ג׳ תמוז ע"ג – כפר חב"ד

ברית יוסף שי׳ מזיג

סיפור על הרבי

היות שהיום ג' תמוז, יום של התקשרות לרבי, נספר סיפור:

היה זוג יהודי שלאחר כמה שנים שלא זכו להיפקד בפרי בטן סוף סוף נולד להם תינוק. השמחה היתה גדולה. אך שעה קלה לאחר הלידה נכנס הרופא והודיע בצער להורים שלתינוק יש בעיה רצינית בעינים, שכל הסיכויים, תשעים אחוז, שהילד הזה לא יוכל לראות, הוא יהיה עוור ר"ל. הסיכוי הקלוש, משהו קלוש מאד – הלידה היתה ביום ששי – שיעשו ניתוח מיד, ביום ראשון, ואז יש סיכוי קטן שיוכל לראות משהו. אז משמחה, גובה הכי גבוה, נפלו למטה – "יעלו שמים ירדו תהומות". האשה היולדת שכבה בפנים, בתוך חדר הלידה, והאבא יצא וישב בחוץ.

עובר שם חב"דניק, שליח של הרבי, ומציע לכולם שם – זה היה ביום ששי – להניח תפלין, כדרך החב"דניקים. האבא של התינוק אומר לו – תעזוב אותי. הוא אף פעם לא הניח תפלין והוא לא בקטע הזה, שיעזוב אותו. השליח הזה, החב"דניק, רואה שפניו נפולות. בכל אופן הוא נגש אליו ושואל מה קרה? למה אתה בצער? הוא לא רוצה לספר, אבל החב"דניק נודניק, ואחרי כמה פעמים שהוא שואל אותו הוא מספר לו מה היה. התגובה הספונטאנית של החב"דניק היתה שבמקרה כזה מיד מתקשרים לרבי ומבקשים ברכה (זה היה לפני ג' תמוז). כמובן, בשבילו זה כמו לדבר איתו סינית – הוא לא מבין מה זה להתקשר לרבי וכו'. אבל החב"דניק התעקש שזה מה שחייבים לעשות. בסוף הוא אומר לו – אתה יודע מה? אתה תעשה את זה, לך הביתה, תתקשר לרבי ותבקש ברכה. בסדר, כבר השגנו משהו. הוא הולך הביתה, כנראה במקום רחוק מהרבי בניו יורק. הוא מתקשר ולא תופס קו. הוא מנסה כל היום, יום ששי, ולא מצליח. מתקשר למזכירות של הרבי ולא מצליח. אז הוא חוזר לבית רפואה ואומר בצער לאותו אחד – נסיתי מאד להתקשר ולא הצלחתי.

אבל הוא ממשיך לומר ליהודי – מה עושים? השליח הזה היה מיוצאי רוסיה, בתקופה בה לא היתה שום תקשורת מאחורי מסך הברזל. אז הוא מספר ליהודי, מה אנחנו החסידים עשינו ברוסיה בלי שום יכולת להתקשר לרבי בעת צרה? כשצריכים את הרבי, מה עושים? הוא אומר לו שמקובל אצלנו, החסידים, שאפשר להתקשר בכח המחשבה (היום אומרים טלפתיה). פשוט חושבים מאד חזק על הרבי, ובתוך המחשבה מבקשים ברכה או עצה, מה שצריך – וזה עבד טוב (ברוסיה). אז כעת, כשאי אפשר להתקשר, נתקשר לרבי שנינו, אני ואתה יחד, במחשבה, ונבקש מהרבי ברכה לתינוק. עוד פעם, הוא כמעט צוחק עליו, לא מבין מה הוא רוצה ממנו. הוא אומר – תעשה את זה אתה. קודם כל הוא מוציא תמונה של הרבי – ליהודי הזה אני מתכוון – ואומר לו להסתכל חזק על התמונה ולבקש ברכה. שוב, הוא אומר לו – אתה תעשה את זה. באמת השליח הוא בחור רציני ועשה את זה, והיהודי ההוא רק השקיף – היה נוכח, שמע את הסיפור, השקיף על מה שנעשה, וזהו.

השליח הולך הביתה לשבת, חוזר על הבוקר ביום ראשון לבית הרפואה, ופתאום רואה שהפנים של היהודי הזה השתנו לטובה, הוא יותר מאיר פנים. מה קרה? הוא אומר שהבקר, כאשר הלכו לעשות את הניתוח, הנוכחים פתאום הודיעו שכנראה הפוך ממה שאמרנו – כל הסיכוי שהילד יראה, תשעים אחוז שיראה, ויש בעיה קטנה, סיכוי קטן שלא יראה. תמונה הפוכה. כולם שמחים מאד, והשליח מיד אומר ליהודי – הנה, אתה רואה מה הרבי עשה. היהודי כמובן לא חושב כך, אומר שעשו טעות, האבחון לא היה נכון, וכעת האבחון נכון. הוא לא התייחס. עד כאן הפרק הראשון של הסיפור.

אחר כך עוברות שנתיים ימים. אותו יהודי הוא בעל עסק. היה איזה כינוס של אנשי עסקים בענף שלו, סוף שבוע בבית מלון (קונוונשן). כנראה היו שם הרבה יהודים דתיים ועשו מנין. הוא לא בא, לא שייך לזה בכלל. היה שם, בין בעלי העסק, יהודי דתי שהוא הכיר. ביום ראשון בבקר אותו יהודי אומר לו, חברו לעסקים, שהיום יש בר מצוה לבן שלי ואני טס – לא היה בניו-יורק, אבל לא כל כך רחוק – עם הבן כדי לעבור בדולרים אצל הרבי, שמחלק דולרים לאנשים כל יום ראשון. אני טס עם הבן שיקבל ברכה מהרבי לבר מצוה, ומזמין אותך להצטרף. היהודי שהציע לא יודע מהפרק הראשון. הוא בהתחלה מתעלם, אבל הוא גם לוחץ עליו – כל היום פנוי בכינוס הזה, ממשיכים מחר, ואין מה לעשות היום, נטוס טיסה קצרה ונחזור. בסוף הוא השתכנע, ולא רק הוא, אלא שכנראה המשפחה היתה איתו והוא החליט לקחת את התינוק – שכעת בן שנתים – איתו יחד.

כך היה, טסו לרבי, הם עוברים בדולרים. הוא מבקש מהחבר שלו שלא יאמר לרבי עליו שום דבר – רוצה להיות אנונימי לחלוטין. שום דבר, אתה עובר, מבקש ברכה לבן שלך, ואחריך אני עובר סתם. כך היה, החבר שכבר בענינים עבר עם הבן, בקש עבורו ברכה, והרבי נתן הרבה ברכות. אחר כך עובר היהודי השני עם הילד הקטן, כנראה על הידים, סתם במהירות. הרבי לא מדבר איתו מילה, נותן דולר ואומר שתי מלים, "ברכה והצלחה" או משהו, אבל לפני שהוא משחרר אותו לעבור הרבי מתכופף לילד הקטן, מסתכל עליו, ומזיז את האצבע מול העינים שלו. כשהוא רואה שהילד מגיב, רואה טוב, הוא מחייך. כמובן שהיהודי הזה כמעט התעלף, ואחר כך הוא כבר נעשה חב"דניק.

מי שסיפר את הסיפור הזה הוא הרב בוקעט שי' שפגש אותו עכשיו באהל. עכשיו הילד הזה הוא בן 24. לפני כמה שבועות, כשהוא היה באמריקה, באהל של הרבי הוא ראה בחדר ההמתנה, לפני שנכנסים לציון, שני יהודים – אבא ובן (הבן כבר גדול) – וכאשר הוא שאל בשלומם האבא מצביע על בנו הגדול ואומר לו שזה ילד של הרבי ומספר לו את כל הסיפור.

התקשרות לצדיק במחשבה-דבור-מעשה

מוסר ההשכל של הסיפור הזה, שיש כאן המחשה איך באמת אפשר להתקשר לצדיק מכח המחשבה (ומכח קדושת הברית, המצוה שזה עתה זכינו לקיים, ובפרט ששם התינוק הוא יוסף, על שם יוסף הצדיק-יסוד-עולם, אליו צריכים להתקשר). דווקא עכשיו, אחרי ג' תמוז, עיקר התקשורת עם הרבי הוא במחשבה. כתוב שלנפש יש שלשה לבושים – מחשבה, דבור ומעשה. לגבי תקשורת, אפשר להתקשר במחשבה, טלפתיה. אפשר, כמובן, עיקר התקשורת הוא דבור. וגם אפשר להתקשר במעשה. כתוב שהתקשורת במעשה היא לכתוב מכתב. כל מה שכותבים היום – גם במחשב, באי-מייל – זה תקשורת של מעשה. יש שלשה עולמות – עולם העשיה, עולם היצירה ועולם הבריאה. עולם הבריאה הוא מחשבה, עולם היצירה דבור ועולם העשיה מעשה. כך אפשר להתקשר – אפשר לכתוב מכתב, אפשר להתקשר בדבור. כתוב שהרגש מתגלה יותר בדבור. המכתב הוא יותר מדויק, אבל הוא מסתיר על הרגש הפנימי. לכן הדבור הוא בעולם היצירה, עולם הרגש, ומכתב בעולם העשיה. אבל מחשבה היא בעולם הבריאה.

גן עדן הארץ, גן עדן התחתון וגן עדן העליון

בעולם הבריאה יש את גן עדן העליון, בעולם היצירה גן עדן התחתון ובעולם העשיה יש מה שנקרא 'גן עדן הארץ'. שם אדם וחוה היו לפני החטא – במקום כאן בעולם הזה, שהיום לא מוצאים אותו, גן עדן הארץ. ברוחניות יש למעלה ממנו, גן עדן תחתון, ועוד יותר למעלה גן עדן עליון. כשאדם עושה מצוה יש בה מחשבה, דבור ומעשה. יש את המעשה, יש את הכוונה-המחשבה ויש את הברכה-הדבור. מכח המעשה האדם מגיע לגן עדן הארץ, מכח הדבור לגן עדן התחתון ומכח הכוונה הנשמה מתקשרת לעולם הבריאה, לגן עדן העליון. ככה לגבי הרבי.

עיקר ההתקשרות היום – במחשבה

עכשיו, בזמן שלנו, אחרי ג' תמוז, עיקר הקשר הוא שצריך לחפש את הרבי בגן עדן העליון, וזה רק מכח המחשבה, כמו בסיפור הזה – להתקשר במחשבה. אותו יהודי בהתחלה לא מאמין בזה בכלל, אבל לאט-לאט הוא מתחיל להאמין. התקשורת, שוב, היא תקשורת של מחשבה. גם היום, יש כמה סיפורים שגם היום אפשר לכתוב מכתב לרבי – יש הרבה שכותבים גם היום מכתבים לרבי, שמים את המכתב באגרות קדש (הספר של הרבי), פותחים את הספר ומקבלים תשובה. בכל אופן, הסוג הזה של תקשורת הוא תקשורת במעשה, שמתאים לגן עדן הארץ.

כל התקשרות לצדיק היא להיות בגן עדן – אין יותר טוב מהתקשרות לרבי. יש התקשרות של עשיה, שיש בה גם איזה תכל'ס, "המעשה הוא העיקר". בכל אופן, בעולמות זו הדרגה הכי תחתונה. יש התקשרות של דבור – גם היום אפשר לדבר עם הצדיק. אלה שהולכים לציון של הצדיקים, כמו שהולכים לרשב"י בל"ג בעומר, אז אתה מתקשר לצדיק במקום מנוחתו וגם מדבר עם הצדיק – בדבור ממש. אפשר לדבר עם הצדיק. אבל עיקר החידוש – לכן רציתי לספר את הסיפור הזה – הוא היכולת לתקשר במחשבה. היכולת הזו תלויה גם בחוש הציור, בתמונה של הרבי – לצייר את הצדיק ולתקשר במחשבה. זה כח מיוחד ששייך להיום, להגיע לגן עדן של עולם הבריאה, גן עדן העליון. נאמר לחיים-לחיים, שנזכה להתקשר לרבי, לתקשר עם הרבי ושהרבי יתקשר אתנו, ויביא את המשיח תיכף ומיד ממש.