י"ז סיון ע"ג – יצהר

אופשערעניש צבי־יעקב שי׳ הרמתי

א. רמזי צבי־יעקב

"צבי לצדיק"

לחיים לחיים, לחיים ולברכה, מזל טוב. השם של חתן האופשערניש הוא צבי-יעקב שיחיה. יש רמז ידוע לגבי השם צבי: כתוב "צבי לצדיק", צבי הוא צדיק, וגם ר"ת "צדיק באמונתו יחיה". יש בתנ"ך ששה פסוקים שבהם ר"ת צבי, בכל אחד מששת הצירופים של אותיות צבי, ותמיד ה-צ של הר"ת הוא המלה צדיק. תופעה מאד יפה. היות שדברנו עליה כמה וכמה פעמים, לגבי יהודים טובים שקוראים להם צבי, רק נאמר בדרך אגב שיש תופעה זו – "צבי לצדיק" ובכל ששת צרופי צבי יש פסוקים עם המלה צדיק.

כעת נחפש את ראשי התיבות צבי בחומש (כל הפסוקים בתופעה שהזכרנו הם בנ"ך), ואחר כך נחפש גם ר"ת יעקב בתורה. יעקב מופיע כשם בתורה וצבי הוא מהחיות הטהורות של התורה, אבל כעת נחפש ר"ת שלהם בחומש שלנו, חומש במדבר.

"יֹצא צבא בישראל"

יש בחומש שלנו ר"ת צבי שמופיע גם בהתחלה וגם קרוב לסוף – "[כל] יֹצא צבא בישראל"[1]. מה נלמד מכאן? שכל יהודי וכל חסיד שזכה לשם צבי צריך להיות חיל, צריך להיות "יֹצא צבא בישראל". אנחנו יודעים שהרבי מברך שכל ילד יהודי יהיה חי"ל, "חסיד ירא שמים למדן" – חיל ב"צבאות ה'". בביטוי "יצא צבא בישראל" הדגש הוא על יוצא. ידוע שצבא הוא נוטריקון יוצא ובא – יש בו גם צא וגם בא – כי החיל יוצא לקרב ואחר כך בא הביתה עם השלל, עם הנצחון, עם ה"דידן נצח". עיקר התכל'ס הוא לבוא, כמו "רצוא ושוב".

בכל אופן, מסירות הנפש של החיל, שעיקר עבודתו הוא למסור את הנפש – לקיים את שליחות המשלח שלו – מתבטאת לא בכך שהוא בא שש ושמח מהנצחון, אלא בכך שהוא יוצא להלחם. לכן הדגש הוא על יוצא ולא על בא – "כל יֹצא צבא בישראל", צריך לצאת, לצאת מהבית כדי לעשות מבצעים של המפקד, הרמטכ"ל, המלך. לכן דבר ראשון נברך את צביקוש שהצבי שלו יהיה כמו ראשי התיבות של חומש במדבר – בו הוא נולד – שיהיה אחד מה"כל יֹצא צבא בישראל".

"יצא צבא" – תלוי ביציאה מהאגו

אם כבר, נאמר עוד ווארט לגבי יציאה: מה הכוונה לצאת? יש פסוק בשיר השירים "צאינה וראינה". אדמו"ר הזקן פרש 'צא אני וראה אין' – לצאת פירושו גם לצאת להלחם, "כל יצא צבא", לצאת במסירות נפש, וגם לצאת מהאני שלי. בעצם זה אותו הדבר. צריך להשתחרר, לצאת מהאגו, חיל במיוחד. אם הוא תפוס בתוך האגו שלו הוא לא יכול להלחם בכלל, הוא גם פוחד. כאשר יוצאים להלחם יש מצוה לא לפחד. איך אפשר לקיים כזה דבר, שאסור לפחד? רק אם האדם יוצא מהאגו שלו, מהאני שלו. הוא צריך להיות "יצא צבא בישראל", ואז אפשר להלחם בכל הכח, בכל מסירות הנפש.

"קהל עדת בני ישראל"

לגבי השם השני, יעקב, יש רמז עוד יותר קשור ליום הולדת. אם כי שיום ההולדת האמתי היה בשבת, פרשת בהעלותך, אבל במנחה של שבת כבר מתחילים לקרוא את פרשת שלח, ובהשגח"פ כעת אנו כבר ביום א' של פרשת "שלח לך". אחרי שמשה שומע את הדיווח האומלל של המרגלים כתוב "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל". אנחנו יודעים שהמרגלים עצמם נקראים "עדה", ודווקא מהם לומדים את הדין של מנין – מהמרגלים הלא-טובים[2].

יש עוד פעם אחת בחומש שכתוב כמעט אותו לשון (עם ר"ת יעקב), קהל ועדה וישראל יחד, בקרבן פסח (שמכאן נלמד שהפסח נשחט בשלוש כתות), "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", במקום "בני ישראל" "ישראל בין", אבל אין עוד פעם בדיוק את הלשון הזה – "קהל עדת בני ישראל" (כאשר כל היעקב רמוז בשלוש המדרגות של עם ישראל – קהל, עדה, בני ישראל).

אם כן, כאן משה רבינו, שגם נופל ומתבטל, רוצה לעורר את שרש הנשמה של יעקב אבינו, שאולי בזכות יעקב אבינו – הנשיא, "ניצוצו של יעקב אבינו" כמו שמובא בחסידות – ומכחו אולי יהיה תיקון והצלה מעצת המרגלים. אם כן, יש פה עוד ביטוי מאד יפה, שיעקב בפרשתנו הוא "קהל עדת בני ישראל". אם כן, יש לנו צבי – "יצא צבא בישראל", ויעקב – "קהל עדת בני ישראל".

"קהל עדת בני ישראל" – מורגש-מושכל-מוטבע

מה יש בלשון הזה? דברנו הרבה פעמים ש"קהל" הוא מצד חג"ת, המורגש שבנפש, המדות; "עדת" אותיות דעת, מצד החב"ד, המושכל שבנפש, המוחין; כתוב בקבלה שבנים, "בני ישראל", הם מצד נה"י – ישראל בתפארת ובני ישראל נה"י, המוטבע שבנפש, המעשה ("בני ישראל" היינו תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים). הכל ר"ת יעקב – שהוא ישראל – אבל כאן יש את כל שלש הרמות של הנפש. הסדר הוא מענין – קודם "קהל", חג"ת-רגש, אחר כך עדת, דעת, מושכל, ובסוף בני ישראל, "המעשה הוא העיקר", הנה"י.

סדר העבודה: אמצע-מעלה-מטה – הכנעה-הבדלה-המתקה

ר' הלל כותב בחסידות[3] שדרך עבודת ה' לפי חב"ד היא תמיד להתחיל מהאמצע, לעלות ואחר כך לרדת. רק שהוא מסביר זאת על חמש מדרגות, חמשה פרצופים – אריך, אבא, אמא, ז"א, נוקבא – כאשר האמצע הוא אמא-בינה, והאמצע שבאמצע הוא הבינה שבבינה, נקודת הדערהער שבהתבוננות. צריך להתחיל מהנקודה הזו של האמצע שבאמצע – דומה למה שכתוב שה' ברא את העולם מהנקודה האמצעית[4] – ואז עולים מנקודת הדערהער של ההתבוננות להסתכלות של אבא ("לאסתכלא ביקרא דמלכא"), ואז עולים לדבקות של הכתר, ומשם יורדים להתפעלות של הלב ולהבעה-למעשה של המלכות.

הסדר, ההגיון, של דרך חב"ד הוא למצוא את נקודת האמצע, להתמקד בה, ואז לעלות הכי גבוה ולרדת הכי למטה. כנראה שהיכולת למצוא את הנקודה האמצעית, לזהות אותה ולהדבק דווקא בה, תלוי בבטול בנפש – הכנעה. אחר כך העליה למעלה היא הבדלה והירידה למטה המתקה – הסדר של הבעל שם טוב.

"קהל עדת בני ישראל" – להתחיל מהרגש

בכל אופן, אצל רבי הלל חב"ד היינו להתחיל מהתבוננות שבהתבוננות. בביטוי הזה אותו הגיון (בהקשר-ענין אחר) – אם יש לנו בנפש מושכל-מורגש-מוטבע, חב"ד-חג"ת-נה"י, האמצע הוא דווקא המורגש (בשלשת אלה, במבנה שאין בו כתר), הלב, ה"קהל". כמו "ויקהל משה", צריך להקהיל קהילות, לדבר עם יהודים ולעורר את הרגש, את הלב החם, הנקודה החמה של היהודי, דער פינטאלע איד.

במיוחד כדי לעשות תקון של חטא המרגלים, צריך לעורר את חבת הארץ, כמו הנשים שחבבו את הארץ תחלה[5] – חבבו מהשכל או מהלב? מהלב. מי שיושב כאן ביצהר, כל מי שיקרה אצלו ארץ ישראל, שלמות הארץ, זה לא מתחיל מהשכל ואפילו לא מהמעשה. אפשר לחשוב שאלה אנשי מעשה, מתנחלים, בונים את הארץ – לא. להכנס לארץ ישראל, לנחול אותה בשלמות, נובע קודם כל מגעגועי לב – לב נטו.

צריך להיות קהל, "קהל גדול ישובו הנה", ומהלב-הקהל עולים ל"עדת". המרגלים שחטאו מתוארים עדה, לא קהל אלא רק עדה, ולפי ההסבר שלנו זאת אומרת שפעלו מהשכל. כל מה שהוציאו דבה רבה על הארץ – זה לא בא מהמעשה ולא מהרגש (אפשר לחשוב שמהרגש, אבל לא) אלא מהשכל, חיצוניות השכל, לכן הם "עדה".

התיקון כאן הוא לעורר את "קהל עדת בני ישראל" – קודם כל את הקהל, "ויקהל משה", הרגש החם של היהודים, כולנו יחד; אחר כך לעלות לשכל, תורת משה; אחר כך ליישם בפועל, להכנס לארץ ישראל, ליישב את הארץ ולנחול-להנחיל את הארץ (לבנים, בני ישראל). הכל כלול בר"ת יעקב – "קהל עדת בני ישראל". זה מה שמשה רוצה לעורר כדי לתקן את חטא המרגלים.

אם כן, השם צבי יעקב אומר שקודם כל צריך להיות חיל, "יצא צבא בישראל", ואחר כך צריך להזדהות עם כל היהודים, אבל לפי הסדר של יעקב, "קהל עדת בני ישראל". עד כאן נקודה אחת, לכבוד חתן האופשערניש של היום.

ב. ראשית החנוך: שבע המצוות בפרשה הראשונה של קריאת שמע

ראשית החנוך בק"ש של ערבית

קודם[6], בהשגחה פרטית, היתה לנו קבלת פנים של חתן – שברגעים אלה הוא נכנס לחופה. אף על פי שהאירוע היה קבלת פנים של חתן, אמרנו שיש צד שוה בין חתן לבר מצוה. לגבי בר מצוה נוהגים לדרוש, כל הדרשנים שדורשים דרשות בבר-מצוה, על המצוה הראשונה. בר מצוה מתחיל לקיים מצוות מדאורייתא, ומה המצוה הראשונה שהוא מקיים? קריאת שמע של ערבית.

אמרנו שכמו שזו המצוה הראשונה של בר-מצוה, במדה מסוימת זו המצוה הראשונה והמיוחדת של חתן, בדרגה עוד יותר גבוהה, כאשר הוא מתחתן לפנות ערב. הסברנו שדין גמרא שהוא פטור מק"ש של ערבית מפני שטרוד במצוה, אבל היום כתוב בשו"ע – אדה"ז פוסק כך הלכה – שגם חתן חייב לקרוא ק"ש, כי בלאו הכי כל השנה אנחנו לא כל כך מכוונים, ולכן גם חתן בליל החופה, דבר ראשון, צריך להתפלל ולקרוא קריאת שמע כמו כולם. התפלה הוא מדרבנן[7], אבל ק"ש – לרוב הדעות, חלק ממנה עכ"פ – היא מדאורייתא.

אפשר לומר שבדיוק באותו אופן קשור לאופשערניש, חאלקה. מהי חאלקה? ראשית החינוך. מה הדבר הראשון שצריך לחנך את הילד? יש כמה וכמה דברים שהרבי כותב שצריך לחנך. אפשר לומר בהחלט שהדבר הראשון שאצל יהודי גדול הוא מדאורייתא – ואצל ילד חינוך למצוה דאורייתא – הוא שיאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אמרנו פסוקים – הראשון הוא "תורה צוה לנו משה" והשני "שמע ישראל", "תורה צוה" שתהיה ראשית דבורו בלשון הקדש (כפי שרש"י כותב בפרשה השניה של ק"ש) אבל כחינוך לכאורה הדבר הראשון הוא שיאמר "שמע ישראל"[8].

אם הוא כבר יכול לדבר יותר טוב, שיאמר את כל הפרשה הראשונה, על המטה. הרי לפי רש"י והרבה פוסקים מה שמדאורייתא הוא הפרשה הראשונה. יש כאלה שסוברים שרק הפסוק הראשון, יש שאומרים שכל הפרשה הראשונה[9]. ילד בגיל חינוך, חאלקה, מסתמא אפשר לחנך אותו לומר את כל הפרשה הראשונה של קריאת שמע. לכן יש כאן מצוה, שהיא ראשית החינוך – גם המצוה הראשונה של בר מצוה וגם המצוה הראשונה של חתן (החידוש שדברנו עליו קודם). כולנו יהודים, והדבר שמאפיין אותנו כיהודים הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – קריאת שמע.

מצות יחוד ה' – לדבר עם ילדים קטנים על "הוי' אחד"

היות שצריך לחנך את הילד לקרוא את שמע, גם צריך לחנך אותו להבין קצת מה שהוא אומר. אם נאמר שעיקר המצוה היא הפרשה הראשונה – דברנו קודםו שלפי הרמב"ם יש שבע מצוות עשה (מתוך רמח מצוות עשה של תריג מצוות התורה) בפרשה הראשונה של קריאת שמע, "כל השביעין חביבין"[10].

מה הן שבע המצוות לדעת הרמב"ם? הראשונה – יחוד ה', מצוה תמידית של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (לא מצות קריאת שמע פעמיים בכל יום אלא מצות היחוד, חובת הלבבות). צריך לחנך את הילד שיש ה' אחד. זה שבכלל יש ה' בורא עולם ומנהיגו זו מצות האמנת אלקות, "אנכי הוי' אלהיך", אבל זה שה' הוא אחד, לא גוף ולא כח בגוף ולא דמות הגוף וכו' – כל מה שאפשר לדבר עם ילד שיש ה' אחד – זו המצוה הראשונה בקריאת שמע.

גם עם ילד קטן, בן שלש, מדברים בגלוי – לפי דרכו, "חנוך לנער על פי דרכו" – בעניני אלקות, מי זה הקב"ה, מה זה הקב"ה. ברור שהדבר הראשון שצריך להסביר לו, לפי דרכו, הוא מה שה' הוא "אחד" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מצות היחוד. להסביר לו שיחשוב כמה שיותר על המצוה הזו בלבו במשך כל שעות היממה, מבקר ועד ערב – כל פעם שהוא רק חושב את המחשבה שה' אחד הוא מקיים את המצוה הכי גדולה בתורה, יסוד התורה. זו המצוה הראשונה בק"ש. הרבה כאן אבות – חשוב מאד שכל אבא יקח את זה ללב, לדבר עם ילדים על אלקות, על ה' אחד. זה ראשית החינוך.

מצות אהבת ה'

מה המצוה הבאה? "ואהבת" – צריך לאהוב את ה', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". בשבת, יום ההולדת של צביקוש, פתיחת הפרשה "בהעלתך את הנרֹת אל מול פני המנורה וגו'" – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", וידוע הרמז ש-שלהבת בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", עיקר השלהבת היא אהבת ה', "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה". זו המצוה, שתהא שלהבת עולה מאליה של אהבת ה' יתברך. גם, צריך לחנך את הילד לשלהבת הזאת. ילד קטן בן שלש – צריך להלהיב אותו לאהוב את ה'. זה חידוש של אדמו"ר הזקן ב"חנוך קטן", הקדמת שער היחוד והאמונה, שצריך לחנך את הילד לא רק ליראה אלא גם לאהבה – הפסוק השני של קריאת שמע. הוא כולל גם יראה, "ואהבת את הוי' אלהיך" – "את" לרבות יראה – אבל המצוה שנמנית כאן היא אהבה.

מצות תלמוד תורה

המצוה השלישית – "ושננתם", מצות תלמוד תורה, "ודברת בם", ודאי שייך לילדים. בפרשה השניה של ק"ש כתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" – בפירוש בנים. ב"ושננתם לבניך" כולל גם תלמידים (שאף הם נקראו בנים)[11] ומתחיל בהם, ובפרשה השניה דווקא בנים, אבל בכל אופן מפורש כאן שצריך ללמד את הבן תורה. ממתי? גיל חנוך, הכל שייך לאופשערניש.

מצות קריאת שמע ערבית ושחרית

מה המצוה הרביעית? המשך אותו פסוק – "ובשכבך ובקומך", מצות קריאת שמע פעמיים בכל יום, ערב ובקר. לפי הרמב"ם[12] זו מצוה אחת ולפי הרס"ג והרמב"ן[13] שתי מצוות – בקר וערב. כמו שאמרנו, זו מצוה שבמובן מסוים היא הראשונה שצביקוש מקיים בתור חינוך למצוות (כבר קיים אתמול בלילה).

מצות תפלין של יד ותפלין של ראש – חשק הילד להניח תפלין כסימן לחנוך

אחר כך, אחרי שהוא קורא קריאת שמע, יש עוד שתי מצוות מעשיות שעל פי פשט צביקוש עדיין לא מקיים – "אות על ידכה" ו"טטפת בין עיניך". לפי הרמב"ם והרס"ג ושאר מוני המצוות יש כאן שתי מצוות – חמישית וששית – תש"י ותש"ר. למה הוא מקופח? למה לא מחנכים את הילד לתפלין? אמרנו שכל המצוות של הפרשה הראשונה שייכות לאופשערניש. עד כאן היה בסדר – מחנכים אותו ליחוד ה', אהבת ה', תלמוד תורה, קריאת שמע. מה לגבי תפילין?

מה הסימן שילד קיים את ארבע המצות הראשונות? שבדרך ממילא הוא לוקח תפוחי אדמה ועושה מהם תפלין, כמסופר על הצדיקים הגדולים, הרביים. זה סימן שהמלמד שלו והרבי שלו חנכו אותו כמו שצריך. הוא רואה אותם ואת האחים הגדולים מניחים תפלין וגם הוא רוצה. סימן שארבע המצוות הראשונות צריכות לתת חשק, שהוא רוצה לעשות בפועל – רוצה להניח תפלין, של יד ושל ראש. הוא לא שואל אף אחד – גם סימן שקבל חנוך טוב – הוא חייב לקיים מצות תפלין. הוא לוקח תפוחי אדמה ועושה מהם בתים לתפלין ומניח אותם. זה ודאי עושה ריח נחוח למעלה, לקב"ה. שאלה מה עושה יותר נחת רוח – התפלין מדאורייתא של האבא או תפוחי האדמה, התפלין של הילד הקטן. בכל אופן, אלה המצוות החמישית והששית.

מצות מזוזה

אחר כך, המצוה השביעית, "כל השביעין חביבין", היא מצות מזוזה. ודאי שייך לילד – חלק גדול מהחנוך שכל פעם שיוצאים מהבית, מהחדר, וכל פעם שנכנסים נותנים נשיקה למזוזה, לחבב את המצוה. גם בחדר, לפני שהולכים לישון, אפשר לתת נשיקה למזוזה. הכל חלק משבע המצוות בפרשה הראשונה של קריאת שמע.

ג. סדר שבע המצוות

כדרכנו, נעשה כעת משהו לכבוד צביקוש – איך אפשר לסדר אותן? אם יש שבע מצוות צריך להיות מבנה, סדר. אפשר לחשוב שאולי כנגד ז"ת לפי הסדר, שאחדות ה' היא חסד ואהבת ה' גבורה וכו' – אבל קשה, לא הולך כל כך פשוט לפי הסדר של ז"ת. איזה מבנה אפשר לתת לשבע המצוות הללו?

המצוות בפרשת "והיה אם שמוע"

כמה מצוות יש בכל קריאת שמע? הרי יש עוד שתי פרשיות. לפי הרמב"ם, לפי הסדר בספר החנוך (לפי הרמב"ם), בפרשה השניה אין אפילו מצוה אחת. לפי חז"ל וגם לפי הרמב"ם יש מצות תפלה דאורייתא, רק שהרמב"ם לומד או מהפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" (בפרשת משפטים) או מפסוק "ואתו תעבֹד" (גם בפרשת ואתחנן, אחרי הפרשה הראשונה של ק"ש), אבל חז"ל בריש תענית לומדים זאת מ"ולעבדו בכל לבבכם" ("איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה"), מתחלת הפרשה השניה של קריאת שמע, והוא החדוש שלה – אין את המושג עבודה בפרשה הראשונה. מצד אחד הפרשה הראשונה נקראת "עושין רצונו של מקום" והשניה "אין עושין רצונו של מקום"[14], אבל מצד שני יש חידוש בפרשה השניה – "ולעבדו בכל לבבכם". בפרשה הראשונה "בכל לבבך ובכל נפשך וגו'" הולך על אהבה ובפרשה השניה הולך על עבודה, "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". מכאן אסמכתא יפה לזהר ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אפשר להסיק מהיקש הפרשות שהעיקר הוא לעבוד את ה', בתפלה, מתוך אהבה (ועד לאהבה של "ובכל מאדך" שכתובה רק בפרשה הראשונה). בכל אופן, יש כאן מצות תפלה דאורייתא.

המצוות בפרשת ציצית

אחר כך, בפרשה השלישית, יש שתי מצוות – מצות ציצית ומצות "ולא תתורו" (כל המצות עד כאן היו מצות עשה, רק זו היא מצות לא תעשה). למה אומרים את הפרשה השלישית של ק"ש ערב ובקר בכל יום תמיד? לא בשביל זה ולא בשביל זה. אומרים אותה בשביל זכירת יציאת מצרים, הפסוק האחרון של פרשת "ויאמר". גם על כך דברנו קודם, צריך להרחיב אבל לא עכשיו, שיש חקירה – מצד אחד הרמב"ם אומר שיש מצוה מן התורה לזכור כל יום, ביום ובלילה, את יציאת מצרים, ולשם כך יש את הפרשה השלישית של קריאת שמע, ואף על פי כן משום מה הוא לא מונה זאת כמצות עשה מדאורייתא. יש הרבה אריכות של חקירה למה הרמב"ם לא מונה את זכירת יציאת מצרים כמ"ע מן התורה[15].

מנין המצוות בכל קריאת שמע

מה יוצא מכל זה? לפי הרמב"ם יש בק"ש תשע מצוות, ואם נכלול את מצות התפלה יש עשר מצוות (תשע מצות עשה ולבסוף מצוה אחת לא תעשה). יש משהו אחר שהוא עשר בק"ש – כתוב בירושלמי[16] ומובא בתוספות[17] ועוד שכל עשרת הדברות רמוזים בקריאת שמע. רצו לתקן לומר כל יום עשרת הדברות, אבל מפי טענת מינים בטלו זאת[18]. בכל אופן, יש רמז לכל עשרת הדברות בק"ש. כעת ראינו שיש עוד משהו אחר שהוא עשר בק"ש – יש בה עשר מצוות. שבע מצוות בפרשה הראשונה ועוד שלש – אפשר בכמה צורות שונות למנות. אמרנו שלגבי קריאת שמע גופא, לפי הרבה ראשונים מה שמצווים לקרוא ק"ש פעמיים בכל יום, ערב ובקר, אלה שתי מצוות (לא כמו הרמב"ם). אם נכלול גם את זכירת יציאת מצרים – שלשמה אומרים את הפרשה השלישית – יש לנו עוד מצוה. בכל אופן, מה שאנחנו רוצים עכשיו הוא לסדר רק את שבע המצות שלדעת הרמב"ם נמצאות בפרשה הראשונה, שאמרנו שעיקר החינוך ששייך לילד בן שלש הוא לחנך אותו לכל הפרשה הראשונה של ק"ש (לא רק הפסוק הראשון). אמרנו שהילד שייך לכל המצוות שיש שם.

שבע המצוות כשיעור קומה שלם – אפשרות ראשונה

איך נעשה מזה מבנה? לא רק ז"ת – כי לא מסתדר – אלא מבנה שאף על פי שיש בו רק שבע מצוות כולל את כל שיעור הקומה. הכל נמצא בפרשה הראשונה של קריאת שמע.

נתחיל מזה שאדמו"ר הזקן כותב בתחלת שער היחוד והאמונה, שאנו לומדים בחת"ת בימים אלה – כל שער היחוד והאמונה מיוסד על דברי הזהר ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שאמר משה לבני ישראל, משה באתב"ש הוא צבי כנודע, השם הראשון של צבי יעקב) הוא יחודא עילאה והפסוק השני (שאמר יעקב אבינו לבניו, השם השני של צבי יעקב), "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא יחודא תתאה. יחוד הוא פנימיות הדעת, ויחו"ע ויחו"ת אותו ענין כמו דעת עליון ודעת תחתון (כמבואר בחסידות), לכן פשוט שמצות יחוד ה' היא כנגד הדעת. בדרך כלל בר מצוה מקבל דעת, לכן הוא מתחייב קודם כל במצות היחוד, אבל אמרנו שגם ילד בן שלש צריך לחנך ליחוד, לדעת לפי דרכו. כמובן מי שמתחתן מקבל עוד יותר דעת – כדי לקיים "והאדם ידע". הכל מדרגות של דעת[19], ודעת היא היחוד שיש בשמע ישראל.

מצות אהבה היא לכאורה חסד, אחרי הדעת, אז הייתי יכול לומר בפשטות ש"שמע ישראל" כנגד דעת ו"ואהבת" כנגד חסד. דברנו קודם שב"שמע ישראל" יש גם שמיעה-בינה, וגם "אחד" הוא חכמה, גילוי אחד האמת. אז הייתי יכול לומר ש"שמע ישראל" כנגד כל החב"ד, ואז בא אחר כך "ואהבת" כנגד חסד. אבל נסביר כעת באופן אחר.

אם היינו הולכים בדרך הזו, מה המצוה הבאה? תלמוד תורה. אם כל החב"ד תפוס במצות יחוד ומצות האהבה היא חסד, מהו תלמוד תורה? לכאורה תפארת אבל אחר כך נשארת לי קריאת שמע ערבית ושחרית – היה צריך להיות נצח והוד. תפלין של יד ושל ראש צריך להיות שתי בחינות יסוד. בסוף מזוזה היא מלכות – זה בסדר. זו הוה-אמינא, אבל צריך לשפר את המבנה (הרי דלגנו על ספירת הגבורה וכו').

"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" לפירוש האבן עזרא – ירידת האהבה

עיקר החידוש יהיה שאם רוצים לפרוס שבע מצוות על עשר ספירות צריך בתוך מצוה אחת לעשות חלוקה. המצוה שהכי מבקשת חלוקה היא מצות האהבה, כי כתובות בה שלש מדרגות – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". יש לי איזה רמז: איך חז"ל מפרשים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"? "'בכל לבבך' – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. 'ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך. 'ובכל מאדך' – בכל ממונך, ד"א בכל מדה ומדה שהוא מודה לך הוי מודה לו במאד מאד"[20]. הפירוש השני של "ובכל מאדך" מורה בפירוש על ספירה מסוימת – הוד, "הוי מודה לו".

אנחנו רגילים לפרש את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" בעליה, כשלהבת עולה מאליה, אבל האבן עזרא, שהוא פשטן, מסביר שהסדר כאן הוא מלמעלה למטה. על פי פשט פשוט, פשט ממש, הוא אומר ש"בכל לבבך" – בלב – זו מחשבה, "בכל נפשך" כבר למטה מהשכל, בנפש, "נפשי יצאה בדברו", "ויהי האדם לנפש חיה", "רוח ממללא", ובסוף "מאדך" היינו הממון – מצות צדקה במעשה. שוב, האבן עזרא אומר ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" יורד, על דרך הירידה בשלשת לבושי הנפש – מחשבה-דבור-מעשה. בכלל, כל ק"ש היא כך – המצוה הראשונה, אחדות ה', היא מחשבה, וגם אהבת ה' היא מחשבה בכללות, אחר כך תלמוד תורה וק"ש בדבור, ואחר כך תפלין ומזוזה במעשה. אבל לפי האבן עזרא גם בתוך האהבה גופא, שלש המדרגות הן באותו סדר, מהפנימיות לחיצוניות.

שלש דרגות האהבה בקו שמאל

אם "בכל מאדך" הוא כנגד ההוד, "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", איפה "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך"? בגבורה – שם יש את הנכונות למות, למסור את הנפש על קידוש ה'. גבורה והוד הן בקו שמאל, בדיוק איפכא מסתברא. הייתי חושב, כמו שאמרנו קודם, שאהבה היא ימין – חסד. והנה, חז"ל אומרים לי במפורש ש"בכל מאדך" בהוד, ואני עצמי מתחיל להתבונן שאם כך אז "בכל נפשך" בגבורה – "אפילו נוטל את נפשך", נכונות למות. אז מה זה כבר "'בכל לבבך' בשני יצריך"? איפה יש מקור משותף לשני היצרים, ששם אפשר לאהוב את ה' בשני היצרים גם יחד. המקור המשותף של שני היצרים הוא בינה (שם מקום ההמתקה של מקור היצה"ר, מה ד"מינה דינין מתערין", על ידי שאוהב את ה' גם בשעת שליטת היצה"ר, בשעת עֶברה, כפירוש הרמב"ם למשניות). בכלל כתוב ש"בינה לבא ובה הלב מבין"[21] ובינה נקראת "רחימו עילאה". נמצא שהפסוק "ואהבת" הוא לא האהבה של חסד, הכלל כאן הוא האהבה של אמא (אם כבר חסד היינו החסדים דאמא).

לפי זה יוצא חידוש – עיקר החידוש כאן – שכל הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הוא קו שמאל (קו הצמצום, המתבטא כאן בכך שכל שלש הספירות שבו מצטמצמות לנקודה אחת, מצוה אחת, מצות עשה של "ואהבת וגו'"). זה חידוש לגמרי היפך ההוה-אמינא. כלומר, "בכל לבבך" הוא מקור הרחימו עילאה בבינה, מתפשט לגבורה שבלב "בכל נפשך", "אפילו נוטל את נפשך", ואחר כך מתפשט עוד יותר ל"בכל מאדך", או "בכל ממונך" (הכסף בספירות הוא בהוד, "ובדעת חדרים [חסד דין רחמים] ימלאו כל הון [הוד] יקר [יסוד] ונעים [נצח]") או "הוי מודה לו במאד מאד", שני הפירושים בספירת ההוד. או שאתה נותן את כל הכסף שלך, צדקה, או שאתה מודה לה' על מה שעושה לך.

"פולחנא דרחימותא" – עמוד העבודה

אם כן, מה יש לנו עד עכשיו? מצות היחוד היא דעת, אהבת ה' מתחילה ברחימו עילאה, אמא, המקום בו שני הלבבות מתאחדים, ומשם מתפשטת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" בכל קו שמאל. מה אמרנו? שבפרשה השניה החדוש לגבי האהבה, שנוסף לאהבה הוא מכניס גם עבודה-זו-תפלה. עוד אסמכתא – איפה התפלה? אם כל האהבה כאן היא לאהוב את ה' תוך כדי פולחנא, עבודה, מהו קו העבודה? לא קו ימין אלא קו שמאל. תפלה היא בשמאל, לא בימין (וכידוע הרמז שתפלה עולה היחוד של יצחק רבקה). שוב, זה עוד חזוק מאד גדול שמה שכתוב בפרשה הראשונה "ואהבת", לפי התוספת שהיא בעצם ביאור על "ואהבת" בפרשה השניה, שהכל "ולעבדו בכל לבבכם", קו שמאל.

וכן מלמד הרמז הנ"ל ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" עולה שלהבת, "שלהבת עולה מאליה", היינו אהבה כאש דווקא, מצד הגבורות של קו שמאל – "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת-יה" (י"ל ש"כי עזה כמות אהבה" כנגד "ובכל נפשך", נכונות למות כנ"ל, "קשה כשאול קנאה" כנגד "ובכל מאדך", ממונך וכל מדה ומדה כו' שבהם שייכת הקנאה והקושי כשאול, "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה" כנגד "בכל לבבך", בשני יצריך במקורם, שלהבת-יה). כל קו שמאל כאן הוא אהבת ה' כאש (כאשר מקור האש הוא בגבורות דאבא שנעשים חסדים דאמא, סוד שם יה של שלהבת-יה).

תלמוד תורה וקריאת שמע – חכמה וחסד

מה אחר כך? מצות תלמוד תורה. תלמוד תורה הוא חכמה. מתחילים בקו האמצעי, אחר כך עולים לשרש רחימו עילאה, "ואהבת", ואחר כך "והיו הדברים האלה וגו' ודברת בם" – "אורייתא מחכמה נפקת", חכמת ה'. כמו שקו שמאל המשיך מלמעלה למטה – מדעת עלינו לשמאל ואז ירדנו את כל קו שמאל – כך חוזרים לדעת ועולים לחכמה, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" ("לבבך" – בינה כנ"ל, "על לבבך" – חכמה), ומתחילים לרדת, "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך דרך ובשכבך ובקומך" – מצות קריאת שמע. מי קיים קריאת שמע? קריאה היא להצהיר, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא'"[22] – זו מצוה של אברהם אבינו, שמקיים אותה בכל מצב, בחשך ובאור, "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". הוא לא מסתפק בידיעה שלו שה' אחד, אלא קורא ומקריא זאת, שכולם ידעו. יוצא כאן ש"להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" שייך כולו ל"בקר דאברהם". את כל מצות קריאת שמע – שאמרנו שעל פי פשט היא הראשונה של בר מצוה, והיא המצוה הראשונה של החתן בזה"ז כאשר "קלקלתנו היא תקנתנו", וגם המצוה הראשונה של החנוך – היא חסד, להצהיר את האמונה, להצהיר את קבלת עול מלכות שמים, כמו אברהם אבינו, "חסד לאברהם".

תש"י ותש"ר – יסוד ונצח

אחר כך יש שתי מצוות של תפלין – אות וטוטפות. ידוע שיש כמה אותות של היהודי – יש אות של ברית מילה, אות של תפלין ואות של שבת. כל האותות בספירת היסוד. את ה"טטפת בין עיניך", "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[23], שהוא עיקר גילוי התורה במעשה, לכן הוקשה כל התורה לתפלין – בעיקר תפלין של ראש[24], ששם "וראו כל עמי הארץ וגו'" – נשים בנצח. את האות נשים ביסוד, "וקשרתם [התקשרות ביסוד] לאות", "'והיה לך לאות על ידך' – לך לאות ולא לאחרים לאות"[25], בצניעות, ואת הטוטפות בנצח – "דידן נצח". נשאר לנו הכי פשוט – המזוזה – שהיא המלכות, "ביתך", "שעריך" (מזוזה עולה שם א-דני, השם של ספירת המלכות כנודע).

תפארת – מצות תלמוד תורה לזולת

נשארה לנו ספירת התפארת, ואמרנו בהוה-אמינא, שהיא התורה (עמודא דאמצעיתא, עץ החיים, "עץ חיים היא למחזיקים בה", "מארי תורה" בתפארת). איפה שמנו כאן את התורה? בחכמה. הרי בפרשה כאן כתובה רק מצוה אחת של תלמוד תורה – "ושננתם". אבל הרס"ג ועוד מונים שתי מצוות עשה של תלמוד תורה – מצוה אחת כתובה לפני הפרשה הראשונה של ק"ש, גם בפרשת "ואתחנן" – "ולְמדתם אתם ושמרתם לעשֹתם". המצוה השניה כתובה בפרשה השניה של קריאת שמע – "ולִמדתם אתם את בניכם לדבר בם". יש ראשונים, החל מהרס"ג, שאומרים שאלה שתי מצוות – לימוד לעצמך ולימוד לזולת. בדיוק כמו בקריאת שמע, שיש יחוד ה' לעצמך ויש לקרוא לזולת, כך גם יש מצוה ללמוד ומצוה ללמד. פסוק אחד אומר "ולְמדתם" והשני "ולִמדתם" –ללמוד וללמד. שתי מצוות במנין תריג. הרמז הוא למד-למד, ל-ל, הלב היהודי. לפי זה "ושננתם" היא לא מצוה, אלא כתובה בין שניהם, כולל את שניהם. אפשר לעשות רמז יפה, "ושננתם לבניך" מלשון שנים, מצות תלמוד תורה שמכאן ושמכאן (ובפרשה ראשונה גופא – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", בדברי תורה הכתוב מדבר, היינו הלימוד לעצמך, ואילו "ושננתם לבניך ודברת בם וגו'", היינו הלימוד לתלמידים). המצוה ללמוד לעצמך, "אור המאיר לעצמו", היא חכמה. המצוה ללמד תורה לזולת, "אור המאיר לזולתו", היא תפארת. זה סוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[26]. שוב, תורה שלומדים לעצמך היא חכמה, ותורה שמלמדים (כמו קריאת שמע בחסד) היא מצות התפארת[27].

ולסיכום:

שנזכה לקריאת שמע בשלמות, על כל מצותיה – שצביקוש יזכה לזה וכולנו נזכה לזה – ובא לציון גואל.