ט׳ תמוז ע"ג – כפר חב"ד

כינוס ילדים – לקראת יב־יג תמוז

חיזוק לפני הכניסה לכלא של עקיבא הכהן ואפי חייקין

[היתה חלוקת חומשים למכינה של ירושלים]

לפני שנאמר פסוקים נשיר את הפרק של הרבי של השנה (עם הפרק של שנה שעברה). שיהיה חדש טוב, חדש של גאולה, חדש של משיח – משיח נאו!

[אמרו את הפסוקים]

לכבוד חגי הגאולה, ג' תמוז, י"ב תמוז, י"ג תמוז – אנחנו באמצע – נשיר, עוד לפני שנדבר על משמעות המאסר והשחרור, את "פדה בשלום נפשי". מי שזוכה להכנס לבית הסהר על עניני תורה ומצות, קידוש שם שמים, ולצאת מבית הסהר בשלום השיר שלו הוא "פדה בשלום נפשי מקרב לי". [שרו ורקדו].

חג העז – כח מסירות הנפש

י"ב תמוז הוא חג של מסירות נפש. מסירות נפש נקראת עז, כמו שכתוב "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". דבר ראשון ה' נותן לנו עז. חז"ל מלמדים ש"אין עז אלא תורה", אבל הפשט של עז הוא כח – כח אדיר של מסירות נפש. את זה ה' נותן לנו קודם כל, כי אנחנו – עם ישראל – העזים שבאומות, בעלי מסירות נפש, ומכח זה "הוי' יברך את עמו בשלום". כל הברכה, כל השלום, באים בעקבות שה' נותן לנו עז. בעל מסירות הנפש בפועל ממש – הוא וכל חסידיו – הוא הרבי הקודם, שי"ב תמוז הוא יום ההולדת שלו וחג הגאולה שלו (יב-יג תמוז, ומתחיל מ-ג' תמוז).

אבא שלו, הרבי הרש"ב, כל החיים הכין אותו לכך. ברוח הקדש שלו הוא ידע שהבן שלו יעמוד בהרבה נסיונות, כמו אברהם אבינו, ויצטרך לעמוד בתוקף ועוז, במסירות נפש בפועל ממש, ולכן הוא הכין אותו לכך כל הזמן. בשנים האחרונות ממש הוא דבר איתו הרבה מאד על מסירות נפש – לפני שהרבי הרש"ב הסתלק. גם ביום ההולדת האחרון של הרבי הריי"צ בחיי הרבי הרש"ב הדבור היה על מסירות נפש. גם כמה ימים לפני הסתלקות הרבי הרש"ב שוב דבר איתו הרבה על מסירות נפש, ואפילו כמה דקות לפני שהרבי הרש"ב הסתלק לעולמו הוא דבר עם בנו היחיד, הרבי שממשיך אותו, על מסירות נפש.

"חגרה בעוז מתניה"

הרבי הרש"ב הרבה לדבר עם בנו, הרבי הריי"צ, על מסירות נפש, על עוז, וגם דרש על כך את הפסוק "חגרה בעוז מֹתניה". מוסבר בתניא, בתחלת אגרת הקדש, שהמתנים הן כח האמונה של היהודי. מכח האמונה, המתנים שלו, שעליהם עומד כל הגוף, גם השכל שלו מתחזק וגם הזרועות – "ותאמץ זרועֹתיה", האהבה והיראה, התפשטות והתגלות הרגש שבלב – הכל מכח המתנים. אבל את המתנים גופא צריכים לחגור, ומה החגורה? "חגרה בעוז מֹתניה". הפשט בתניא שהעז הוא התורה שבעל פה, אבל הפשט הכי פשוט הוא שעוז היינו מסירות נפש, כך הסביר הרבי הרש"ב. מסירות הנפש, העוז של היהודי, הוא חגורת המתנים – היא מחזקת את האמונה, והאמונה מחזקת את השכל ואת רגש הלב. על כך כתוב "חגרה בעוז מֹתניה ותאמץ זרועֹתיה".

השבועה למסור את הנפש

שנתיים לאחר הסתלקות הרבי הרש"ב כבר התחילו גזרות קשות נגד היהודים ונגד למוד התורה. עשו אסיפה במחתרת, במוסקבה. הרבי בחר תשעה חסידים גדולים והוא השלים את המנין. אז באו בשבועה – נשבעו ממש – שהולכים על מסירות נפש בפועל ממש. כלומר, שמוכנים למות על קידוש ה' כדי לקיים את לימוד התורה במדינה ההיא. וכך הוה, שהרבה מהחסידים מסרו את הנפש שלהם בפועל ממש באותם ימים. כמו שדובר הרבה מאד פעמים, שהרבי היחיד שנהג כמו מלך ישראל בזמנו, שיש לו חילים והם מבצעים מִבצעים שיש בהם מסירות נפש בפועל ממש היה הרבי הריי"צ. שוב, מי שהכין אותו לכך היה אביו.

סיפור מסירות נפש לא לעמוד לשמוע את גזר הדין

מתוך המאסר, אחד הסיפורים החשובים מאד שמדגימים זאת:

בבית הסהר הוא סבל יסורים נוראים כל הזמן – זרקו אותו, הרביצו לו וכו'. קרוב לסוף המאסר, בראש חדש תמוז, לפני שהודיעו לו שהחליפו את העונש שלו לגלות למשך שלש שנים באיזו עיר (קאסטרמא), נכנסה קבוצת שוטרים. הוא ישב בתא שלו, ואמרו לו שיעמוד כדי שיקראו בפניו את גזר הדין שלו. הוא אמר להם שהוא לא רוצה לעמוד – תקראו, אני לא עומד. 'רוצים לקרוא לך את גזר הדין – תעמוד! ככה מקובל, ככה נהוג, ככה מכובד – חייבים לכבד את המערכת'. הרבי אומר, מצטער – אני לא עומד. אומרים לו שאם לא תעמוד נכה אותך. הוא אומר להם – נו...

הוא עמד או לא עמד? [לא עמד]. אז מה עשו לו? מישהו שמע את הסיפור הזה? [הכו אותו]. הכו אותו קשה מאד ויצאו. אחרי שפעם אחת הכו אותו קשה מאד נכנסה עוד קבוצה, עם המפקד היהודי לולב (שהיה צאצא לחסידי חב"ד והיה מבין אלו שאסרו את הרבי וחקרו אותו). שוב אמרו לו לעמוד לשמוע את גזר הדין. לולב פנה אל הרבי 'רבי' (באופן טבעי, כמה שהוא שנא את הדת וכו'). הרבי לא ענה לו כלום. הוא עמד או לא עמד? [לא עמד]. לולב אמר לו שאם לא תעמוד שוב יכו אותך קשה. אז מה היה? הוא עמד בסוף? [לא]. אז מה עשו לו? עוד פעם הכו אותו, קשה מאד.

בפעם השלישית לא ידעו מה לעשות, אז קראו למפקד עוד יותר גבוה, שגם היה יהודי. בסוף אותו מפקד הכה אותו בעצמו. אז לקחו אותו בכח למשרד ושם קראו לו את גזר הדין. אבל תוך כדי, בזכות שהוא נכנס למשרד, הוא ראה את הניר של גזר הדין. ומה היה כתוב שם בהתחלה? מה היה גזר הדין המקורי, הראשון? [מיתה, מות ביריה]. כן, היה כתוב שם היפך-החיים. מה הוא ראה? מה עשו לגזר הדין הראשון? היה עליו פס – מחקו אותו. מה היה גזר הדין השני? שהוא צריך לגלות לסיביר לעשר שנים לעבודת פרך, עבודה קשה. ליד זה היה כתוב 'ניעט' ('לא' ברוסית). עכשיו, גזר הדין השלישי הוא הגלות לאותו מקום לשלש שנים.

יש מי שרוצה לפרש שלמפרע, מה שהוא לא עמד שלש פעמים – החליף את גזר הדין שלש פעמים (הפעם השלישית שהרבי לא הסכים לעמוד ביטל להבא את הגזר דין השלישי, הגלות של שלש שנים לקאסטרמא – היינו הגאולה של יב ו-יג תמוז). הנכונות שלו למסור את הנפש היתה כל הזמן. כך הוא קבל על עצמו. הוא סיפר שכאשר הוא נכנס למאסר הוא חשב על הדרוש שאבא שלו אמר לו על הפסוק "חגרה בעוז מתניה", על כח מסירות הנפש של היהודי. וכך כל המאסר, כמה שייסרו אותו והרביצו לו, הוא חשב על המסר הפנימי של הדרוש וכך נהג.

התעקשות הרבי – דוגמה חיה למסירות נפש

יש ששאלו את השאלה – בכל אופן, מה כל כך נורא כשאומרים לך לעמוד לשמוע את גזר הדין בבית המשפט, ככה נוהגים כאן, עומדים לשמוע מה שהשופט אומר? למה הוא לא עמד? יש למישהו רעיון? [כדי לא לכבד אותו]. מה הכוונה לא לכבד אותו? [שלא יחשוב שהוא מחליט עלי]. לא רק לא לכבד אותו, אלא את מי לא לכבד? לא לכבד את מערכת הרשע, לא לתת לה שום גושפנקא. לא רק לא לכבד אותה, אלא שאיני מכיר באי-צדק – אמור להיות צדק, אבל "מקום המשפט שמה הרשע", איני מכיר באי-צדק שקורה כאן. היו ששאלו, הרבי יכול לפעול בדרך שלמעלה מדרך הטבע, אז למה הוא צריך לקבל מכות? הוא שומע שהולכים להרביץ לו קשה – ואחר כך הוא סבל והיה חולה מזה כל החיים – למה הוא צריך את זה? בשביל מה זה טוב? כל כך חשוב שצריך לסבול, דווקא להזמין שירביצו לו? בשביל מה? הוא גם יכול לפעול בדרכים של נס, שלמעלה מהטבע.

מה ההסבר? מישהו יודע? מאז שהרבי נשבע יחד עם עוד תשעה חסידים בהתחלה שהולכים על מסירות נפש בפועל ממש, הרבי עצמו צריך להוות דוגמה חיה – שהוא הולך על מסירות נפש בפועל ממש, בלי 'קונצים' של נסים למעלה מדרך הטבע. מה שהוא הזמין מכות היה כדי להכין, שהוא יהיה דוגמה חיה לאלו שיקבלו מכות בעל כרחם, ויותר גרוע ממכות. הוא צריך להיות הדוגמה החיה בעצמו – המלך הולך לפני העם, מביא אותם, מוציא אותם. אם החסידים שלו עתידים לקבל מכות – גם הוא צריך לקבל מכות, אבל ממש. ככה הוא הרבי הקודם וככה לומדים ממנו – זה החג של יב-יג תמוז, חג של עוז.

אהבת כל יהודי לצד אי-הכרה במערכת הקליפה

העיקר היום הוא פעילות להביא את המשיח. לפעמים יש התנגדות ולפעמים ההתנגדות גם באה מאחינו בני ישראל. אנחנו אוהבים כל יהודי, כל אשר בשם ישראל יכונה. אותו לולב גם היה יהודי, צאצא חסידים, וגם המפקד שמעליו היה יהודי. מצד אחד, יש אהבת ישראל לכולם. מצד שני, אסור להכיר ולתת כבוד שכאילו יש איזה צדק במערכת שנוגדת לגמרי את קדושת התורה, קדושת אמונת ישראל – בתורה, במשיח, בגאולה, בארץ ישראל. אם יש מערכת מתנגדת לקדושת ארץ ישראל אסור לתת למערכת הזו שום כבוד. צריך לאהוב כל אחד באופן פרטי, אבל לא להכיר במערכת בכללות.

התפקיד של כולנו, כל מי שיושב כאן, הוא גם לעשות מהפכה (בדרכי נעם, כפי שלימד אותנו הרבי) נגד המערכת מכח הצדיקים האמתיים שמסרו את נפשם במסירות נפש בפועל ממש, כמו הרבי הקודם והרבי. שוב, זה לא פשוט – מצד אחד מדובר ביהודים, כולנו אחים, אוהבים כל יהודי. כל יהודי, גם אחד שאני מחזיק שהוא עושה דברים שהם היפך הצדק, אני צריך לדעת בלב שמצד עצמו הוא גם יותר טוב ממני. אבל יש קליפה – רוח רעה – שמשתלטת על המערכת, וזה פועל נגד האמונה שלנו, נגד התורה שלנו. מה שלומדים מבעל הגאולה של יב-יג תמוז, שגם שיתנו לך מכות – לא נכנעים.

להתחרט שלא עשיתי "באופן המתקבל"

נספר סיפור מעשה קטן: אתה מתחרט על מה שעשית? רוצים שתביע חרטה. זה גם לתת כבוד למערכת, להכיר במערכת, שאתה מתחרט. אסור להתחרט. על מה אפשר להתחרט? זה מעשה שהיה. אפשר רק להתחרט שלא עשיתי את מה שעשיתי בצורה הכי טובה, לא דברתי בצורה הכי ברורה, לא הבעתי את עצמי באופן המתקבל על דעת כולם – שהרי כולנו יהודים, כולנו יודעים את האמת, כולנו רוצים את האמת באיזה מקום בלב. אם הדברים לא עברו טוב – אני מתחרט על כך שלא אמרתי את זה בצורה הכי נכונה. כי אם הייתי אומר זאת כדברים היוצאים מן הלב, שאז נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם, ודאי היה פועל – כולם היו מסכימים ולא היתה התנגדות, הכל היה נמתק. על זה אני יכול להתחרט – שלא עשיתי את זה הכי טוב. אבל על עצם הדבר בעצמו – ח"ו ח"ו.

עיקר החנוך – נקודת העז

לחיים לחיים, שתהיה הרבה גאולה ושמחה. היום אלה לא נסיונות כמו פעם, אבל צריכים ללמוד. הרבי הקודם, בעל הגאולה, היה אוהב לומר פתגם – העבר מלמד את ההוה ומורה דרך לעתיד. הרבי הקודם היה מאד בעד להעלות זכרונות. מתוך הזכרון הטוב, "הימים האלה נזכרים ונעשים" (כפירוש האר"י והבעל שם טוב) – הכל נזכר ונעשה ביתר שאת ויתר עז. העיקר לדעת שאנחנו יהודים, ויהודי הוא בן-עוז, כמו שגם הילדים אמרו קודם – "מפי עוללים ויונקים יסדת עז". העז היהודי צומח מתוך הילדים. לכל ילד יש נקודה של עז, ועיקר החינוך של הילדים הוא לתת להם ליסד את העז של כל עם ישראל. כולנו נקבל עז – "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית [לגמרי] אויב ומתנקם". לחיים לחיים, אפשר שוב לנגן "פדה בשלום נפשי", שתהיינה בשורות טובות.

"דידן נצח" – המאסר כחלק מהמהפכה

נשאל את הילדים: אם לוקחים אותך לבית הסהר, מה צריך לומר להם? [אני לא מפחד מהצעצוע שלך]. יש אחד שאומר שצריך לומר להם ש'אני לא מפחד מבית הסהר שלכם וכו''. יפה מאד, מצוין. יש עוד רעיון? עוד משהו שצריך לומר להם? ["אין עוד מלבדו"]. כל אחד שיש לו תשובה – נשמע אותה. יש תשובה, שצריך לומר להם "אין עוד מלבדו". מה עוד צריך להם? [להתפלל כל יום בדבקות]. צריך לומר שיתפללו כל יום בדבקות. יש חשמל, סוד החשמל – קודם שותקים ואחר כך מדברים. בחקירה שותקים, ואחר כך צריכים לדעת מה אומרים. יש עוד רעיון מה אומרים? אומרים שאנחנו עכשיו באמצע מהפכה ו"דידן נצח". אז אפשר לשיר את זה. שכולם יבינו שאנחנו באמצע מהפכה, להביא את המשיח, וזה שאנחנו עכשיו בבית הסהר זה חלק מהמהפכה ו"דידן נצח". [נגנו ורקדו "דידן נצח" ועוד הרבה ניגונים].

נסיים בעוד ניגון של בעל הגאולה ויום ההולדת – הניגון של הימים האלה, ג-יב-יג תמוז, שחברו החסידים במיוחד לכבוד גאולת הרבי, ואומרים שאפשר לשמוע בתוך הניגון הזה את הענין של מסירות הנפש. יש משהו בתוך הניגון שמעורר את העוז, את מסירות הנפש.

קבוץ כל המעלות – מסירות נפש על הארץ, תורה ואהבת ישראל ללא סייג

יש עוד כמה משפטים מאד חמים שהרבי הקודם, בעל הגאולה, אמר על בחורי המחתרת כאן בארץ – שמסרו את נפשם בפועל ממש, עלו על הגרדום. אז הרבי, כששמע את הדברים האלה, אמר שאלו בחורים של מסירות נפש. מספרים שפעם אחת הוא אמר שאם הייתי שם הייתי מצטרף אליהם. צריך את הצירוף, וצריך לקחת את המעלות מכל אחד – צריך שתהיה מסירות נפש על ארץ ישראל, על זכותו הבלעדי של עם ישראל לארץ ישראל, וצריך שתהיה תורה וצריך שתהיה אהבת ישראל לכל אשר בשם ישראל יכונה – את כל הדברים ביחד. אז תבוא הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

לחיים לחיים. הרבי מוכן להצטרף למחתרת, ושהמחתרת תהיה מוכנה להצטרף לרבי. שיהיה פה צירופים, קיבוץ כל הכחות, ואז "ובא לציון גואל", לחיים לחיים. כל אחד מבין שזה קשור לכל מי שנמצא כאן וכל מי שלא נמצא כאן, אבל ההשראה היא מאלה שנמצאים כאן. לחיים לחיים.