אור לכ׳ תמוז ע"ג – ירושלים

 שיעור שבועי פרשת "פינחס"

2.              א. התעצמות עם דמותו של הרבי הריי"צ לפני תפלת ערבית (השנה)

ניגנו ניגון הכנה ו"הנה מה טוב".

3.               תהלים קלג-קלד

הניגון "הנה מה טוב" מתאים לשלשת השבועות, היות שהמקדש נחרב בגלל שנאת חנם ויבנה במהרה בימינו בזכות אהבת חנם. לכן צריך לקיים את "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". לפני שבוע התחלנו לדבר על הפרק בו כתוב "הנה מה טוב ומה נעים וגו'" ועל הפרק הבא אחריו, פרקים קלג-קלד. שני הפרקים קשורים ליום ההולדת של הרבי הקודם, שהיה לפני שבוע, בו הוא נעשה בן קלג שנים – הרבי מסיים את פרק קלג, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ומתחיל את פרק קלד. הסברנו ששני הפרקים האלה הם סיום חמשה עשר שירי המעלות. שני הפרקים מהווים צמד, כמו שמסבירים גם המפרשים על דרך הפשט.

4.               פתיחת תפלת ערבית – הזמן להתעצם השנה עם הרבי הריי"צ ומסירות נפשו

את כל פרק קלד אומרים, לפי מנהג נוסח ספרד והאר"י, לפני תפלת ערבית – "שיר המעלות הנה ברכו את הוי' כל עבדי הוי' העֹמדים בבית הוי' בלילות. שאו ידכם קדש וברכו את הוי'. יברכך הוי' מציון עֹשה שמים וארץ". אומרים כל ערב לפני תפלת ערבית את כל שלשת פסוקי הפרק. יש עוד פסוקים מלוקטים שאומרים אז, אבל אין עוד פרק שלם. היות שהשנה הזאת הפרק הזה הוא הפרק של הרבי הריי"צ, הרבי הקודם, בעל מסירות הנפש, העוז והתוקף והתעצומות – כמו שהתחלנו לדבר לפני שבוע – כל אחד אומר את הפרק שלו כל יום, בלילה. למה בחרו לומר את הפרק הזה בלילה? כי כתוב בו "העֹמדים בבית הוי' בלילות". "ברכו את הוי' כל עבדי הוי'", ומי הם "עבדי הוי'"? אלה שעומדים בבית הוי' בלילות. אם כן, אמירת הפרק לפני תפלת ערבית היא הזמן המיוחד בו יכול כל אחד לצייר במחשבה את הרבי הריי"צ עם כל הפעילות שלו, כל מסירות הנפש שלו. בכלל, הרבי הקודם מדבר הרבה על חוש הציור במחשבה. לשם כך, היות שהשיעור הערב הוא המשך של ההתוועדות של יב תמוז, נתחיל עם עוד סיפורי עוז ותעצומות של הרבי הקודם, 'העומד בבית הוי' בלילות':

5.               שכנוע ללכת על מסירות נפש מה"איש עתי" של יום הכפורים

סיפרנו לפני שבוע ששנתיים לאחר שהרבי הריי"צ קבל את הנשיאות עשו אסיפה חשאית במוסקבה, תשעה חסידים והוא, ונשבעו – בשבועה ממש – שהולכים על מסירות נפש בפועל ממש. באותו זמן היו כמה מהאנשים החשובים בין חסידי חב"ד, הגבירים וכיוצא בהם, שהמהלך הזה של הרבי הצעיר לא היה מקובל עליהם (את זה לא סיפרנו לפני שבוע). הוא אסף את החסידים האלה, האמידים, והתחיל להסביר להם ולומר להם מוסר.

הוא מספר מה היה עיקר הווארט שהוא הסביר להם: בזמן שבית המקדש קיים, אחת העבודות העיקריות ביום הקדוש בשנה, יום הכפורים, היא שילוח השעיר לעזאזל, בו מתכפרים כל עוונות עם ישראל. לשם כך צריך שליח מיוחד, שקוראים לו "איש עתי". חז"ל אומרים שאותו "איש עתי" שהוביל את השעיר לעזאזל לא היה מוציא את שנתו – 'חזקה' שהוא לא ישלים את השנה. מסביר הרבי לאותם גבירים ש'עמדו בתור' יהודים טובים, יראים ושלמים, כדי לזכות לקבל את תפקיד ה"איש עתי" שמוליך את השעיר לעזאזל, אף על פי שכולם יודעים שהוא לא יוציא את שנתו. הוא הסביר את הענין בכל הפאתוס שלו, עם כל התוקף שלו, וזו היתה הנקודה ששכנעה אותם ופעלה אצלם איזו אתהפכא – או לפחות אתכפיא – שקבלו את דעתו של הרבי שראוי ללכת על מסירות נפש, שבכגון דא צריך ללכת על מסירות נפש.

היה משהו דומה לזה סמוך למעצר, חמש שנים אחר כך, כשהשטח מאד התחמם וכולם הריחו שאו-טו-טו הולכים לעצור את הרבי עצמו. באותו זמן הוא קרא אסיפה כללית של כל היהודים, "כנוס את כל היהודים", ואמר שהוא רוצה לדבר עם כל הקהל. קבעו מועד והגיעו יהודים בהמוניהם, עד שבית הכנסת הגדול שם היה מלא וגדוש מפה אל פה עד אפס מקום. כמובן, בתוך הציבור יש הרבה-הרבה אנשים שמתדמים – שמתלבשים כמו חסידים, ובאמת הם צאצאים של חסידים – אשר נמצאים שם מטעם הרשויות. הרבי עולה לדוכן, למקום שלו, פונה לצבור – שוב, בית הכנסת גדוש, אי אפשר לזוז שם – ואומר שכל מי שלא היה במים יצא מכאן (זה הביטוי, באידיש, למי שלא טבל במקוה היום). אף אחד לא זז, אז הוא אמר עוד פעם, ביתר הדגשה – 'מי שלא היה במים שיצא מבית הכנסת!'. שוב, אף אחד לא זז, אז הוא אומר פעם שלישית – 'מי שלא היה במים ולא יוצא מכאן, לא יוציא את שנתו!'. ברגע שהוא אמר כך התחילה תזוזה בתוך ה'עולם', בתוך בית הכנסת, ולאט לאט אנשים התחילו לצאת.

כנראה היו גם חסידים שלא הספיקו לטבול באותו יום, אבל למרבית הפלא, בין אלה שיצאו היו הרבה מאותם אנשים חשאיים שהיו שם, עם פקודות מלמעלה מה לעשות באירוע הזה. פשוט, איזו נקודת פחד נגעה בלבם וגם הם יצאו. ברגע שהמקום קצת התרוקן מהצפיפות הרבי הסתכל הצדה וראה שם מה שהיום קוראים 'חפץ חשוד'. הוא סימן שיבדקו מה זה, ומצאו שיש מה שהיום קוראים בקבוק תבערה – מאד רציני – אותו תכננו לזרוק על המתאספים בבית הכנסת. עד כאן הסיפור. אחר כך הרבי דבר מה שדבר – הכין את השטח למאסר שלו.

6.               היחודיות של הרבי הריי"צ

אמרנו שיש הרבה נקודות אצל הרבי הקודם שלא רואים אצל אף רבי. גם כזה דבר – להכריז קבל עם ועדה שמי שלא יוצא, מי שלא עושה מה שאני אומר לו, לא יוציא את שנתו, בתוקף שמכניס אימתה ופחד גם במי שלגמרי כופר בעיקר – איני מצוי כלל אצל עוד צדיקים. כמו שאולי עוד נסביר בהמשך, לפעמים כאשר מדברים על הרביים, על שושלת הנשיאים של חב"ד, מזכירים תכונות שעוברות לסירוגין (מסבא לנכד, כמו שדברנו לפני שבוע). לדוגמה, כמה וכמה פעמים אמרנו שרבי אחד הוא 'יש האמתי' והרבי שאחריו הוא 'אין האמתי', לסירוגין במשך הדורות. אבל יש דברים יחודיים לגמרי, שלא עוברים לסירוגין. התכונה של רבי שכולו רגש, רגש של קדושה – שכולו 'עובד' (ה'עובד' האמתי בחב"ד הוא גם 'משכיל' וה'משכיל' גם 'עובד', אבל הכוונה כאן למי שכולו עבודה שבלב) – אינה בדיוק תכונה שרואים אותה עוברת לסירוגין, אלא משהו מיוחד אצל הרבי הקודם. נחזור למה שאמרנו קודם, שהזמן לצייר זאת ולקבל ממנו השראה – במשך השנה הבאה עלינו לטובה – הוא כל ערב בתחלת תפלת ערבית, כשאומרים את הפרק שלו מתחלה ועד סוף.

7.              ב. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – מבנה הפרקים קלג־קלד

היות שהתחלנו לדבר על שני הפרקים האלה ופתחנו ב"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" נאמר כמה דברים, רק בשביל מה שקוראים ה'חימום' שלנו. נאמר כמה תופעות מאד יפות במבנה שני הפרקים האלה:

8.               "גם יחד"

העובדה ששני הפרקים האלה הם זוג, צמד, כמו שאמרנו קודם, רמוזה גם בפסוק הראשון של שני הפרקים: "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". חז"ל דורשים שהאחים כאן הם משה ואהרן. שתי המלים האחרונות של הפסוק, "גם יחד", הן בגימטריא שם א-דני, שם המלכות. והנה, בשני הפרקים גם יחד יש בדיוק "גם יחד" תיבות. כלומר, שני הפרקים עצמם הם שני האחים שיושבים "גם יחד". הפרק השני הוא קלד. למי שמתמצא קצת במסורה המספר הזה מיד אומר משהו – יש בכל התנ"ך כולו קלד שמות א-דני, סימן מפורסם במסורה.

קודם כל, בזוג הפרקים כאן יש 65 מילים והסימן הוא "גם יחד". 65 הוא 5 פעמים אחד. בשם א-דני יש 4 אותיות, אבל בביטוי "גם יחד" יש 5 אותיות, ואם כן הערך הממוצע של כל אות ב"גם יחד" הוא אחד. יש 'יחד' ויש 'אחד'. ראשי התיבות של "גם יחד" עולים אחד. זאת אומרת ששאר האותיות – ה-ם של "גם" וה-חד של "יחד" – שוות ד"פ אחד. כלומר, בתוך הבטוי "גם יחד" עצמו יש יחס של "ואד יעלה מן הארץ", יחס של א ל-ד. חז"ל אומרים ש"גם" הוא ריבוי. אם כן, הביטוי "גם יחד" אומר שצריך לרבות את ה"יחד", להרבות ב"יחד". איך מרבים ב"יחד" שלנו? על ידי גילוי שמצד עצם היחידה שלנו כולנו "אחד" ממש, הכל אחד. על ידי חמש פעמים אחד שבשם אדנות, שם המלכות, כנסת ישראל, יש גם ריבוי של יחד – "יחד שבטי ישראל", "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". שוב, סימן שני הפרקים עצמם הוא "גם יחד". ועוד, היות ש"יחד" (22) הוא הנקודה האמצעית של "גם" (43) נמצא ש"גם" פעמים "יחד" עולה המשולש של "גם" (946) שעולה יא פעמים שם אלהים, בסוד "אני אמרתי אלהים אתם" (המתגלה בכל יא כחות הנפש, הכתר-עליון, ה"חד ולא בחושבן", ו-י כחות המודע[1]), גילוי עצם היחידה שבנפש (כמבואר בכתבי האריז"ל על פסוק זה) דווקא כאשר אתם "גם יחד"[2].

9.               יחס 'חתך הזהב' של שני הפרקים

חוץ מהתופעה הבולטת הזו, יש בשני הפרקים ריבוי תופעות של יפי. ידוע שיפי קשור ליחס היסודי בטבע, שהוא גם יחס יסודי בתורה, לו קוראים היום 'חתך זהב'. מה חתך הזהב של שם א-דני, של 65? חלוקה של 25-40. זו בדיוק החלוקה במספר המלים של שני הפרקים – בפרק הראשון, קלג, יש 40 מילים (כנגד ארבעים ימים שהיה משה בהר וכו'), ובפרק השני, קלד, יש 25 מילים ("כה תברכו את בני ישראל" של אהרן כהנא רבא – "שבת אחים גם יחד"). עוד יותר פלא: בפרק הראשון יש 40 מילים, ובפסוק הראשון שבו יש 40 אותיות – "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כלומר, מספר אותיות הפסוק הראשון הן הסימן למספר המילים בכל הפרק. ואילו בפרק השני, בו יש 25 מילים, יש בדיוק 25 אותיות בפסוק האחרון – "יברכך הוי' מציון עֹשה שמים וארץ". משהו יפהפה. שוב, ה-מ וה-כה הם חתך הזהב של שם א-דני, של "גם יחד".

10.         יחס-יחד-אחד

תיכף נראה עוד כמה תופעות מאד מיוחדות של היחס הזה בתוך שני הפרקים. מוסר ההשכל שאפשר ללמוד מהענין הוא שכנראה בשביל אחדות – בשביל ה"גם יחד", להרבות ב"יחד" (ועד שבאים ל"אחד") – צריך את העיצוב הכי יפה של הפרטים השונים המצטרפים "יחד" שיכול להיות. העיצוב הכי יפה שיש בעולם הוא היחס של 'חתך זהב'. במקום אחר[3] הסברנו באריכות שבין איש לאשתו יש שלש מדרגות שנקראות יחס-יחד-אחד. פה ראינו כבר את הקשר בין ה"גם יחד" ואחד, וכעת אנחנו אומרים שהכל תלוי ביחס – אם יש יחס נכון בין הפרטים מרבים ביחד, ואם יש "גם יחד" הכל מתגלה כאחד.

11.         מסגרת הפרק הראשון – המספר של חתך הזהב

נמשיך ונתבונן. בכל פרק יש שלשה פסוקים. בכל פסוק יש, כמובן, מלה בהתחלה ומלה בסוף. ראינו כבר שיש משהו מיוחד בפתיחה ובסיום של הפרקים. נתבונן הלאה: נקח את המלה הראשונה והאחרונה בכל אחד משלשת פסוקי הפרק הראשון – שיר... יחד, כשמן... מדותיו, כטל... העולם. יש לנו מסגרת של שש מלים, שעולות יחד 1618. אולי לא כולם בקיאים ב'יחס' המתוקן ביותר, היחס של חתך זהב, אבל המספר הזה הוא המספר של היחס – 1.618 (פי בלועזית, ביוונית).

12.         רמזי חתך הזהב במסגרת הפרק השני

כעת נעשה בדיוק אותו דבר בפרק השני: המלים הראשונות והאחרונות בכל פסוק – שיר... בלילות, שאו... הוי', יברכך... וארץ – עולות יחד 1870. לא בכדי אמרנו שליחס הזה יש היום, כשלומדים אותו במדע, אות מיוחדת יוונית. כל מושג היפי יוצא מהפסוק שנאמר על יפת-יון בפרשת נח – "יפת אלהים ליפת וישכֹן באהלי שם". הפסוק אומר שהיפי של יפת ישכון באהלי שם, גם בבית המקדש וגם בתורה. אחד מפירושי "העֹמדים בבית הוי' בלילות" הוא שמדובר באלה שעומדים ללמוד תורה בלילה ונחשב להם כאילו הם עובדים את עבודת ה' בבית המקדש. "העֹמדים בבית הוי' בלילות" בלימוד תורה, ולימוד התורה בלילות נחשב לנו כאילו אנחנו עכשיו עומדים ועובדים את העבודה בבית ה' (כך מסבירים המפרשים).

שוב, הפסוק של היפי הוא "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", העולה בגימטריא 1870, מסגרת הפרק השני. חוץ מהגימטריא של הפסוק, מה אומר המספר 1870 עצמו? האם יש עוד רמז לקשר שלו ליחס של חתך הזהב? היחס של חתך הזהב יוצא מסדרת מספרים מאד מפורסמת, שאנחנו קוראים לה 'סדרת האהבה' (בה חבור כל שני מספרים נותן את המספר הבא בסדרה) – 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13... סדרה זו היא יסוד היחס המתוקן שקוראים לו חתך הזהב. איך ממשיכה הסדרה? 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55 והלאה. המספר התשיעי בסדרה הוא 34, המספר "העשירי יהיה קדש" הוא 55, ואם מכפילים 34 ב-55 מקבלים 1870, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם".

13.         שרש ברכת כהנים בפרק קלד

עוד יותר: לפי רוב המפרשים הפרק השני, בו יש כה מלים, קשור לברכת כהנים ("כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך..." כנ"ל). הפסוק "שאו ידֵכם קדש וברכו את הוי'" מתפרש על ברכת כהנים בבית המקדש. לכן המלה הבאה היא "יברכך" – "יברכך הוי' מציון עֹשה שמים וארץ" – והמפרשים מסבירים שהיא רומזת למלה הראשונה של ברכת כהנים. ראינו שכל המסגרת של הפרק השני, בה יש שש מילים, עולה 1870. בלי המלה "יברכך" (252) – הקובעת ברכה לעצמה – עולה המסגרת 1618, למרבית הפלא. שוב, המספר 1618 הוא בדיוק ערך המסגרת של פסוקי הפרק הראשון, שהוא עצמו מספר היחס של חתך הזהב. מה לומדים מכאן? שהיחס הזה הוא גם מקור הברכה, מקור ברכת כהנים, ה"יברכך".

14.         "יברכך הוי' – מציון"

כתוב בפסוק "יברכך הוי' מציון". נקח את המלה הראשונה של ברכת כהנים, "יברכך", ונחלק אותה לפי חתך הזהב: רואים שבסדרה הבנויה על היחס של חתך הזהב המספר שלפני "יברכך" הוא ציון. זה בדיוק מה שכתוב כאן – "יברכך הוי' מציון". אם כן, יצא עוד חידוש. המפרשים מסבירים שברכה נסית, למעלה מהטבע, למעלה ממדידה והגבלה, באה דווקא "מציון". מאד פשוט עכשיו לדעת מה המספר שלפני ציון, כי הוא בצירוף המלה ציון צריך לעלות יברכך. ציון עולה ו"פ הוי', כמו יוסף. מה המספר הקודם? צו (דילוג האותיות של המלה ציון גופא). נלך למפרע, בתוך המלה ציון גופא יש חלוקת זהב ל-צו ו-ין, 96 ו-60. מה יהיה לפני כן? לו (צדיקים). מה לפני ה-לו? כד, יב, יב. מה סימן הסדרה הזו? "וקרא זה אל זה ואמר". סדרת האהבה מתחילה 1 1 וכל סדרה שמתחילה בשני מספרים זהים היא כפולה שלה, אותו יחס. הסדרה שמתחילה זה-זה היא הסדרה שמגיעה ל-ציון ואחר כך ל-יברכך. נשים לב שגם בשם יוסף – ששוה ציון – יש חלוקה ל-96, יוסף, ו-60, ה-ס של יוסף. אם כן, אנחנו רואים שיש בצמד הפרקים האלה הרבה דברים נפלאים, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – הברכה, היחס, היחד והאחד.

15.         מסגרות הפסוקים באותיות הראש והסוף

נמשיך הלאה: כמו שחברנו את המלה הראשונה והמלה האחרונה של כל פסוק, נחבר את האות הראשונה והאחרונה של כל פסוק. בפרק הראשון, שתי האותיות של הפסוק הראשון הן ש, ד (כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ו"שויתי הוי' לנגדי תמיד", כמו שכתוב בקבלה בסוד "שדים נכונו"); שתי האותיות של הפסוק השני הן כ, ו (כו, שם הוי'); שתי האותיות של הפסוק השלישי הן כ, ם (עולה כלי, ובצירוף הוי' – כלי הוי' – עולה אלהים). שש האותיות עולות יחד 390, שמן ("כשמן הטוב", שעולה גם שמים). אם מחלקים 390 ל-6 רואים שממוצע כל אות במסגרת הוא "גם יחד", שם א-דני. כלומר, מסגרת הפרק הראשון עולה שש פעמים א-דני, שש פעמים "גם יחד". היות שב"גם יחד" יש חמש אותיות, המסגרת היא הפנים והאחור של "גם יחד" (פנים: גם יחד ם יחד יחד חד ד; אחור: ג גם גם י גם יח גם יחד[4]). הפרק השני מתחיל ש ונגמר ץ – אותו מספר, 390 – כלומר, המסגרת הכללית של הפרק השני שוה למסגרת הפרטית של הפרק הראשון. המסגרת הפרטית של הפרק השני – ש, ת (שת), ש, ה, י, ץ – עולה 1105. האם גם המספר הזה הוא כפולה של שם אדנות? למרבית הפלא כן. גם 1105 הוא כפולה של "גם יחד", טוב פעמים "גם יחד", "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". שוב, מסגרת הפרק הראשון עולה ו פעמים גם יחד ומסגרת הפרק השני עולה טוב פעמים גם יחד – סך הכל חיה פעמים גם יחד, שהוא סכום כל יחד אותיות לשון הקדש. מה הרמז הכי חשוב של אבולעפיא במלה יחד? י יחידות, ח עשרות, ד מאות – כל כב האותיות. כשמחברים את כל כב אותיות האלף-בית, מ-א עד ת, מקבלים 23 פעמים "גם יחד", 1495, ערך המסגרת של 12 האותיות בפסוקי שני הפרקים גם יחד. שוב, משהו מופלא ביותר.

16.         חתך הזהב במבנה פסוקי הפרקים

נחזור להתחלה ונסיים בעוד רמז אחרון: אמרנו שבפרק הראשון יש 40 מילים ובשני 25 – חתך הזהב של "גם יחד". נתבונן בתוך כל פרק בפני עצמו. בכל פרק יש שלשה פסוקים. בפרק הראשון בשני הפסוקים הראשונים יש 25 מילים ובפסוק האחרון לבד, "כטל חרמון שיֹרד על הררי ציון [בשני הפרקים יש את המלה ציון] כי שם צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם", יש 15 מילים. החלוקה של 25-15 היא המשך סדרת חתך הזהב (למפרע) של 65 ל-40 ו-25. הייתי מצפה שגם הפרק השני, שיש בו 25 מילים, יתחלק על דרך הנ"ל – 15-10. כאן מתגלה החלוקה בצורה אחרת – בחלוקה של כל פסוק עד האתנחתא ומהאתנחתא: "שיר המעלות הנה ברכו את הוי' כל עבדי הוי', העֹמדים בבית הוי' בלילות [4-9 מילים]. שאו ידכם קדש, וברכו את הוי' [3-3 מילים]. יברכך הוי' מציון, עֹשה שמים וארץ [3-3 מילים]" – בחצי הראשון של כל הפסוקים יש יחד 15 מילים, ובחצי השני יש 10 מילים – המשך הסדרה הנ"ל של חתך-זהב 65 ל-40 ו-25.

17.         סדרת מספרי המילים של שני הפרקים

מה הסדרה החבורית (כך קוראים לסדרה כזו) של "גם יחד"? קודם ראינו שכדי להגיע ל"יברכך הוי' מציון" צריך להתחיל מ"וקרא זה אל זה", מסדרה שתחילתה 12-12. כיוצא בכך, כדי להגיע ל"גם יחד" צריך להתחיל מ-5-5 – 5, 5, 10, 15, 25, 40, 65... זו סדרת האהבה המקורית כפול 5. בסדרה של 5-5 – המתחילה מ-5 ועוד 5, כמו בספר יצירה, "חמש כנגד חמש" אצבעות, סוד עשר ספירות – יש אחד מסודות שם הוי': בשם י-ה-ו-ה ה-ו הוא כמו פלוס (ו החבור), ויש כאן משוואה י = ה ועוד ה. ממילא, אחרי י מגיעים ל-יה, "כי ביה הוי' צור עולמים", ואחר כך מ-יה מגיעים ל"כה תברכו את בני ישראל", אחר כך ל-מ, ל-סה, שם אדנות ב"ה שעולה "גם יחד", וכך הלאה.

עד כאן היה החימום של יפי שני הפרקים האלה גם יחד – דברים באמת מופלאים. יש כאלה שלא בדיוק מתמצאים בכל הענינים האלה, ואצלם זה בשביל לבלבל את השטן. לחיים לחיים.

18.       ג. בנות צלפחד

19.         נתינת האחוזה – ציונות דקדושה (בארץ מצרים ובארץ ישראל)

נדבר על הפרשה. מסופר על חמש בנות צלפחד, ש"חכמניות היו" ותבעו את ירושת ארץ ישראל כי לאבא-צלפחד אין בן. "תנה לנו אחֻזה". כמו שדברנו הרבה מאד פעמים, שלש המלים האלה, הן הציונות של הקדושה (אותה גימטריא). יש בכך עוד משהו פלאי: המלה "אחֻזה" – בצורה זו ובמובן של אחוזת קרקע – כתובה רק פעמיים בחמשה חומשי תורה. פעם ראשונה בבראשית, כשיוסף נותן אחוזה לאביו ואחיו בארץ גשן, כתוב "ויתן להם אחֻזה". אחר כך כתוב כאן "תנה לנו אחֻזה". "תנה לנו אחֻזה" היינו בארץ ישראל ו"ויתן להם אחֻזה" מתקיים בארץ גשן. אומרים שארץ גשן שייכת לשרה אמנו, לא לפרעה, אך בכל אופן היא חלק מארץ מצרים שצריך לצאת ממנה – צריכים יציאת מצרים, לצאת מכל המיצרים והגבולות (גם של הקדושה כנודע). אך לפני שיוצאים מתקיים שם "ויתן להם אחֻזה". עיקר הפלא הוא ששני הלשונות הדומים – פה נתינה ופה נתינה, פה אחוזה ופה אחוזה – שוים, "ויתן להם אחזה" עולה בדיוק "תנה לנו אחזה"! יש ציונות בארץ ישראל ויש גם ציונות בארץ מצרים. מי הוא הנותן המקורי? יוסף, שהוא עצמו ציון.

20.         ירושה-נחלה-אחוזה – גורל-רוח הקדש-שכל – שלשת טעמי הנאמנות לארץ ישראל השלמה[5]

לארץ העוברת-עומדת מדור לדור ("דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת") יש שלשה שמות – ירושה, נחלה ואחוזה. אחוזה היא כמו אחיזה – להאחז במשהו. נחלה היא כמו נחל שנמשך בכל דור. לשון ירושה קשור גם עם הורשת התושבים הקודמים על מנת לרשת את הארץ (כיבוש לעומת חזקה). רש"י מסביר שהארץ התחלקה על פי גורל, על פי רוח הקדש של הכהן – של האורים והתומים שלו – וגם על פי שכל, "לרב תרבה את נחלתו וגו'", הגיון פשוט לפיו למי שיש יותר אוכלוסין מגיע יותר שטח (יותר שווי). שלש המדרגות הן גורל-רוה"ק-שכל. אנחנו מסבירים תמיד באריכות[6] ששלש המדרגות הן כנגד שלשת הטעמים להחזיק חזק בארץ ישראל:

• הטעם הראשון – עצם קדושת ארץ ישראל אותה נתן לנו ה' (כמו שכתוב ברש"י הראשון בתורה).
• הטעם השני – בגלל הפן היותר רגשי, לא להיות כפוי טובה לקב"ה שבדורנו אנו נתן ונותן לנו את הארץ במתנה, לנחלה.
• הטעם השלישי – אותו הרבי הדגיש במיוחד, אף שאמר את כל שלשת הטעמים למה לא למסור חלילה וחס שטחי ארץ ישראל למאן דהוא – הוא הטעם הבטחוני הפשוט, שהוא טעם שכלי.

כדי שנזכה בארץ ישראל השלמה גם נעשה גימטריא פשוטה: ארץ ישראל השלמה עולה גורל רוח הקדש שכל. צריך את שלשתם כדי לזכות בארץ ישראל השלמה. הגורל – "מה נעים גורלנו" – הוא גופא "מה יפה [דברנו על יפי] ירושתנו". "הנה מה טוב ומה נעים שבת [ישוב ארץ ישראל] אחים גם יחד [בארץ ישראל]", "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". הירושה היא בעיקר כנגד הטעם הראשון, עצם קדושת ארץ ישראל, כמו שהאמונה ירושה לנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב. הירושה היא בחינת אמונה, סוד רדל"א. הנחלה היא מה שמחבר את העל-שכלי עם השכל, ה"נחל נובע מקור חכמה", סוד המזל העליון – "נֹצר חסד לאלפים" ר"ת נחל. האחוזה היא אחיזה בשכל (שוב, בנות צלפחד "חכמניות היו"). ההגיון אומר "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת" – "לרב תרבה את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו". זו תפיסה נכונה. צריך את כל השלשה, את הירושה, את הנחלה ואת האחוזה.

21.         שלש חזרות על שמות בנות צלפחד

איך קוראים לבנות החכמניות והצדיקות האלה? בפרשת פינחס חוזרים השמות שלהן פעמיים, באותו סדר, וכל ההבדל רק איפה שמים את ו החבור – בפעם הראשונה "מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה" ובפעם השניה "מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה" (בראשונה 2 ו החבור ובשניה 3, ובמקומות שונים). שמות הבנות חוזרים עוד פעם אחת (סה"כ 3 פעמים, חזקה-אחוזה) בסוף החומש – הספור החותם את כל חומש הפקודים, "הכל הולך אחר החיתום" – בשינוי קטן בסדר, חילוף של שתי בנות, בעוד כל השאר נשאר אותו הדבר. שתי הבנות שמתחלפות הן נעה ותרצה. אצלנו, בשתי הפעמים בפרשת פינחס, נעה היא השניה ותרצה החמישית. לעומת זאת, בסוף החומש, בסוף פרשת מסעי, כתוב "מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה" – תרצה השניה ונעה החמישית. מחלה-חגלה-מלכה תמיד במקומות ראשון-שלישי-רביעי. חז"ל אומרים שהסדר שכתוב בסוף מסעי הוא סדר התולדה שלהן – כלומר, באמת נעה היא הקטנה בין הבנות ותרצה השניה בין הבנות – ואילו בפרשת פינחס הן כתובות לפי סדר חכמתן. אף על פי כן רש"י וחז"ל אומרים ששינוי הסדר בא ללמד שכולן שוות.

22.         תיקון קו השמאל – חילוף הגבורה וההוד

תכל'ס, מה שקורה כאן הוא חילוף בין השניה לחמישית ותו לא. מה זה מלמד אותנו? ברור שחמש הבנות הן בסוד המתקת ה הגבורות שמתפשטות מהדעת ב-ה הקצוות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד. אז מה הסוד כאן? שהחסד, התפארת והנצח יציבים – אין בהם שינוי. תמיד הגבורה הממותקת של החסד היא בחסד, של התפארת תמיד בתפארת ושל הנצח תמיד בנצח. מה שמשתנה הוא רק שתי הספירות שבקו שמאל, השניה והחמישית. בסדר התולדה תרצה היא הגבורה הממותקת של ספירת הגבורה ואילו נעה היא הגבורה הממותקת של ספירת ההוד, ענף הגבורה. אבל כשמדברים על החכמה שלהן, כאשר באו לפני משה ולפני אלעזר הכהן, השניה לחסד היא נעה והחמישית היא תרצה – ההוד עולה לגבורה והגבורה יורדת להוד. כנראה שהחילוף מהווה תיקון בתוך קו שמאל, אותו בעיקר צריך לתקן – צריך שהגבורה תרד וההוד יעלה. צריך להתבונן בכך היטב – אולי נסביר יותר בהמשך[7].

23.         ממוצע שמות הבנות העומדות במקום אביהן

בכל אופן, היות שבכל החומש השמות שלהן חוזרים שלש פעמים, ויש גם שינוי לגבי המקום בו שמים את ווי החבור, ודאי מתבקש לעשות חשבון מכל שלש הפעמים יחד – בדיוק כמו שכתוב בתורה, עם הווין – ואז רואים משהו מופלא ביותר: יש פה 15 מלים (3 פעמים 5 שמות) והמספר שמקבלים מתחלק ב-15, וכאשר מחלקים ל-15 יוצא – לא פחות ולא יותר מאשר – צלפחד בכבודו ובעצמו. הערך הממוצע של השמות שלהן, כמו שהם כתובים שלש פעמים עם הווין, הוא-הוא צלפחד. לכן מאד ראוי, להן יאה ולהן נאה לדרוש "תנה לנו אחֻזה" כי אין בן לאבינו ואנחנו יורשות את אבינו.

24.         שלשה "אבינו" בדברי בנות צלפחד

חלק מהחכמה שלהן מתבטא בכך שהן פותחות את דבריהן במלה "אבינו" ומסיימות במלה "אבינו" – נעוץ סופן בתחלתן – ובאמצע יש עוד "אבינו". יש שני פסוקים של דבור הבנות הללו – הם מתחילים "אבינו", נגמרים "אבינו" ובאמצע יש עוד "אבינו": "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על הוי' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו"[8]. ג"פ אבינו עולה אור, אין סוף. שלש פעמים "אבינו" רומזות להתגשמות של "אין קורין אבות אלא לשלשה – אברהם יצחק ויעקב" בתוך צלפחד[9]. לכאורה צלפחד הכי קרוב ליצחק מבין האבות, כי הוא פחד – "פחד יצחק" – אבל ה'צל' הוא גם מלשון צלותא, "צלותא דאברהם"[10], אז גם אברהם נמצא כאן (ובעצם לכל אחד משלשת האבות יש צלותא – אברהם תקן תפלת שחרית יצחק תקן תפלת המנחה ויעקב תקן תפלת ערבית – אך הכל הולך אחר הפתיחה, תפלת אברהם באריכות, סוד "חד אריך", "חסד אל כל היום", שמזה זוכים לאריכות ימים). במקום שיש אברהם ויצחק יש גם את יעקב (סוד התעוררות הזיווג של תפלת ערבית בדרך ממילא על ידי החיבוק וכו' של תפלת שחרית ותפלת המנחה, שעל כן "תפלת ערבית רשות"). שוב, שלש פעמים כתוב אבינו – בגימטריא אור – בשני פסוקי הדבור של הבנות החכמניות האלה. כל זה רק להתחיל.

25.         נשות פרשת פינחס

בפרשת פינחס, אשר קנא לאלקיו על פגם הברית, על הפגיעה בבנות ישראל, נזכרות בנות צדיקות המחבבות את הארץ (ומכאן רש"י לומד שכל הגזרה שדור המדבר לא יכנס לארץ ישראל לא חלה על הנשים בכלל, כי הגברים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" ואילו הנשים – ובנות צלפחד מייצגות את כל נשות עם ישראל – אומרות "תנה לנו אחֻזה"). נשאלת השאלה, כמה נשים בכלל מוזכרות בפרשת פינחס? התשובה שבפרשת פינחס מוזכרות תשע נשים – 5 בנות צלפחד ועוד 4 נשים, 1 רשעה ו-3 צדיקות.

26.         "גם יחד" משפחות בעם ישראל בסוד בנות צלפחד

אחרי הספור של פינחס והשכר שהוא מקבל – שנתכהן כאשר הרג את זמרי – מייחסים את כל משפחות עם ישראל. כמה משפחות יש בעם ישראל? קשור למה שדברנו בשיחה הקודמת. כאן המלה היא משפחה ("חנוך משפחת החנכי" וכך הלאה), היחס הוא למשפחות, וה' מטיל לכל משפחה ה בתחלתה ו-י בסופה (חוץ מימנה, שממילא מתחיל ב-י ונגמר ב-ה), הכל כדי להעיד על קדושת היחס של עם ישראל. כמה משפחות יש סך הכל? "גם יחד", "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[11]. עם ישראל הוא שם אדנות, כנסת ישראל, מלכות – יש א-דני, 65, משפחות. מה החלוקה הפנימית של המשפחות? 57 משפחות של ישראל ועוד 8 משפחות של הלויים. סימן החלוקה הוא חזן – ח משפחות לווים ועוד זן משפחות ישראלים.

נתבונן רגע איך הכל נכלל, בצורה יפהפה ביותר, בבנות צלפחד: בחמשת השמות של בנות צלפחד (בלי ווי החבור) יש 19 אותיות (4 של 4 אותיות ואחת של 3, שלפי התולדה היא נולדה בסוף, סימן שלקראת הסוף מקצרים), חוה אותיות, רמז יפה שהן התיקון של חוה, האשה הראשונה. אמרנו שבתורה השמות חוזרים שלש פעמים, סה"כ זן אותיות, מספר המשפחות של ישראל. עוד סימן שהמשפחה בישראל היא בחינת נוקבא, בחינת אמא. על פי פשט היחוס הוא לאבות, אבל המשמעות הפנימית של משפחה, הגדר הפנימי של משפחה, הוא אמא. חוה-חוה-חוה – חזקה של חוה, נז משפחות. כמה ווי החבור יש? אמרנו שבפעם הראשונה יש 2 ווין, ובשניה ובשלישית יש 3 ווין – אז בכל שלש הפעמים יש 65 אותיות שמתחלקות ל-ח ווין ו-זן אותיות בשמות. סימן שתפקיד הלוי הוא כמו ו החבור – לוי לשון "הפעם ילוה אישי אלי". יש ח ווין כנגד ח משפחות הלויים ו-זן אותיות של שמות בנות צלפחד כנגד זן המשפחות של ישראל – הכל יחד 65, "גם יחד"[12], רמז מדויק ונפלא ביותר.

27.       ד. תיקוני־גלגולי זמרי וכזבי

28.         ראשית נשות הפרשה – כזבי בת צור

נחזור לשאלה: כמה נשים יש בפרשה? יש 9 נשים. הראשונה היא לא צדיקה – כזבי בת צור. היא אותה אשה מדינית, בת נשיא מדין, אותה הרג פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בקנאו את קנאת ה'. אחריה מופיעות חמש בנות צלפחד[13]. האם מופיעות בהמשך עוד נשים?

29.         שרח בת אשר החכמה – המשפיעה של בנות צלפחד

יש בפרשה אשה שדברנו עליה לפני כמה שבועות[14] – שרח, "ושם בת אשר שרח". למה היא כתובה כאן? לדוגמה, יש שם חשוב מאד שלא כתוב בפירוש בפרשה – דינה. היא כן מופיעה ביחוס הבנים בבראשית, אבל היא לא משפחה, ועל כן היא לא מופיעה כאן, ואילו שרח כן כתובה כאן. למה? רש"י כותב, על פי פשט, ששרח כתובה כאן כי אז היתה עדיין בחיים – היות שהיא עדיין חיה מגיע לה להכתב במפורש. יש ודאי דברים בגו.

כשלמדנו על שרח בת אשר אמרנו שלפי חז"ל היא האשה החכמה שפעלה להרוג את המורד במלכות בית דוד, שבע בן בכרי. חוץ מזה שהיא חיה בזכות חכמתה – "החכמה תחיה בעליה" – היא מאד חכמה, ולא סתם בחכמה של מלכות או בחכמה עילאה, אלא בחכמה סתימאה שבכתר (כמו שנסביר), היא שייכת למקור החכמה.

ידוע שכל אחד צריך שיהיה לו משפיע, וגם כל אחת. כל בת בישראל צריכה משפיעה וכל בן צריך משפיע – ככה הרבי מאד בקש ותבע, כמו שחז"ל אומרים "עשה לך רב". הבנות של צלפחד היו בנות נועזות מאד, שבאו לפני משה רבינו ואלעזר וכו'. שוב, הן גם חכמניות וגם בעלות רוח הקדש, כמו שאומר רש"י ש"ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה" – בנות מאד מיוחדות. אף על פי כן, יחסית לנשות הדור הן צעירות (בשעת תביעתן "תנה לנו אחֻזה" עדיין לא היו נשואות). אפשר לשאול שאלה פשוטה: מי היתה המשפיעה שלהן? מי הדריכה אותן לבוא ולומר "תנה לנו אחֻזה"? פשוט מאד, שרח בת אשר – היא זקנה מופלגת, עדיין בחיים, והיא הכי חכמה מכולן, מכל החכמניות האלה[15]. כמו שבין הנשיאים יש אחד שנותן עצה לשאר הנשיאים, שהוא המשפיע של כל הנשיאים בעם ישראל – נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר. לאב-הטיפוס של משפיע חכם שכדאי להתייעץ איתו קוראים נתנאל. אבל, כמו שאמרנו, אשה צריכה משפיעה ולא משפיע. האב-טיפוס של המשפיעה הוא ודאי שרח בת אשר (אמרנו שיש לה קשר מיוחד לבית הכנסת של היזדים כאן, ושהיא נמצאת עד היום הזה בפרס במערה שלה).

30.         תשע נשות הפרשה

מי עוד מוזכרת כאן חוץ משרח בת אשר? בהמשך, אחרי שמייחסים את שמונה משפחות הלויים, הפרשה ממשיכה לדבר על הלויים, ואז מוזכרת יוכבד בת לוי ובסוף כתוב "ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחֹתם". כתובות בפירוש יוכבד ומרים, שהן שפרה ופועה, שתי המילדות העבריות (שפעלו בנועזות מול פרעה מלך מצרים, במסירות נפש על דרך זו של הרבי הקודם, ובכך תיקנו את חטא חוה שהיא "אם כל חי"). אם כן, יש פה תופעה יפה של תשע נשים בפרשה – כזבי, חמש בנות צלפחד, שרח, יוכבד, מרים. זה הרכב מוזיקאלי מאד מיוחד. צריך לחשוב בדיוק איזה בת מנגנת על איזה כלי. על מרים, האחרונה, כתוב "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתֻפים ובמחֹלֹת", והיא כאן המאספת לכל הנשים בפרשה.

31.         "נעוץ תחלתן בסופן" – "כזבי... אחֹתם" ו"מרים אחֹתם"

יש פה תופעה מופלאה ביותר של "נעוץ סופן בתחלתן" – על כל אחת מהבנות הראשונות בפרשה כתוב בת מי היא, זו הלשון שהשם מופיע בתורה – כזבי בת צור, בנות צלפחד (הביטוי מופיע בפירוש כל פעם שהשמות שלהן חוזרים), "ושם בת אשר שרח", יוכבד בת לוי. לפי אותו סגנון היה ראוי שכאשר מזכירים את מרים יהיה כתוב שהיא בת עמרם, אבל היא לא מכונה כך. כתוב שעמרם הוא האבא שלה, אבל אין ביטוי "בת עמרם". מה הביטוי? "מרים אחֹתם" – לא מייחסים אותה לאבא שלה אלא לשני האחים שלה, "ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחֹתם [של אהרן ומשה]". המלה "אחֹתם" היא מלה נדירה בתורה, מלה מיוחדת. רק לשם הדרוש, בתוך "אחֹתם" יש גם חֹתם וגם אמת – יש איזה חֹתם אמת במלה.

יש עוד אשה בתורה שכתוב עליה "אחֹתם"? על כזבי בת צור כתוב שהמגפה היתה "על דבר כזבי בת נשיא מדין אחֹתם". יש פה גזרה שוה מפורשת בתוך הפרשה, בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן", אחֹתם-אחֹתם לגזרה שוה (על פי פשט ה"אחתם" של מרים הוא מופנה לדרוש ג"ז – די היה לכתוב "ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים", וכן ה"אחתם" של כזבי מופנה – די היה לכתוב "על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין המֻכה וגו'"). מלה מיוחדת מאד. גם כזבי היא "אחֹתם" – של מי? של כל המדינים, כל הפעורים. כתוב שם "על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחֹתם". אם כזבי, הראשונה כאן, היא "אחֹתם", ומרים, האחרונה כאן, היא "אחֹתם", ברור מאד שחייבים לומר שמרים מתקנת את כזבי. צריך לתקן אותה. כך האריז"ל אומר, כפי שכעת נסביר.

32.         גלגולי זמרי וכזבי הראויים זה לזו

האריז"ל אומר בפירוש שכל הסיפור של זמרי וכזבי הוא שלב של תיקון שתי הנפשות הללו, שתי הנשמות, של זמרי וגם של כזבי. אחר כך האיז'ביצר עושה מטעמים מהענין, אך הוא כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל – 'ראויה היתה כזבי לזמרי מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה' (לשון האר"י – ש"אכלה פגה"). על מי כתוב שהיתה ראויה למישהו מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה? על דוד ובת שבע, מהם יוצא המשיח[16]. אותו דבר אומר האריז"ל על כזבי וזמרי – היא היתה צריכה לעבור תהליך, שכולל גם גיור כהלכה, להעלאת הניצוץ שיש בה (כנראה שיש בה ניצוץ מאד גדול, כמו שנסביר). לתחלת ההתבוננות, כמה שוה כזבי? מצד אחד היא לשון שקר וכזב, פגם הברית, הפגם של חותם אמת – יש בה הכח של חותם אמת, אבל היא כזב, שקר וכזב, משקרת ופוגמת בברית. בכל אופן, כמה שוה כזבי? טל – לט לשון קללה, אבל "טל אורות טלך", בגימטריא "הוי' אחד"(סוף הפסוק הראשון של קריאת שמע). כל השם כזבי בת צור שוה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (סוף הפסוק השני של ק"ש), שלהבת (היוצאת מהצור, אביה). משהו מופלא שהיא זכתה לכאלה רמזים.

33.         תיקון חוה הראשונה – ראשית גלגול כזבי – בתף מרים

בכל אופן, כזבי היא "אחֹתם" וגם מרים היא "אחֹתם". אמרנו שכל הנשים כאן שייכות לתזמורת נשים, ומרים לוקחת את התוף. האריז"ל אומר שכזבי היא חלק מגלגולי חוה ראשונה (בבנות צלפחד יש חוה אותיות כנ"ל). כל התיקון כאן הוא לחזור אחורנית למעשה בראשית, להגיע לחוה, ולא סתם חוה אלא חוה ראשונה שחזרה לעפרה. על חוה השניה כתוב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – "זאת" היא חוה השניה (מה שאין כן חוה ראשונה).

מה קרה לחוה הראשונה? בגשמיות היא חזרה לעפרה, אבל ברוחניות, בנשמתה, היא הפכה להיות לילית – המקור של כל "נפקת ברא". לכן היא נמצאת בשדות, בין הקנים של האגמים, כמו שמציינים חז"ל. לא כזבי שמה, אלא שוילנאי שמה – כך כתוב בגמרא[17] – ואיפה שוילנאי גרה? בין הקנים של האגמים, לשם יוצאת כל "נפקת ברא". אבל מי היא במקור? מה שחוה ראשונה נעשית לילית. כמה היא שוה? תֹף. יש נשים מתופפות. אם בקדושה זו מרים, "ותקח מרים... את התף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה" – היא אחזה בתֹף (בסוד "תנה לנו אחֻזה") והפכה אותו לכלי נגינה של קדש. "הללוהו בתֹף ומחול", כולם יצאו במחול (לשון מחילה, הכל מחול לך) מהתוף. בתוף שלה בסוף הפרשה היא עשתה את סוף התיקון של כזבי, "אחֹתם"-"אחֹתם" – חֹתם אמת, תיקון הברית – לגזירה שוה. לפני מרים, כל הנשים בפרשה הן חלק מתיקון כזבי.

34.         זמרי בן סלוא – שאול בן הכנענית – שלֻמיאל בן צורישדי (בין צור אבי כזבי לצורישדי אבי שלמיאל)

איך הולך הגלגול לפי האריז"ל? הוא מתחיל מחוה הראשונה, מגיע לאמתלאי אמו של אברהם אבינו, משם עובר לדינה – דינה בת יעקב, בת לאה, שגם היתה יצאנית, "נפקת ברא", "ותצא דינה בת לאה וגו'". ראשית התיקון של חוה ראשונה היא לאה אמנו, שגם היתה יצאנית, "ותצא לאה לקראתו", אבל כולה קדש. גם דינה היא קדש, אבל יש לה קצת סיגים (שעל כן קוראים לה דינה, לשון דינים). לא בפשטות מתפטרים מהסיגים של חוה ראשונה ושל אמתלאי אשת תרח אם אברהם אבינו, "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (תרח בא על אמתלאי אשתו באונס כאשר היא היתה נדה, ומטפה זו נולד אברהם אבינו!). מדינה נולד שאול בן הכנענית.

חז"ל אומרים שלזמרי בן סלוא יש שלשה שמות. בכלל, זמרי וסלוא אינם שמות אמתיים אלא כינוי. קודם כל, אותו זמרי בן סלוא הוא-הוא שלֻמיאל בן צורישדי. אבא שלו נקרא צור, כמו שאבא של כזבי נקרא צור, רק שאבא של כזבי הוא הצור של הלעו"ז ואבא של שלמיאל הוא הצור של הקדושה. כמובן, זה מאד קשור לבירור של הציונות אודותיו דברנו קודם – השאלה היא עם איזה צור אתה מזדהה במגילת העצמאות שלך, עם כזבי בת צור או עם שלֻמיאל בן צורישדי (וגם מצור זה נולד זמרי, נמצא שגם הוא זקוק לבירור ותיקון. בכלל, כל צור רומז ליחוד של זמרי כזבי[18]). בכל אופן, שני בני הזוג הזה הם בני צור (ועל כן עולים ביחד צור), כך כותב האריז"ל. יש לזמרי בן סלוא שם שלישי – שאול בן הכנענית. המפרשים מסבירים שאם הוא-הוא שאול בן הכנענית מיוצאי מצרים, סימן שבסיפור הזה הוא בן 250 שנה – 210 שנים של גלות מצרים ועוד 40 שנות הטלטול במדבר. בחור נמרץ וצעיר, שיש לו עסק עם ה"נפקת ברא", כזבי בן צור – הוא סך הכל בן 250 שנה.

35.         גלגול זמרי וכזבי בדור האחרון – זמר רוק ודוגמנית-שחקנית

כמו שנסביר בהמשך, זמרי בן סלוא הוא האב-טיפוס של כל זמרי הרוק בעולם, כולל ובעיקר הכי מפורסם שבהם. רק נאמר מי הוא ברמז – רק לאחרונה גילו שהוא היה יהודי (אם אחר אם), לא מזמן חגגו את היארצייט ה-35 שנה שלו, הוא נפטר בגיל 42. עד כאן רמזים. מה זה סלוא? לשון סולו, סלסול[19]. זה המשך הבירור של הזמר שלו. אם אנחנו כבר מזהים לאן מגיע בדורנו זמרי בן סלוא, מה עם כזבי בת צור? היא מגיעה למישהי הכי מפורסמת שיש בעולם המודרני, שהתגיירה בסוף. שניהם בעצם הרגו את עצמם עם סמים – היא בגיל 36 והוא בגיל 42. היא גם האב-טיפוס של כל הדוגמניות שיש בעולם, כל השחקניות שיש בעולם. הזוג הזה, של זמרי וכזבי, שבדור שלנו הם הזוג שרמזנו עכשיו, עדיין לא הגיעו לסוף הבירור שלהם. החידוש הוא רק שעכשיו יודעים שהוא יהודי מהבטן והיא התגיירה. אמנם היא התגיירה בגיור רפורמי, שלא כל כך תופס בהלכה, אבל היא היתה רצינית בזה. גם לאחר שהיא התגרשה מהיהודי שהיתה נשואה לו – בנישואין שלישיים – היא עדיין החזיקה ביהדות שלה, אמרה שהיא יהודיה[20].

36.         רבי עקיבא ואשת טורנוסרופוס

מי עיקר התיקון של שני אלה? לא פחות ולא יותר מאשר רבי עקיבא ואשת טורנוסרופוס הרשע. כך האריז"ל כותב. זמרי בן סלוא מתגלגל – בתור תיקון, אחרי כמה שלבים באמצע שעדיין אינם תיקון שלם – ברבי עקיבא, לא פחות ולא יותר. למה קוראים לה כזבי? אחד מפירושי חז"ל שהיא כזבה באביה. אביה צוה, פקד עליה, להשמע רק לגדול שבהם – משה רבינו – והנה, היא הלכה ונשמעה לסתם נשיא שבט. אבל נצנצה בה גם רוח הקדש, שאותו נשיא שבט עתיד להיות המשה רבינו של התורה שבעל פה, רבי עקיבא. זאת אומרת שהיא לא כל כך כזבה באביה, היא רק ראתה את הנולד, את העתיד, שזמרי הזה עתיד להיות רבי עקיבא, הכי גדול מבין כל היהודים לדורותיהם, עד כדי כך שמשה רבינו עצמו תופס פחד ובושה לעמוד ב-ד' אמותיו ולשמוע את דברי תורתו. היא עתידה להנשא לו בקדושה, לאחר הרבה הרפתקאות. קודם היא היתה נשואה לטורנוסרופוס הרשע ואחר כך היא נשאת לרבי עקיבא, זה התיקון שלה.

37.         נסיגה בגלגולים

אבל עדיין, כך כותב האריז"ל, בהמשך הדורות, גם כאשר נעשה תיקון גדול מאד, נשארים סיגים, והם חוזרים עוד פעם כדי להיתקן, להוציא יקר מזולל, ובמילא אינם כל כך מתוקנים כמו בגלגול קודם של החלקים היחסית מבוררים שבנשמות אלו. זה חידוש, הייתי חושב שכל גלגול יותר מתוקן, אבל לא תמיד כך – לפעמים יש עוד סיגים לברר, ולכן יש גם כאילו-נסיגה לגלגול פחות מתוקן, ואז קורים דברים חדשים. דווקא בגלגול של זמרי וכזבי האריז"ל מסביר את העקרון הזה.

38.         יפתח ובת יפתח (וסוד "קמץ אלף אָ, פתח בית בַּ")

אחרי זמרי וכזבי הם חוזרים כיפתח ובת יפתח, אבא ובת, כאשר בסוף האבא מקריב את בתו. יפתח הוא שופט של עם ישראל (לדעת האברבנאל בשושלת הקבלה ממשה רבינו כו') – כבר הרבה יותר טוב מזמרי – ובת יפתח היא יהודיה, ויש הרבה דברים טובים שכתובים עליה. הסוף שלה הוא טרגדיה, הטרגדיה ב-ה הידיעה של כל תולדות בנות ישראל, המבכות אותה משנה לשנה. בת יפתח היא כזבי. לפני שבוע דברנו על תיקון אחז מלך יהודה, שלפי הרבי הקודם – בעל הגאולה של יב תמוז – הוא הכי גרוע שיש במלכי ישראל, כי סגר את בתי הכנסיות ובתי המדרשות. אז דברנו על לימוד אותיות האלף-בית, "קמץ אלף אָ, פתח בית בַ". יש רמז מפורסם אצלנו, שלא הזכרנו לפני שבוע – ש"קמץ אלף אָ" בגימטריא משיח (עם חשבון הניקוד קמץ, שעולה 16; כמו שנסביר בהמשך, כשאתה אומר אָ אתה מתקן את המלה אוי שעולה טוב). לכן הסגולה היא "אל תגעו במשיחי" – "אנכי והילדים אשר נתן לי הוי' לאֹתות ולמופתים בישראל", כמו שהסברנו לפני שבוע – הילדים שלומדים "קמץ אלף אָ". אמרנו שבאותה שיחה הרבי הריי"צ אומר שצריכים ללמוד גם "פתח בית בַּ". מה אפשר לעשות מהאותיות פתח בית (בשינוי קל)? בת יפתח. לא כתוב שמה הפרטי בתנ"ך. כשהילד לומד "קמץ אלף אָ" מתגלה אצלו ניצוץ משיח, "אל תגעו במשיחי". כנראה שאצל בנות העיקר הוא "פתח בית בַּ", ואז עושים תיקון לבת יפתח. אבל בת יפתח היא-היא (התיקון של) כזבי בת צור. שוב, יפתח ובת יפתח הם לכאורה הרבה יותר מתקדמים – עם כל הטרגדיה – מאשר זמרי וכזבי אותם הרג פינחס (להעיר שפינחס נענש על שלא התיר את הנדר של יפתח, וי"ל שעדיין נטר לו איבה מגלגולו הקודם בהיותו זמרי בן סלוא).

39.         אחאב ואיזבל (ו"פינחס זה אליהו")

מה קורה הלאה? כאן, שוב, יש דוגמה שהלאה יכולה להיות נסיגה – אחרי יפתח ובת יפתח, אומר האריז"ל, עיקר הגלגול הבא שלהם (תמיד באים יחד, הם 'זוג מהשמים') הוא אחאב ואיזבל. אחאב הוא המלך הרשע שהזכרנו לפני שבוע והסברנו, בשם הרבי הקודם, שהוא מלך שמושחת במדות. לעומתו, עיקר המלך המתוקן במדות, המלך של החסידות, הוא הרבי הקודם עצמו, כמו שנסביר. כמה שוה כזבי? זבל. איזבל היא אולי המרשעת הכי גדולה בכל התנ"ך. למה אליהו הנביא חיזר אחרי אחאב? האריז"ל כותב שלאחאב בלי איזבל היה חלק טוב – היה לו חלק רע וחלק טוב. אליהו הנביא הוא עצמו פינחס – "פינחס זה אליהו" – שהרג אותו בגלגול הקודם, וכעת הוא רוצה לתקן אותו (וגם לכפר על מה שלא דאג לתיקונו של יפתח כנ"ל), להחזיר אותו בתשובה. האריז"ל אומר שכל זמן שלא היה הסיפור של כרם נבות היתה לאליהו הנביא הוה-אמינא שהוא יכול לפעול להחזיר את אחאב בתשובה, לכן הוא כל כך חיזר אחריו. אבל מי השפיעה על אחאב להרוג את נבות? איזבל. האריז"ל אומר שאחר כך "פינחס זה אליהו" כבר התייאש מלהחזיר את אחאב בתשובה באותו גלגול. בכל אופן, זה הגלגול הבא שלו. מה זה מלמד אותנו? שלפעמים יש נסיגה אחרי קצת התקדמות – מזמרי וכזבי הגיע ליפתח ובת יפתח ואחר כך לאחאב ואיזבל. אחר כך, אחרי הנסיגה הזו, פתאום נעשתה העליה הכי גדולה, הכי תיקון שיכול להיות – הם התגלגלו ברבי עקיבא ואשת טורנוסרופוס. אבל אחר הם הגיעו למה שאמרנו קודם. עכשיו צריכים לסיים את התיקון הזה, שהוא תיקון משיחי לגמרי.

40.         "רבקה אחֹתם"

יש בפרשה תשע נשים, והכל כדי לתקן את האשה הראשונה שבהן – כזבי. איך הולך סדר הנשים בפנימיות? חמש בנות צלפחד הן כנגד ה קצוות – ה הגבורות הממותקות שמתפשטות ב-ה הקצוות של ז"א. יש לנו גם כזבי וגם שרח וגם יוכבד וגם מרים. לפני שנמשיך את המבנה, אמרנו ש"אחֹתם" היא מלה מיוחדת ונדירה (וגם אין בה הכרח להיכתב על פי פשט) – האם היא כתובה עוד פעם על מישהי בתורה? כמה שהיא מלה מיוחדת, היא כתובה עוד שלש פעמים. מי הראשונה בתורה שכתוב עליה "אחֹתם" (הכל הולך אחר הפתיחה)? "וישלחו את רבקה אחֹתם ואת מניקתה". ה"אחֹתם" הראשונה היא רבקה אמנו.

41.       ה. גלגולי פרשת בלק (פינחס ובלעם)

42.         ראוי היה שיצחק אבינו יהרוג את עשו בנו הרשע – תיקונו בהריגת פינחס את זמרי

רבקה אמנו היא אשתו של יצחק אבינו. פינחס בגימטריא יצחק. האריז"ל אומר משהו שהוא מבהיל את הרעיון: ליצחק, שהוא דין, מדת הגבורה, יש בן רשע, עשו. האריז"ל אומר שיצחק שלמעלה, מדת הדין של הקב"ה, היה צריך להרוג את עשו – את הבן שלו. יצחק אבינו הוא מדת הדין, ואם הוא לא יהרוג את עשו הוא נותן גושפנקא למחשבה ש"לית דין ולית דיין". כך כותב האריז"ל. למה הוא לא הרג אותו? הרי הוא ידע שהוא רשע. יצחק לא הרג את עשו "כי ציד בפיו" – הוא רצה לקרב את הניצוצות שאצלו, כמו רבי עקיבא ורבי מאיר, ניצוצות משיחיים שהיו בתוך הפה-הפנימיות של עשו. לכן לא רק שלא הרג אותו אלא גם אהב אותו. מה יצא לעשו מזה? הוא באמת קבל מאבא שלו את הרושם ש"לית דין ולית דיין" – שהוא צריך להתנהג כעשו הרשע ולא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. גם כשהוא בוכה לאביו, "ברכני גם אני אבי", גם לי מגיעות ברכות – הוא בסוף מקבל ברכות. הוא רשע, הוא מפונק, הוא בוכה לאבא שלו ובסוף הוא נותן לו – ויוצא שעשו נשאר עשו. יש פה איזה פגם ביצחק אבינו – כך כותב האריז"ל – לא פחות ולא יותר. בגלל היחס – דברנו על יחס-יחד-אחד – הכל-כך טוב שיצחק נותן לעשו נוצר בעולם רושם של "לית דין ולית דיין". מה התיקון של יצחק? היות שהיה ראוי לו, בהיותו מדת הדין, בגלגול הראשון, להרוג את עשו – שניהם צריכים לחזור בגלגול והוא יהרוג אותו. זה קרה בפרשתנו – פינחס וזמרי. לפי זה זמרי הוא גלגול של עשו.

43.         הדגשת המשפחה על פני השבט/העם

זמרי הוא נשיא בת אב לשמעוני ולפי חז"ל הוא-הוא נשיא כל השבט (הוא שלֻמיאל בן צורישדי). גם פה יש משהו מאד מענין: לפי פשט התורה גם הוא וגם צור הם רק ראשי משפחה, בבחינת אמא – על שניהם כתוב "בית אב" ("נשיא בית אב" אצל זמרי ו"ראש אֻמות בית אב" אצל צור) – אבל חז"ל אומרים שהם בעצם הנשיאים של הכל. זמרי הוא נשיא כל שבט שמעון וצור הוא הראשי מבין חמשת מלכי מדין. גם זו נקודה חשובה בפני עצמה, ממנה אפשר להבין שיש פה דגש בתורה על יחידת המשפחה – אף על פי שיש להם תואר יותר גדול, התורה רוצה להדגיש את התואר היותר מצומצם, המשפחה, ואחר כך רוצה לייחס את משפחות ישראל. תיקון המשפחה הוא תיקון האשה. שוב, פינחס הוא יצחק – אותה גימטריא – וזמרי הוא עשו. כעת נעשה התיקון, שיצחק אבינו היה צריך להרוג את עשו וכעת פינחס הורג את זמרי. זה ישר מתוך כתבי האריז"ל.

44.         פליאת בלעם על התיקון בגלגולי עצמו

אם מדברים על הפרשה שלפני שבוע, יש גם בה סוד מאד גדול של גלגולי נשמות – גם תיקון של מישהו שלכאורה הוא רשע מרושע, ופלאי פלאים שגלגול יכול לתקן את נשמתו. מי? בלעם הרשע, הלעומת-זה של משה רבינו, שבפרקי אבות הוא הלעומת-זה של אברהם אבינו. אפילו הוא עצמו תמה על מה שיכול להיות, על הכח האדיר שיש בסוד הגלגול לתקן נשמות של רשעים גמורים. עליו נאמר הפסוק – לשון שכתוב פעמיים בספר ישעיהו הנביא – "שאי סביב עיניך וראי כֻלם נקבצו באו לך". "שאי סביב עיניך וראי" את פלא הפלאים הזה ש"כֻלם" – כל הנשמות, על דרך הפסוק "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – "נקבצו באו לך".

45.         לבן-בלעם-נבל-ברזִלי-כמהם

"נקבצו באו לך" ר"ת נבל הכרמלי. נבל הכרמלי הוא מתואר כאיש בליעל, בגימטריא בלעם, והוא-הוא הגלגול של בלעם. בלעם אומר בנבואתו "תמֹת נפשי מות ישרים [כמו היהודים] ותהי אחריתי כמֹהו". מיהו בכלל בלעם? החלק הרע של לבן, שגם היה רשע שבקש לאבדי. כשלבן מתהפך הוא נעשה נבל, ר"ת "נקבצו באו לך", כפי שאומר האריז"ל. אז לבן מתגלגל בבלעם – חז"ל אומרים שהוא נכדו, שבעור אבי בלעם הוא בן לבן – ומבלעם הלבן מתהפך ונעשה נבל, עדיין לא תיקון שלם. כאן התיקון כולו עליות. נבל מתגלגל בברזלי הגלעדי, שבמרד אבשלום נתן מזון לדוד וחיליו. אז, כאשר דוד מנצח בסוף, הוא רוצה לקחת אותו לירושלים. ברזלי אומר שהוא זקן, בן שמונים, ואם דוד רוצה להנות מישהו שיהנה את בנו, כמהם, וכך היה. דוד לוקח את בן ברזלי, שעשה איתו טובה, ונותן לו לאכול על שולחנו משך כל ימי חייו. אומר האריז"ל שבלעם הרשע מתגלגל בנבל – כבר תיקון גדול, כבר "ישרים", מגוי הוא נעשה יהודי – ומנבל הוא מתגלגל הלאה בברזלי, ומברזלי הוא מתגלגל גם בבנו כמהם, שמצטרף לדוד מלך ישראל חי וקים, מצטמד אליו לגמרי. מה הרמז? מאיפה האריז"ל קבל את ההשראה הזאת? "ותהי אחריתי כמֹהו", אותיות כמהם (ו-מ מתחלפות באותיות אח"ס בט"ע). סוף התיקון שלי, אומר בלעם, הוא "כמהו", בסוד כמהם בן ברזלי. עוד רמז מאד יפה – בלעם שוה 142 ו-כמהו שוה 71, בדיוק החצי של בלעם. כלומר, התיקון האמתי של בלעם הוא החצי שלו, בסוד "שלם וחצי". גם להצטרפות כמהם לדוד יש רמז – דוד עולה 14 ו-כמהם עולה משולש 14 (כל המספרים מ-1 עד 14). לו נאה ולו יאה להצטרף לדוד. בכל אופן, לבלעם יש תיקון מלא בסוד הגלגול – כמהם הוא צדיק לגמרי – ועל זה כתוב "שאי סביב עיניך וראי [את הפלא ש]כֻלם נקבצו ובאו לך". כתוב שהוא גם ראה את התיקון של קרח, איך שבזכות שמואל הרמתי – צאצא של קרח – יהיה תיקון לקרח עצמו, שחלק על משה רבינו, עד כדי כך ש"צדיק כתמר יפרח" ס"ת קרח ותיקונו קשור לביאת משיח. גם לקרח יש תיקון, גם לבלעם יש תיקון, גם לכזבי וגם לזמרי – הכל תיקונים מופלאים של משיח.

46.         "אוי מי יחיה משמו אל" – המחלוקת במודה בקנס ואחר כך באו עדים ביחס לכל בעל תשובה שמתוודה

אמרנו ש"קמץ אלף אָ" מתקן את המלה אוי. איפה כתוב אוי? בסוף נבואת בלעם כתוב "אוי מי יחיה משֻׂמו אל". האריז"ל דורש "מי יחיה משמואל". מי הכוונה? אוי, שגם קרח יחיה, יקום לתחיה ממה שהארץ בלעה אותו, בזכות שמואל הרמתי, הצאצא שלו. יש עוד פירוש, ממש אחר וקצת הפוך, לרמז הזה של האריז"ל, גם בשם גורי האר"י: יש מחלוקת בגמרא לגבי המודה בקנס ואחר כך באו עדים, אם הוא פטור או חייב. מי שמודה בקנס ולא באו עדים ודאי פטור, אבל מה הדין אם מישהו מודה בקנס – וכתוב שכל בעל תשובה מודה בקנס, סוד הוידוי של התשובה – ואז באו עדים? לכאורה אם אתה מודה בקנס, עושה תשובה ומתוודה, אתה צריך להיות פטור מכל דבר. אבל יש מחלוקת לגבי המודה בקנס ואחר כך באו עדים – רב אומר פטור ושמואל אומר חייב. כתוב בכתבי האריז"ל שיש "שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ", הרואים את כל מעשי בני אדם, ולעתיד לבוא המלאכים האלה יהיו עדים על כל מה שעשית, מה שכל אחד עשה בחייו. לפי זה, איך תעזור תשובה? תשובה היא "המודה בקנס" שאמור להיות פטור, אבל כאן המציאות היא של מודה בקנס ואחר כך באו עדים. אם אנחנו פוסקים כרב הכל בסדר, גם אם אחר כך באו עדים לא משנה – ברגע שהוא מודה (לפני שבאו עדים) הוא פטור. אבל "אוי, מי יחיה משמואל?!" – אוי, אם פוסקים כשמואל שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב, מי יכול לחיות?! גם אם תעשה תשובה ותודה בקנס, בסוף יבואו עדים.

47.         שמואל – הכח לתשובה עילאה במדרגת "מי"

עד כאן משאירים את זה בכתבים, עם אוי, אבל חייבים לעשות לשמואל איזו נחת רוח. אי אפשר להשאיר את המצב ככה, שמשמואל יצא אוי. פלא שאף אחד – איפה שראיתי – לא חשב לעשות טובה לשמואל בסיפור הזה. צריך לדרוש כמו שהבעל שם טוב דורש בכל מקום אין כאַיִן ("אין מזל לישראל"). גם כאן, יש איזה "אוי", אבל תשובתו בצדו – "מי יחיה משמואל". כדי לחיות אליבא דשמואל צריך להיות בסוד "מי דקיימא לשאלה". מדרגת "מי" היא אמא עילאה. רב כאן אומר פטור, כי רב – כמו שהסברנו הרבה פעמים – הוא מצד החסד. כל הדיון הזה מחזק דבר שאמרנו כמה פעמים, שהלכה באיסורי כרב מצד החסד והלכה כשמואל בדיני מצד הגבורה, אבל שמואל הוא בעיקר לא סתם גבורה אלא "אני בינה לי גבורה" – עיקרו בינה, בחינת "מי".

"מי" הוא לא הוידוי של התשובה אלא כוונת הלב, תשובה עילאה. אם שמואל פוסק כך, סימן שהוא נותן כח לאדם לא להסתפק בתשובה תתאה עם וידוי, כי המודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב, אבל "עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ", שרואים את כל מעשי האדם ומעידים עליהם, לא רואים את כוונת הלב של היהודי – הכוונה היא "מי", בינה, עלמא דאתכסיא, עולם שמכוסה מה"שבעה אלה עיני הוי'". "עיני הוי'" הם שבעה, שבע המדות, אבל מה שקורה בתוך הלב של היהודי מכוסה מהם, בסוד עלמא דאתכסיא. לכן, למרות ה"אוי", "מי" [מי שעושה תשובה אמתית בלב, 'רחמנא לבא בעי'] יחיה מ[כחו של ]שמואל". התשובה של רב היא על פי הפשט, ש"מודה ועֹזב ירֻחם" – מדת הרחמים – ולא משנה שאחר כך באו עדים, הוא תמיד נשאר פטור. אבל שמואל דורש – ואם הוא דורש הוא נותן לכך כח – את עיקר התשובה, את ה"מי". כמה שוה אוי-יחיה? מי. "שאי סביב עיניך וראי" – ראי מה סביב – סביב ה"מי" יש אוי-יחיה, סה"כ 100, שלמות של עשר פעמים עשר. "אוי מי יחיה משמו אל" – חלק מנבואת בלעם.

48.       ו. פרצוף תשע נשות הפרשה ו"אחֹתם"

49.         חמש נשים בהן נאמר 'אחֹתם'

נסיים את תשע הנשים: היינו באמצע השאלה, על מי כתוב "אחֹתם"? הראשונה שכתוב בה כך היא רבקה אשת יצחק. כל הסוד של תיקון כזבי, תיקון חוה ראשונה, תיקון אמתלאי וכו' – קשור לרבקה אמנו. על מי כתוב אחר כך אחותם? "אשר טמא את דינה אחֹתם". על מי כתוב שרבקה היא "אחֹתם"? אמא שלה ולבן אחיה הם המשלחים אותה, אז ביחס למי היא "אחֹתם" (לשון רבים)? המפרשים מסבירים שכתוב "אחֹתם" בלשון רבים על שם כל בני המקום, כל הקרובים, כל החמולה. "וישלחו את רבקה אחֹתם... ויברכו את רבקה..." – כל החמולה, לא רק לבן. בדינה מאד פשוט של מי היא "אחֹתם" – במיוחד של שמעון ולוי, וכשכתוב "דינה אחֹתם" עדיין הכוונה כל האחים יחד. דינה היא בפירוש הגלגול של כזבי. זה מחזק מאד את מה שאמרנו, שיש כאן גזרה שוה אחֹתם-אחֹתם בין כזבי למרים. לפי האריז"ל גם דינה פה בשושלת, וכתוב עליה "אחֹתם". האם יש עוד "אחֹתם"? עוד אחת – "ושרח אחֹתם". בפרשה שלנו כתוב "ושם בת אשר שרח", אבל בבראשית – כאשר מונים את כל בני אשר – כתוב בסוף "ושרח אחֹתם". שרח מוזכרת בפרשתנו, רק בלי המלה "אחֹתם". יש כאן חמש "אחֹתם" שכולן המשך אחד – רבקה אחתם, דינה אחתם, שרח אחתם, כזבי אחתם, מרים אחתם.

יש פלאי פלאות של רמזים בחמש האלה. נעשה רק רמז אחד: מה הגימטריא של כל מה שאמרנו? רבקה אחתם, דינה אחתם, שרח אחתם, כזבי אחתם, מרים אחתם שוה יעקב (שמעין אדם הראשון) פעמים חוה.

50.         שרח-שרה

אין פה את שרה אמנו, איפה היא רמוזה כאן בנשים? אמרנו שלאה היא עיקר תיקון חוה ראשונה, איפה היא רמוזה? מי כאן לאה? מי כאן רחל? בינתים יש לנו רק את רבקה. מי רומזת כאן לשרה אמנו? פשוט מאד, שרח היא שרה – לפי חז"ל ח ו-ה מתחלפות. שרח בת אשר היא רמז מאד פשוט של שרה. מה קורה כשמחברים רק את שרח לכזבי? אמרנו ששרח בכלל היא כאן המשפיעה של בנות צלפחד והיא האשה החכמה למופת. כשעשינו לפני כמה שבועות פרצוף של נשים בענין אחר – היכלות הנשים בגן עדן – שרה היתה בכתר. כאן אנחנו אומרים שחכמת שרח היא חכמה סתימאה של הכתר. מה קורה כשנחבר רק את שרח וכזבי יחד? נקבל ביטוי מובהק של שרה אמנו, "שמע בקֹלה". שרח מתקנת את כזבי ומהיחוד הזה נעשה "שמע בקלה", הביטוי ממנו לומדים ששרה היתה גדולה מאברהם בנביאות, ברוח הקדש. לכל אחת מהנשים הצדיקות אפשר לצרף את המלה כזבי ולראות מה יצא – עבודת בית. כולן בשביל (לתקן את) כזבי.

51.         הקשר בין כזבי לכלב בן יפנה

איפה כזבי רמוזה בתורה (חוץ ממה שהיא מוזכרת בפירוש)? יש כמה פסוקים שרמוזים בהם כזבי, אחד מהם הוא "כל זכר בכהנים יאכל אתה [= זמרי בן סלוא; 'המלך' של הרוק, כעת כשגילו שהוא יהודי קוראים לו 'המלך של היהודים'] קדש קדשים היא". יש רמז חשוב של כזבי, שלא לפי הסדר אבל רומז למשהו מאד חשוב – גם קראנו לא מזמן – ר"ת "זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה". מכל המרגלים רק "לו אתן את הארץ אשר דרך בה" כי הוא "מלא אחרי הוי'". למה כזבי נמצאת שם? בכלל, מהי כזבי? הכלאה בין כלב וזאב, שהם מאותה משפחה כידוע. עם מי כלב התחתן? עם "מרים אחֹתם". אם כך, לכאורה היה יכול להתחתן גם עם "כזבי... אחֹתם". נבין את זה לפי הפרצוף:

52.         פרצוף הנשים

אמרנו ששרש שרח הוא בכתר (היכל שרה) ורבקה בחכמה. כאן יוכבד ומרים הן בחינת לאה ורחל, שהן בינה ודעת, כפי שהסברנו לפני כמה שבועות בסוד ההיכלות. ממרים מתפשטות ה בנות צלפחד, ה גבורות, ותכלית כל הסוד כאן היא לתקן את היסוד, את כזבי, שהיא פגם הברית אבל צריך לעשות אותה חותם אמת. האחרונה בפרצוף, המלכות, היא דינה, "דינא דמלכותא דינא". שוב, יש תשע שכתובות בפירוש בפרשה, ועוד שתים שהבאנו מהגזרה שוה אחֹתם-אחֹתם. זה הפרצוף שיוצא לנו כאן:

53.         "אחֹתם" בקו האמצעי – הקשר בין מרים לכזבי

שוב, מרים כאן היא הדעת, יוכבד הבינה, רבקה החכמה, שרח הכתר – כמו שרה אמנו – ובמדות ה בנות צלפחד. כלב מתחתן עם "מרים אחֹתם", שהיא הדעת. לפי הפרצוף שעשינו כאן כל ה"אחֹתם" הן בקו האמצעי, לכאורה חוץ מרבקה שבחכמה. בכתר "שרח אחֹתם", בדעת "מרים אחֹתם", ביסוד "כזבי... אחֹתם" ובמלכות "דינה אחֹתם". רבקה אכן בקו הימין, אבל כתוב בקבלה ובפרט בחסידות שפנימיות אבא בקו האמצעי – "קדש מלה בגרמיה". מה שמשפיע מהחכמה בבינה הוא בקו ימין, אבל מה ש"קדש מלה בגרמיה" הוא בקו האמצעי. כל "אחֹתם" כאן בקו האמצעי, בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. כלב מתחתן עם מרים, הדעת, אבל הדעת היא שרש היסוד – התקשרות במוחין והתקשרות במדות. באותה מדה כלב היה יכול להתחתן עם כזבי, מאיפה יודעים? מהרמז "זולתי כלב בן יפנה". לפי זה, כלב בכלל מתקן את שבט שמעון. ידוע שמשה כל כך כעס כאן על שבט שמעון עד שלא ברך אותם, אבל איפה הוא רמז לשבט שמעון? "שמע הוי' קול יהודה" – בברכת יהודה, וגם נחלת שמעון היא בתוך יהודה. כלומר, תיקון זמרי-שמעון קשור ליהודה, וכלב הוא הצדיק ביהודה.

54.         תכלית תיקון כזבי – "כי זרע ברוכי הוי' המה"

אין הרבה ר"ת כזבי בתנ"ך, אלו אותיות נדירות, אבל יש כמה פעמים. הפסוק הכי חשוב בנביא עם ר"ת כזבי הוא פסוק בישעיהו – "לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי הוי' המה וצאצאיהם אתם". פסוק ממש מופלא עם ר"ת כזבי לפי הסדר. רק שלש המלים "זרע ברוכי הוי'" שוות ישראל. כמה שכזבי היא גויה רשעה, אבל בתיקון שלה – שהוא הפלא של "שאי סביב עיניך וראי", הפלא הגדול של מה קורה בסוד הגלגול – היא נעשית "זרע ברוכי הוי'", שאין תיקון הברית יותר ממנו. עד כאן דברנו קצת על פרשת שבוע, על זמרי וכזבי, ועשינו פרצוף מהנשים שיש כאן – הכל תיקון היסוד, תיקון כזבי.

את החלק הבא נשאיר להתוועדות של שבוע הבא בע"ה. מי שצריך ברכת המזון או ברכה אחרונה שיברך.