אור לז"ך תמוז ע"ג – ירושלים

 שיעור שבועי פרשת "מטות־מסעי"

המשך התוועדות י"ב־י"ג תמוז

2.              א. אחז המלך – כחוח בין השושנים

3.               תשובת המשקל של חזקיהו על מעשי אחז אביו

אנחנו מתקרבים לסיום חדש תמוז, חדש הגאולה. הגם שאנחנו עכשיו בתוך שלשת השבועות חדש תמוז כולו הוא חדש הגאולה. לפני שבועיים התחלנו התוועדות, ואנחנו עדיין באמצע שלה – נמצאים בהמשך התוועדות יב תמוז, חג הגאולה של הרבי הקודם. אחת הנקודות שהסברנו בשם הרבי הקודם לפני שבועיים, והזכרנו גם לפני שבוע, היא שמכל מלכי ישראל ומלכי יהודה הכי רשע וגרוע היה אחז מל יהודה (מבית דוד). חוץ מכל העבודה-זרה שהוא עבד, חז"ל אומרים שהוא סגר את בתי המדרשות ובתי הכנסיות. אחז לשון סגר, כך מסבירים חז"ל. "חתום תורה בלִמֻדָי" – דורשים שהוא חתם-סגר את התורה.

אחר כך בא הבן שלו, חזקיהו המלך, שעשה תשובה על אבא שלו. הוא גזר בדיוק ההיפך, שכל מי שלא ילמד תורה כדבעי ידקר. הוא סגר את בית המדרש לכולם, שישבו בתוך בית המדרש וילמדו תורה. לכן בדורו היו כולם תלמידי חכמים – מהצפון, מדן, ועד באר שבע לא נמצא תינוק שלא היה בקי בטומאה וטהרה וכו'. זו תשובת המשקל למעשי אחז. מעשי חזקיהו מאפיינים את דורו של מלך המשיח. הרי חזקיהו המלך היה ראוי להיות משיח, ומכאן רואים שאחת הנקודות העיקריות של משיח היא חזוק לימוד התורה דווקא אצל תינוקות של בית רבן, שכל העולם כולו עומד על הבל פיהם. צריך לעשות מהפכה, קודם כל, בחינוך הילדים. כמו שדברנו לפני שבועיים על משרד החינוך של המדינה – גם אצל אחז היה משרד החינוך וגם אצל בנו חזקיהו היה משרד החינוך, והיו מן הקצה אל הקצה.

4.               צדיקים ורשעים לסירוגין במלכי בית דוד (במיוחד לקראת החורבן)

הרבי בשיחה שם אמר שבדרך כלל חושבים שמנשה הוא הכי רשע בין המלכים. מנשה הוא הבן של חזקיהו, הנכד של אחז. בכלל, מלכי יהודה – מלכי בית דוד – הולכים, בערך, בסדר של אחד צדיק ואחד רשע, אם כי גם רוב הצדיקים לא הכי מושלמים. התהליך של אחד כך ואחד הפוך מתעצם לקראת סוף מלכות יהודה, לפני חורבן בית ראשון. יש את יותם, שהוא צדיק גמור – אין צדיק גמור במלכי יהודה כמו יותם המלך, תם ושלם. משום מה למושלם הזה, יותם – שרשב"י אומר עליו שאם הייתי יחד עם יותם המלך היינו מביאים משיח – יש את הבן הכי גרוע, אחז. מאגרא רמה לבירא עמיקתא – מיותם לאחז[1]. אך אזי אחז הרשע המרושע מוליד בן שראוי להיות מלך המשיח – כנראה שהוא דומה לסבא שלו, חזקיהו המלך, יש כאן גנים.

5.               חזקיהו המלך – התכללות משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

אם חזקיהו המלך רק היה אומר שירה על הנס של סנחריב הוא היה נעשה מלך המשיח. האריז"ל כותב שהוא היה נעשה משיח בן יוסף. זה חידוש של האר"י. הייתי חושב שהיות שחזקיהו שייך לבית דוד, וחז"ל אומרים שהוא ראוי להיות משיח, מן הסתם הוא היה משיח בן דוד. אבל האריז"ל אומר שאם הוא היה נעשה משיח – הוא היה משיח בן יוסף. סימן שיש כאן התכללות. בכל אופן הוא ממלכי בית דוד. כנראה שיש לו את שתי הבחינות גם יחד. אצל הרמב"ם, כידוע, אין חלוקה בין שני המשיחים. זאת אומרת שהמשיח האמתי, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש, צריך לכלול בעצמו גם את הבחינה של משיח בן יוסף וגם את הבחינה של משיח בן דוד. יש לומר שהכי קרוב לכך בתולדות עם ישראל הוא חזקיהו המלך. מצד אחד הוא מבית דוד כפשוטו, ומצד שני האריז"ל אומר שהוא קשור לבחינת משיח בן יוסף.

6.               מצדיק גמור דרך רשע גמור למלך המשיח

אז שוב, איך הולך הסדר? הצדיק הכי גדול בין המלכים – יותם; אחר כך הרשע הכי גדול – אחז; ואחר כך – משיח. כעת עומדים לקראת סיום חדש תמוז. לפני שבועיים אמרנו ש-תמוז שוה בגימטריא גם צדיק גמור וגם מלך המשיח. אז חקרנו, עשינו התבוננות, האם שני הדברים הם אותו דבר, או משהו אחר, או שאולי אפילו יש משהו הפוך בין המושג צדיק גמור למושג מלך המשיח (על דרך משיח-נחש, ועוד הרבה דוגמאות). אז פירשנו כמה פירושים אודות היחס בין המושגים צדיק גמור, כפי שמוסבר מושג זה בספר התניא, ומלך המשיח, מושג המתבאר ביותר בתורתו של הרבי. הצדיק הגמור הוא בעיקר מושג של אדמו"ר הזקן ומלך המשיח הוא בעיקר מושג של הרבי – האם שניהם בדיוק אותו דבר או שהם אולי אפילו הפוכים. אז הנה, יש לנו קצת רמז, שאם מדברים על צדיק גמור בתולדות עם ישראל, במלכי ישראל, הצדיק הגמור שאין בו דופי – יותר אפילו מדוד המלך – הוא יותם. לעומת זאת, מלך המשיח הוא חזקיהו, הנכד שלו. אבל מה? בשביל להגיע מצדיק גמור למלך המשיח צריך באמצע שיהיה רשע גמור, הכי גמור[2].

7.               אהבת הצדיק הגמור לרשע הגמור – מאב לבן (ולא מבן לאב)

איך הסברנו לפני שבועיים? שרבי פינחס מקוריץ אומר שגדר צדיק גמור הוא שאוהב רשע גמור. לעניננו, הרשע הגמור הוא אחז והצדיק הגמור הוא אבא שלו, יותם, ולכן מן הסתם בכל אופן הוא אוהב את הבן. אצל הבן לגבי האבא לא פשוט שכך. הרי חזקיהו המלך, מלך המשיח, עשה ששה דברים מיוחדים – על שלשה הודו לו חכמים ועל שלשה לא הודו לו. אחד הדברים הטובים שעשה, עליו הודו לו חכמים, היה שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים – מגיע לו, כי היה רשע, שלא ילמדו ממנו. כדי לבטל את משרד החינוך שלו, את משרד הדתות שלו, את כל המשרדים שלו – כדי לעשות סימן שמלכותו אחרת, הפוכה – הוא גרר את גופו של אביו על מטה של חבלים, בבזיון גמור, ולא קבר אותו בקברות המלכים כי לא מגיע לו. זה בן לגבי אבא – כך חזקיהו התייחס לאחז.

איך התייחס אליו יותם? לא כתוב, אבל מן הסתם יש לו איזו נקודה חמה אליו. איפה רואים? בתורה כתוב ש"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" אף על פי שידע שהוא רשע. שוב, צריך לומר שהצדיק הגמור שמוגדר בכך שהוא אוהב רשע גמור הופך להיות מלך המשיח (דרך – באמצעות – הרשע הגמור, בסוד אין שצ"ל בין יש ליש). זה הסוד של חדש תמוז. יש מושג הפוך, "כשושנה בין החוחים" – יש על זה סיפור חסידי שלא נספר כעת – וכך יש גם חוח בין השושנים. החוח בין השושנים הוא אחז בין יותם לחזקיהו המלך[3].

8.              ב. אחז ומנשה בפרשת השבוע

9.               אחז ו"תנה לנו אחֻזה"

למה הזכרנו את אחז לפני שבוע? לפני שבועיים חזרנו על השיחה של הרבי הקודם שבה הוא מזכיר את אחז, אבל לפני שבוע דברנו על בנות צלפחד בין היתר. בנות צלפחד תבעו ממשה רבינו "תנה לנו אחֻזה". גם הזכרנו גימטריא מפורסמת אצלנו, מימים עברו, שהמשפט "תנה לנו אחֻזה" – משפט התביעה העיקרי של בנות צלפחד – שוה ציונות, רק שזו ציונות של קדושה. יש ציונות של קליפה, שהגימטריא שלה היא "לא תנאף" (דבר שבעצם קשור לספור שגם עליו דברנו לפני שבוע, מעשה זמרי וכזבי), והיא שוה גם עולם התהו, "וימלֹך... וימת" (מה שמאפיין את עולם התהו). כל הדברים האלה שוים בדיוק אותו מספר, 562. "את זה לעֻמת זה עשה האלהים".

"אחֻזה" היא לשון אחז. אם קוראים לו אחז סימן שענינו הוא אחיזה. עיקר האחיזה של עם ישראל הוא האחיזה בקרקע של ארץ ישראל. להאחז בשלמות הארץ, כמו שהרבי הדגיש – לא לוותר על אף שעל, על אף סנטימטר של ארץ הקדש, "אחזת נחלתנו" (ככתוב בפרשת השבוע). עשינו עוד גימטריא יפה לפני שבוע, שהמלה אחֻזה (ללא אות נוספת) – במובן של אחיזת קרקע – כתובה פעמיים. הפעם הראשונה, "ויתן להם אחֻזה" – שיוסף נותן אחוזה לאחיו בארץ גשן (שלפי חז"ל שייכת בעצם לשרה אמנו, מתנה שנתן לה פרעה) – שוה בדיוק לפעם השניה, "תנה לנו אחֻזה". אמרנו שאפילו בארץ גשן יש ציונות (ציון בגימטריא יוסף).

10.         ריכוז שרש אחז בפרשיות מטות-מסעי ובהר-בחקתי

דברנו על אחֻזה בלי אות נוספת, אבל שרש אחז חוזר הרבה-יחסית בתורה, ויש ריכוז מאד גדול של אחוזה בפרשתנו, פרשת מטות (הפרשה השניה לפני סוף חומש במדבר). זה לא הריכוז הכי גדול שיש בתורה – יש עוד פרשה, שיש בה עוד יותר אחוזות, פרשת בהר (הפרשה השניה לפני סוף חומש ויקרא). אלה שני המקומות שיש בהם הכי הרבה אחיזה-אחוזה בקרקע ארץ ישראל, סוף ויקרא וסוף במדבר. השבוע עושים "חזק" של חומש במדבר. בפרשת מטות יש שבע אחוזות, "כל השביעין חביבין", ויש עוד שלש אחוזות בפרשת מסעי. כלומר, נקרא בשבת קדש את שרש אחז עשר פעמים, "העשירי יהיה קדש להוי'", מחולק לשבע פעמים אחז בפרשת מטות ועוד שלש פעמים אחז בפרשת מסעי.

מה לגבי סיום חומש ויקרא? גם בהר-בחקתי הולכות יחד. רק בפרשת בהר יש 13 אחוזות, בן הזוג של 7. אחר כך, בפרשת בחקתי, יש עוד 5. תופעה מאד יפה. בפרשת מטות יש 7 אחז ובפרשת בהר יש 13 – 7 הוא הנקודה האמצעית של 13. אחר כך, אצלנו בפרשת מסעי יש שלש פעמים אחז ואילו בפרשת בחקתי יש 5 פעמים – גם בדיוק אותו יחס, ש-3 הוא הנקודה האמצעית של 5. אז כמה יש רק בשני הסיומים האלה, סיום חומש ויקרא וסיום חומש במדבר? בסיום חומש ויקרא יש חי ובסיום חומש במדבר יש י – יחד 28. כמה אחז יש בכל חמשה חומשי תורה? 51 פעמים. כלומר, מרבית 51 הופעות שרש אחז בתורה היא בשני הסיומים האלה.

11.         שרש אחז הראשון בתורה

הכל הולך אחר הפתיחה, צריך להסתכל מתי פעם ראשונה כתוב אחז בכל התורה. ה"אחז" הראשון בתורה נאמר בפרשת ברית מילה של אברהם אבינו (בחינת יוסף-ציון, ברית מילה, שבאברהם) כשהשם ית' נתן לו את השם אברהם (אברהם אותיות אבר מה[4]): "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים". יש בפסוק אחז תבות[5]. והנה, "אחזת עולם" (יש עוד פעמיים "אחזת עולם" בתורה[6], בלי אות נוספת[7]) עולה ציונות (כמו "ויתן להם אחזה" ו"תנה לנו אחזה" כנ"ל)[8]! "כל ארץ כנען לאחזת עולם" עולה 1123, 561 ("כל ארץ כנען ל") ו-562 ("אחזת עולם"), כלומר שציונות היא הנקודה האמצעית של "כל ארץ כנען לאחזת עולם"[9]! ועוד, "לאחזת עולם" עולה יותם-חזקיהו שמקיפים את אחז כנ"ל (שעולה אחזיהו פעמים אחז, וכמו שיתבאר).

12.         אחז ואחזיהו

בכל אופן, כל אחז קשור לאחז שלנו, המלך אחז שאנחנו רוצים לתקן. המשימה שלנו הערב לעשות תיקון גדול למלך שהרבי הקודם אומר שהוא הכי גרוע מכל מלכי ישראל. לפני המלך אחז היה עוד מלך מבית דוד שגם נקרא על שם אחז – שלא נתבלבל, הם שני מלכים שונים. היה מלך קודם שנקרא אחזיהו, הבן של יהורם, שהוא הבן של יהושפט. אז יש אחזיהו, וכעבור כמה דורות בא אחז. אחזיהו הוא האבא של יואש המלך. יואש המלך הוא האבא של אמציהו, שלפי חז"ל אמציהו ואמוץ אבי ישעיהו אחים היו. הפטרת חזון מתחילה "חזון ישעיהו בן אמוץ", וחז"ל אומרים שאמוץ ואמציהו המלך היו אחים. מי הבן של אמציהו? עֻזיהו המלך. כלומר, ישעיהו הנביא ועזיהו המלך הם בני דוד.

13.         תשובת מנשה מחלקת את תקופת מלכותו אך לא כל כך משפיעה על העם

יותר מאוחר, ישעיהו הנביא חיתן את בתו עם חזקיהו המלך. משני הצדיקים – בת נביא ומלך שראוי להיות משיח – צריך להיות הזווג הכי מוצלח בעולם, מלך המשיח מתחתן עם בת נביא הדור. מה יוצא מהזווג המוצלח הזה? מנשה. מי שבתפיסה הראשונה חושבים שהוא יותר גרוע אפילו מאחז, הכי גרוע. רק שמנשה המלך עשה תשובה בצר לו, כאשר ה' ענה אותו והגלה אותו. מהי תשובתו? "ויכנע מאד מלפני אלהי אבֹתיו". הוא מאד נכנע. עיקר התשובה הוא הכנעה, ולא סתם הכנעה – "ויכנע מאד". הוא מלך הכי הרבה שנים מכל המלכים, 55 שנים – 22 שנים היה רשע מרושע, אבל אחר כך היו עוד 33 שנים אחרי התשובה. כלומר, מנשה המלך התחלק, התקופה שלו מתחלקת לשנים. לבעל תשובה לא צריכים להזכיר את העבירות שלו, אבל מה אפשר לעשות? העבירות שלו כתובות בתורה. גם לאחר שהוא עשה תשובה, תשובתו לא לגמרי השפיעה על העם. זה גם דבר מאד מענין, שהעם מקבל מהמלך בצעירותו יותר מאשר בזקנותו. גם כאשר המלך משתנה, התדמית שלו בעיני העם, הדמות המוכרת שלו, היא המלך כפי שהוא צעיר – זה מה שנשאר בתודעת העם. אחר כך, מה קורה איתו כשהוא מזדקן? השינוי פועל באיזה מקום, אבל לא כל כך משפיע על העם. אם המלך מתחיל חזק, כמו חזקיהו שגירר עצמות אביו וביום הראשון שמלך עשה מהפך, זה מאד משפיע על העם. רואים שכמה שמנשה משובח כבעל תשובה אמתי, התשובה שלו לא כל כך השפיעה על העם.

14.         חוזקה וחזקה

בכל אופן, יש משהו מפוצל אצל המלך מנשה – יש שני מנשה. איך זה קשור לפרשת השבוע? חוץ מהמלך מנשה, מבית דוד, יש עוד מנשה – שבט מנשה. בפרשת שבוע כתוב שמנשה מתחלק לשנים, חצי שבט המנשה מעבר הירדן מזרחה ועוד חצי שבט המנשה שנאחז בעבר הירדן המערבי. כמו שנסביר, עיקר ריכוז האחוזות בפרשה הוא בסיפור של שני השבטים וחצי השבט בפרשת מטות, כאשר ראובן גד וחצי שבט המנשה רוצים לקבל את הנחלה שלהם, שנקראת אחוזה והם אוחזים בה חזק. עם ישראל כבש את עבר הירדן המזרחי, אף שלא היה חלק מארץ ישראל, אבל הם רוצים להאחז בו – לעשות גם 'חזקה'. תיכף נסביר שלא סתם אחז מוליד את חזקיהו – זה כי שרש חזק יוצא משרש אחז, לשון אחיזה. שניהם חז, רק שבאחז יש א בהתחלה, וכשהוא נותן את השם לבן שלו – גם אצל רשע כזה יש רוח הקדש בנתינת השם – הוא יוצא ממנו, חזקיהו מאחז (ועוד, חזקיהו הנו אחז במשולש – כל המספרים מ-א עד אחז, ככה מן הסתם כיוון אחז בנתינת שם לבנו, שיממש אותו לגמרי). מה זה אחיזה בקרקע? להחזיק, אבל יש שני אופנים שונים – חוזקה וחזקה. כידוע, הכיבוש הראשון בימי יהושע בן נון הוא כיבוש – לקחת את הארץ בחזקה, ביד חזקה. אבל הביאה השניה היא לא חָזקה אלא חזקה – אותן אותיות. אלה שתי בחינות של חזקיהו, צריך גם את זה וגם את זה, כידוע, כפי שדברנו הרבה על כיבוש וחזקה. הכיבוש הוא על מנת להאחז – להאחז בחזקה.

15.         הפיצול במלכות מנשה ובשבט מנשה

כבר רואים שמשהו מתחיל להתרקם פה – שיש לנו את יותם, אחז, חזקיהו, מנשה. מנשה מתחלק לשנים, כמו שבט המנשה. המלך מנשה מתחלק לשנים – "ברישא חשוכא והדר נהורא". בתחלה "והארץ היתה תהו[10] ובהו וחשך על פני תהום וגו'", ואחר כך מתהפך ל-גל (עיני) השנים האחרונות שלו ("ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"). מה לגבי נחלת מנשה? מי החצי הראשון ומי השני, מי ירש בעבר הירדן מזרחה? ידוע מה שחז"ל אומרים, ויש לכך אחיזה בפשט, שההתישבות בממלכת סיחון ועוג, שמשה רבינו כבש במלחמה – היא נקראת "נחלה מבוהלת". יש בנחלה מבוהלת תוקף של תהו – היא שייכת לחצי הראשון של מנשה, כמו השנים הראשונות של המלך מנשה (בעבר הירדן נפישי רוצחים, כמו המלך מנשה ברשעתו). החצי השני של השבט הוא כמו החצי השני של חיי מנשה, שירשו בתוך גבולות ארץ ישראל שכתובים בפירוש בפרשת מסעי.

16.         המשך הסדר של צדיק-רשע-צדיק-רשע

נעשה כמה רמזי בינים בענין של אחז: אמרנו שאחז הוא חוח בין השושנים ואמרנו שלקראת הסוף רואים שהענין של מלך אחד צדיק ואחד רשע תופס תאוצה – יותם צדיק גמור, אחז רשע גמור, חזקיהו צדיק, מלך המשיח, אחר כך מנשה רשע, ויש עוד שנים של מנשה אחרי התשובה. מחזקיהו, המלך הצדיק, מלך המשיח, נולד מנשה הרשע. אבל אחר כך קורה אצלו מהפך, שהופך אותו להיות מישהו חדש, כמו שהרמב"ם אומר על בעל תשובה, שאינו אותו אחד שעשה את העבירות אלא מישהו אחר. כך מנשה הופך להיות מישהו אחר אחרי תשובתו, "ויכנע מאד מלפני אלהי אבֹתיו".

מי הבן של מנשה? אמון, רשע גמור. מי שעושה את חשבון התאריכים רואה שהוא נולד בתקופת התשובה של מנשה – בשלשים ושלש השנים האחרונות. אם הוא היה נולד בתקופת הרשע של אביו מנשה היה סיכוי שיהיה צדיק, אבל הוא נולד כשמנשה היה צדיק אז ממילא הוא היה רשע – ככה זה בסדר המלכים. מי נולד לאמון, אותו רשע מרושע? עוד מלך המשיח – "רוח אפינו משיח הוי'", יאשיהו המלך, שהוא האחרון, דור השלשים לאברהם אבינו. בזמן בניו, שמלכו אחד אחרי השני, נחרב הבית. הוא נחשב לאחרון שלשים הדורות של מלכי בית דוד בתקופת בית ראשון. ידוע ש-יאשיהו = צמח צדק = מנחם מענדל. עוד מלך המשיח.

שוב, התוקף של צדיק-רשע-צדיק-רשע תופס המון תאוצה לקראת הסוף. אחר כך הבנים של יאשיהו עוד פעם רשעים, אבל הוא "רוח אפינו משיח הוי'" – כך ירמיהו הנביא מקונן עליו. אצל הרביים, אמרנו כמה פעמים וגם הזכרנו לפני שבועיים, שאחד בחינת יש האמתי ואחד בחינת אין האמתי, וכך הולך לסירוגין. כאן משהו הרבה יותר פשוט. כדי להבין מה זה יש האמתי ואין האמתי צריך התבוננות עמוקה בחסידות, וכאן זה פשוט צדיק-רשע-צדיק-רשע.

17.         רמזי אחז בדורות המלוכה שסביבו ושאחריו

מה שאנחנו רוצים לעשות הוא תיקון של אחז, שהרבי הקודם אומר שהוא הכי גרוע מכולם. אמרנו שנעשה כמה רמזי בינים: הוא החוח בין השושנים. נקח את הצדיק הגמור ומלך המשיח שמשני צדדיו – יותם מצד אחד וחזקיהו מצד שני. קודם כל, כמה שוה אחז? 16 (שלמות של 4 ברבוע, 2 בחזקת 4, והוא סוד ההוה שבין העבר, יותם, לעתיד, חזקיהו). הוא מלך 16 שנה (הוא מלך בגיל 20, היה בחיי יותם אביו, ומלך 16 שנה – הוה, עצם סודו של אחז[11]). המלך אחז מלך אחז שנים – הוא נאחז במלוכה שלו כמנין שמו, אחז. 16 = משיח במספר קטן, כלומר שאחז הוא 'משיח קטן'.

יותם = ג תמוז, מכאן שהוא שייך לרבי. סימן שאנחנו שייכים לאחז, כמו שנסביר תיכף. חזקיהו שוה 136. נחבר אותם יחד – 456 ועוד 136 – נקבל 592. האם הוא כפולה של אחז? מה הסיכוי? 1 ל-16, סיכוי קלוש, אך 592 שוה 37 פעמים 16. אמרנו שלפני אחז היה עוד מלך שנקרא כך, עם תוספת – אחזיהו. התוספת היא 21, בגימטריא אחֻזה. אפשר לומר על דרך הסגנון בזהר הקדוש – 'איהו אחז איהי אחֻזה'. כשעושים זווג אחז-אחֻזה מקבלים אחזיהו, ששוה 37 (הבל, יחידה). כשמכפילים אחזיהו כפול אחז מקבלים יותם-חזקיהו, אביו ובנו. זאת אומרת שאם נחבר את כל שלשת הדורות, החוח בין השושנים, יותם צדיק גמור, אחז רשע גמור, חזקיהו מלך המשיח, נקבל כבר 38 פעמים אחז = משיח צדקנו. בשביל משיח צדקנו צריך את שלשתם, יותם מכאן, חזקיהו מכאן ואחז באמצע. שוב, לא נשכח שהדבר הראשון שעושה חזקיהו הוא לגרר עצמות אביו בבזיון גמור במטת חבלים, ולא קובר אותו בקברות אבותיו (והודו לו חכמים).

נמשיך לעשות עוד קצת גימטריאות: נלך עד הסוף, עד המלך יאשיהו. נתחיל מאחז, בלי יותם, עד הסוף – אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו. המספר שנקבל הוא אני פעמים אחז. מאחז עד הסוף שוה אני אחז – 61 פעמים 16, ספרות הפוכות. זאת אומרת שבלי אחז, רק חזקיהו-מנשה-אמון-יאשיהו, שוה 60 פעמים אחז. אבל ששים פעמים אחז הוא הביטוי שמסיים את האחוזה האחרונה של פרשתנו – "אחזת נחלתנו" של בני גד בני ראובן וחצי שבט המנשה.

18.         הופעות שרש אחז בתורה וריכוזן בפרשה

איך מופיע שרש אחז בפרשתנו? אמרנו שרק בפרשת מטות יש שבע פעמים אחז. איך מתחלקות ההופעות? לפי חלוקת זהב – ז = ה ועוד ב. שרש אחז מופיע שבע פעמים – פעמיים במובן בפני עצמו, שמופיע רק פעם אחת בתורה (קשור לבעלי עסק) – ואחר כך עוד 5 פעמים אחז במובן הרגיל של אחיזה בקרקע, אחוזה בארץ ישראל, אחוזה בנחלה המבוהלת של בני גד בני ראובן וחצי שבט המנשה. מהן הפעמיים הראשונות? אחוז (בחלוקת השלל של מלחמת מדין – "מלקוח השבי באדם ובבהמה" = 38 פעמים אחז, יותם-אחז-חזקיהו, משיח צדקנו כנ"ל. יש כאן 19 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = אחז אחז, שני אחוזים) – "אחד אחֻז מן החמשים", ואחר כך כתוב "אחד האחֻז מן החמשים". אלה פעמיים בתורה – "אחד אחֻז מן החמשים" (היום קוראים לזה שני אחוזים כרמז הנ"ל).

אמרנו שיש 51 פעמים שרש אחז בכל התורה, אבל רק שלש האותיות אחז מופיעות רק פעמיים – "חיל אחז ישבי פלשת" בשירת הים המתארת כיצד אחז הפחד-החיל את יושבי פלשת, ו"אחד אחֻז מן החמשים". שוב, אחר כך כתוב "אחד האחֻז מן החמשים", עם ה, אותיות אחזה (סוד 'איהו אחז איהי אחזה', יחד אחזיהו כנ"ל). אחר כך שלש פעמים "לאחֻזה". לאחֻזה בגימטריא 51, מספר הופעות שרש אחז בתורה, יש "לאחזה" אחוזות בכל התורה כולה!

אחר כך יש "ונאחזו", שאומר משה רבינו – אם לא ילכו חלוץ לפני העם לכבוש את הארץ ונאחזו בתוככם בארץ כנען, לא במקום שהם בקשו. אז יש "ונאחזו". אחר כך בסוף משה רבינו אומר שאם הם כן יקיימו את התנאי שלהם תהיה להם אחוזה בעבר הירדן, והם אומרים "ואתנו אחֻזת נחלתנו". זה הסימן, ב פעמים אחוז ואחר כך ה פעמים אחוזה בקרקע. כאשר שוב, הפעם האחרונה היא "אחֻזת נחלתנו" (ר"ת אנ = לאחזה, 51 "אחז" בכל התורה כולה), ששוה 60 פעמים אחז. כמה אותיות יש ב"אחזת נחלתנו" – 10 אותיות. כלומר, הערך הממוצע של כל אות ב"אחזת נחלתנו" הוא 6 פעמים אחז – 6 צירופי אחז. בביטוי החותם את האחוזות של פרשת מטות, "אחזת נחלתנו", כל אות היא ממוצע כל צירופי אחז. אמרנו שאלה רמזי בינים.

19.       ג. חיבת אחז ותיקונו

20.         בין אחז למנשה – התגובה ליסורים

נחזור לעיקר הנקודה שהרבי הקודם קובע: שאחז הכי גרוע מכולם – יותר גרוע גם מהמלך מנשה בזמן הרשע שלו. יש לכך ראיה מפורשת בתנ"ך, פשט מאד חשוב. רק על שניהם כתוב בתנ"ך ביטוי שאפשר לדרוש לגזירה שוה, "הצר לו". מה קורה לאדם שה' עושה לו צער – לא סתם, אלא צער גדול מאד? גם על אחז כתוב "ובעת הצר לו" וגם על מנשה, הנכד שלו, כתוב "וכהצר לו". בדיוק אותו ביטוי, תחלת פסוק. אבל מה ההבדל ביניהם? על אחז כתוב "ובעת הצר לו ויוסף למעול בהוי' הוא המלך אחז" – זה הפסוק. אם ה' עושה למישהו יסורים – והוא עשה לאחז יסורים קשים – המטרה היא שיחזור בתשובה. כמו שאומר הרמב"ם בהלכות תענית, זה אחד היסודות של התורה. האדם צריך להאחז בחשבון נפש, "באו חשבון" – אם קורים דברים לא טובים צריך להתבונן, לעשות תשובה.

אבל יש אחד שאם עושים לו יסורים לא רק שהוא לא עושה תשובה, אלא מרבה לחטוא ולמעול יותר מקודם. שומו שמים! מי האב-טיפוס של מי שה' עושה לו יסורים כדי שכולי האי ואולי יתפוס עצמו (יאחז בעצמו) ויעשה תשובה, ולא רק שלא עוזר אלא שהוא מקשיח עוד יותר ועוד יותר, יותר ויותר בוגד וזונה מה' אלקיו? אחז. הפסוק הוא "ובעת הצר לו ויוסף [לא סתם ממשיך, אלא מוסיף] למעול בהוי'". אחר כך הפסוק מסיים בביטוי מיוחד שחז"ל דורשים – "הוא המלך אחז", 'דאס איז דער קעניג אחז'. מה הגדר של אחז? אחד שעושים לו יסורים, ולא רק שלא עושה תשובה אלא מוסיף לחטוא ולמעול יותר ויותר.

מה כתוב בנכדו מנשה? "וכהצר לו חִלה את פני הוי' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבֹתיו" (את סוף הפסוק הזכרנו קודם). כשה' עושה צר למנשה הוא תופס את עצמו, עושה מהפך של מאה ושמונים מעלות, מהקצה אל הקצה – "וכהצר לו חלה את פני הוי' אלהיו". גם מענין שקודם הוא חילה פני ה' אלקיו והתפלל, ותוך כדי ה"חלה את פני הוי' אלהיו" – "ויכנע מאד מלפני אלהי אבֹתיו", הוא חוזר למסורת אבותיו, החל מאביו ממש, חזקיהו המלך. אם כן יש לנו ממש באופן ברור ומפורש בפסוק שאחז הוא אין סוף יותר גרוע ממנשה.

21.         אחז – דור ה-כו מאברהם אבינו

קודם כל, למה אנחנו הערב כל כך אוהבים את אחז? כי אחז הוא הדור ה-26 מאברהם. מי הדור ה-26 מאדם הראשון? משה רבינו. כידוע, בתורה יש מאדם עד משה רבינו, ועד בכלל, 26 דורות, כמנין שם הוי' ב"ה, שם המיוחד, שם הרחמים. כמו ש"כל השביעין חביבין" – משה רבינו הוא השביעי לאברהם אבינו, בדורות היהודים – בדורות עולם הוא ה-26. יש לו שתי בחינות, 7 ו-26, ואם מכפילים את שתי הסגולות של משה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – שהוא גם שביעי וגם הדור העשרים וששה (לא בזכות עצמו, כך הוא יצא, במזל, בגורל, כמו שהרבי מסביר בתחלת מאמר "באתי לגני", מאמר קבלת הנשיאות של הרבי; יש לו שני מזלות, שהוא השביעי מאברהם ושהוא ה-26 מאדם הראשון) – מקבלים יעקב. "משה מלגאו ויעקב מלבר", "משיח אלהי יעקב". זה לא סתם, לא בכדי, ולכן אם משה רבינו הוא הדור ה-26 מאדם הראשון, חשוב לבדוק מי הדור ה-26 מאברהם אבינו.

22.         הופעת הדמויות המשיחיות בתקופת הירידה של דורות עם ישראל

יאשיהו הוא הדור ה-30 מאברהם אבינו (הדור ה-49, 7 ברבוע, מאדם הראשון). בתחלה יש 15 דורות של עליה, מאברהם עד שלמה שבנה את הבית, בדור של "סיהרא באשלמותא" (שלמה במ"ק שוה 15, וכן דוד הוא הדור ה-יד, כנגד היום ה-יד בחדש), ואחר כך, משלמה והלאה, יש עוד 15 דורות של ירידה. והנה פלא, הדמויות של משיח באופן מיוחד – כמו חזקיהו המלך, יאשיהו המלך (יש עוד כמה דמויות חזקות, יותם הוא צדיק גמור, לפני כן יש את יהושפט שעליו נאמר "ויגבה לבו בדרכי הוי'", בחינה משיחית מובהקת) – הם בירידת הדורות, 15 הדורות האחרונים, שייכים לסוף החדש. פעם היה מנהג בישראל לא להתחתן בסוף החדש, כי הוא זמן של ירידה, מיעוט הירח. הרבי בטל זאת, דרש הרבה דרשות במעלת ימי סוף החדש, בפרט שהרבי הגיע קרוב לסוף החדש – יום ה-כו, כז, כח, כט, ל (בחדש מלא) – הוא מאד חבב ימים אלה.

23.         כז בחדש – התעצמות עם חזקיהו ותיקון חסרון השירה שלו

למשל, היום אנחנו אור ל-כז, זך בתמוז. בכל חדש צריך להתחבר בכל יום של החדש לאחד הדורות. ראש חדש הוא תמיד אברהם אבינו, היום השני – כל השנה, כל חיינו – הוא יצחק אבינו, אחר כך יעקב-יהודה-פרץ-חצרון-רם-עמינדב-נחשון-שלמון-בעז-עובד-ישי-דוד ואח"כ מלכי בית דוד עד יאשיהו, שלמה באמצע החדש. היום ז"ך תמוז. מי היום? חזקיהו המלך. כל מי שנולד היום, כל מי שיש לו שמחה היום, בז"ך תמוז, קשור לחזקיהו המלך. מה התיקון שלו? הרי חזקיהו אמור להיות משיח – התיקון שלו שיאמר שירה, שישיר על הנסים. אם הוא יאמר שירה הוא יהפוך להיות מלך המשיח תיכף. אבל זה לא פשוט, כנראה נסיון מאד גדול.

אבל מה ענינו של יום ה-כו של כל חדש, שהיה היום? יוצאים מיום ה-כו, שם הוי' של החדש – שכנגד משה רבינו בדורות עולם, בספירה מאדם הראשון – ומגיעים דווקא לאחז. יוצא שחזקיהו הוא כמו יהושע בן נון, יום ה-זך. יש בו מעלה, שהוא מכניס את עם ישראל לארץ הקדש. אבל יום ה-כו מאדם הראשון הוא משה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – רוצים שמשיח יהיה משה רבינו, לא יהושע. זו אסמכתא למה שאמרנו בשם האריז"ל, שחזקיהו ראוי להיות משיח בן יוסף, כי יהושע – דור ה-כז – הוא משבט יוסף. אבל שוב, אנחנו רוצים את הדור ה-כֿו מאברהם – אחז.

כמה שוה משה ועוד אחז (סוד "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים, עם פסיק טעמא בגווייהו, וכמו שיתבאר)? אחז הוא רבוע (כנ"ל), 4 ברבוע, 16. נחבר לו משה – נקבל 361, גם רבוע. כלומר, שני השמות האלה משלימים אחד את השני. אחז משלים את משה לשלמות של יט ברבוע[12]. מה המלה הכי חשובה של המספר הזה? נשיא. כתוב בקבלה שנשיא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו" – כל נשיא בדורו הוא ניצוץ של יעקב אבינו ש"יעקב מלבר משה מלגאו", זו שלמות הנשיא בישראל. נשיא הוא יותר ממלך, הוא מי שאין מעליו אלא ה' אלקיו. אמרנו שעל מנשה כתוב בסוף "וכהצר לו חלה את פני הוי' אלהיו" – הביטוי "הוי' אלהיו" מתאים לנשיא דווקא (בפרט לנשיא שחטא וחוזר בתשובה, וכמו שנאמר "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות הוי' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם"[13]). "ויכנע מאד מלפני אלהי אבֹתיו" – זה מנשה ('הוא המלך מנשה' בניגוד ל"הוא המלך אחז").

24.         הדור ה-כו מאברהם אבינו ודור ה-יג מדוד

אחז הוא הדור ה-26 מאברהם, כנגד היום ה-26 בחדש – מה לגבי מלכות בית דוד? איזה מלך הוא מדוד המלך? החשבון פשוט – דוד הוא הדור ה-14 ואחז הוא הדור ה-26, כמו שאמרנו, אז מדוד – המלך הראשון של בית דוד – אחז הוא לא פחות ולא יותר מאשר הדור ה-13. כלומר, מאברהם אבינו הוא ה-הוי' ומדוד הוא אחד, "הוי' אחד" (ברשב"י נאמר "ביה אחידא" לשון אחיזה, אחז, סוד "אחד אחז"[14] הנאמר בפרשתנו, ודוק). לא רק שאחז הוא קשור לה', שם הוי' ב"ה, אלא בו גם משתקף "הוי' אחד" – הוא הוי' מאברהם אבינו ו-אחד מדוד המלך. אמרנו שלפניו יש עוד אחד עם שם דומה, אחזיהו, הוא ה"אהיה" (יהו שבו) מאברהם אבינו והשמיני מדוד המלך. שמונה הוא חתך הזהב של שלש עשרה. קודם יש אחזיהו ואחר כך יש אחז. התיקון העיקרי, המשיחי, הוא של אחז, בלי ה-יהו, כלומר לאחר שהוא החסיר מאתו (מכאן ואילך) את תודעת י-ה-ו, הוא רק אחז (ועליו להאחז בעצמות ממש, על דרך "ביה אחידא" של רשב"י כנ"ל).

25.       ד. "הוא" לטובה ו"הוא" לרעה – "הוא המלך אחז"

26.         לאמץ את העקשנות של אחז

נסיים חלק זה עם מדרש חז"ל מאד חשוב הנוגע לרשעות של אחז, על הפסוק הכי מרשיע אותו – "ובעת הצר לו ויוסף למעול בהוי' הוא המלך אחז". הביטוי "הוא המלך אחז"[15] הוא התפעלות עצומה עד כמה בן אדם יכול להרשיע, שגם כאשר ה' מצר לו, לא רק שהוא לא חוזר בו, לא רק שהוא לא מהרהר בתשובה, אלא שהוא מוסיף למעול בה'! לפי זה, מה התכונה העיקרית של אחז, שצריכים דווקא לאמץ אותה? אימוץ הוא אמציהו, המלך העשירי לבית דוד, "העשירי יהיה קדש להוי'", עליו נאמר "ויעש הישר בעיני הוי' רק לא כדוד אביו וגו'" (ובדה"י: "ויעש הישר בעיני הוי' רק לא בלבב שלם")[16]. מה המדה של אחז שצריך לאמץ? עקשנות. אחז הוא עקשן רציני מאד. לא יעזור שום דבר, מה שה' לא יעשה לו – לא רק שלא יעזור, אלא הוא עקשן עד הסוף. לא משנה שייסרו אותו יותר ויותר – הוא אחוז בשלו עד הסוף, לא מרפה. אם יש אחד שהוא "עם קשה עֹרף" יותר מכל היהודים שהיו אי פעם בעולם, בכל תולדות עם ישראל, ודאי הכי קשה עורף הוא אחז – "ובעת הצר לו ויוסף למעול בהוי' הוא המלך אחז"[17].

27.   עשרה "הוא" – חמשה לרעה וחמשה לטובה –
יחסי אני-הוא חיוביים ושליליים

על ה'פנינה' הזו של "הוא המלך אחז" – ההתפעלות מהאדם הזה, מהרשע הזה – יש מאמר חז"ל חשוב מאד. כתוב שיש עשרה "הוא" בתנ"ך – חמשה לטובה וחמשה לרעה. עשרה פסוקים בכל התנ"ך בהם כתוב על אדם מסוים ש"הוא" משהו, ומתוכם חמשה לטובה וחמשה לרעה. נתחיל עם החמשה לרעה, בהם מתחילים חז"ל ("ברישא חשוכא והדר נהורא"): הראשון שכתוב עליו "הוא" לרעה הוא נמרוד – "הוא היה גבֹר ציד [לפני הוי' על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני הוי']". כל פעם שכתוב "הוא", לפי איך שחז"ל קוראים, היינו שרואים ב"הוא" התפעלות – או התפעלות מהשלילה שיש בדבר או התפעלות עצומה מהחיוב שיש בדבר.

נאמר בתור מאמר מוסגר ש"הוא" לשון נסתר – קוראים לזה היום בדקדוק גוף שלישי. יכול להיות משהו מאד טוב בנסתר. יש יחס של אני-הוא. יכול להיות בו משהו טוב ויכול להיות בו משהו רע. מה שרע ב"הוא" הוא הניכור. מה שיכול להיות טוב ב"הוא" כמובן, "ועבד הלוי הוא", הוא כניעה מול הנעלם – בטול וכניעה מול ה"הוא", "אתה הוא הוי' אלהינו". יש כאלה – כמו שלפני שבוע דברנו על 'כאלה', בלי להזכיר את שמם, גם היום נאמר שיש כאלה בלי להזכיר שם – שאומרים שיחס של אני-הוא הוא רק רע. זה כמובן לא נכון על פי תורה. מה שכן נכון על פי תורה הוא מה שכתוב בפירוש במדרש, שיש ב"הוא" – התפעלות של "הוא" – חמשה לטובה וחמשה לרעה. כלומר, באמת שקול באיזה מקום – אם יש חמשה לטובה וחמשה לרעה כנראה דומה לעשרת הדברות, שני לוחות הברית בהם יש חמשה מכאן וחמשה מכאן.

28.         פירוט עשרת ה"הוא"

שוב, מי ה"הוא" הרע הראשון? "הוא היה גבֹר ציד". מי ה"הוא" השני הרע? "הוא עשו אבי אדום". מי השלישי? "הוא דתן ואבירם". מי הרביעי? "הוא המלך אחז". מי החמישי? "הוא אחשורוש" – "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו". האם יש קשר מילולי בין אחז לאחשורוש? כן, ז ו-ש מתחלפות באותיות השיניים. בפרשתנו כתוב "אחד אחֻז מן החמשים" – אפשר לשמוע איזה נוטריקון, איזה קשר ב"אחז מן החמשים" בין אחז ואחשורוש, אחז-אחש. בכל אופן, "אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש". אלה חמשה "הוא" לרעה.

אבל כנגדם יש חמשה "הוא" טובים. מי הראשון? "אברם הוא אברהם". אחר כך "הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן". כתוב פעמיים – קודם אהרן קודם ואח"כ משה קודם, הם שקולים – נחשב כאחד מבין החמשה. אחר כך "ודוד הוא הקטן". אחר כך, כמו ש"הוא המלך אחז", אחז הוליד את חזקיהו וכתוב עליו "הוא יחזקיהו הסיר את במֹתיו וגו'". "הוא המלך אחז" לרעה ואילו "הוא יחזקיהו" לטובה. אחר כך, החמישי, "הוא עזרא עלה מבבל".

29.         פירוש החתם סופר: חמשה כנגד חמשה

יש על המדרש הזה פירוש של החתם סופר. לא כתוב במדרש או במפרשיו שיש הקבלה בין חמשת הרעים לחמשת הטובים. עד כאן יש עשר פעמים הוא – שוה 120, כנראה קשור לחיי משה רבינו. החתם סופר אומר שאפשר לזווג ביניהם – קבלה מלשון הקבלה, "מקבילֹת הלֻלאֹת".

נאמר בקיצור איך הוא מסביר את ההקבלה: הוא אומר ש"הוא היה גבֹר ציד" וכנגדו "אברם הוא אברהם" – הרי נמרוד רצה להרוג את אברהם, השליכו לכבשן האש, כי שבר את פסלי אביו למורת רוח נמרוד מלך בבל. "זה לעֻמת זה עשה האלהים" – נמרוד הוא אמרפל במלכים שאברהם רדף ונצח. ברור, כך אומר החתם סופר, שאברהם אבינו, עמוד האמונה בא-ל אחד, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", הוא הלעו"ז של נמרוד עליו נאמר "הוא היה גבֹר ציד לפני הוי'". יש כאן כמה הקבלות פשוטות ויש כמה שיותר קשה להסביר. אחר כך הוא אומר ש"הוא עשו אבי אדום" ברע הוא כנגד "ודוד הוא הקטן" בטוב. הם לא באותו דור, אבל הצד השוה ביניהם שהם אדמונים, והאדמוני של דוד – "אדמוני עם יפה עינים" – הוא התיקון של "ויצא הראשון אדמוני" של עשו. אברהם אבינו הוא התיקון של נמרוד. ה"הוא" של הטובה מתקן את ה"הוא" של הלעו"ז. אחר כך יש אחד פשוט, מחלוקת "זה לעֻמת זה" מפורשת בתורה – "הוא משה ואהרן" כנגד "הוא דתן ואבירם", זוג כנגד זוג. ברור שההתפעלות מ"הוא משה ואהרן" היא הטוב לעומת הרע של "הוא דתן ואבירם". אחר כך יש את האבא והבן – גם פשוט מאד – "הוא המלך אחז" והלעו"ז שלו, התיקון שלו, "הוא יחזקיהו". אחרון אחרון חביב – "הוא אחשורוש" ולעומתו "הוא עזרא עלה מבבל". עד כאן ההקבלה מהחתם סופר.

30.         ראשית ההקבלה לעשרת הדברות

הוא לא אומר שעשרת ה"הוא" כנגד עשרת הדברות, אבל לכאורה המבנה הכי מתבקש להקביל אליו הוא עשרת הדברות – חמשה מכאן וחמשה מכאן. נאמר רק את הראשון: מצד ימין, ה"הוא" לטובה, מתחיל ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – מצות האמנת אלקות – כנגד הראשון, "אברם הוא אברהם" (שגם בו נאמר "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'"). מצד שמאל כתוב שם "לא תרצח" – הייתי יכול לחשוב שמדובר בעשו, שחי על חרבו, אבל הרוצח הראשון הוא נמרוד, גבור הציד, שרש קליפת הרצח – אותו נמרוד שהלך כנגד אברהם. על תכונה זו כתוב "הוא היה גבֹר ציד". גם עשו הוא "איש יֹדע ציד" – למד את המלאכה, קבל אותה, מנמרוד. "יֹדע ציד איש שדה" הוא עשו, אבל הוא השני לנמרוד – "הוא היה גבֹר ציד". עד כאן משהו מאד ברור ומתבקש – תן לחכם ויחכם עוד. נשאיר כעבודת בית, שכל אחד יחשוב איך הולך הלאה – איך להקביל חמשה מכאן מול חמשה מכאן.

31.         "הוא הוי' אלהינו" – "חד ולא בחושבן"

נסיים חלק זה בסיום המדרש עצמו: אחרי שהמדרש אומר שיש חמשה "הוא" לטובה וחמשה "הוא" לרעה הוא אומר שיש עוד אחד, בכך מסיים. העוד אחד הוא בסוד "חד ולא בחושבן". בלשון התניא הוא ה"עולה על כולנה". והוא סוד "עצם הטוב" שאין כנגדו רע כלל, משא"כ החמשה לטובה יש כנגדם חמשה לרעה. מי ה"הוא" הנוסף? "הוא הוי' אלהינו בכל הארץ משפטיו". "משפטיו" הוא גם דין, אבל המדרש אומר שהכל מדת הרחמים ("שמדת רחמיו לעולם")[18]. אם נקביל לעשרת הדברות, מהו ה"חד ולא בחושבן"? פסוק הכותרת, עוד לפני "אנכי הוי' אלהיך וגו'" כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". כתוב שם דווקא שם אלקים, לא שם הוי', אך "הוי' הוא האלהים" – "הוא הוי' אלהינו [בכל הארץ משפטיו]"[19] (מפרק ק"ה, הפרק שאומרים בראש חדש).

32.       ה. "מבשרי־משברי אחזה אלוה"

33.         "חזות קשה"

נחזור ונסיים את הענין של אחז: אחז הוא הדור ה-הוי' מאברהם, הדור ה-אחד מדוד המלך – שתי סגולות נפלאות, "הוי' אחד". אמרנו שה-חז של אחז מתחיל את ה-חזק של חזקיהו. כעת נסיים שיש עוד משהו באחז. קודם הזכרנו את הפסוק הראשון של הפטרת השבוע הבא, שלפני תשעה באב, על שמה קוראים את השבת – "חזון ישעיהו בן אמוץ". הפסוק מתחיל במלה חזון, המלה הראשונה של ספר ישעיהו, אם כי חז"ל אומרים שזו לא נבואת ישעיהו הראשונה. הנבואה הראשונה היא בפרק ו, אבל הספר מתחיל בנבואה הזו. זו נבואה קשה, מראה את כל העול של 'מדינת ישראל', מה שקורה שם – זה נושא ההפטרה. חז"ל אומרים במדרש שיש עשרה לשונות של נבואה, כאשר הקשה ביניהם הוא חזון. מאיפה לומדים שהוא הקשה ביניהם? מעוד פסוק בישעיהו – "חזות קשה הֻגד לי".

34.         מעלת החזון – "מבשרי אחזה אלוה"

בחסידות כתוב שחזון הוא לשון תרגום של ראיה בכל מקום. יש בחזון גם מעלה – יש דברים שאי אפשר לראות בהדיא, אבל כן אפשר לחזות אותם. כך, אפילו מבט האחורים של משה – הוא יכול לראות את האחור ולא את הפנים ("ופני לא יראו"), כלומר הוא יכול לראות את הפנים רק כמו שהם שמתלבשים באחורים. זה מבט בלב, בחזה – "עין השכל שבלב" – לא בעינים שבראש. הפסוק הכי חשוב לכך הוא "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה" – שאדם מסתכל בתוך עצמו ורואה איך שהאלקות מתלבשת בו, וממילא יכול להתבונן גם בשרש הספירות העליונות מתוך ההסתכלות בעצמו.

בחסידות דורשים "מבשרי אחזה אלוה" – מלב הבשר שלי. מי שיש לו לב האבן לא יכול לראות אלקות, רק מי שרכך את הקושי שבלבו. מצד עצמו "חזון ישעיהו"[20] הוא קשה כארז, "חזות קשה הֻגד לי", קשה כגיד. אבל יש משהו בחזון דווקא שבכחו לרכך, לרכך את הלב, ואז הלב נעשה לב בשר והמדות נעשו מדות דתיקון. ב-ז כפולות, אותיות בגדכפרת שכנגד שבע המדות, יש דגש ורפה – הדגש הוא קשה כארז, שבע מדות של עולם התהו, ואילו הרפה הוא רך כקנה, שבע מדות של עולם התיקון. הפעולה בנפש, החזון, היא לקחת את הקושי הראשוני שלי, עולם התהו שלי (= ציונות), ולרכך אותו, להפוך אותו לבשר, ואז לראות דרכו אלהות. הראיה הזו מתוארת דווקא בלשון חזון.

35.         'משברי אחזה אלוה'

אבל יש עוד פירוש, ש"מבשרי" אותיות משִבְרי. הרי בשר צירוף אותיות שבר. מה פירוש 'משברי אחזה אלוה'? זוכרים את הווארט בחסידות שאין כלי שלם כלב נשבר. איך לוקחים לב אבן והופכים אותו ללב בשר? על כך כתוב "זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". כל הזבחים הם להוי', אבל לזבוח את הלב – לעשות ממנו קרבן – שייך לשם אלקים. יש קושי במלה "אחזה", אבל הקושי הוא לקחת אבן – אבל אבן של קדושה – כדי לשבור את לב האבן ("מיניה וביה וכו'"), ואז לב האבן הופך להיות לב בשר. אז, מתוך החויות הבשריות, הרכות כקנה (קנה גם לשון תקון), אפשר לחזות אלוק. כל זה שייך גם לתקופה זו של בין המצרים, בה ה' סותר על מנת לבנות. הוא סותר את הלב – גם אנחנו צריכים לשבור את הלב, ללמוד ממנו – כדי לבנות עולם חדש בתוך הלב, שממנו ודרכו אפשר לחזות אלקות.

36.         תיקון אחז – שהיסורים יפעלו בו שבירה

כל זה תיקון אמתי של המלך אחז. פעם ראשונה זה לא הצליח – הוא התעקש מאד-מאד, כמה שמנסים לשבור אותו הוא לא מסכים להשבר. אדרבה, הוא יהודי עקשן עד הסוף. יש פה נשיאת הפכים, כי גם רוצים לאמץ את העקשנות שלו. הרי הרבי אמר שכדי להביא משיח צריכים עשרה עקשנים, או אפילו עקשן אחד. אם יש עקשן אחד בתוקף של אחז, "ובעת הצר לו ויוסף"... אבל צריך גם "ומבשרי אחזה", אחז לשון "אחזה" (ממש אותיות אחֻזה – 'איהו אחז איהי אחֻזה').

37.         "שבר במצרים" – השבירה בגלות (עד "וידע מנשה כי הוי' הוא האלהים")

איפה יש שבר? איפה משיגים את הלב הנשבר? "יש שבר במצרים". כל הגלויות על שם מצרים, מלשון "הצר לו". מה ההבדל בפשט בין אחז למנשה? באחז כתוב "ובעת הצר לו" – לשון זמן, "ובעת". יכול להיות שהוא עשה חשבון שהעתים מתחלפות, הזמן עובר, אז הוא לא מתייחס ברצינות – 'גם זה יעבור'. אצל מנשה כתוב במלה אחת "וכהצר לו" (רואים ש"וכהצר לו" – וכ, רמז לדור ה-כו, תיקון אחז). בכל אופן, איפה קונים שבר? במצרים, בגלות. את מנשה לקחו לגלות ושם נשבר. הוא היה בבבל, אבל כל הגלויות על שם מצרים. אחז קבל הרבה צרות, אבל נשאר בארץ כל הזמן. יש משהו שכדי שהצרות תפעלנה את הפעולה הרצויה צריך להיות כמו המלך מנשה. כמו שהיום רואים המון 'צברים' (שברים – צ-ש מתחלפות באותיות השיניים) חזקים עושים תשובה כשמגיעים לחו"ל, עם טפת שבר – לא צריך להשבר יותר מדי. בדור הזה עושים לכולם הנחה גדולה, הכל בכיף. בכל אופן, מנשה נשבר בחו"ל.

אחר כך קורה נס, הוא שב למלכותו. יש משהו שכתוב במנשה ואין באף אחד – בסוף כתוב "וידע מנשה כי הוי' הוא האלהים". הביטוי הכי מקודש שיש בכל התורה כולה, "הוי' הוא האלהים" – "אתה הראית לדעתך כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו", "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" ("וידעת" גם לשון שבירה, כמו "ויֹדע בהם את אנשי סֻכות"). יש פסוקים על ידיעת "הוי' הוא האלהים", ורק אחד שכתוב עליו שבעצם קיים את הפסוק – רק אחד, מנשה הרשע – "וידע מנשה כי הוי' הוא האלהים"[21]. בכל אופן, צריך איזו גלות כדי לקנות שם שבר – "יש שבר במצרים".

38.         המעשה על פדיון הנפש של אדמו"ר הזקן – 'יש שבר בליובאוויטש'

נסיים בסיפור הידוע, שכאשר אסרו את אדמו"ר הזקן (אנחנו בחדש גאולת אדמו"ר הקודם, אבל לפני כן היו מאסר וגאולה אצל אדמו"ר הזקן) הוא שלח פ"נ עם אחד מגדולי החסידים לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיעורר עליו רחמים רבים. כשאותו חסיד הגיע לברדיטשובר ראה שהרבי לא חתם (אולי כלל לא כתב, אלא רק אמר לחסיד למהר לברדיטשובר לעשות לו פדיון נפש). אז רבי לוי יצחק שאל את החסיד מה שם האמא של הרבי, והחסיד לא ידע.

כשמספרים את זה אנחנו תמיד מוסיפים – ראה מה בין חסידים של פעם לחסידים של היום. אצל חסידים של פעם לדעת את שם האמא של הרבי – מהיכי תיתי, לא זאת הנקודה. היום יודעים את כל הפרטים הכי פעוטים. מה עושה אותך חסיד? שאתה מתמצא בכל פרטי הפרטים של מה שקורה בבית הרב. בכל אופן, זה היה מאמר מוסגר, על כך שהחסיד לא יודע איך קוראים לאמא של הרבי – אף פעם לא חשב על זה.

אז רבי לוי יצחק מברדיטשוב אומר – תביא ספר, תביא חומש. פותחים כל מיני ספרים. היום יש מי שפותח ספר אגרות קודש. היו צדיקים, כמו המגיד, שפתח ספר הזהר. רבי לוי יצחק פתח חומש ושם את האצבע שלו על מילה – על "יש שבר במצרים". כשהוא שם את האצבע על המלה "שבר" הוא אמר – קוראים לו שניאור בן רבקה. כך הוה. היה יכול להיות גם שניאור בן רחל, אבל בזה כבר אפשר לסמוך על רוח הקדש שלו, ש-שבר ר"ת שניאור בן רבקה.

באותו זמן אדמו"ר הזקן עוד לא היה בליובאוויטש – עדיין היה בלאז'ניא ואחר כך בליאדי (רק בדור השני הגיעו לליובאוויטש) – אבל בכל אופן ידוע ש-ליובאוויטש בגימטריא מצרים, "יש שבר במצרים". מה הגאולה שיש שם? דווקא שם מגיעים ללב הנשבר של מנשה, עושים תשובה. כמו שאמרנו, אדמו"ר הזקן רצה שיקראו לנו לא חסידים אלא תנועת התשובה, בעלי תשובה, רק שלא אסתייע מילתא באותו דור. בשביל תשובה צריך עוד יותר שבר. את הלב הנשבר קונים בליובאוויטש, שהיא גולה שמתאימה להיות חומר גלם שנכנס בו ה-א להיות גאולה, כמו שהרבי הסביר.

39.         ראשית נבואת ישעיהו ויציאת ז' דנחמתא מה"חזות קשה" של "חזון ישעיהו"

בכל אופן, כל זה היה לומר שתיקון אחז נמצא באחזה, "ומבשרי אחזה אלוה" (וגם באחֻזה). מצד אחד, מפורש במדרש ש"אחזה" היא הנבואה הקשה ביותר, כמו פתיחת ישעיהו ב"חזון". גם פלא, ישעיהו הוא נביא נחמה וגאולה יותר מכולם, אז למה נבואתו מתחילה הכי קשה? זו גם תופעה של אחז, הכל תיקון אחז. דבר חזק מאד שסופו (בסוף כל הגלויות) להתרכך. כתוב שישעיהו חזה את חזונו "בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו". מי הרג אותו? הנכד שלו, מנשה בן חזקיהו. הנבואה הראשונה שלו היא בפרק ו, "בשנת מות עזיהו". מה הכוונה? לא שהוא מת, אלא שנכנס לבית המקדש, רצה להקטיר קטרת ככהן גדול, והצרעת זרחה במצחו – שמו אותו מחוץ למחנה, בית החפשית, ושם הוא בלה את כל ימי חייו. מי מלך על הארץ בכל אותו זמן שהוא היה חי? בנו יותם, שהמשיך גם לאחר שהוא מת.

חז"ל אומרים שבאותו יום שעוזיהו נצטרע – יום מאד גורלי – ישעיהו זכה לנבואה, מאותו סיפור גופא. היום אומרים מהאנרגיות – מהאנרגיות שהיו אז בבית המקדש, כשעוזיהו בא להקטיר קטרת והכהן הגדול בא עם שמונים פרחי כהונה (דברנו עליהם בפרשת קרח) ואומרים 'לא לך עוזיהו', זו נחלת הכהנים. אז, תוך כדי שהוא מתעקש להקטיר קטרת – כמו אחז העקשן – זרחה הצרעת במצחו. כולם נבהלים והוא עצמו נבהל ומוציאים אותו מהר מחוץ למחנה. מהאנרגיה של הסיפור הזה באה השראת נבואת ישעיהו הנביא, ששוב – היא נבואת מלך המשיח. אחרי שבת חזון באה שבת נחמו, ואחר כך כל ה"שבע דנחמתא" הן נבואות של ישעיהו. מחזון והלאה, עד השנה הבאה עלינו לטובה, הכל הפטרות של ישעיהו הנביא. מתחיל "ברישא חשוכא", בחזון, ומיד מתהפך בשבת נחמו לשבע דנחמתא (והסימן: "א-ז תשמח בתולה במחול").

40.         להתעקש להביא משיח

בכל אופן, החזון הוא "חזות קשה". הכל קשור, שוב, לאחז – "הוא המלך אחז". צריך גם לקחת ממנו, ללמוד ממנו, איך להתעקש בקדושה. שכמה שלא שמים לך רגל ועושים לך צרות – לאו דווקא הקב"ה, הכל בסופו של דבר ממנו – רוצים להביא משיח, זה לא הולך, יש כל מיני תקלות וקשיים בלי סוף, אבל מתעקשים. זה מה שהרבי אומר, שצריך אחד שמתעקש על משיח כמו אחז – שכאשר מצירים לו הוא מוסיף למעול, פלאי פלאים, "הוא המלך אחז" – עם אותו תוקף ממש צריך להתעקש על משיח וגאולה (נסביר בהמשך), ויחד עם זה צריך "מבשרי-משברי אחזה אלוה", והשבר הזה הוא הכלי השלם שאין כמוהו.

41.         ארבעת המלכים – "הנה מה טוב... שבת אחים גם יחד"

נעשה עוד רמז יפה של המלכים – ארבעת המלכים העיקריים שדברנו עליהם עכשיו: יותם-אחז-חזקיהו-מנשה – צדיק-רשע-צדיק-רשע, רק שהרשע בסוף חוזר בתשובה – הם בסוד י-ה-ו-ה. לפי זה אחז הוא תשובה עילאה לעתיד לבוא, אותו בעל תשובה אמתי שעליו כתוב בתיקוני הזהר – כפי שמביא הרבי – שאם היה רק אחד כזה היה המשיח בא, הוא עצמו היה מלך המשיח. יותם-אחז-חזקיהו-מנשה ר"ת אחים. לפני שבוע דברנו על הפסוק בתחלת פרק קל"ג שהרבי הקודם מסיים (קלג שנים מ-יב תמוז תר"ם), "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כתוב ש"אחים" הם משה ואהרן, אבל כעת יוצא שכל המלכים הנ"ל יחד – סבא-רבא, סבא, אבא, בן – הם האחים. אם אפשר להושיב אותם יחד באהבה ואחוה, יותם-אחז-חזקיהו-מנשה – זה ודאי יביא את מלך המשיח. הסבא-רבא הצדיק, הסבא הרשע, האבא הצדיק – המשיח – והבן בסוף, הרשע שחוזר בתשובה, המלכות. הרמז הזה לא היה מספיק טוב אם לא היתה לו תוספת. קודם כל נספור את האותיות בשמות שלהם – סה"כ 17 אותיות, טוב. כבר עוד יותר אומר לי "הנה מה טוב... שבת אחים גם יחד", שב"אחים" האלה – ר"ת אחים – יש טוב אותיות. גם בשביל זה לא הייתי אומר את הפסוק והרמז. אלא מה, כשלוקחים את הגימטריא של כל הארבעה – יותם-אחז-חזקיהו-מנשה – אני באמת מתפעל, כי הם שוים יחד טוב פעמים אחים, כלומר שהערך הממוצע של כל אות הוא אחים, ראשי התיבות (ובפרטיות: יותם אחז = ח פעמים אחים ואילו חזקיהו מנשה = ט פעמים אחים). סימן שחוץ מראשי התיבות שאר האותיות הן אחז פעמים אחים. זה רמז מאד נחמד לכוון בפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[22].

42.       ו. יג הדורות כנגד יג מדות הרחמים (בהקבלה חדשה לספירות)

43.         חזרה על המדובר לפני שבועיים: יג הדורות מסיני כנגד יג מדות הרחמים

רצינו לסיים מה שהתחלנו לפני שבועיים: הזכרנו את הווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהוא המקבל החמישי מסיני, היות ש"משה קבל תורה מסיני" ואחיה השילוני קבל ממשה רבינו – כך כותב הרמב"ם – ומורנו הבעל שם טוב קבל מאחיה השילוני, וכך על הסדר. אומר רבי לוי יצחק – אני המקבל החמישי ממשה רבינו. אמרנו לפי זה שאם מתחילים מה' שנתן תורה בסיני, "וירד הוי' על הר סיני", יוצא שאנחנו עכשיו – אחרי ג' תמוז, שאמרנו שזו גם תקופה של הרבי, תקופה שלישית של הרבי, כמו שהרבי עצמו אמר על הרבי הקודם – הדור ה-13 ממתן תורה, אנחנו המקבל ה-13.

כך אמרנו לפני שבועיים, אבל לא פרשנו יותר מדי – צריך להעמיק עוד בזה. אמרנו שצריך להקביל את הדורות ל-יג מדות הרחמים, שלפי הזהר והאריז"ל מתחילים מ"אל". לפני "אל", ראשית יג תיקוני דיקנא, יש את השמות "הוי' הוי'", סוד הפאות שלמעלה מהדיקנא. אחר כך "אל", שם ה' שנותן תורה בסיני – תורת חסד, "אל" הוא שם של חסד (כמו שנאמר "חסד אל כל היום"). יש עוד משהו מאד מיוחד שנסביר תיכף לגבי שם א-ל. אחר כך יש "רחום וחנון", ואמרנו שהם כנגד משה רבינו ואחיה השילוני. עוד זוג, "ארך אפים", כנגד הבעל שם טוב והרב המגיד. "ורב חסד ואמת" כנגד אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. "נצר חסד לאלפים" כנגד הצ"צ והרבי המהר"ש. אחר כך "נֹשא עון ופשע וחטאה" כנגד הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי, ואחר כך יש אנחנו היום כולנו חיים – "ונקה", "'ונקה' לשבים".

44.         "'ונקה' לשבים" – שם התשובה והגאולה

"ונקה" בגימטריא קסא – שם אהיה במילוי יודין (אלף הי יוד הי). לשון חז"ל "ונקה' לשבים", עולה בגימטריא "אהיה אשר אהיה" (סוד היחוד של "איהו אמת ואיהי אמונה"). שלמות עבודת התשובה, שמכחה יוצא שם הלידה, שם של יציאת מצרים שה' גלה למשה רבינו כאשר עשה אותו שליח – להיות משיח (על ידי הוספת י כחות הנפש לשליח, כידוע מהרבי) – להוציא את ישראל ממצרים. כבר זכו ל"שבר במצרים", וכעת – כשכבר יש להם את הלב הנשבר – יכולים לצאת ממצרים לגאולה, להאיר את ה-א לתוך הגולה (שאז התגלמה ב"רכוש גדול" שהוציאו אתם ממצרים), להפוך אותה לגאולה. זה שם "אהיה אשר אהיה" – "אהיה" עמם בצרה זו, יציאת מצרים, "אשר אהיה" עמם בצרה אחרת, יציאת מצרים של היום, הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

את כל זה התחלנו לומר, וצריך להסביר יותר לעומק. בפרט צריך להסביר יותר לעומק את שלשת הדורות שלפנינו, שהרבי נתן להם סימן – מי"ד, ר"ת הנשיאים של הדורות למפרע, מנחם-מענדל, יוסף-יצחק, דוב-בער. זו דווקא נשיאת העוונות שלנו, "נשא עון ופשע וחטאה", סליחה ומחילה וכפרה, שרק לאחריהן אפשר להגאל – אפשר להתנקות לגמרי, "ונקה", שהכל יהיה נקי טהור.

45.         התבוננות חדשה בהקבלת יג תיקוני דיקנא לספירות

כדי להסביר זאת טוב צריך להסביר את כל סדר יג מדות הרחמים, איך הן בספירות. תלמידי רב האי גאון שאלו אותו "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" – מה הקשר בין יג מדות הרחמים למה שכתוב בספר יצירה "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", "עשר ספירות בלי מה"? הוא הסביר שאלה עשר ספירות ושלש צחצחות, ראשי ראשים. במקום אחר כתוב שאלה עשר ספירות דאצילות ו-ג עולמות התחתונים, בי"ע. עשר ספירות העליונות הן כנגד כחות הנפש ואילו שלשת העולמות התחתונים כנגד לבושי הנפש. יש כמה וכמה דרכים והסברים, התבוננויות, להתבונן בהקבלה בין יג מדות הרחמים לבין הספירות. כעת נעשה התבוננות אחת, ההתבוננות שהכי שייכת לסוד הזה של השתלשלות שלשה עשר הדורות ממתן תורה, מה' עד אלינו.

46.         יג תיקונים – לתקן את מה שנשבר

עיקר החידוש שהמדות הללו נקראות תיקונים – יג תיקוני דיקנא. למעלה מהם יש עוד סוד בקבלה שנקרא תיקונים, ז תיקוני גלגלתא. כל פעם שכתובה המלה תיקון בקבלה, המשמעות היא תיקון של דבר שלא היה מתוקן. חוץ מזה שתיקון לשון לבוש, הפשט הוא לקחת משהו לא מתוקן – משהו שהיה שבור, שהיה תחת ממשלת התהו ולכן נשבר בשבירת הכלים – ולתקן אותו. התיקון של הדבר קשור לכך שמלבישים אותו – אם יש לך את הלבושים המתאימים אתה מתתקן, הפנימיות נתקנת בזכות החיצוניות, כמו שבעל החינוך ועוד מסבירים שהלבוש משפיע לתקן את הפנימיות. בכל אופן, המלה תיקון פירושה תיקון, פשוטו כמשמעו.

47.         ראשית השבירה והתיקון מספירת הדעת

כלל גדול בכתבי האריז"ל שהתיקון בספירות מתחיל מספירת הדעת, כי מספירת הדעת ולמטה היתה שבירה בעולם התהו. היות שהכלים נשברו, היתה מיתת המלכים – כפי שהסברנו קודם ש"וימלך... וימת" בגימטריא עולם התהו, בגימטריא ציונות – והיא התחילה מבלע בן בעור, שרש בלעם בן בעור, שאמר על עצמו "יודע דעת עליון", הלעו"ז של משה רבינו, הדעת-עליון של הקדושה. מהדעת מתחיל חוט השדרה, בו יש חי חוליות, כנגד חי ברכות של שמו"ע. התפלה נקראת תפלת העמידה. צריך לעמוד על מנת להשתחוות וגם לחזור לעמוד זקוף – להיות "זוקף בשם" – והכריעה עד שייראו כל החוליות שבשדרה.

כתוב בחסידות שהדעת היא עבודת התפלה. למעלה מהדעת יש חכמה ובינה, שהן תורה ("שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" – תורה שבכתב ותורה שבעל פה), אבל הדעת – "וידע מנשה כי הוי' הוא האלהים", "אתה הראת [בחכמה ובינה, אבל אחר כך] לדעת [זו כבר תפלה]", "וידעת היום והשבֹת אל לבבך [איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה] כי הוי' הוא האלהים... אין עוד". כלומר, מה שנשבר אצל האדם היא היכולת שלו לעמוד מול ה' בתפלה.

לא נשבר השכל. יכול להיות טמטום בשכל, יכול להיות בלבול המח – אם יש לך גם טמ (טמטום) וגם בל (בלבול) אתה טמבל, זה יכול להיות. כתוב בזהר הקדוש שגם בלעם וגם בלק – שקראנו עליהם לפני שבועיים – הם בלבל, מבלבלים לך את המח. מה שאר האותיות שלהם? עמק. הם גורמים לבלבול עמוק. זה כתוב בזהר, שבלעם-בלק הם בלבל-עמק, מבלבלים לך את המח לעומק. טמטום הוא "טמא טמא יקרא" – צרעת עוזיהו המלך. זה מאמר מוסגר. דרך אגב, הרבי אמר בכמה הזדמנויות 'לא לבלבל את המח' – כל אחד צריך להבין זאת אליבא דנפשיה, במיוחד אלה שהיום הוא ה"מזל גובר" שלהם, אליבא דנפשייהו, דנפשנו, לנסות לקיים מה שהרבי אמר לא לבלבל את המח. מי שמבולבל וגם מטומטם הוא טמבל.

כל זה במוחין, אבל מי שהוא טמבל עדיין לא נשבר, זו לא שבירת כלים – זה רק נקרא בלשון הקבלה נפילת אחוריים של החכמה והבינה, מה שקרה בספירות חכמה ובינה בעולם התהו. הן לא נשברו, רק נפלו להן האחוריים. אבל השבירה ממש שהיא המיתה, "וימלך... וימת", מתחילה מהדעת – לכן כל תיקון מתחיל מהדעת. אם יש ז תיקוני גלגלתא זה פשוט – כנגד ז"ת, במקום מאד גבוה, בעתיק, אבל זה תיקון ז"ת, מתחיל מהדעת. אבל אם יש יג תיקונים בדיקנא, היות שהם כולם "תיקונים" צריך לומר שהכל מתחיל מהדעת. איך יכול להיות שהכל יתחיל מהדעת ויש שם יג, עד הדור שלנו, "ונקה"? זו ההתבוננות שעכשיו נתבונן בה, ואז נראה כמה טוב זה מתחבר עם הדורות, מ"אל", ה' שנתן לנו תורה בסיני, דרך משה ואחיה והבעל שם טוב וכו' עד דורנו.

48.         ראשית יג מדות הרחמים – "אל דעות הוי'"

אמרנו שלשם "אל" יש הרבה פירושים בקבלה. בדרך כלל שם א-ל הוא חסד, לפעמים הוא חכמה, לפעמים אפילו מלכות. "חסד אל כל היום" בחסד, "השמים מספרים כבוד אל" היינו כבוד עילאה, כבוד נאצל בחכמה, "אל נהירו דחכמתא" (כמו שכתוב בזהר על פסוק זה), "אל זֹעם בכל יום" במלכות. אבל יש פסוק מפורש, והוא החשוב ביותר לגבי העצם של שם א-ל – בתפלת חנה – "אל דעות הוי' ולא [ולו קרי] נתכנו עלילות". "אל" כולל שתי דעות: דעת עליון – שלמעלה היש האמתי ולמטה האין, "כולא קמיה כלא חשיב"; ודעת תחתון – שלמטה אנחנו מרגישים עצמנו ליש ומציאות בפני עצמה, ואת ה' יתברך שבורא אותנו בכל יום איננו מרגישים, לכן קוראים לכח שבורא אותנו אין, "יש מאין". דעת עליון היא מיש לאין, מהיש האמתי העליון לאין – פה אין, איננו מציאות כלל כלפי שמיא. שם "אל" כולל שתי דעות, "אל דעות".

מכאן אפשר להבין למה הזהר והאריז"ל אומרים שהתיקונים לא מתחילים משמות "הוי' הוי'" – שהם למעלה מהמושג תיקון. יש "הוי' בחכמה" והוי' בניקוד אלקים בבינה. איך חז"ל דורשים "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא בגוויהו? אומרים ששניהם שמות רחמים, הראשון לפני שאדם חוטא והשני אחרי שחוטא ועושה תשובה. כלומר, תמיד יש רחמים כלפי אדם – גם למי שהוא צדיק מעיקרא אבל גם לאחר שהאדם חוטא (סוד הצמצום, פסיק טעמא בגווייהו) ועושה תשובה. כל המטרה היא להגיע ל"'ונקה' לשבים". הוא חטא ושב וה' הוא בדיוק אותו הוי', שם הרחמים – אולי יותר – שמרחם עליו ומקרב אותו. לפני שהוא חוטא שם הוי' בחכמה, אחרי שהוא חוטא ושב זה כבר בינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו". לכן שני שמות הוי' הם בחכמה ובינה. אחר כך שם א-ל – המושג תיקון מתחיל מהדעת. השבירה (לגריעותא) היא בעבודת התפלה וגם התיקון הוא בעבודת התפלה. ב"אל" יש שתי דעות, "אל דעות הוי'".

49.         "רחום וחנון" – התחלקות דעת עליון ודעת תחתון לתפארת ומלכות

לפי זה, מה הפשט של "רחום וחנון"? יש הרבה הסברים. הפשט הפשוט שכותב האבן עזרא הוא ש"רחום" היינו רחמי ה' על פי ראיה ו"חנון" על פי שמיעה – "ושמעתי כי חנון אני". יש הרבה הסברים מה הם רחום וחנון, בכל אופן הם זוג שהולך יחד בתנ"ך – "רחום וחנון" ו"חנון ורחום". הפשט הכי פשוט שרחום וחנון הם יחוד וזווג של תפארת ומלכות. רחום היינו מדת הרחמים, פנימיות התפארת. חנון הוא חן וחנינה – שהמלך נותן חנינה לפי מציאת החן של הנתין שלו, גם אם הנתין חטא נגדו – וכתוב במפורש בספר יצירה שמתנת החן, החנינה, היא במלכות. חן גם במשמעות של יפי, מציאת חן, "אשת חן תתמֹך כבוד". לכן כתוב בספר יצירה "תמורת חן כיעור" – ההיפך של חן הוא כיעור. שוב, הפשט הכי פשוט שרחום וחנון הם תפארת ומלכות. למה תפארת ומלכות יוצאות מ"אל דעות הוי'"? שוב, כי יש דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון בפרט מתגלה בתפארת, שהיא הזכר, ואילו דעת תחתון מתגלה בפרט במלכות, שהיא הנוקבא, האשה.

עוד פעם, יש דעת, "אל דעות" שכולל את שניהם. התורה נתנה על ידי "אל דעות הוי'" – הוא ירד על הר סיני ונתן תורה לישראל – שהוא כללות שתי הדעות, כי שתי הדעות הן אמת. כך מוסבר באריכות בחסידות, שגם דעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין היא אמת וגם דעת תחתון, איך שאנחנו מרגישים, היא גם אמת (ה' באמת ברא אותנו ככה). זו נשיאת הפכים. יש מקום ששתי הדעות אמת "גם יחד" (כמו שדברנו על "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – יותם חזקיהו דעת עליון ואילו אחז מנשה דעת תחתון) ויש מקום שכל דעה קובעת ברכה לעצמה. זה "אל רחום וחנון" – בשם "אל" שתי הדעות גם יחד, ואחר כך נעשה מזה "רחום וחנון". "רחום" היינו ראית ה', כמו שאדמו"ר הזקן מסביר על "תמֻנת הוי' יביט", שמשה מביט מנקודת ההשגחה של דעת עליון, כך ה' רואה את המציאות ומרחם עליה. כתוב שמצד דעת עליון הרחמנות היא דווקא על זה שהמציאות היא גארנישט. אבל מה היא דעת תחתון? האבן עזרא אומר ש"וחנון" הוא שמיעת מצוקת התחתון מתוך הרגשת הדעת שלו, שמיעת הצעקה שלו – "ושמעתי [אותך] כי חנון אני ['אני' הוא שם המלכות, כינוי למלכות]" (שרשי שתי הדעות בנשמות משה ואהרן – "שבת אחים גם יחד" – שושבינא דמלכא, מלמעלה למטה, ושושבינא דמטרוניתא, מלמטה למעלה).

50.         משה רבינו – ראית המציאות מנקודת המבט של דעת עליון – "רחום"

אם נפרש ככה, שיש פה קו האמצעי – "אל רחום וחנון", דעת-תפארת-מלכות ("אל דעות הוי'" והתחלקות הדעות בתפארת ומלכות) – איך זה יסביר לנו בטוב טעם את ההבדל בין משה רבינו לאחיה השילוני? אמרנו שהדור של משה הוא דור של "רחום" והדור של אחיה הוא דור של "חנון". זה מסתדר מאד יפה למי שמכיר את הסיפור של אחיה השילוני. פשוט שמשה רבינו הוא ה"רחום", שהוא ביחוד הגילוי של דעת עליון בספירת התפארת (עמודא דאמצעיתא, עץ החיים) – כמו שהזכרנו, על משה רבינו כתוב "תמֻנת הוי' יביט", הוא רואה את המציאות מצד דעת עליון. היות שהוא רואה את המציאות מדעת עליון הוא ה"רחום".

51.         אחיה השילוני – גדולתו (וטעותו) בגיבוי מרד ירבעם

מה החידוש של אחיה השילוני? החידוש הגדול לגבי אחיה השילוני הוא שהוא קבל ממשה רבינו, כך כותב הרמב"ם (על פי חז"ל), אבל הוא האריך ימים עד שישב בבית דינו של דוד המלך – מחבר בין משה לדוד (נשמת משיח וגופו של משיח) – וקבל מדוד (הוא לא הרבי של דוד, אלא מקבל ממנו). אחר כך הוא נבא בסוף ימי שלמה המלך (שהתחיל הכי טוב, אבל בסוף ימיו נשיו הטו את לבבו, עשה מה שעשה), כאשר התחיל להתבשל מרד ירבעם. הגושפנקא למרד הזה, הגיבוי למהפכה, בא מאחיה השילוני. בסוף ימי שלמה אחיה השילוני תופס את ירבעם בשדה, קורע את מעילו (ה"שֹלמה חדשה" שעליו, רמז לשלמה המלך, שלמה חדש, עם שֹ שמאלית כנגד ממלכת הצפון, וד"ל), נותן לו עשרה חלקים – מגיעים לך עשרה שבטים – ושני חלקים מגיעים לרחבעם ("ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם וימצא אתו אחיה השילני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה. ויתפש אחיה בשלמה החדשה אשר עליו ויקרעה שנים עשר קרעים. ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים כי כה אמר הוי' אלהי ישראל הנני קרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים").

אחר כך, חז"ל אומרים דבר שלא כתוב בפירוש, שהוא נתן אמון מלא בירבעם הרשע – שחטא והחטיא את ישראל. אם עושים מועמדות מי הכי רשע, ירבעם ודאי גם יכנס – הוא לא מבית דוד, הוא הדוגמה הקלאסית למי שחטא והחטיא את ישראל כמו שכתוב בפרקי אבות. חז"ל אומרים שלתת לו גיבוי, לחתום על ממלכתו, זה כבר חטא, כלומר טעות. אצל משיח לא תהיה טעות בשיקול הדעת. זה אחד מחידושי משיח. עד משיח גם הכי גדול שבעולם, גם המשיח שבדור, הנביא שבדור, יכול לטעות בשיקול הדעת. יש על זה אור החיים הקדוש. רק אצל משיח ממש לא יכולה להיות אפשרות של טעות בשיקול הדעת.

האריז"ל כותב שאחיה השילוני, הרבי של אליהו הנביא רבו של אלישע, גדול מאליהו הנביא ומאלישע הנביא. יותר מכך, כותב האריז"ל, שאחיה השילוני גדול משמואל הרמתי, ששקול כנגד משה ואהרן ומושח את דוד המלך, שמואל שאומר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". מבהיל את הרעיון לומר כך, אבל כתוב כך בפירוש בכתבי האריז"ל. הוא גדול משמואל, וודאי יותר גדול מאליהו הנביא – הוא הרבי שלו – וגם גדול מאלישע הנביא, בעל המופת הגדול בתנ"ך (כמו שכתוב בחז"ל ובארנו הרבה פעמים). הוא נקרא בעל הח"י, מגלה את החיה-יחידה שבנפש. נתבונן, יש כאן אחד שמתחיל אצל משה רבינו, נמצא אצל דוד המלך, ואחר כך מגבה את קריעת הממלכה ואת ירבעם. בפשט, איך אפשר לומר שהוא גדול משמואל? הפשט הכי פשוט שכתוב שבית דין לא יכול לבטל גזירת בית דין קודם אלא אם כן גדול ממנו. מה שמואל עשה? המליך את דוד המלך. מה אחיה השילוני עשה? בטל זאת במדה מסוימת, קרע את הממלכה. הוא קרע, בטל, את מה ששמואל הרמתי יסד. הוא עשה זאת בתור נביא. אחר כך יתר האמון שהוא נתן בירבעם נחשב לו לטעות, אבל עצם קריעת הממלכות היא נבואה שלו.

52.         אחיה – קורע הממלכה על מנת לאחותה באחרית הימים

למה קוראים לו אחיה? לשון איחוי. בדיוק כמו ימי בין המיצרים, שה' סותר את הבית לא כחורבן אמתי אלא "סותר על מנת לבנות". אותו דבר, אחיה קרע את הממלכות כ"קורע על מנת לתפור", על מנת לאחות. לכן בסוף הימים אחיה חוזר כמורה של הבעל שם טוב, שכל הענין של הבעל שם טוב, של החסידות, הוא לאחות את הממלכות. זה הפשט של אחיה. עוד פעם, שמואל מייסד את מלכות בית דוד, אחיה בא ומערער זאת, אבל בסוף הוא עתיד לאחות הכל.

53.         אחיה השילוני (מורו של הבעל שם טוב) – שומע את מצוקת העם

שוב, מה ההבדל בין אחיה למשה רבינו? זה בדיוק ההבדל. היתה זעקת העם מהכובד של אכיפת החוק של שלמה ובמיוחד של רחבעם – הם הקשו על העם. כלומר, זה היה דור עם בעיה חברתית חמורה, שהתחילה מחטא של שלמה והמשיכה ביתר שאת מחטא של רחבעם. אחיה היה מוכן לשמוע לעם. הוא אותו נביא שלקח לידיו את התיק של העם נגד המלך, הצדיק אותו וקידם אותו – הוא הנביא שחולל את המהפכה, את המרד – הנביא אחיה. מי הוא אחיה? הדמות, האב-טיפוס, של נשמה שרגישה לדעת תחתון. לא אכפת לו מהמלך, מדעת עליון, אלא אכפת לו מדעת תחתון, אם המלך מקשה יותר מדי על העם.

שמעתי מנהג מונית אתמול[23] שאמר שכל אדם שני במדינה עני. שאלתי מי אשם? הוא אמר בפאתוס שנתניהו אשם ויאיר לפיד אשם. יש פה אנשים שלא יודעים מיהו יהודי ובגללם יש המון עניים. מי אומר כך חוץ מנהג המונית? הוא גם אמר, בכאב, שבגלל שהוא עני הוא צריך לעבוד בשבת – כמובן זה לא מצדיק, אבל כך הוא מרגיש.

מי מרגיש את העם? אחיה, גם לשון אחים כנ"ל. לכן אין מי שמשלים את ה"רחום" של משה רבינו יותר ממנו. הוא מקבל ממשה רבינו בהתחלה, הרבה דורות עוברים, אבל תכל'ס מתחיל לפעול בשטח אחרי דוד ושלמה, בסוף ימי שלמה ודורו של רחבעם. מי שמאד רגיש לזעקת העם גם עלול לטעות, וכך הוה, חוץ מנבואתו, שהוא גדול משמואל וגדול מאליהו ואלישע. עד כאן על המורה של הבעל שם טוב. למה הוא צריך להיות המורה של הבעל שם טוב? כי כל הענין של הבעל שם טוב הוא רגישות לעם, ליהודי הפשוט, להרגיש טוב-טוב את מצבו ומצוקתו של היהודי הפשוט.

54.         "ארך אפים" – נצח והוד – יחס הצדיקים והרשעים אצל הבעש"ט והמגיד

מה הן המדות "ארך אפים" אחרי "רחום וחנון" (התחלקות דעת עליון ודעת תחתון בתפארת ומלכות)? "ארך אפים" הם זוג, "תרין פלגי גופא" בלשון הקבלה – נצח והוד. נצח הוא סוף קו ימין שמתואר "חד אריך" בפתח אליהו ואילו ההוד הוא סוף קו שמאל, "חד קציר". איך חז"ל מפרשים "ארך אפים"? שמאריך אף לצדיקים ("ארך") וגם לרשעים ("אפים"). את הזוג הזה של "ארך אפים", שהוא בפועל להאריך אף – לרחם, אבל בפועל ממש, להשפיע גם לצדיקים וגם לרשעים – נכוון כנגד הבעל שם טוב והמגיד. אצל הבעל שם טוב עיקר הנקודה היא "ועמך כֻלם צדיקים". המגיד הוא בדורו של רבי פינחס מקוריץ – שני תלמידי הבעל שם טוב. רבי פינחס מקוריץ אמר, כפי שהזכרנו, שצדיק גמור הוא זה שאוהב רשע גמור. המגיד אמר ווארט דומה, בסגנון אחר, שכל אחד – לא רק צדיק – צריך לאהוב רשע גמור כמו שהוא אוהב צדיק גמור. אם כן, בדור אחרי הבעל שם טוב יש משהו מיוחד עם רשעים גמורים. כמובן, למדנו וקבלנו זאת מהבעל שם טוב, אבל אצלו יחסית כולם צדיקים – היהודי הפשוט הוא צדיק גמור, לא בודקים בציציות שלו כמה מצוות הוא מקיים בהידור. אצל המגיד יש כבר "הודי נהפך עלי למשחית", אבל צריך לאהוב את הרשע הגמור כמו צדיק גמור.

55.         "ורב חסד ואמת" – חסד וגבורה – אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי

אחרי הזוג הזה, של "ארך אפים" שמיקמנו בנצח והוד, מה הן המדות "ורב חסד ואמת"? חז"ל אומרים ש"ורב חסד" היא מדת החסד ו"ואמת" מדת הדין. זה זוג לא כל כך צמוד כמו "ארך אפים", שבפשט הם מדה אחת, אבל מצטרף יחד. "ורב חסד" הוא חסד ו"ואמת" היא דין – לכן משה רבינו "אמת ראה ונפל על פניו", מאימת הדין. אלה אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. בשרש הם שני שמות הוי' שלפני שם א-ל, חכמה ובינה, אבל בתיקונים הם תיקון שתי הספירות חסד וגבורה.

56.         "נצר חסד לאלפים" – יסוד ועטרת היסוד – הצמח-צדק והרבי המהר"ש

אחר כך "נֹצר חסד לאלפים", שתי מדות לפי הקבלה, אבל לפי פשט הן ענין אחד. ראשי התיבות של "נצר חסד לאלפים", כידוע, הן נחל – "נחל נֹבע מקור חכמה" – אור אבא, החכמה יונקת ממזל נוצר, המזל השמיני. הנחל שיורד מלמעלה למטה הוא בקבלה ספירת היסוד. כמו שנצח והוד הם תרין פלגי גופא ממש – בעולם התהו הראשון הן היו ספירה אחת בלבד – יש משהו דומה בספירת היסוד, שנקרא בקבלה יוסף ואפרים, היסוד ועטרת היסוד. עטרת היסוד לפעמים נחשבת כספירה בפני עצמה, השרש של המלכות. לכן בקבלה הראשונה המלכות נקראת עטרה. אם מחלקים בין "נֹצר חסד" לבין "לאלפים" נאמר ש"נֹצר חסד" הוא היסוד – שבין ה"רחום וחנון", תפארת ומלכות – ו"לאלפים" עטרת היסוד. הסברנו לפני שבועיים ש"נֹצר חסד" מתאים לצ"צ, שנוצר את החסד של סבו, ו"לאלפים" לרבי המהר"ש. יש משהו מיוחד בעטרת היסוד. בדרך כלל היסוד – כולל עטרת היסוד – לא יורד יותר נמוך מהמלכות, להאיר לעולמות התחתונים בי"ע. אבל יש יום אחד בשנה בו יש את סוד מרדכי היהודי, עליו נאמר "ויעבֹר מרדכי", וכתוב בכתבי האריז"ל שהיינו מעבר עטרת היסוד את המלכות דאצילות לרדת ולהשפיע בראש עולם הבריאה. כך נפרש לגבי תיקון "לאלפים" (שכנגדו, בי"ג מדות דמיכה, התיקון של "תשליך"), דור הרבי המהר"ש, שהוא בא לפני השלישיה הסמוכה לדור שלנו ומשפיעה לה.

57.         "נשא עון ופשע וחטאה" – נשיאת החטאים בבי"ע (מחדו"מ) – שלשת הדורות שלפנינו

איפה צריכים לסלוח? "נֹשא עון ופשע וחטאה". עון הוא בשכל, כמו שהסברנו לפני שבועים לפי דרשת הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם אשר לא יחשֹב הוי' לו עון" – העון הוא במחשבה. פשע הוא במדות, רגש, שאדם פושע – לא מקיים את המצוה "לא תעמֹד על דם רעך" וכיו"ב, כמו שדברנו לפני שבועיים. "חטאה" היא בעולם המעשה, חטא, חסרון. כתוב שחטאה לשון חסרון, שמחסר משהו בפועל. כל החסרונות שאדם מחסר – הרבה מאד פעמים, אם לא תמיד – הם בלא דעת, מהעלם הרע שבנפשו. כתוב ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – אין אדם שאין לו חסרון, שבא מהלא-מודע, בתוך הטוב שהוא עושה. כולם חוטאים. לכן גם בהלכה כל יהודי, כל אדם מישראל, חייב קרבן עולה – כל הזמן, כי כל הזמן חוטאים, אין אדם צדיק שלא חוטא. לכן ההקבלה הכי פשוטה של שלשת אלה היא כנגד עולמות בי"ע (המקבלים הארה מתיקון "לאלפים" כנ"ל). מאד מתאים לשלשת הרביים. לפני שבועיים אמרנו שנקודת הרבי רש"ב היא בטול, נקודת הרבי הקודם מסירות נפש, ונקודת הרבי היא התקשרות (שהפועל-יוצא שלה היא שליחות, אבל הפנימיות והעצם התקשרות). אמרנו שכמובן, כל הדברים האלה היו בכל הדורות, אבל דווקא בשלשת הדורות האחרונים כל דור התעצם עם אחד משלשת הדברים האלה, היסודות של החסידות. כעת נאמר אותו דבר בסגנון אחר: הרבי הרש"ב הוא ודאי תיקון עולם השכל, עולם הבריאה. הרבי הקודם הוא תיקון הרגש, עולם היצירה. מסירות נפש היא מתוך רגש – כנגד "ופשע". הרבי הקודם הכי בעל רגש, כמו שאמרנו. מי הוא "המעשה הוא העיקר"? הרבי, תיקון "וחטאה". כמו שהסברנו, היות שאנחנו רחוקים מצדיקים גדולים שיכולים לחטט ולהכנס לתוך הלא-מודע, לכן אין אצלנו שום ענין לחטט יותר מדי בתוך הלא-מודע, אלא מה? אצלנו "המעשה הוא העיקר", צריך לתקן את המעשים עם התקשרות לצדיק.

58.         "ונקה" – הדור האחרון – עולם העשיה הגשמי

אם "נֹשא עון ופשע וחטאה" הם כנגד בי"ע – איפה אנחנו היום?! נעשה חזרה: עשינו כעת מפה – כנראה חדשה – ש"הוי' הוי'" כנגד חכמה ובינה, "אל" כנגד דעת, "רחום וחנון" תפארת ומלכות, "ארך אפים" נצח והוד, "ורב חסד ואמת" חסד וגבורה, "נֹצר חסד לאלפים" יסוד ועטרת היסוד. עד כאן כל הספירות. מה הלאה? "נֹשא עון ופשע וחטאה" כנגד בי"ע – זו התשובה השניה לתלמידי רב האי גאון, שסוד הי"ג כולל עולמות בי"ע (כאשר "לאלפים" עובר את הגבול בין אצילות לבי"ע, הרבי המהר"ש). אז מתחיל הדור האחרון, הגאולה האמתית והשלמה שיכולה לבוא רק לאחר תיקון העולמות התחתונים, "נשא עון ופשע וחטאה", עון בשכל, פשע בלב וחטאה במעשה. אם יש לנו את כל זה, מהו כבר "ונקה"? צריך לומר שעולם העשיה, "המעשה הוא העיקר", התקופה השניה של הרבי, הוא עדיין יחסית עולם העשיה הרוחני. הוא עוד לא העולם הזה התחתון ממש, איפה שאנחנו ממש נמצאים, אבל ה"'ונקה' לשבים" הוא איפה שאנחנו ממש (עם כל חבת הקדש למלה ממש), בלי שום רוחניות בכלל. בלי עולם רוחני, רק העולם הגשמי למטה. שם ה"ונקה", וכאן צריך לעשות את המהפכה, כאן להקים מלכות ישראל וכו' וכו' וכו' – כל זה התשובה של כלל ישראל, במציאות ממש, "ונקה".

ולסיכום:

59.       ח. סיכומי הדורות הקודמים בדורנו

בכל אופן, מקבלים את הכח שלנו, בדור הזה של "ונקה", בעולם הגשמי ממש – בעיקר מהסיכומים של שלשת הדורות הקודמים. כל דבר צריך לרדת עד הכי למטה.

60.         תמצית הבטול בדורנו – שפלות

איך הבטול של הרבי הרש"ב, שהוא תיקון השכל, עולם הבריאה, יורד ומשתקף אצלנו בעולם הגשמי? מה המכנה המשותף הכי נמוך? (כך קוראים לזה בחשבון). כל אחד מהדורות האחרונים צריך להגיע לרמה הכי תחתונה, לתמצית בסוף (יש כלל למעלה ויש תמצית למטה). התמצית למטה של הבטול – ההתעצמות עם חסידות חב"ד כמלמדת את האדם להיות בטל לאלקות – היא סוד הפסוק "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", מה שאנחנו קוראים שפלות. שוב, שפלות היא המכנה המשותף התחתון ביותר של כל מדרגות הבטול שיש בעולם. לכן הרבי הרש"ב בדור שלנו הוא "פרק בעבודת ה'".

61.         תמצית מסירות הנפש היום – התמקדות ברצון אחד, "להביא לימות המשיח"

מה לגבי הרבי הקודם, שענינו מסירות נפש מתוך רגש – מה זה יכול להיות בדורנו? אמרנו שה' לא רוצה מיתה, שבדור שלנו למות זו לא הנקודה. אז מה כן? שוב, מה הבסיס, התחתית, של מסירות הנפש? כתוב שנפש היא רצון – "אם יש את נפשכם", "אין נפשי את העם הזה". מסירות נפש היום – רגש חם של מסירות נפש אצלנו, בדור של "ונקה" – היא שמוסרים את כל הרצונות. אין רצונות, אין הרבה רצונות, אלא רק רצון אחד. הרצון האחד הוא מה שהרבי הנחיל לנו – רצון אחד למשיח, מלכות ישראל בארץ ישראל, איך שלא נקרא לזה. אין רצונות, יש רק מסירות נפש – מוסרים-מבטלים את כל הרצונות חוץ מרצון אחד. עוד פעם, הרבי הרש"ב היום – כל אלפי המדרגות של בטול הן כעת פשוט שפלות, אני ואתה גארנישט. מה זה הרבי הקודם? יש לנו משימה והולכים על המשימה במסירות נפש, עם כל הרגש – לא רוצים כלום, לא רוצים שום דבר בעולם, חוץ מדבר אחד – "להביא לימות המשיח".

62.         תמצית ההתקשרות בדורנו – התקשרות לכל הצדיקים כנקודה אחת

מה עם ההתקשרות, הנקודה של הרבי – מה נשאר מזה היום? לא סתם נשאר בדיעבד, אלא לכתחילה – צריך את כל הדברים לכתחילה כדי שנזכה ל"'ונקה' לשבים" ואז משיח בא (הרצון אחד של הרבי בעצמו, ההתעצמות עם נשמת "נשיא דורנו"). המושג התקשרות לצדיק, וממילא אם אתה מקושר אתה צריך לקיים את השליחות, הוא דבר שהרבי כבר הכין אותנו אליו – שבדור שלנו כל הצדיקים מצטמצמים לנקודה אחת. קודם כל, כל הדורות שכעת מתארים, מ"אל", מה', דרך משה רבינו, אחיה השילוני, הבעל שם טוב וכו' – כל השושלת הזאת – הכל צריך להיות דבר אחד. ובאמת, בשביל "ונקה", צריך להתקשר לכל הצדיקים – הכל נקודה אחת.

63.         נקודה מצוירת ונקודה בלתי-מצוירת

כשאומרים שכל הצדיקים הם נקודה אחת, יש בזה שתי בחינות – נקודה מצוירת ונקודה בלתי מצוירת. יש שני סוגי אנשים בדור שלנו. יש אנשים שאצלם כל הצדיקים הם נקודה אחת ואף על פי כן יש איזו תמונה – תמונה של הרבי, תמונה של אדמו"ר הזקן (תמונת הבעל שם טוב לא אמתית, אבל תמונת אדמו"ר הזקן אמתית, גוי צייר אותו בבית הסהר). יש נקודה עם ציור, כמו ציור האות י. אבל יש אחד שהוא בעל תשובה גולמי. הוא גם צריך להיות מקושר לצדיק, לקבל השראה מהצדיק, אבל אצלו ממש – במיוחד בדור הזה, הצעירים שנולדו אחרי ג' תמוז, אותם חבר'ה שעוד לא בני עשרים – הנקודה היא נקודה פשוטה. לא שלא צריך להסתכל על תמונות של צדיקים, אבל בשרש ההתקשרות בלב – כדי לשוב לה' בלבד, "אין עוד מלבדו", "בלתי להוי' לבדו", צריך להיות קשור, להאמין, צריך אמונת צדיקים (בלי להאמין בצדיקים אין שום כח לעשות תשובה) אבל – היא בלי שום ציור. אם כן, זה סיום החלק זה, של יג מדות הרחמים כנגד הדורות. צריך לקחת מדור הרבי הרש"ב את תמצית הבטול, השפלות. ממסירות הנפש של הרבי הקודם, תיקון עולם היצירה דווקא – יצירה היא יצרים, רצונות – התמצית היא לצמצם את כל הרצונות לרצון אחד. בעולם העשיה צריך להתקשר לכל הצדיקים שמחזיקים אותנו, שלא נפול, שלא נתייאש – כמו הווארט המפורסם של רבי נחמן, "אין שום יאוש בעולם כלל". בשביל לא להתייאש צריך להיות קשור לצדיקים. יש אחד שיש לו את הצדיק כנקודה. כמובן שלכולם יש הרבה צדיקים חיים, הכל יחסי, אבל המושג התקשרות לצדיק נעשה יותר ויותר נקודתי בדור של "ונקה" – או נקודה מצוירת או נקודה לא מצוירת.

64.         התמימות של אמריקה

נאמר עוד משהו לסיום: באחת השיחות של י"ב תמוז, כשהרבי הקודם כבר הגיע לאמריקה, הוא דבר על אמריקה. יש הרבה פעמים שהוא מאד מבקר את תרבות אמריקה ויורד עליה, במיוחד על מה שנדמה שאמריקה היא "ענדרעש", שונה לגבי קיום תורה ומצוות. אבל יש שיחה אחת שהוא אומר דבר חיובי לגבי תרבות אמריקה – שהכל עושים בתמימות. אין להכעיס – גם העבירות בתמימות, גם התאוות בתמימות. הכל בתמימות, מה שלא היה בשטעטל. בדרך כלל כל כתבי הרבי הקודם הם להעלות געגועים לשטעטל, אבל כאן אומר שיש איזה חידוש מרענן באמריקה שהכל תמים – גם כל העבירות וכל התאוות. מתוך התמימות האמריקאית גם אפשר להגיע למצב של תמימים – המלה של הרבי הרש"ב, שכל התלמידים צריכים להיות תמימים – אז יש משהו ללמוד מתרבות אמריקה.

65.         הגירת התמימות מאמריקה לישראל

כדי להבין את זה טוב נאמר עוד משהו: איך להגדיר את התרבות כאן בארץ? זה קשור קצת לדמויות שדברנו עליהן לפני שבוע, זמרי וכזבי. יש ביטוי, מאד נכון, שמה שקורה בתרבות בארץ, במדינת ישראל, הוא פיגור של כמה עשרות שנים לגבי מה שקורה באמריקה. מדברים על הרחוב, על היהודים הפשוטים, אבל כמובן זה גם משתקף בין כתלי בית המדרש. מה שהיה לפני עשרים-שלושים-ארבעים שנה באמריקה – כעת אותה רוח נמצאת בארץ. לוקח כמה עשרות שנים. דווקא בגלל שלכאורה ישראלים חושבים שהם הכי-הכי חכמים, בסוף תרבות אמריקה מגיעה לכאן ובשקט הופכת את הרוח של הרחוב. לפני כך וכך עשרות שנים לא היתה תמימות ביחס לעבירות אצל ישראלים, היה ממש להכעיס – אם זה השומר הצעיר וכו' – היה ממש אחז, "הוא המלך אחז". אבל היום, אני מכיר הרבה ישראלים לגמרי רחוקים, לא שומרים שום דבר, והכל בתמימות גמורה, בלי שום סממן של להכעיס בכלל. לכן הם חומר גלם מצוין כדי לקרב אותו, כי אין לו נוגדנים. יש עדיין נוגדנים פה ושם, אבל יש יותר ויותר מציאות של תמימות. כאן לקח יותר מעשרים-שלושים שנים, הרבה עשרות שנים, לחקות את אמריקה. בכל אופן, למה אמרנו את כל זה עכשיו? כי גם זה דבר מאד חשוב בדור של "ונקה", שהעיקר הוא רק לעשות תשובה. שבים לה', "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – כנראה שכדי לעשות תשובה, שכולם יעשו תשובה, צריך קודם כל להגיע למצב של תמימות, גם בעבירות, ואז אפשר, בלשון הזהר, "בשעתא חדא וברגעא חדא" לשוב לה', ואז "מיד הן נגאלין". שה' יעזור לנו שנהיה תמימים, שהקב"ה יתמוך את התמימים.