אור לי"א מנחם־אב ע"ג – כפר חב"ד

אפשערעניש ליוסף שי׳ גינזבורג

יוסף והבחינות הקשורות אליו

יוסף הוא "משנה למלך". יש פרעה של הקליפה ויש גם פרעה של הקדושה, גילוי עצמותו יתברך – "דאתפריעו ואתגליאו כל נהורין עילאין". יוסף הוא המשנה לאותו מלך, פרעה של הקדושה. כתוב גם שיוסף הוא בחינת שבת. בשבת מצוה לבצוע על "לחם משנה". חוץ מזה שהלשון הוא "משנה", כמו "משנה למלך", זו גם הגימטריא של יוסף – כתוב שהוא עולה פעמיים לחם. כשמחברים לחם ועוד לחם – לחם משנה – מקבלים יוסף, לכן כתוב שהוא "לחם משנה", בחינת שבת. בפרט, הוא מוסף של שבת, ו"סעודתא דעתיקא קדישא". משה רבינו, שלוקח את עצמות יוסף עמו, הוא רעיא מהימנא (רועה ומפרנס את האמונה – "ורעה אמונה"), והוא בחינת "רעוא דרעוין". הוא מצטרף ליוסף, אבל על משה, שהוא רעוא דרעוין, כתוב "היום לא תמצאהו בשדה", לכן לא חייבים לחם משנה. יוסף הוא גם המשך ישיר של יעקב. כתוב "אלה תולדות יעקב יוסף" – יעקב ויוסף ביחד – ובזהר כתוב ש"גופא ובריתא חשבינן חד". "תפארת גופא", "תפארת ישראל", בחינת יעקב, ו"בריתא", ה"צדיק יסוד עולם" של יוסף, הם אחד – "חשבינן חד". יוסף גם נקרא שור – "בכור שורו הדר לו". כשמשה רצה להעלות את עצמות יוסף עמו היה כתוב על פתק "עלה שור, עלה שור" (בגימטריא תורה תורה, בכתב ושבעל פה, תור תרגום שור) – יוסף מכונה שור. יוסף חי 110 שנים.

קשר מיוחד של יוסף למספרי יהלום

אמרנו חמשה דברים קשורים, ולכבוד יוסף שלנו, בעל האופשערניש עכשיו, ניתן לו מתנה – זה נקרא 'נשיקה חסידית' – בענין של "באו חשבון", "עיניך ברכות בחשבון", שישכיל את הענין של יוסף: אמרנו שיוסף מתחבר ליעקב חבור הדוק ועצמי, "אלה תולדות יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד"; שיוסף הוא בחינת שבת; שיוסף נקרא שור; ויוסף חי 110 שנים. מה המכנה המשותף של כל הענינים האלה שקשורים ליוסף? נסביר בחכמת המספר: מה הסוד של "לחם משנה"? אמרנו שיוסף נקרא כך כי עולה ב"פ לחם והוא "משנה למלך". לחם עולה ג"פ הוי'. יש עוד כוונה של יוסף, כשאנו טובלים את הלחם בתוך המלח – "משנה למלח" ב-ח – החבור לחם-מלח עולה יוסף. באריז"ל כתוב לכוון כשטובלים את הלחם במלח לג"פ הוי' – ממוצע כל אות של לחם (או מלח). הכוונה הפרטית של ג"פ הוי' הוא שם של יב אותיות – ג"פ הוי' של ברכת כהנים (שם הוי' בכל ברכה). השם של יב אותיות קשור ל"משה נתנבא ב'זה'" (והוא לקח עצמות יוסף עמו, יוסף גם קשור ל"זה" כמו שנסביר). בחכמת המספר הקשר של זה ל-לחם ו-מלח – כתוב שצריך לכוון גם שזה מזלא – שהוא המשולש של יב (לחם הוא משולש יב וגם השם של יב, יב אותיות של ג הויות). אם יוסף הוא פעמיים לחם, שני משולשים, זו צורת יהלום. כלומר, יוסף הוא היהלום של זה (סוד "וקרא זה אל זה"). כל מה שקשור ליוסף שהזכרנו קודם – שכולם יהלומים. כלומר, ליוסף יש ענין גדול מאד – יותר מב"תלת זימני הוי חזקה", לפחות 5 בחינות, אם לא יותר – של יהלומים. להיות שייך לסדרה מסוימת של מספרים צורניים זה דבר נדיר, וכל תוספת של מספר עושה יותר נדיר – תופעה מאד משמעותית.

יהלומי יוסף

יוסף הוא היהלום של 12. הוא חי 110 שנים – פעמיים 55 – היהלום של 10. זה כבר נדיר – אין עוד מישהו שהוא יהלום וגם מספר שנותיו הוא יהלום. הוא הבן של יעקב – נמשך ממנו, נכלל בו, וגם יעקב נכלל בו (הרי היסוד נקרא "כל", שכל הקצוות נכללים בו, ובפרט התפארת והיסוד נכללים זה בזה, היסוד נכלל בתפארת והתפארת ביסוד, יוסף ביעקב ויעקב ביוסף). יעקב הוא 182 – פעמיים 91 – היהלום של 13. יוסף הוא יותר יהלום מיעקב, כי גם חי יהלום שנים. יוסף ויעקב הם שני יהלומים סמוכים – של 12 ושל 13 – יש ודאי קשר הדוק (רק מבחינת מספרים אפשר להבין למה הם "חשבינן חד" – 12 = חד ו-13 = אחד). אמרנו שיוסף נקרא שור – פעמיים 253 (משולש 22) – היהלום של 22. אמרנו שיוסף הוא בחינת שבת – היהלום הכי חשוב, של שם הוי', כמפורש בספרי הקבלה. מסבירים שלכן שבת היא שם של ה' – אסור לומר שבת במקוה, כי זה שם ה'. חוץ מזה ש-שבת כפולה של שם הוי' – זך פעמים הוי' – היא היהלום של שם הוי' (שני משולשים, שבאמצע יש הוי'-הוי', שתי פאות, כמו שיתבאר). אם כן, יוסף מאד קשור ליהלומים. עוד משהו שקשור ליוסף: הוא עיקר הכח שמברר את מצרים, את פרעה מלך מצרים ואת כל ארץ מצרים, כל תרבות מצרים. מצרים הוא גם יהלום – יהלום 19 (מילוי שם הוי', שם מה).

אם כן, נברך קודם כל את יוסף שיהיו לו הרבה יהלומים בגשמיות וברוחניות, ברוחניות ובגשמיות.

יוסף-פרעה וסוד התספורת והשארת הפאות

יוסף נגמר ב-פ ופרעה – אותו הוא מברר, והוא המשנה לו בקדושה – מתחיל ב-פ. האות פ היא יחסית נדירה בין אותיות הא-ב. אפשר לומר שזה קשור עם המצוה להניח שתי פאות. פא גם לשון פאה. פ הוא פה, ואם שמים א בתוך ה-פה מקבלים פאה (על דרך גולה וגאולה, כידוע מהרבי). אמרנו שבאמצע צורת היהלום של שבת יש "הוי' הוי'" – שתי הפאות לפני יג מדות הרחמים שהם יג תיקוני דיקנא. על משה רבינו כתוב "פה אל פה אדבר בו", ואם שמים א בתוך ה-פה כנ"ל מקבלים פאה, בגימטריא אלהים. ראשית החינוך היא להשאיר פאות ולהתחיל ללמד את הבן תורה – הדבור של הקב"ה אליו בין שתי הפאות (כמו שה' מדבר מבין שני הכרובים). ה' מדבר אליו מבין שתי הפאות – ישר לתוך העינים שלו, לתוך הראש שלו – וזו ראשית החנוך שלו. פאה היא קצה וסוף – אצל יוסף ה-פ היא בסוף של השם (ביוסף יש אותיות סוף) ואצל פרעה ה-פ היא הקצה הראשון של השם. ממש נפגשים, ה-פ של יוסף וה-פ של פרעה (בסוד "ועל פיך ישק כל עמי", לשון נשיקין). ידוע הרמז למה פרעה נתן ליוסף את אסנת לאשה – זו אחת הגימטריאות היפהפיות ביותר של התורה – כי הוא פשוט רצה להוסיף ליוסף את הכח של עצמו. אם תצטרף את פרעה ליוסף תקבל בדיוק אסנת. החבור של פה אל פה, פאה אל פאה, של יוסף-פרעה נותן את אסנת. אסנת שוה ז פעמים חכמה – היא כוללת את כל שבע החכמות שיש בעולם, גם חכמות החולין וכמובן חכמת האלקות שהיא השביעית החביבה. כל שבע החכמות הן בסוד אסנת[1].

"ויכנע אלהים... את יבין מלך כנען" – כח יוסף להכניע את קליפת כנען

נאמר עוד משהו שהוא רמז של יוסף וגם רומז לקשר בין יוסף, חתן האפשערעניש, לאמא שלו, דבורה (על שם דבורה הנביאה, על שמה יש דבורה-לאה בתו של אדמו"ר הזקן): בסוף מלחמת סיסרא, שר צבא יבין מלך כנען, כתובה מילה שמופיעה פעם ראשונה בתנ"ך (צירוף האותיות מופיע חמש פעמים בתנ"ך, וכמו שיתבאר) – "ויכנע" בגימטריא יוסף. כתוב "ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל. ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען". קודם כל רוצים לתת ליוסף שלנו את הגבורה של ברק בן אבינועם ושל דבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקיני – הכח להכניע את יבין מלך כנען, מה שמיוחד ליוסף כמו שנסביר. אלה שני הפסוקים בסיום הפרק של מלחמת סיסרא. סיסרא הוא כאן לא המלך, אלא רק שר הצבא. המלך הוא יבין – שהוא היחיד שנקרא "מלך כנען". יש שבעה עממים בכנען (ו-לא מלכים כו'), אבל הוא היחיד שנקרא מלך כנען סתם – כולל כל (ארץ) כנען. מי שמנצח אותו מנצח את קליפת כנען בכללות.

יש היום שתי קליפות בארץ – פלשתים וכנען. קליפת פלשתים היא הפלשתינים, אבל קליפת כנען היא כמו אותם יהודים שהיו כאן בתקופת הקמת המדינה שאמרו שהם כנענים. לפני כמה ימים דברנו על אנשים שאומרים אני ישראלי ולא יהודי, ר"ל, אבל עוד יותר גרוע – אנשים שאמרו שהם כנענים. רובם כבר עזבו את הארץ. בספר של השווער יש גם על חברים למחתרת שאחרי קום המדינה הצהירו שהם כנענים. הדבר הראשון שלא עושים הוא ברית מילה. השווער ספר כמה סיפורים מאנשים כאילו-חזקים, במחתרת היו חזקים, אבל אחר כך הכריזו על עצמם כנענים. זו גם קליפה מאד קשה – היום זה מי שיאמר שהוא ישראלי ולא יהודי. בכל אופן, למקור הקליפה הזו קוראים יבין מלך כנען. הוא יותר מדי מבין.

כמה שוה יבין? מלה יפה מאד. מי שמכניע את יבין הוא יוסף. כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר" – היהודים הכנענים הם ה"אחרים", ורק ליוסף יש כח להחזיר גם אותם בתשובה. למה? כי יוסף הוא בחינת היסוד, כמו שאול מרחובות הנהר, ויש לו כח של "ולבבו יבין ושב ורפא לו". כנגד יבין מלך כנען יש את היבין של הקדושה שקוראים לו "ולבבו יבין ושב ורפא לו". מי שיכול לפעול אצל הזולת את ה"ולבבו יבין" הוא רק יוסף. כמה שוה יבין? עב, גם מספר מאד חשוב. איזה מספר צורני זה? יהלום של 8 (גם רבוע כפול של 6).

יבין-יכין-ימין וסודם של בני שמעון

אם נחליף את ה-ב של יבין ב-כ נקבל יכין – אחד משני העמודים של בית המקדש (שצריך לדבר עליו כעת, שיבנה). יכין הוא גם יהלום – של 9. מה קורה אם נחליף את ה-כ ב-מ אקבל ימין – גם משולש, של 10, 110 – חיי יוסף כנ"ל. יבין הוא שם של אדם, מלך כנען. יש מישהו שנקרא יכין? יש מישהו שנקרא ימין? יש ימין בן שמעון (שמעון ולוי הולכים יחד, תיכף נסביר). לשמעון יש ששה ילדים, שכל אחד הוא משפחה – ימואל, ימין, אהד, יכין, צחר, שאול (בן הכנענית). גם ימין וגם יכין הם בנים של שמעון. יש גם גימטריא יפהפיה – אם מחברים את ששת בניו יחד, ימואל ימין אהד יכין צחר שאול, מקבלים שמעון-שמעון (כלומר, היחס ביניהם הוא יחס של "שלם וחצי"), שעולה "עץ הדעת טוב ורע" (שמעון עולה פעמיים "עץ החיים").

מאד מענין, כי שמעון שייך לשמאל – גבורה – ויש לו ילד שהוא קרא לו ימין. כנראה הוא רצה להמתיק את הדינים שלו, ימין הוא חסד. עוד יותר, הוא ודאי ידע שיהיו לו ששה בנים, כנגד הו"ק, והילד השני שלו הוא דינא קשיא ממש, כנגד הגבורה, וכדי להמתיק אותו הוא קרא לו ימין. על הילד הרביעי, יכין, כתוב בפירוש בקבלה שיכין הוא נצח – יכין הוא עמוד הימני במקדש, והרי שני העמודים, יכין ובעז, הם כנגד נצח והוד. צחר פירושו לבן. מי יש עוד צחר חוץ מהבן החמישי של שמעון (שכנגד ההוד)? יש עפרון בן צחר. יש האבא של עפרון, ופתאום שמעון קורא לבנו החמישי על שם אביו של עפרון. כנעני פירושו גם סוחר. צוחר הוא סוחר – צ ו-ס מתחלפות. הוא סוחר בלבן, צחור – יש סוחרים בלבן ויש סוחרים בשחור. איך אני יודע שצוחר הוא סוחר? הוא הוליד בן סוחר, סוחר עם אברהם. אברהם סוחר רק בלבן, ומשלם לו "עובר לסוחר" (פי עשר או פי מאה, קנטרנין גדולים שמתקבלים בכל מקום), 'עובר לבית צוחר'. הילד הששי של שמעון – הצדיק יסוד עולם שלו – הוא "שאול בן הכנענית". מ"שאול מרחובות הנהר" אנחנו יודעים ששאול כנגד היסוד.

בבני שמעון יש כמה דברים מובהקים – שהרביעי-הנצח הוא יכין והששי-היסוד הוא שאול. על ימין אמרנו שנותן לו שם זה דווקא בהיותו הגבורה שלו. לראשון הוא קורא ימואל (במ"א נקרא נמואל, מתחיל מאותיות ימין, שרש הימין) והתפארת הוא אהד – אהדה, אוהד את כולם – והוא זה שנכחד, צריך תיקון גדול. היסוד אצלו הוא שאול בן הכנענית (דינה שנבעלה לכנעני, לשכם בן חמור – פגם הברית, שייך ליסוד). נחזור, ה'מכה בפטיש', שצחר הוא סוחר בפסוק: "דמשק סחרתך ברב מעשיך מרב כל הון ביין חלבון וצמר צחר" – לשון נופל על לשון. כל סוחר שייך לחוש ההילוך, מסתובב, שהוא החוש של ספירת ההוד. אם כן, בני שמעון מתחילים להסתדר טוב כנגד הספירות. איך הגענו לזה? דרך ימין ויכין – שני יהלומים סמוכים – שיבין הוא היהלום הקודם להם, שלשה יהלומים רצופים: יבין-יכין-ימין (והסימן: "ולא יהיה בכם נגף למשחית וגו'", ה"בכם" הראשון בתורה, נגף אותיות גפן, ושאר אותיות שלשת השמות הן יין). ימין הוא מנין חיי יוסף כנ"ל, וגם של יהושע בן נון (שמתחלף ב-נין, כמו "לפני שמש ינון שמו", "ינין" כתיב – יהושע חי נין שנים[2], "בן נין") מצאצאיו, והוא גם בגימטריא יעל (הגבורה השניה של מלחמת סיסרא ויבין). היא אשת חבר – יהלום של 14. ממש זיווג מן השמים – שני יהלומים, ודאי זכו לנישואי היהלום (חבר-יעל – ר"ת חי[3]). כעת חוגגים יהלומים, הכל לכבוד יוסף שהוא עיקר היהלום בנשמות עם ישראל.

הכנעת יבין מלך כנען

נחזור לפסוקי יבין: "ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל. ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען". ויכנע בגימטריא יוסף כנ"ל. בשני הפסוקים כתוב שלש פעמים "יבין מלך כנען". מתחיל ויכנע, בגימטריא יוסף, הוא הכח להכניע את יבין מלך כנען ("בתלת זימני הוי חזקה"). "ויכנע" (בניקוד הזה) כתוב רק עוד פעם אחת בכל התנ"ך. הפשט שזו פתיחת ה"ויכנע" כי מכניע את כנען, לשון נופל על לשון – זה התיקון של כל הכנענים, וכל היהודים שמחזיקים מעצמם כנענים. יש קליפת פלשתים, היום הערבים כאן, שחושבים שהם אזרחים במדינה, ויש קליפת כנען, היהודים שמחזיקים מעצמם ככנענים. אלה שתי הקליפות העיקריות. מי שמכניע את יבין מלך כנען הוא יוסף. על זה כתוב "ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען". כתוב כאן ג"פ "יבין מלך כנען". יבין מלך כנען = 352 (אולי נסביר מחר את המספר הזה), סוד "ארך אפים", התיקון של ארץ ישראל, כמבואר במ"א באריכות, והיינו הלעומת זה של יבין מלך כנען. ג"פ "יבין מלך כנען" עולה 1056. נחלק את המספר ל-2 – 528, משולש של לב. כלומר, ג"פ "יבין מלך כנען" הם היהלום של לב. אמרנו שהתיקון של יבין מלך כנען הוא "ולבבו יבין ושב ורפא לו". אם כן, יש לנו כאן עוד יהלום חשוב (כאשר היהלום של זה – יוסף-ויכנע – מכניע היהלום של לב – ג"פ יבין מלך כנען, בסוד "מח[4] שליט על הלב").

שני פסוקי "וַיַּכְנַע"

אם כבר, נבדוק את כל ה"ויכנע" בתנ"ך – צירוף שחוזר חמש פעמים, פעמיים בניקוד שלנו ושלש פעמים "וַיִּכָּנַע" (לשון נפעל, שמישהו נכנע), אבל הכל עולה יוסף. אם כן, יש בתנ"ך ה"פ "ויכנע", בגימטריא ה"פ יוסף – 780, י"פ לחם, שהוא המשולש של טל העולה הוי' אחד (כמו ש-לחם הוא משולש, המשולש של זה). יש "ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען" ופעם נוספת בתהלים קז – בארבעה צריכים להודות – "ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עֹזר". מה הפשט? מי שהיה משום מה בגובה לב צריך לשים אותו בבית האסורים. מי היה בבית האסורים? יוסף. "בעמל", הקושי של בית האסורים, הוא נכנע – "ויכנע בעמל לבם". ואז "כשלו ואין עזר" – שמו אותם במצב שרק ה' יכול לעזור (רש"י), ואז לבם נכנע וצועקים לה' ("ויזעקו אל הוי' בצר להם וגו'" ואזי "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק"). כמה שוה כל הפסוק "ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עזר"? 1070. הפלא שהוא בדיוק המספר של "ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען"! אלה שתי הפעמים שיש את המלה "ויכנע" בניקוד זהה.

"וַיִּכָּנַע מדין"

יש עוד שלש פעמים "וַיִּכָּנַע" – פעם בשופטים ופעמיים בדה"י. לגבי יבין מלך כנען צריך שיוסף יכניע אותו. אבל יש קליפת מדין (כבר לא מעמי כנען), הלעו"ז של משה רבינו כמבואר בחסידות (הוא לוקח את עצמות יוסף) – "ויכנע מדין לפני בני ישראל ולא יספו לשאת ראשם ותשקט הארץ ארבעים שנה בימי גדעון". ראשית ההכנעה היא כח של נשים – דבורה ויעל (בלי דבורה לא היתה גבורה לברק, ובפועל יעל הרגה את סיסרא). מי יכול לנצח את יבין מלך כנען? רק "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". בכל אופן, זה מכח יוסף. רואים שליוסף יש קשר עם בנות חזקות, בנות צלפחד, שיורשות את הארץ – מתקנות את הכנעניות שיש בארץ, נשים צדקניות. בכל אופן, על מדין לא כתוב שמישהו הכניע אותו, אלא "וַיִּכָּנַע" – השופט אז היה גדעון (שרצו לעשות אותו מלך). הוא הרג את זבח וצלמנע, שני מלכי מדין. הוא רצה שהבן שלו יהרוג אותם, לחנך אותם למצוות – כנראה היה באפשערענעש – אבל הבן פחד, שני מלכים מפחידים. הם ענו לו "כאיש גבורתו" – אתה איש, זה ילד, אז שאתה תהרוג. באמת הוא הרג אותם. אחר כך רצו להמליך אותו ואת בניו לעולם ועד, אבל הוא סרב ואמר "ה' הוא המלך" (כמו החולצה...). לא הגיע עדיין הזמן והוא יצא נקי. הסיום הוא "ויכנע מדין" – נכנע מעצמו. זה שה' המלך ולא אני זו התנוצצות של משה רבינו, בחינת אין, בטול, לכן לא "ויכנע" אלא "ויִכנע". זה יוסף, אבל בצורה אחרת.

"וַיִּכָּנַע יחזקיהו"

על מי עוד כתוב "ויכנע" בדברי הימים? גם לימוד מאד חשוב. עד כאן אלקים מכניע את יבין מלך כנען ומדין נכנע מעצמו באמצעות גדעון שהוא בבטול כלפי שמיא. אחר כך כתוב "ויכנע" על שני מלכים, אבא ובן, אחד צדיק גמור שראוי להיות משיח והשני רשע גמור שבסוף עושה תשובה. הראשון הוא חזקיהו והשני בנו מנשה (אותיות משנה). על חזקיהו כתוב "ויכנע יחזקיהו בגבה לבו וגו'". אנחנו זוכרים שחזקיהו היה ראוי להיות משיח אבל פספס כשלא אמר שירה. אבל בפסוק כתוב בפירוש שכאשר לא היה ראוי להיות משיח הוא גם נפל – כמו הרבה מלכים צדיקים בסוף ימיהם (החל משלמה ש"נשיו הטו את לבבו"). בסוף ימיו הוא הראה את כל נכאת בית המקדש לשלוחי מלך בבל, ובעוון זה חרב הבית. מלך בבל שלח שלוחים והוא פתח להם את כל אוצרות בית המקדש, וזה נחשב לו עון חמור (התפארות שבעצם היא כניעה בפני המעצמה הגדולה בעולם, הנובעת מגובה לב, חוסר ביטול והכנעה לה'). בכלל כתוב שבסוף ימיו כל כך הצליח, כל כך הלך לו, אחרי הנס של מלחמת סנחריב – כתוב שלא רק שלא אמר שירה אלא שגבה לבו. לא יהיה משיח רק כי לא אמר שירה? מי שלא אומר שירה בסוף מתגאה. השירה שומרת על הבטול שלו. כתוב על חזקיהו שגבה לבו, וזה כבר הסוף הלא-טוב שלו. אבל אחרי שהיה קצף של ה' עליו, כי גבה לבו – מלך המשיח – כתוב "ויכנע יחזקיהו בגבה לבו", ששוה 352, יבין מלך כנען. יש פה איזה קשר וגם איזה תיקון. הכל שייך ליוסף. גם את יוסף שמו בבית סהר כי סלסל בשערו וכו' – קצת התרומם, היה לו יותר מדי טוב, היה יותר מדי מוצלח. הוא צדיק יסוד עולם, שמו אותו בבור. הוא היה שם 12 שנה – היהלום שלו, יוסף עולה יהלום 12.

"וַיִּכָּנַע מאד"

אחרון חביב, פסוק שדברנו עליו לפני כמה ימים, על מנשה: "וכהצר לו חלה את פני הוי' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבתיו". מה הקשר בין "ויכנע" ל"מאד"? מאד הוא אדם – מלה משיחית, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (היחידה שביחידה) – וכתוב ש-אדם (מאד) במספר קדמי עולה יוסף (ויכנע). "ויכנע מאד" זה יוסף ב"כפלים לתושיה". בסוף יוסף מתקן גם את מנשה – שגם רצה להיות כנעני. הבן הבכור של יוסף הוא מנשה (כפי שדברנו על חלוקת מנשה וחלוקת נחלת שבט מנשה לשני חצאים).

סדרת היהלומים

אם כן, אמרנו לכבוד יוסף שיש הרבה יהלומים. נסיים את דרוש היהלומים: סדרת היהלומים – כל היהלומים הם שמות אנשים, משהו מאד יוצא דופן. היהלום הראשון הוא 2 – לא יכול להיות מלה אלא רק א-א או ב. נאמר שזו ה-ב רבתי של "בראשית", הכל מתחיל ממנה, העולם נברא ביהלום של א (= ב). היהלום השני הוא 6 (כמו "בראשית" – ברא-שית, שש אותיות). אין מישהו בתנ"ך ששמו שוה 6 (יש מלים כאלה, כמו גג, אבל לא שם), אבל יש חיה ששוה שש, והיא אומצה כשם של אדם יותר מאוחר – דב (גם בער הוא יהלום!). היהלום הבא הוא 12 – אחאב (מלך ישראל, היה מלך רשע – מושחת במדות, כמו שאומר הרבי הקודם). היהלום הבא 20 – יובב. יובב הוא המלך השני ב-ז מלכין קדמאין דמיתו, וגם החבר של יבין. דברנו על יבין בזמן דבורה הנביאה, אבל מסתבר שיבין הוא שם כללי – כמו שפרעה שם של מלכי מצרים ואבימלך שם של מלכי פלשתים. זה עושה את זה עצמי, שהוא המולך על התרבות הכנענית דור אחרי דור. היבין הראשון הוא מלך חצור. הסיום של מלחמות יהושע, כמה דורות טובים לפני דבורה, הוא שכל מלכי כנען שנשארו מתקבצים יחד להלחם ביהושע – "ויקרא יבין מלך חצור וישלח אל יובב מלך מדון וגו'" (שולח לכל המלכים, אבל רק יובב מוזכר בשמו). קודם כל הם חברים כי שניהם יהלומים, אבל נחבר אותם יחד. שמעון שוה יבין מלך חצור (תיקון מיוחד), והוא שולח שיעזור לו יובב מלך מדון – יחד הם עולים 676, הוי' ברבוע. ודאי שהם חברים טובים... בפעם השניה, בשופטים, כתוב "וימכרם הוי' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור" – חצור היא עיר הבירה של 'כל אשר בשם כנען יכונה'. המשולש הבא הוא 30 – יהודה. גם יהודה שהוא מלך וגם יוסף שהוא מלך, שני המלכים בבני יעקב, שני המשיחים, הם יהלומים. אמרנו שגם יעקב עצמו הוא יהלום, אבל מכולם יוסף הוא הכי יהלום – יש לו עוד הרבה יהלומים שנמשכים ומתחברים אליו.

יוסף, יהודה ולוי

כעת נאמר משהו מיוחד לכבוד לוי: לכאורה יש שלשה בנים עיקריים של יעקב אבינו, שכל אחד זכה בכתר אחר – יוסף הצדיק, שזכה בכתר מלכות באותו דור ("וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו"); יהודה שזכה בכתר מלכות לאורך כל הדורות (וכבר התחיל להתנוצץ אז ב"ויגש אליו יהודה" ובכך שיעקב שולח אותו גשנה, מחשיב אותו במיוחד); לוי – ממנו יוצא משה רבינו, בני לוי לא היו משועבדים בכל גלות מצרים. כד דייקינן בתורה, באותו דור של בני יעקב לא רואים את היחוס המיוחד של לוי – הוא מתגלה רק למפרע. כשמגיעים למשה רבינו ואהרן הכהן מגלים פתאום שיש משהו מיוחד בשבט לוי – כל הזמן היה, אבל בהעלם. הכי גלוי באותו דור היה יוסף, יהודה הוא 'חצי' גלוי, ולוי לא גלוי בכלל. זה מאד משמעותי. לוי גם כלול ביוסף – הוא ההפרש בין שני היהלומים של יוסף ושל 110 שנות חייו (וכן שור עולה יא פעמים לוי). לוי כאן מסתתר ביהלומים של יוסף.

ידיעת שם האשה והאם אצל המלכים

אחת התופעות, שאצל שני הגלויים – הגלוי השלם והחצי גלוי – אנו יודעים את שם האשה שלהם. מי שמיוחס, כמו גדול הדור, התורה דואגת שנדע איך קראו לאשתו. איך יודעים שזה קשור? בכל ספר מלכים, על כל מלך של מלכי בית דוד כתוב "ושם אמו...". רואים שאצל מלך מאד חשוב לדעת את שם האמא – כבר ווארט שצריך להתבונן בו. דוגמה טובה – "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב". מלך אמתי, שלא מת, יש לו אשה ויודעים את שמה – היא משהו, מציאות חשובה. מי שלא כתוב את שם אשתו – היא לא מציאות. כמו שהסברנו הרבה פעמים, יתכן שהמלכים הראשונים היו נשואים – אבל לא היה שוה לכתוב את שם האשה בתורה, הנישואין היו בבחינת אחור באחור, וממילא המלכות לא היתה אמתית וכולם מתו. בכל אופן, בין שבטי י-ה יש רק שנים שהתורה כותבת את שמות נשותיהם – יהודה ויוסף, כבר סימן שהם המלכים בפועל. אשת יהודה היא תמר ואשת יוסף אסנת. במדרש כתוב ששאול בן הכנענית הוא בן דינה שנבעלה לכנעני – לפי חז"ל יש עוד אחד שיודעים איך קראו לאחת מנשותיו, שמעון שהזכרנו קודם, שנשוי לדינה (בסדר הדורות יש את כולם, אבל פחות ממדרש מוסמך).

שמות האמהות והנשים בדור השבטים

אחת הגימטריאות היפהפיות ביותר – אם לוקחים את כל האמהות (לא כל הנשים המוזכרות בשם, כמו דינה, שלא מוזכרת בשם ממש כאשת אחד השבטים, או שרח בת אשר וכו'), נשות צדיקי הדורות – שרה, רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה, תמר, אסנת (יש גם את בת שוע, ודורשים ששלה בנה קשור ל"עד כי יבא שילה", אבל לא כתוב שמה הפרטי) – 2401, 49 ברבוע, 7 בחזקת 4. יש בשמות שמונה הנשים הנ"ל 28 אותיות – המשולש של 7 כשהשורה התחתונה היא תמר-אסנת (לפי סדר הנישואין שלהם שכתוב בתורה; בשביל הצורה גם עדיף לשים את רחל לפני לאה – אפילו שצעירה ונשאה אחר כך, אבל היא עלתה במחשבה ראשונה ומנהג ישראל מהתנ"ך להקדים אותה ולומר שרה-רבקה-רחל-לאה, אחר כך בלהה קודמת לזלפה – גם סדר הנישואין וגם הגיל):

ש

ר ה

ר ב ק

ה ר ח ל

ל א ה ב ל

ה ה ז ל פ ה

ת מ ר א ס נ ת

יש במשולש רמזים מאד יפים. אחד מהם: ג הפנות והנקודה האמצעית = 1105, 24 בהשראה. שאר (24) אותיות המשולש = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4 (שלפני 7 בחזקת 4), 36 = לאה, שלש האותיות שבאמצעי צלעות המשולש. 1296 = שרה רחל בלהה אסנת (נמצא שרבקה לאה זלפה תמר = 1105)! תן לחכם ויחכם עוד.

המשך סדרת היהלומים

המשך סדרת היהלומים: אחרי יהודה באה בלהה (גם יוכבד), נדב, יבין, יכין (גם למך), ימין (גם יעל), בלק, יוסף, יעקב, חבר (גם בעל חנן, המלך השביעי שמלך ומת), עמלק (גם רם בן חצרון בן פרץ), עבר (גם ברע מלך סדם), אשה (השם המקורי של חוה – "לזאת יקרא אשה", השם הראשון שאדם נתן ל'אדם'; כל היהלומים עד אשה = חוה פעמים אמונה, הערך הממוצע של ג אותיות אשה; אשה היא היהלום של טוב, סוד "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי' [הטוב]". יוצא שהערך הממוצע של טוב היהלומים עד אשה = ו צירופי חוה)...

הקבלת יהודה-לוי-יוסף לאבות אברהם-יצחק-יעקב

נאמר עוד יסוד חשוב: יש שלשה ילדים עיקריים בין יב שבטי י-ה – יהודה, יוסף ולוי. אם יש שלשה חשובים ויש שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב[5], יש להניח שכל אחד מהשלשה הוא כמו ענף שקשור לאחד משלשת האבות (אם כי כולם בני יעקב, אבל כל אחד כתר וענין בפני עצמו):

יוסף הוא בפירוש תחת יעקב עצמו, "גופא ובריתא חשבינן חד". הצירוף שלהם מתבטא בכך שיש שם מקובל בעם ישראל – יעקב-יוסף.

הכי יפה, יש שם לוי-יצחק – אבא של הרבי, שמסביר את שמו (ברשימה לפני הערותיו לתניא) ששניהם מקו שמאל, לוי שייך ליצחק. לכן גם ממתיק את הענין שבתור ילד מיוחד של יעקב לא מתגלה המדרגה שלו. אדרבא, יעקב נתן לו 'ברכה' לא הכי נחמדה. באותו דור בכלל לא נתגלה שלוי הוא משהו מיוחד. ההיפך, הוא החבר של שמעון, ויעקב ירד על שמעון ולוי. מה שאין כן לגבי יהודה ויוסף, בברכות הוא מאד מרומם גם את יהודה וגם את יוסף. לכן יש לומר שלוי הוא באמת הענף של יצחק.

יוצא חידוש שיהודה שייך לאברהם אבינו. איפה רואים שיהודה הוא חסד, הרי הוא הוד או מלכות. זה אחד היסודות של רבי לוי'ק בביאורי הזהר – כתוב בפירוש בזהר ובכתבי האריז"ל – שבין תלמידי רשב"י (שהיום יוסף שלנו היה אצלו) רבי יהודה הוא החסד. זה "חסדי דוד הנאמנים". אפשר לומר שתוספת ה-ה לאברהם רומזת ליהודה. כמו שה-ד שנוספת ביהודה על אותיות שם הוי' רומזת לדוד, כך אפשר לומר שה-ה של אברהם כוללת את כל ה אותיות יהודה – ה חסדים (של "חסדי דור הנאמנים"). זה בסוד "שכל את ידיו" – שיד ימין (חסד) הולכת לרגל שמאל (הוד). בנפש כל הודיה היא על החסד, דע לומר תודה. יש ה חסדים שמתפשטים עד ההוד – הוא סיום התפשטות החסדים, ולכן שם יש את האור החוזר של כל החסדים, שמודים על החסד.

כך יוצא לכאורה, שיהודה מצד החסד, לוי מצד הגבורה ויוסף מצד התפארת, באמצע. זה עוד משהו שהרווחנו בדרך אגב. שני הגלויים, יהודה ויוסף, הם אלה ששמות נשותיהם מפורשים.

ניגנו היום שלשה ניגונים של רבי הלל – כעת היארצייט שלו. ננגן עוד ניגון שלו. יש גם את הניגון 'דער עובד' – את זה הסבא של ר' אליה רבקין היה שר לפני "ברוך שאמר", עם זה היה מתפלל.

פעולת ההכנעה (לעומת מצבי בטול-ענוה-שפלות)

עיקר הווארט היה להבין מהי הכנעה בכל מקום. בסדר של בטול-ענוה-הכנעה-שפלות, הפשט של הכנעה היא להשבר או לשבור את הגבהות – שמי שיש לו גובה לב צריך להכנע. בכלל, להכניע מישהו זה כמו לנצח. להכנע היינו להנצח, לכן שייך להוד. הכלל בפרק בעבודת ה' שהכנעה היא הוד כי הוד הוא הפסד (נצח והוד – נצחון והפסד), פשוט לרדת מאיזו גבהות. כמו במשל הבעל שם טוב שמישהו על ההר לא יודע שהוא גבוה – מרגיש בכך רק כשהוא מתחיל לרדת. הרבה פעמים הכנעה היא עם שבירה. מה שאין כן שפלות, שהיא המצב הקיומי של האדם. בטול הוא גם מצב קיומי של 'אויס', גארנישט. ענוה היא לא להחזיק טובה לעצמו. לפי זה, ההבדל בין הכנעה לשלשת האחרים, ששלשת האחרים הם מצבי תיקון קיימים, ואילו ההכנעה היא כניעה – יותר פועל ממצב, שפועל בעצמו משהו. רבי מענדלה ויטעבסקער כותב על עצמו 'השפל באמת' – שפל באמת, זה המצב שלו, לא צריך לפעול בעצמו שפלות. זה העיקר בעבודה מכל הענין.