י"ג אייר ע"ג – גני תקוה

שיעור נשים

מדרשת "יש תקוה לאחריתך"

א. אין־עין – "כי עין בעין יראו"

הילולת רבי מאיר בעל הנס – הפיכת "כתנות עור" ל"כתנות אור"

היום אנחנו בחדש אייר, מחר פסח שני ומוסר ההשכל של פסח שני הוא שאף פעם "אין אבוד", תמיד אפשר לתקן. גם אם מישהו היה טמא או בדרך רחוקה בפסח הראשון, ולא יכול היה להקריב את קרבן הפסח, יש לו עוד הזדמנות. מחר, פסח שני, הוא גם יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, שקבור בטבריה כידוע. הוא היה "מאיר עיני חכמים בהלכה". כתוב גם שהוא היה סופר, ובספר התורה שכתב, הפך את "כתנות עור" (ב-ע), שה' הלביש בהם את אדם וחוה לאחר החטא, ל"כתנות אור" (ב-א). בכך הוא תקן את חטא אדם וחוה והאיר את ה"אור" בתוך ה"עור" (גם מלשון עִוֵר). מכך אנחנו לומדים שיש תיקון בחדש אייר, שכולו בספירת העמר, שצריכים להאיר בתוך ה-עֹמר ב-ע גם אֹמר ב-א. כתוב "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת". יש כאן גם תיקון של אדם וחוה – "יום ליום" הוא תיקון אדם ו"לילה ללילה יחוה" הוא תיקון חוה. למעשה סופרים את הספירה בלילה, אבל אומרים "היום יום אחד" וכו' – בכך מחברים את ה "יום ליום יביע אמר" (פנימיות העמר) עם "לילה ללילה יחוה דעת".

אור-מים-רקיע

כתוב בקבלה שאמר ר"ת אור-מים-רקיע. ביום הראשון של מעשה בראשית מופיעה המלה "אור" ה פעמים – הדבר הראשון שה' ברא הוא אור, סימן שתכלית הבריאה (בסוד "מגיד מראשית אחרית") היא להאיר אור – אור אלקי בבריאה. ביום השני כתוב ה פעמים "מים" ו-ה פעמים "רקיע". כתוב שאור-מים-רקיע הוא תהליך יצירת הולד. הרקיע הוא כבר העוּבר ברחם האם, אבל קודם, כאשר הרוחניות הופכת לגשמיות, היא עוברת שני שלבים – קודם אור, אחר כך מים, ובסוף נעשה רקיע. אז כל הסוד של מעשה בראשית קשור במיוחד לאשה ש"הרה ויולדת".

ה-א שבתוך ה-ע

את האֹמר ב-א צריכים להחדיר בעֹמר ב-ע. זו ספירת העומר – לספור מלשון אבן הספיר, פירושו להאיר. להכניס א בתוך ה-ע. גם בהיגוי א ו-ע קרובות מאד, וגם במספר – א הוא 1 ו-ע 70. בכל מקום שיש 70 יש בתוכם 1, כמו המופלא שבסנהדרין בתוך שבעים זקנים (כל זקן – "זה קנה חכמה" – הוא בחינת אלף, "אאלפך חכמה", אך מעל כל שבעים האלפין יש פלא, המופלא שבסנהדרין), בהיפך-הקדושה יש שבעים זאבים ובתוכם אנחנו כבשה אחת, יש שבעים לשון ובתוכן לשון הקדש, בעם ישראל גופא יש "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב" ויש את יעקב אבינו הכולל את כולם, אחד מלמעלה (וגם החיות הפנימית שבקרבם). גם בתורה, יש שבעים פנים לתורה והתורה היא אחת (ובפרט, ה"פלא" שבתורה, המאחד את כל שבעים פניה, הוא נשמתא דאורייתא, רזין ורזין דרזין דאורייתא). תמיד כשיש שבעים, ע, יש את ה-א, והעבודה שלנו היא להחדיר ולגלות את ה-א בתוך ה-ע.

חכמה בפרצוף א־ע – אין־עין

"כי עין בעין יראו" – אין בתוך העין

יש הרבה מאד דוגמאות לכך בלשון הקדש, והכל קשור לתיקון של ימים אלה, ימי ספירת העמר בכלל וימי חדש אייר בפרט (שבכל יום ויום שבו סופרים את העמר). אייר הוא גם לשון אור, ובתנ"ך הוא נקרא חדש זיו, לשון אור. נדבר היום על כמה דוגמאות חשובות מאד, מה צריך להתבונן ולתקן בנפש בחדש הזה. כתוב שאייר הוא חדש של גאולה. יש הרבה דברים שקרו בחדש הזה שקשורים לגאולה ומכינים את הדרך לגאולה. אחד הדברים הכי פשוטים בהם צריך להתבונן ולתקן, הוא פסוק בנביא שקשור לגאולה. הפסוק אומר על זמן בוא המשיח "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[1]. ככלל, לכל אות קוראים בשם בעל משמעות. משמעות האות עין היא, כמובן, עין – עין רואה, גם כן קשור לאור. אם אומרים כלל גדול, שבתוך כל עין יש אלף-פלא (ידוע מה שהרבי דבר על גאולה בכלל, שהיא הכנסת א ל-גולה, אבל בפרט יש א בתוך ע[2]), אז בתוך ה"עין בעין" יש אין.

לראות את האין האלקי

מהו אין? או שום דבר, או משהו מאד עמוק וחיובי שמכונה האין האלקי. באין האלקי, האין של ה', הוא בורא את העולם מחדש בכל רגע, "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", "ואל יוציא האדם את עצמו מהכלל", כתוב בתניא, שבכל רגע גם אני נברא יחד עם הכל יש מאין ואפס המוחלט. יש זכי הראות – תופעה מצויה במיוחד אצל ילדים תמימים, אבל כל אחד יכול וצריך להשאר ילד – שממש חווים חויה מוחשית, כאילו רואים, איך העולם מתהוה בכל רגע מאין. כלומר, שהעין הגשמית ממש חשה את האין האלקי. שוב, הזמן, החדש, הימים שהכי מסוגלים לראות עם העין את האין, הם הימים האלה – פסח שני שחל מחר, לג בעומר. מהו לג בעמר? "גל עיני ואביטה נפלאות [פלא-אלף]".

עין הנבואה בעין הגשמית

כאשר כתוב בישעיהו הנביא "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" כתוב פעמיים עין ב-ע, אבל היות שלשון הכתוב היא "עין בעין", מסבירים מפרשי הפשט שיש עין פנימית, עין הנבואה (שלפעמים נקראת בזהר "עין השכל שבלב"), ועד שיבוא המשיח – ולא עד בכלל – גם אצל נביא שרואה דברים רוחניים הראיה היא בעין הפנימית שלו ולא ממש בעין הגשמית. אבל כאשר יבוא מלך המשיח יקויים "עין בעין", שהעין הפנימית של הנבואה, "עין השכל שבלב", תתלבש ממש בתוך העין הגשמית ויראו את האלקות במוחש לגמרי, בעין הגשמית. לפי הפשט הזה, שתי העיניים כאן הן לא עין ימין ועין שמאל (למרות שזה קצת שייך, שהימין קצת יותר רוחני והשמאל קצת יותר גשמי, וממילא אפשר לומר שהימין מתלבש בתוך השמאל[3]), אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה – העין פנימית שבלב שמתלבשת בעין הגשמית שבפני האדם.

התלבשות העין הפנימית בעין החיצונית בהשראת האין האלקי

כמו שיש "עין בעין", שתיהן באות ע, יש עוד אין באות א – האין האלקי, המקור האמתי של בריאת העולם יש מאין. בכלל, כל חסידות חב"ד היא התבוננות באלקות. ההתבוננות הכי יסודית, גם אצל קטנים וגם אצל גדולים, היא ההתבוננות הזו: להתבונן ולנסות לחוש איך העולם מתהווה בכל רגע תמיד. אם חשים כיצד העולם מתהווה בכל רגע תמיד, יכולים לחוש גם השגחה פרטית (הרי אין עין עין הנ"ל עולה השגחה). בעצם, ההתהוות וההשגחה הפרטית הן ביחד. כלומר, ההתהוות היא דרך ההשגחה הפרטית, דרך העינים של ה'. כמו שה' בורא את העולם בדבורו, כביכול, "בעשרה מאמרות נברא העולם", כך גם בהסתכלות שלו, "וירא אלהים את האור כי טוב". כל דבר שה' בורא במעשה בראשית הוא קודם אומר ואחר כך מסתכל עליו – "ויאמר... וירא...". יש שיתוף פעולה בין המאמר וההסתכלות הגלויה – הם הולכים ביחד. זו ההתבוננות הכי יסודית, שיש אין השורה בהשראה על גבי העין הפנימית שבלב. אז, מכח האין ששורה מלמעלה, העין הפנימית מתלבשת בתוך העין החיצונית, הגשמית, ואז נאמר "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

"מה נאוו על ההרים רגלי מבשר... אֹמר לציון מלך אלהיך"

"כי בעין בעין יראו" הוא פסוק של גאולה. איך הוא מתחיל? נתחיל כבר בפסוק הקודם, פסוק חשוב מאד בתנ"ך: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אֹמר לציון מלך אלהיך". המבשר הוא אליהו הנביא שיבוא לבשר לנו את בוא הגאולה, וכתוב שהדבר הראשון שאליהו הנביא מבשר עליו הוא שלום. מה היא כאן הבשורה? "אמר לציון מלך אלהיך". ציון זה אנחנו, עם ישראל, ועל פי פשט ציון היא ירושלים והמקדש. ובכן, "אמֹר לציון" הוא אותו אֹמר שנכנס לתוך העֹמר, כנ"ל, ויש כאן שלשה שלבים של בשורה: שלום, טוב, ישועה. התכלית היא "מלך אלהיך" – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". ה' הוא מלך ויש לו גם את ה'בא הכח' שלו – מלך ישראל, עליו אנחנו מצווים "שום תשים עליך מלך". הזהר אומר "'שום' לעילא 'תשים' לתתא". מתחילים ב"'שום' לעילא", עם ישראל "שם" עליו וממליך עליו את ה', הוא חוזר בתשובה שהגאולה תלויה בה (כלשון הרמב"ם "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"), אבל ה' רוצה גם נציג שלו כאן, "'תשים' לתתא", מלך ישראל, מלך המשיח שהוא בשר ודם[4]. הכל נכלל בביטוי "אמר לציון מלך אלהיך" – זו הבשורה.

"קול צֹפיך נשאו קול יחדו ירננו"

הפסוק הבא הוא "קול צֹפיך נשאו קול יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". הפסוק שאנחנו כעת מתבוננים בו, אין-עין-עין, מתחיל ב"קול צפיך". "צפיך" הם הנביאים, וכתוב שלעתיד לבוא – כאשר כולם "עין בעין יראו" – כולם יהיו נביאים, "אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם". כשכולם צופים-נביאים אז "נשאו קול יחדו ירננו". המבשר מבשר את בוא הגאולה, ואז כולנו – כל היהודים – נעשים נביאים-צופים, ואז אנחנו נושאים קול של שמחה ושירה ו"יחדו ירננו". כל עם ישראל יחד, באחדות. נקודת האחדות ואהבת ישראל חשובה מאד, היא עיקר התיקון בפועל של חודש אייר. כאשר יש "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו" מתקיימת התכלית של "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", בקיום של "אמר לציון מלך אלהיך".

לראות את ה"אין מזל לישראל"

על אין ב-א יש עוד מאמר חז"ל חשוב: "אֵין מזל לישראל", שמחולל החסידות, מורנו ישראל בעל שם טוב זי"ע, היה מפרש "אַיִן מזל לישראל". לא שאין מזל מלשון שלילה, אלא שיש לנו מזל – מקור שפע וברכה, "יזל מים" – והוא האין העליון. לכל אומה ואומה, כל שבעים הזאבים של אומות העולם שהזכרנו קודם, יש איזה מזל מגושם יחסית, שנקרא יש, שהוא השורש שלו, וממילא כיון שהוא "יש" הוא גם מוגבל. אבל החידוש של עם ישראל הוא שהמזל שלו הוא האין האלוקי, והיות שהוא "אין" הוא אינו מוגבל כלל. לכן אם אנחנו זכאים, אנחנו מסוגלים מצד השרש שלנו לקבל אין סוף ברכה. בכל פעם שאדם זוכה להכניס את ה-א בתוך ה-ע – בחינת אייר, הוא רואה בחכמה את המזל שלו. לראות את המזל פירושו גם לראות את השליחות שלך. המזל הוא לא בעיקר אם יהיה לך טוב או חלילה לא טוב, אלא מה ה' רוצה ממך. כשהאין האלקי מאיר בתוך העין, האדם יכול לראות בשביל מה הוא כאן, לשם מה ה' ברא אותי יש מאין – זה המזל שלי. צריכים לראות בעין הגשמית את האין האלקי, "אין מזל לישראל". הכל קשור לחכמה המיוחדת של היהודי – "איזהו חכם? הרואה את הנולד". בתניא מוסבר שהחכם רואה איך כל העולם נולד יש מאין ברגע הזה ("ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל" כנ"ל).

רמזי "מאין באת"

כמו שאמרנו, כל ההתבוננות הזו קשורה עם תהליך הלידה שקשור בעיקר לאשה, קשור לחכמת נשים. בספירות העליונות היכולת לראות איך משהו נולד מחדש יש מאין, קשור לחכמה. בשבת למדנו בפרקי אבות את מאמר עקביא בן מהללאל "הסתכל בשלשה דברים", והדבר הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "דע מאין באת". כל יהודי בא מהמזל של ישראל, מהאין האלקי, וגם הולך למזל-גורל – לשליחות שלו. כשהוא בא מהמזל "משביעין אותו וגו'" – גם מלשון שבועה וגם מלשון שובע, נותנים לו הרבה כח מהאין כדי שיצליח לקיים את שליחותו בחיים. דבר ראשון צריך להתבונן "מאין באת". יש כאן רמז מאד יפה – ב"מאין באת" יש 7 אותיות, נעשה את החשבון ונראה שהמלה "מאין" עולה 101, והמלה "באת" עולה 403. יחד הן שוות 504, ואם נחלק ב-7 – מספר האותיות – נקבל שהערך הממוצע לכל אות הוא 72. 72 הוא מספר חשוב מאד בקבלה, ראשית כל הוא הגימטריא של חסד, והוא גם שם קדוש בקבלה, שם עב (שם הוי' ב"ה במילוי יודין: יוד הי ויו הי), שנקרא גם "איתן האזרחי". זהו השם הכי חזק ועצמי, בלתי משתנה – הוא עצם הלוז של היהודי. יש גם עוד פלא גדול מאד, שבכל התנ"ך המלה "עב" – כמו בפסוק "הנה הוי' רכב על עב קל", מופיעה בדיוק ז פעמים, שכולן יחד עולות, כאמור, "מאין באת", 72 כפול 7. אם-כן צריך להתבונן שבאתי מהאין – כל כך להתבונן (להתבונן בדבר היינו להסתכל בו חזק, לבחון אותו היטב, על כל פרטיו הגלויים והנסתרים) עד שממש רואים, אין בתוך העין.

[השלמה: "עין בעין" ר"ת עב – "מאין באת" הוא ז פעמים עב כנ"ל (ממוצע כל אות). לפי הכלל של א-ע, שבתוך כל עב יש אב, זה בדיוק מתאים. שם עב הוא בחכמה, אבא. "מאין באת" הוא ר"ת מב ושאר האותיות עולות יא פעמים מב – יחס של א ל-יא (יוסף ואחיו, כמו "אחד עשר מי יודע? אחד עשר כוכביא", הכוכבים שיוסף ראה בחלומו כנגד אחיו). חוץ מזה, ז פעמים עב הוא גם ח פעמים סג – המספר הראשון שהוא כפולה גם של עב וגם של סג (יחוד של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"), והוא כפולה של מב (זה פעמים מב – יב הוא גם שם קדוש). הרבה סגולות יש ב"מאין באת".]

נשיאת ההפכים היהודית

נחזור לפסוק שלנו ונראה איך האין ב-א רמוז שם: יש חכמה, משהו מאד מענין שמתגלה לקראת ביאת המשיח והגאולה (התחילו לפתח רק בדורות האחרונים) – לחפש מילים שרמוזות בדילוג אותיות שוה. האם יש את המלה "אין" ב"קול צֹפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין ישראל בשוב הוי' ציון"? ובכן, ה-א הראשונה בפסוק היא ב"נשאו" – האות העשירית בפסוק, "העשירי יהיה קדש להוי'". כתוב שנשיא הוא יותר ממלך (לכן הרבי מכונה "נשיא"), ועיקר סוד שרש נשא הוא נשיאת הפכים. זהו כח מיוחד, יהודי, עצמי – האפשרות לשאת יחד שני הפכים יחד. בספר התניא הדוגמה לכך היא שהיהודי בוכה ושמח גם יחד – בוכה כי יש לו יצר הרע, ושמח כי ה' איתו בכל מצב. הלב שלו נושא הפכים, וממילא הוא מתנשא עד אין סוף, כי זו התכונה העיקרית של ה' שגם הוא נושא הפכים. יהודי בוכה בחלל השמאלי של הלב על הלא-טוב שיש בו, וגם על הלא-טוב הכללי במציאות (אולי תוך מחשבה שאני אשם), אבל בצד ימין – שצריך תמיד להגבירו – הוא שמח עד אין סוף על כך שה' נמצא אתו עמו תמיד והוא יתברך עצם הטוב (וטבע הטוב להיטיב). צריך להאמין שה' הוציא אותנו ממצרים בכל רגע ובכל יום (וכמבואר התבוננות זו בתניא פרק מו בסוד האהבה של "כמים הפנים לפנים"), ואם הוא מאמין אז ה' עושה לו נסים בפועל. זה שרש נשא – נשיאת הפכים. בתוך שרש נשא נושא ההפכים, האות נושאת ההפכים היא א – י למעלה ו-י למטה שהן שתי הפכים, וקו באמצע שנושא ומחבר אותם. בפסוק "קול צפיך נשאו" ה-א, האות העשירית בפסוק היא בחינת מלכות (הספירה העשירית, "העשירי יהיה קדש להוי'" כנ"ל) שנושאת הכל.

דילוגי אין בפסוק "כי עין בעין"

ובכן, מצאנו א בפסוק, ה-א של "נשאו". נדלג 9 אותיות ונגיע ל-י של "ירננו" – "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו" – ה-י היא ששרה כאן. נדלג עוד 9 אותיות ונגיע ל-ן של "עין" – "ירננו כי עין". האות הסופית היא ה-ן הסופית של עין. זו העין הראשונה בפסוק, העין הפנימית כפי שהסברנו, "עין השכל שבלב". כעת מתגלה לנו שמהאות א של "נשאו", נשיאת הפכים, "קול צפיך נשאו קול", עד סוף העין הפנימית-הרוחנית, יש את המלה אין בדלוג שוה של אותיות (סך הכל, מה-א של "נשאו" ועד ה-ן של "עין" יש חוה אותיות – אין [61] הוא המספר הראשוני החוה [19], ללמד שהתבוננות זו של אין בתוך עין הוא סוד תיקון חוה, התיקון של "[יום ליום יביע אמר] ולילה ללילה יחוה דעת" כנ"ל). כלומר, האין ב-א באמת שורה – וגם מתלבש – בעין הפנימית, שמתלבשת שוב בעין החיצוניות. זה רמז מאד יפה בסוד של אין-עין-עין שיש כאן.

"אמר לציון – מלך אלהיך"

דבר נוסף: אמרנו שהפסוק הוא בשורת הגאולה של אליהו הנביא, המבשר: "אֹמר לציון מלך אלהיך". אחר כך, בפסוק הזה, "קול צֹפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – מופיע אותו ציון מסוף הפסוק הקודם. מה אומרים לציון? "מלך אלהיך". נראה רמז מאד יפה ומכוון: כמה שוה ציון? (מלה חשובה מאד אצל כל יהודי, מהמילים הכי חשובות). בחסידות כתוב שציון היא גם הנקודה הפנימית שבלב, הגעגועים הכי פנימיים, הרעותא דלבא שבכל יהודי – "נקודת ציון". מתוך נקודת ציון שבכל יהודי יש לידה. הרחם של כנסת ישראל (היסוד של המלכות) גם-כן נקראת בקבלה "ציון" (או "נקודת ציון"). מתוך הגעגועים, האשה – עם ישראל, כנסת ישראל – יולדים את הילדים שלנו. ציון הוא בגימטריא 156, ו פעמים הוי' ב"ה, העולה גם יוסף (יוסף הצדיק הוא ציון). גם אחד הנביאים שוה אותו מספר – יחזקאל (שבו ו אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = הוי'). אם-כן, ציון = יוסף = יחזקאל. אבל כאן בפסוק יש רמז, עם סוף הפסוק הקודם, שמסביר לי בסוד הגימטריא מהו הענין האמיתי של ציון. "קול צפיך" – מה הצפיה של ציון? מה זה להיות ציוני, שמישהו רוצה את ציון? ממשיך הפסוק שם "אמר לציון מלך אלהיך" – ה"אמר" בתוך ה"עמר" הוא "מלך אלהיך". מלך = 90, אלהיך = 66. יחד עולה 156, שהוא שוב ציון. יש פה משוואה פשוטה וחזקה ביותר. המבשר מברך את ציון, היינו שיש לו נקודה פנימית של ציון, שתזכה ל"מלך אלהיך", תזכה להיות ציון. ה-צ של ציון – העיצור היחיד שלו – שווה מלך, ושאר האותיות של ציון עולות "אלהיך".

תרגיל לילדי החדר – אין דרך "עין בעין"

נראה עוד משהו, יותר מורכב, משהו מתוחכם יותר. הרי האות האחרונה של הפסוק היא ן פשוטה, ה-ן סופית של המלה "ציון". אולי יש פה איזה רמז ל"אין" בצורה יותר מתוחכמת של דילוג אותיות, מה-א של "נשאו" עד ל-ן הסופית של "ציון"? אז נראה שכל הפסוק הוא בסימן של אין. יש לנו א, יש לנו ן, רק חסרה ה-י באמצע. היה רצוי שה-י תהיה של "עין" – אז יהיה מושלם לגמרי. אבל יש שתי "עין" בפסוק, "עין בעין". נעשה תרגיל כזה: כמה אותיות יש מה-א עד ל-י של העין הראשונה? היא האות ה-17 (טוב, כמו "וירא אלהים את האור כי טוב"). נספור מה-י הזו עד ל-ן הסופית של "ציון", האות האחרונה של הפסוק, ונראה שלא יוצא 17 אותיות אלא 4 יותר – היא האות ה-21 (שם אהיה, השם של אמא בקבלה, שיולדת). אם כן, אין כאן דילוג שוה. אבל הרי כתוב "כי עין בעין" – נספור מה-א הראשונה של "נשאו" ל-י של ה"עין" השניה. כמה אותיות יהיו? יש 4 אותיות הבדל מה-י של ה"עין" הראשונה, אז ה-י השניה היא האות ה-21, ועד ל-ן הסופית (חיתום הפסוק, חותם אמת, ה-ן פשוטה היא הכח האלקי להוריד אוא"ס עד למטה-מטה, עד לתחתית המציאות שלנו), נראה בדיוק הפוך – קודם היה לנו דלוג של 21-17 ועכשיו יש לנו דלוג של 17-21. כלומר, יש כאן סימטריה, מציאת "חן" בעיני שתי העינים: בצורה אחת יוצא אהיה-טוב, ובשני טוב-אהיה (טוב הוא גם שם קדוש בקבלה, שם אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ", הכח האלהי הנושא יחד רוחניות וגשמיות, שמים וארץ; בקבלה, שם אהיה הוא בבינה ושם אהוה בדעת ויחודם רמוז במאמר חז"ל בפרקי אבות "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת"). ובכן, הפסוק אומר "עין בעין" – שים את העין הראשונה בשניה, תעשה חפיפה בין העיניים. ברגע שנחבר את שתי העינים לגמרי, יש דלוג של 17 אותיות ועוד דלוג של 17 אותיות, "הוכפל בו כי טוב" ("טוב לשמים וטוב לבריות", שני שמות אהוה כנגד "דעת עליון" ו"דעת תחתון"). זה תרגיל יפה מאד. מכל סוגי התרגילים נהנים גם אנשים גדולים, אבל במיוחד ילדים קטנים – זה במיוחד לילדים ב"חדר".

התבוננות החכמה היהודית בפרצוף א-ע

כל ההתבוננות היתה איך המזל שלנו, "אין מזל לישראל", נמצא בתוך העין – שיהיה "חכם הרואה את הנולד" של עם ישראל, "הסתכל מאין באת" וכו'. כל ההתבוננות הזו היא התבוננות של חכמה יהודית, לראות את האין בתוך העין.

השלמה: שלש מדרגות אין

הביטוי "עין בעין" שראינו בנביא – "כי עין בעין יראו", מופיע גם פעם אחת בתורה: "אשר עין בעין נראה אתה הוי'". בכלל, הפשט של "עין בעין" הוא לחזק את הראיה – ראיה מוחלטת, בלי ספק. כך גם את האין צריך לראות באופן מוחלט. בעצם, לאין (ב-א) יש שלש רמות: "החכמה מאין תמצא" שעדיין בגדר חיצוניות החכמה, המציאות של החכמה; והאין הפנימי, פנימיות אבא; מה שעליו נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ממש. על פי פשט "יש מאין" הוא האין של היש הנברא, האין החיצוני. זה גם נושא גדול בהמשך ע"ב. האין הפנימי הוא האין של היש האמתי (שהוא קורא לו במאמרים האין האמתי). השרש של האין של היש הנברא הוא חיצוניות הקו ואילו השרש של האין של היש האמתי הוא פנימיות הקו. לפני הצמצום הראשון, שרש האין של היש הנברא הוא באור א"ס שלהאיר את העולמות, ואילו שרש האין של היש האמתי הוא עצם האור ועד להעלם העצמי של אור בעצמות המאור. לעתיד לבוא האין יתגלה. זו סוגיא שחוזרת אצלנו מה יותר גבוה, האין האמתי או היש האמתי – שזה משתנה מרבי לרבי לסירוגין. אצל הרבי הרש"ב העיקר הוא היש האמתי, ומה שהוא קורא לו האין האמתי הוא האין של היש האמתי. האין האמתי ממש – שהוא כותב את ענינו, אך לא קורא לו כך – היינו מה שהעצמות ממש מושלל מכל. מה שהעצמות כוללת הכל הוא היש האמתי, ומה שהעצמות מושללת מהכל הוא האין האמתי (והיינו הסוד הנ"ל ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" ממש שיתגלה לע"ל). כל מדרגות האין צריכות להיות כלולות ב"עין בעין".

ב. אושר ועושר

בינה בפרצוף א־ע – אושר ועושר

ניתן עוד דוגמה בקיצור: חכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וכמו שיש חכמה יהודית כך יש גם בינה יהודית. כמו שיש בחכמה התבוננות של אין-עין, בבינה יש התבוננות של אושר-עושר. נסיים בכך כדי לברך כולן באושר ועושר – הרבי אמר שצריך להיות עשיר ברוחניות ובגשמיות.

"איזהו עשיר? השמח בחלקו"

בפרקי אבות נקרא אי"ה בשבת הבאה: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". כך זה בגשמיות, אבל ברוחניות לא בדיוק כך – צריך להיות "יש לו מנה רוצה מאתים" (כך הסביר הרבי, וכך הוא נהג – "נאה דורש ונאה מקיים" – לרצות ולדרוש יותר ויותר בכל ענין רוחני גם מעצמו וגם מחסידיו וגם מכל מי שבקש עצתו). בגשמיות בעולם הזה, כאשר העשיר שמח בחלקו, אז יש לו אושר בתוך העושר שלו. הרבה פעמים מברכים באושר ועושר, אבל כעת מסבירים שבתוך כל ע יש א. כלומר, אם העושר הוא אמתי יש בתוכו אושר. יכול להיות אדם עשיר אבל לא מאושר. אם העשיר שרוי בדכאון ח"ו, אז כל המליונים שבחשבון הבנק המנופח שלו לא שוים כלום, כי הוא לא מאושר. חדש אייר הוא חודש שמסוגל לכך שבתוך העושר יהיה אושר, שהוא העיקר. צריך גם את הלבוש, העושר, אבל בעיקר צריך את הנשמה-הפנימיות, האושר. כל בריאת העולם היא כדי שיהיה אושר, כמו הרמז ש-בראשית אותיות בית אֹשר.

עושר בבינה ודעת

איך יודעים שכל זה שייך לספירת הבינה? אמרנו שההתבוננות של "עין בעין" היא בחכמה ואילו התבוננות "אושר-עושר" היא בבינה. שוב, בפרקי אבות כתוב "השמח בחלקו", ושמחה בכל מקום היא תכונה של בינה, "אם הבנים שמחה". חכמה היא בטול, חווית אין (יש גם עונג בהתבטלות, אבל בכל אופן היא בטול), ובינה היא שמחה – והעשיר האמתי שמח. לפעמים כתוב "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת", אבל יש עוד מאמר שלמדנו בפרקי אבות, "אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת" – הן כאן הצמד. כתוב ש-דעת בינה עולה ישראל, שמנו העצמי. בינה ודעת תלויים זה בזה, אבל האושר האמתי הוא שמחה.

"שמח בחלקו" בפשט ובפנימיות

מה ההבדל בין שמחה של עושר (בגשמיות) לשמחה של אושר (שכולל גם גשמיות וגם רוחניות)? בקיצור, כתוב בחסידות ווארט על כך שהעשיר האמתי, בגשמיות, הוא מי ששמח בחלקו. המשנה אומרת "איזהו עשיר? השמח בחלקו". לכל אחד יש חלק. על פי פשט, החלק שלי הוא לא החלק של מישהו אחר. אם ח"ו החלק שלי לא מספיק לי ואני "שם עין" על חלקו של מישהו אחר, זו קנאה וחמדה וכל מיני מרעין בישין. לכן הפשט הוא שאני שמח בחלקי – שמה במה שה' נתן לי, אומר תודה רבה. אבל הווארט החסידי אומר, ש"שמח בחלקו" הוא ששמח בתודעה המפורשת שלו שהוא רק חלק. כמו שגם שלפני שלומדים פרק מפרקי אבות אומרים "כל ישראל יש להם חלק" – לכל אחד יש את חלקו בעולם הבא, ויש שמחה מיוחדת בלהיות חלק. על כל דבר שכתוב שם במשנה בפרק ד – "איזהו חכם", "איזהו גבור", "איזהו עשיר", "איזהו מכובד". על כל אחד יש פסוק, ועל העשיר כתוב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ברור שדורשים אושר – "אשריך" – על עושר. "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא" – מענין ש"אשריך" הוא בעולם הזה. צריך שיהיה אושר גם עכשיו. כלומר, זוהי עבודת הכנסת האושר לעושר היא עבודת העולם הזה, עבודת חדש אייר.

שמחה של מצוה – כח לשנות את טבע מדותיו

שוב, מה ההבדל בין שמחת העושר לשמחת האושר? יש שמחה שלי במה שה' נותן – שמחה אמתית. סימן שהוא באמת שמח בחשבון הבנק שלו, לא משנה אם הוא עם יותר או עם פחות, הוא שמח בבית שה' נתן לו, הגם שהוא חלקי. אבל יש עוד שמחה של יהודי, שמחה רוחנית, שמחה של מצוה. השמחה של מצוה היא שמחה אין סופית. הרבי הרש"ב מסביר בהמשך ע"ב, החסידות הכי עמוקה, ששמחה של מצוה היא כל כך עצומה עד שאפשר לשנות בה את טבע מדותיו של האדם. כמו שרואים שיש אדם כילי, שלא אוהב לתת, אבל כאשר הוא מאד שמח – כמו, למשל, בחתונת בנו יחידו – הוא הופך להיות פזרן, הוא מחלק צדקה ומתנות בלי חשבון כלל. כותב הרבי חידוש, שבדרך כלל כאשר מישהו כילי נעשה פתאום פזרן מתוך שמחה, זה לא מחזיק מעמד לתמיד, רק בערב החתונה הוא משתנה ואחר כך חוזר לטבעו הראשון. אבל אם יש שמחה אמתית וגדולה מאד-מאד, זה יכול לשנות את הטבע לכל החיים. הוא אומר שיש שני דברים שיכולים לשנות את הטבע שלך לכל החיים – או מוחין דגדלות דאבא, שאז הוא כולו שכלי בעצם, וגם הרגש משתנה, או שמחה עצומה של מצוה. שמחה של מצוה שבכחה לשנות טבע לתמיד היא האושר האמיתי (כאשר השמחה של העושר הגשמי, מדת ה"שמח בחלקו" על פי פשט, היינו הארת האושר שבעושר, אך לא עצם האושר שאמור לשרות על גבי העושר וגם לחדור לפנימיותו). החידוש הוא שזה יכול להיות גם בעולם הזה, "אשריך בעולם הזה", לא צריך לחכות לעולם הבא (שם יתווסף "וטוב לך", הרי יש אין סוף עליות של אושר לע"ל כמ"ש "ילכו מחיל אל חיל וגו'"). בקבלה אמא היא "עולם הבא", ומפרשים שיש מדריגה של עולם הבא גם עכשיו, בעולם הזה (סוד המשכת מוחין לז"א), היינו עולם הבא במובן של בא עכשיו – לשון הווה – ולא "הבא" שיבוא לעתיד.

שמחה של מצוה – שמחה בכל

האושר הזה הוא בעצם כבר לא שמחה בחלק אלא שמחה בכל, כמו שהבעל שם טוב אומר שהתופס בחלק מהעצם תופס בכולו. אז אושר אמיתי הוא שהחלק הוא הכל. איך יודעים שיש שמחה מהכל, ולא רק מחלק? יש פסוק מפורש בתורה: "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", לא סתם "כל", אלא "מרב כל". כתוב ש"כל" הוא גן עדן ו"רב כל" הוא כל המדרגות שיש בגן עדן – הכל. צריך להיות שמח בחלק שלי (בעבודת ה', הרי שכר כל מצוה הוא המצוה עצמה, כמבואר בתניא) כאילו שהוא ממש הכל (היינו השם יתברך, שהוא הכל והכל הוא, והמצות הן שלוחיו, כמבואר בחז"ל, ושלוחו של אדם כמותו ממש). לכן גם "העוסק במצוה פטור ממצוה" – המצוה היא משהו עצמי, ו"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". אדם שתופס שבכל מצוה הכי קטנה הוא בעצם תופס הכל – זו השמחה הכי גדולה. לשמחה הזו קוראים "אושר" (והוא סוד עתיקא שמתגלה באמא דווקא), ואותו צריך להחדיר בתוך ה"עושר" (הגשמי), מה שאתה שמח בחלקך בעולם הזה – מה שה' נותן לך בעולם הזה בגשמיות – עד שיהיו אחד ממש, אושר-עושר.

התבוננות החכמה והתבוננות הבינה

אם כן, עשינו כעת שתי התבוננויות שהולכות ביחד, אין-עין ואשר-עשר, מצד החכמה ומצד הבינה. כך יש התבוננות של צמד מילים לכל אחת מהספירות. כל העבודה לחבר את ה-א בתוך ה-ע היא עבודה מיוחדת של חדש אייר ושל ספירת העמר – להאיר את העמר, להאיר את העין עם ה-א. שה' יעזור שנזכה לזה עם כל הספירות וכל הכחות, והעיקר שה-א תכנס לגולה – שהיא חומר המציאות הנתונה – וכך נהפוך את המציאות לגאולה, ונזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

השלמה: הסברנו את החכמה והבינה בפרצוף א-ע. איך הם מתקשרים בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"? מצד אחד האושר הוא התגלות עתיקא בבינה דווקא, כמבואר בדא"ח – מהגלגלתא לאמא, כפי שדברנו. אבל אושר הוא גם לשון ראיה, "אשורנו ולא קרוב", "תשורי מראש אמנה", וזה היחוד של אבא ואמא עילאין. יש עוד סוד, שעֹשר הוא גם עשֹר. כתוב שהכינור של העולם הבא – בינה, פנימיות אמא – יהיה של עשרה נימין. לומדים זאת מהפסוק "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור". "עלי עשור" (כד ברבוע) הוא סוד יחוד שר ועבד, יחוד דרגת רבן יוחנן בן זכאי (שהוא כשר לפני המלך) ורבי חנינא בן דוסא (שהוא כעבד לפני המלך), כמבואר בהמשך ע"ב. גם השר וגם העבד שרשם בבינה, בסוד "ועבד הלוי הוא", וד"ל.

ג. שאלות ותשובות וסוד "מלכות שבנצח"

אם יש שאלות וכו' בכל נושא שהוא...

בידינו מפתח הגאולה

שאלה: באיזה שלב אנחנו נמצאים כרגע בגאולה עצמה?

תשובה: השאלה כבר אומרת שלא תופסים את הנקודה, כי היא כאילו שהדבר מוכתב מלמעלה. הגאולה היא לא משהו מוכתב, היא תלויה בנו. לכן אנחנו כל הזמן ברגע האחרון, כמו שהמשיח אמר לרבי יהושע בן לוי "היום!" והסביר אליהו הנביא "היום אם בקולו תשמעו". הכל תלוי בנו. הרבי בתור מבשר, מבשר לנו שמצד המציאות הכל מוכן ברגע זה לגאולה. כעת זה רק תלוי במשיח שבתוכנו. בתוך כל אחד ואחד יש ניצוץ של מלך המשיח, וכאשר מספיק ניצוצות יתעוררו ויפעלו במציאות – משיח בא. זה תלוי גם בעיניים, כמו שדברנו וכמו שהרבי אמר – צריך לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא". יש לנו מאמר "בידי מי מפתח הגאולה" – יש שחושבים שהמפתח נמצא אצל ה', אבל ה' הפקיד אותו אצלי, אצלך, אצל כל אחד מאתנו. צריך להוציא את המפתח מהכיס, לפתוח בו קודם כל את העינים, ואחר כך את כל האוצרות שבתוכנו ובכך להביא את המשיח.

התהוות הרע והחרטה עליו בכל רגע

שאלה: אם ה' ברא את העולם כדי להיטיב עם ברואיו, וכל המטרה שלו להיטיב אותם, למה הוא ברא את הנחש? הרי בעצם בריאת הנחש כבר יש עוקץ?

הרב: הנחש הוא היצר הרע. למה ה' ברא את יצר הרע? כתוב שבאמת ה' מתחרט שהוא ברא את היצר הרע, ומבקש מישראל שיביאו בכל ראש חֹדש קרבן חטאת בשבילו. אבל כמה שהוא מתחרט, הוא עדיין ממשיך לברוא אותו. הוא ממשיך לברוא אותו, כי כמו שאמרנו הבריאה היא בכל רגע תמיד, אם-כן הוא ממשיך לברוא אותו וגם ממשיך להתחרט על-כך בכל רגע. גם זו נשיאת הפכים. למה? יצר הרע הוא האויב שלי, ואני זקוק לו כדי להוציא ממני את השם עב שלי, את העצם והתוקף שלי. התוקף של היהודי לא היה מתגלה אף פעם אם לא היה לו אויב. הוא צריך את האויב בשביל מדת הנצח שלו.

מלכות שבכל ספירה – למלוך על המדה

נאמר עוד ווארט חשוב מאד: אנחנו בספירת העמר, והרבי אומר שצריך לדבר על משהו שקשור לספירה של היום. אנחנו היום במלכות שבנצח, סיום ספירת הנצח – דידן נצח, לנצח תכל'ס. סוף כל מדה הוא המלכות, ויש שלשה פירושים מה זאת אומרת להגיע למלכות של המדה בסוף כל שבוע של ספירה. פירוש אחד הוא, שמלכות היא התגלות, "עלמא דאתגליא", והמלכות בסוף השבוע פירושה שהמדה הזו מתגלה לעיני כל. פירוש שני הוא שהמלכות של כל מדה היא הכח של אותה מדה להתחבר עם שאר המדות שהן אחרות וגם הפכיות ממנה (היסוד של כל מדה הוא כח ההתקשרות של המדה לה', לרצון השי"ת באצילות מדה זו, אך המלכות של כל מדה היא כח ההתחברות לזולת שיש באותה מדה). יש עוד פירוש שלישי, יותר עמוק, שהמלכות של המדה היא להגיע למצב שאני מולך על המדה. מה הכוונה? לכוון מלכות שבנצח היינו לכוון להפוך בתוכי את מדת הנצח שבי. קודם אמרנו שיש שתי דרכים איך להפוך ממש מדה תולדתית, טבעית. או מצד מוחין דגדלות ב' דאבא (בלשון הקבלה), או מצד פנימיות אמא, שמחה עצומה מאד של מצוה. מי שמכיר או למד את הכוונות של האר"י הקדוש על ספירת העומר יודע שביום האחרון של כל שבוע, המלכות של השבוע, יש התגלות של מוחין דגדלות ב' דאבא, המדרגה הכי גבוהה שהזכרנו. זה מתגלה ביום האחרון, וזה נותן כח למלוך על המדה.

למלוך על מדת הנצח

למשל, מהי מדת הנצח? היא יכולה להיות משהו לא טוב, נצחנות, עקשות של אדם על משהו לא טוב. אבל הרבי אומר שכדי להביא את המשיח צריך עשרה עקשנים. מה מדתם העיקרית של עשרת העקשנים? נצח. מתי הוא היום שבו הכח להחליט ולהכריע איך באמת לכוון את מדת הנצח שלי? היום. המלכות של הנצח. היום שמולך על המדה כדי להטות אותה לאן שאני רוצה באמת, הוא המלכות שלה, כי אז מאירים מוחין דגדלות ב' דאבא. זה הענין של היום – למלוך על הנצח. [הזכירו את רבי נחמן בקשר למדת הנצח]. נחמן הוא בגימטריא נצח. כתוב בזהר הקדוש שנצח הוא מצח – מצח שוה מנחם ו-נצח שוה נחמן (נצח הוא גם פסח, מחר יהיה פסח שני – "אין אבוד", ובלשונו של רבי נחמן "אין שום יאוש בעולם כלל"). הנצח נמצא במצח – שם העקשנות והנחישות (מצח נחושה – הנחישות של הקדושה היינו תיקון הנחש הקדמוני, הפיכתו לטוב). כלומר שתכלית המדה הזו, היכולת למלוך עליה, היא היום.

בריאת הנחש כדי לנצח אותו

בקשר לשאלה, הנצח הוא לשם נצחון לנצח – כדי שננצח את היצר הרע. כתוב שמשיח הוא מי שיהרוג את הנחש עליו שאלת. מי שיהרוג סופית את הנחש הרע יתנו לו את בת המלך. מי היא בת המלך? התפלה, כח התפלה, "דא צלותא". אז המשיח יפעל מכח התפלה שלו. לשם כך צריך את הנחש. נחש שוה משיח, הוא הלעומת-זה שלו. כל מה שברא ה' לא בראו אלא לכבודו, צריך את כל מה שה' ברא. גם את הנחש, היצר הרע, יחד עם החרטה של ה' על עצם בריאתו.

"נורא עלילה על בני אדם" ובחירת האדם להפסיד לנחש

שאלה: אומרים שבדרך כלל מזהירים את האדם לפני מעשה, ובמה שקרה עם אדם וחוה – הם לא היו מודעים לרוע ולנזק שיכול לצאת מהנחש. ה' ברא עולם, מבחינתם הכל טוב, ולא היתה אזהרה ביחס לנחש.

תשובה: "נורא עלילה על בני אדם". זה בדיוק מה שחז"ל אומרים, שה' באיזה מקום גזר שיהיה להם קשה מאד לעמוד בנסיון. אי אפשר להבין את זה, אבל הירידה היא צורך עליה. היתה צריכה להיות הירידה הזו בשביל העליה, בשביל משיח שיבוא מכח זה. גם כתוב בספרי חסידות באופן אחר, שהם ידעו בדיוק מה שהם עשו, את החטא שבדבר ואת העונש הצפוי להם (הרי האדם הוזהר במפורש מפי ה' לא לאכול מעץ הדעת ושביום אכלו ממנו "מות תמות", רק שיש לומר שלא הכיר במהות הנחש, אך גם היום אין אדם יודע באיזה "לבוש" יתקוף אותו היצר הרע) ובחרו ליפול – היתה כאן איזו בחירה חפשית דווקא ליפול בחטא – כדי לא לצאת יותר צדיקים מהקב"ה, כדי לא לנצח את ה'. יש גם כזה ווארט. זה גם להטות את מדת הנצח, למלוך עליה, מתי לנצח ומתי להחליט שהפעם איני מנצח (אלא אתה מנצח אותי).

שמחה ושפלות

שאלה: איך לעשות מצוות בשמחה?

תשובה: הבסיס של השמחה נקרא שפלות, גם בגשמיות וגם ברוחניות. שפלות היא תחושה שלא מגיע לי כלום, כל מה שה' נותן לי, גם בגשמיות, הוא מתנת חנם – אז אני שמח. כל שכן וקל וחומר כשהוא נותן לי מצוה – לשון צוותא וחבור – שאני המוגבל, הגארנישט, השום דבר, יכול להתחבר עם האין סוף. אין דבר יותר משמח מזה. הוא נותן לי הזדמנות להתחבר איתו.

בחירה ב"יד ישראל תקיפה"

שאלה: מה עם המצב הבטחוני? עד כמה נסבול מהערבים? מה יהיה אתנו?

תשובה: הכל תלוי בנו. יש מצב שנקרא "יד ישראל תקיפה" – ה' נותן לנו את הכח להתגבר על כולם. לא צריך לפחד בכלל, כי הבעל שם טוב אמר לא לפחד משום דבר רק מה'. אבל גם בגשמיות זה תלוי רק בנו – שנחליט שאנחנו חזקים. אנחנו באמת חזקים, רק שכמו שאמרנו יש מי שמחליט שהפעם הוא לא ננצח. במלכות שבנצח של הקדושה הוא לא עמד.

שאלה: מה אפשר להגיד לילדים קטנים שגרים במקומות שיש בהם ערבים מסביב, ומפחדים? איך מרגיעים אותם?

תשובה: כתוב שמי שגר על הסְפר, על הגבול, צריך להיות גבור גדול. צריך לחנך את הילד להיות גבור. [איך?]. על זה בדיוק אנחנו מדברים, לומר לו שאבא ואמא עושים ככל שביכלתם לתקן את המצב, וכשתהיה גדול תזדרז להיות עוד קול – "קול צופיך נשאו קול" – כדי להכריע. אתה, הילד, הוא עוד קול – עם הקול שלי והקול שלך ועוד מספיק קולות, בא נשנה את המציאות. מה זה פסח שני מחר? צריך כל הזמן להיות אופטימי, לא פסימי. עם ישראל קיים מאז ומתמיד ומאז ולתמיד רק מכח דבר אחד – שהוא אופטימי. אם עם ישראל לא היה אופטימי לא היה לנו סיכוי. צריך להיות אופטימי במדרגה של "שטות דקדושה", למעלה מטעם ודעת, כמו שאומרים "חשוב טוב – יהיה טוב". גם אופטימי שאנחנו נצליח למלוך על הנצח. זו העבודה שלנו, למלוך על הנצח – מלכות שבנצח.

הכל תלוי בהפצה

שאלה: הענין הוא שמבינים את הדברים בשכל, גם את הענין של השמחה מבינים, והמציאות היום היא שאנשים לא מצליחים להתגבר ואני לא יודעת מה יותר שולט, העצבות או השמחה או הספקות, למרות שמבחינה שכלתנית אני חושבת שהדור מאד חזק, מבין, לומד ומשקיע, ועם כל זה השמחה לא צפה.

תשובה: כנראה שאת לא מפיצה מספיק. לכל אחת כאן יש מזל, כמו שאמרנו קודם, והמזל הוא שליחות. השליחות היא להפיץ, כל אחד צריך לקבל על מנת להשפיע. אם יהיו מספיק משפיעים המציאות תשתנה לטובה, נזכה למלוך על המציאות.

שאלה: אומרים שאם אחד עושה תשובה כמו שצריך הכל נגאל. אני אומרת על עצמי, מי אני? גדולים ניסו להביא את הגאולה, ומנסים להביא אותה כבר אלפים שנה.

תשובה: יש משל מפורסם מצדיקים על טבעת המלך שהלכה לאיבוד, כל הגדולים והחשובים מחפשים, ופתאום מישהו פשוט נופל על המציאה. כתוב שמשיח בא בהיסח הדעת. להסיח את הדעת מהמחשבה מי אני ומיהם הגדולים שניסו ולא הצליחו. כתוב "הולך בתום ילך בטח" – ללכת בתמימות, אם הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את משיח צדקנו" צריך לעשות זאת בתמימות, ולהסיח את הדעת מכל שאר השאלות. משיח הוא מציאה, "מצאתי דוד עבדי", ומציאה היא בהסח הדעת – הסח הדעת מכל מיני חשבונות, "פתאום יבוא האדון" אומר הפסוק. משיח יבוא פתאום, ויבוא אליך פתאום – אולי זה תלוי רק בך. לכן כל אחד צריך לומר שאולי הדבר תלוי רק בי, לא משנה אם הוא גדול או קטן.

שנזכה למשיח נאו, שתהיה הרבה הצלחה במקום, הרבה אושר ועושר. [שנזכה לראות את הרב כאן יותר פעמים]. שנזכה לראות אתכן בשיעורים.