ט׳ תמוז ע"ג – כפר חב"ד

ישיבת צות תורת הנפש

א. תיקון בלעם בחיזוק תחושת העם

חשיבות התוועדויות אחדות ואהבה

צהרים טובים. שמחתי לראות שיש רצון לעשות התוועדויות בין הצות והתלמידים, לחזק את הענין של ה'יחד' – זה מאד-מאד חשוב. אפשר לומר שזה גם הבעיה שלנו כל השנים – שאין את זה מספיק. הענין של להתוועד וליצור הרגשה של אחדות ואהבה ורצון ממש לעזור אחד לשני – זה הדבר הכי חשוב מהכל.

בלע-עם ובלא-עם

נקשר את זה לאיזה ווארט מהפרשה, פרשת בלק ובלעם: על בלעם יש שתי דרשות, או שהוא בלע-עם או שהוא בלא-עם. או שהוא רוצה לבלוע את העם או שהוא אומר פשוט שאין כזה דבר. הוא אומר גם על עצמו – לא צריך עם בכלל. למדנו לפני חדש-חדשיים, בספירת העמר, שבפנימיות כל ע יש א. כאן יש דוגמה, או שהוא בלע-עם – ה-ע מתחלקת בין בלע ל-עם (הרי שרש בלעם בן בעור הוא בלע בן בעור כמבואר בכתבי האריז"ל) – אבל פנימיות ה-ע היא א, בלא-עם. אם הוא בלא-עם אז ממילא הוא שולל, יחד עם מציאות העם, גם הוה-אמינא שיהיה מלך, כי כתוב "אין מלך בלא עם". אם הוא "בלא עם" אז "אין מלך" ("בימים ההם אין מלך בישראל[1] איש הישר בעיניו יעשה") – הוא לא רוצה מלך, מבטל את כל אפשרות שיהיה מלך, כי הוא מבטל את המציאות של העם.

בלא-עם במוחין ובלע-עם במדות – לעו"ז של משה ולעו"ז של אברהם

מה היחס בין בלא-עם לבלע-עם? היחס בין המוחין של בלעם והרגש שלו. הפילוסופיה שלו היא בלא-עם, אבל התשוקה, התאוה שלו, היא לבלוע את העם, להתנקם בעם, לקלל את העם. בלע-עם זה הלב שלו ובלא-עם זה המח שלו. זה מתאים למה שכתוב שבלעם הוא בעצם הלעומת-זה של שנים. מצד אחד הוא הלעו"ז של משה רבינו, שכתוב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", "אבל באומות העולם קם, ומנו? בלעם". כתוב שהשרש של שניהם הוא הבל, ולכן שניהם כחם בפה, רק שמשה הוא הטוב שבהבל ובלעם הוא הרע שבהבל. הם ממש "את זה לעמת זה עשה האלהים". מצד שני, קוראים בפרקי אבות – קראנו בשבת – ש"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע". רואים שבלעם הוא הלעו"ז של אברהם.

אברהם כולל את כל המדות, הוא החסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", אהבת ישראל. מה שבלעם בלע-עם בא לו מצד העין רעה שלו, רוח גבוהה שלו ונפש רחבה שלו – שלשת הדברים-המדות של הלעו"ז. מכולם יחד הוא רוצה לבלוע את העם. אבל מה שהוא במוחין – אומר שהוא "יודע דעת עליון", וכתוב ש"דעת עליון" היא דעת מצד יסוד אבא – הוא הלעו"ז של משה רבינו, שהוא גם בחינת הדעת מצד מוחין דאבא. מוחין דאבא הם בטול, 'נישט', לא. השאלה איך מתבטא הבטול – או שהוא בטול של "ונחנו מה" או שהוא בטול של בלא-עם. זו ה"דעת עליון" של בלעם, שהיא בעצם הלעו"ז של משה רבינו. אלו שתי הבחינות שלו.

ב. עין־רוח־נפש

הסדר בתורה – רוח גבוהה, נפש רחבה, עין רעה

אם כן, תיקון המדות של הפרשה – ובכלל, שייך לכל השנה כולה – הוא להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, שמדותיו עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. לכל אחד יש שלשה דברים – שלישיה מענינת שלא מצאנו במקום אחר – עין, רוח, נפש. בפרקי אבות אומרים אותם דווקא בסדר הזה, אם כי שבפרשה רש"י מביא על כל פסוק שממנו לומדים את המדות הרעות של בלעם, והסדר שם הוא אחר – "עין רעה" בסוף ("וישא בלעם את עיניו", לפני "מה טובו אהליך יעקב"), הראשון הוא "רוח גבוהה" (שאומר "מאן הוי' לתתי להלֹך עמכם", אלא רק עם שרים מכובדים מכם) ואחר כך "נפש רחבה" (באמירתו לשלוחים השניים "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב" – מכאן רש"י לומד שיש לו נפש רחבה, תאוות; נפש היא תאוה, רצון, ונפש רחבה היא תאוה גדולה – גם רוצה לבלוע את העם, זו התאוה שלו), ורק בסוף, לפני הברכות השלישיות לומדים "עין רעה" (מ"וישא בלעם את עיניו", שרצה להכניס עין רעה בעם אחרי שראה שלא הולך לו עם הקללות). מה שאמור לפעול נגד העם כמו הקללות – להשיג אותה מטרה – היא העין הרעה. זו הסכנה בפועל. אבל הרקע האישי, איזה מין אישיות, מה יש לו, מה מביא אותו לעין הרעה – זה קודם הרוח הגבוהה שלו ואחר כך הנפש הרחבה שלו. זה הסדר. אבל חז"ל לא אומרים בסדר הזה, מתחילים מה"סוף מעשה במחשבה תחלה" שלו, התכלית של ה"עין רעה".

הריגת בלעם בחרב הנחש

אמרנו שלא מצאנו במקום אחר את השלישיה של עין-רוח-נפש. לפני שנאמר איפה כן ראינו משהו דומה נאמר רמז מאד יפה, שדווקא בסדר של חז"ל – עין-רוח-נפש – סופי התיבות הם נחש[2]. קראנו בפרשה הקודמת על נחש הנחשת. כתוב שאחרי שפינחס הפיל את בלעם מהשמים הוא לא רצה להרוג אותו בחרב שלו, אלא לקח את החרב של בלעם – חרב של האויב – שחקוקה עליה צורת נחש, ודווקא בה הוא הרג אותו. כתוב שדוד הרג את אוריה החתי עם חרב בני עמון, וזה עיקר החטא שלו – שהוא נתן יניקה לקליפת הנחש. אבל בכך שפינחס הרג את בלעם בחרב שלו עשה טוב. זה ההבדל בין יהודי לגוי – יהודי אסור להרוג בחרב של עבודה זרה, אבל גוי תהרוג דווקא בחרב שלו ובכך מתבטלת היניקה, זה מבזה והורג את הנחש שלו, הוא נחש.

נחש בלעם והנחש דקדושה

כתוב "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" – בלעם אומר זאת. האריז"ל כותב שה"נחש" הוא בלעם עצמו וה"קסם" הוא בלק – בלק הוא יותר קוסם מבלעם. "וקסמים בידם" – קסמים הם פעולה מעשית שעושים עם משהו, הכלים. מה זה "וקסמים בידם"? כמו שדברנו כאן כמה פעמים שרוצים כלים, כלי עבודה. אצל המכשפים כלי העבודה נקראים קסמים. מי שהכי גדול בליצור כלים למכשפים הוא בלק, לא בלעם. נחש הוא כח של דבור, הבל – יש הבל טוב ויש הבל רע, יש משה ויש בלעם. ההבל נקרא נחש והכלים קסם. על זה כתוב "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" – אין בלעם ביעקב ולא בלק בישראל. בכל אופן, היותו נחש רמוז כאן בסופי תיבות של עין-רוח-נפש לפי הסדר[3]. אבל מה? גם אברהם אבינו הוא נחש – יש לו את אותם שלשה דברים, רק בטוב – "עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה". אם כן, "את זה לעומת זה עשה האלהים". גם יוסף אומר על עצמו "כי נחש ינחש איש אשר כמוני", נחש בגימטריא משיח. אמרנו שהמדות הרעות האלו של בלעם זה הבלע-עם שלו, הרצון שלו לבלוע את העם. אנחנו "עם אלהי אברהם". צריכים את הנחש של הקדושה – המשיח – העין הטובה, הרוח הנמוכה והנפש השפלה.

"הקנאה והתאוה והכבוד" – עין רעה, נפש רחבה, רוח גבוהה

בכל אופן, הווארט שרצינו לומר: יש עוד מאמר בפרקי אבות שאפשר להשוות ביניהם ולהבין למה הכי מסוכנת העין – האופן בו מסתכלים על הזולת. כתוב שיש שלשה דברים שמוציאים את האדם מן העולם – הקנאה, התאוה והכבוד. זה ממש אותו דבר – עין רעה היא קנאה, מקנאים בזולת. הנפש, או שהיא רחבה או שהיא שפלה, היא התאוה (כמו שאמרנו קודם, "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב"), והכבוד הוא הרוח הגבוהה או הרוח הנמוכה. רוח נמוכה היא כמו הווארט של רבי נחמן שצריך למעט (להנמיך) בכבוד עצמו ולהרבות (להגביה) בכבוד שמים. כל הזמן יש חישוב של כבוד. גם כמשכבדים את הזולת, את ההורים, את מי שצריך לכבד. גם כשעושים התוועדות ומוכיחים את הזולת צריכים לעשות זאת דרך כבוד, "ולא תשא עליו חטא", ואז הדברים מתקבלים בכי טוב – כשמכבדים אותו באמת.

קנאה-תאוה-כבוד – נה"י-חג"ת-חב"ד

הסדר של קנאה-תאוה-כבוד הוא סדר נוסף, לא אחד שהיה לנו. הכבוד הוא תיקון המוחין. אמרנו שאברהם הוא כנגד המדות שבלעם נלחם בהם, אך בכל אופן הכבוד הוא ההתקשרות בין המדות למח. "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" – משה כמלך של הקדושה פועל את מציאות העם בקדושה, היפך הבלא-עם. הרוח היא החב"ד – בונה את העם. הנפש-התאוה היא החג"ת. דווקא העין – שהייתי חושב אולי שהיא המוחין – היא הנה"י, הקנאה, והיא מה שמסוכן בפועל, במציאות. לכן ראשית התיקון, כמו שחז"ל מציינים ביחס לאברהם אבינו, היא "עין טובה". כתוב ששרש הנה"י הוא בכתר, אז מהעין הטובה צריך להגיע לרוח הנמוכה – תיקון החב"ד – ולהגיע לנפש השפלה, שכאן היא תיקון הלב, החג"ת. זו מחשבה על משהו בפרשה שטובה לכל השנה כולה.

להתוועד באחוה ללא כל פחד

נחזור לעיקר: הענין של להתוועד וליצור אוירה של אחוה. יש ווארט של הרבי הקודם – שכעת ימי הגאולה שלו ולקראת יום ההולדת שלו. יש כמה דבורים שלו בענין אהבת רעים, אבל יש ביטוי שלו שדווקא היום מתבטאים כך – כשפוגשים יהודים שואלים 'אחי, מה נשמע?'. יש כזה דיבור של הרבי הקודם, לקחו את זה מהלב. יש הרגשה של אחוה. כתוב שאחוה היא מצד הנה"י, מצד המוטבע שבנפש. [ישראל: זה התחיל בצבא. בגולני. מתאים למוטבע, סוחבים אלונקה יחד.]. יפה. אז הנה, המקור הוא הרבי הקודם – החסידים עליהם מספר הרבי הקודם. הרגש המוטבע הזה הוא ביטוי של עין טובה. שנזכה לזה, שכולנו נרגיש את עצמנו אחים. אמרנו שזו בעיה שלנו כל הזמן – הבעיה של החברה. למה? כמו שהבעל שם טוב אומר – לא צריכים לפחד משום דבר. הכל נובע מפחד לא-מודע של המורה, של המשפיע. כולם רוצים לאהוב, שתהיה עין טובה ואחוה, אבל כל הסתייגות או הבדלות היא פחד – פחד של היצר הרע. הכל חוזר למה שהבעל שם טוב אומר – לא לפחד משום דבר, רק מהקב"ה, וממילא אפשר בשחרור גמור, בטבעיות גמורה, במודעות טבעית, ליישם את מה שבאמת טבעי אצל כל יהודי, שכולנו אוהבים בטבעיות כל אחד את כל אחד, כולם אחים ואחיות, ונותנים לזה את הביטוי המלא והטבעי. לחיים לחיים.

ג. תשובות של הרב לשאלות (חלקי)

שאלה: מה שאני רוצה להגיד עכשיו קשור גם להתוועדות הפנימית שהיתה לנו. בחסידות יש כל הזמן חיתוך ב'סכינא חריפתא' בין נפש אלקית לנפש בהמית, כל הזמן מבררים איפה זה ואיפה זה. לכאורה אצל כל אדם יש תהליך של 'התרחבות האני' – בהתחלה הוא חושב על עצמו, אחר כך על המשפחה, החברה, יכולת על העולם. איפה עובר הגבול? כשמישהו דואג לכל העולם, גם אם לא חושב על ה', איפה זה? יש תיאור של ר' מנשה מאיליה, שאם בכל העולם יהיה וגר זאב עם כבש ובקצה העולם נמלה תאנק תחת סלע כל העולם יצעק את הצעקה שלה – חויה חזקה של זה. אפשר לומר את זה בלי לקרוא בשם ה', רק להגדיר את הכאב וכו'. כל הדברים האלה נקראים מודעות אלקית או לא אלקית? מאיזה נפש אני דואג לכולם? כל צד ההתרחבות של האני למקומות יותר רחבים, אפשר לקרוא לזה שכל הזמן אני עדיין דואג לעצמי. אולי אין הכי נמי, שבכל מצב צריך לחנך שיש צד אגואיסטי ויש צד טהור אלקי.

יצר הרע – מה שמפריע לשליחות

הרב: יש ב"היום יום" מה שהרבי הרש"ב שמע מאבא שלו שיחה על היצר הרע, הנפש הבהמית, שבאה בכל מיני לבושים שונים. יש גם א חסידישע נפש הבהמית, שמאד קשה להבחין בינה לבין הנפש האלקית, כי אותה נפש בהמית חסידית אומרת לך ללמוד חסידות וכו' וכו'. קודם כל רואים כמה קשה להבחין בין זה לזה, והדרך היחידה היא רק המחשבה על תכלית השליחות. מהי הנפש כאן? נפש היא רצון, מחשבה שאני רוצה משהו. אם הרצון הזה מקדם את השליחות האמתית שלך בחיים סימן שהוא בא מהצד הטוב, מהנפש האלקית, ואם זה מפריע – אפילו שזה משהו נעלה ונשגב ברוחניות, אבל אם זה לא מכוון לשליחות – סימן שזה עצת היצר.

אתה לכאורה מדבר על משהו אחר לגמרי – לרחם על הבריות, על חיות, על נמלים. השאלה אם אפשר בכל אופן לשייך את זה למה שכתוב שם. האם הרחמנות הזאת מקדמת את התכלית לשמה נשמתך ירדה להתלבש בגוף, וגם לסבול את הסבל שלך בעולם? האם זה עוזר לך? יכול להיות שכן, שאם תרחם על הנמלה תרחם על הזולת ותוכל להשפיע יותר טוב. אולי לא צריך לעשות חשבון כזה. אפשר לשאול על עצם הווארט שם – כל דבר הוא רק תכליתי? אולי יש משהו שהוא טוב סתם, עצם הרחמים. אדרבה, אם זה טוב סתם הכוונה שברגע הזה זה יוצא איזו אחדות במעשה בראשית – "ה' אחד", "אין עוד מלבדו". לפעמים כתוב (סוף פ"א דתניא) שמדת הרחמנות מוטבעת בנפש הבהמית של היהודי, מצד הטוב שבה (הטוב שבסוד עץ הדעת טוב ורע) ולפעמים כתוב (אגרת הקדש יב עיי"ש) שמדת הרחמנות של היהודי היא תכונה עצמית של הנפש האלקית שלו – כבר סימן מובהק כמה קשה להבחין...

אם אדם מתחיל מהאני שלו, וכל פעם האני שלו מתגדל ומתרחב – הוא מרגיש שאינו נפרד מהזאבים, האריות והנמלים...

הרב: זה כתוב בכתר שם טוב.

שם הוא מדבר בעיקר על השפלות של כולם.

הרב: גם ללמוד ממנו, וגם להרגיש שהוא יותר טוב ממני, כולנו חברים. זה אצלנו יסוד השפלות.

כמו גאוה לאומית. אם לאדם יש הרבה ישות מהצלחה של כלל ישראל. יש סכין לחתוך איפה זה מכח האגו ואיפה הצטרפות למשהו גדול ממך?

הרב: יש לו ישות מזה שהוא חלק מכלל ישראל? זה גם טוב. אם זה באמת. אמרנו – זה גם כלל גדול אצלנו – שעיקר השפלות הוא לגבי הפרט, אבל לגבי הכלל צריך להיות "ויגבה לבו בדרכי הוי'" (מאמר יהושפט מלך יהודה, נשמה כללית).

אבל בטח יש גם קלקול, לא? יכול גם לעשות גסות.

הרב: דברנו בשיעור האחרון על הדגל מחנה אפרים, שאומר שיש נשמות גבוהות שעליהן לנהוג רק "ביד רמה", רק "אתהלכה ברחבה". אותן הנשמות הגבוהות היינו נשמות כלליות. ככל שהוא בעצמו כלל, אין כל כך דגש גלוי על שפלות, ויש דגש גלוי על התפשטות והתרחבות (ע"ד מדת ההתפשטות של בעל מי השילוח) – הדאגה לכלל.

יכולה להיות לכאורה גם גסות סתם, שוביניזם, סביב כלל ישראל. שאחד מרגיש שהוא חלק מהצבור ויש לו הרבה ישות שנצחו באליפות אירופה בכדורסל.

הרב: אם כולם היו יראים ושלמים וגם מנצחים בכדורסל – בסדר. יש במה שאתה אומר שאצל הנפש הבהמית, כמו הנפש של הגוי, ש"חסד לאומים חטאת" – שכל מה שהוא עושה אגואיסטי. יש גם את זה, חסד אגואיסטי, וזה נקרא "חסד לאומים חטאת".

היחס לשיטות זרות

שאלה: רציתי לשאול, בנוגע לענין שאני מוצאת את עצמי חושבת עליו הרבה וגם ענין שמגיע הרבה מאד מתלמידות בשטח וגם מכל מיני חברות ומכרות. יש הרבה מאד שיטות לריפוי שמסתובבות בעולם והרבה שיטות ריפוי שגם אומצו בידי אנשים שרואים את עצמם כאנשים יראי שמים ומחויבים לתורה ומצוות, שלמדו כל מיני שיטות. אני היום יודעת שזה כל כך עדין, יש בתוך זה הרבה מאד סכנות וכו', ואני מרגישה שזו אחת הקריאות – גם שלי וגם של הרבה מאד אנשים מהשטח – באמת לגעת בשיטות האלה ולברר אותן. לדוגמה, יש לי חברה שהיא 17 שנה בתשובה, והיא ספרה לי שעם החזרה לחיק היהדות היא עברה תהליכים מאד משמעותיים עם עצמה, אבל הרגישה שהיא עדיין נמצאת עמוק בתוך המגבלות והחסרונות שלו. רק כשהיא שהתחילה לעבוד עם שיטה מסוימת היא הצליחה לעשות את השינויים מרחיקי הלכת, להגמל מכל מיני הרגלים רעים בחיים שלה. היא אמרה שהיא קבלה את ברכתם של כל מיני רבנים, גם מחב"ד, והיא מרגישה שלא שלמה עם כך שזה כלי העבודה שלה, אבל בסופו של דבר היא הרגישה שזה הביא אותה להחלמה ושינוי משמעותי. אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות, הרבה שיטות של קאוצ'ינג. איני מדברת על שיטות ריפוי או שיטות רוחניות שאנשים שלא מחויבים לתורה ומצוות עוסקים בהן, אלא שיטות שאנשים כן רוצים להכפיף אותן לתורה ומצוות. ממה שקלטתי, הרב מאד טהרני וסולד מהשיטות האלה. חסרה לי התעמתות חזיתית עם השיטות האלה כדי לראות עין בעין למה הן לא נכונות לעבודה יהודית ולמה צריך להוציא אותן מסדר היום של העבודה היהודית.

הרב: אותו ענין של התגברות על הפחד – שתוכלי לבוא לנשים ולומר להן שיש לי הצעה עבורך שבאה מהמקורות שלנו והיא הרבה יותר מוצלחת. לא צריך כל כך לבטל, אלא רק לומר שיש כאן ענין אמתי – וכל מה שהשגת שם במשך השנים, כאן תשיגי מעל ומעבר בזמן קצר יחסית. לא שלא צריך לעבוד, אבל אפשר להשיג. זו גם איזו 'גאוה' שיש לנו, שיש לנו את הפטנט האמתי, שבא מהמקורות שלנו, מהצדיקים שלנו. זה שיתכן יהודי חרדי שמצליח לעזור למישהו בשיטה שמקורה לא ביהדות, זה בדיוק כמו קבוצת ישראלים שמנצחים בכדורסל. יהודים הם תמיד טובים, וגם בלי שום מודעות – במדה מסוימת זה יכול להצליח. אבל בסופו של דבר, זה חבל. לא רק חבל, אלא כמו שאמרנו כמה פעמים – זו כמו הצהרת פשיטת רגל, שאין לי להציע משהו ממני ואני צריך לקחת משהו זר.

בנוגע לרפואה גשמית, אנחנו סומכים על המדע והתפתחותו, אם זה משהו מדעי. לגבי כל מיני שיטות שהן על גבול המדע – יש לנו בדרך כלל פקפוק לגביהן. כל מה שהוא מדעי – בסדר. קודם כל, שיטות טבעונות – זה הכי טוב. כעת אני מדבר על רפואה גשמית, לא רוחנית. לא שאסור לנו לקחת משהו מהעולם הגדול. אם זה בריאות הגוף, אם זה טבעוני או דבר שיש לו בסיס של מדע – עם המעלות והחסרונות, ולוקחים אותם בחשבון – זה מה יש. כך הקב"ה ברא את העולם וכך מאז ומתמיד, גם הצדיקים הכי גדולים, גם חז"ל, השתמשו ברפואות. גם הבעל שם טוב השתמש בתרופות, רשם רצפט לבית מרקחת. אם זו שיטה רוחנית – האמת היא שלא צריך ללכת לשום מקום, הכל נמצא אצלנו. אם הלכת למקום אחר, קודם כל אומרים – ברוך ה' שאת מרגישה יותר טוב. אני מאד שמחה, אין לי שום בעיה שחמש שנים עשית משהו – אם זה לא עבודה זרה – אבל חבל שכעת את לא נגמלת מהדבר הזה ומתחילה עם שיטה אמתית.

זו חלק מההזמנה שלך, שאת מזמינה את החברה שלך ללמוד והיא תלמד גם את הדברים האלה. ללכת חזיתית להלחם – לא משהו. תלוי מה המצב. יש שיטות ממש רעות, שכל השיטה היא ניפוח האגו – ממש ההיפך. אם יש דברים כאלה אפשר לומר זאת על השלחן. איני מכיר את השיטה שהזכרת.

תופס מקום מאד גדול אצלה מושג הסליחה והמחילה, ואיך מעמיקים את המקום הנפש הזה וכו'.

הרב: אם יש נקודות נכונות, בסדר. צריך ללמוד ממקום זר שלמחול זה דבר טוב?!

ילדים לומדים את האלף-בית, האות סמך אומרת סלח-מחל-כפר. כמו שיש ס יש עוד 21 אותיות. צריך ללמוד את כל האותיות. שוב, אם השיטה נובעת ממקור לא יהודי אז יש להניח שיש בה – או במודע או שלא במודע – השפעות נוכריות ממש. הבעיה הזו, של זיהוי היא בעיה של "בין ישראל לעמים" בכלל. כל דת, כמו הנצרות, היא חיקוי של מוטיבים יהודיים – כמו רחמנות וכו'. הכל לקוח מהיהדות, ולכן יכול להיות מאד מבלבל. כל השנים יש לנו סיפורים עם השיטה של 12 הצעדים, משהו נוצרי מובהק. אומרים לך כל מיני דברים טובים – מה רע? נשמע מצוין. אבל זה נוצרי, ואם חופרים לעומק רואים שזה ממש ככה. זה נראה כל כך נחמד, כל כך יפה, אבל כשמגיעים לעומק נמצא שם אותו האיש, ורק אם תתקשרי אליו הוא יושיע אותך. זה מה שעומד מאחורי הקלעים. יכול להיות איזה רב גדול מאד שיעבוד לפי השיטה הזו, והוא חושב שהיא מאה אחוז בסדר, והוא לא יודע מה יש שם. כך כל הדברים שבאים מהתרבות הכללית – או שזה יוגה כשר למהדרין, אבל יוגה זה להשתחוות לשמש, לא משנה מה אומרים, כל התרגילים שם הם סוגי פולחן. עושים יוגה כשר למהדרין, חסידים דתיים... אבל זו קליפה.

איך מגדירים את הקליפות עצמן? את אותו האיש או את השמש וכו'. לכאורה, אם יבוא אברהם אבינו ויפגוש את מלכי צדק מלך שלם, הוא יגיד לו ש"אל עליון" זה הקב"ה והוא מקבל מעשרות, למרות שמלכי צדק לא ידע ש"אל עליון" הוא הוי', כמו שהרמב"ן אומר. איני יודע בדיוק מה הנוצרים חושבים על אותו האיש ומה שיודע או לא יודע לעשות כדי לסדר לך את החיים. אבל אני מניח שדתות גדולות יושבות על כל מיני מקומות רציינים בנפש, אחרת לא היו כל כך מצליחות. אז מה עושים עם זה בעצמו? מצאתי שיושב על אותו האיש – אבל למה אותו האיש קשור?

הרב: זה תפקיד של משיח, לברר את זה, אבל לא אומר לנקוט בשיטה. יש כמה דעות מי יתקן את אותו האיש – או משיח, או לאחר נ' אלפי יובלות. גם לו יהיה תיקון.

פעם הייתי בשיעור של הרב במעלה, נדמה לי, ושאלו על דברים מחוץ ליהדות. בהתחלה הרב אמר שיביאו דוגמאות, ובסוף הרב הביא דוגמה – שאם קוראים מרטין בובר ומדובר שם על ה'אתה', על הזולת. אחרי שקוראים את זה מבינים שזו הנחת יסוד בתניא, אבל יכול להיות שאדם יעבור בכל התניא ולא ישים לב לזה, ורק אחרי שהוא יקרא מרטין בובר הוא יחזור וישים לב בתניא. אולי נכון גם כאן?

הרב: ודאי.

כל נסיון שאדם עובר בחיים הוא בשביל לקח, לברר איזה בירור. יתכן שהחברה שלך, שעברה את זה ועזר לה, כאשר תגמל מזה היא גם תוציא מזה משהו בדרך ממילא. אבל היא צריכה להגמל מזה על מנת לעשות את הבירור.

דברנו קודם על יוגה: אפשר לעשות תרגילים, ואפילו לקבל איזו השראה מיוגה שאדם למד, אבל לא לקרוא לזה יוגה כשרה למהדרין. השם הוא אור מקיף שיש לו, בלשון המדוברת, אנרגיות שליליות. כך בכל השיטות. כי זה הסך הכל. דברנו קודם על כלל ופרט – הכלל הגדול אצלנו שנקודות טובות אפשר לגאול מכל דבר שיש בעולם, אבל לקחת שיטה ולהשתמש בשם שלה זה כלל. הכלל הוא לא טוב, המקיף הוא לא טוב. יכולות להיות רק נקודות שאפשר לגאול. זה לגבי כל הדברים, אבל עצם הדבר שאתה זקוק לכתת רגלים רחוק בשביל ריפוי נפשי – הוא מה שאנחנו כל הזמן צועקים עליו שהוא פשיטת רגל, שלנו, של החסידות. בשביל מה צריך לחפש שם? "מכל מלמדי השכלתי" כולל גם גוי, אם אני לומד משהו אז טוב – כנראה שפשיטת הרגל היא גם משהו שסבת הסבות מסובב דרכים רחוקות, כמו שיהודי נוסע להודו כדי לחזור בתשובה. גם בתוך היהדות, מי שהוא כבר בתשובה 17 שנה, ו-5 שנים בתוך השיטה, כעת צריך להתחיל לעשות תשובה עוד פעם. תשובה על תשובתו – זה הביטוי. אם היא צריכה תשובה על התשובה, אחרי 12 שנות תשובה מגיעים ל-5 שנות "המסע", אז צריך תשובה על התשובה, ותוך כדי זה אפשר גם לגאול משם משהו.

ניתן דוגמה: הגאון מוילנה למד את כל החכמות שהיו בעולם, וגם את כל ספרי הפילוסופיה שהיו אז – כל ה'גדולים'. הוא אמר שהוא חרש את כל הספרים ולמד מהם שני דברים. זה הגאון מוילנה, שיודע את כל התורה כולה – מה עם שני הדברים האלה? הוא גאון, צריך להשקיע כל כך הרבה זמן על הספרים האלה? הוא אמר בדרך בטול, אולי התחרט שהשקיע את הזמן הזה, אבל בסך הכל הוא כן למד שם שני דברים. אם הם לא היו שם – לא היה שום קיום לדבר.

הגאון עשה לכתחילה, ונראה לי שהעצה אצלנו רק בדיעבד. אנחנו לא ממליצים למישהו לקרוא מרטין בובר או לעשות 12 הצעדים.

הרב: ודאי. מי שעבר את זה יש בזה השגחה פרטית.

אבל יש דברים שרואים בהם תועלת, כמו 12 הצעדים שדנו.

הרב: רופא צריך ללמוד ספרי רפואה מוסמכים – ספרי הרפואה האמיתיים של הנפש נמצאים אצלנו.

אם אנחנו רופאי נפש, ורואים שהם מצליחים אולי יותר מכל אחד אחר לגמול מהתמכרויות – ודאי שלא נגיד שנכנס לשיטה, אבל נחפור ונברר מה יש שם.

הרב: קשה לומר זאת, אולי זה נכון עבור מישהו שראוי לכך, אבל זה לא בשביל הצות כאן. זה בשביל יחידי סגולה. לא בשבילכם, לא בשביל הצות כאן. אולי יש יחידים שזה הענין שלהם.

שאלה בבין אדם לחברו – בא אדם מכור למשהו, ואם ילך ל-12 הצעדים יציל אותו ואת המשפחה שלו (אולי), מה תאמר לו?

הרב: שלשם כך הקמנו את בית הספר, ויציל אותו יותר טוב.

הערבוביה שבמציאות

אני רוצה לשאול מה ששאלו בהתחלה. היה דיון ועלתה שאלה יותר כללית. דברנו על המדרגות של פרק בעבודת ה' – לגרמיה, לשם שמים וכו'. השאלה אם גישה כזו בלימוד נכונה, אם זה אמת – למקם הכל בצורה שחור-לבן, שזה הוא זה וזה הוא זה.

הרב: לכן אמרתי את "היום יום", שגם הרבי המהר"ש אמר לרבי הרש"ב שכמה שגדול בחסידות – עדיין לא יודע להבחין מה בא מצד הנפש הבהמית ומה בא מצד הנפש האלקית.

זה בגברא, אבל בחפצא באמת אפשר לחתוך?

הרב: האם יש באמת נפש אלקית ונפש בהמית? כנראה שיש...

בלימוד מציגים בצורה מדויקת, אבל במציאות יותר קשה להשליך.

הרב: ככל שאנחנו יותר למטה, מה הכלל הגדול בקבלה? ככל שהעולמות יורדים כך הערבוביא היא יותר ויותר – מאד קשה להבחין בין הטוב והרע. היות שאנחנו כעת בתכלית, בעקב של עולם העשיה, שם התערובת הכי גדולה. מי ששואל את השאלה הזו באמת, ורוצה לחקור בנגלה, ילמד הלכות תערובות ביורה דעה. אחרי שידע את כל הדינים שם, עם כל הספק-ספקא, אולי... בשביל זה יש יורה-דעה.

להעמיק בחומרים הקיימים במקום לחקור שיטות זרות

מה שהתכוונו קודם, מה צריך לעשות? לא צריך באינטרנט ללמוד שיטות כדי שתהיה יותר טוב כמורה ומטפל בתורת הנפש. עדיין כל מי שיושב כאן צריך להעמיק הרבה-הרבה יותר בחומרים שלנו, החומרים של התורה. לקרוא הרבה יותר סיפורי צדיקים ולחשוב עליהם – מה אני יכול ללמוד מהסיפור, איך אני יכול לאמץ אותו בעבודתי כמורה או מטפל. ללמוד סיפור של הבעל שם טוב זה מליון פעמים יותר פורה מאשר לחקור איזו שיטה, אולי אפשר ללמוד ממנה משהו, איך לעזור למישהו. יש בלי סוף מה שאפשר להעמיק.

כל בעל תשובה שהיה משכיל בעולם הקודם, לפני שהוא הכיר את היהדות – סטודנט באוניברסיטה, מישהו משכיל – שאחר כך מוצא את האידישקייט וחוזר בתשובה, אפשר לומר שהדבר הכי בסיסי אצלו הוא ההבחנה, שהרוחניות שיש בתורה, בחסידות, היא אין סוף יותר עשירה מאשר שם. נשתמש רק במילה הזו, עשירות – שהוא מתפעל מזה שיש כאן הרבה יותר עושר, יותר מורכבות. המלה מורכבות לא מעבירה את הרגש, לכן צריך לומר עושר. יש כאן עושר אחר לגמרי. רק הנקודה הזאת, שאנחנו כל כך עשירים והשיטות האחרות כל כך עניות – העשיר צריך לחזר אחרי העני לקבל ממנו פרוטות?!

זו הצעקה של רבי נחמן, "חדלו להיות עניים".

הרב: בדיוק. אם לא מרגישים כך – זה לא בסדר. המסע, או מה שלא יהיה, הוא משהו עני.

יש משהו שלא פשוט לי לגמרי. יש מדד של עושר ועוני, אבל יש עוד מדד – המדע המודרני התחיל עם הרבה ניסויים [הרב: וממשיך ככה]. במדה מסוימת אפשר לומר שהמדע שלפניו היה יותר עשיר, אבל הניסויים יצרו המון עוצמה ונוכחות של המדע החדש.

הרב: מי שיודע להשוות עכשיו, יודע שהמדע הישן לא היה יותר עשיר.

אבל כך התחיל. המדע החדש רוקן את החומר ועשה חוקים שמפעילים הכל אותו דבר, אבל יש חדוה בניסוי.

הרב: דברנו על נחש של קדושה. נדבר על החויה הזו – פעם אחת שעשו ניסוי, אחרי אלפי שנים, וראו תוצאה בפועל. מי שמנחש, יש לו חוש, כמו בנין אב בתורה – בניסוי אחד הוא מרגיש שנפתח בפניו חלון שיש בו פוטנציאל של עושר אין סופי. שכל מה שהיה קודם הוא גארנישט, דמיונות שוא, לגבי שערי העושר שפתח הניסוי. בנמשל לא חייב שהכל היה דמיונות. כמו בתורה, אחד שאף פעם לא ידע מהו מספר צורני, והוא גאון בתורה, יודע את כל התורה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה – ופעם אחת מראים לו שהגימטריא של הפסוק הראשון בתורה הוא המשולש של חכמה (כח מה) ויש בו כח אותיות, ואפשר לצייר אותן כמשולש של שבע. אם יש לו שכל טוב יש לו פתאום בזה אושר – גם ב-א, לא רק ב-ע – אין סופי, כי רק הדבר הזה אומר לו שככה כל התורה כולה. אם ככה הכל יש כאן אור אין סופי, שגם אני יכול לחקור – אני מאמין שכך, ויש לי ערוץ חדש להתקשר לתוך התורה. זה כמו ניסוי, שניסוי אחד מספיק לפתוח ערוץ חדש. זה קשור לספר שניר כותב עכשיו.

בכל זאת, יש משהו בזה שלומדים דברים מלמטה למעלה שקצת כמו לימוד נגלה לעומת נסתר. אפשר להגיד שהכל נמצא בנסתר, ובכל זאת כשאתה לומד סוגיא ועקרונית מתיישמים פה כך ושם קצת אחרת וכו' – זה הופך את העקרון להרבה יותר משמעותי ועשיר. לכאורה זה גם מה שקורה בניסויים, ולכן לא מספיק ניסוי אחד. כשהולכים ושומעים על עוד מקרה טיפולי וכו', חופרים את האדם, הניסויים מקבלים פנים חדשות.

הרב: אבל השאלה מתי היה עיקר ההפתעה. יש חכם הרואה את הנולד שההפתעה הגדולה שלו היא בהתחלה, והשאר לא כל כך מפתיע. יש אחד שכל פעם מופתע מחדש מעצמת הכלי.

זו רק שאלה של הפתעה? הצלחות קשורות גם בדיוק, לא רק בחידוש. הדיוק לכאורה מאד קשור במגע עם העולם החיצון. בתור דוגמה, אם קראת ספרי פסיכולוגיה שיש בהם אלף מקרים – כמה יצא לך אישית להכיר בעיות ולהתקל בצרות וסיבוכים. זה שהכרת עוד מקרה שחפרו ועוד מקרה שחפרו – זה תורם.

הרב: פסיכולוגיה היא לא מדע מדויק בכלל.

אבל הסיפור מדויק.

הרב: אבל הוא של מישהו אחר, לא שלך. אפשר ללמוד רק בערבון מוגבל.

אבל אלף סיפורים עושה את זה פחות מוגבל.

הרב: כל אחד יעשה 'מִישְמַש' אחר, זה לא מדויק. צריך נסיון, שהכל יעבור אצל מטפל – לאט-לאט הוא מקבל איזון ושווי משקל פנימי איך להסתכל. שוב, השאלה מה עוזר לך יותר – לקרוא ספר כזה או לקרוא סיפורי הבעל שם טוב בהתבוננות וללמוד חסידות בהתבוננות. לדעתי עדיין, עבור כל מי שנמצא כאן – כולל אותי – הרבה יותר טוב ללמוד לעומק את הדברים שלנו. הפסיכולוגיה לא פתרה שום דבר, לא יודעת שום דבר, יש מליון מקרים – זה לא פיזיקה. חבל על הזמן.

נקח דוגמה בחסידות. אחד לומר הרבה מאמרי חסידות, ופתאום סיפור חסידי מאיר לו יותר. למה? כי לא מספיק לו העקרון, סיפור חסידי אחד, הוא רוצה עוד סיפור ועוד סיפור.

הרב: ב"ה יש הרבה סיפורים.

ואם יהיו ספרי פסיכולוגיה שלנו – מקרים לא מבחוץ אלא מבפנים, מתוך התורה, לכאורה דבר כזה אמור להיות בדיוק מה שהוא מחפש באופן יותר עמוק.

הרב: אם יש התוועדויות בין החברים ומספרים סיפורים שהיו – זה טוב, כמו כל התוועדות.

גם פה יש סכנה, שאם אנחנו נוציא ספר בעצמנו יהפוך לאיזה 'שיטה' – משהו שהיה חד-פעמי ועושים ממנו משהו כללי.

הרב: את צודקת. אבל אני פונה לכולם ושואל – למה כל פעם מדברים על הדבר הזה?!

זה חלק ממה ששאלתי קודם, כמה הערכים מדויקים. זה חלק מזה – בעולם הזה הכל מעורבב, אז היא לא קוראת לזה הקב"ה ואנחנו נקרא, ובשינויים מאד קלים נוכל לדמות מילתא למילתא. שוב זו השאלה כמה צריך ללמוד חד לעומת להתחשב במציאות. אני מרגיש שהתכנים שהרב אומר, וכך בחב"ד בכלל, כל ערך מאד חד. במציאות מאד קל לעגל פנות, שהכל דומה וכו', וממילא כל השיטות נראות טובות ואי אפשר לראות למה אחד פחות טוב מהשני. צריך לגשר על הפער בין החדות בבית מדרש לבין הערבוב בשטח, בקליניקה. לי למשל אין שאלות, כי אני לא בקליניקה בכלל – הכל נראה חד. אנשים שיש להם חיכוך עם המציאות, רקע טיפולי, יותר קשה להבין למה זה לא טוב ודבר שני כן טוב.

הרגשה שה' אתי

הרב (אחרי שתיקה ארוכה): אחד הדברים שהרבי הקודם מתאר לגבי המאסר הוא שמה שהחזיק אותו ברגעים הקשים שלו זה שכל הזמן הוא הרגיש את הנוכחות גם של אבותיו הקדושים וגם – כך הוא כותב – שה' עמו. כידוע הווארט, שגם מובא ב"היום יום", שאחד החידושים הגדולים של הבעל שם טוב הוא שאדם אף פעם לא לבד. ההרגשה הזו צריכה להתחיל מהשיעור. דברנו על זה, שיעור טוב – וכל שכן התוועדות טובה (החלטה טובה היא לא לעשות התוועדות רק פעם בחצי שנה, אלא לפחות כל חדשיים...) – היא שכבר האוירה שלו, גם בלי 'אחד על אחד', היא הרגשה שאני לא לבד. ממילא, כבר נעשה הרבה יותר טוב אצל כולם. כולם מרגישים הרבה יותר טוב. אחר כך, אם יש השפעה של משפיע ומושפע, זו גם ההרגשה שאני לא לבד עם הבעיות שלי. שוב, הווארט המקורי – שלא כתוב בנוסח הזה ב"היום יום" (שם כתוב שחסיד אף פעם לא לבד, תמיד עם הרבי והרבי תמיד איתו) אלא בשיחות הרבי הקודם – שאדם אף פעם לא לבד כי ה' עמו, הרגשה שה' נמצא איתך כל הזמן.

סיוע לצאת מטיפול תרופתי ועזרה נפשית בעצם השיעורים

גם דברנו הרבה פעמים, יש דרגות שונות לגמרי של מצבי נפש שזקוקים לתמיכה ועזרה. לא כל אחד מוגדר חולה נפש (אם כי כולנו באיזו נקודה חולי נפש, אבל המקובל שרוב האנשים איך שהוא שורדים את החיים ועוברים את זה). אבל כל האנשים סובלים, לכל האנשים יש בעיות, ורוצים לעזור לכולם – כל אחד במדרגה שלו, ושיכול להרגיש שהוא גם מתקדם בעבודת ה'. יש מקרים יותר קשים, שעליהם גם דברנו כמה פעמים כאן, שהרופא הפסיכיאטר ממליץ על כדורים, שצריך טיפול תרופתי. המקרים האלה הם כבר מבחן שנוגע לאחת ממטרות בית הספר, האם יש אחוז מסוים שאפשר להציע להם – וללוות אותם חזק – להתגבר בעבודה עצמית, ולא להזדקק לטיפול התרופתי שעושה את האדם נכה נפש לכל חייו, ר"ל.

אם מדברים על דוגמאות של מה שהיה, הרוב – והוא גם העיקר – הוא מה שקורה בתוך הכתה עצמה, מה שקורה בשיחות והתוועדויות, זה הטיפול העיקרי. זו גם ההצלחה הכי גדולה, שאנשים מתעודדים ומתחזקים בחיי היום יום שלהם, עובדים את ה' יותר בשמחה, יותר בשמחה עושים את השליחות שלהם בעולם. זו ההצלחה הכי גדולה, שקשה למדוד. יש פידבקים, אנשים שמספרים שכך וכך השתפרתי וכל המצב השתפר. אפשר לתעד מקרי טיפול יותר קשים. לא לשם כך בלבד הוקם בית הספר, כמובן, אבל זה בהחלט מבחן של הצלחה – שיש אנשים שכך היו זקוקים לטיפול תרופתי, והצלחנו בעזרת השי"ת ללמד אותם, לעזור להם, איך מתגברים מכח עבודת נפש עצמית. זה מה שר' אשר היה עושה, וזה מה שחסידים ומשפיעים מאז ומתמיד היו עושים. סיפורים כאלה – כן ראויים להתוועדות. לספר על דוגמאות כאלה (לאו דווקא להדפיס אותם בכעין מחקר רפואי).

קודם כל, שה' יעזור שיהיו לנו הרבה סיפורים טובים כאלה, שבאמת עזרנו למישהו במצב הזה. או, משהו יותר גרוע – שגם ודאי ספרנו בהתוועדות – שיש מקומות שהם בהחלט הגיהנם עלי אדמות, בתי החולים של הנפש. בכל העולם וגם כאן בארץ – שומו שמים מה שקורה שם. כמו שהרבי היה מתבטא, לא צריך להרחיב את הדבור בדבר המצער. אפשר להכנס לאותם מקומות ולהציל אנשים, ממש פדיון שבויים. יש כל מיני דברים טובים שאפשר לעשות בבית ספר הזה, ולשם כך לא צריכים ללמוד אפילו יום אחד שום מאמר באינטרנט, שום ספר, שום כלום. אפשר להציל המון נפשות אך ורק מכח התורה, מכח 'הדרך' כמו שר' אשר היה קורא לזה – אפשר לעשות המון. אבל שוב, נחזור להתחלה – הדבר הראשון שעושים הוא שאם יש, ב"ה, 250 תלמידים כן ירבו, שכל האנשים שיושבים בשיעור קורה איתם משהו, יוצאים אחרת. זה הדבר הראשון. אחר כך יש את היכולת לעזור למקרים יותר קשים. הברכה העיקרית שיהיו שיעורים שמחים – גם מעמיקים וגם שמחים. מסכים?

הרב לא התייחס כל כך למה שאמרו – שהמציאות מטשטשת. הוא טען שכאשר אתה מטפל באנשים אתה נוטה לדמות ואז אתה מקהה את חדות הדברים.

חיצוניות מקלקלת החוש בפנימיות

הרב: זה מה שאמרנו קודם. יש מסר שבאמת צריך לחזור עליו כל הזמן, אם זה "והוי' עמו", שהאדם הוא אפס והקב"ה תמיד עמך ומרחם עליך. גם שיש לך שליחות – מה שהרבי אומר, שיש שליחות. זה הדברים הכלליים, צריך לומר את זה מכל הלב לכל אחד. יש אבחונים יותר אישיים, פרטיים, שבאים גם אם יש לך חוש. הפתגם החסידי אומר שאי אפשר לשים על מישהו ראש – גם לאנשי הצות, אי אפשר להשתיל חוש (גם עם כל המאמרים שלא תקרא). מה בכלל לגבי רפואה? כל הרופאים בקופת חולים, הבעיה שלא יודעים שום דבר חוץ ממה שכתוב בספרים. פעם רופא ידע הרבה פחות, ובהרבה מקרים עזר הרבה יותר. הרבי הקודם, בעל הגאולה, אומר שאם יש חוש בפנימיות – לכל אחד יש מה שה' חונן אותו – אבל אם עוסקים כל הזמן בחיצוניות, לא רק שאין זה פנימיות אלא שזה מקלקל את החוש בפנימיות. זה ווארט שאנחנו אוהבים לחזור עליו. ההתעסקות בדברים החיצוניים מקלקלת את החוש בפנימיות, אם קיים. לכן המינון צריך להיות מאד מאוזן. צריך את ה"נחש" של הקדושה. לדמות מילתא למילתא זה כח המדמה. אצל כל אדם כח המדמה הוא היצר הרע. אם נחזור לרבי נחמן, כל דימוי המקרים – אצל רוב האנשים עצם הדימוי הוא-הוא הנפש הבהמית, כי כח המדמה שלו לא מתוקן. אם כח המדמה כן מתוקן – אשריך. זה נקרא "גזרה שוה", וזה "איש מפי איש מפי משה רבינו", ככה מתקנים את כח המדמה, רק על ידי התקשרות מאד פנימית ועצמית לרבי.

שיהיה בהצלחה רבה, בשמחה ובטוב לבב.