התוועדות י"ב־י"ג תמוז ע"ג – ירושלים

שיעור שבועי פרשת "בלק"

נגנו "פדה בשלום".

א. "כי עז לאלהים" – פו שנים למסירות נפשו של הרבי ריי"צ

לחיים לחיים, גוט יום טוב.

יום הולדת קלג לרבי הריי"צ ושנת ה-פו לגאולתו

היום הרבי, בעל הגאולה, בן קלג שנים. כלומר, הוא מסיים היום, י"ב תמוז, את פרק קל"ג – "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו. כטל חרמון שיֹרד על הררי ציון כי שם צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם" – וגם מתחיל את הפרק הבא, פרק קל"ד, שגם הוא שיר המעלות, המסיים את י-ה, 15, שירי המעלות[1]: "שיר המעלות הנה ברכו את הוי' כל עבדי הוי' העֹמדים בבית הוי' בלילות. שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'. יברכך הוי' מציון עֹשה שמים וארץ"[2]. מהמאסר והשחרור של היום עברו פו שנים, כמנין שם אלהים. אם כן, זו שנה מיוחדת, ציון דרך מיוחד.

"כי עז לאלהים"

אלקים הוא השם של ספירת הגבורה, העוז והגבורה, "כי עז לאלהים". כל מה שקשור לחג הזה, חג הגאולה של הרבי הקודם, הוא חג של עוז, של מסירות נפש. כך הוא אמר. כך האבא שלו, הרבי הרש"ב, הכין אותו למסירות הנפש שחוגגים ביום הזה מאז היותו נער, עם הפסוק "חגרה בעוז מתניה" והפסוק "הוי' עז לעמו יתן". זה העוז הנצרך כדי לעמוד בתוקף מול הכחות המנגדים, עד כדי מסירות נפש בפועל ממש. כתוב "כי עז לאלהים", שהעוז שייך לשם אלקים.

התייחסות לקליפות כ"אין ואפס ממש" וסוד השם יוסף-יצחק

מיד כשעצרו את הרבי, כאשר הוא נכנס לכלא, הוא היה צריך לקבל החלטה איך הוא מתייחס לאלה שאסרו אותו. הוא קבל החלטה חזקה מאד, שהוא לא מתייחס אליהם בכלל, כלומר, שהוא לא נותן להם שום מציאות כלל וכלל, אלא שהם 'אין ואפס ממש' (זה לשונו, כך הוא כותב). בין אלה שהם 'אין ואפס ממש' היו גם יהודים, גם יהודים שהם צאצאים של חסידים, אבל כללות המערכת, אלה שפועלים נגדו, הם 'אין ואפס ממש'. קוראים לרבי בעל הגאולה יוסף-יצחק. יש לו את הבחינה של יוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם", "יוסף הוי' לי בן אחר" – הכח להחזיר יהודים בתשובה, לקחת אחד שהוא בצד ה"אחר" לגמרי ולעשות ממנו "בן". יש לו גם את השם השני, יצחק, לשון צחוק – "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי" – אבל יש בו גם פחד ("פחד יצחק"). גם בצחוק יש כמה בחינות: יש צחוק ושעשועים; יש צחוק שעל דרך "יושב בשמים ישחק", שצוחקים עליך שאתה אין ואפס ממש, והסימן ש"אין ואפס" שוה יצחק. יצחק הוא ספירת הגבורה ויוסף ספירת היסוד. יצחק עולה ח פעמים הוי' ב"ה – שמונה הוא למעלה מהטבע – אך היות שהוא בחינת גבורה הוא קשור לשם אלקים, "כי עז לאלהים", "צחֹק עשה לי אלהים". כשאדם מקבל גבורה ועוז של יצחק הוא יכול באמת לצחוק על הקליפות. לא מתואר שהרבי הריי"צ צחק בפה מלא על אלה שעצרו אותו, אבל הוא כן שידר להם, בפה מלא, ש'אתם אין ואפס ממש'.

התעצמות ה'ממש' ובחינת דוד המלך

'ממש' היא מלה מאד אהובה בחסידות. בספר התניא אדמו"ר הזקן משתמש בה הרבה מאד פעמים, ואחריו משתמשים בה בכל הדורות של חב"ד, וגם הרבי מאד אהב את המלה 'ממש' – ממש בגימטריא ליובאוויטש. מצד אחד, הפירוש המילולי של ליובאוויטש הוא עיר האהבה, מקום מלא אהבה ואחוה ורעות, אבל במלה 'ממש' יש תוקף אדיר, אין סופי. אפשר להוסיף את ה'ממש' לכל מיני דברים שונים, וכל דבר שאתה מוסיף לו 'ממש' אתה עושה אותו עוד יותר עצמי. "אין ואפס" הוא כבר גארנישט מיט נישט, אבל אם גם נוסף 'ממש' – על אחת כמה וכמה. כמו ש"אין ואפס" שוה יצחק, כך "אין ואפס ממש" שוה שלש פעמים (היינו שזהו ממוצע כל מלה) דוד ברבוע. אז יש פה גם יצחק אבינו, גבורה, וגם "דוד מלך ישראל חי וקים". כל רבי אמתי, רבי של עוז, הוא "דוד מלך ישראל חי וקים". אם כן, הסיפור של המאסר הוא בנין המלכות מהגבורה. היכולת 'להסתכל בפנים' באקדח של מי שרוצה לירות בך ולומר שאיני מפחד מהצעצוע הזה – צעצוע כמו שעשוע – זו בחינה של יצחק, של צחוק ושעשועים. משם היכולת לומר ש'זה צעצוע, אני לא פוחד ממנו, ולהיפך – אני משתעשע וצוחק על הצעצוע-שעשוע שלך, מבטל את המציאות שלו לחלוטין'[3].

מסירות הנפש על הקמת חדרים ומקוואות – יסוד בית ישראל

יש הרבה מאד סיפורים איך העוז של הרבי בא לידי ביטוי בכלא. כל סיפור כזה הוא מאד יקר, וגם אחר כך, במשך כל השנים, הרבי אמר שצריך להעלות זכרונות. "הימים האלה נזכרים ונעשים" בכל שנה ושנה, ואפילו בכל יום ויום, כאשר מעלים את הזכרונות. למה הרבי הריי"צ נאסר? מה הוא עשה נגד החוק? הוא טען כל הזמן שהוא לא פועל נגד החוק בכלל, שכל מה שהוא עושה מותר לעשות. בכל אופן אסרו אותו. למה? כי הוא דאג להקים בכל מקום ומקום במסירות נפש חדרים שילדים קטנים, תינוקות של בית רבן שכל העולם קיים על הבל פיהם, לומדים בהם תורה על טהרת הקדש. הוא מאד דאג לכך, והתבטא שזו עבודה מתוך גישה של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – הענין שלי בתור רבי של חב"ד הוא לגלות את תורת החסידות, אבל כשאין מי שידאג לבסיס של האידישקייט, של היהדות, חדרים, בפרט שצריך לשם כך מסירות נפש בפועל ממש, אז אני צריך לעשות זאת. דבר ראשון הוא הקים חדרים, ודבר שני הוא הקים מקוואות – שבכל קהלה יהודית תהיה מקוה כשרה. הוא הסביר שעל שני הדברים האלה עומד בית ישראל, על החדרים ועל המקוואות[4].

שליחת חסיד להקים חדר ולתקן את המקוה בעיר הגלות

על שתי הפעולות האלה במסירות נפש נגזר עליו גזר דין מות ורק בנסי נסים הוא התבטל והתחלף – קודם רצו לתת לו עשר שנים בסיביר עם עבודת פרך, אחר כך שלש שנים בגלות, ובסוף שחררו אותו לגמרי בחסדי ה' יתברך, ביום הזה, יב-יג תמוז. בעצם הודיעו לו על המרת העונש לשלש שנים בגלות ביום חמישי, ר"ח תמוז, ואמרו שהוא צריך לקחת רכבת לאותה עיר, קאסטראמה. הוא שאל אותם כמה זמן לוקחת נסיעת הרכבת, מתי הוא יגיע לשם, ואמרו שהוא יגיע ביום השביעי, בשבת. הוא אמר שבשום פנים ואופן הוא לא יסע בשבת. אף על פי שההשארות עוד רגע במקום בו הוא היה היתה סכנת מות, סכנת חיים, הוא העדיף להשאר עוד שלשה ימים בכלא, עד יום ראשון, כדי שלא יצא ויסע למקום החדש בשבת (אף שזה פיקוח נפש). ברגע שנודע לו שהוא נוסע לגלות שם הוא שלח, כמו שכתוב "ואת יהודה שלח לפניו... להורֹת לפניו גֹשנה" – "לתקן לו בית תלמוד" – כך הוא שלח לשם את אחד מגדולי החסידים שלו, שעוד לפני שהוא מגיע לשם ייסד שם חדר של ילדים קטנים ויתקן את המקוה ההרוס באותו מקום. כלומר, הוא דאג שיעשו בדיוק אותם דברים עליהם גזרו עליו גזר דין מות. תוך כדי ששולחים אותו לגלות הוא ממשיך בפשטות בפעולותיו, כי הצד המנגד הוא אין ואפס ממש. הוא ממשיך באותו תוקף של מסירות נפש, בריש גלי, באותן פעולות. אף אחד בעולם לא היה עושה ככה. עכשיו אתה ניצלת, בנס, מזה שעשית כך וכך, ועוד לפני שהוא נוסע לשם אתה כבר שולח חסיד שיעשה חדר ויתקן את המקוה שם. כל זה עוז – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". אנחנו כעת בשנת ה-אלהים, שנה מאד עצמית ביחס לגאולה של הרבי.

שם אלקים בפרקים סו-סז-סח (התהלים של יום הי"ב לחדש)

באחת השיחות של י"ב תמוז הרבי מדבר על פסוק מספר תהלים, פרק ס"ז שאומרים ביום ה-יב של החדש, יום ההולדת (הרי הרבי תקן, ויש ענין גדול לשמור על התקנה, לומר תהלים כל יום בחדש לפי החלוקה החדשית של התהלים), בו אומרים את פרקים סו-סז-סח. פרק סז הוא גם פרק מאד מיוחד אצלנו – אומרים אותו כל יום בבקר בתפלה, אומרים אותו בספירת העמר, יש כאלה שמציירים את הפרק כמנורה[5].

אחד הדברים המיוחדים בו, שלאורך כל הפרק מופיע רק שם אלקים, אין בו שם הוי'. לאחר פסוק הכותרת, "למנצח בנגינת מזמור לדוד", הפרק מתחיל "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה", וכך לאורך כל הפרק יש שש פעמים אלקים (ה"פ "אלהים" ופ"א "אלהינו"), ואין בו עוד שמות קדש. הפרק הבא, ס"ח, הוא פרק של מתן תורה – אומרים אותו בתיקון ליל שבועות, כי הוא מספר את הסיפור של מתן תורה. גם פרק ס"ח קשור לסוד של שם אלקים – יש בו את הריבוי הכי מופלג של שם אלקים בפרק אחד בתהלים, לא פחות ולא יותר מאשר 26 פעמים שם אלקים. בפני עצמו זהו רמז מופלא של יחוד הוי' ואלקים, הוי' פעמים שם אלקים. שם הוי' מופיע כמה פעמים בפרק, אבל הריכוז המודגש הוא מסה של שם אלקים. כלומר, רק בשני הפרקים האלה יחד, סז-סח, יש לב שמות אלקים – בדיוק כמו בששת ימי בראשית. כך ה' ברא את העולם.

גם הפרק הראשון שאומרים ביום ה-יב לחדש, פרק סו, הוא פרק של שם אלקים, יש בו ח פעמים אלקים (יש בו כמה פסוקים הקשורים באופן מיוחד למאסר ולגאולה של הרבי הקודם – "למנצח שיר מזמור הריעו לאלהים כל הארץ... אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ברב עזך יכחשו לך איביך... מֹשל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירומו למו סלה. ברכו עמים אלהינו והשמיעו קול תהלתו. השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו. כי בחנתנו אלהים צרפתנו כצרף כסף..."). סך הכל, בתהלים של יום יב לחדש יש ארבעים פעמים אלקים[6].

"אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" – אור חוזר לקדמותו ממש

שואלים בחסידות איך אומרים "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה"? הרי אלקים הוא שם של גבורה, של העלם והסתר אלקות! איך שייך שדווקא משם אלקים יבואו החן והחנינה, הברכה, אור הפנים ו"סלה" (לעולם ועד)? מה ההסבר? בשיחה של י"ב תמוז הרבי הריי"ץ בעל הגאולה מביא שהשמות הוי' ואלקים הם כמו אור וכלי. ידוע הרמז ש-אלהים בגימטריא כלי הוי' – ששם אלקים הוא הכלי לשם הוי' – ואי אפשר להמשיך ולגלות את האור בלי הכלי. בעצם, כלי מזוכך – שהוא כמו גוף מזוכך של יהודי צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים" – ממשיך ומגלה את האור. בלי הכלי אין גילוי אור כלל. לכן העולם נברא בשם אלקים, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ולכן התורה ניתנה משם אלהים ("מפי הגבורה"), "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". זה המסר של הפרק והפסוק האלה, שהכל נמשך דרך שם אלקים.

אבל כשממשיכים דרך שם אלקים ההמשכה היא מלמטה למעלה, מה הפירוש הפנימי של "יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה"? המושג 'חן' ("יחננו") שייך למלכות, כך כתוב בספר יצירה ("תמורת חן כיעור" במלכות); 'ברכה' ("ויברכנו") היא בז"א, כידוע בסוד יב"ק, יחוד-ברכה-קדושה, שברכה היא בחג"ת, עיקרי מדות הלב; "יאר פניו" היינו גילוי מוחין; "אתנו סלה" הוא כבר גילוי הכתר, הנצחיות, המקום בו ה' אתנו ובו אנחנו והקב"ה כולא חד – "ישראל וקוב"ה חד". כל זה נמשך על ידי שם אלקים. כלומר, כאשר ממשיכים גילוי מלמטה למעלה הוא בסוד "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה ממוצא האור הישר שיורד – מוצא האור הישר הוא מחכמה, אבל כשחוזרים מכח שם אלקים, מלמטה למעלה, מגיעים לגילוי הכתר שנקרא "אתנו סלה"[7] (שהוא "לפני הוי'", למעלה משם הוי'). שוב, הכל נמשך מכח שם אלהים, השנה הזו מהגאולה, וזו שיחה שהרבי אמר בי"ב תמוז – "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה"[8].

ב. קדושת החנוך היהודי והקשר לשלשלת הדורות – טעמים ונקודות

המלך מנשה – מושחת בדעות; המלך אחאב – מושחת במדות

דברנו על כך שהרבי מסר את הנפש על הקמת חדרים של חנוך על טהרת הקדש, ולכן אסרו אותו וגזרו עליו גזר דין מות. יש עוד ווארט שלו בשיחה שהוא אמר בי"ב תמוז, בה הוא דבר על מלכי ישראל. הוא דבר על המלכים הרשעים שהיו בעם ישראל. גם בממלכת הצפון וגם בממלכת הדרום היו מלכים רשעים, כלומר, גם מבית דוד היו מלכים רשעים ביותר (חוץ מהמלכים הרשעים של ממלכת הצפון). הרבי ציין בשיחה שבממלכת הצפון המלך הרשע ביותר היה אחאב, ובממלכת הדרום, מלכות בית דוד, בדרך כלל מציינים שהמלך הרשע ביותר הוא מנשה (הגם שבסוף ימיו מנשה עשה תשובה, אבל בכל אופן, ב-כב השנים הראשונות הוא הרשיע יותר ממי שקדם לו בכל הדברים החמורים ביותר, עבודה זרה, עריות ושפיכות דמים). נאמר רק את הקיצור, את הווארט – הרבי מסביר שמנשה היה בעיקר מושחת בדעות, כמו בויכוח שלו עם הסבא שלו, ישעיהו הנביא. כלומר, יש מלך, יש מלכות, יש מדינה שעיקר השחיתות שלהם הוא בדעות. לעומת זאת אחאב, המלך הרשע ביותר של ממלכת הצפון, היה מושחת במדות (זה הלשון) – מושחת בלב, בתאוות. כמו המלך כך המדינה שלו – יש מדינה מושחתת במדות ויש מדינה מושחתת בדעות.

הגרוע מכולם – המלך אחז, שסגר בתי כנסיות ובתי מדרשות

אבל הרבי הריי"צ אומר שיש עוד מלך, שיותר גרוע משניהם גם יחד – המלך אחז. הוא גם מלך מבית דוד, והוא יותר גרוע גם ממנשה (שהוא צאצא שלו, נכד שלו) וגם מאחאב. איך יכול להיות שהוא יותר גרוע גם ממי שמושחת בדעות (מנשה) וגם ממי שמושחת במדות (אחאב)? שוב, הכל משתקף בתוך המדינה. הוא מביא מאמר חז"ל במדרש רבה: "למה נקרא שמו אחז? שאחז [הכוונה תפס וסגר] בתי כנסיות ובתי מדרשות". הרבי מזהה בינו לבין הקומוניזם – הוא המלך, הכח במדינה, שסוגר בתי מדרשות ובתי כנסיות. אמנם הוא יהודי מבית דוד ואלה קומוניסטים, אבל מי שסוגר בתי מדרשות ובתי כנסיות, ושולח למאסר ולמיתה את מי שמשתדל להקים אותם, נקרא אחז מלך יהודה. הפלא הגדול ביותר שהבן שלו, חזקיהו המלך, ראוי להיות משיח. כתוב שישעיהו הנביא היה באותה תקופה של אחז, שסגר את כל בתי המדרשות, והוא כמעט היה על סף יאוש ממה שיהיה בעם ישראל.

מה כתוב במדרש? שבשעה שאחז סגר את בתי המדרשות הוא אמר – "אם אין גדיים אין תישים, אם אין תישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם". ב"אין עולם" הכוונה היא אין "אל עולם". איך מבטלים או מסלקים את ה', חס ושלום, רחמנא ליצלן? צריך להתחיל מלמטה. גם לו יש חוש במלמטה למעלה. אם אין גדיים, ילדים קטנים שלומדים תורה, הבל פיהן של תינוקות של בית רבן, אין תיישים, אין תלמידי חכמים. אז בכלל אין צאן, אין עם, כי מה שמקיים ומגדיר את העם הוא התורה שלו והחכמים שלו. וממילא גם אין רועה – לא יהיו נביאים (ככה כותב המדרש בהסבר של דבריו), ואם אין רועה אין השראת השכינה בישראל. זו הסברא של אחז מלך יהודה.

מסירות נפשו של הרבי הריי"צ בזמן הקומוניסטים כמסירות נפשו של ישעיהו הנביא בזמן המלך אחז

שוב, ישעיהו הנביא ראה שזו גזירה קשה מאד. בשיחה הזו הרבי הקודם, בעל הגאולה, הזדהה עם ישעיהו הנביא בזמן אחז, בזמן גזירת סגירת מוסדות החינוך על טהרת הקדש. מה ישעיהו הנביא עושה? הוא מקבץ כמה ילדים קטנים ללמוד איתם. בדיוק כמו שהרבי הקודם אומר שתפקידי הוא לומר חסידות, אבל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, כך פועל ישעיהו הנביא. מה תפקידו? לומר נבואות לעם ישראל. אבל כאן, בזמן של שמד רוחני, בזמן שרוצים לבטל את הגדיים, הוא מקבץ כמה ילדים – כל ילד קטן שהוא לוקח הוא בשבילו כמו הבן שלו, "'ושננתם לבניך' אלו התלמידים" – והוא אומר "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי הוי' לאֹתות ולמופתים בישראל וגו'". העבודה שלו עם הילדים היא מה שיציל את המצב.

בטול גזירת אחז דורש מסירות נפש. אחז ודאי גזר גזירות על מי שיפר את גזירתו, לסגור את כל מוסדות החינוך על טהרת הקדש, ואף על פי כן ישעיהו הנביא פעל כך. ממנו למד הרבי הקודם, שלוקחים במסירות נפש כמה ילדים ופותחים חדר. על זה נאמר "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי הוי' לאֹתות ולמופתים בישראל". מה פירוש "לאֹתות"? הילדים האלה, שאני לומד אתם, הם "לאֹתות ולמופתים בישראל". צריך לפרש שכל מי שהולך בדרכו של ישעיהו הנביא, בדרכו של הרבי בעל הגאולה, גורם לכך שמכח החינוך על טהרת הקדש במסירות נפש נעשים אותות ומופתים בישראל. כלומר, אפשר להיות בעל מופת, לחולל אותות ומופתים בעם ישראל – הכל מכח מסירות הנפש לקחת כמה ילדים וללמוד אתם "תורת הוי' תמימה משיבת נפש".

סגירת בתי המדרש – לימוד ללא קדושת האותיות והניקוד – ה"גדיים" שבלימוד

בהמשך אותה שיחה הרבי מסביר מה הכוונה באמירה שאחז אחז בבתי כנסיות ובתי מדרשות. האם לא היה משרד חינוך במדינה שלו? לא היו בתי ספר? לא למדו עברית אלא רק אנגלית? לא, היה חנוך ולמדו עברית, אלא שלא למדו "קמץ א אָ". היתה מערכת שלמה של משרד החינוך שלו, אבל מה היו ההוראות? איך לומדים? קריאה רגילה, אבל בלי קדושת האותיות וקדושת הנקודות. בתורה גופא ה"קמץ א אָ, פתח ב בַ" (זה הביטוי) הוא ה'גדיים'. כמו שיש ילדים שהם גדיים יש גם לימוד שהוא הגדיים, לימוד שהכל צומח ממנו, והכל צומח מקדושת האותיות וגם מקדושת הנקודות.

"ושמת בטנא" – חינוך לדקדוק באותיות, בניקוד ובטעמים

יש קדושת נקודות ויש עוד משהו בתורה, שלומדים בגיל יותר מבוגר – בדרך כלל לקראת בר-מצוה, אבל אפשר בהחלט להתחיל יותר מוקדם – טעמים. הרי בתורה יש טנת"א – טעמים-נקודות-תגין-אותיות, כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. לפעמים אומרים "ושמת בטנא", היות שהתגין הם חלק מהאות, אז מצמצמים את טנת"א לטנ"א. את כל האורות, כל הפירות, כל הבכורים, צריך לשים בטנא. כשיש טנא, בגימטריא כלי, הענין של שם אלקים, מביאים את הבכורים לכהן בבית המקדש. "בראשית ברא אלהים" – "בשביל בכורים שנקראו 'ראשית'". בשו"ע כתוב שלכתחילה טוב לקרוא קריאת שמע עם טעמים, למי שלא מבלבל אותו בקריאת שמע. אצל מי שלא חונך ככה הקריאה בטעמים יכולה לבלבל קצת את הכוונה, ולכן המנהג הפשוט במדינות אלו – כלומר באשכנז – לא להקפיד על כך. אף על פי כן, כתוב שלכתחילה בכל מקום ראוי שילדים ילמדו בטעמים – זה כבר דבר שתלוי בחנוך – וממילא אם יש גדיים יש תיישים ויש צאן, וכל הצאן יאמר קריאת שמע עם טעמים.

איך המנהג בחב"ד, מקפידים לקרוא קריאת שמע בטעמים? כל מי שפותח סדור תהלת ה', הסדור שמשתמשים בו היום בחב"ד, רואה שאין בו טעמים. אבל בסדור שהרבי התפלל בו – סדור תורה אור, של תקופת הרבי הרש"ב והרבי הקודם – יש טעמים. מענין שאפילו בקריאת "קדש" ו"והיה כי יביאך", שתי הפרשיות שאומרים עם הר"ת, יש טעמים שמופיעים בסדור תהלת ה', אבל בק"ש אין שם טעמים. שוב, בסדור תורה אור, שהרבי התפלל בו, כן כתובים טעמים. זו סבה אחת, מספקת, לכך שכדאי להשתמש בסדור הזה – סדור תורה אור – במוסדות חנוך.

אצל מי שהתרגל לומר קריאת שמע בטעמיה – אפילו שאין הוא חושב על כך בכלל במשך השנים, ואפילו שהוא לא אומר ממש עם כל הטעמים בדיוק – הדבר נכנס כטבע שני, כיצד לעשות את כל ההפסקות ואפילו את ההטעמה-השירה כמו הטעמים. לכן מאד חשוב גם טעמים, וכמובן – זה כתוב באותו מקום בשו"ע – שצריך להקפיד על הנקודות של קריאת שמע, וגם על הרווחים בין תיבה לתיבה. אם תבה אחת גומרת באות והתבה הבאה מתחילה באותה אות צריך להבדיל ביניהן, צריך לדייק בקריאת שמע. יש גם את דיוק האותיות, גם דיוק הנקודות וגם דיוק הטעמים – ושמת בטנ"א, הטנת"א.

כבוד הטעמים והנקודות – כבוד אב ואם

מה הם הטעמים ומה הן הנקודות? מה המשמעות של ללמוד תורה עם "קמץ א אָ" או עם טעמי המקרא? בתורה גופא לימוד הטעמים והניקוד נקרא כבוד אב ואם. אם יש דור בו יש מדינה ויש ותרבות, שמאמינים שצריכים ללמוד עברית, אבל לא צריך את הנקודות – זה ניתוק בשושלת הדורות של עם ישראל ובקדושת השושלת הזו. למה אמרנו שטעמים ונקודות הם כבוד אב ואם? כי על פי סוד הטנת"א הם כנגד י-ה-ו-ה – הטעמים הם אבא והנקודות אמא. "שמע בני מוסר אביך" – כשלומדים תורה עם טעמים זו שמיעת "מוסר אביך" (חוש פנימי בשמיעה, "שמע ישראל", קריאת שמע עם טעמים כנ"ל), "מוסר אביך" עובר דרך הטעמים[9] – "ואל תטוש תורת אמך", שעוברת דרך הנקודות. הרי הטנת"א הם כנגד פרד"ס – הנקודות כנגד הדרוש (בפרט דרוש ע"ד "אל תקרי...", על פי שינוי הנקודות) והטעמים כנגד הסוד ("טוב טעם ודעת למדני").

בלק ובלעם – בלא-נקודות ובלא-טעמים

עכשיו נקשר את זה, בדרך דרוש וסוד, לפרשת שבוע (צריכים "לחיות עם הזמן"): פרשת שבוע היא פרשת בלק, שנקראת בחז"ל גם פרשת בלעם. משה רבינו חבר שלשה ספרים, ספרו וספר איוב ופרשת בלעם. יש פה בלעם ובלק – בלעם הוא בחינת הנחש, עליו נאמר "כי לא נחש ביעקב", ובלק הקסם, עליו נאמר "ולא קסם בישראל". בלעם יודע את הרגע שה' כועס בו בכל יום, "אל זֹעם בכל יום", ובלק יודע את המקום שבאותו מקום תחול הקללה ר"ל. מה היחס בין זמן ומקום? גם אבא ואמא. כתוב בכתבי האריז"ל שבלעם הוא משרש הבל ואילו בלק משרש קין, אם כי שבשניהם יש התכללות של שני השרשים, אבל בלעם הוא בעיקר הבל, חלק ההבל אצלו גובר, ובלק הוא בעיקר קין, חלק הקין גובר אצלו. השרש שלהם הוא באבא ואמא, ימין ושמאל במוחין.

שניהם מתחילים אותו דבר – בל. בל הוא בלא או בלי, כמו שדורשים בלעם – בלא-עם. אם נשווה ונדרוש, נאמר ווארט על בלעם ובלק ועל היחס ביניהם לבין אחז, שסוגר את בתי הכנסיות ובתי המדרשות שלא ילמדו תורה על טהרת הקדש, בלי נקודות וטעמים, ללא כבוד אב ואם – נדרוש ככה: בלעם הוא נוטריקון בלי טעמים ובלק נוטריקון בלי נקודות. מה ההצדקה לדרוש ככה? הרי היה צריך להיות בבלעם ה-ט של טעמים ובבלק היה צריך להיות ה-נ של נקודות. אכן ה-נ היא מאותיות האמנתיו, אות נופלת וחלשה, אבל בכל אופן היה ראוי שתהיה. אלא מה? ה-ט של הטעמים וגם ה-נ של הנקודות נכללות בתוך ה-ל של בלעם ובלק. איך יודעים? כי יש אותיות דטלנת, אותיות הלשון. לפני ה-ל יש ט באותיות האלה ואחרי ה-ל יש נ. כלומר, אם אומרים ל היא כוללת גם ט וגם נ. לפי זה בלעם, שוב, הוא בל-טעמים, ובלק הוא בל-נקודות (וגם ה-ד של נקודות כלולה באותיות דטלנת, וכן ה-ת!).

הם כמו אחז, שאומרים ללמוד תורה אך בלי קדושה. מזכיר גם את גלות יון, שאת הנצחון נגדה חוגגים בחנוכה, שרצו "להשכיחם תורתך" – שילמדו תורה, אבל בלי דגש שזו "תורתך". ה"תורתך" באה עם שושלת הדורות, עם "כבד את אביך ואת אמך", הטעמים והנקודות של התורה. ברגע שמנתקים את האותיות-הבנים-הגדיים מהאבא והאמא – בעצם פוגעים בקדושת הגדיים.

"ברח לך אל מקומך" – חזרת בלעם לשרשו

שוב, לפי זה הגאולה קשורה בהחלט עם הפרשה הזו – "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". ה' לא שומע להם, לא לבלעם ולא לבלק, ומתקיים – כמו שכתוב בכתבי האריז"ל – שאחרי שלש פעמים שבלעם לא מקלל את העם אלא מברך אותם אומר לו בלק "ברח לך אל מקומך". היות ששרשו של בלעם הוא הבל, מסביר האריז"ל ש"ברח לך אל מקומך" היינו שיחזור אל ההבל המקיף את כל עשר כחות הנפש, שהוא בעצם רדל"א – המקום הכי גבוה בנפש ובספירות העליונות. הוא יוצא מהחלק הרע של הבל, ההבל הרע שיוצא מהפה, אבל השרש העליון של כל דבר הוא בקדושה, והשרש של בלעם הוא השרש הכי גבוה שיכול להיות – ההבל המקיף את כל שיעור הקומה של עשר הספירות – ובעצם הוא מושרש באמונה הפשוטה של היהודי הפשוט (מתאים למה שהוא איחל לעצמו "תמֹת נפשי מות ישרים [שבהם] ותהי אחריתי כמֹהו"). בעצם, את אותה האמונה שהיהודי הפשוט יורש מאבותינו הקדושים, "תשורי מראש אמנה", מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", ושרה אמנו, והיא נמשכת לילד היהודי בחנוך על טהרת הקדש כאשר לומדים "קמץ א אָ" ולומדים את טעמי המקרא (כמו שאמרנו, בפרט בקריאת שמע). עד כאן פרק א' של ההתוועדות הערב, בע"ה.

ניגנו ניגון יב-יג תמוז.

ג. שלשה עשר דורות כנגד יג מדות הרחמים

רבי לוי יצחק מברדיטשוב – מקבל חמישי מסיני

רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שאני מקבל חמישי מסיני. הוא הסביר את עצמו, שמשה קבל תורה מסיני ואחיה השילוני קבל ממשה רבינו – ככה כותב הרמב"ם – ומורנו הבעל שם טוב קבל מאחיה השילוני, רבי ומורי הרב המגיד ממעזריטש קבל מהבעל שם טוב ואני קבלתי ממנו, כך שאני מקבל חמישי מסיני. כך אמר הקדושת לוי. זאת אומרת שגם אדמו"ר הזקן, המייסד של חב"ד, הוא מקבל חמישי מסיני, ויש לומר שעיקר שושלת הקבלה עוברת דרכו. אדמו"ר האמצעי הוא כבר המקבל הששי, הצמח-צדק השביעי – "כל השביעין חביבין" – וכן הלאה.

התקופה השלישית של נשיאות הרבי (מאחרי ג' תמוז) – דור העשירי

הרבי אומר בשיחה שאצל בעל הגאולה ובעל היום ההולדת היו שלש תקופות – התקופה הראשונה, התקופה באמריקה, והתקופה השלישית של חייו היא מ-י' שבט והלאה. כלומר, הנשיאות של הרבי היא התקופה השלישית של חיי הרבי הריי"צ, בעל הגאולה. הרי צדיקים חיים. אותו דבר לגבי הרבי, יש גם שלש תקופות: התקופה שלפני הנשיאות, התקופה של הנשיאות עד ג' תמוז, והחיים של הרבי אחרי ג' תמוז – שלש תקופות, שכל תקופה היא דור. הרבי אמר, כידוע, שאו-טו-טו עוברים מהדור התשיעי לבעל שם טוב לדור העשירי (זה מוגה, הוא אמר זאת במאמר "באתי לגני" האחרון שהוא הגיה). הדור העשירי של הבעל שם טוב הוא בעצם התקופה השלישית של החיים שלו, על דרך מה שהוא הסביר על התקופה השלישית של נשיא דורנו, הרבי הקודם (לכן הוא כנה אותו כל החיים "נשיא דורנו"). ידוע שכאשר פעם שאלו את הרבי מי הוא נשיא דורנו הוא לא ענה, רק הצביע על עצמו.

דורנו – דור ה-13 מסיני לפי שושלת הקבלה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב

אם אנחנו עכשיו, אחרי ג' תמוז, הדור העשירי – "העשירי יהיה קדש להוי'" – אז לפנינו יש עוד דור, הדור של אחיה השילוני (בתור שושלת הקבלה), לפני כן הדור של משה רבינו, ולפני כן יש עוד – סיני בעצמו, הקב"ה, שנתן את התורה. הרבה פעמים אנחנו אומרים שאנחנו כבר בחינת ה-13, על דרך יג מדות הרחמים, היות שלפני הבעל שם טוב היו שלשה נסתרים. כמו שהרבי, בעל יום ההולדת ובעל הגאולה של היום, כותב בזכרונות, שלפני הבעל שם טוב יש שלשה דורות – אליהו בעל שם, יואל בעל שם, אדם בעל שם. אם כוללים גם את ה-ג ראשי ראשים של החסידות – הכתר הלא-מודע של החסידות, העל-מודע, אליהו-יואל-אדם – אנחנו הדור ה-יג. כמו שכתוב בספר הפרדס בשם רב האי גאון, שהתלמידים שאלו אותו "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו". התשובה היתה שאלו הצחצחות, ג' ראשי רישין. גם בחסידות, אם אנחנו העשירי, יש למעלה עוד ג צחצחות – אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון (ר"ת קמץ – "קמץ א אָ", ניקוד הכתר).

כעת אנחנו אומרים משהו אחר להסביר מי הם ה-ג ראשי ראשים לפני הבעל שם טוב, שעושים מאתנו דור ה-13: הראשון הוא מי שנתן את התורה מסיני – "וידבר אלהים [שם אלהים של יב תמוז השנה, עכשיו] את כל הדברים האלה לאמר", שקצורו ב-יג מדות הרחמים הוא המדה הראשונה, "אל", כידוע בדרשת הפסוק "מי כמכה באֵלם הוי'" ש"אלם" היינו אל-אלהים, שני השמות שמתחילים א-ל (והוא אלקים שמוזכר הוי' פעמים בפרק סח). אחר כך, המקבל השני הוא משה רבינו ואחריו אחיה השילוני – עובר ישר – ואז יש את הבעל שם טוב, המגיד, אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר האמצעי הוא כבר השביעי (אם מתחילים ממשה רבינו הצ"צ הוא השביעי, אבל אם מתחילים מנותן התורה, אלקים – "אני אמרתי אלהים אתם", "אתנו סלה" – אדמו"ר האמצעי הוא כבר השביעי), הצ"צ השמיני, המהר"ש התשיעי, הרבי הרש"ב העשירי, הרבי הריי"צ האחד עשרה, הרבי בשתי התקופות הראשונות שלו השתים עשרה, וכעת אנחנו בתקופה השלישית, אחרי ג' תמוז, שהיא דור השלשה עשר.

יג – סוד הטעמים והסגנון

אנחנו אומרים את כל זה כי ההקבלה של המבנה ל-יג מדות הרחמים יוצאת מאד יפה ומלמדת אותנו הרבה דברים יפים. ידוע שאצל בעלי המסורה, שמפיהם אנחנו חיים בטנת"א של התורה, של כל דיוק התורה שבכתב – יש בן אשר ובן נפתלי – לפעמים כתוב שיש יב טעמי המקרא ולפעמים כתוב שיש יג. סך הכל, עם כל ה'משרתים' – לא רק ה'מלכים' של הטעמים – יש לב טעמים. כך הראב"ד כותב בפירוש ספר יצירה, ש-לב נתיבות חכמה הם כל לב טעמי המקרא שיש – מה שבלעם רצה לבטל, בלי-טעמים. אבל מקור הטעמים הוא יג – יב עם הכולל עולה יג. כמה שוה המלה טעמים, המדרגה הכי גבוהה של התורה? יג ברבוע. יש עוד מלה חשובה מאד, שקשורה לנבואה – כתוב שאחז טען ש"אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה", ובנמשל הרועה הוא הנביאים – סגנון. כתוב ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד". תמיד מפרשים שסגנון היינו צורת המלים. כתוב בחסידות שגם בראשונים הגדולים, בעלי התוספות והר"ן והרא"ש, כל אחד יכול לומר אותה סברא אבל בסגנון אחר, במלים אחרות (אף שמדובר באותו שכל). סגנון גם עולה טעמים, יג ברבוע[10].

לעתיד לבוא – "שיר חדש" בסגנון אחד

כתוב בחסידות שבעולם הזה אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, עד כדי כך שזו דרך להבחין מי הוא נביא אמת ומי נביא שקר. אם נביא אומר בדיוק אותו דבר כמו נביא אחר סימן שהוא נביא שקר, כי הכלל "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" הוא כלל ברזל, כלל חזק מאד. אך זהו כלל חזק של העולם הזה, שכל אחד נכנס בשער שלו, יש לו הסגנון שלו. הסגנון הוא לא בעיקר באיזה מלים אתה אומר. ה"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" הוא בנעימה שלהם, בהטעמה שלהם – כל אחד שר את הדברים אחרת. כנראה שאם הוא שר אחרת, אז גם כאשר בא לבטא – אם הוא תוספות או ר"ן או רא"ש, שגם דבריהם הם שירה, "כתבו לכם את השירה הזאת" – התוכן יוצא במילים אחרות. שינוי המילים מתחיל משירה אחרת, סגנון אחר. אבל השיר החדש, "שירו להוי' שיר חדש" לעתיד לבוא, השיר של מלך המשיח שיגלה תורה חדשה, יהיה בסגנון אחד. אצל כל אחד ואחד הכל ינבע מבפנים, כאשר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם הוי' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד [היינו תוצאת הסליחה של יג מדות הרחמים]", ואף על פי שכל אחד ידע מעצמו השיר יהיה בסגנון אחד[11].

צמצום – עבודה בכח עצמו – לצורך גילוי העצמות בסגנון אחד

יש שיחה מהרבי הקודם, בעל הגאולה, גם היא שיחה של י"ב תמוז, בה הוא מסביר מהו סוד הצמצום. הוא אומר שסוד הצמצום הוא עבודה בכח עצמו – כלל גדול בחב"ד. אם אפשר להסתמך על הרבי בכל דבר, לא רק כמדריך ומורה דרך, אלא שהוא מוציא אותך ידי חובת עבודת ה' שלך, כמו שמקובל אצל עוד חסידים – זה נקרא שלא היה צמצום. לא ככה ברא ה' את העולם, לא כך הוא רוצה. סוד הצמצום הוא שיש רבי, יש אור אין סוף, וגם הצמצום לא כפשוטו, ואף על פי כן יש צמצום. ומהו סוד הצמצום? הדרישה ממך – אין מנוס, אין דרך אחרת – שתעבוד בכח עצמך. בשביל מה הצמצום? הצמצום הוא בכוונה לגלות את עצמות אור אין סוף, שעצם האור – שיותר גבוה מהאור שהאיר בגלוי לפני הצמצום – יתגלה דווקא מכח הצמצום. יש צמצום של העולם הזה, שאחד מסימניו – היות שצריכה להיות עבודה בכח עצמו – הוא ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (ו"מי יתן כל עם הוי' נביאים"), אבל כאשר יתגלה האור העצמי כולם ישירו שיר חדש יחד. כל הנביאים יתנבאו בסגנון אחד, ושוב, סגנון הוא אחד ברבוע, טעמים, שרש טעמי התורה – "פנימיות אבא [שם הטעמים, כפי שאמרנו] פנימיות עתיק", גילוי "אחד האמת", ואז כולם יתנבאו בסגנון אחד.

כב אותיות – יג תקוני דיקנא דא"א ו-ט תקוני דיקנא דז"א – יג טעמים ו-ט נקודות

מהו הסגנון האחד? הכל קשור ל-יג מדות הרחמים, יג תקוני דיקנא דאריך אנפין. בזעיר אנפין גם יש תיקוני דיקנא, ט תיקונים. לפעמים כתוב, כך האריז"ל אומר במקום אחד, שיש כב אותיות כי שרשן בתקוני דיקנא – יג תיקוני דיקנא דאריך ו-ט תיקוני דיקנא דזעיר – ויחד הם כב תיקונים כנגד כב אותיות (כל אות היא צינור, אות מלשון "אתא בקר", והיינו סוד תיקוני הדיקנא כנודע). אבל במקום אחר כתוב שפנימיות ה-כב היינו יג ו-ט, כאשר ה-יג הם הטעמים וה-ט הם הנקודות. יש ט נקודות, כמו שכתוב בסדור בהתחלה לפי סדר הספירות, בלי המלכות. המלכות היא כמו אות בסוף תבה, כמו ה-ת של בראשית, שאין בה ניקוד – במלכות "לית לה מגרמא כלום", היא מקבלת הכל אבל אין לה ניקוד משלה, כמו האות האחרונה של כל מלה. מהן הנקודות? קמץ בכתר, פתח בחכמה, צירה בבינה, סגול בחסד, שבא בגבורה, חולם בתפארת, חיריק בנצח, קובוץ בהוד, שורוק ביסוד. יש יג תיקוני דיקנא דאריך – אלה הטעמים. מצד אחד ה-יג וה-ט הם הטעמים והנקודות, ומצד שני הם מתלבשים ב-כב אותיות. זה גם סוד חלוקת האלף-בית לאמת. ה-מ היא האות ה-יג. יש גם נ במלה אמת (הרי השרש של אמת הוא אמן), אבל היא נופלת, ומסגרת האותיות היא א-מ ואז נ-ת. לכן כתוב בירושלמי שאותיות אמת הן הראש-תוך-סוף של האלף-בית.

"כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו"

למה אמרנו את הווארט הזה? כי הוא קשור לפרק שהרבי מסיים, פרק ה-גפן, קלג – "כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן". כתוב שכאשר משה רבינו ראה את טפות שמן המשחה יורדות מהראש של אהרן על הזקן שלו הוא כל כך שמח עד שהוא דמה לעצמו שזקן אהרן עליו יורד השמן הוא הזקן של עצמו – נעשה יחוד בין הזקן של משה לזקן של אהרן – ועל כך נאמר "כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן [איזה זקן? של משה] זקן אהרן". מסביר הצמח-צדק שהזקן הראשון הוא יג תיקוני דיקנא, הטעמים של משה, והזקן השני הוא ט תיקוני דיקנא דז"א, "יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו" (המדות דז"א שלמטה מ-ט תיקוני הדיקנא שלו). כמו שיש פירוש ש"הזקן זקן אהרן" הוא יג תיקוני דיקנא דאריך ו-ט תיקוני דיקנא דזעיר, השרש – שיותר פשוט לומר – הוא שהם כנגד יג הטעמים ו-ט הנקודות. אמרנו ש"כבד את אביך ואת אמך" היינו הטעמים (אבא) והנקודות (אמא). אחר כך "יֹרד על פי מדותיו" – על המדות. "השמן הטוב על הראש" היינו הטפות שיוצאות מיסוד עתיק שמלובש במצחא, מצח הרצון, רעוא דכל רעוין, של אריך – זהו ה"שמן הטוב על הראש". "יֹרד על הזקן" – יג תיקוני דיקנא דאריך, מקור הטעמים, אבא בכללות. "זקן אהרן" – ט תיקוני דיקנא דז"א, אבל השרש שלהם הוא בנקודות דאמא. בסוף "יֹרד על פי מדותיו" – המדות של ז"א, הרגש בנפש. הפשט הוא כתר-חכמה-בינה-מדות – "כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו". אחר כך "כטל חרמון וגו'" – אולי נסביר בהמשך.

חלוקת יג מדות הרחמים – א, ב, ב, ב, ב, ג, א

אמרנו את כל זה כדי לחדד את הענין שכעת אנחנו ה'דור' ה-13 מרבונו של עולם. אם הדורות מתחילים רק ממשה והלאה אנחנו הדור ה-12, אבל יחד עם נותן התורה (בחינת "סיני", "וידבר אלהים וגו'") זה כבר 13 – כנגד מדות הרחמים, שמתחילות משם א-ל, שם השם, ואחר כך יש מדות פרטיות (כמו נשמות פרטיות, המקבלים ממשה ואילך).

נקביל ונראה כמה דברים מאד יפים שיוצאים מהקבלה זו לשושלת החסידות: שוב, "אל" הוא נותן התורה, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". אחר כך יג מדות הרחמים באות בזוגות – "רחום וחנון", "ארך אפים" (המתחלק לשתי מדות לפי הזהר והאר"י, זוג שעל פשט הוא מדה אחת), "ורב חסד ואמת", "נצר חסד לאלפים" (שתי מדות לפי הזהר והאר"י, שוב זוג שעל פי פשט הוא מדה אחת) – עד כאן אחד וארבעה זוגות. אחר כך יש שלישיה – "נֹשא עון ופשע וחטאה" – ואחד בסוף, "ונקה" (כמו שיש אחד בהתחלה, "אל", כך יש אחד בסוף, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן")[12]. על פי פשט הקבלה "ונקה" נקרא מזל תחתון, שמזדווג עם "נֹצר חסד", המזל העליון. אבל לפי הכלל שבכל מקום "נעוץ סופן בתחלתן", האחד שעומד בפני עצמו – "אל" – גם ראוי להצטרף ל"ונקה"[13]. לכאורה "ונקה" צריך היה להתחבר למה שאחריו, "ונקה לא ינקה", אבל מפרידים, חותכים בסכינא חריפתא ב"ונקה" ולא ממשיכים "לא ינקה". למה חותכים אחרי ה-יג? כי כתוב ש"'נקה' לשבים ו'לא ינקה' לשאינם שבים" והרי "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין". לכן, כדי להביא את המשיח צריך להגיע רק ל"ונקה" – אז עושים תשובה, "'ונקה' לשבים" ובזה נגמר הענין. ואז "נעוץ סופן בתחלתן" – "ונקה" ב"אל".

"אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נֹצר חסד" – מסיני עד הצ"צ

איך ההקבלה הולכת לפי חלוקת הפשט של המדות שכעת הסברנו? משה רבינו ואחיה השילוני הם הזוג הראשון. "אל" הוא השם, נותן התורה, "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" ("'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" לומדים מהפסוק הזה). אחר כך, "רחום וחנון" הם שני דורות המקיפים הרחוקים – משה רבינו ה"רחום" ואחיה השילוני ה"חנון". כל אחד צריך להסביר בעומק, אבל קודם נעשה את המבנה הכללי. אחר כך יש עוד שנים שהולכים יחד, שכתוב שמשה רבינו ראה אותם ונפל על פניו – מה ראה? או "ארך אפים" או "ואמת" – או את הזוג של הבעל שם טוב והמגיד (לפי ההקבלה שלנו) או את אדמו"ר האמצעי ("ורב חסד ואמת" הם אדמו"ר הזקן והאמצעי). בתוך כל המדות – חוץ משם "אל" שההגיון בהקבלה שלו הכי מובהק – הכי בולט שאדמו"ר הזקן הוא "ורב חסד", הרב של כל החסידים (כפי שמקובל בעולם לקרוא לשו"ע שלו 'שו"ע הרב', ובגיל בר מצוה הכתירו אותו "רב תנא ופליג"). אין מי שיותר מתאים להיות "רב חסד" מאדמו"ר הזקן. מה הענין של תיקון "ואמת"? גילוי אור הפנים, שע נהורין. אור הפנים, הגילוי הפנימי והעצמי של החסידות, הוא אדמו"ר האמצעי, הפנימיות של החסידות, כמו שידוע (הרבי אמר זאת והרבי הרש"ב אמר זאת). אין מי שיותר מתאים להיות ה"ואמת" של תורת החסידות מאשר אדמו"ר האמצעי. לפי זה, יש פירוש חדש ב"האמצעי" – מדת "ואמת" היא האמצעית ב-יג מדות, "כל השביעין חביבין". מה מיוחד בצ"צ? שהוא "נֹצר חסד" – הוא בקושי התעמק ב"ואמת", אבל מאד נצר את ה"רב חסד" של סבא שלו, אדמו"ר הזקן.

משה מקבל קרני הוד מסבו קהת

אם כבר מדברים על קשר בין נכד לסבא – שהרבה פעמים אנחנו מסבירים שיש משהו יותר חזק בקשר בין נכד לסבא מאשר בין הבן לאבא – הענין קשור גם לכך שאנחנו מסיימים את פרק קל"ג של בעל הגאולה, היום הוא בן קלג שנים. מי חי בתורה קלג שנים? לא לכל גיל יש אב-טיפוס בתורה שחי אותו, אבל לגבי קלג יש אב-טיפוס מאד חשוב בתורה – הסבא של משה רבינו, קהת. האבא שלו (עמרם) חי קלז שנים וגם הסבא רבא שלו (לוי) חי קלז שנים, אבל הסבא, קהת, חי קלג שנים. בחב"ד דורשים קהת – קרני הוד תורה. משה רבינו זכה לקרני הוד תורה, "קרן עור פניו", והוא לא ידע. כנראה את קרני ההוד שלו מקבל משה רבינו מהסבא, אבל ה"קרני הוד תורה" שלו – "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי" – אינן מודעות לו. כתוב בתורה שהיו לו קרני הוד, אז (כאשר "וייראו מגשת אליו") הוא כבר הבין שיש לו, אבל בהתחלה הן היו בגדר לא-מודע.

קרני הוד מסבא קהת ו"שכינה מדברת מתוך גרונו" (וקרני עינים) מעמרם

בכל אופן, ודאי משה קבל גם משהו מאבא שלו. אם משה רבינו קבל את ה"קרני הוד תורה" מקהת (ר"ת קרני הוד תורה), מה הוא קבל מאבא שלו? ידוע שחז"ל אומרים שבהתגלות הראשונה של הקב"ה למשה רבינו בסנה, את המלים הראשונות שמשה שמע מפי הקב"ה, "משה משה [ויאמר הנני]", הוא שמע בקול של עמרם אביו. כמו ששמואל שמע פעם ראשונה את ה' מדבר אליו בקול של עלי, הרבי שלו (לכן חשב שעלי קורא לו), כך כתוב שבהתגלות הראשונה משה שומע את ה', אבל בקול – בטעמים, במנגינה – של אבא שלו. זו עוד סבה שהטעמים הם אבא. הוא שמע את ה'טרופ' (באידיש), את הקול של אבא שלו. איך התופעה הזו חוזרת אחר כך? הקול הזה נכנס לתוך הגרון שלו, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו".

יש למשה רבינו שני דברים – קרני הוד ו"שכינה מדברת מתוך גרונו". אפשר גם להבין שהדברים האלה הם אב-טיפוס – כל יהודי ראוי שיהיו לו קרני הוד. איך יודעים זאת? הגוים היו מציירים יהודים עם קרניים (הם הרגישו שכל יהודי הוא משה קטן – "משה שפיר קאמרת"), זו תכונה ששייכת לכל יהודי, אבל רק יהודי שקשור לסבא, את הקרנים מקבלים מהסבא. אבל את הקול, המנגינה, הטעמים – ה"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – מקבלים מהאבא.

לכאורה, מה שאמרנו עכשיו מאד טוב, אבל כשעושים גימטריא רואים ש-עמרם בגימטריא קרן – קצת מקשה על מה שאמרנו שאת הקרנים משה מקבל מקהת ואת קול השכינה המדברת מתוך גרונו מהאבא. למה עמרם שוה קרן? צריך לומר שיש משהו באמצע. הקרנים יוצאות מעור המצח בעיקר, אותו מקום שכתוב בו "כשמן הטוב על הראש" – הקרנים הן בליטה של יסוד עתיק שבמצח הרצון. ה"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" היא בגרון. מה יש באמצע? עוד קרנים שיוצאות, והן מתחילות להיות ראשית המודע – קרני אור שיוצאות מהעינים. לא קרנים שהוא לא-מודע להן, שיוצאות מהראש, מהמצח, אלא מה שהוא מקרין – מה שיש כח לחכם להקרין, טביעת עין של חכם שמקרין אור מהעינים. צריך לומר שגם את הכח שלו להקרין, שיוצאת קרן מהעין שלו, הוא מקבל מאבא שלו – זה עמרם בגימטריא קרן (שגם עולה בגימטריא שכל, לשון הסתכלות בעינים – בסנה, לפני ששמע את הקול קורא "משה משה", נאמר "ויֵרא מלאך הוי' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אֻכל", קודם הוא רואה מלאך, ויש לומר שבאותו מלאך גם ראה מעין דמות אביו, והסימן: עמרם מלאך[14] = אמת[15], "משה אמת ותורתו אמת").

שוב, הקיצור, את קרני הוד תורה משה מקבל מסבא קהת ואת קרני העינים ובעיקר את ה"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" הוא מקבל מאבא עמרם. צריך גם כבוד אב וגם כבוד סב, יש קשר מיוחד לסבא.

"נֹצר חסד לאלפים" – הצמח צדק ובניו

כל זה היה בדרך אגב, שה"נֹצר חסד" במדות הרחמים הוא הנכד של סבא שלו, ה"רב חסד" – הוא נוצר את דרושי החסידות שלו. הצמח-צדק גם זקף לזכותו את העיסוק במאמרי סבו, אמר שזכה ב"כתר תורה" של החסידות בזכות עשרות אלפי השעות שהקדיש להעתיק את דרושי הסבא, "רב חסד", וההתעצמות עמם. אחר כך "לאלפים" – מהצמח-צדק יצאו הרבה בנים שכל אחד היה אלוף, היה רבי. היו הרבה אלפים שיצאו ממנו, ולכל אלוף היו אלפי חסידים, אבל היה אחד, המוז'יניק, שהוא עיקר הממשיך, הוא כולל את כולם – הרבי המהר"ש. לכן הוא כללות ה"אלפים" שיוצאים מה"נֹצר חסד". לפי זה הזוג של "נֹצר חסד לאלפים" היינו הצמח-צדק ובניו בכלל והצמח-צדק והרבי המהר"ש בפרט. כל זוג כאן הוא זוג מפורש. אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי הם זוג – אדמו"ר הזקן מסר את חנוך הגדיים, החסידים, לידי בנו אדמו"ר האמצעי. לפעמים כתוב שאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי הם על דרך אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבל איך שלא נגדיר אותם הם בהחלט זוג. אותו דבר הצ"צ ובניו, הצ"צ והרבי מהר"ש, הם זוג.

ארבעת הדורות האחרונים – "נשא עון ופשע וחטאה ונקה"

אחר כך, החידוש שאחרי כל ארבעת הדורות האלה באה שלישיה, שמה שמייחד אותה הוא סליחה. צריך לסלוח לעם ישראל על העון והפשע והחטא שלו כדי להכשיר אותו לקבל תיכף ומיד ממש את פני משיח צדקנו בחסד וברחמים, ב-יג מדות הרחמים. מי עושה מהשלישיה הזו שלישיה? הרבי. כמה שהרבי היה קשור מאד לרבי המהר"ש ולחסידות שלו, אבל הוא בנה בפירוש שלישיה – שכוללת את עצמו – של הרש"ב, הריי"צ והוא עצמו. הוא נתן לשלישיה הזו סימן – מיד, ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. הסימן הוא למפרע – מנחם-מענדל, יוסף-יצחק, שלום-דובער. 'מיד' היא מהמלים שהרבי הכי אהב, כמו 'ממש' – מיד, נאו, משיח נאו. אחרי הכל, אחרי השלישיה הזו, באה מדת "ונקה", ה-יג. מה פירוש "ונקה"? כתוב שכמו מי שיצא נקי מנכסיו. לעולם ילמד אדם את לשונו לומר "איני יודע" – בגימטריא ונקה – איך וייס גארנישט. זה שער הנון של רבי נחמן, שם קדוש בקבלה – שם קסא, שם של פנימיות אמא, שם של תשובה. "ולבבו יבין ושב ורפא לו". אז, כמו שהרמב"ם מבטיח, "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד [סמוך לסוד השלישיה של מיד] הם נגאלין" בחסד וברחמים.

ד. עבודת שלשת דורות ה"מיד" ועבודת דורנו

"נֹשא עון" – תיקון "אשרי אדם לא יחשֹב הוי' לו עון" (כפירוש הבעש"ט)

נעמיק יותר: השלישיה שמכשירה את הקרקע שלנו, עם ישראל, ה"ארץ חפץ" של הקב"ה, לקבל את פני משיח צדקנו היא מה שה' סולח לנו. הוא נושא את העבירות שלנו, ונשיאת העבירות מתחלקת לשלש בחינות – "נֹשא עון ופשע וחטאה". כמובן, בכל מלה יש דבר וענין מיוחד – צריך להבין מהו עון, מהו פשע ומהי חטאה. בכך בעיקר אנחנו רוצים להתמקד כעת, ואז נבין יותר טוב מהו ה"ונקה" לאחר "נֹשא עון ופשע וחטאה". ידוע הווארט של הבעל שם טוב על "אשרי אדם אשר לא יחשב הוי' לו עון" – אשרי אדם כזה שאם "לא יחשב הוי'" לרגע אחד, מסיח דעת מה' שניה אחת (למה? "ורם לבבך ושכחת", כנראה יש איזו גאוה בלב, ישות, ואז שוכח לרגע את ה'), זה נחשב "לו עון". אין אדם שהוא צדיק לגמרי, לכל אחד יש רגעים בחיים שהוא שוכח, אבל "אשרי אדם" כזה שאם "לא יחשב הוי'" לרגע אחד זה נחשב "לו עון". הדבר הראשון שצריך לסלוח עליו הוא עון.

הרבי הרש"ב (סיכום החסידות) – בטול

נאמר את הווארט שרוצים כעת לומר: את ענינו של כל אחד מדורות ה"מיד" – הדורות של הכשרת קרקע המציאות של הנשמות, של העולם, לביאת משיח – אפשר לסכם במושג אחד, לומר מה הווארט שלו בחיים. ידוע אצל חסידים שכינויו של הרבי הרש"ב הוא "הרמב"ם של החסידות" – הוא סיכם את החסידות. הוא הקים ישיבה – כמו ישעיהו הנביא בזמנו – תומכי תמימים. מה הסכום של תורת חב"ד, אותו רצה הרבי הרש"ב להנחיל, במלה אחת? בטול. כל התורה, כל מאמרי החסידות, כולל ההמשכים הגדולים שלו – ס"ו וע"ב – הם בטול. חסידים היו אומרים שכל התניא במשפט אחד הוא זיי ניט קיין נאר, 'אל תרמה את עצמך', אבל בכלל כל חסידות חב"ד במלה אחת היא בטול. מי שהנחיל זאת, עד סוף כל הדורות של החסידות, הוא הרבי הרש"ב – הוא סיכם את חסידות חב"ד והנחיל אותה, כמו הרמב"ם.

הרבי הריי"צ – מסירות נפש – תיקון הפשע

אם כן, אם יש לנו כבר את כל חסידות חב"ד אצל הרבי הרש"ב, מה נשאר? מה ענינו של הרבי הריי"צ, בעל יום ההולדת והגאולה של היום? מסירות נפש. יש את כל תורת חב"ד בכיס שלו, אבל הרבי הרש"ב ידע שענינו מסירות נפש והכין אותו לכך מילדותו ועד לרגעים האחרונים של חיי הרבי הרש"ב בעלמא דין. שיחתו האחרונה איתו היתה על מסירות נפש. הרבי בעל הגאולה אסף אחרי הסתלקות אביו עוד תשעה חסידים והם נשבעו – בשבועה ממש, בפה – שהולכים על מסירות נפש בפועל ממש כדי להציל את היהדות במדינה ההיא. כך כל חייו הם חיים של מסירות נפש. אחרי שיש לך את היסוד של החסידות, בטול, השלב הבא הוא מסירות נפש – זו כבר המדה ה-יא. בטול הוא המדה ה-י, "נֹשא עון". מי שלא מוסר את נפשו על עם ישראל, על ארץ ישראל, על כל מה שצריך מסירות נפש, הוא פושע.

שוב, למי שאין בטול – שאינו ענו – יש עון. מי מתקן את העון של העדר הבטול? מי סולח (עושה תיקון)? הרבי הרש"ב. מהו פשע? אחד ששומר חפץ שמישהו אחר הפקיד אצלו ולא שומר כדרך השומרים הוא פושע, לא אכפת לו כל כך מרכוש החבר שלו, וכנראה גם לא אכפת לו לגמרי מהחבר עצמו. הוא לא דואג לגמרי, עד כדי מסירות נפש, והוא פושע. מי שלא מקיים את הלאו של "לא תעמֹד על דם רעך", גם בגשמיות וגם ברוחניות, הוא פושע. לכך קוראים פשע. במסירות הנפש של הרבי הקודם הוא תקן, המשיך סליחה – בזכות מסירות נפשו ומסירות נפשם של כל החסידים שלו, של כל הצבא שלו. בכך הוא תקן את הפשע של עם ישראל.

"חטאה" – השגגה שנובעת מהעלם הרע שבנפש

מה כבר נשאר לרבי, אחרי שיש בטול (סך כל החסידות של הרבי הרש"ב) ומסירות נפש (של הרבי הקודם)? העבודה העיקרית אצל הרבי צריכה להיות כנגד "וחטאה". מהי חטאה? חטא בשוגג. "עון ופשע" הם מזיד, לא שוגג, אבל חטא – חטאה – הוא בשוגג. כתוב שיש משהו יותר חמור בשוגג, כי הוא בא מהלא-מודע. איך אפשר לתקן את השוגג? מקור השגגות נקרא העלם הרע. יש רע גלוי ויש העלם הרע – החטא בא מהעלם הרע. יש ספורים שלפעמים הרביים היו מסתגרים ובוכים ועושים תשובה ש'כולי האי ואולי' (במרכאות, כאן הכוונה למשהו שהוא היפך הרצוי), אולי יש להם איזה העלם הרע שאינם מודעים לו, ועליו צריך לעשות תשובה הכי עמוקה מקרב איש ולב עמוק. אם התפקיד של הרבי, שהוא ממש הדור האחרון כדי להביא משיח נאו, הוא לתקן גם את השוגג, גם את החטאה, גם את העלם הרע – צריך להיות עוד משהו בחסידות.

מסירות נפשם של אברהם אבינו ושל רבי עקיבא

כל הדברים האלה בחסידות לא התחדשו פתאום. לא שלפני הרבי הריי"צ לא היתה מסירות נפש – כל עם ישראל חי על מסירות נפש, מאברהם אבינו והלאה. מדברים על "אתחלתא דגאולה", הרבי, בעל הגאולה, אמר – בין היתר – שאתחלתא דגאולה היא מאברהם אבינו, בעל מסירות הנפש הראשון. ברגע שיש ליהודי מסירות נפש יש אתחלתא דגאולה. אם כבר, נאמר עוד ווארט מאד יפה שאומר בעל הגאולה לגבי מה שצריך ללמוד מאברהם אבינו: אחד הדברים שהוא הכי אהב לחזור ולהסביר בשיחות ומאמרים שלו הוא ההבדל בין מסירות הנפש של אברהם אבינו למסירות הנפש של רבי עקיבא. רבי עקיבא חפש מסירות נפש, "מתי יבוא לידי ואקיימנו", ואילו אברהם אבינו לא בקש כלל מסירות נפש – הוא הלך לפרסם אלקות, ואם צריך הוא גם ימסור את הנפש לשם כך.

ההבדל בין אברהם אבינו לרבי עקיבא בעת המאסר עצמו

הוא אומר שאחת הנפקא-מינות ביניהם הוא מה עושים, איך ממשיכים להפיץ תורה וחסידות, כאשר הם תפוסים בבית הסהר. רבי עקיבא חפש להגיע לבית הסהר, הוא יודע שיהרגו אותו ורוצה זאת, אבל כל נשימה בעולם הזה הוא עדיין בשליחות בעולם הזה, להפיץ תורה – איך הוא מקיים את השליחות בבית הסהר? התלמידים שאלו אותו שאלות ברמז והוא ענה ברמז. כלומר, אי אפשר לומר תורה בגלוי כשהוא בכלא. מה לגבי אברהם אבינו? כתוב במסכת בבא בתרא שהוא היה תפוס, חבוש בבית הסהר, כילד קטן, שבע שנים חבוש בקרדו ועוד שלש שנים חבוש בכותא. אלה שני מקומות, כנראה סמוכים לאור כשדים. אחרי כל עשר השנים האלה, שהוא היה בבית הסהר, הוא לא נכנע בכלל, ואדרבא – הוסיף בשליחותו להפיץ אלקות בעולם – ורק אז נמרוד השליך אותו לכבשן האש והוא יצא חי. בכל אופן, אברהם אבינו היה עשר שנים בבית הסהר כילד.

כותב הרבי הקודם, בעל הגאולה, שבאותו זמן שהוא היה חבוש בבית הסהר הוא לא הפסיק לרגע להפיץ לכולם אלקות בריש גלי, בלי שום הבדל כלל וכלל – הוא המשיך להעביר שיעורי חסידות בתוך הכלא, כל הזמן. לא כמו רבי עקיבא, שאצלו הכל היה צריך להיות בסתר, ברמז. אצל אברהם אבינו החיים הם להפיץ חסידות, ללמד אלקות, לבשר לעולם שיש "אל עולם" אחד יחיד ומיוחד. אם הוא חפשי – מה טוב; אם הוא בכלא – אותו דבר, לא משנה לו שום דבר. כל מסירות הנפש שלו היא במקיפים. מכאן גם אפשר ללמוד ביחס לכל אחד. גם היום יש כאלה שיושבים בבית הסהר על דברים חיוביים שהם עשו, או שלא עשו. גם אותם אנשים צריכים לדעת שצריך להיות כמו אברהם אבינו, לא כמו רבי עקיבא – כל הענין הוא הפצה. לא משנה, בית סהר, יצהר, ירושלים, ניו-יורק – הכל אותו דבר, התפקיד שלנו להפיץ חסידות בעולם. זה הענין של אברהם אבינו.

סגולת הישיבה בכלא – להוריש עמים ולזכות בנחלתם בארץ ישראל השלמה

הבן איש חי מסביר, פירוש חלק לגמרי, שעשר השנים התחלקו אצל אברהם לשבע ושלש מכיון שהקב"ה עתיד להבטיח לתת לאברהם אבינו עשרה עממים, שמתחלקים לשבעה ושלשה. הוא עתיד לתת לו את שבעת העממים של כנען בעולם הזה ועוד שלשה עממים – הקיני והקניזי והקדמוני (עמון ומואב ואדום) – רק לע"ל, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. לכן עשר השנים שלו התחלקו כך, לשבע ושלש. מה לומדים מכאן? הוא לא כותב, אבל לומדים מכאן שחוץ מכל שאר הזכויות של ישיבה בבית הסהר, צריך לדעת שכל יום שאתה יושב בבית הסהר אתה זוכה לרשת עוד עם ולהפוך את מקומו לארץ ישראל השלמה. עוד פעם, הישיבה בבית הסהר היא סגולה להתנחלות – כך יוצא בפירוש מפירושו. כנגד כל שנה – היום התקצר הכל, כל יום יכול להיות שנה – יורשים עוד עם, מקבלים אותו מאת הקב"ה. מי זוכה? מי שאצלו בית הסהר הוא גארנישט, לא משנה כלום, כי כמו שהרבי הקודם אמר – אתם, הקליפה המנגדת, "אין ואפס ממש".

הדרך לנקות את העלם הרע – התקשרות לרבי

היינו באמצע משהו: איך אפשר לשאת את החטאה? אמרנו שהתפקיד של הרבי הוא לשאת את החטאה, ואז יכול להיות היום, ברגע הזה ממש, "ונקה". אמרנו שכל הדברים האלה התחילו קודם – בטול התחיל קודם, מסירות נפש התחילה קודם ("אתחלתא דגאולה" אצל אברהם אבינו) – אבל כשדברים מגיעים לסיום הטוב צריך להתעצם אתם שוב. עצם הבטול הוא הנקודה של הרבי הרש"ב, מסירות הנפש היא הנקודה של הרבי הקודם, "ופשע". מהי "וחטאה"? עוד יותר קשה. הרבי נתן לנו איזו עצה איך להגיע עמוק-עמוק לתוך התת-מודע שלנו ולנקות שם, לבטל את העלם הרע שלנו? לכאורה אין עצה לאנשים פשוטים כמונו, בדרגה מאד נחותה כמו שאנחנו, אך לחדור ללא-מודע.

מה העצה? מה שהרבי הדגים על עצמו במשך כל שנות הנשיאות שלו – מלה מאד-מאד פשוטה אצל חסידים, דבר שתמיד היה אבל הגיע לשיא ולהתעצמות אצל הרבי (למי שמתבונן) – התקשרות, התקשרות לצדיק. לא בכדי הרבי כל הזמן דבר על "נשיא דורנו", והדגים בגלוי כמה הוא עצמו קשור בעצם לרבי הקודם, בעל יום ההולדת ויום הגאולה של היום. כך הוא רצה שכולנו נתקשר לנשיא דורנו דרכו, דרך הרבי. אפשר לומר שהווארט של הרבי הוא שליחות, אבל הווארט הכי פנימי הוא התקשרות. בסוף הרבי אמר שכל השלוחים צריכים להביא את כל הקהילה שלהם אליו לדולרים, שהוא רוצה לראות את כולם. התפקיד שלך בתור שליח הוא לקשר כמה שיותר יהודים אלי. למה? בשביל מה זה טוב? רק בזכות ההתקשרות לצדיק, שכן יודע איך להגיע לתת-מודע של עצמו ולנקות שם, יכול כל אדם יהודי לתקן ולשאת את החטאה, את מקור השוגג של עצמו (לא המזיד, שזה פשיטא). כמובן, התקשרות לצדיק היא לעשות מה שהוא אומר לך – אם הוא אומר לך לצאת לשליחות צריך לצאת לשליחות.

"'ונקה' לשבים" – עבודת דורנו בתשובה

נגיע לתכלית האמתית: אחרי הבטול ואחרי מסירות הנפש ואחרי ההתקשרות – מה זה כבר "ונקה"? זו העבודה עכשיו, הדור ה-13, "מזל תחתון" (שגם לתחתונים יהיה מזל... הצ"צ הוא המזל העליון, מזל של העליונים, וכעת, "ונקה", הוא מזל תחתון). מה זה? מה ענינו של הדור עכשיו? דור של התקשרות? מה הנקודה היום? בטול? מסירות נפש בפועל ממש? התקשרות? לא זה ולא זה ולא זה. גם זה וגם זה וגם זה, אבל לא שזו הנקודה. האם היום זהו דור של בטול עם תומכי תמימים של הרבי הרש"ב? דור של למות ממש? זה מה שרוצים ממך, למות כמו חסידי הרבי הקודם? האם זה דור שהעיקר כל הזמן לשנן נשיא דורנו? לא זה ולא זה ולא זה.

מה עכשיו? עכשיו הזמן של "'ונקה' לשבים" – לשוב לה'. אם אתה חושב שכבר עשית תשובה, יש גם מה שנקרא תשובה על תשובתו. "ונקה" – יצא נקי מנכסיו. אין לנו כלום. איני יודע כלום, רק לשוב לקב"ה. עוד פעם, הפשט של לשוב לקב"ה זה לא 'ראש' של בטול או של מסירות נפש למות או של התקשרות. הדור הזה הוא דור של תשובה, ששבים לקב"ה, שבים לתורה, למצוות (זה כבר התחיל קודם, בדור הקודם, אבל כעת הגיע להתעצמות). עבודת התשובה של דורנו כוללת את ההתקשרות לכל הצדיקים האמתיים, את מסירות הנפש, את הבטול ואת כל תורת חב"ד. על זה נאמר "'ונקה' לשבים". ברגע שיש תשובה – משיח בא. לחיים לחיים.

שיר המעלות. נשיר עכשיו, לפני ברכת המזון, נגון ההכנה וארבע בבות (ורקדו עוד הרבה רקודים יותר משעה).

ה. זה מלך המשיח

יב תמוז – זה מלך המשיח – זה צדיק גמור

עוד ווארט אחד לפני ברכת המזון, שכל אחד יכוון: היום י"ב תמוז. ידוע ש-תמוז שוה גם צדיק גמור וגם מלך המשיח. י"ב בתמוז הוא המזל הגובר של הרבי הריי"צ, בעל יום ההולדת ויום הגאולה של היום, ו-יב עולה זה. אמרנו שיש שתי דעות לגבי הטעמים, אם יש 12 או 13. בכל אופן, יב שוה זה, אז יב תמוז הוא זה מלך המשיח או זה צדיק גמור. הרבי תמיד אמר על הפסוק "קול דודי הנה זה בא" – "הנה זה [מלך המשיח] בא [וכבר בא]". מאד מתאים הרמז הזה לזיהוי שהרבי אמר – זה מלך המשיח, יב תמוז.

בדור האחרון מגיע הזמן שתנועת החסידות תקרא תנועת התשובה

איזו התבוננות אפשר לעשות מזה בשביל ברכת המזון (חוץ מהפשט)? אולי העובדה שמלך המשיח בגימטריא צדיק גמור היא סימן שמלך המשיח הוא צדיק גמור. אולי זה הפשט, אבל אולי יש פשט אחר, אולי הפירוש הוא כמו שכתוב שהרבה דברים שוים בגימטריא הם דווקא דבר והיפוכו (כמו משיח שוה נחש ועוד הרבה דוגמאות)? אולי צדיק גמור ומלך המשיח הם דבר והיפוכו? מה באמת הפירוש ב'זה מלך המשיח'? אמרנו ש"'ונקה' לשבים". ידוע שאדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים בעלי תשובה, רק שמשום טעם מסוים הענין לא יצא. אבל לכל רצון אמתי של צדיק יבוא הזמן. כמו שהרבי אמר פעם על משהו שקשור אלינו 'נאך נישט' – עוד לא. כשהרבי אומר 'נאך נישט' זה סימן שיגיע הזמן, רק שכעת עוד לא הזמן. שוב, אם אדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים בעלי תשובה, לקרוא לתנועת החסידות תנועת התשובה, אבל משום מה לא יצא אז – סימן ש'נאך נישט'. אבל יבוא זמן שבאמת הכינוי יהפוך להיות תשובה. חסידים הוא שם מאד יפה, "רב חסד", "נֹצר חסד", אבל הדור של "ונקה" הוא לא "רב חסד" ולא "נֹצר חסד" – הוא מקבל מהם, אבל הוא כבר "'ונקה' לשבים", דור של תשובה, כרצונו של ה"רב חסד" שבמקום חסד תהיה תשובה.

מלך המשיח – ריכוז אהבת צדיק גמור לרשע גמור

נחזור לשאלה: האם צדיק גמור הוא-הוא מלך המשיח, או שהם דבר והפוכו או משהו אחר? עיקר ה"זה" הולך על מלך המשיח – 'זה מלך המשיח'. הרבי לא אמר 'זה צדיק גמור' אלא 'זה מלך המשיח'. יב תמוז הוא ודאי זה מלך המשיח. ידועה אמרתו של רבי פינחס מקוריץ, שצדיק גמור הוא זה שאוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור הוא זה שאוהב רשע שאינו גמור. לפי הראש שלו יוצא שהבינונים אוהבים רק את עצמם. הוא לא אמר כך, אבל זה לכאורה ה'אופטו' של ההגיון. בכל אופן, הגדר של צדיק גמור הוא מי שאוהב רשע גמור. אז אפשר לומר שמלך המשיח הוא לא 'צדיק גמור' כמו שמציירים צדיק גמור, אלא שהוא הגדר הזה של רבי פינחס מקוריץ – מה שצדיק גמור אוהב רשע גמור. אם נקח רק את אהבת רשע גמור של הצדיק גמור ונאניש אותה, נגלם אותה באדם אחד, אז אותה אהבת רשע גמור של הצדיק הגמור, עצם הגדר של הצדיק הגמור, היא מלך המשיח. זה פירוש אחד, פירוש טוב.

משיח – בעל תשובה שהוא ה'אנטי-חלקיק' של צדיק גמור

פעם שאלו את אדמו"ר הזקן, ה"רב חסד", האם הוא צדיק גלוי. הרי הוא היה גלוי, כולם הכירו אותו כצדיק. אבל הוא אמר – אוי ואבוי אם אני צדיק גלוי. אוי ואבוי אם מה שאתם רואים, מה שהעולם רואה, הוא (בלבד) מה שאני. סימן שאצלו הנסתר רב על הגלוי. נכון שרואים צדיק, זה הפנים החיצוניות, אבל מה שלא רואים הוא שאני בעל תשובה (כמו שהוא אמר לגבי החסידים). כתוב שהיחס בין הגלוי לנסתר הוא כמו קרחון, שתשעים אחוז מתחת למים ורק עשרה אחוז מעל המים. אדמו"ר הזקן אומר – תשעים אחוז שלי הם בעל תשובה. אותו דבר עתיד להיות בדור של "'ונקה' לשבים", בו מה שהיה נסתר יתגלה. אז באמת הפירוש העוד יותר פשוט שמלך המשיח הוא באמת ההיפך מצדיק גמור, ומלך המשיח לא רק שאוהב רשע גמור, אלא שהוא הבעל תשובה למופת. עליו כותב הרבי במאמר האחרון שהוא חילק, "ואתה תצוה", שאם יש אחד שעושה תשובה אמתית ושלמה בא מלך המשיח. מה הכוונה? שאותו אחד, בעל התשובה האמתי, 'זה מלך המשיח'.

אם כן, העובדה שמלך המשיח בגימטריא צדיק גמור באה ללמד על ההיפוך שלהם. כמו במשל שאנחנו אוהבים להביא מהפיזיקה, שלכל חלקיק יש אנטי-חלקיק. בדרך כלל אם הם נפגשים אחד עם השני הכל מתבטל, סוף העולם. כך הם בעצם הצדיק הגמור והאנטי שלו, מלך המשיח, חלקיק ואנטי-חלקיק. הם אותו דבר, אבל מה ההבדל ביניהם? אחד נוסע בזמן מהעבר לעתיד, זה הצדיק גמור, אילו בעל תשובה שמתקן את הכל למפרע, זדונות נעשו לו זכויות, נוסע מהעתיד לעבר. בכל אופן, הם משלימים – שני ההפכים האלה, צדיק גמור בגימטריא מלך המשיח, משלימים. אבל החידוש של יב תמוז הוא 'זה מלך המשיח'. כמובן, אם אתה חושב שאתה צדיק גמור – לפחות תאהב את כל הרשעים הגמורים, וזה יוכיח שאתה באמת צדיק גמור.

תשובת ישראל ותשובת העולם כולו

כשדברנו על דור של תשובה, כמובן הכוונה לתשובה של כל היהודים וגם לתשובה של כל העולם כולו. הרבי כבר התחיל את הענין כשהוא דיבר על שבע מצוות בני נח וכו' וכו', אבל זה עדיין 'נאך נישט'. בתחלת הנשיאות על ההצעה הזו גופא – כשהציעו לרבי להפיץ לגוים, לדבר איתם על שבע מצוות – הרבי בפירוש אמר 'נאך נישט', הוא אמר לא. אחר כך, היה איזה שלב שהרבי אמר כן (בסוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" – מי שהוא נאמן ביתו של ה' קודם אומר לא ואחר כך אומר כן, הכל "יפה בעתו", "עת לחשות ועת לדבר", חש-מל), שכבר אפשר, אבל הענין עדיין לא תפס שום תאוצה, לא התחיל באמת. עכשיו הגיע הזמן של התשובה שלנו, עם ישראל קדושים, וגם התשובה של כל העולם כולו. זה מלך המשיח. לחיים לחיים. עכשיו מים אחרונים.

ברכת המזון.

היות שלא התחלנו את ההתוועדות, נמשיך אותה בשבוע הבא באותה מתכונת. אפשר להזמין את החברים.