ה׳ תמוז ע"ג – בית הרב, כפר חב"ד

יארצייט אבי הרב – שמשון יעקב גינזבורג ע"ה

אחרי תפלת ערבית היה קצת ברכות ו'לחיים' היו מעט ניגונים ודבור קצר:

א. יום המרכבה – מהפכת "עליונים למטה ותחתונים למעלה"

המרכבה – גילוי בדרך הסתלקות

היום זה יום של המרכבה, היום יחזקאל ראה את המרכבה, בתחלת ספר יחזקאל – "ברביעי בחמשה לחדש", חדש תמוז הוא החדש הרביעי. בפשט, הנבואה של המרכבה היא נבואת הסתלקות השכינה מבית המקדש. אבל איך שהיא התקבלה, גם בנגלה וגם בנסתר של התורה, יש בנבואה הזו התגלות עצומה. כל התגלות היא המשכה. בלשון הרבי יש כאן גילוי הרוממות – התגלות בדרך הסתלקות. אומרים שהשרש של מעשה מרכבה הוא מתן תורה, לכן קוראים את הפטרת מתן תורה בחג השבועות במרכבה. מתן תורה הוא הירידה וההמשכה הכי גדולה שיש, גילוי העצמות – "וירד הוי' על הר סיני", שהעצמות ירדה והתגלתה. אם מפטירים אז במעשה במרכבה סימן שגם כאן יש המשכה והתגלות העצמות. זה מודגש בגימטריא של ה תמוז, ששוה נחת, כמו בפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחִת". "נחִת" היינו ירידה, והוא רמז ללידת הבעל שם טוב בשנת נח"ת. "עיר וקדיש מן שמיא נחת" ר"ת שמעון, רמז לרשב"י, שבא לגלות את מעשה מרכבה, "רזין דרזין דאורייתא". מצד אחד יש הסתלקות, ומצד אחד יש נחת – נחיתה, ירידה. זו נשיאת ההפכים שיש היום, ה' תמוז.

מהפכה – להפוך את ההשקפה

נחת פירושה שדבר יורד והסתלקות היא שדבר עולה. איך יכול להיות שדבר עולה ויורד ביחד? רק אם הופכים את התמונה. זה נקרא "עולם הפוך ראיתי". בהסתלקות צריך להרגיש שהעולם פתאום מתהפך, ואז ככל שעולים בעצם יורדים. מה זה להפוך את העולם? להפוך את ההשקפה מדעת תחתון לדעת עליון. דעת תחתון היא שלמטה היש ולמעלה האין. דבר שמסתלק מן הדעת התחתון הוא מתאיין, עולה לאין – זה נקרא שהוא עולה, כל העליה היא התאיינות, חזרה לאין. אבל אם "עולם הפוך ראיתי", שהעולם מתהפך, ההשקפה מתהפכת, אז דעת עליון היא הפוכה – למעלה יש ולמטה אין. מה שהיה התאיינות הוא פתאום התגשמות, 'התיישות', שהוא נעשה יש, מתחבר עם היש האמתי. אז הוא נופל – בעליה הוא נופל על התכל'ס, על היש האמתי, יוצא מהאין וחוזר ליש. זה נקרא "עולם הפוך ראיתי". זה קשור במיוחד להיום, ה' תמוז. לחיים לחיים. הגמרא אומרת לגבי אחד שעלה למעלה, כמעט מת, ואז הוא ראה עולם הפוך. כשהוא חזר וספר את זה לאבא שלו, הוא אמר לו ש'עולם ישר ראית'.

ניגנו ניגון יב-יג תמוז.

"כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"

אמרנו שמהפכה זה להפוך את העולם, "עולם הפוך ראיתי", שעליונים למטה ותחתונים למעלה. לחיים. כתוב שכל מי שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. זה נקרא להפוך את העולם. בעולם הזה המלכות היא למעלה, דרך ארץ היא למעלה – היא הערך הכי חשוב. כמו שהרבי הקודם מסביר בסוף המאמר הראשון של "באתי לגני", שמנהג העולם שיש דברים של דרך ארץ שלא מזיזים אותם אף פעם, בשום פנים ואופן. זה "דרך ארץ קדמה" – שמה שקובע הוא דרך ארץ, היא למעלה. אבל מי שמקבל את התורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, סימן שכל ענין קבלת התורה הוא להפוך את העולם, שכל הערכים הכי נחשבים ומקודשים בעיני העולם יורדים למטה, והתורה עם כל הערכים הנצחיים שלה עולים למעלה. זה נקרא לעשות מהפכה.

אחר כך נערכה הקלטה ל"בקר לנשמה" בתורת הנפש:

ב. תכלית האדם – תקשורת בכל לבושי הנפש

לבושי הנפש – היכולת לתקשר עם הזולת

שלום לכל המשתתפים ביום עיון והכרות עם תורת הנפש לפי שיטת הבעל שם טוב. המטרה הפנימית של הבית-ספר היא להכיר לעומק יותר את הנפש, במיוחד הנפש האלקית, שיש אצל כל יהודי. ללמוד איך אפשר לגלות את הפנימיות בחיי היום-יום וגם איך אפשר ליצור קשר הרבה יותר טוב ופורה בין אנשים בזכות זה שהאדם מגלה את הפנימיות שלו. מוסבר בחסידות שיש לנפש, חוץ מהכחות של הנפש, כמו חכמה וחסד ושאר הכחות הפנימיים של הנפש, גם לבושים. דרך הלבושים האדם מופיע. כמו שאדם מתלבש ואחר כך הוא מופיע ברבים, ככה לבושי הנפש מלבישים את הכחות ואז האדם מוכן להופיע בפני הזולת, בפני רבים, ולתקשר עם הזולת. והרי עיקר המטרה של העולם הזה שתהיה תקשורת טובה בין היצורים, בין הנשמות, בין האנשים.

שלשה שלבים ביצירת האדם: עפר, נשמת חיים, נפש חיה

איך יודעים את זה? כתוב בתחלת הבריאה "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". יש כאן שלשה שלבים כנגד שלשת השלבים של עבודת ה', שהבעל שם טוב קורא להם 'הכנעה' ו'הבדלה' ו'המתקה' (גם בתורת הנפש תלמדו עליהם):

• קודם האדם מרגיש את יסוד העפר שבעצמו, כמו אברהם אבינו שאמר "ואנכי עפר ואפר". על זה כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", זה היסוד שלו.
• אחר כך הוא צריך להרגיש את ההבדלה שבו, הנבדלות שבו, שזה "ויפח באפיו נשמת חיים", שיש לו, כמו שאמרנו קודם, נפש אלקית. משהו מיוחד.
• אבל התכלית, שנקראת המתקה, היא "ויהי האדם לנפש חיה", התרגום מתרגם את זה "לרוח ממללא". כלומר, שהאדם הופך להיות יצור מדבר. מה זה מדבר? מתקשר. בגלל שדרך התקשורת, דרך הדיבור, נעשו יחודים. כאשר תכלית הכוונה של בריאת העולם היא שנוכל להתייחד, אחד עם השני, וככה ליחד את הכל ובכך לגלות שבעצם מאחורי הכל ובתוך הכל יש אחד, "הוי' אחד". אם כן, התכלית היא ה"נפש חיה", ה"רוח ממללא". לכן בן אדם נקרא "מדבר", זה השם שחז"ל נותנים לו. הוא לא "משכיל", הוא לא משהו אחר, הוא "מדבר", הוא מתקשר. זו התכלית. לתכלית הזאת קוראים "המתקה", שהאדם יכול מכח התקשורת שלו לעשות יחודים בתוך המציאות, וכל יחוד הוא פורה, כמו "פרו ורבו", יש לו פירות, תולדות.

תקשורת במחשבה, דבור ומעשה

נחזור: בנפש, על גבי הכחות הפנימיים שלה, יש לבושים. דווקא דרך הלבושים האלה האדם מדבר. גם במחשבה האדם מדבר. בדבור ודאי שהוא מדבר, זה עצם הדבור, "רוח ממללא". גם במעשה יש דבור[1]. מה הם שלשת הלבושים? מחשבה, דבור ומעשה. יש תקשורת, יש קשר ביני לבינך, כשאני חושב עליך. ה"מחשבה מועלת", כמאמר חז"ל. יש כח אדיר בתוך המחשבה להשפיע, לקבל. מה שבחוץ קוראים לזה 'טלפתיה', אבל בתורה הביטוי (בין היתר, יש הרבה לשונות וענינים) הוא שבמחשבה יש כח ותועלת – ליצור קשר וגם לעשות דברים, לעשות בתוך הלב, שלי ושל הזולת. אז שוב, יש תקשורת במחשבה. מאד חשוב. יש כמובן תקשורת בדבור. ויש גם כן תקשורת במעשה. לדוגמה, התקשורת הכי פשוטה במעשה היא שאני כותב לך מכתב. אז הכתב, שאני כותב, הוא מעשה. היום כותבים במחשב, וזה גם נוסע מקצה העולם עד קצה העולם במהירות האור כמעט. בכל אופן, זו תקשורת במעשה.

אבל בעצם כל מעשה שאני עושה הוא תקשורת. מה זה מעשה? שאדם יורד, מתקשר עם המציאות, גם דרך המעשה. כמו שאדם זורק אבן לתוך המים, אז הוא עושה גלים והגלים מתפשטים. כל מה שאדם עושה גם פועל כך – הוא גורם לאנרגיה, לכח, לגלים שיוצאים ומתפשטים, ודרך המעשה הוא גם כן מתקשר. הוא יכול לכוון את המעשה שלו לכיוון נשמה אחרת – זה קישור בין המחשבה ובין המעשה – כדי להתקשר ולתקשר עם נשמה אחרת. בעצם, כל מה שעושים, אם אני עושה משהו בשבילך, זה להתקשר איתך על ידי המעשה. הכי תכל'ס, שאני עושה לך משהו, עושה לך טובה בידים שלי.

תקשורת בדרך עליה, תקשורת בגובה העינים ותקשורת בדרך ירידה

היחס בין המחשבה לבין הדבור לבין המעשה, הוא השאלה אם אני מתקשר אליך בדרך עליה; או בדרך יושר, כמו הביטוי היום 'בגובה העינים', שאנחנו שנינו שוים בקומה שלנו, זה הביטוי בקבלה; או שאני מתקשר בדרך ירידה, שאני יורד על מנת להתקשר. או שאני עולה, כאילו עולה לשרש שלך. יש ביטוי שראוי שכל יהודי כאשר הוא מדבר על השני או חושב על השני שינסה לצייר אותו בשרש שלו, "מאין באת", מאיפה הוא בא. ובאותיות של קבלה זה נקרא המחשבה הקדומה דא"ק, של אדם קדמון, השרש של הנשמה. עכשיו, כשאני חושב עליך אני עולה לתקשר איתך בשרש. כשמדברים בפה ממש, הדבור – "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא" – הוא היחס וההתקשרות 'בגובה העינים', כמו שאמרנו קודם, התקשרות ישר-ישר. אבל כשאני עושה משהו אני מתקשר בדרך ירידה.

איך אני מתקשר עם רבונו עולם? הוא נתן לי 613 מצוות לעשות, וכל המצוות הן מצוות מעשיות. בשביל לקיים מצוה מעשית אני צריך לרדת לתוך המציאות. זו לא התקשרות אליו תוך כדי התבוננות מעמיקה שאני עולה, אלא דווקא להתקשר לאין-סוף תוך כדי שאני יורד לתוך המעשה, לתוך עולם המעשה. דוד המלך, שמסמל בקבלה וחסידות את המעשה – המלכות היא מעשה – אומר על עצמו "ידי מלוכלכות בדם כדי לטהר אשה לבעלה". כדי לעשות טוב, קשרים טובים בין נשמות, בין איש ואשה, צריך להתלכלך. כך דוד המלך אומר על עצמו. זה הטבע של המעשה, שהוא העיקר – כתוב ש"המעשה הוא העיקר" – ליצור קשר הכי פנימי והכי עצמי תוך כדי ירידה.

סיכום

אם כן, הסברנו נקודה חשובה מאד. נעשה סיכום: תכלית בריאת האדם היא שיהיה מדבר. מדבר פירושו מתקשר, והוא מדבר גם במחשבה שלו, בכל שלשת הלבושים של הנפש שלו, גם במחשבה הוא מדבר, גם בפה הוא מדבר, בדבור, וגם בידים הוא מדבר, שהוא עושה משהו. רק מה? יש התקשרות דרך עליה לשרש, ויש התקשרות ישר, במציאות ההוה, המציאות הנוכחית, ויש התקשרות תוך כדי שפלות. המעשה נועד ליצור ערוצי תקשורת – שוב, כמו שאמרנו קודם גלים, גלי שידור – ליצור גלים של תקשורת תוך כדי השפלה. בהשפלה הזאת יכול להיות כיף, התענוג הכי גדול, שאדם נוגע במציאות. יש אנשים שאוהבים יותר לחשוב, אבל יש אנשים שמאד אוהבים לנגוע בחומר, במציאות. אבל צריך לדעת שלנגוע בחומר וליצור כלים זה ירידה, שאני יורד על מנת לתקשר. לא יורד על מנת לתקשר עם מי שנחות ממני. אדרבא, כמו שאמרנו קודם, הקישור הכי אמתי עם רבונו של עולם, שהוא אין סוף יותר ממני, הוא דווקא תוך כדי שאני משפיל את עצמי לעשות בידים מה שהוא צווה, לקיים את המצוות המעשיות של התורה.

אז שוב, אני מברך את הכינוס הזה שיהיה בהצלחה רבה ומופלגה. זה ביטוי שהרבי מליובאוויטש מאד אהב לומר, שיהיה בהצלחה רבה ומופלגה. ושכולנו נתקרב ביחד, ונוכל לתקשר טוב אחד עם השני, לעשות הרבה יחודים, וכאשר נעשה את כל היחודים שביכולתנו אז ה"אחד" האמיתי יתגלה, וגם משיח יבוא, נזכה לגאולה האמתית והשלמה במהרה בימינו אמן.

אחרי תפלת שחרית:

ג. יום המרכבה והסתלקות אהרן הכהן

הסתלקות אהרן בפרשת חקת ובר"ח אב

בחת"ת של היום קוראים על הסתלקות אהרן הכהן, שהוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ההסתלקות שלו כתובה עוד פעם, בדרך סיפור מה שהיה, בפרשת מסעי – במסעות, כאשר מגיעים להר ההר – אבל סיפור המעשה בשעת מעשה הוא כעת, בחת"ת של היום. שם, בפרשת מסעי, כתוב התאריך. היום כשקוראים לא כתוב התאריך, אבל שם כתוב – התאריך היחיד של יארצייט שמופיע בתורה, בר"ח אב, א' אב. הסיפור כתוב כאן. סימן שיש לאהרן פעמיים הסתלקות – פעם אחת היום, בחת"ת של היום, שיוצא בהשגחה פרטית ב-ה' בתמוז (שתיכף נאמר את הקשר), ואחר כך ב-א' אב, הפשט.

הסתלקות השכינה מהמקדש במרכבה – הסתלקות נשמת אהרן

איך יודעים שיש הסתלקות היום? מזה שקוראים על זה בתורה, וכל מה שקוראים קורה בפועל (חוץ ממה שצריכים "לחיות עם הזמן" – לקשר כל דבר שקורה בהוה עם מה שקוראים בפרשת השבוע), אז אם יש היום את הסיפור הזה בתורה סימן שהדבר קורה היום בפועל. אבל מה הקשר ל-ה' בתמוז? זהו יום המרכבה, היום בו יחזקאל – שהוא גם כהן – ראה את המרכבה. פשט נבואת המרכבה הוא הסתלקות השכינה מבית המקדש, שהיא ממש הסתלקות הכהן הגדול. השכינה שורה בעיקר בכהן הגדול, כידוע הביטוי המפורסם של הרבי שהצדיק של הדור הוא "עצמות בתוך גוף", בו השכינה שורה ומתגלה ממש.

אצל משה רבינו השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, לאהרן יש כח אלקי בפה לברך את עם ישראל, יש לו כח אלקי בידים, בנשיאת כפים, יש לו כח אלקי במצח, ה"קדש להוי'" של ציץ נזר הקדש – יש בו הרבה השראת שכינה. זאת אומרת שההסתלקות שלו, שביום ההסתלקות מתגלה כל עבודת חייו, יש הרבה גילוי שכינה. זהו גילוי בדרך הסתלקות, כמו שדברנו קצת אתמול – כל דבר שמתגלה הוא נמשך, אבל כאן יש התגלות בהסתלקות. לכן מפטירים במרכבה כשקוראים בתורה על מתן תורה, שאין ירידה וגילוי יותר ממנו – אף שהוא ראה את המרכבה כאשר השכינה הסתלקה. בכל אופן, היום הוא יום הסתלקות אהרן שהוא אוהב שלום וכו' והוא "שושבינא דמטרוניתא" – מעלה את הנרות, וכל יהודי הוא "נר הוי' נשמת אדם". עלית הנרות היא גם התגלות בדרך הסתלקות – הנשמה רוצה לעלות ולהסתלק (כמבואר בתניא), אבל הפתילה אוחזת בה. אז יש התגלות, אבל ההתגלות היא דרך השאיפה להסתלק ולחזור לשרש. זה הענין של היום, בהשגחה פרטית.

יום המרכבה – יום ראש השנה (הסתלקות וגילוי החיות)

לא כל שנה ה' תמוז יוצא ביום חמישי של חקת, אבל השנה כך יוצא בהשגחה פרטית. תמיד יש סימן שהיום הזה של המרכבה, ה' תמוז, הוא גם היום של ראש השנה שיהיה. כלומר, השנה הזו ראש השנה יחול ביום חמישי, וממילא יהיו שלשה ימים רצופים של קדש – שני ימי ראש השנה ושבת תשובה. יש גם סימן בפסח, ג-ר, היום השלישי של פסח הוא ראש השנה של השנה הבאה (בסימן אתב"ש), אבל כאן זה משהו ישר – תמיד יום המרכבה, ה' תמוז, הוא הסימן של ראש השנה. גם, בראש השנה יורד אור חדש שלא היה מעולם, אבל הוא יורד בגלל הסתלקות האור הקודם – "מרשית השנה ועד אחרית שנה". כמו שכתוב בתניא, בערב ראש השנה יש הסתלקות כללית, וכאשר תוקעים בשופר אור חדש נמשך ומתגלה בעולם.

הסתלקות וגילוי במיתת נשיקה – משה, אהרן ומרים

אצל צדיק זה קורה ממש יחד, כמו שכתוב על משה רבינו שנולד והסתלק באותו יום. כך כל הזמן – באותו יום שהוא מסתלק, תיכף ומיד הוא נולד מחדש, באור חדש שלא היה מעולם. כך גם האח שלו – גם מרים ואהרן, כל שלשת האחים, מתו מיתת נשיקה, "על פי הוי'". מרים היא בפרשה ואהרן בחת"ת של היום ממש. אפשר לומר שמיתת נשיקה – כמו שרש"י מתאר את ההסתלקות, שבאים למערה וכבר מוכנה שם מטה ונר דולק (לא כתוב שמששת ימי בראשית, אבל כך מצטייר). משה אומר לאהרן להכנס למערה, ופתאום יש שם מטה מוצעת ונר דולק. אומר לו "עלה למטה" אז הוא עולה למטה. סגור את הידים, הרגלים, את הפה, את העינים – והוא מסתלק במיתת נשיקה, ומשה רבינו מתאוה לאותה מיתה. כנראה יש קשר בין מיתת נשיקה והתגלות דרך הסתלקות, יחד עם הסתלקות. באמת היה שם, אצל אהרן, מה שמשה עצמו לא זכה. שעוד לפני שנכנסו למערה הוא אמר לאהרן להפשיט את בגדיו ולהלביש אותם לאלעזר, שאנחנו מכירים אותו מתחלת הפרשה – שהוא עושה את הפרה האדומה, כדי לטהר את טומאת המת (ובכך לגלות ש"עוד אבינו חי"). לפני שאהרן נכנס למערה הוא רואה שהגדולה שלו – שהיא בעצם המשך התפקיד שלו, הנשמה שלו, השליחות שלו, היחידה שבנפש שלו – נמשכת לבן שלו. אז משה רבינו אומר לו אשריך, אני לא זוכה לזה. זה גם חלק מההתגלות – שההתגלות ממשיכה אצל הבן, אלעזר. קודם הוא היה סגן, שדווקא בו מצות פרה אדומה, ומסגן הוא נעשה כעת כהן גדול בעצמו. כל זה קשר בין אהרן, שעיקר ענינו אהבה – אהבת ישראל, הוא מעלה את הנרות – לבין מעשה מרכבה של ה' בתמוז.