראשית לפי הרמב"ם – הוא אייר. אם אתה מלמד מומחה, שיכול להסביר לילדים את כל הפלאים בגן חיות, זה חדש מצוין לקחת את הילדים לגן חיות כדי לגלות את נפלאות הבורא, לשיר את פרק שירה, לגלות את השירה של כל אחד. שוב, הנפלאות בטבע וגם הנפלאות בתורה קשורות לסוד האלף.

59.         ה-א שב-ו – פלא חיבור האחדות והריבוי

שוב, הדבר הנפלא הראשון הוא איך ה', שהוא אין סוף, מתחבר עם העולם – זו ה-א של ה עילאה, שהיא עצם הבינה, מנסים להבין זאת. מהי ה-א בתוך הואו של שם הוי'? ה-ו היינו ו קצוות, ו היא גם לשון המשכה. ב-ה יש רק מילוי א, בלי עוד אות, אבל באות ואו יש ו בהתחלה, א באמצע ועוד ו. ה-ו שבהתחלה היא המשכה, עיקר הפשט של ה-ו (י-ה-ו-ה הם צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות), ה' יורד – כמו נשמה בגוף – לשם מה? בשביל ה-ו השניה, שהיא ו של ו קצוות, התחלקות. כמו שאמרנו כמה גדרים חשובים בחסידות הערב, יש עוד גדר – גדר של מדות. ו היא מדות הלב, אהבה יראה רחמים וכו'. הגדר של רגש – מדות הן רגש – הוא התחלקות. זה הגדר החיצוני של הרגש. הגדר הפנימי הוא התכללות הקצוות המתחלקים זה מזה.

איפה שרש ה-ו בכלל? בקו. כתוב שחיצוניות הקו היא כח ההתחלקות ופנימיות הקו כח ההתכללות. מה הן מדות? שאני אומר שיש למישהו מדה, אוטומטית זו מדה אחת לעומת וגם בהיפוך ממדה אחרת. אם יש לך מדת האהבה – זו לא יראה. הבעל שם טוב מביא שאחד הפלאים של עבודת ה' יתברך, של מי שהוא עבד ה', שהוא יכול לחוות בעת ובעונה אחת שתי מדות הפוכות. על דרך הטבע אי אפשר להרגיש מדות הפוכות, אהבה ויראה, אבל בעבודת ה' אפשר. הגדר של רגש, בחיצוניות, הוא שכל רגש שלא תאמר – הוא הפוך מרגש אחר. יש אהבה ויש שנאה. מוחין אינם כך. עוד פעם, הפלא של מוחין הוא חבור הבלי-גבול והגבול. מה הפלא-אלף של המדות? ה-ו הראשונה היא המשכה, ה-ו השניה היא התגלות ו"ק – ו קצוות שכל אחד אחר מהשני. מה ה-א באמצע? פלא, איך תתכן המשכת אלקות, אחדות, שמופיעה ומתבטאת כהתחלקות.

60.         שלשת הפלאים ושלשת הדילוגים

איך אומרים זאת בצורה אחרת? איך יכול להיות דלוג מאחדות לרבוי. כל דלוג הוא בסופו של דבר גם אחדות. הפלא הראשון הוא סוד הדלוג – מי שזוכר את סוד שלשת הדלוגים מרבי הלל, כאן יש חדוש כמו שתכף נסביר – ה-א בתוך הא עילאה היא סוד הדלוג מבלי גבול לגבול, אבל הגבול לא מורגש כריבוי. הפלא הראשון הוא איך אין סוף יכול להתחבר לסוף. אבל איך דבר שהיה אחד פתאום מתפצל ומתחלק, וגם לאחר שהוא מתחלק האחד עדיין מחובר לפיצול ומאחד את הקצוות – פנימיות הקו, פנימיות ה-ו – הוא הפלא השני, פלא ההתחלקות. זה ה-א שבתוך הואו. מה הפלא השלישי? בשלשת הדילוגים של רבי הלל הוא הדילוג הכי עליון. מהם שלשת הדילוגים, עליהם אומרים "קדוש קדוש קדוש"? הראשון הוא מההעלם העצמי לשעשועים עצמיים – שהאור התגלה מהעלם עצמותו יתברך (כ"אור המאיר לעצמו", בו כלול גם האור להאיר את העולמות אחר כך, כביכול, "אור המאיר לזולתו"). הדילוג השני הוא מאור אין סוף לקו, מבלי גבול לגבול. הדילוג השלישי, שהוא סוד עולם התהו שנשבר, הוא מאחדות לריבוי. דלוג הוא ממצב הפוך להפוך, אבל כאן הפלא הוא איך שני הצדדים מחוברים – זה הפלא בשם מה, שם של אחדות וחבור. אדם הוא תפיסה ותודעה שהכל אחד. הפלא הראשון, ה-א שבתוך הא עילאה, קשור לדלוג השני של רבי הלל – מבלי גבול לגבול – אבל הוא הפלא שהבלי-גבול והגבול הם אחד, ה' והמציאות, גם כאשר הבריאה היא בגדר אפשריות המציאות, שאין בה עדיין קצוות והתחלקות של ישויות שונות. אחר כך הדלוג מאחדות לריבוי בפלאים היינו הפלא איך שהקצוות המחולקים הם עדיין אחד בעולם התיקון – יש בעולם ו קצוות, יש בנפש (חלק אלוה ממעל ממש) התחלקות של ו מדות שונות, והכל אחד (כמו הביטוי שאפשר לחוות את הקצוות יחד) – זה הפלא של ה-א בתוך ואו.

61.         ה-א שב-ה תתאה – פלא גילוי האצילות (העלם עצמותו) בבי"ע

הפלא השלישי הוא ה-א שבתוך הא תתאה – הפלא של המלכות, שהוא הפלא של רבי מענדלה ויטבסקר. זו היראה, "מה הנורא המקום הזה" בתוך הפה, היראה מגילוי האלקות בתוך הדבור. בכח זה המלך מלכד את העם, מחבר בין העצמיות לעולמות התחתונים. הפלא איך המלכות, שלא נפרדת כלל וכלל מעולם האצילות – רשות היחיד – מתגלה למטה בעולמות התחתונים בי"ע. איך המלך והמלכות שלו יכולים להתגלות בעולמות התחתונים, שהם מציאות הפוכה לגמרי – שכל דבר מרגיש את עצמו יש ודבר נפרד בפני עצמו. איך יכולה להיות התגלות של "אצילות איז אויך דא" – הווארט של הרב המגיד – איך האצילות יכולה להתגלות בבי"ע? הרי המלכות נקראת עלמא דאתגליא, היא באה לגלות – מה לגלות? את העצמות. היא באה לגלות במקום שאינו מקומה, האצילות הוא הבית שלה – הפלא הוא איך ה"זנב לאריות" נעשית "ראש לשועלים", איך המלכות יורדת ומגלה אלקות בעולמות התחתונים. זה סוד המלכות – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". בעצם זה הפלא הראשון, הדלוג הראשון של ר"ה, איך ההעלם העצמי מתגלה גם לעצמותו יתברך, עוד לפני הצמצום הראשון. אבל בשלש האלפין של סוד שם מה זו האלף האחרונה, האלף של המלכות, של הא תתאה. אם כן, יש פה הסבר מאד עמוק וחשוב מהו הסוד של שם מה, אדם, שהוא מודעות של פלא ורצון גם להסביר את הפלא, להבין את הפלאים, להפנים את הפלאים. בזה הוא אדם, בזה הוא מתקן את הצרעת שלו, והעיקר הוא להגיע לפלא האחרון, גילוי אור עצמי בעולם התחתון.

62.         התעלפות טובה – נכנס בשלום ויצא בשלום

כל אלף-פלא מתלבש – גם מתכסה, "ותתעלף". אחד הפירושים למה בתמר כתוב "ותכס בצעיף ותתעלף" וברבקה רק "ותתכס" – שבהמשך כתוב שיהודה לא הכיר את תמר "כי כסתה פניה". הוא אומר על פי פשט שרבקה לא היתה צריכה כל כך להתכסות עד שלא יראה כלל את פניה, אבל תמר היתה צריכה לעשות זאת כדי שיהודה לא יכיר אותה בכלל – היתה חייבת לכסות את פניה לגמרי, שלא יראה אותן כלל – ולכך קוראים "ותתעלף", שכל הפנימיות מכוסה. כך מסביר הנצי"ב ב"העמק דבר" ולכאורה מתאים לפשט. שוב, מה שזה אומר אצלנו, שגם מנסים להבין את הדברים האלה בחסידות עד מיצוי הנפש, "בכל נפשך", עד שמתעלפים. שוב, עד שמתעלפים התעלפות טובה – לא של נדב ואביהוא, לא של בן עזאי שהציץ ומת, אלא כמו רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, כפי שמסביר הרבי המהר"ש, בעל יום ההולדת של היום. רבי עקיבא הוא בסוד פרצוף, הוא האדם האמתי, ואילו בן עזאי הוא בסוד נקודה – סוד איש, לא אדם. שוב, מסביר הרבי המהר"ש שאדם הוא פרצוף (הכלול מג' קוים חד"ר), ואילו איש הוא נקודה – נקודה חזקה מאד, לכן גם משה נקרא איש, אבל תכלית הכוונה היא אדם, פרצוף, שיש לו איזון בין מים ודם. מי שיש לו יותר מדי דם הוא איש (שעיקרו – אש, רצוא), נקודה. הוא מביא את הדוגמה של בן עזאי, ש"הציץ ומת" ב"ארבעה נכנסו לפרדס", ואילו האדם שם הוא רבי עקיבא (אותיות יעקב, שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון), שהוא כלל התורה (כולהו תנאי אליביה), כמו שאדמו"ר הזקן הוא שלמות התורה.

63.         לידת המשיח מתוך "ותתעלף" של תמר

פתחנו את פרצוף א-ע, הגענו עד האלף שבכתר שמלובש ב"ותתעלף". מה יצא בסוף מה"ותתעלף" של תמר? מלך המשיח, פרץ ("ותתעלף" שוה חן פעמים טוב ["חן טוב" – "נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב" – אותיות בטחון, כמבואר במ"א], "טוביה גניז [מכוסה] בגוויה", שמכח החן-טוב שלה תמר [כלת יהודה] תמר [אשת יהודה] הופכת ער לפרץ [תמר עולה ער פרץ; תמר תמר ער לפרץ עולה הוי' פעמים בטחון]). מה הכח שלו לפרוץ? לעשות "ופרצת"? שהוא יכול לקחת את השרש שלו עם האלף ולהחדיר לתוך ה-ע, לתוך הגולה, ולהפוך אותה לגאולה. בע"ה המשך יבוא. בזכות הצדיקים, רבי מענדלה ויטבסקר שההילולא שלו ב-א' אייר והרבי מהר"ש שיום הולדתו ב-ב' אייר – זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. בזכות כל הצדיקים נזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים. מי שצריך לברך ברכת המזון או ברכה אחרונה שיברך.

ניגנו ניגון הקפות לרלוי"צ.

[מכאן עד סוף השיעור השלמות ממוצאי ו' אייר (לאחר השיעור בבת עין)]

64.         ה-י – עצם הבטול – יחיד שלמעלה מאחד

לא הסברנו למה ב-י אין א – הוא מסביר במאמר שב-י לא צריך להיות א כי ה-י היא עצם הבטול ולא צריך לאחד שם שני דברים. זהו ההבדל בין "יחיד" ל"אחד" – בכל פעם שיש פלא-אלף זו בחינת "אחד", אבל ה-י הוא בחינת "יחיד", בטול בעצם, ולא צריך א. המילוי שלו הוא וד – הצד השוה שבכל כז מילויי שם הוי' ב"ה שמתחילים כך ללא שינוי. הוא אומר ש-ד, "דלית", מסמלת את ההסתרה של העולם התחתון, וה-ו היא המשכה. אותיות וד, המילוי של י, היינו להמשיך מעין הבטול המוחלט, ה"יחיד", גם במקום ההסתרה. זו תכלית הכוונה של בריאת העולם.

65.         יאאא – יחיד-אחד-אחד-אחד

לכל אחד מהשמות עסמ"ב יש קיצור שם בכתבי האריז"ל – ה-י, והאות העיקרית במילוי כל אות. שם עב הוא יייי (סוד מ סאה של מקוה). בכל ארבעת המילויים של עסמ"ב יש ט יודין, בגימטריא מים, אבל רק בשם עב יש ארבעה יודין – ה-מ הראשונה (והעיקרית) של מים. בשם מה יש י אחת, ה-י של מיִם. שמות סג ו-בן הולכים ביחד – הם כנגד הה שבשם הוי' (שהרי עב-סג-מה-בן מכוונים בעצמם כנגד י-ה-ו-ה), בעולם התהו שנשבר ה-סג ירד להיות בן – וגם בשניהם יחד יש ד יודין, ה-ם הסופית של מים. עיקר היודין הם ארבעת היודין של עב, והם שם בפני עצמו, יייי, אותו מכוונים בסופי התיבות של "אני לדודי ודודי לי", מ הימים מר"ח אלול עד יו"כ. אחר כך הנשמה הפנימית של שם סג היא ייאי, בגימטריא אל. השם הפנימי של מה – עליו מדברים, כי אותו מכוונים בספירה – הוא יאאא, בגימטריא אחד. פנימיות כל השם הזה היא אחד, אבל הוא מתחלק ל-י ושלש אלפין. הוא הסביר ששלשת האלפים הם שלשת הפלאים, שהם כנגד שלשת דילוגי רבי הלל כפי שהסברנו. כל אחת מהאלפין היא בחינת אחד, אבל ה-י הוא יחיד שלמעלה מהם, בטול בעצם, ללא אלף-פלא.

66.         יחיד-אחד-אחד-אחד – עב ד-מה

יחיד-אחד ביחד עולה מה – שני היסודות של השם הזה, עיקר הסוד של שם מה שמחבר את היחיד והאחד. מתי מכוונים זאת? בקריאת שמע, כשאומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד" כתוב שצריך לכוון שגם היחיד נמשך שם, עם האחד. יש עוד שני "אחד". אם אני מוסיף יחיד-אחד-אחד (עד ה-ו), אני מקבל חן. אם אני מוסיף עוד אחד מקבלים עא – עב ד-מה בכתבי האריז"ל, כאשר שם מה מתחבר עם הפשוט של שם הוי' (רק שם מה מתחבר עם הפשוט). בכל אחד מהשמות יש עב – עב ד-עב הוא עב עצמו, עב ד-סג הוא סג עם י האותיות שעולה עג, עב ד-מה הוא עא (מה-הוי') ו-עב ד-בן הוא האחוריים של הפשוט (י יה יהו י-ה-ו-ה). בכל אופן, לעניננו, ה-עב ד-מה הוא יחיד-אחד-אחד-אחד, בדיוק הרמז שלנו כאן בשם הפנימי של מה. עד כאן האותיות של הקבלה, והחידוש שה-י הוא "יחיד".

67.         השלמת הדרוש: שלשת האלפים כתיקון שאת-ספחת-בהרת

הדרוש עליו מבוססים הדבריםח קטוע בסופו – הוא לא חוזר לדיבור המתחיל "אדם כי יהיה בעור בשרו". 'ננחש' מה המשך הדרוש, שחסר, שהוא רוצה לפרש את "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" כך: ששלשת הפלאים-האלפים הם בעצם התיקון של שאת-ספחת-בהרת (יש ארבעה מראות נגעים – שאת וספחתה ובהרת וספחתה – אבל בפסוק מפורשים שלשה). האריז"ל אומר שהשאת היא כנגד לאה, ה עילאה, והבהרת היא כנגד רחל, ה תתאה, והספחת היא השפחה של כל אחת מהן. אבל היות שהספחת בפסוק כתובה רק פעם אחת בין השאת והבהרת, סימן שהיא ה-ו שמחבר ה עילאה (השאת) ו-ה תתאה (הבהרת). מה הפלא הראשון? עצם נשיאת ההפכים של בלי גבול וגבול – זו הבינה בעצם, הפלא של התבונה, "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". עומק התבונה הוא, איך יתכן בלי גבול וגבול, וזו בדיוק השאת – איך אפשר לשאת את שני ההפכים גם יחד. מהי ספחת? משהו נספח. כאמור, הספחת בעצמה מתחלקת לשתי ספחות, ספחת השאת וספחת הבהרת, כמו שהסברנו שהגדר של המדות הוא התחלקות, שברגע שאתה מזהה אחת – אוטומטית היא מהווה את הניגוד של השניה (האהבה היא ניגוד היראה וכו'), זה קצוות. לכן יש לומר שהספחת היא כנגד פלא ההתחלקות. האחרון הוא הכי ברור, שבהרת היא התגלות – גילוי העצמוּת בתחתונים (שבדילוגי רבי הלל חוזר לדלוג הראשון, איך ההעלם העצמי מתגלה בינו לבין עצמו), בדיוק מה שהוא מסביר בבחינה השלישית. לכן עיקר המלכות, עיקר ה-ה דבחינת נוקבא, היא הבהרת. לכן בגוונים היא הכי לבנה, "עזה כשלג", ובעצם הכי טמאה מכולם. היא הפלא של יכולת האחדוּת להתגלות במקום הפירוד, בטורי דפירודא. אם כן, ההמשך הזה משלים את הדרוש לדרוש מושלם.

68.         אדם-שאת-ספחת-בהרת

אם יש לנו את שאת-ספחת-בהרת כנגד ג האלפין שב-הוה של שם מה, מי יהיה ה-י? אמרנו שיש למין המדבר ארבעה שמות: אדם-איש-גבר-אנוש, כנגד י-ה-ו-ה. אם כן, אדם הוא כנגד ה-י, והוא ה-י כאן, "אדם [י] כי יהיה בעור בשרו שאת [ה] או ספחת [ו] או בהרת [ה]":

    י   אדם יחיד   בטול בעצם

    ה   שאת אחד פלא נשיאת ההפכים של בלי גבול וגבול

    ו   ספחת   אחד פלא התחלקות המדות

    ה   בהרת   אחד פלא גילוי האחדוּת-העצמוּת בטורי דפירודא

לספחת יש גימטריא יפה – ממוצע כל אות הוא 137 (קבלה, "[שמע] בקֹלה").

69.       ז. "האמנם אלם" – אמנות השתיקה

70.         אלם-עלם

דברנו על הפסוק "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם". חז"ל דורשים על "האמנם אלם" – מה אומנותו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאִלם. וודאי שהמלה "האמנם" – אמנות, קשורה לאמונה בנפש – רדל"א שבכתר. הסברנו שאמנות השתיקה, "משתוקא בתרין", היא החש שלפני מל-מל. רואים ש"האמנם אלם" היא אמנות של רדל"א, שבאה מאמונה. אלם הוא הדוגמה הבאה של א בתוך ע: אם מחליפים את ה-א ב-ע מקבלים עלם. "זה שמי לעֹלם" (להעלים, כדרשת חז"ל – העלם עצמי), להעלים היינו שה' עושה עצמו אלם.

71.         ללמוד מה' להיות מהנעלבים ואינם עולבים – מעלת הארץ על השמים

חז"ל דורשים בגמרא "מי כמכה באלִם הוי'" – "מי כמכה באלמים הוי'". דורשים זאת על טיטוס הרשע שנכנס לקדש הקדשים, עשה מה שעשה ואמר מה שאמר – וה' שתק. זה דומה להסבר הרמ"ק בתומר דבורה את המדה הראשונה של ה' בי"ג מדות הרחמים, שם אל (שרש אלם), שהוא "מלך עלוב". הדבר הראשון שצריך ללמוד מה' הוא להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים. זו באמת אמנות, להיות אלם, בפרט כאשר פוגעים בך קשות. על זה גם דורשים חז"ל את הפסוק "תֹלה ארץ על בלימה" – שכל קיום הארץ שהיא גם כנסת ישראל, כל קיומו של עם ישראל, תלוי על מי שבולם את פיו בשעת מריבה. ידועה המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל בשאלה האם הארץ קדמה לשמים בבריאת העולם, או להפך. העניין של "תֹלה ארץ על בלימה" הוא אחד הסודות העמוקים של דעת בית הלל, שהיא ההלכה (בפרט לפי הביאור בחסידות), של "ארץ קדמה". השמים מגיבים, "הם יענו את הארץ", אבל הארץ תלויה על בלימה. זה עצם המקבל, עצם החותם השוקע של "והייתי שפל בעיני", "השפל באמת", שמעורר את החותם בולט של הקב"ה. הרבה פעמים הסברנו שעצמוּת היא לשון עצימת עינים, מה שלמעלה מגילוי. על דרך זה, מחביון עז העצמוּת שברדל"א יוצא "האמנם אלם" – התכונה של ה', "מי כמכה באלם הוי'", שצריך ללמוד ממנו והיינו הבלימה עליה הארץ עומדת. ובכן, מה שמלביש את האלם הוא עלם, ובעצם כל העולמות מלבישים אותו.

72.         הסבר ראשון: "האמנם אלם – צדק תדברון" – המשכת הדעת דרדל"א מהאוירא לפומא קדישא

איפה נשים את הצמד של אלם-עלם? היות שהוא יוצא מרדל"א אפשר להסביר אותו בשני אופנים קשורים: שהאלם – השתיקה, "סיָג לחכמה" – הוא סוד האוירא (בכתר החכמה היא מוחא סתימאה שבתוכו גבורה דעתיק, אבל הסיָג הוא האוִירא). רצינו לקשר זאת להיום – ו איר אותיות אויר. ה איר הוא יראה, אריה, ו-ו איר הוא אויר. כידוע, הרבי מסביר שאוירו של משיח גבוה גם מאורו של משיח. במערכות הגוף מערכת הנשימה היא כנגד הכתר בכלל, אבל בפרט היא קשורה לסוד האוירא – האוירא הוא בין גלגלתא למו"ס, ומאירה בו דעת דרדל"א, הדעת של האמונה (בסוד "ורעה אמונה", דעת משה שהוא רעיא מהימנא, רועה ומפרנס את האמונה בישראל, כמ"ש "וימינו בהוי' ובמשה עבדו [על ידי משה עבדו באו לאמיתת האמונה והדעת בה']"). על הדעת דרדל"א אפשר לומר שהיא סוד ה"אלם", "מי כמכה באלמים הוי'", "מלך עלוב". אם נסביר כך, ש"האמנם אלם" באוִירא, מה ה"צדק תדברון"? על הפסוק "מי כמכה באלִם הוי'" רש"י מסביר שהיינו לשון חוזק, "אילי הארץ", "אילותי לעזרתי חושה". מה נסביר ב"האמנם אלם"? גם בפשט, הדעת דרדל"א מתעלם באוירא – כי הוא מהעצמות, עוצם עינים. אז נפרש ש"צדק תדברון" היינו פומא קדישא, תיקון ה-יב, "וחטאה", שמקבל מהאוירא – האוירא מאיר בתוך הפומא. זה יהיה פירוש ממש יפה מאד, שרש מאד גבוה של חשמל, שה"חש" האלם, "אלם", הוא באוירא, וה"צדק תדברון" הוא ב"מלכות פה". אחר כך, המשך הפסוק, "מישרים תשפטו בני אדם", הוא כבר הקו האמצעי של הספירות הגלויות.

73.         הסבר שני: אלם-עלם – המשכת הרדל"א בגבורה דעתיק

יש עוד דרך להסביר, ונחבר ביניהן: היות שרש"י כותב ש"מי כמכה באלם" היינו חזקים – הפשט הכי פשוט של שם א-ל הוא גבורה וחוזק, אם כי בקבלה שם א-ל הוא השם של החסד. היות שהפשט הוא חוזק, וגם אמרנו שיש כאן אמונה – "אמונה אֹמן", שגם היא מלשון תוקף – אז אפשר להסביר על דרך החידוש שהרבי מסביר במאמרים שלומדים כעת בהמשך ע"ב, שגם הגבורה דעתיק שמאירה במו"ס היא לא רק מדה משבע המדות, אלא גם מעצמות עתיק. עוד קודם, כתוב גם בע"ב באריכות שהקשר בין האוירא למו"ס הוא שהאוירא בעצם מווסת את כח המשכיל. יש קשר מאד ישיר ביניהם. לעניננו נסביר שלפי האלם יש נצחון – יש שתיקה של נעלבים ואינם עולבים, אבל יש שתיקה תקיפה, שתיקה מנצחת. כלומר, בתוך האלם באוירא יש כח לווסת ולהנחות את הגבורה היותר גלויה שיש במו"ס, ושניהם בחינת אלם. במו"ס ודאי הלבוש הוא ע – עולם. עלם כלבוש האלם באוירא הוא יותר מלשון העלם, אבל עלם שמלביש את האלם של מו"ס הוא יותר במובן של עולם, כי כתוב ששרש כל ג' עולמות בי"ע הוא במו"ס דווקא. עניין זה מתגלה בתיקון הראשון של יג תיקוני דיקנא שנקרא "אל" (עליו דורש הרמ"ק את הענין של "מלך עלוב" כנ"ל). כל סוד ה-אל מתחיל מ"אל-על", ה-אל של רדל"א. כתוב שיש לו שלשה צירופים: אל שדי, אל הוי', אל א-דני – שרש ג העולמות. כל זה סוד "האמנם אלם", ואיך ה-אלם מתלבש בתוך ה-עלם. אפשר גם לדרוש שהזמן שהאדם צריך ללמוד את המקצוע, אמנות האלמות, הוא דווקא כשהוא עלם, שיש לו כח צעיר. זה הזמן שיש לו כח להגיב ורצון-רתיחה להגיב, והוא צריך ללמוד את אמנות האלם – "האמנם אלם צדק תדברון".

74.         רמזי "מי כמכה באלִם"

גימטריא יפה לילדים ב'חדר': במילים "מי כמכה באלִם" יש עשר אותיות (יש כתיב מיוחד גם במלה "כמכה" וגם ב-"באלם"). הגימטריא של שלש המלים היא יצחק, ח פעמים הוי' (אם מוסיפים את המלה הבאה, הוי', כבר מגיעים ל-ט פעמים הוי'). הפלא הוא – פלא חשבוני גדול מאד – שאם מעלים כל אות ברבוע (רבוע פרטי) גם מקבלים כפולה של שם הוי'. לא די בכך, אלא שגם אם מעלים כל מלה ברבוע (רבוע כללי) – גם מקבלים כפולה של שם הוי'. בוודאי שאם נעלה את הכל ברבוע נקבל כפולת שם הוי', ח ברבוע כפול הוי' ברבוע, אבל העובדה שגם רבועי האותיות וגם רבועי המלים יוצאים כך היא חידוש עם הסתברות נמוכה מאד (לפחות 1/676). אם מחברים את ארבע המדרגות – פשוט, רבוע פרטי של אותיות, רבוע של מילים, ורבוע של הכל – הסך הכל כמובן גם יהיה כפולת הוי', ובסוף יצא יעקב (ז"פ הוי') פעמים משיח. רמז לפסוק "משיח אלהי יעקב".

75.         צדק – מילוי אלם

גם האריז"ל מסביר משהו מאד יפה, שכדאי להראות לילדים: על הפסוק "האמנם אלם צדק תדברון" כותב האריז"ל, שחלק המילוי של אלם – אלף למד מם – שוה צדק. רמז מאד נדיר אצל האריז"ל. הרמז מלמד שהצדק הוא הגילוי הפנימי של מה שנסתר ונעלם ב-אלם, חלק המילוי שלו – ממש גילוי האלם. הענין מתאים לפירוש שה"אלם" הוא כח (אל) של חביון עז העצמוּת – האמונה – שמאיר באוירא, ומשם מגיע לפומא והופך להיות בו צדק.

76.         "אלם צדק" – מוחין דז"א ומוחין דנוקבא (ושרשם בכתר העליון)

יש כמה צורות איך האריז"ל מסביר איפה זה נמצא. במקום אחד, שהוא העיקר, ה"אלם" הוא מוחין דז"א וה"צדק" הוא מוחין דנוקבא ("צדק מלכותא קדישא"). איך שלא נפרש את ה"אלם צדק", צריך להיות מתאים שאחר כך הגילוי הסופי שלהם למטה הוא שהם מתגלים בזו"נ. למה "אלם" הוא המוחין דז"א? אלה אותיות מתוך שם אלהים – באמא יש "אלהים חיים ומלך עולם" – וכאשר ה-יה (אבא ואמא) מסתלקים נשארות אותיות אלם, המוחין דז"א. אצלנו, בפירוש שזה הדעת באוירא דא"ק, יש "אלהים" הכי גבוה ברדל"א, וכאשר ה-יה – חכמה ובינה – נעלמים (שבעצם הם מוחין דאמא של עתיק, כי בשם אלקים הסדר הוא הי, ה-י נכלל ב-ה, והיינו התענוג הפשוט הבא במורגש, עליו מדבר הרבי הרש"ב במאמרים שלומדים כעת). צריך לומר ששם א-ל ברדל"א נוטה לחכמה ושם אלקים ברדל"א נוטה לבינה. כאשר ה-הי מסתתרים ונעלמים נשארות אותיות אלם, מוחין דז"א, וכאן היינו מוחין דאריך (חכמה סתימאה עילאה), סוד האוירא. המוחין דנוקבא כאן הם כבר בפומא קדישא, שרש המלכות.

77.       ח. "ומוֹתר האדם מן הבהמה אין"

באותו מאמר של הרבי מהר"שא הוא מביא את הפסוק "ומוֹתר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל". זה יהיה קשור לזוג של החכמה – אין-עין, כפי שנסביר. הוא מביא שלשה פירושים להסביר מהו "ומותר האדם מן הבהמה אין":

78.         התרגום: הפסוק מדבר ברשעים

פירוש אחד של חז"ל מובא בתרגום, שמדובר ברשעי ישראל. הרי זה פסוק בספר קהלת, שכתוב שם "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמוֹת זה כן מות זה ורוח אחד לכל", ומסיים "ומוֹתר האדם מן הבהמה אין". התרגום כותב שמדובר דווקא ברשעים, שהרי יש אדם שהוא "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח בהמה הירדת היא למטה בארץ", אבל כשאדם חוטא ורשע, גם רוחו יורדת למטה לארץ. לפי זה, זה לא פסוק כללי שמדבר על כולם, אלא מדבר דווקא על הרשעים. הוא לא מביא זאת, אבל אנחנו אומרים כל בוקר בתפלה את הפסוק "ומותר האדם מן הבהמה אין" – שם באמת קשה לומר שהפסוק מדבר רק על הרשעים, אלא בוודאי על כולם. בכל אופן, זה פירוש של חז"ל שמובא בחסידות.

79.         סדר היום: תכלית הפסוק להביא כל אדם לשפלות

אחר כך הוא מביא פירוש על קהלת מהספר "סדר היום", שמסביר את הפסוק בדרך מוסר – שכל הפרק הזה בקהלת, כל ספר קהלת, נועד להשפיל את האדם. לכן, בין היתר, הוא אומר לאדם (לכל אדם) – דע לך שאתה לא יותר נעלה מבהמה, מקרה אחד לכולם וכו'. תתבונן בעצמך. הוא מביא זאת בהקשר למאמר חז"ל שהזכרנו שאדם ר"ת אפר-דם-מרה. דע לך שאתה לא יותר טוב מהבהמה. זה הולך על כולם, כמובן, לא רק על הרשעים, והמטרה היא שכל אחד יתבונן בעצמו ויגיע לשפלות. מובן מאליו כשמתבוננים בפירוש הזה, שהוא מתייחס רק למה שגלוי לעין, לממד החיצוני של האדם, שם באמת אי אפשר להבחין כל כך מצד הביולוגיה בין האדם לבהמה. מצד הנשמה עדיין קשה לומר שאדם יתבונן בעצמו שהוא לא יותר מהבהמה. מאידך, צריך כמעט לחזור לפירוש הראשון, ש"איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי", לכן הוא לא יודע מה יהיה עם נשמתו, ואין לו אלא מה שעיניו רואות – הגוף ותהליכיו. מצד חיצוניות הגוף הוא באמת לא יותר טוב מבהמה. זה הפירוש השני, שדומה לפירוש הראשון.

80.         השפלת הפנימיות גרועה מפחיתות החיצוניות

אפשר לומר ששני אלה פירושים של הכנעה. תיכף נגיע להכנעה-הבדלה-המתקה, רק שההכנעה של הפירוש הראשון היא שאדם יחשוב שאולי אני מהרשעים, שבמקום שהנשמה שלי תעלה, היא יורדת כמו רוח הבהמה, והפירוש השני הוא קצת יותר כללי, הרי כולנו ככה – מצד הגוף אני לא יותר טוב מבהמה, ומצד הנשמה מי יודע. בעצם, הפירוש השני מדבר על להגיע לשפלות מתוך ההתבוננות בחיצוניות של כולם, ואילו בפירוש הראשון יש קצת הבדלה, כי אולי איני רשע והפסוק הזה לא שייך אלי בכלל. באמת, גם שם, זה רק בא להדגיש שאם אתה כן רשע, לא רק שהחיצוניות שלך כמו בהמה אלא גם הפנימיות. אם נתבונן עוד יותר, אם אתה מוריד את הפנימיות שלך אתה יותר גרוע מבהמה, כמו שכתוב "יתוש קדמך". שוב, לפי הפירוש הזה "מוֹתר האדם מן הבהמה אין" – הלואי שיהיה אין. למה זה דומה? יש תופעה שפוגשים יום יום בחינוך, שאם יש תלמיד שהתחיל ממקום יותר גבוה וכעת הוא בירידה, ומכניסים אותו לכתה של ילדים שבאו ממקום נמוך וכעת הם בהתחזקות ועליה, אז אפילו אם היורד נראה בחיצוניות עדיין יותר גבוה מהאחרים, בעצם הוא בתנועה של ירידה, והם בעצם במצב טוב יותר. בחנוך רואים כל הזמן, שהרבה יותר קל לעלות עם אלה שלמטה שעולים, מאשר עם אלה שלמעלה שיורדים. בכל אופן, עד כאן יש לנו שני פירושים על "מוֹתר האדם מן הבהמה".

81.         רבינו בחיי: מותר האדם מן הבהמה – האין האלקי שבו

אחר כך הוא מביא פירוש שלישי מרבינו בחיי, פירוש אחר לגמרי, שאומר ש"ומותר האדם מן הבהמה אין" מדבר על האין האלקי, "והחכמה מאין תמצא" – יש באדם אין שיותר גבוה מהבהמה, לה אין אין. זה פירוש הפוך לגמרי, בקדושה, הפוך משני הפשטים המייאשים של הפסוק שראינו. עוד לא נדבר על אין-עין, רק הזכרנו את שלשת הפירושים כהקדמה. כשנדבר על אין-עין צריך להרחיב באיזה אין מדובר כאן, שהוא ה"מותר האדם מן הבהמה אין". רק לעניננו כרגע, הרבי המהר"ש בעצמו מקשה – מה יעשה רבינו בחיי עם סוף הפסוק, "כי הכל הבל"? הרבי מהר"ש אומר שרבינו בחיי כנראה יסביר לפי חז"ל, ששרש האין הזה הוא במקום מאד גבוה שנקרא הבלי אח"פ, ועל כך אומרים שתורת העולם הזה היא הבל בפני תורתו של משיח, ושבת העולם הזה היא הבל בפני יום שכולו שבת (שהזכרנו בשיעור). כלומר, האין כאן הוא מדרגה גבוהה מאד, אבל הוא הבל.

82.         הכנעה-הבדלה-המתקה בפירושים

אנחנו יכולים לפי דרכנו לקחת ולפרש אחרת, לפי יסוד שכתוב בהרבה מקומות שהבל הוא מקור הדבור – הבל-להב-הלב (= אלף, ממוצע כל אות). "הכל הבל" היינו כמו "בעשרה מאמרות נברא העולם" – הכל נברא בדבור של ה'. גם הנשמה היא הבל של הקב"ה – "ויפח באפיו נשמת חיים", "מאן דנפח מתוכיה נפח". אחר כך "ויהי האדם לנפש חיה" – "רוח ממללא" – הבל הדבור. לפי זה, לפירוש של רבינו בחיי יהיו שני חלקים – ה"אין" הוא המבדיל בין האדם לבהמה, לבהמה אין את הזיקה והקשר לאין האלקי ולאדם יש, וזו כבר הבדלה ממש; "כי הכל הבל" היינו הכל דבור, ה"מל" השני של חש-מל-מל, המתקה, "מי ימלל גבורות הוי'", מי ימתיק גבורות ה' בדבור שלו, בהבל שלו, כמו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שעליהם עומד כל העולם. לפי זה יש לנו הכנעה-הבדלה-המתקה עם שני פנים בהכנעה. שני הפירושים הראשונים הם אופני הכנעה (אם כי פירוש הרשעים יכול להיות איזה סוג של הבדלה, אם אתה יודע בעצמך שאינך רשע, אבל מי יודע? הרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא").

83.       ט. איש ואשה בפרשת תזריע – מיולדת לפרשת נגעים

84.         נוסחת אשה-אדם

פרשת תזריע מתחילה "אשה [כי תזריע]" והנגעים מתחילים "אדם [כי יהיה בעור בשרו]" (לפעמים "אדם" הוא איש ולפעמים הוא גם אשה, כמו "כתפארת אדם לשבת בית"). יש כאן נוסחא מתמטית – אשה-אדם = 351, משולש 26. אדם הוא משולש 9 ו-אשה היא יהלום 17, 9 הוא הנקודה האמצעית של 17. יחד נותן משולש 26, שהוא 9 פלוס 17. מה הכלל? משולש n פלוס יהלום (2n – 1) = משולש (3n – 1). צריך להוכיח את הכלל הזה.

85.         התפרטות "אדם" ל"איש או אשה"

"אדם" יכול להיות זכר, יכול להיות נקבה ובתחלת התורה הוא שניהם – "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". גם על פי פשט "אדם כי יהיה בעור בשרו" היינו איש או אשה. בהמשך פרשת נגעים בתזריע יש שתי פרשיות קטנות שמתחילות "ואיש או אשה" (אחרי שכתוב "אדם" על הכל). ה"אדם" מתפרט ל"ואיש או אשה" – עוד "או", ה"אדם" שהוא או-דם, מתפרט ל"איש או אשה". "ואיש או אשה" = 630. היות שמפרט את המלה אדם, יפה מאד אם זה כפולת אדם, ואכן כך – 630 = דוד פעמים אדם. בכל התנ"ך "ואיש או אשה" כתוב רק ג' פעמים, כולן בויקרא, והפעמיים הראשונות הן בתזריע. הראשונה "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" והשני "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרֹת בהרֹת לבנות" – תיכף נסביר. הפעם הנוספת בתנ"ך היא "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו רגום ירגמו אותם באבן דמיהם בם" – הפסוק שמסיים את פרשת קדושים (פרשת השבוע שלנו. בשנה כמו השנה, כשהפרשיות תזריע-מצורע ואחרי-קדושים מחוברות, קוראים את ה"ואיש או אשה" של קדושים בשבת הסמוכה ל"ואיש או אשה" הקודמים). יש בפסוק השלישי נוטריקון יפה של או-דם – "אוב או ידעוני מות יומתו".

86.         הכל כלול ב"אשה" של תחלת הפרשה

רק בפרשת נגעים של תזריע יש "אדם", ואחר כך "ואיש או אשה" ועוד "ואיש או אשה" – סה"כ כט פעמים אדם = "אשה כי תזריע וילדה זכר" = אשה כשמחשבים א כ-1000 = "דרך ארץ קדמה לתורה" וכו'. כלומר, תחלת הפרשה, "אשה כי תזריע וילדה זכר" כבר כולל את כל הבא – אדם, ואיש או אשה, ואיש או אשה. עצם הכפל כאן – שהביטוי הוא כפולת אדם – גם בלי הרמז המופלא, כבר מקשר בין "אשה" ו"אדם". כהערה: אם אני מוסיף את המלה אשה המספר הוא 1611 = 9 (חצי חי) פעמים 179 (חצי משיח; רמז ל"משיח חי", שהוא האדם – אדם-דוד-משיח; קודם היה כפל של דוד ו-אדם, והכל יחד רומז למשיח).

87.         מטומאת היולדת לטהרת הבהק

נתבונן במבנה הפנימי כאן: המלה "אשה" פותחת את פרשת יולדת – בסוף כתוב "זאת תורת הילדת לזכר או נקבה". היולדת עצמה היא נקבה, "אשה כי תזריע", אבל כל פרשת יולדת שהיא יולדת או איש או אשה, או זכר או נקבה. בעצם זה גם רמז למה שיבוא אחר כך, "ואיש או אשה". ה"או" של "זאת תורת הילדת לזכר או נקבה" קודם ל-מט פעמים "או" של פרשת נגעים. "אשה" פותחת את פרשת טומאת יולדת, "אדם" את פרשת נגע צרעת ("נגע צרעת הוא"), אחר כך "ואיש או אשה" את פרשת נתק ("נתק הוא"), אחר כך "ואיש או אשה" פותח את פרשת בהק ("ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרת בהרת... בהק הוא פרח בעור טהור הוא"). הסדר הוא טומאת יולדת, טומאת נגע צרעת, טומאת נתק ובהק טהור. יֹלדת נגע צרעת נתק בהק = ד"פ מלכות (ממוצע כל פרשה). כל המצבים, החל מהיולדת, הם תיקון המלכות. הכל הולך לקראת "בהק הוא... טהור הוא", זו התכלית.

88.         שמחת הלידה – הכח לטהרת המצורע

מה בין טומאת יולדת לטומאת נגע צרעת ונתק? יש לנו את הכהן שודאי רוצה לרפא את הנגע בראיה שלו, אבל בינתים המצורע הוא טמא ו"טמא טמא יקרא", ולא יודעים כמה זמן זה יקח עד שייטהר. מה שאין כן היולדת, היא טמאה בטומאה שיש קצבה מתי היא תטהר, כמו בהלכה לגבי דבר אסור שעתיד להיות מותר. "וטמאה שבעת ימים... וביום השמיני ימול" – שתהיה שמחה לכולם. גם כשהיא טמאה היא שמחה, כי היא ילדה, ועוד יותר היא שמחה בפועל כשהיא נטהרת – מה שעתיד להיות בדרך הטבע. אחר כך נגע צרעת ונתק הן טומאות שלא יודעים מתי הן תגמרנה, אף שאם האדם יעשה תשובה ויבוא אל הכהן-הצדיק ודאי הוא יתרפא. עיקר הטומאה נקראת בהרת, המראה הכי טמא מכל המראות. ולבסוף יש "בהרֹת בהרֹת לבנות" – פעמיים בהרת, כפלים לתושיה, ובכל זאת טהור. רואים איזה סדר, הכל תחת הכותרת שהטומאה עתידה להטהר וגם שהיא סימן של לידה שהיא כבר דבר משמח ("עת ללדת" בקהלת – יסוד השמחה הוא הלידה). אם יש את ההקדמה של הטומאה השמחה, טומאת היולדת, ממילא אפשר להמשיך אותה ומכחה גופא תבוא טהרת המצורע. יש משהו בטומאת היולדת שהוא נשיאת הפכים – בתחלה טומאה ולבסוף שמחה.

89.         מוחין דאבא – חשיבה חיובית על התכלית הטובה של הצרעת

עיקר נשיאת ההפכים של יולדת שייכת למוחין דאבא. אחר כך, כתוב בפירוש, שצרעת היא מוחין דאמא בלי מוחין דאבא – בראית הכהן צריך להמשיך מוחין דאבא. לפי מה שאמרנו, מוחין דאבא הם קודם כל חשיבה חיובית, שודאי נולד משהו טוב מכל זה, כמו שאמרנו. כל הסיפור של הצרעת מזכיר והשראה לסיפור של רבי נחמן על בן מלך שכולו מאבנים טובים שנצטרע ורק אז התקלף העור וראו שהוא מאבנים טובות. זה תהליך של לידת-התגלות מלך המשיח. צריך לומר שהנגע הוא מוחין דאמא, הנתק במדות (אף שהוא "בראש או בזקן") – דברנו עליו הרבה בזמן ההתנתקות – ואחר כך "בהק" (מ-יג שמות נרדפים של אור, כמו "בהר") ש"טהור הוא". יש נשיאת הפכים של טמא-טהור, אח"כ טמא, טמא, ולבסוף טהור.

90.         נתק האיש והאשה טמא וחבור האיש והאשה טהור

בפירוט הכפול "ואיש או אשה" אחרי הכלל של "אדם" – הראשון טמא והשני טהור. קודם היה נתק, אפשר לומר שהוא הנתק ביניהם, בין האיש והאשה. מה שכתוב "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרת בהרת" – כפל הלשון הוא חידוש, צריך לומר שאחד הולך על האיש והשני על האשה, והם מחוברים יחד בלשון הרבים "בעור בשרם", משהו משותף ביניהם. בפסוק הראשון "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע", לשון יחיד, ו"טמא הוא", ובפעם השניה "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם", שוני מודגש שהולך על שניהם, ואז "בהרֹת בהרֹת [לשניהם] לבנות". זה ממש פלא, גם המשך הפסוק מדגיש את לשון הרבים – "וראה הכהן והנה בעור בשרם [שניהם יחד]... בהק הוא פרח בעור טהור הוא". כל הפרשיה הזו היא שני פסוקים. זה אומר בעצם, שאם ה"ואיש או אשה" מחוברים זה טהור, ואם הם מנותקים זה "נתק" טמא.

91.         הכנעה-הבדלה-המתקה בפרשת נגעים

לפני כן, אחרי הנתק הטמא, כתוב "נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן" – מתי? כאשר "בעיניו עמד הנגע ושער שחור צמח בו" – אפשר לרפא את הנתק. בנגע כתוב שאם בעיניו עמד וכהה וכו' "וטהרו הכהן מספחת [קודם ספחת היתה טמאה] היא וכו' ואם פשה תפשה המספחת וגו' וטמאו הכהן צרעת היא". הפסוק הבא מתחיל "נגע צרעת כי יהיה באדם והובא אל הכהן". בנתק לא כך – גם הטמא וגם הטהור נקראים נתק. עיקר הווארט כאן הוא נשיאת ההפכים של היולדת, ממנה יוצאת טומאה בסדר של טמא-טמא-טהור (שטהור הוא התכלית). כתוב בחסידות שכאשר לוקחים כלל ומפרטים אותו, ראשית הפירוט הוא דינים אבל תכליתו המתקה. אפשר לכוון "אדם" ועוד פעמיים "ואיש או אשה" כנגד חש-מל-מל. אדם לשון דומיה, התיקון של אדם שישתוק, לא יוציא לשון הרע. אחר כך הפירוט הראשון, "ואיש או אשה" טמא, כי פירוט כלל בתחלה הוא הבדלה ודינים. הפעם הבאה שיש פירוט "ואיש או אשה" זה כבר טהור. הכלל נכלל בתוך המילים "ואשה כי תזריע וילדה זכר".