כ"ג מנחם־אב ע"ג – ירושלים

"עבדו את הוי׳ בשמחה"

"צאתכם לשלום" למשפחת דוד, שבע ברכות לאסף דוד ואפרת שי' לוין ושלשים לבצלאל גנוט

א. סיפור לשמחת תורה – הקדמה ללימוד הפרק על שמחת תורה בשער "עבדו את הוי׳ בשמחה"

השלמת פרק בהקלטות שער "עבדו את הוי' בשמחה" בספר סוד ה' ליראיו

זהר דוד והמשפחה נוסעים להודו, לשליחות. אנחנו קודם כל נאמר להם נסיעה טובה ושליחות טובה, "ופרצת", שיביאו את המשיח (שהעבודה שלהם – במחשבה דבור ומעשה – תהיה "להביא לימות המשיח"). לחיים לחיים. זהר בקש ממנו משהו מסוים ללמוד. בזמנו למדנו את השער "עבדו את הוי' בשמחה" בתוך הספר סוד הוי' ליראיו, אחד מחמשים השערים שבספר. זהר שכתב את השעורים אבל היה חסר פרק שלא היה עליו הקלטה, והוא בקש שנשלים את הפרק שחסר לו ב"עבדו את הוי' בשמחה" – פרק ה.

בסיס השמחה – "עבדו את הוי' בשמחה" באתערותא דלתתא

השערים של הספר מסודרים כך שקודם יש שערים כלליים של נושאים יסודיים בחסידות ואחר כך מתחיל מעגל השנה, שהוא בערך חצי מהספר. השער הראשון של מעגל השנה הוא "עבדו את הוי' בשמחה", והוא בעצם כולל את כל המועדים. כל המועדים הם "מועדים בשמחה" והמטרה של כל החגים של עם ישראל היא שהיהודים יהיו שמחים. כל מועדי השנה עם ה"שֹבע שמחות" שלהם באים להוסיף על השמחה הקבועה והתמידית של היהודים, עליה נאמר "עבדו את הוי' בשמחה". קודם יש שמחה בסיסית שאיתה חי היהודי כל ימי חייו ומכוחה עולה תמיד מחיל אל חיל בעבודת השי"ת. בהשגחה פרטית יש כאן גם שמחת חתן וכלה, השמחה הכללית של כל התורה. יהודי כל הזמן מקיים קידושין, "אשר קדשנו במצותיו", והקידושין הם פעולה נמשכת – גם הקידושין בין חתן וכלה, כפשוטם, וגם כל מצוה, כמבואר בספר התניא שכל מצוה היא נצחית, למעלה מהזמן. ממילא השמחה של כל מצוה – ועיקר תכלית המצוה היא השמחה של מצוה – היא שמחה נצחית. כמו בכל השערים, יש כאן מבנה יסודי של י-ה-ו-ה ולמעלה ממנו המדרגה החמישית-המשיחית, קוצו של י. לגבי שמחה, המדרגה הבסיסית, "עבדו את הוי' בשמחה", היא ה תתאה שבשם, המלכות. באמת מוסבר בחסידות שהשמחה הבסיסית היא עבודה שלנו ("מכח עצמו"), "עבדו את הוי' בשמחה", אתערותא דלתתא. עוד כמה ימים חדש אלול, "אני לדודי ודודי לי" – קודם "אני לדודי" באתערותא דלתתא, ועבודת ה' מלמטה היא "עבדו את הוי' בשמחה". כל המדרגות שמעל הן החגים שה' נותן לנו, הכל בגדר "אתערותא דלעילא".

ארבע מדרגות בשמחות החגים

מעל ה-ה תתאה יש את ה-ו, שמחת יום טוב, מועדים לשמחה. למעלה מזה יש חג, שנקרא בתורה חג סתם, שעליו כתוב "ושמחת בחגך" – בו כתוב ג"פ שמחה (בפסח לא כתובה שמחה אפילו פעם אחת, בשבועות כתובה פעם אחת שמחה ובסוכות, "זמן שמחתנו", כתוב ג"פ שמחה). בתוך החג הזה יש אירוע מיוחד מאד, עליו כתוב ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". אם כן, יש שמחה מיוחדת שעולה על שמחת כל שאר החגים – שמחת חג הסוכות, "זמן שמחתנו", ובפרט שמחת בית השואבה שבחג. שלש המדרגות האלה הן כנגד נר"נ, נפש-רוח-נשמה. השמחה הכללית היא הנפש, שמחת יו"ט בכלל היא שמחת הרוח ושמחת הנשמה היא שמחת "זמן שמחתנו". למעלה מהשמחות האלה יש את המקיפים, ה-לם של הצלם, החיה והיחידה. השמחה של החיה שבנפש היא שמחת תורה – "אורייתא מחכמה נפקת" והחכמה היא החיה שבנפש, ה-י שבשם. השמחה שם היא שמחת תורה, שהיא באין ערוך יותר גם משמחת בית השואבה. אף על פי שכתוב ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" שמחת תורה היא עוד יותר – היא מקיף שלמעלה מטעם ודעת. לכן חסידים גם נוהגים, פחות או יותר, להשוות בין שמחת תורה לבין השמחה שעוד יותר נעלית ממנה, שמחת פורים, בה כתוב "עד דלא ידע". גם בשמחת תורה הרבה חסידים מגיעים ל"עד דלא ידע". ולסיכום:

קוצו של י  שמחת פורים

    י   שמחת תורה

    ה   שמחת בית השואבה

    ו   שמחת המועדים

    ה   "עבדו את הוי' בשמחה"

הרב מבוידע ורבי אליעזר מטלז

הפרק שחסר בהקלטות של שיעורי הספר הוא על שמחת תורה, מה שזהר בקש שנלמד. נפתח בסיפור. העובדה שאין הקלטה ולומדים את הפרק כעת, ולא לפני עשרים שנה ויותר כאשר למדנו השער, היא בהשגחה פרטית בודאי. דווקא היום יתחדשו דברים בפרק הזה שלא היינו אומרים אז, ומן הסתם מה שאמרנו אז לא נאמר עכשיו. כלומר, אי אפשר להשלים את מה שהיה. אפשר להשלים, אבל בממד אחר לגמרי. נפתח בסיפור שראינו בשבת:

היה רב חב"די חשוב, של מוסקבה ושל כל רוסיה, בזמן סטלין ימח שמו. הוא רצה לעלות לארץ בסוף ימיו ולא זכה. הוא נפטר שם שנתיים לפני המלחמה, לפני השואה. קראו לו הרב מבוידע. הוא העלטער-עלטער-זיידא של מענדי נחשון (החתן שלנו). קראו לו זושא – נקרא על שם הרבי ר' זושא, כי המשפחה שלו הם באמת צאצאים של הרבי ר' זושא. הוא נולד בעיר באוקראינה בשם בוידע, שם הוא גדל והיה מתמיד גדול מאד – ישב על התורה ועל העבודה. בימים ההם עדיין לא נוסדה ישיבת תומכי תמימים וההורים שלו, כשהוא גדל, שלחו אותו ללמוד בישיבה הכי טובה שהיתה אז – ישיבה ליטאית, ישיבת טעלז. מי שיסד את הישיבה הזו הוא אחד מגדולי ישראל באותו דור, רבי אליעזר הגדול, הרב גורדון.

לא כולם יודעים שהוא, שייסד את ישיבת טעלז המפוארה (שבהמשך הדורות עברה לאמריקה, שם גם הכרתי אותו, המרכז בקליבלנד ויש גם סניף בשיקגו, ומי שהחזיק את הישיבה בדור האחרון נקרא מר אירוין סטון, והוא גם הקים כאן את קרית טלז-סטון), היה בסתר פחות-או-יותר חב"דניק. בין היתר זה התבטא בכך שכל פעם שאף אחד לא ראה אותו הוא היה מסתגר בחדר שלו ולומד לקוטי תורה ותורה אור. כאשר מישהו היה נכנס הוא כמובן מיד היה סוגר ומחביא את הספר. אותו עילוי, מי שעתיד להיות ה'בוידע-רב', שאחר כך נעשה הרב של חסידי חב"ד בכל רוסיה, נשלח לשם. היות שהיה באמת עילוי גדול הוא מאד התחבב על ראש הישיבה עד שהוא קבע איתו חברותא ולמדו, הרב הגדול והבחור הצעיר. במשך הזמן גם נודע לו הסיפור הזה של זיקת ראש הישיבה לחסידות, כי ראש הישיבה ידע שהוא ממשפחה חסידית ולא הסתיר ממנו את הקשר שלו. הוא ראה אותו לומד דא"ח וזה היה סוד ביניהם. פעם אחת בי"ט כסלו הם ישבו ולמדו את הגמרא, ופתאום באמצע הרב גורדון פונה לבחור הצעיר ואומר – היום לומדים גמרא?! הוא הוציא מהכיס בקבוק משקה ואמר שהיום מתוועדים, י"ט כסלו היום. זו דוגמה אחת.

רבי אליעזר מטעלז: אמירת "לחיים" במקום עליה לתורה בשמחת תורה

אבל מה שרצינו, בשביל ההקדמה לפרק הזה של שמחת תורה: ידוע שבשמחת תורה נוהגים כולם לעלות לתורה. הבחור הזה, ר' זושא, הלך לרקוד – רצה לעשות שמח יחד עם הבעלי-בתים, היהודים הפשוטים בבית הכנסת, אז הוא הלך ורקד איתם (לא ביחד עם שאר תלמידי הישיבה) כל היום של שמחת תורה. כשהגיעו לקריאת התורה הוא חכה בשקט שיתנו לו עליה. הוא מחכה ומחכה אבל לא נתנו לו. היום היו הולכים ואומרים – לא נתנו לי עליה. אבל הוא היה צנוע, ישב בצד וחכה וחכה, אין קול ואין עונה, שכחו ממנו, לא שמו עליו עין (אף שבא לשמוח אתם באופן מיוחד). עברה קריאת התורה והוא לא קבל עליה – מה יעשה?! הוא חזר לישיבה, כנראה כבר היה מאוחר משיקבל שוב עליה. הוא הפסיד.

הוא נכנס לרב שלו, ראש הישיבה, והתחיל לבכות שלא קבלתי היום עליה לתורה. הוא בוכה שם, וראש הישיבה משקיט אותו – אומר, מה אתה בוכה? בו נשתה לחיים, ובלחיים הזה אתה יוצא ידי חובת עליה לתורה לכל דבר. הסיפור הראשון, שבי"ט כסלו הוא הוציא את בקבוק המשקה – בסדר, ניחא. אבל כאן, בשביל כזה ווארט, הוא צריך להיות חסיד 'שרוף'. בווארט הראשון יש לו קשר לחסידות, אבל כזה ווארט צריך להיות ממש חסיד, שהלחיים הוא במקום עליה לתורה. הרי ליטוואק חושב שמצוה היא פשט – צריך לעלות לתורה אז צריך לעלות לתורה. איך לחיים יכול להיות במקום? זה חסיד. זה עצם שמחת התורה, צריכה להעלות יהודי למדרגה כזו שמבין שהלחיים כמו עליה לתורה, שמחדש את זה (ו"טובים השנים מן האחד", שאומרים יחד לחיים, שאז שתי אותיות של הספר-תורה של השי"ת נפגשות ומתיחדות, וכמו שיתבאר). עד סוף ימיו הבוידע-רב הצטייד תמיד בבקבוק משקה כדי שיוכל לכבד כל יהודי עובר אורח שהיה נכנס לבית הכנסת, לשבת ולהתוועד אתו. זו הקדמה.

להגיע לשמחת תורה עוד לפני ר"ח אלול

ידוע שאדמו"ר הזקן היה מכוון בתפלה הראשונה של ראש השנה את כל הכוונות עד שמחת תורה. היה גומר את כל החודש בתפלה הראשונה של ראש השנה. אם אנחנו כבר לומדים על שמחת תורה, סימן שאנחנו עוד יותר מקדימים – עוד לפני ר"ח אלול אנחנו כבר אוחזים בתכל'ס. יהודי כל הזמן צריך לחשוב על התכלית, והתכלית של כל מה שעכשיו הולך לקרות היא שמחת תורה.

ב. שמחת תורה – שויון הנשמות – "׳ונקה׳ לשוים"

שמחת התורה במקור אותיותיה – נשמות ישראל

נתחיל לקרוא בפנים:

מבואר בדא"ח שפרוש "שמחת תורה" הוא שהתורה בעצמה שמחה במקור אותיותיה: יש ששים רבוא אותיות לתורה" – ר"ת ישראל.

מה שכתוב בחסידות שבשמחת תורה התורה שמחה. כמו שאנחנו, עם ישראל, שמחים בתורה – התורה שמחה בנו. יש שמחה הדדית. הווארט, איך שמסבירים כאן, הוא שמה שהתורה שמחה בנו היינו שבשמחת תורה התורה עצמה מבינה ומשיגה שהמקור שלי, התורה, הוא שרש נשמות עם ישראל. היות שישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" סימן שישראל הם התורה בעצמה. התורה בעצמה מבינה בשמחת תורה שישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה". זה מה שכתוב כאן, שהתורה עצמה שמחה במקור אותיותיה. התורה מסתכלת על עצמה, כמו שאחד מסתכל בראי, ורואה את כל האותיות על הקלף, ופתאום תופסת שכל האותיות האלו הן נשמות עם ישראל, אז התורה מאד שמחה בנו.

שמחת תורה – שויון הנשמות

בשמחה זו, אין הבדל כלל בין נשמה לנשמה,

הרי כל אות בספר תורה קדושה בדיוק באותה מדה, כמו שהרמב"ם כותב ומובא בחסידות ש"ותמנע היתה פילגש" קדוש בדיוק כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". מי שהוא אות בספר תורה מהמלה תמנע הוא בדיוק כמו אות משמע ישראל. ממילא בשמחת תורה השמחה של הנשמות שוה, כל הנשמות שוות.

וכל ישראל שוים בהשואה אמתית, וכנודע שמדת ה"השואה" היא מצד החכמה – כח-מה בעצם

הרי מה שאנחנו לומדים כאן הוא ששמחת תורה היא השמחה של החכמה בשם י-ה-ו-ה שמוסבר בשער הזה בסוד הוי'. חכמה היא כח-מה בעצם, כמו שמשה רבינו אומר "ונחנו מה", ושם כל היהודים שוים לגמרי. עיקר ההשגה של החכמה, פנימיות החכמה, של שמחת תורה, הוא שכל הנשמות שוות, כל האותיות של ספר התורה.

שמחת השויון למעלה משמחות האור הפנימי בהן יש חילוקי דרגות

(מה שאין כן בשמחת בית השואבה – גלוי החכמה בבינה – שם עיקר השמחה היה לגדולי החכמים, ועמי הארץ באו לראות ולשמוע בלבד).

מכאן נבין למה שמחת תורה היא למעלה משמחת בית השואבה. שמחת בית השואבה היא השמחה הכי גדולה של אור פנימי, מצד הבינה, הנשמה, ה עילאה שבשם. בכל אור פנימי יש מעלה ומטה, לא כולם שוים. לכן, מה רואים בשמחת בית השואבה? הסברנו קודם שבשמחת בית השואבה יש גם חכמה, אבל היא חכמה שבבינה – גילוי החכמה בבינה. השמחה שם היתה כל כך גדולה, עד שכתוב "כל מי שלא ראה את שמחת בית השואבה וכו'" – המשפט הזה גופא אומר מה היה האופי של השמחה הזו, באים לראות אותה. לא כולם משתתפים, אלא באים לראות. מי שלא ראה – לא ראה שמחה מימיו. הוא רק רואה, מי רוקד שם? גדולי החכמים. אם כן, בשמחת בית השואבה לא כולם שוים. אפילו במתן תורה לא כולם שוים – משה מחיצה לעצמו, אהרן מחיצה לעצמו וכו'. סימן ששמחת תורה יותר גדול אפילו מקבלת התורה. בפורים, עוד יותר, כתוב "וקבל היהודים" – כל יהודי כמו משה רבינו, עליו כתוב "משה קבל [בלשון יחיד] תורה מסיני". זה לא מה שהיה אז, במתן תורה. שמחת בית השואבה היא כמו מתן תורה אז, אבל שמחת תורה היא כבר יותר מזה.

עבודת דורנו: "'ונקה' לשבים" – "'ונקה' לשוים"

כאן נאמר עוד ווארט, שקשור למה שדובר בזמן האחרון. דובר שהדור שלנו הוא דור של "'ונקה' לשבים", דור של תשובה, שהקב"ה מנקה את כל העבירות שלנו, אבל צריך לעשות תשובה – תשובה פשוטה, לשוב לה'. אז "ונקה" ואז "משיח נאו", כמו שהרבי אמר. משיח נאו, מתי? צריך רק לעשות תשובה, בפשטות גמורה. תשובה פשוטה זו זה פשוט לפקוח את העינים. צריך משהו, אז "ונקה", ואז "הנה מלך המשיח בא" ו"כבר בא". לעניננו, דבר שרצינו לדרוש קודם, אבל עוד לא הביע זמנו וכעת נדרש. כאשר אני אומר את המשפט בחז"ל "'ונקה' לשבים", מי ששומע את זה יכול לחשוב שאמרתי משהו אחר – "'ונקה' לשוים", אם כולנו שוים אז הקב"ה מנקה אותנו. אבל "לא ינקה", ה' לא מנקה, לא מביא את המשיח, אם לא כולנו שוים. לפי הפירוש הזה – שהוא פירוש מאד מכוון ואמתי – שה' הוא "ונקה" לשוים. קודם כל, איפה ראינו בחז"ל אסמכתא מפורשת שמחליפים בין ב ל-ו? ענבה-ענוה. במשנה חז"ל עצמם מחליפים בין ענבים לענוים. סימן שגם צריכים לשתות יין כדי להחליף בין ו ל-ב (מאותיות השפתים – "שפת אמת תכון לעד"). ו"ענוים הגיע זמן גאולתכם" – ברגע שענוים, עם שני הפירושים, ענבים וענוים, שהא בהא תליא, ואם הגעת לזה "הגיע זמן גאולתכם". על זה כתוב "'ונקה' לשוים". לחיים לחיים.

הרבי מאד אהב את לשון המדרש "ענוים הגיע זמן גאולתכם", שהמשיח עולה על גג בית המקדש ומכריז כך. פעם אחת הרבי אמר בתוך התוועדות שצריך לשבת ולהתוועד, לא לקום מההתוועדות, עד שיבוא מלך המשיח. מה עושים בהתוועדות? בין היתר שותים יין, או אפילו מיץ ענבים, עד מיצוי הנפש. זה נקרא מיץ ענבים/ענוים. לחיים לחיים.

תשובת דורנו – תשובת שמחת תורה

כל החגים של חדש תשרי הם חגי תשובה. ראש השנה ויום כפור – פשיטא שהם ימי תשובה, עשרת ימי תשובה. אבל גם על סוכות, זמן שמחתנו, כתוב שענינו תשובה מאהבה – תשובה. לפי זה גם שמחת תורה הוא תשובה. מה מיוחד בתשובה של שמחת תורה? זה הווארט. בשמחת תורה עיקר החידוש הוא שכל היהודים שוים, וזה בגלל שבשמחת תורה מתגלה שרש ישראל שבתורה דווקא – "יש ששים רבוא אותיות לתורה", לכל יהודי יש אות בספר תורה וכל האותיות שוות. כולם שוים, ואם חסר אחד – הכל פסול. אם כן, התשובה של הדור שלנו היא תשובה של שמחת תורה, "'ונקה' לשוים".

שמחת תורה – שמחת היציאה מהסוכה-המקדש

אפשר לומר עוד ווארט: השמחה של חג סוכות היא השמחה של בית המקדש. הרי הסוכה עצמה היא בחינת בית המקדש. שמחת שאר המועדים – יש עבודה, יש קרבנות בבית המקדש, אבל – היא לא בעצם שמחת בית המקדש. שמחת בית השואבה, שעולה בעצם מעל שמחת שאר המועדים, קשורה בעצם לבית המקדש. מהי שמחת תורה? שמחה כשיוצאים מהסוכה. אומרים 'שלום להתראות' לסוכה. יש כאלה שגם אומרים תפלה בהושענא-רבה לפנות ערב, שלום ולהתראות לסוכה, ואז נכנסים לעיצומו של יום – שמחת תורה. ככה זה בארץ, בחו"ל יש גם שמיני עצרת באמצע. למנהגנו בחו"ל נפרדים לגמרי מהסוכה רק בסוף שמיני עצרת, בכניסת שמחת תורה. מה שמאפיין את שמחת תורה הוא היציאה מהסוכה, שהשמחה כבר לא שייכת לבית המקדש. השמחה עד הנשמה שבנפש ועד בכלל, עד שמחת בית השואבה, היא מתעצמת, יותר ויותר קשורה לבית המקדש. ניסוך המים בחג הוא גם בחינת המשכת החכמה בבינה. כל המועדים בבינה ויש הארה מיוחדת של חכמה בבינה בניסוך המים, בסוכות, בשמחת בית השואבה. אבל בשמחת תורה יוצאים מהסוכה.

לעבור את שמחת המקדש (בו יש חלוקת מעמדות) – "ונקה" מנכסיו-מעמדו

מה הווארט? כמו שאמרנו הרגע. מי שמצייר את המקדש – כולנו מתגעגעים ומצפים שיבנה המקדש, אבל מי שמצייר את המקדש חייב לצייר יחד איתו מעמדות ומעלות של יהודים. קודם כל, יש כהנים – לא כולנו כהנים. יש אחד שהוא הכהן הגדול. יש לויים, ולא כולנו לויים. בשמחת בית השואבה, כמו שאמרנו הרגע, יש חכמים גדולים שהם עיקר השמחים. זה ששמחת בית השואבה מתחילה מהחכמים הגדולים זה לא סתם, אלא קשור בעצם למוחין של "זמן שמחתנו" – שמחה שבעצם יש בה מעמדות בעם ישראל. זה גם קשור לבית המקדש. לכן, מי שרוצה להגיע לתשובה של הדור שלנו, "'ונקה' לשוים", זה בדווקא לא קשור לבית המקדש. זה פירוש מופלא.

אולי צריך לעבור את המקדש ולהגיע למצב שכולם שוים. בבית המקדש לא כולם שוים. מתי כן יש איזה שויון בבית המקדש? רק כאשר "משתחוים רווחים". "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" – יש בחינה של "משתחווים רווחים", גילוי הכתר, אבל אפילו אז לא כל אחד נמצא במקום הכהן הגדול. זה לא כמו הבדיחה שמספרים על יום כיפור בבית כנסת של מתנגדים, בו הרי כולם משתחווים על הרצפה, ואז איזה יהודי פשוט מתקרב למזרח ומתחיל להשתחוות עם המכובדים שמתשחווים שם – ושואלים אותו 'מי שמך?! בהשתחוויות צריך להיות בבחינת אין – אתה יכול להיות בבחינת אין כמונו?!'. אפשר לומר קצת בחיוך, הרבה בחיוך, שאפילו בהשתחוואה בבית המקדש יש לכהן הגדול את המקום שלו ולשאר העם את המקום שלו. אבל בשמחת תורה כולם שוים, גם הכהן הגדול עם כל אחד – זו שמחה של רגלים, בה כולם שוים. אם יש תשובה כזו של "ונקה" – יש פירוש של חז"ל ש"ונקה" היינו "יצא נקי מנכסיו". כדי להגיע ל"ונקה" צריך לצאת מכל הנכסים שלך. אם עד היום היית כהן גדול זה גם נכסים, אם היית צדיק הדור – צריך לצאת נקי, שאין לך כלום. אז, כשאין לאף אחד כלום, כולם שוים. אז "'ונקה' לשוים" ובא משיח. זו כבר שמחה של שמחה תורה. זה מה שכתוב כאן.

שמחה בגילוי המקור

"אורייתא מחכמה נפקת", ושמחתה היא מגילוי מקורה הנעלם שבעצמותו יתברך ממש, על ידי ששים רבוא נשמות ישראל (בכלל, וכל שרש מששים רבוא אלה מתחלק לששים רבוא נצוצות פרטיים כנודע).

השמחה של התורה, כמו השמחה של כל אחד – מתי אדם באמת שמח בשמחה שלמעלה מטעם ודעת? כאשר המקור שלו מתגלה. התורה שמחה כאשר המקור הנעלם שלה בעצמות מתגלה. כתוב בספר התניא שכל שרש מהששים רבוא גם מתחלק לששים רבוא ניצוצות פרטיים כנודע. כל זה מתגלה בשמחת תורה.

"'ונקה' לשוים" – שויון, השואה והשתוות

עוד דבר לגבי שמחת תורה: הנקודה העיקרית היא מדת ההשתוות, והכל קשור אליה. דברנו על השוואה, לא אמרנו השתוות, אבל ודאי קשור למדת ההשתוות – "שויתי הוי' לנגדי תמיד". כדי להגיע לכך שכולם שוים צריך שבכל דבר אראה את הצד השוה – קוב"ה, ה' הוא הכל והכל הוא ה'. כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", וכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, נמצא שכל היהודים שוים ממש בהיותם חלק מה' שהוא הכל כו'.

יש עוד פירוש למדת ההשתוות, פירוש של מוסר – שגם רבי הלל מביא בתורה קצרה שלו. איך שאנשים מתייחסים אלי אני מקבל בשויון נפש – אם משבחים אותיו או שמגנים אותי וכו'. אם כן, יש פה שלשה פירושים ב"'ונקה' לשוים". יש מה שאני רואה, שהכל שוה – "שויתי הוי' לנגדי תמיד". יש את פירוש המוסר שמובא בחסידות עליו אומר רבי הלל שמי שאין לו את המדה הזאת צריך לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח – שכל מה שאומרים עלי אני מקבל בשויון נפש לחלוטין. אם אצל מישהו משנה אם משבחים אותו או מקללים אותו אין לו את מדת ההשתוות. צריך לחיות עם הזמן, הפסוק הראשון של פרשתנו – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". הרצון הוא שיהיה הכל שוה, כי הכל "אנכי נתן לפניכם היום" – אם אני מברך אותך טוב ואם אני מקלל אותך גם טוב. מי שאין לו מדה זו של השתוות צריך לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח, כך אומר רבי הלל.

יש השתוות שהכל הוא ה' ויש השתוות שלא משנה לי איך מתייחסים אלי, ויש את ההשתוות שאמרנו הרגע – שכל היהודים שוים, אין מעמדות בעם ישראל. זה מצד המקיף. ודאי שברגע שאני יורד לפנימי יש חלוקות – יש רב ותלמיד, רבי וחסיד, כהנים-לויים-ישראלים. אני לא שולל חלוקה בנשמה, בפנימי, אבל כאשר עולים לחיה, למקיף, אני כן שולל. צריך לומר ששמחת פורים, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אפילו בין הצדיק הכי גדול בעולם לגוי הכי רשע בעולם. צריך לומר שמצד החיה, בשמחת תורה, כל היהודים שוים. אבל בפורים – כולם שוים. אפילו לא יודעים להבחין בין מרדכי להמן, עם כל הפירושים בזה (שאין כאן המקום, כעת אנחנו מדברים על שמחת תורה, חג של יהודים, בפורים רבים מעמי הארצות מתיהדים כו'). בכל אופן, הענין הוא שכולם שוים בשמחת תורה, כל היהודים שוים. צריך לומר שכל שלשת הפירושים של שויון קשורים, הא בהא תליא.

ג. "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – התכללות התורה וישראל

חבור סוף התורה ותחלתה – "לעיני כל ישראל"-"בראשית ברא"

נמשיך, עוד ווארט שקשור לזה בנוגע לשמחת תורה:

בשמחת תורה מחברים את סוף התורה לתחלתה: "ישראל-בראשית", בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

המנהג שקשור לקריאת התורה, שהזכרנו קודם בסיפור, שמקיימים בשמחה תורה "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן". מסיימים את התורה ותיכף מתחילים לקרוא אותה מחדש. כלומר, מחברים את המלה "ישראל" – "לעיני כל ישראל", המלה האחרונה בתורה – עם "בראשית", המלה הראשונה בתורה, נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן.

תחלה שלמעלה מראש-תוך-סוף

בסוד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה ה"תחלה" הוא כנגד ה-י שבשם, שלמעלה מ"ראש תוך סוף" שכנגד הוה שבשם:

    י   תחלה

    ה   ראש

    ו   תוך

    ה   סוף

כעת אומרים ווארט עיקרי וחשוב בלימוד החסידות. תמיד אומרים שיש "אתה סתר לי מצר תצרני" – סתר ר"ת ראש-תוך-סוף (מלמטה למעלה). בכל אחד יש ראש, חב"ד, מושכל; תוך, חג"ת, מורגש; סוף, נה"י, מוטבע. הנה"י של הפרצוף העליון נעוצים בחב"ד של הפרצוף הבא. יש את ה"מקבל" בפרצוף, את הפרצוף עצמו ואת ה"משפיע" שבו. זה ראש-תוך-סוף. ראש-תוך-סוף היינו ההוה של כל מציאות בעולם. כל דבר הוא הוה, ה-ו-ה של שם הוי' – הראש הוא ה עילאה של הדבר, התוך הוא ה-ו והסוף הוא ה תתאה (כמו שכתוב בזהר ש-ה אחרונה היא "סיפא דכל דרגין"). לפי זה מה ה-י? כתוב בקבלה וחסידות שה-י שלמעלה מהראש נקראת תחלה. תחלה היא יותר מראש.

שלשת תרגומי "בראשית"

את המלה "בראשית" תרגום ירושלמי מתרגם "בחוכמא", אבל תרגום יונתן מתרגם "מן אוולא". "בחוכמא" היינו חכמה. תרגום אונקלוס הפשוט, מה שאנחנו אומרים בשמו"ת, מתרגם "בקדמין" – בחינת קדם. תרגום ירושלמי – "בחוכמא", חכמה. תרגום יונתן – "מן אוולא", בתחלה. כל התרגומים מוסיפים אחד לגבי השני, וכולם יותר פנימיים מהפסוק. כל ענין התרגום הוא "מגלה עמוקות מני חשך".

"בראשית" לשון ראש, אבל הפשט של ראש בראש-תוך-סוף הוא רק ה-ה עילאה. בתוך המלה בראשית יש נקודה – דגש בתוך ה-ב (רק שבספר תורה לא רואים את הדגש, הוא נסתר) – שהיא "נקודה בהיכלא", הארת החכמה הנעלמת בתוך הבינה. כך כל התרגומים הם מדרגות שונות של העלם, שהתרגום בא לגלות. "בקדמין" זה ממש כתר (בחינת קדם שלמעלה גם מבחינת תחלה, בחינת עדן, כמו שנאמר "גן בעדן מקדם"), קוצו של י. "מן אוולא", בתחלה – תחלה היא יותר מראש. זה מה שכתוב כאן. תחלה היא בחינת חכמה שלפני הראש. מה שכתוב "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" אינו "נעוץ תחלתן בראשן". החידוש, הווארט, ש-ה תתאה – הסוף – נעוצה בתחלה שלפני הראש, על דרך "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה". המדרגה הזו היא פנימיות החכמה, לכן שני התרגומים – תרגום יונתן ותרגום ירושלמי – תואמים, רק ש"מן אוולא" יותר פנימי מ"בחוכמא". גם חכמה היא למעלה מהראש, עוד יותר התחלה, וכמובן "בקדמין", לשון קדם, הוא לפני הכל (הוא קדמון, עתיק, וגם הקדמה, אריך, כמו הקדמה לספר, שלאחריה באה התחלה ואחר כך ראש, כך בכל פתיחת תהליך בנפש ובמעשה). על הקדם לא מדברים כאן – הוא שייך לפורים, לקוצו של י. מה ששייך לשמחת תורה הוא התחלה שלפני הראש, ה-י של שם הוי'. לכן בשמחת תורה מתכיפים ומחברים את התחלה לסיום. ברגע שמחברים את הסוף להתחלה, זה גופא מגלה את דרגת התחלה שהיא למעלה מהראש (גילוי ה-י שבשם שלמעלה מה-ה עילאה שבשם). זהו סוד "נעוץ סופן בתחלתן [ותחלתן בסופן]". זה מה שכתוב כאן.

התכללות התחלה והסוף – הראש והתוך

ממשיכים:

פנימיות בחינת ה"ראש" היא היא התכללות ונעיצת ה"סוף" ב"תחלה", ופנימיות ה"תוך" היא התכללות ונעיצת ה"תחלה" ב"סוף":

    י   תחלה

    ה   נעוץ סופן בתחלתן

    ו   ותחלתן בסופן

    ה   סוף

כאן כלל גדול. אם ה-י של שם הוי' היא תחלה ו-ה תתאה היא סוף, ובשמחת תורה מחברים את הסוף לתחלה – מה מתגלה? מתגלה שהסוף נמצא בתוך התחלה ומתגלה שהתחלה נמצאת בתוך הסוף. זה מה שכתוב, "נעוץ סופן בתחלתן", גילוי שהסוף נמצא בתוך התחלה, וכתוב "ותחלתן בסופן", גם גילוי שהתחלה נמצאת בתוך הסוף. מה המבנה? מה הסדר? כמו שאומרים "ביה הוי'" – שמתחילים מ-יה ועושים מהם "שתים שהן ארבע". שרש ה-ה (תתאה) בתוך ה-י הוא ה עילאה ושרש ה-י בתוך ה-ה (תתאה) הוא ה-ו שבשם. זו ההתבוננות של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". "ישראל" שנמצא בתוך ה"בראשית" הוא הסוף שבהתחלה ומה ש"בראשית" נמצאת בתוך "ישראל" הוא ההתחלה שבסוף. מה שהסוף נעוץ בתחלה הוא ה עילאה ומה שההתחלה נעוצה בסוף היא ה-ו.

התכללות התורה וישראל

נאמר במלים הכי פשוטות: יש תורה וישראל (כמו מה ו-בן), וכשאני אומר "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" אומר שיש זווג, יש בן ד-מה ו-מה ד-בן. אם יש שני דברים שבשבילם ה' ברא את העולם, תורה וישראל (רש"י הראשון בתורה), אז כשהם ננעצים זב"ז יש ישראל בתורה – ה עילאה, ויש תורה בישראל – ו. אם כן, מה שעושים בשמחת תורה, ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", הוא להשלים את שם הוי'. יש לנו ישראל ותורה, ונועצים אותם זה בזה, עושים שנים שהם ארבעה, ומשלימים את "סוד הוי' ליראיו". יש מה שהסוף נעוץ בתחלתן, ה עילאה, ויש מה שהתחלה נעוצה בסוף, ו. כעת מסבירים:

התכללות ישראל בתורה – שרש נשמות ישראל ב"בראשית"

תחלת התורה היא תבת "בראשית" (ות"י "בחוכמא" – בחינת תחלה – י שבשם. ודרשו חז"ל "ברא שית". אחד מפירושי "שית" הוא שרש שש מאות אלף נשמות ישראל

שית פירושו שש. חז"ל דורשים "ברא-שית", זה ו, אבל אם זה בתחלה היינו שרש השש כמו שנמצא בחכמה, יותר גבוה מהראש-בינה. מה זה השש האלה? יש שנדרש שאלה ששת ימי בראשית או ששת אלפי שנין דהוי עלמא או שש ספירות מחסד עד יסוד – הרבה בחינות של שש. אבל לעניננו יש פירוש שהשית היינו שש מאות אלף יהודים. ברא הוא לשון גילוי, בתוך התחלה של התורה יש התגלות של כל שרשי נשמות עם ישראל. כך אנחנו מפרשים כאן לפי עניננו.

(בסוד "איש לא נעדר" ביסוד אמא – ה עילאה שבשם),

הפסוק – האחרון בהפטרת נחמו – אומר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". בתוך הראש של הקב"ה, כביכול, נמצאות כל נשמות עם ישראל – זה "איש לא נעדר". על כך מסביר רבי הלל שעולם המלבוש שלפני הצמצום הראשון הוא יחסית יסוד אמא, כל מה שה' משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל קשור למושג שער, כמו חמשים שערי בינה. עלית הרצון שלפני השיעור היא בחינת חכמה, "כד סליק ברעותיא למברי עלמא", אבל ההשערה בה כתוב "איש לא נעדר" היא בחינת יסוד אמא, הכל יחסית במקום מאד גבוה לפני הצמצום. "איש לא נעדר" הוא בעצם להפוך את הראש על מנת להתחבר ולקבל מהתחלה שלפניו, שעל זה בא הרמז "איש לא נעדר" ס"ת ראש הפוך.

בחינת התכללות ונעיצת סוף ותכלית כל התורה כולה – ישראל – בתחלתה – בראשית.

זה בעצם ה עילאה כאן, אם התורה היא התחלה.

נשמות ישראל – שרש התורה (קוש"י) והתכללות בתורה (ה עילאה)

בתחלת הפרק הזה אמרנו שהתורה שמחה בכך שמתגלה לה גופא השרש של עצמה. השרש של עצמה הוא "יש ששים רבוא אותיות לתורה", שרש נשמות עם ישראל. זה שרש הרבה יותר גבוה מהשרש של "איש לא נעדר", שהוא בחינת קדמון. שרש ישראל שלמעלה מהתורה היא המדרגה שדברנו עליו במאמר של הרבי לפני כמה ימים, "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים" ועוד יותר, שרש נשמות ישראל בעצמות ממש. התורה שמחה בישראל כמו שהם אין סוף יותר גבוה מהתורה, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" גם לתורה הקדומה. כאן אנחנו אומרים משהו אחר, משלים, שלפיו מובן הסיפור שספרנו קודם. המנהג של נעיצת סוף התורה בתחלתה, עליו הצטער הבוידע-רב שלא קבל עליה, הוא שרש ישראל ב"איש לא נעדר". מה שרבי אליעזר הגדול, ראש ישיבת טעלז, אמר שעל ידי לחיים תצא ידי חובה – זה שרש נשמות ישראל הגבוה בהרבה, בו התורה שמחה. זה הפשט של הספור.

התכללות התורה בישראל – המשכת מוחין במדות – צדיק הדור שבבחינת ראש-בית

ישראל, סוף התורה (בחינת "כנסת ישראל", פנימיות המלכות – ה תתאה שבשם), הוא אותיות לי ראש, בסוד המשכת מוחין במדות, גדלות ז"א – ו שבשם.

בישראל יש את כל המדרגות, המלה האחרונה של התורה היא הסוף – כנסת ישראל, פנימיות המלכות, ה תתאה שבשם. אבל, בכ"מ בחסידות דורשים ש-ישראל הוא אותיות לי ראש. זה שכנסת ישראל אומרת לי-ראש, היינו ש"תחלתן נעוצה בסופן", התורה נעוצה בי. מה שהתורה נעוצה בי היא ה-ו שבשם. עוד פעם, מה שהנשמות נעוצות בתורה בסוד "איש לא נעדר" זו ה עילאה של השם, אבל מה שאני – כנסת ישראל – אומר "לי ראש", זה מה שהתחלה-התורה נעוצה בי. יש לי תורה בקרבי. הישראל שאומר לי-ראש הוא לא רק כנסת ישראל, אלא גם פרצוף ישראל – ז"א – וכאשר הוא אומר לי-ראש הוא ממשיך מוחין מלמעלה לראשו. בכל אופן, הוא עדיין ה-ו שבשם, גדלות הז"א.

והוא ענין נעיצת התחלה בסוף, בראשית – אותיות ראש בית (סוד צדיק הדור, שהוא ראש ומנהיג הדור) – בישראל.

עוד פירוש בבראשית. אמרנו שכאשר הסוף נעוץ בתחלה זה ברא-שית, והשית היינו שש מאות אלף שרשי נשמות עם ישראל בסוד "איש לא נעדר". אבל כשבראשית נמצא בתוך ישראל, נעוץ תחלתן בסופן, אז בראשית אותיות ראש-בית. כך כתוב בתיקוני זהר, אחד הצירופים. מיהו הראש-בית? יש תורה בלקוטי מוהר"ן, שראש-בית הוא צדיק הדור. הוא דרש זאת על הסתלקות רבי לוי יצחק מברדיטשוב – מליץ הטוב של עם ישראל, זכותו יגן עלינו – יומיים לאחר שמחת תורה. דרך אגב, תוך כדי הלימוד אנחנו משלימים הרבה מראי מקומות לספר. ידועה ההתנצלות שכתבנו כאן בתחלת הספר, שאנחנו מתנצלים שלא הספקנו לכתוב בספר את מרבית המראי-מקומות, אז כעת כבר אמרנו כמה מראי מקומות חשובים של הפרק הזה. הצדיק של הדור נקרא ראש-בית, העולם הוא הבית של הקב"ה והוא ממנה ראש. אפשר לומר שהקב"ה עצמו הוא הראש של הבית, אבל לא – בכל דור ודור הקב"ה ממנה אחד, ה"צדיק יסוד עולם", שיהיה ראש הבית, בעל הבית, הוא צדיק הדור שהוא ראש ומנהיג הדור. ה"בראשית" הזה נעוץ ב"ישראל". זה הגדלות של ה-ו של שם הוי'.

סיכום ההתכללות

אז ישראל נעוץ בבראשית הוא "איש לא נעדר", ה עילאה, ובראשית נעוץ בישראל הוא ראש-בית, גדול הדור, גדלות ז"א ביחס לכנסת ישראל. והסיכום (עם ווארט שאין קודם):

י  בראשית – בחוכמא, חכמתו יתברך, שהוא וחכמתו אחד

ה בראשית – ברא שית, מקור נשמות ישראל באמא [בכלל וביסוד אמא בפרט, "איש לא נעדר"]

ו  לי-ראש – גדלות ז"א, תקון המדות [גדלות ז"א תלוי בתקון המדות, כדי להתקשר לצדיק-יסוד-עולם, ראש-בית, לזהות אותו ולהתקשר אליו, צריך לתקן את המדות]

ה  ישראל – כנסת ישראל, פנימיות המלכות [כתוב בכתבי האריז"ל שהיא נקראת כנסת ישראל כי כונסת את כל האורות של ישראל דלעילא]

אם כן, מה היה הפרק הזה? תחלת הפרק היתה ישראל והשויון העצמי של כל הנשמות שמתגלה בשמחת תורה, שיותר גבוה מהתורה בכלל. אחר כך, המנהג של שמחת תורה – חוץ ממנהג הריקודים, שלמעלה ממנו – הוא לקרוא בתורה, ואז "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". זה עושה י-ה-ו-ה שכעת הסברנו.

שמחת תורה – התהפכות השונאים והמתנגדים לאוהבים

כל הנ"ל מאיר בשמחת תורה, כאשר אנו שמחים בתורה והתורה שמחה בנו. התורה היא עצם חכמתו יתברך, ונשמות ישראל הן עצם מדת מלכותו יתברך [בתחלה התורה היא חכמה ואנחנו מלכות, כך זה מתחיל – י ו-ה תתאה], בסוד "במי נמלך, בנשמותיהן של צדיקים" (נשמות ישראל בכלל – "ועמך כלם צדיקים") [איך יודעים שישראל בעצם הם לא מדות ולא חכמה אלא מלכות? כי עליהם כתוב "במי נמלך", הקב"ה נמלך בנו], ובסוד "אין מלך בלא עם" [אם אנחנו עושים את ה' מלך סימן שאנחנו מלכות].

ראשית השמחה היא נקודת ה"חדוה" [כאן משהו חדש. במקום אחר, לא כאן, כתוב שיש ארבע מדרגות של התפשטות השמחה – חדוה-גילה-שמחה-ששון (חדוה – התחלה בנקודה חדה, חד של אחד). הנקודה הראשונה היא חדוה, ומהי?], הרגשת ה"אחד" [קשור למה שאמרנו קודם, שהרגשת השויון היא הכל אחד, הכל ה'], המתפשטת בשמחה להרגשת ה"יחוד" כנודע [אומרים כאן עוד ווארט, שיש חדוה ויש יחוד. חדוה היא נקודת הראשית של שמחה. שמחה היא פנימיות אמא כנודע. יחוד הוא פנימיות הדעת. אבל מהחדוה של השמחה באים ליחוד של הדעת, כמו שחז"ל אומרים בפרקי אבות "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"], שעל ידה מתיחדים כל הקצוות וההפכים יחד [הדעת, שהיא היחוד, מייחדת את כל הקצוות, כי הדעת היא "מפתחא דכליל שית"] (וכמו שאנו רואים בגשמיות שבשעת חדוה ושמחה גדולה שונאים ומתנגדים מתהפכים לאוהבים ממש) שהרי השמחה היא ענין ה"אתהפכא" והתגלות האחדות בכל [האחדות הפנימית שהקב"ה מתגלה בכל העולם, בכל הנשמות].

זו סוגיא שכתובה הרבה פעמים בחסידות, וזו נקודת תמצית של שמחת תורה אפילו יותר מפורים. זה הווארט שמופיע הרבה בחסידות, שכאשר אדם נמצא בשמחה גדולה מאד, כמו שמחת חתונה, קורה נס – שמי שעד היום היה שונא ואויב שלו, מרוב שמחה (שהיא ודאי למעלה מטעם ודעת, שמחת החיה שבנפש, גם חדוה בגימטריא חיה כידוע) מתהפך, והוא הולך ומחבק ומנשק אותו, השנאה מתבטלת, הדין מתמתק בשרשו בפנימיות בינה (מקום התגלות עתיקא באמא, וידוע שפנימיות אמא, אמא עילאה, כלולה באבא עילאה, סוד החיה שבנפש, דרגת השמחה שמתגלה בשמחת תורה). יש אתהפכא משנאה לאהבה. בזכות מה? בכח מה? השמחה. איזו שמחה? שמחת תורה. באמת שמחה, שאם כולנו שוים לא יכול להיות אחד שהוא אוהב ואחד שהוא שונא. אז באים לאהבת חנם לכל יהודי, גם אם אין סבה או שיש היפך-הסבה. אז "שונאים ומתנגדים מתהפכים לאוהבים ממש". כלומר, אחד הסימנים של שמחת תורה הוא שאין מתנגדים. אם כולם היו כאותו ראש ישיבה של טעלז ודאי אין מתנגדים, כי הוא באמת חסיד. אבל גם ראש ישיבה שהוא באמת מתנגד, בשמחת תורה, כאשר מגיעים למדת אמת לאמיתו שלמעלה מאמת סתם על ידי ריקודים וקצת לחיים, צריך להגיע להיות אויס-מתנגד, ואז "'ונקה' לשוים", אין מתנגדים ואין שונאים, ואז משיח בא, רק אז.

התגלות עתיקא באמא

שמחת התורה בנו היא היא התגלות שרש הנשמות בתורה – יש ששים רבוא אותיות לתורה – ר"ת ישראל כנ"ל. שמחת הנשמות בתורה היא היא התגלות שרש התורה בנשמות, בחינת ישראל – לי ראש כנ"ל:

כאן כתוב ש"יש ששים ריבוא אותיות בתורה" משתקף ב-ה עילאה שבשם (סוד נעוץ סופן בתחלתן, התכללות ישראל בתורה, ברא-שית). קודם הסברנו ששרש "יש ששים רבוא אותיות לתורה" הוא למעלה מהתורה שמחכמה נפקת, בחינת מחשבתן של ישראל קדמה כו', בחינת קדם שלמעלה גם מתחלה. איך נסביר? זה מה שהוזכר לעיל ש"התגלות עתיקא באמא". מה שישראל יותר גבוה מהתורה – כאשר ישראל מתגלה בתוך התורה הוא-הוא ה עילאה במבנה כאן. תורה בתוך ישראל זה לי-ראש, מה שלמדנו קודם.

סיכום

אחרי כל זה בא הסיכום האחרון של הפרק:

י    עצם התורה

ה    שמחת התורה בנו, התגלות שרש הנשמות בתורה

ו    שמחתנו בתורה, התגלות שרש התורה בנשמות

ה    עצם נשמות ישראל

בכך סיימנו פרק זה.