כ"ה אייר ע"ג – מעלה לבונה

ספירת העמר והכנה למתן תורה

שיעור לבנות אולפנת לבונה

2.              א. קבלת התורה בעז וגבורה

3.               קבלת התורה מפי הגבורה ועז של בעז במגלת רות

אנחנו לפני חג שבועות, "זמן מתן תורתנו", צריך להתכונן לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. התורה נקראת "עז" – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". גם אנחנו צריכים לקבל את התורה בעז[א]. זו אחת הסבות שקוראים את מגלת רות לפני שבועות. שלשת הגבורים במגלה הם נעמי, בעז ורות[ב] – בעז לשון עז[ג], גבורה, "עז ותעצֻמות"[ד]. עז קשור לעצמות ה' ממש[ה]. התורה נתנה "מפי הגבורה". כמה שהתורה היא "תורת חסד", "מימינו אש דת למו" – את התורה ה' נתן לנו ביד ימין, חסד, שכל הוראות התורה הן לעשות חסד. זה שייך בפרט לבנות, עליהן כתוב ב"אשת חיל" "ותורת חסד על לשונה". בכל אופן, המקור האמתי של התורה הוא "מפי הגבורה", בחינת עז. היו שני עמודים ששלמה המלך הקים בחצר בית המקדש, לאחד קרא יכין ולשני בעז[ו], כמו בעז של רות. הימין הוא החסד והשמאל גבורה, עז, צריכים את שניהם – אבל העיקר, במגלת רות, הוא בעז.

4.               "וגאלתיך אנכי" – גבורת העצמות למעלה מאורות החסדים

כתוב ברות "אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי הוי' [שכבי עד הבקר]" – אם הוא יסכים לגאול אותך, טוב; אם לא – "וגאלתיך אנכי חי הוי'"[ז]. ה"אנכי" שגואל כאן הוא "אנכי מי שאנכי", "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", עצמותו יתברך (שנתגלה בזמן מתן תורתנו). מי הוא הגואל שיותר קרוב ממני – ואם הוא יגאל אותך מה טוב, אבל אם לא "וגאלתיך אנכי חי הוי'" – מיהו? כתוב שהגואל הקרוב הוא בחינת אורות, חסדים, גילויים – יותר קרוב מבעז[ח]. קרבה היא חסד, טוב מאד. יש אחד שיותר קרוב ממני. הוא בחינת אור, הוא גם נקרא טוב – כפשוטו, אדם טוב, הכי טוב. על האור כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – אין משהו יותר טוב מאור. אם האור, הגילויים, הקרבה, יגאל אותך – מה טוב. אבל אם הגואל הזה, שיותר קרוב ממני, לא יסכים משום מה לגאול אותך – "וגאלתיך אנכי", עצמות ה'. מהי עצמות? לשון עז ותעצומות, הכח של בעז. זה המסר של מתן תורה, שדווקא הגואל הקרוב מוכן לגאול את השדה, לעשות בירורים במציאות, אבל לגאול אותך, את רות המואביה, הוא לא מוכן (שמא ישחית נחלתו). כדי לגאול את רות צריכים כח של עצמות.

5.               "עז כנמר" – בלי חשבונות

מהו עז? כתוב בפרקי אבות – קראנו בשבת – "הוי עז כנמר". החיה הראשונה שצריכים ללמוד ממנה איך לעבוד את ה' יתברך, לעשות את רצון אבינו שבשמים הוא הנמר העז. על הארי כתוב שהוא גבור ועל הנמר שהוא עז – מה ההבדל? כתוב שלארי יש גבורה טבעית, הוא באמת גבור מכל החיות, המלך של החיות. הנמר הוא גם חיה חזקה מאד, אבל עיקר מעלתו שהוא עז – שהוא מעיז מעל ומעבר לגבורה הטבעית שלו. הוא לא מודד ולא משער כלל וכלל כמה אני חזק, כמה גבורה יש לי, עם מי אני יכול להתמודד לפי הגבורה והחוזק שלי – אין לו שום חשבונות, הוא עז, הוא הולך על זה, לא שם על אף אחד (וגם לא מפחד מה יהיה עם נחלתו[ט]). כך מוסבר בחסידות. כשמישהו עז – הכל שוה אצלו, כלומר הכל 'לא שוה', אין שום דבר שעומד כנגדו. למה? כי הוא פועל למעלה מטעם ודעת. הוא לא עושה חשבונות. זה ה"עז כנמר", זו ההוראה הראשונה של יהודי בשו"ע, זו ההוראה הראשונה במשנה הנ"ל – צריך להיות עז.

6.               התגברות החסדים

כתוב שלעתיד לבוא "הכהנים הלוים" – יש פירוש שהלוים יהיו כהנים, ויש עוד פירוש שהכהנים עולים להיות לויים. מה הכוונה? כהן הוא איש חסד. כולנו קודם כל אנשי חסד, בני אברהם אבינו, אבל העליה של המשיח היא שהכהן עולה להיות גבור, להיות עז (שעוד יותר מגבור כנ"ל), בעל עז ותעצומות. אז מקבלים את התורה מחדש בכל שנה ושנה, מפי הגבורה, מפי העז (כמ"ש "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"). מקבלים תורת חסד בעז. צריכים גם את זה וגם את זה, יש תמיד התכללות, שתי ידים, אבל המקור האמתי, העצמות, הוא על שם עז. בסוף הוא נותן הכי הרבה חסד, התגברות של חסד – המון חסד, גם באיכות וגם בכמות.

7.               התעוררות הגבורה מכח מסירות נפשה של רות

זו נקודה אחת, מאד חשובה, להתבונן בה לקראת מתן תורה וכאשר קוראים את מגלת רות – להתבונן במהות הגבורים שבה[י]. מי שמעורר את העז של בעז הוא רות עצמה. גם היא פועלת הכל בגבורה – היא עוזבת את עמה ונדבקת בנעמי, "באשר תמותי אמות ושם אקבר". בלשון החסידות, היא מוסרת את כל הנרנח"י – נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – ועד לעצם הנשמה שלה לה', דרך המאמצת שלה, נעמי. אין גבורה יותר מזה. זה מזכיר את רבקה אמנו שאומרת "אלך" – אני הולכת, אתם לא יכולים למנוע ממני כלום. אני הולכת ליצחק – יצחק הוא גבורה. מה הפשט של "אשת חיל"? הפשט של "חיל" הוא גבור. אפשר להיות "אשת חסד", אבל לא כתוב כך אלא "אשת חיל", כמו "בן איש חי" – "בן איש חיל" – שהוא גבור. זה המסר. אפילו החגים בעצמם: הפירוש הכי פשוט שפסח הוא חסד, שבועות הוא גבורה – יצחק – וסוכות כנגד יעקב, מדת התפארת שבאמצע. יש משהו במדת הגבורה, יצחק, שיותר משני הרגלים האחרים (לעתיד לבוא נאמר ליצחק דווקא "כי אתה אבינו"). עד כאן נקודת ההתבוננות הכללית של חג שבועות, מתן תורה, ואיך אנחנו יכולים לפעול – כולנו יחד – לקרב את הגואל האמתי, "וגאלתיך אנכי", "אנכי מי שאנכי", העצמות ממש, עז ותעצומות.

8.              ב. המשכת ה־א ב־ע: אתה־עתה; את־עת

9.               עבודת הספירה – החדרת ה-א לתוך ה-ע

נאמר עוד משהו, ענין אחר לכאורה: אנחנו לקראת חג שבועות, אבל יחד עם זה אנחנו עדיין בימי ספירת העמר – סופרים כל יום את העמר, מתוך התכוננות וגעגועים לחתונה. חג שבועות הוא גם חתונה בין הקב"ה לבינינו, הכלה, כנסת ישראל, וכל הזמן אנחנו סופרים ומתכוננים, מתגעגעים. אחד הסודות החשובים של התקופה הזו, ספירת העמר, הוא החדרת ה-א לתוך ע – א של "אמר" ("יום ליום יביע אֹמר") לתוך ה-ע של "עמר". לפני ה-א של "אמר" יש ע של "יביע" – "יום ליום יביע אמר" (מתוך הספירה בלילה – "ולילה ללילה יחוה דעת"). ה' ברא את העולם בלשון הקדש ונתן לנו את התורה בלשון הקדש – צריך להתעצם עם לשון הקדש. יש בלשון הקדש הרבה תופעות של קשר בין שתי האותיות – מאותו מוצא, אותיות הגרון – א ו-ע. ה-א לא כל כך נשמעת, אבל ה-ע כן (אצל מי שמצליח להגות אותה נכון). אנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים – א בתוך ע. גם בקדושה יש ע סנהדרין ומעליהם א שהוא המופלא (אלף אותיות פלא) בסנהדרין. שבעים פנים לתורה האחת. יש המון דוגמאות של א ו-ע, וכולן שייכות לימים האלה של ספירת העמר.

10.         אז-עז

נקח דוגמה אחת ונשייך אותה קצת למה שדברנו קודם: אפילו בתוך המלה עז – עז ותעצומות – כנראה יש בתוך ה-עז ב-ע יש גם אז ב-א, כמו "אז ישיר משה ובני ישראל". כל אז הוא א מעל ז. זה הסוד של נעמי. במגלת רות נעמי היא הבינה, היא האמא. בעז ורות הם כמו הבן והבת שלה, החתן והכלה. בעז הוא המדות של הלב, רגש הלב. בלשון הקבלה זעיר אנפין. רות היא המלכות, היא אם המלכות, המקור של המלכות. אבל האמא – "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו", "'יום חתונתו' זה מתן תורה" ויש שם אמא שנותנת את העטרה – היא נעמי, ההשראה באה ממנה. הסוד של האמא כהשראה על החתן והכלה הוא הסוד של אז – א למעלה מ-ז. ה-אז הזה מבקש את העֹז. כאן יש לנו דוגמה אחת. יש המון דוגמאות של שתי מלים שאחת עם א והשניה עם ע וצריך להתבונן בקשר ביניהם. ההתבוננות הזו, העבודה הזו, שייכת לימי ספירת העמר.

11. דעת בפרצוף א־ע – אתה־עתה; את־עת

12.         אתה, אַת ואֵת

נקח עוד דוגמא, שהיא עיקר מה שרצינו לומר (בקיצור): כשפונים למישהו, לחבר, בלשון נוכח – אני פונה לגבר 'אתה' ולבת 'את'. שתי האותיות א ו-ת הן ודאי הצירוף הכי חשוב בלשה"ק בכלל – לקחת את האות הראשונה של האלף-בית ולחבר לאות האחרונה. לתופעה הזו קוראים "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". מה המלה הרביעית של התורה (שקבלנו ומקבלים מחדש במתן תורה)? "אֵת" – "בראשית ברא אלהים את". יש בה הרבה סודות. הדבר הראשון שה' ברא, עוד לפני השמים, הוא "את". יש שקוראים "אַת השמים ואַת הארץ" (לרמז שהשכינה הקדושה, כנסת ישראל, היא השמים והיא הארץ), אם מחלקים את האותיות אחרת אפשר לקרוא "אתה שמים ואתה ארץ" (לרמז שהקב"ה הוא שמים והוא ארץ – הוא הכל והכל הוא, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). רוצים להתבונן באַת, אתה, אֵת וההתלבשות שלהם בעת ועתה. יש "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – כשמפרים את התורה צריך לקום ולעשות משהו בעז וגבורה. מתי מקבלים את העז הזה? גם בזמן מתן תורה, כשמקבלים את התורה מפי הגבורה.

13.         אֵת – מלה מיוחדת ללשון הקדש

קודם כל הפשט: "בראשית ברא אלהים את" – מלה שכל אחד שמכיר שפות יודע שאין אותה ברוב השפות בעולם, מלה שאי אפשר לתרגם אותה בכלל. סימן שיש סוד עמוק במלה הזו, רז לא מובן, עד כדי כך שהיו אנשים שבאו לכאן בדורות האחרונים ורצו לחדש את שפת העברית והחליטו שלא צריך את המלה הזו בכלל – היא מיותרת, אפשר להסתדר בלי המלה "את". ח"ו לומר ככה, זה כמו לומר שאפשר להסתדר בלי אַת... אין כזה דבר. חייבים את ה"את".

14.         ריבוי של דבר טפל אך הכרחי

מה זה את? איך חז"ל מפרשים "את השמים ואת הארץ"? ש"את" בא לרבות. יש ביטוי שכל 'את' ו'גם' בא לרבות משהו, להוסיף משהו. "את השמים" בא לרבות את צבאות השמים – השמש והירח והכוכבים, גם המלאכים, כל מה שיש בשמים; "ואת הארץ" בא לרבות את כל צבאות הארץ. כמו בסוף מעשה בראשית, שכתוב "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם" – איפה היה רמוז ה"צבאם" קודם? ב"את השמים ואת הארץ". "את" בא לרבות, כמו שאומרים כל יום פעמיים – וצריך גם לנסות לקיים מה שאומרים – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כתוב ש"את" שם בא לרבות יראה במקום אהבה. העוף צריך שתי כנפים כדי לפרוח – אהבה ויראה – אחרת הוא לא פורח. לא מספיקה אהבה, צריך גם איזון והתכללות של יראה. בכל אופן, אם "את" בא לרבות יראה במקום האהבה – מה העיקר ומה הטפל? העיקר האהבה והטפל היראה. לכן כתוב כלל גדול, שכל "את" בא לרבות משהו, ולפעמים הוא בא לרבות את מה שנראה הפוך (כמו יראה לגבי אהבה), אבל יחד עם זה, הוא בא לרבות דבר שטפל (ובטל) לעיקר. מצד אחד הוא טפל לעיקר, מצד שני הוא הכרחי – חשוב מאד, חייבים אותו. זה הפשט, כך חז"ל מסבירים בכל מקום 'את' – טפל, אבל חשוב והכרחי.

15.         "ברא אלהים את השמים" – טפל למה שלפניו או למה שאחריו (פירוש הקדושת לוי)

נחזור לפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אם מדובר בצבאות השמים וצבאות הארץ בסדר – זה ממלא את הפירוש הזה. הצבאות אינם דווקא הפוכים מהשמים – אלא גרמי השמים – אבל כל אחד בפני עצמו טפל בכללות לענין השמים, וכך "ואת הארץ". אבל יש עוד פירוש, הפירוש של הקדושת לוי, מגדולי הצדיקים מתלמידי המגיד, ממלא מקומו של הבעל שם טוב – רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל זי"ע. יש בתחלת ספרו כמה פירושים לכך שהבריאה מתחילה ב"את" – "בראשית ברא אלהים את". הוא גם אומר ש"את" הוא דבר טפל, אבל לא טפל ל"השמים" שאחריו, אלא שמדובר בעולמות נסתרים, מציאות נעלמת – הביטוי הוא "צחצחות". לפני שה' יכול לברוא את השמים ואת הארץ, את המציאות, הוא צריך לברוא דבר שטפל לעצמותו, אבל הוא כמו לבוש שדרכו העצמות יכולה להתגלות בתוך המציאות. הדבר הזה רמוז במלה "את" – הוא באמת טפל, אבל לא לשמים אלא לה'. הוא יותר גבוה מהשמים. זו בחינת "את" שהוא אַת, "אשת חיל עטרת בעלה". או, כמו שאמרנו קודם, "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו".

16.         "אשה כשרה העושה רצון בעלה" ו"אשת חיל עטרת בעלה"

שוב, יש 'אֵת' שהוא טפל. לדוגמה, נקח איש ואשה. "איזו היא אשה כשרה? העושה רצון בעלה". היא מרגישה את עצמה טפלה לבעלה, היא "עזר כנגדו". אבל יש את תכלית הכוונה, שקשורה למתן תורה, שהיא תזכה להיות "אשת חיל עטרת בעלה". יש שלש "אשת חיל" בתנ"ך – רות נקראת "אשת חיל", אבל יש עוד שני פסוקים ידועים, "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל עטרת בעלה". היא יותר גבוהה, כמו הסוד המוסבר בקדושת לוי, שקודם ה' צריך לברוא צחצחות – זה הלשון – כדי לגלות את האור הצח, האור המצוחצח שלו, בתוך העולמות. הוא צריך קודם כל לברוא דבר טפל שמלביש את העצמות, ודרכו אור אין סוף מאיר לתוך המציאות שלנו. זה סוד המלה את. הוא אומר גם ש"את" הוא מלשון "אתא בקר", "אתה מרבבות קדש" – לשון הופעה, ביאה, התגלות של דבר נעלם. כל הסודות האלה נמצאים בתוך המלה הפשוטה הזו, שמחברת את האות הראשונה והאחרונה באלף-בית.

17.         "אתה עתה" – יחס לאקטואליה באופן של "אורות דתהו בכלים דתיקון"

נחזור ונתבונן במלה "אתה" – פניה לאיש בלשון נוכח. אמרנו שהסוד של ספירת העמר הוא שכל מלה ב-א מתלבשת בתוך אותה מלה ב-ע – אתה מתלבש בעתה. האם יש פסוק בתנ"ך שעושה את הניב הזה, חבור של אתה ב-א עם עתה ב-ע? כל אחד צריך לזכור, יש פסוק בבראשית שאבימלך אומר ליצחק, כאשר אבימלך ושר צבאו פיכל[יא] באים לכרות ברית עם יצחק אבינו (הגבורה) שעצם מהם: "אתה עתה ברוך הוי'"[יב]. איך קוראים לתופעה כזו בתנ"ך? לשון נופל על לשון. כאן הלשון נופל על לשון הוא א-ע – "אתה עתה ברוך הוי'". אם "עתה" הוא נקודת ההוה של הזמן – כתוב ש"בראשית" היא בריאת הזמן – איך קוראים לה? אקטואליה[יג], דברים שקוראים עכשיו. התייחסות ותגובה – לפעמים ספונטאנית – למה שמתרחש עכשיו, עם הגבורה הנדרשת לתגובה הספונטאנית, שלא מתחשבת בשום דבר בעולם, כי היא עז, עז לא מתחשב בכלום. למשל, כתוב "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות", "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע". מה פירוש "הופיע"? "אתא", "אתה מרבבות קדש", "אתא בקר", הופעה חדשה, פתאומית, שלא מתחשבת. קוראים לכך אורות דתהו. באמת יש ענין שצריך להלביש אורות דתהו בכלים דתיקון, אבל חייבים את האורות דתהו – לא למעט אותם, לא להחליש אותם, לא לעמעם אותם. איך לוקחים אורות דתהו ומכניסים בכלים דתיקון? זה קונץ, לא פשוט, אבל זו הנוסחא המשיחית, "וגאלתיך אנכי".

18.         "אתה" – למעלה מהזמן; "עתה" – כניסה לרגע ההוה

אם "עתה" פירושו אקטואליה, עכשיו, מה זאת אומרת לקחת "אתה" ולהלביש אותו ב"עתה"? לומר "אתה" בלשון נוכח למישהו – כתוב משהו מאד עמוק בחסידות, שכאשר אני מדבר עם מישהו בלשון נוכח אמתי – יש כמה ביטויים היום בשפה המחודשת, כמו לדבר עם מישהו 'בגובה העינים', הביטוי הזה לא חייב להיות משהו אמתי – אבל אם נקח אותו ונתבונן בו רגע: כאשר מדברים באמת עם מישהו בלשון נכח, כמו לומר לה' "אתה" בתפלה – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני" – מתעלים מעל הזמן. ב"אתה" האמתי, שהוא גם ההתקשרות האמתית בין שתי נשמות, יש כח להתעלות למעלה מזמן, למעלה מחילופי זמנים, להגיע לאיזה מצב של עולם הנצח. לכך קוראים לדעת את השני – דעת אמתית, התקשרות אמתית, היא מעל המגבלה של הזמן. אבל אם לוקחים את ה"אתה" הזה, של התקשרות בדעת מעל הזמן, ומחדירים אותו לתוך הזמן – זה לא לתוך הזמן החולף, אלא לרגע ההווה – קוראים לכך "אתה עתה". זה תיקון של דעת – ה"אתה" שמעל הזמן בתוך ה"עתה" האקטואלי עכשיו, ומה יוצא מזה? "ברוך הוי'". מי אמר זאת? לא צדיק – אפילו הקליפה מודה ש"אתה עתה ברוך הוי'". מיהו ה"אתה" כאן? יצחק אבינו, הגבורה.

19.         "אתה עתה תעשה מלוכה?!"

אם בודקים בכל התנ"ך יש עוד פעם אחת שיש את הביטוי "אתה עתה", שוב לא מפי צדיק אלא מפי רשע. כאן אפשר לומר שהרשע הזה הוא אפילו יותר גרוע מאבימלך, אם כי צריך להתיישב בכך – אם יכול להיות יותר גרוע מקליפת הפלשתים. בפעם השניה אמרה זאת אשה, ואם שואלים מי האשה הכי רשעה בתנ"ך? מה אפשר להציע? אני חושב שלהכי רשעה קוראים איזבל, אשת אחאב.

אחאב רוצה את הכרם של נבות היזרעאלי, והוא כל כך רוצה זאת שהוא גם מוכן – אף על פי שהוא המלך של ישראל – ללכת לקראת נבות ולקנות את הכרם בכסף מלא. אבל כמה שהוא מחזר אחרי הכרם ומציע לנבות תשלום – נבות מסרב, ממאן, כי זו נחלת אבות שלו. גם שזה המלך, הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר ולמכור את הכרם. אחאב נעשה מאד עצוב, הולך הביתה בפנים נפולות ואשתו איזבל רואה אותו. היא אומרת לו: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל" – כך אתה חושב להיות מלך?! כשאתה לא יודע מה עושים במקרה כזה?! אני כבר אראה לך מה עושים, אני כבר אתן לך את כרם נבות. מה היא עושה? שוכרת עדי שקר שמעידים בנבות שמרד במלכות, וממילא הורגים אותו והמלך לוקח את הכרם שלו. זה מהחטאים הכי חמורים בכל התנ"ך.

שוב, מה הביטוי? "אתה [בעלי היקר אחאב הרשע] עתה [עכשיו, אקטואליה] תעשה מלוכה על ישראל?!", כך אתה חושב להיות מלך, לעשות מלוכה על ישראל?! למה אמרנו את הפסוק הזה? "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – מכל דבר בקליפה אפשר ללמוד בקדושה, ואפילו "מרובה מדה טובה יותר ממדת פורענות". כנראה שיש דברים בגו, שאם אנחנו רוצים לעשות מלוכה על ישראל צריכים לשם כך את הסוד של "אתה עתה" – שה"אתה", הנוכח שלמעלה מהזמן, שהוא התקשרות אמתית לזולת, יתלבש ויאיר בתוך ה"עתה"[יד].

20.         אַת – התלבשות ב"עת לכל חפץ"

נחזור ל'אַת': כמו שאתה מתלבש בתוך עתה, כך את מתלבש בתוך עת. מה ההבדל בין עתה לעת? עתה פירושו עכשיו, אבל עת הוא כמו שכתוב בקהלת – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת וגו'" – יש כח עתים, שהוא בעצם מחזור הירח, מחנות השכינה, כנגד ימי החדש, גם כנגד המחזור הטבעי שה' ברא באשה. קודם אמרנו את הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – שיש זמן שצריך לפעול בגבורה, בעז ותעצומות, בשל הפרת התורה, כנראה גם בהשראת ה'את', אשת החיל האמתית. אבל כמו שבכלל האתה מאיר בתוך העתה, כך האת מאירה בתוך כללות כל כח העתים.

21.         אתה ואת – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות

נאמר רק בקיצור – ואולי אחר כך, בחזרה, יסבירו יותר טוב: יש בדעת עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, העטרה של החסד והעטרה של הגבורה (שרש החסד ושרש הגבורה, שניהם בדעת). שרש החסד, ה חסדים, שרמוזים ב-ה שבסוף המלה אתה. זה הפוך מהכלל. בדרך כלל ה בסוף זה לשון נקבה, אבל יש שני יוצאים מהכלל – במספרים (עשר לשון נקבה ועשרה לשון זכר) ובלשון נוכח (את נקבה ואתה זכר, למרות שהייתי חושב הפוך). הסוד הוא שה-ה היא ה חסדים, "עטרא דחסדים", שהיא באמת הבחינה שהזכר, האיש, אמור לתת לאשתו. בכל אופן, ה"אתה עתה ברוך הוי'" וגם התיקון של "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל" הם מצד העטרא דחסדים של הדעת. אבל האת, בכללות כל העתים – "ועת לכל חפץ תחת השמים" – היא מצד העטרא דגבורות. אפילו המלה דעת היא דע-עת, יש הרבה עתים, עת היא בתוך הדעת. זה בקיצור הווארט שרצינו לדבר, על את ועתים.

22.       ג. מסורה לספירת העמר: פסוקי "את... ואת... ואת... ואת... ואת... ואת... ואת..."

23.         המסורה – יפי התורה שבכתב

בשבועות מקבלים את התורה שבכתב. מהדברים הכי יפים בתורה שבכתב – איני יודע אם פעם היה כאן שיעור על המסורה של התנ"ך – בתנ"ך יש מסורה, יש כמה מסורות. מסורה היינו תופעות מיוחדות שהחכמים בעלי המסורה ראו שיש ענין לציין, כמה פעמים משהו חוזר בתנ"ך. לפעמים מדובר בדברים פשוטים, כמו שכתוב במסורה "לית" – לית פירושו אין, וכאשר כתוב על מלה "לית" הכוונה שאין עוד את המלה הזאת בתנ"ך, זו תופעה חד פעמית. חוץ מזה יש דברים יותר מורכבים ומתוחכמים.

24.         שבעה פסוקים של שבעה "אֵת" – תיקון האת בספירת העמר

יש במסורה משהו יפהפה שקשור לספירת העמר: הספירה היא שבע שבתות, שבכל שבת-שבוע יש שבעה ימים – בספירות זה מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. יש מסורה – שתיכף נאמר איפה מופיעה בפעם הראשונה – שיש בכל התנ"ך שבעה פסוקים שבתוכם כתוב 'את' ועוד שש פעמים 'ואת', סה"כ שבע פעמים 'את' בפסוק אחד – "את... ואת... ואת... ואת... ואת... ואת... ואת...". יש שבעה כאלה בתנ"ך, אז מבחינת המבנה המתמטית זה מתלבש בול על ספירת העמר. כל שבוע בספירה הוא "את" מקורי – הספירה עצמה, ראשית הספירה, החסד שבה – ואחר כך עוד תוספת של שש "ואת", הכל בפסוק אחד. אם כן, יש משהו במסורה הזו שאומרת לנו שכל ספירת העמר היא לתקן את ה'אתים', את הריבוי הטפל בשני כיוונים – שטפל למה שבא אחריו וטפל למה שהיה לפניו כדי להמשיכו לבא אחריו. את גם מלשון "אתא בקר", הופעה פתאומית, חדשה, תגובה ספונטאנית, וקשור גם לאת-אתה.

25.         הפסוק הראשון – הודאת עשו בשייכות ארץ ישראל ליעקב

מה הפעם הראשונה של תופעה זו בתנ"ך? אחר כך אפשר ללמוד את כל שבעת הפסוקים – תסתכלו במסורה – יש שלשה בתורה ועוד ארבעה בנ"ך[טו]. יש כלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", אז מה הפסוק הראשון? בסוף פרשת וישלח "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו"[טז]. פסוק מופלא, הפעם הראשונה שיש "את" ועוד שש "ואת" בהמשך – הכל בפסוק אחד. שוב, יש שבעה פסוקים כאלה בכל התנ"ך. מה אפשר ללמוד מזה? את כל ה"את"ים האלה הוא לוקח כדי להסתלק, לתת מקום בארץ ישראל ליעקב אבינו – הוא עצמו מודה שארץ ישראל שייכת ליעקב אבינו, לא לו. הוא צריך ללכת, כמו שרש"י כותב, "לגור באשר ימצא", העיקר להסתלק מכאן. לשם כך לוקח "את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו" – לוקח כל מה שרכש ומסתלק מכאן כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

26.         "דרך ארץ קדמה לתורה" – עשו מוכן לגאולה

כנראה שזה גם איזה מין סימן מה צריך לפעול בימי ספירת העמר – צריך לעזור לעשו לארוז את המזוודות שלו על מנת להסתלק מכאן. אחר כך תראו מה ששת הפסוקים בהמשך. יש בזה כנראה גם בירור – הרי צריך לברר את עשו. פעם עשו לא היה מוכן להתברר, לא היה מוכן למשיח. אחד החידושים הגדולים שהרבי למד אותנו הוא שבדור שלנו, ב"עתה" שלנו, באקטואליה שלנו, עשו מוכן למשיח. זה ממש פסוק שהוא מוכן, כי הוא מודה שהוא צריך להסתלק – מבין שהמקום הזה לא שייך לו. היהודים לא תמיד מבינים את זה – הנה, עשו מבין, אז הוא מתקפל, אורז את הכל ומתקפל מכאן. שה' יעזור, כתוב ש"דרך ארץ קדמה לתורה" ויש הרבה פירושים ב"דרך ארץ", ואחד מהם הוא שעשו מבין שזו לא הארץ שלו "וילך אל ארץ", הוא צריך ללכת לארץ אחרת באשר ימצא, ואז "ובא לציון גואל" – מקבלים את התורה החדשה, תורה של מלך המשיח, בחג השבועות, בשמחה ובפנימיות.

27.         ברכות

בחג השבועות אמרנו "רצוננו לראות את מלכנו" – אנחנו משתוקקים לראות את מלכנו, מלך מלכי המלכים, שה' ידבר אתנו ישירות מפי הגבורה. גבורה גם מלשון צמצום – שה', שהוא אין סוף, יכול להתגלות, לצמצם (במובן של לרכז) את עצמו, שכביכול נראה את עצמותו יתברך. זה העז שלו. על כך כתוב "רצוננו לראות את מלכנו"[יז]. שה' יעזור שנקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, וכנראה שבשביל השמחה והפנימיות צריך את העז – העז של בעז, של רות, של מלך המשיח – בשביל "וגאלתיך אנכי", שהאנכי יגאל אותנו. שיהיה חג שמח.

28.       נספח: טבלת פסוקי "את... ואת..." לספירת העמר