אור לכ"ו מנחם־אב ע"ג – ירושלים

שיעור שבועי פרשת "ראה"

2.              א. ספירת ימים במעגל השנה: יחידות של ׳אלהים׳ ימים והיחס בין המעגל לקוטר

3.               הקשר בין ל"ג בעומר לחמשה עשר באב – יחידה של 'אלהים' ימים

לפני שבוע דברנו על הקשר בין ל"ג בעומר לחמשה עשר באב, ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". כתוב שכמו של"ג בעומר הוא הוד שבהוד, גם חמשה עשר באב הוא הוד שבהוד. בחדשי הקיץ חדש אב הוא ההוד, החמישי, תיקון ההוד של הנוקבא, ויום החמשה עשר בו הוא הוד – הוד מלכות, סיהרא באשלמותא. הוד בגימטריא יה, חמשה עשר. לכן בשני הימים האלה מתגלה "הוד דעתיק יומין", זה הלשון בחסידות, ששמה יש גילוי העצמות ממש. היות שיש את הקשר החשוב הזה בין ל"ג בעומר לחמשה עשר באב – ל"ג בעומר הוא יום של זרעא חייא וקיימא, חץ וקשת ויריה, וחמשה עשר באב הוא יום של שידוכים – אז עשינו חשבון כמה ימים יש מל"ג בעומר עד חמשה עשר באב, ויצא לנו שמל"ג בעומר ועד ראש חדש מנחם אב, ולא עד בכלל, ויש 71 יום. אם מוסיפים עוד יה ימים של חדש אב זה כבר הסוד שמובא בכתבי האריז"ל, המשכת מוחין (יה) ל-אלם, נשלם הסוד של "אני אמרתי אלהים אתם". כלומר, יש אלהים ימים מל"ג בעומר עד חמשה עשר באב.

4.               המשך ספירת הימים קדימה – מחמשה עשר באב עד י"א חשון

כל זה הקדמה, שאחרי השיעור אחד השומעים העיר – תלמיד טוב שממשיך לעשות חשבון, "עיניך ברכות בחשבון" – מה יקרה עם נספור עוד אלהים ימים מחמשה עשר באב (כולל הקצוות)? יוצא לפי החשבון שנגיע ליום יא חשון בדיוק. מהו יא חשון? יום ה-אם של השנה, כידוע, ההילולא של רחל אמנו. זה גם יום ההולדת של בנימין הצדיק, צדיק תחתון. זה כבר שידוך טוב בין חמשה עשר באב (יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל) – יום של שידוכים – לרחל אמנו (ובנימין הצדיק). משהו מאד נחמד החשבון הזה. עד כאן העירו לאחר השיעור הקודם.

5.               ספירת הימים אחורה – מכ"ב שבט עד ל"ג בעומר

נמשיך באותו דרך: קודם נעשה אחורה, מל"ג בעומר אחורה אלהים ימים, לאיזה יום נגיע? ל"ג בעומר הוא יום ה-חי באייר, חי ימי אייר, ל ימי ניסן (כבר מח ימים), כט ימי אדר (כבר עז ימים) וצריכים עוד תשעה ימים, תשעת הימים האחרונים של חדש שבט, ואז נגיע ל-כב שבט, שבדור שלנו גם הפך להיות הילולא של צדקת. אפשר לומר שרחל אמנו של הדור הזה היא הרבנית חיה מושקא. בחסידות הכללית זה גם יום הילולא מאד חשוב – יום ההילולא של הרבי מקוצק (שעליו ועל הרבי הצ"צ, שעל שמו נקרא הרבי, דרשו מנחם מענדל מנחם מענדל לגזרה שוה). אבל אם אנחנו מחפשים צדיקות – אמרנו הרי שחמשה עשר באב הוא חג של בנות (שיוצאות וחולות בכרמים ואומרות "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך", היינו שהבחור למטה וצריך לשאת את העינים אל הבת למעלה) – אז מאד נחמד שמגיעים ל-כב שבט.

6.               מי"א חשון עד ז' שבט (בשנה מלאה)

אם כבר, צריכים להשלים את כל מעגל השנה, אז צריך לקחת עוד אלהים ימים מ-י"א חשון קדימה. כאן יש שאלה, כי חדש חשון וחדש כסלו יכולים להיות חדש מלא או חדש חסר. כל הדילוגים שעשינו עד כה היו מוסכמים ומוכרעים, אבל כאן צריכים להחליט איזו שנה אנחנו בוחרים (בסוד "בחור... מה אתה בורר לך"). אנחנו נבחר בשנה מלאה, בה גם חשון מלא וגם כסלו מלא. מה המיוחד בשנה מלאה (פשוטה, לא מעוברת)? יש שש אפשרויות של מספרי ימים של שנים בלוח העברי, ומכולן הכי מיוחדת היא השנה הפשוטה המלאה, כי יש בה בדיוק שנה ימים. זה ודאי משהו מיוחד. כתוב בתניא שכל דבר שיש בעולם ה' ברא אותו עם השם שלו, המלה שלו בלשון הקדש, והנה השם של המושג שנה – שהוא מושג כללי, בספר יצירה יש עולם-שנה-נפש – שוה 355, והנה יש שנת לבנה (אנחנו מונים ללבנה) שהיא שנה ימים. כבר מיוחד, וכל שכן כשנוסיף לזה עוד משהו תיכף. אם אנחנו עושים את החשבון בשנה שיש בה שנה ימים וסופרים אלהים ימים מ-י"א חשון מגיעים ל-ז' שבט, יום האלקים הבא. עדיין אין כאן חפיפה של כל השנה כולה, אבל עשינו מיום ליום ארבע פעמים אלהים – מ-כ"ב שבט עד ל"ג בעומר, מ-ל"ג בעומר עד ט"ו באב, מ-ט"ו באב עד י"א חשון, ומ-י"א חשון עד ז' שבט. ז' שבט הוא גם הילולא של צדקת – יש כאן כמה שיודעים, ומי שלא שיאמין...

7.               רבי דוד מלעלוב – יפי הבנות השמחות

זה גם יום הילולא של צדיק גדול, רבי דוד מלעלוב. הוא אמר ווארט חשוב שקשור לבנות, לחמשה עשר באב, סימן שיש לו קשר לענין – כמו שאמרנו שיש תנאים עם ענין מיוחד להרים את קרן בנות ישראל. כמו שרבי ישמעאל אומר ש"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אם נדמה שהיא לא יפה זו טעות, רק העניות גורמת, ולכן אפשר לקחת כל בת וליפות אותה (להסיר ממנה את מסוה העניות), שתהיה יפיפיה – ובעצם כל הזמן היתה יפיפיה. או כמו רבן שמעון בן גמליאל שדורש "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים".

שוב, זה יום טוב של בנות. יש צדיקים שיש להם ענין מיוחד להרים את קרן הנשים והבנות בעם ישראל. אחד מהם, בין הצדיקים הגדולים של החסידות, הוא רבי דוד מלעלוב, שההילולא שלו הוא ב-ז שבט. הוא למד סוד לבנות: שאצל בנים – אם את בת ואת יוצאת לחול בכרמים בחמשה עשר באב וגם ביום כפורים, תדעי סוד מקצועי – בחורים אוהבים בת שמחה. העיקר זה לחייך. בחורים לא אוהבים בנות בכיניות. מאיפה הוא למד את זה? מלאה ורחל. "ועיני לאה רכות", היא היתה בכינית, אבל רחל, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה" (כמו שנסביר יותר, קשור ל-י"א חשון), לא היתה רק יפה אלא חייכנית, ויעקב התאהב בה במבט ראשון בגלל השמחה שלה. זה סוד שגילה רבי דוד מלעלוב, שיום ההילולא שלו הוא בז' שבט, חוץ מההילולא של צדיקה של אותו יום.

8.               חלון של 'אלהים' במספר קטן

נשאר 'חלון' בין ארבע פעמים אלהים – כמה ימים יש בין ז שבט ל-כב שבט? נעשה אותו בלי הקצוות – נשארו עוד יד ימים ב'חלון' של מעגל השנה. כתוב ש-יד הוא גם שם אלהים – במספר קטן. יש פה עוד יד, עוד 'אלהים קטן' (שבעצם הוא "אלהים כל כך גדול בגוף כל כך קטן" – ביטוי שאמר הרב המגיד נ"ע על אדמו"ר הזקן), שנכנס בחלון, להשלים את מעגל השנה של 4 פעמים 86 יום (נמצא שיש כאן ה פעמים אלהים, ד"פ 'אלהים גדול' ופעם אחת 'אלהים קטן', בסוד ה גבורות, כאשר האחרון ביניהם קטן, כנגד ספירת ההוד). ביחד עם הקצוות (כמו שעשינו בחשבונות הקודמים) יש כאן יו ימים (משיח במספר קטן) וממילא נמצא שיש עוד 339 = 3 פעמים 113 ימים להשלים את מעגל השנה כולה – תיכף נסביר את סוד 113 ביחס לשנת השנה ימים (גם נציין ששנה = ה פעמים עא, סוד אלם הימים, ללא המוחין יה, מ-לג בעומר עד סוף חדש תמוז כנ"ל).

9.               היחס בין המעגל לקוטרו במספרים שלמים – סוד מעגל ה-שנה

עד כאן, שכבר משהו די יפה וראוי להאמר, אבל חוץ מזה יש עוד משהו הרבה יותר עמוק ובעל משמעות (למי ששוחר ואוהב חשבון): מה מיוחד במספר שנה (זה גם מחשבה, גם ספירה ועוד כמה מילים חשובות, אבל שנה הוא צורת כתיבת המספר לפי הסדר, אז המלה הכי 'עצמית' במספר הזה היא ודאי שנה)? מה המספר הזה אומר למי שאוהב חשבון? זו תופעה שהיא בעלת משמעות כבדה, דבר שבעולם המערב רק נודע לפני כמה מאות שנים בלבד, אף על פי שהקדמונים חקרו ודרשו אותו מאד – היחס בין הקו המקיף את העיגול לבין הקוטר של העיגול (שמייצגים אותו באות היונית – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – פאי). יש מקומות בחז"ל שמתקבל הרושם שחז"ל חשבו שהיחס הזה הוא שלש. פשיטא שזה לא שלש בדיוק, אלא עיגול (לעגל את העיגול). לכן יש מקום בו חז"ל משערים יותר קרוב – שבר מפורסם, בעל משמעות גם בתורה – 22 על 7. לדוגמה, במשנה הראשונה של ספר יצירה הגר"א מסביר לפי זה את המשנה, שאם עושים עיגול של 22 אותיות הקוטר שלו הוא 7 (בערך, הרבה יותר קרוב מ-3 ל-1).

בכל אופן, זה לא ממש מדויק. אין שבר שיכול להיות מאה אחוז מדויק, כי המספר הזה הוא לא רציונאלי. זה דבר שגם נודע רק יחסית לאחרונה בתולדות אנוש, בתולדות המתמטיקה. אבל מה שכן, ישנם שני מספרים למטה מאלף שהיחס ביניהם – כלומר, השבר שנוצר כאשר כותבים אחד על גבי השני – הוא מאד-מאד קרוב, לאין ערוך יותר קרוב מאשר 22 על 7. כל כך קרוב, שאם כותבים את המספר הזה לפי השיטה העשרונית – מספרים אחרי הנקודה – הוא מדויק עד ששה מקומות. ההסתברות שיהיו שני מספרים למטה מאלף שיתנו יחס קרוב מאד-מאד לפאי, עד שש ספרות אחרי הנקודה, היא מאד נמוכה. כלומר, שני המספרים האלה הם באמת פלא. לכאורה לא ידעו בזמן העתיק את הסוד הזה, אבל אנחנו נראה – כמו שתיכף נסביר – שהתורה יודעת מהיחס הזה, וגם יודעת שהוא לא בדיוק (אך בכל אופן, פלא עד כמה הוא קרוב). מה שני המספרים האלה? כל מי שיש לו מחשבון בכיס יכול מיד לעשות את החשבון. שני המספרים הם 355 על 113. במספרים שלמים – כמו ימים שלמים – המספר הכי מושלם שיכול להיות בשביל מעגל הוא 355, שנה, שנה ימים של שנה מלאה.

10.         המשכת הקו בעיגול הגדול

המעגל, המקיף בעצמו, כשמו כן הוא – אור מקיף. הקוטר הוא אור פנימי, סוד הקו. אחרי שה' צמצם את אורו האין סוף ונמצא עיגול – קוראים לו עיגול טהירו תתאה – "אז יבקע כשחר אורך", כביכול מקרין קו, אור מצומצם, אל תוך העיגול. הקו הזה יורד והולך, לא מגיע עד סוף העיגול, אבל בכל אופן כתוב – בפרט במאמרים העמוקים של הרבי הרש"ב על הפסוק "יהללו שמו במחול" (ה"מחול" הוא של הבנות בכרמים, הוא העיגול, וה"שם" הוא המשכת הקו לתוך המחול) – שאף על פי שבעולם הזה הקו לא חודר עד הסוף, אבל הוא בתנועה. לכן אנחנו תמיד מסבירים שסוד הקו הזה הוא סוד הזמן. ככל שהזמן ממשיך הקו גם מתארך ויורד. הרבי הרש"ב מסביר בכמה וכמה מאמרים שכאשר הקו הזה, עם הזמן שלו – זמן הגאולה – יגיע עד תחתית העיגול, אז אור אין סוף לפני הצמצום יתגלה במקום הצמצום בלי להרוס את הצמצום, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

11.         קוטר מעגל ה-שנה – קיג הימים משבועות עד סוף השנה

העובדה שהמעגל של השנה – שנה מלאה – הוא שנה יום היא כבר פלא. אבל אם כעת יש עוד מספר, שבאמצעותו אפשר להגיע ליחס של פאי – צריך את המקיף, שנה, ואת הפנימי, קיג. איפה זה מופיע? איפה רואים אותו? אם נמצא – ותיכף נמצא – תקופה מוגדרת בשנה שיש בה קיג ימים, זה קודם כל פלא על גבי פלא. ההסתברות לכך תהיה אחד חלקי שנה כפול קיג. אבל לכאורה, אם נמצא בתוך השנה קיג ימים, הם חלק מהמקיף – חלק מה-שנה ימים. רק מה? מפרשים על ספר יצירה, שאם יש את היחס של 22 על 7 (בערך), זאת אומרת שאם אקח מתוך העיגול קטע של 7 ואמתח אותו, ישאר לי בעיגול 15 וה-7 יוכל גם לשמש את הקוטר. כלומר, בעצם השבע הוא כפול, פעמיים – הוא חלק מהמקיף והוא-הוא משתקף בקוטר הפנימי. אותו דבר לעניננו, אם נמצא תקופה מוגדרת במעגל השנה של קיג ימים, היא כמובן תהיה גם חלק מהמעגל, אבל גם נאמר שבאותם קיג ימים יש עוד השתקפות, עוד סוד, שאומר ש-קיג הימים האלה הם גם הקוטר, האור הפנימי, של כל העיגול, כל מעגל השנה.

איפה כדאי לחפש את קיג הימים? כדאי, כמו שאמרנו לגבי 22 ו-7, שזה יהיה סוף המעגל. אחרי שה' עשה צמצום, הוא המציא עיגול, רק בסוף הוא הקרין את קרן האורה לתוך האפלה. הסוף של המעגל, ה-7 האחרון, הוא-הוא משתקף כקוטר. אם כן, הכי טוב לעניננו ש-קיג הימים יהיו האחרונים בשנה. עוד דבר, מתי מתחיל הגיוני ה"אז יבקע כשחר אורך". כל השנה היא מעגל – איזה יום בכל השנה ראוי שממנו הקוטר, הקרן, יתחיל לבקוע, "אז יבקע כשחר אורך". מתי מתחילה להיות המשכת אור פנימי? בלי לדעת שום דבר אחר, אם היו שואלים את השאלה הזו, הייתי אומר שזה מתן תורה – חג שבועות. כי כל הענין של מתן תורה – שגם רמוז בחמשה עשר באב, "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (הסיום של מסכת תענית, עליו חז"ל דורשים "זה מתן תורה") – הוא המשכת קוטר, אור פנימי לעולם.

כעת נחבר את כל המחשבות ונתחיל לספור כמה ימים יש מ-ו' סיון עד סוף השנה: 25 ימים בסיון (כולל ו' סיון, ו היא צורת קו כנדוע, וגם סוד סיון הוא המשכת קו – י-ו-ן – מתוך עיגול – ס! ועוד, ו סיון עולה ו פעמים כב אתוון דאורייתא, סוד היושר[1]), 29 ימים בתמוז, 30 ימי מנחם-אב, 29 ימי אלול, חדש הרחמים והסליחות – בדיוק קיג ימים. שוב, הדבר הזה הוא פלאי פלאים, איך שהשנה מסודרת באופן כזה שיש שנה ימים ויש קוטר החל מ"זמן מתן תורתנו".

התחלנו מלחפש קטעי שנה, קטעי מעגל של אלהים ימים. הגענו לפלא הזה של 355 על 113. בעצם יש לנו את כל 355 הימים מסביב ועוד הקוטר של 113[2]. יש שני פסוקים. על חמשה עשר באב כתוב "אז תשמח בתולה במחול" – פסוק שהבעל שם טוב דרש אותו. הבנות יוצאות בכלי לבן שאולים כדי לא לבייש את מי שאין לו וחולות בכרמים, ואז הן אומרות לבחורים "שא נא עיניך וראה וכו'". יש את ה"אז תשמח בתולה במחול", ויש את הפסוק שאמרנו קודם – "יהללו שמו במחול". על אותו פסוק דורש הרבי הרש"ב שהוא סוד חדירת הקוטר עד סוף העיגול. אם מחברים את שני המספרים יחד – 355 ועוד 113 – מקבלים חי פעמים הוי' (לא כפולת שם אלקים אלא כפולת שם הוי' ב"ה – "הוי' הוא האלהים"), "חי הוי' וברוך צורי" (ג"פ יוסף הצדיק, ששה צירופים של לחם, שמכוונים בטבילת הלחם במלח שלש פעמים). עד כאן ענין אחד, בהמשך להערה שהעירו אחרי השיעור הקודם. לחיים לחיים. יש גם כוונה כדי לצאת למחול – תיכף.

12.       ב. פרשת ראה והתקופה מט"ו באב עד יום הכפורים

13.         "לחיות עם הזמן" – "לא היו ימים טובים לישראל וכו'" ופרשת ראה

אמרנו שכל התקופה הזו, מחמשה עשר באב עד יום כיפור, היא המשך של חמשה עשר באב. יש שני ימים טובים לישראל. סה"כ התקופה הזו, מחמשה עשר באב עד יום כפור, הוא 55 ימים, כלה נאה וחסודה ימים. באמצע התקופה הזו יש את חדש אלול, שעוד כמה ימים אנחנו נכנסים אליו, שראשי התיבות העיקריים שלו הם "אני לדודי ודודי לי" – גם אותה רוח, אותה אוירה, של "ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", שידוכים, זיווגים. גם ידוע שכל הכוונות בכתבי האריז"ל של חדש תשרי הן הכנה לחתונה. לכן אמרנו שאפשר לדבר על הנושא הזה, של "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", במשך כל התקופה הזאת. חסידים נהגו שכאשר מתוועדים על משהו לא מפסיקים – ממשיכים להתוועד, להעמיק ולשמוח יותר ויותר באותו נושא.

כמובן, ננסה, על פי הכלל ש"צריכים לחיות עם הזמן", לקשר זאת גם לפרשת ראה, פרשת השבוע. בעצם פרשת ראה היא חלק מהמאמר שהבנות אומרות לבחורים – "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך"[3]. יש פה קשר הדוק בין הימים הטובים לבין "ראה" – כל השידוכים נעשו על ידי "ראה", "ראה מה אתה בורר לך" (וכן "אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה"). כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – בימים האלה צריך לברור שידוך שיהיה ברכה. צריך לברור בת – בין אם היא מהמיוחסות, מהיפיפיות, העשירות, המכוערות – שהיא בבחינת ברכה, "להניח ברכה אל ביתך", "'ביתו' זו אשתו". זה "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה".

14.         רמזי "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה"

ידוע שהרבה פעמים כאשר קוראים את הפסוק הזה מפסיקים במלה "ברכה". כמה שוה רק "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה"? 1305, מספר מאד אהוב אצלנו. מה עיקר הברכה של הנישואין, כאשר מתחתנים בחור ובחורה? שם של פרשה בתורה, "תזריע", שמתחילה "אשה כי תזריע וילדה זכר", שוה 1305. אותו מספר, 1305, הוא בעצם רק המלה הראשונה של הפסוק – אשה – כאשר מחשבים אלף בתור 1000. כלומר, "כי תזריע וילדה זכר" שוה 999.

מה זה 999 (ה"כי תזריע וילדה זכר" שמשלים את ה-א ל-1000)? בדרך כלל בספרי הקבלה המספר הזה הוא שכבת זרע. אבל לעניננו, המספר 999 הוא ביטוי מאד חשוב, שדברנו עליו בשבוע שעבר – הסיום של פרק ט במסכת נדרים, שהיות שרבי ישמעאל מסר את נפשו על יפוי בנות ישראל, כאשר הוא נפטר בנות ישראל נשאו עליו קינה "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה" (כמו בקינת דוד על שאול ויהונתן, "בנות ישראל אל שאול בכינה) – בנות ישראל שוה 999.

בכל אופן, מה הגימטריא שעשינו עכשיו? ש"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" שוה "אשה כי תזריע וילדה זכר" ששוה אשה (כשמחשבים ה-א כ-1000). יש מאמר חז"ל בגימטריא הזו, שתמיד מכוונים יחד – "דרך ארץ קדמה לתורה". אחד הפירושים של דרך ארץ הוא להתחתן ואז ללמוד תורה. ידוע שיש מחלוקת אם קודם ללמוד ואז להתחתן או קודם להתחתן ואז ללמוד תורה. כאן לפי הדעה שנישואין קדמו לתורה, "דרך ארץ קדמה לתורה". שאם רוצים ללמוד תורה בטהרה, בבחינת "'ונקה' לשבים" (א"ת "לשבים" אלא "לשוים", לבני זוג ששוים בקומתם, שמשתמשים בכתר אחד, אמונה פשוטה השוה ומשוה קטן וגדול) שהתחלנו להסביר בשבועות האחרונים – "כעצם השמים לטהר" שנקי מעננים, ללמוד תורה בקדושה ובטהרה – צריך "דרך ארץ קדמה לתורה". אז יש "דרך ארץ קדמה לתורה", "אשה כי תזריע וילדה זכר", "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה".

15.         סוד פתיחת פרשת ראה – "[את הברכה] אשר [תשמעו]"

אבל מוצאים עוד פלא – בפסוק הראשון של הפרשה יש ז מלים. אם הן כנגד הז"ת יוצא ש"ברכה" כנגד היסוד ו"קללה" כנגד המלכות. איך ממשיך הפסוק הבא? "את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום". מה שמיוחד בפסוק הזה – כל המפרשים מדייקים ומתרצים, כל אחד לפי דרכו – שכתוב "אשר תשמעו". לעומת זאת בקללה כתוב "והקללה אם לא תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם וסרתם מן הדרך וגו'". סתם תנאי הוא "אם" בתורה, בלשון הקדש. שוב, בתחלת פרשת ראה יש את הפסוק הפותח, כלל, ואחר כך שני הפסוקים הבאים הם הפירוט של הכלל. כמו שנסביר בהמשך הם בעצם ההבדלה, מתוך ההכנעה שיש בכלל. בכלל יש "ברכה וקללה" יחד, ואחר כך יש שני פסוקים לפרט אותן ובעצם להבדיל ביניהן. הפסוק הראשון, שמפרט את הברכה, אומר "את הברכה אשר תשמעו". אחר כך, הפסוק הבא, שמפרט את הקללה, את ההיפך, אומר "והקללה אם לא תשמעו".

מה החידוש? כל המפרשים אומרים שעיקר החידוש הוא במלה "אשר", כי היה ראוי לכתוב "את הברכה אם תשמעו". "אשר תשמעו" משמע שודאי תשמעו – איך יכול להיות? הרי יש בחירה חפשית, לא חייבים לשמוע – או שאדם שומע או שלא שומע, כמו שכתוב בהמשך "והקללה אם לא תשמעו". היות שיש פה קושיא ממש בפשט, רש"י – הפשטן, שמפרש לפי פשש"מ – חייב להתייחס ולפרש את המלה "אשר". לכן הוא כותב, "'את הברכה' על מנת 'אשר תשמעו'" (מוסיף שתי מלים). "על מנת" היא לשון תנאי – צריכים להוסיף. את העומק של רש"י נסביר בהמשך. בכל אופן, רואים שקשה לרש"י – כמו לכל המפרשים – איך לפרש את המלה הפשוטה הזו, "אשר". בהרבה שיעורים אנחנו אומרים שדווקא בתוך המילים הכי פשוטות יש את הסוד הכי עמוק. לעניננו, הסוד הכי עמוק של תחלת פרשת ראה הוא בתוך המלה "אשר", "את הברכה אשר תשמעו".

16.         "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" – "וקללה. את הברכה אשר"

התורה מתחילה בראשית, ואחד הצירופים החשובים של בראשית הוא בית-אשר. אם מקימים בית נאמן בישראל ורוצים שהוא יהיה בית אשר – כל הענין של חמשה אשר באב הוא להקים בית – צריך שהבית יהיה מלא אֹשר, מלא אשר. כל פעם שאומרים ברכה על מצוה אומרים "אשר קדשנו במצותיו" וכתוב שהמלה "אשר" היא לא סתם – היא להמשיך אושר. גם "אשר קדשנו" כמו קידושי איש ואשה. על ידי הקידושין ממשיכים אושר. גם כן – "אשר תשמעו". איזו מלה בפרשה היא "אשר"? המלה העשירית, "העשירי יהיה קדש להוי'". אמרנו שעד "ברכה", עד המלה השישית, הגימטריא היא 1305 (עם כל מה ששוה מספר זה). אם יש עשר מילים – רומז כמובן לאות י, האות הראשונה של שם הוי', שבמילוי שלה מתחלקת ל-וד – ו הראשונות שוות 1305,

כמה שוות ה-ד הנוספות? "וקללה. את הברכה אשר" יוצא למרבית הפלא בדיוק אותו מספר. עיקר הפלא שזה מתחיל מהמלה "וקללה", רק שכאשר מצרפים אותה – המלכות של הפסוק הראשון – עם הג"ר (ג ראשונות) של הפסוק הבא, "את הברכה אשר", מקבלים "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה". הכל ברכה. דווקא הברכה של האשה – "אשה כי תזריע וילדה זכר". ידוע שלפי בית שמאי צריך להוליד פעמיים זכר כדי לצאת ידי חובת "פרו ורבו". לפי בית הלל צריך בן ובת, אבל "איש ואיש יולד בה". כתוב שלעתיד, כאשר יבוא מלך המשיח, "להוי כדין וכדין" – אכן נקיים את המצוה בבן ובת כדעת בית הלל, אבל גם הבת תהיה בן, "איש ואיש יולד בה", כדעת בית שמאי. זו ממש גימטריא יפיפיה – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" שוה "וקללה את הברכה אשר". מה זה מדגיש? שבאמת המלה כאן "אשר" היא סוף ענין, כמו סוף פסוק, אם כי חייבים כמובן להמשיך לקרוא את הפסוק, "אשר תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום".

17.         "ראה... היום" – ההכנה לראש השנה (ששיאו ביום הכפורים)

הפרשה הזאת, פרשת ראה, תמיד יוצאת לפני ראש חדש אלול – לכן דרושי אלול בלקוטי תורה נמצאים בפרשת ראה. כלומר, יש משהו בפרשה הזו שכבר מתחיל בגלוי להכין אותנו לראש השנה. היום עליו נאמר "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה". איך זה מרומז בשם הפרשה ראה? אפשר לדרוש ראה נוטריקון ראש השנה[4]. בכלל, בכל הפרשות האלה, עד סוף חומש משנה תורה, כתוב שכל "היום" רומז לראש השנה. בפרט הפסוק "אתם נצבים היום כלכם", שנקרא בעוד כמה שבועות. אם יש "היום" שנדרש במפורש על ראש השנה הוא שם. אבל ממתי זה מתחיל? מ"ראה אנכי נתן לפניכם היום". בכלל, בתוך הפסוק "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" כתוב ש"ראה" ר"ת ראה-אנכי-היום[5], אבל הוא גם קיצור של ראש-השנה. בספר יחזקאל – בסוף, בחזיון הבית השלישי והנצחי – גם יום כפור נקרא ראש השנה. כלומר, יום כפור הוא המשך ושיא ראש השנה – "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" לעולם ועד. היום השלישי שם הוא יום כפור, ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים".

18.       ג. מעלת המים התחתונים על המים העליונים בשני הימים הטובים

19.         ה"אשר" הראשון בתורה – "המים אשר מתחת לרקיע"

נחזור רגע למלת המפתח שלנו היום – אשר, לשון אושר. אם מתבוננים במילה יש שתי שאלות ששואלים – הראשונה, מתי היא מופיעה בפעם הראשונה בתורה? "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל", והשאלה השניה, איפה ההופעה הכי חשובה של המלה בתורה, באיזה ביטוי? בשביל לענות על השאלה הראשונה פשוט צריך לפתוח ספר ולקרוא מההתחלה, מבראשית (שם רמוז אשר, בית-אשר, אבל לא בפירוש; וכן יש אשר בדילוג שוה של אותיות בפסוק הראשון של התורה, החל מהאות ה-ט לדלג ט-ט אותיות, בסוד ה"צדיק יסוד עולם" – "אמרו צדיק כי טוב" – סוד "טטפת בין עיניך": "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"). לראשונה כתוב "אשר" בפסוק השביעי של התורה ("כל השביעין חביבין"), הפסוק האמצעי מבין שלשת פסוקי יום שני של מעשה בראשית – "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן".

20.         עיקר ההבדלה – בין מים למים

דווקא על התחלת הפסוק הראשון, "ויאמר אלהים יהי רקיע", דורש הבעל שם טוב – כמובא בתחלת שער היחוד והאמונה בתניא – שאותיות המאמר "יהי רקיע" נצבות לעד ברקיע ומקיימות אותו, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים". כך בכל מעשה בראשית, אבל זו הדוגמה העיקרית. ביום ראשון, "יום אחד", אין לשון עשיה. בפעם הראשונה שיש לשון עשיה בתורה (במעשה בראשית) היא בפסוק הזה, השביעי בתורה, "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וגו'". "ויבדל" כבר היה ביום הראשון ("ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"), אבל עיקר הבדלה סתם היא ביום שני (בחינת שנים, שצריך להבדיל ביניהם) בין מים למים. עיקר ההבדלה היא "מיניה וביה" – קודם היו "מים במים", לא שני דברים שונים כמו חשך ואור (בפרט למ"ד שחשך הוא בריה בפני עצמה), אלא הכל מים. ההבדלה בתוך המים היא עיקר ההבדלה של מעשה בראשית. למה הפתיחה של המלה "אשר" היא דווקא פה, דווקא בהבדלה של המים? לא סתם בהבדלה של המים, אלא שה"אשר" הראשון הוא על המים התחתונים – "הכל הולך אחר הפתיחה" – וה"אשר" השני הוא על המים העליונים. הפסוק השלישי ביום השני "ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני". יום שני אומר שיש כאן שנים – מים עליונים ומים תחתונים (מתחת ומעל לרקיע-שמים, שם מים).

21.         קדימת ה"אשר" של המים התחתונים ל"אשר" של המים העליונים – דיעבד או לכתחילה?

מה הם? מים מצמיחים כל מיני תענוג – יש תענוג רוחני ותענוג גשמי, תענוגות בני אדם. אשר הוא לשון אושר, והאושר הראשון בתורה הוא תענוגי בני אדם, "המים אשר מתחת לרקיע". "ובין המים אשר מעל הרקיע" – אחר כך יש את האושר הרוחני. אפשר להסביר, כמו שמסבירים תמיד, שההופעה הראשונה של מילה היא עדיין בשבירה, עדיין בתהו, יש בזה אורות גדולים של תהו שצריכים אחר כך, בהמשך התורה, להכניס אותם בכלים רחבים של תיקון. שזה הפטנט, הנוסחא המשיחית. אפשר לומר שגם כאן זה אותו הדבר, שהאושר הראשון הוא אושר של מים תחתונים, כמו הטבע הראשון של בן אדם. מה הטבע הראשון של ילד? שהוא מקבל תענוג מגשמיות. רק הבעיה שהילד הזה גדל וממשיך לקבל תענוג מגשמיות. ככל שהוא גדל, הוא אוכל, כמו שכתוב בספר התניא – זה רק מחזק אצלו את הנפש הבהמית, כל אכילה וכל תענוג אחר. בכל אופן, האושר הראשון, האשר הראשון, הוא מהמים התחתונים. אחר כך יש את האשר השני, שהוא כבר תיקון. אמרנו שכך אפשר לפרש, הוה-אמינא. אבל דווקא במקרה הזה, של אושר – מושג כל כך נשגב, עתיקא – לא נראה לומר כך. עולם התהו הוא אריך, חיצוניות הכתר, אבל עתיק הוא פנימיות הכתר. קשה לומר שהאושר הראשון הוא שלילי. לכן, דווקא פה, נרצה לומר שתכלית האושר – כמו שכתוב בתלמוד ירושלמי, מוחין של אבא (כאשר פנימיות אבא פנימיות עתיק) – היא תכלית הקדושה של "קדש עצמך במותר לך" לא בדרך של פרישות אלא כמבואר בחסידות.

22.         "אשר" של מים עליונים – יום כפור; "אשר" של מים תחתונים – ט"ו באב

פרישות היא דרך של יום הכיפורים, בו יש חמשה עינויים, ביניהם זיווג גשמי. לכן פלא איך עושים שידוכים ביום כיפור, יום אחד ויחיד בשנה בו הזיווג אסור מדאורייתא. הבנות יוצאות לכרמים ואומרות "בחור שא נא עיניך וראה" – מה הוא חושב?! זו קושיא כל כך קשה, עד שהתפארת ישראל אומר משהו – שבמחילת כבודו, ודאי לא נכון על פי פשט, אבל אפשר להבין למה אומר כך – שכל הענין של הבנות ביום כפור הוא משל, הבנות הן נשמות עם ישראל והבחור שם הוא הקב"ה. זה פירוש לא של חסיד... נשמע נחמד מאד, הכי חסידי שראית אי פעם, אבל מה הבעיה? שזה פשוט לא נכון. אבל הקושיא נשארת. ברור שגם ביום כפור הפשט הוא פשט, ואף אחד מעולם לא אמר כזה דבר, שביום כפור כל הספור של הבנות החולות בכרמים הוא משל – אבל בכל אופן יש דברים בגו. למה הוא מפרש ככה? שוב, כי יום כיפור הוא יום של פרישות, יום רוחני. באמת כתוב "לחיותם ברעב", שיש תענוג בעינוי, אבל זה "אשר" של המים שמעל הרקיע נטו. אין תענוג של "המים אשר מתחת לרקיע".

מתי יש תענוג בקדושה של "המים אשר מתחת לרקיע"? זה חמשה עשר באב. כמו שהתחלנו להסביר בשבוע שעבר, וכעת מסבירים יותר טוב. אמרנו שבעצם הרבי אומר זאת – שחמשה עשר באב יותר גדול מיום כיפור, יותר יום טוב. למה הוא יותר יום טוב? כי הוא מגלה את תכלית הכוונה של הקב"ה, שברא את העולם כי נתאווה לדירה בתחתונים – כמו שהוא רוצה לקבל תענוג למטה, בחומר, כך הוא רוצה שגם אנחנו נקבל תענוג בחומר. מה כתוב בירושלמי שהזכרנו קודם? שכל מי שראה פרי טעים ולא הלך ואכל אותו ונהנה ממנו עתיד ליתן את הדין. זה ראש של הירושלמי, לא שייך לבבלי, שצריך להנות בגשמיות (כמובן צריכים לברך להשי"ת על הפרי שהרי אסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה, וידוע הקשר הפנימי בין ברכה לבכי, ולעניננו היינו סוד מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא, וד"ל). זה הפירוש החסידי של "קדש עצמך במותר לך". זה חזון משיחי. גם בתניא זה לא פשוט, כי לכאורה עיקר העבודה שלנו – של הבינוני של התניא – היא אתכפיא, לא אתהפכא. אתכפיא היא הבדלה, אבל התכלית היא המתקה (היינו תכלית כוונת הרקיע – לחבר בין המים העליונים למים התחתונים ועד לגילוי של "תתאה גבר").

עוד פעם, מה אמרנו? דווקא כאן, העובדה שהאושר הראשון כתוב על המים התחתונים, תענוגות בני אדם – אפשר לומר שזה תהו שקדם לתיקון, כמו שמסבירים בדרך כלל בכגון דא, אבל דווקא כאן רוצים לומר – שזה בא לומר שהמעלה העיקרית של האושר היא דווקא ב"המים אשר מתחת לרקיע", והוא-הוא הסוד של חמשה עשר באב, שהכל מותר, גם תשמיש המטה מותר כמובן בחמשה עשר באב. מה שאין כן ביום הכפורים הכל אסור – כל חמשת העינויים. עד כאן תשובה לשאלה אחת, איפה כתובה המלה "אשר" – מלת המפתח של פרשת ראה – פעם ראשונה בתורה.

23.         "אשר" דבראשית ו"אשר" דראה – אנכי

לפני שנעזוב את זה נעשה עוד רמז: ה"אשר" הראשון הזה, "המים אשר מתחת לרקיע", איזו מלה הוא מתחלת התורה? ב"יום אחד" של מעשה בראשית יש 52 מילים, אחר כך ממשיכים לספור: "ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים [11, סג עד כאן]. ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר [עוד 8, תוספת של ח-וה מלים ביום שני]" – המלה ה-71 בתורה, הסימן הוא 70 סנהדרין והמופלא שבהם (המאושר שבהם), ה-71 (סוד "וחי בהם"). זו המלה ה-71 בתורה. אם נחבר עם ה"אשר" של פרשת ראה, שאמרנו שהוא "העשירי יהיה קדש להוי'". 71 הוא אנך – ר"ת אורות-ניצוצות-כלים באריז"ל, ובמסורה היינו התנ"ך, אורייתא-נביאים-כתובים. אנך הוא גם הקוטר של המעגל, קו אנכי. אם נקח את ה-אנכ מלים מתחלת התורה ונחבר עם ה-י של פרשת ראה נקבל אנכי, "ראה אנכי [אנכי מי שאנכי – 'אנכי הוי' אלהיך אשר...']".

24.         "ראה אנכי" – מי כאן ה"אנכי"?

מיהו ה"אנכי" כאן בפרשה? זו שאלה פשוטה, צריך לשאול ילד בחיידר, שלומד פרשת ראה. השאלה אם יש כאן מלמד שלימד זאת ילדים. מי ה"אנכי" כאן? איך אתה, המלמד, מלמד זאת? מי אומר את זה? בתרגום יונתן כתוב "אמר משה נביא חמון וגו'" – "ראה אנכי נתן לפניכם היום", את כל החומש משה רבינו אמר, רק שחז"ל אומרים ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". הפשט של "אנכי" הוא משה רבינו – כל כך פשוט שאף אחד לא שם לב, אפשר לקרוא וללמוד את הפרשה הזו שבעים שנה ולא לדעת שה"אנכי" שם הוא משה רבינו. למה לא יודעים? כי חז"ל אומרים במדרש ש"אנכי" פה הוא ה', ועוד יותר כשלומדים חסידות – וחסידות הופכת להיות הפשט – אז לומדים ש"אנכי" היינו ה' (בלקו"ת לא 'סתם' ה', אלא עצמות ממש). גם בעל הטורים אומר על "ראה אנכי" – צריך להתבונן ולראות את הדבור הראשון של עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שכתוב גם פעם שניה במעשה ואתחנן), ושם היינו "אנכי מי שאנכי", עצמות ממש. אבל על פי פשט ה"אנכי" כאן הוא משה רבינו. בעצם כתוב, אפילו יש דיוק, הערה של הרבי בשיחה אחת[6], שיש שלש רמות של "אנכי" כאן – על פי פשט זה משה רבינו, יותר עמוק זו השכינה שמדברת מתוך גרונו של משה, ועוד יותר עמוק ("עמוק עמוק מי ימצאנו") זה "אנכי מי שאנכי" (יותר מהשכינה שמדברת מתוך גרונו של משה)[7]. זה בעצמו יחסית כמו הסוד של אנ"ך בעץ חיים. הכלי כאן הוא משה רבינו, הניצוץ שבתוך הכלי הוא "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו" ועצם האור הוא "אנכי מי שאנכי", קוב"ה, עצמותו יתברך. בכל אופן, זה "ראה אנכי". איך הגענו ל"אנכי" כאן? שאמרנו שב"בראשית" המקום של "אשר" הוא אנך, ואם נצרף את ה-י, מקום ה"אשר" בפרשת "ראה", נקבל את ה"אנכי" שמדבר כאן את הפרשה הזו – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר"[8]. כל זה בהמשך לשאלה הראשונה, איפה כתובה לראשונה בתורה תבת "אשר".

25.       ד. "אהיה אשר אהיה" בשני הימים הטובים

26.         ה"אשר" החשוב בתורה – "אהיה אשר אהיה"

יש גם שאלה שניה, האם יש איזה ביטוי מובהק בתורה שאפשר לומר שה"אשר" שם הוא הכי חשוב. התשובה ש"אשר" לא מופיע רק בביטוי חשוב, אלא בשם קדוש של הקב"ה שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך – לפי הכוונה הפשוטה בספרי הקבלה זה השם הכי קדוש שיש להקדוש ברוך הוא: "אהיה אשר אהיה". השם של הכתר שמתגלה בתוך הבינה, בתוך אמא, כמו שנסביר. זה ודאי ה"אשר" הכי חשוב – בתוך שם של הקב"ה. מה זה "אהיה אשר אהיה"? יש פה שני "אהיה" ו"אשר" באמצע. בהתועדות של יב-יג תמוז אמרנו שהשם "אהיה אשר אהיה" הוא בגימטריא "'ונקה' לשבים", סוד הדור שלנו. יש פה שני "אהיה" ו"אשר" באמצע. כמה שוה המלה "אשר" – המלה שלנו – במספר סידורי? א=1, ש-21, ר-20 = 42, פעמיים "אהיה". יש כאן משקל שוה. לפני כמה ימים דרשנו שכמו "'ונקה' לשבים" ב-ב יש גם "'ונקה' לשוים" ב-ו. זה גם המסר של הדור שלנו. מתי ה' מנקה אותנו? כשכולנו שוים. אמרנו זאת בהקשר לשמחת תורה, שמכח הרגלים, הריקודים עם התורה, כולנו שוים. בכל אופן, יש חן מיוחד בביטוי "אהיה אשר אהיה". אחד הדברים היפיפיים כאן הוא ש"אהיה... אהיה" שוה ל-אשר במ"ס (גם מב הוא שם, שם מב, שאחת הכוונות שלו בכתבי האריז"ל היא פעמיים אהיה, אך לא כתוב שהיא-היא המלה אשר במספר סדורי). האריז"ל אומר לגבי תיקון הברית, פד צומות, שהכוונה היא ד"פ שם אהיה. גם תיקון הברית הוא תנאי בשביל הגאולה. לפי זה יוצא ש"אהיה אשר אהיה" עולה ד"פ אהיה – פד.

27.         יא אותיות "אהיה אשר אהיה" והשוואת "את הברכה אשר"-"והקללה אם"

נעשה עוד משהו פשוט: ב"אהיה אשא אהיה" יש 11 אותיות, אז יש אות אמצעית – ה-ש של "אשר". ממילא יש ראש-תוך-סוף, "אהיה אשר אהיה" – אשה. אותה "אשה כי תזריע וילדה זכר" שהזכרנו קודם. השם הקדוש הזה "אהיה אשר אהיה" – כל השמות קדש והוא קדש קדשים – רומז לאשה. יש כאן יא אותיות – אנחנו ודאי יודעים וזוכרים כמה הרבי חבב את המספר יא, שהוא רומז לסוד "חד ולא בחושבן". אצלנו בברכה כתוב "את הברכה אשר". בקללה כתוב "והקללה אם". שוב, כל המפרשים שואלים למה השוני. השוני הוא לא רק בין ה"אשר" ל"אם", אלא מציינים גם את השוני בין "את" לבין "ו". כלומר, בברכה כתוב "את... אשר". עד כאן דברנו רק על ה"אשר", אבל גם ה"את" הוא משהו מיוחד – בא לרבות משהו. אבל בקללה כתוב "ו... אם" – במקום "את" יש "ו" ובמקום "אשר" יש "אם".

יש את החשבון הרגיל שבדרך כלל עושים (שבו "את... אשר... ו... אם" עולה אהבת ישראל, אהבה פעמים חכמה כמבואר במ"א, ללמד שעיקר התנאי לברכה הוא הכלל גדול בתורה, אהבת ישראל), הרגע עשינו גם חשבון סידורי במלה אשר. מספר סדורי הוא חידוש, אבל יש משהו יותר נפוץ – מספר קטן. גם ממעטים להשתמש בו בקבלה, אבל לפעמים, כשיש דברים מיוחדים, גם יפיפיים, כן משתמשים במספר הקטן. נעשה זאת לעניננו: בברכה כתוב "את... אשר" – כמה זה שוה במספר קטן? 11. לעומת זה, בקללה כתוב "ו... אם" – גם 11 במספר קטן (קודם היה 5 ואז 6 וכאן 6 ואז 5). איך הגענו ל-11? כי יש 11 אותיות ב"אהיה אשר אהיה". מה ה-11 אצלנו? אנחנו חותרים לומר שבעצם הכל ברכה, גם הקללה היא ברכה. רק, כמו שכתוב בתניא פכ"ו, הקללה היא ברכה מעלמא דאתכסייא, בינתים, בעולם הזה. כמה שוה ברכה במספר קטן? 11, בדיוק אותו דבר. שרש ברך שוה 6 וה-ה עוד 5. גם "את... אשר" זה ברכה וגם "ו... אם" זה ברכה[9].

28.         "אהיה אשר אהיה" – חמשה עשר באב (כתר) ויום הכפורים (בינה)

נחזור: שאלנו איפה ה"אשר" הכי חשוב בתורה ואמרנו שהוא ב"אהיה אשר אהיה". מהם פעמיים "אהיה"? כתוב באר"י שהראשון הוא בכתר והשני בבינה – זו המשכה מכתר לבינה – ולפי זה ה"אשר" שייך לחכמה שביניהם. איך קוראים לגילוי הזה בלשון הזהר? התגלות עתיקא באמא. זה הסוד של השם "אהיה אשר אהיה" – עתיקא מתגלה דווקא באמא, בחינת אשה, אשה עילאה. גם עתיקא היינו "אשת חיל עטרת בעלה" – כתר הוא עטרה, גם בחינת אשה, ובינה היא גם אשה. בכל אופן, יש שנים – עתיקא ואמא. מה זה לעניננו? נחזור למאמר המקורי – "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". מה השם של יום טוב? יש שם של שבת – לא כתוב כאן שבת אלא יום טוב, ויש מעלה ביום טוב. השם של שבת הוא הוי' – "שבת להוי'", מוחין דאבא. מה השם של יום טוב? השם אהיה, השם של אמא, מוחין דאמא.

נחזור לרבן שמעון בן גמליאל, מאיפה הוא יודע שצריכים להיות שני ימים טובים שהם הכי טובים בכל מעגל השנה, על כל הימים הטובים של התורה? כתובים הרבה חגים בתורה, מאיפה הוא שמע שצריכים להיות שני ימים שהם הכי-הכי מהכל? יתכן והוא שמע את זה מתוך השם "אהיה אשר אהיה". שוב, השם של יום טוב הוא דווקא שם אהיה, אני עתיד להוליד או עתיד להיות – שם של גאולה, של יציאת מצרים, של הגאולה העתידה. פירוש אחד ש"אהיה" הראשון הולך על גאולת מצרים וה"אהיה" השני על הגאולה העתידה. אבל לפי הקבלה ה"אהיה" הראשון יותר גבוה מהשני, הראשון בכתר והשני באמא. לכן נאמר שלעניננו ה"אהיה אשר אהיה" הוא-הוא המקור של שני הימים הטובים בכלל – הראשון חמשה עשר באב והשני יום הכפורים? איך יודעים שה"אהיה" השני הוא יום הכפורים? פשיטא בקבלה בכל כוונות יום כפור. יש עליה של המלכות עד לכתר, אבל עיקר כוונת "לפני הוי' תטהרו" היא פנימיות אמא. כפרת יום הכפורים – ענינו של היום – היא "אהיה" של אמא עילאה. אם, כמו שהרבי כתב, חמשה עשר באב הוא עוד יותר מזה – מה יותר מאמא? רק עתיקא שמתגלה באמא. מה שמתגלה באמא מצד עצמה הוא בעיקר מים עליונים, אבל בכתר ממש – בעתיקא – יש דווקא את השרש של מה שכתוב קודם, "ויבדל אלהים בין המים אשר מתחת לרקיע".

29.         הבדלת התכלית – אור מתוך החשך – מים תחתונים מתוך מים עליונים

הרי אם ה' הבדיל הכוונה שהוא עשה בירור. הכל היה "מים במים", גוש אחד של מים. קודם כל ה' הוציא מהכלל את "המים אשר מתחת לרקיע". על פי פשט אפשר לומר ש"בורר" היינו לברור את הפסולת מתוך הבר – זה עיקר מלאכת בורר שאסור בשבת. מה כתוב בהבדלה הראשונה, ביום ראשון של מעשה בראשית – "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". שם בהבדלה האור כתוב קודם. הם לא היו ממש אותו דבר, אבל היו משתמשים בערבוביא. מה שאור וחשך משתמשין בערבוביא לפני ההבדלה פחות מחובר מ"מים במים" לפני ההבדלה. מים במים הם דבר אחד, אותו שם. אור וחשך הם שני שמות, שני ענינים, רק שהיו משתמשין בערבוביא וה' הבדיל – "ויבדל אלהים בין האור", סימן שהוא לקח את האור. לפי הדעה שחשך הוא רק העדר אור, פשוט שצריך להוציא את האור ובדרך ממילא נשאר חשך. אבל גם לפי מאן דאמר שהם שני דברים ממשיים, גם החשך הוא ממשי, הקב"ה לוקח את האור – כמו שה' אומר "ובחרת בחיים", שהוא שם את היד על המנה הטוב, על החלק הטוב, ואומר "את זה ברור לך". כמו שגם הבנות אומרות "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה" – נותנות הדרכה לברור את הטוב מתוך הלא-טוב.

כך ה' עושה ביום הראשון, אבל מה לגבי היום השני? יש בו יותר הבדלה, "מים במים", אבל עיקר החידוש הוא "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע". אפשר לומר שהוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, אבל לא כל כך נשמע. יותר טוב לומר שה' בורר את התכל'ס. כמו שהתכל'ס של יום ראשון הוא אור, "יהי אור" – "אברהם התחיל להאיר", "מי העיר ממזרח", וה' בוחר בו מכל העמים – כך ביום השני "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (והראיה – גמר מלאכת יום שני בתחלת יום שלישי "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד וגו'", התכלית, עליה נאמר "וירא אלהים כי טוב", היא המים התחתונים והנעשה אתם, התעצמותם בסוד "אחד"). כל זה המעלה של חמשה עשר באב, מעלת ה"אהיה" הראשון לגבי ה"אהיה" השני, ה"אהיה" של עתיקא לגבי ה"אהיה" של אמא עילאה, בחינת יום כפור. אמא עילאה היא רוחנית, ודווקא עתיקא – אין סוף יותר – הוא "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", מתגלה בענג, באושר, של "המים אשר מתחת לרקיע". כל זה כלל.

30.         יום כפור – מיוחסות; חמשה עשר באב – יפיפיות

נאמר עוד דבר: יש ארבע משפחות לפי העין יעקב, אבל שתי העיקריות הן המיוחסות לעומת היפיפיות. לפי הפשט, כשקוראים את המשנה לפי פשט, כתוב "אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה" – לא לבחור את היפיפיות אלא את המיוחסות. אז מובא הפסוק "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". בכל אופן, כתוב בברייתא שהיפיפיות אומרות ש"אין אשה אלא ליפי". ידוע ש"אין אשה אלא ליפי" שוה תענוג, כג ברבוע. כעת אמרנו שעיקר התענוג הוא התענוג הגשמי, וה' ברא את העולם לשם קדושת התענוג הגשמי – הוא הדירה בתחתונים של הקב"ה. כל ארבע המשפחות ישנן גם בחמשה עשר באב וגם ביום כפור, אבל אם רוצים לחלק ולומר מה העיקר בכל יום – פשיטא שחמשה עשר באב הוא יום של יפיפיות ויום הכפורים יום של מיוחסות, הגם שיש את כל ארבע המשפחות גם פה וגם פה.

מיוחסות הן צדיקות – משפחות מיוחסות, צדיק בן צדיק, "ארי בן ארי" בלשון חז"ל. "אריה שאג מי לא יירא" – הסימן של אלול ראש השנה ויום כפור וכו'. עד יום כפור זה ארי, ה-ה היא הושענא-רבה. עד יום כפור צריך להיות ארי. היום הכי מיוחס בכל השנה הוא יום כפור – המקום הכי מיוחס, היום הכי מיוחס, הנפש הכי מיוחסת. יום כפור הוא תכלית היחוס בעולם-שנה-נפש: המקום הכי מיוחס בעולם שה' ברא לכבודו, קדש קדשים, אליו נכנס הכהן הגדול "אחת בשנה". היום הכי מיוחס, שהוא יום סליחה ומחילה בעצם, "עצומו של יום כפור", הוא "אחת בשנה". הנפש הכי מיוחסת, היהודי הכי מיוחס בעולם – הכהן הגדול. לכן יום כפור הוא היום הכי מיוחס. יש יום שנקרא "יום המיוחס", ב' סיון, כך מנהג ישראל, אבל על פי פשט היום הכי מיוחס בכל השנה כולה הוא יום הכפורים.

לכן, אם יש ארבע משפחות של בנות, פשוט שהנטיה של המיוחסות היא להזדהות עם היום-טוב השני מבין שני הימים הטובים שהיו לישראל. ומה הנטיה של הבנות של חמשה עשר באב – מי שם העיקר בסיפור? היפיפיות (רק שוב, רבי ישמעאל בא ואומר שכל בנות ישראל יפיפיות). כי זה תענוג גשמי וזה תענוג רוחני – "המים אשר מתחת לרקיע" בחמשה עשר באב ו"המים אשר מעל הרקיע" ביום הכפורים, "אהיה" של עתיקא בעצם בחמשה עשר באב ו"אהיה" של התגלות עתיקא באמא ביום הכפורים. בהתגלותו בבינה עתיקא כבר נעתק ממקומו העצמי, אבל עתיקא במקומו ממש הוא מה שמתגלה למטה, מה שנעוץ בתחתונים.

31.       ה. ארבע משפחות הבנות כנגד ארבע נשות יעקב

32.         ארבע משפחות הבנות כנגד ארבע נשות ה"בחור שבאבות"

אם כבר מדברים על יחוס לעומת יפי, ובפיתוח הכי גדול של המאמר, בעין יעקב, יש ארבע משפחות, צריך לומר שיש ארבע נשים בעם ישראל. כאשר אומרים ארבע נשים שכל אחת מייצגת משפחה בעם ישראל, הדבר הראשון שבא לראש הוא ארבע אמהות. כשמתחילים להתבונן איך אפשר להקביל את ארבע האמהות לארבע המשפחות זה בכלל לא פשוט. מי היפיפיה? רחל. אבל גם שרה יפיפיה וגם רבקה יפיפיה. ומי הכי מיוחסת? ומי הכי עשירה פה? ומי הכי עניה פה? אפשר לשבור את הראש קצת, אבל זה לא יוצא כל כך חלק ופשוט – לעשות הקבלה בין ארבע האמהות לארבע הנשים כאן. אבל ברגע שמקבלים קצת הברקה, שארבע המשפחות הן לא ארבע האמהות, אלא עוד ארבע נשים – ארבע נשות יעקב אבינו, בו כתוב "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה", ארבע רוחות כנגד ארבע נשותיו, ארבע מחנות עם ישראל. מתי ה' מברך אותו "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"? כשהוא הולך לשאת אשה. ה' אומר לו שכדי שבסוף תהיה "נחלה בלי מצרים", נחלת יעקב אבינו, אתה צריך להתחתן עם ארבע נשים. כל אשה היא כח לפרוץ, להוליד ילדים – לפרוץ לרוח אחרת, כידוע הענין בזה (מזרח – לאה – דגל מחנה יהודה: יהודה-יששכר-זבלון; דרום – זלפה שפחת לאה – דגל מחנה ראובן: ראובן-שמעון-גד [בן זלפה]; מערב – רחל – דגל מחנה אפרים: אפרים-מנשה-בנימן; צפון – בלהה שפחת רחל – דגל מחנה דן: דן-אשר-נפתלי [דן ונפתלי בני בלהה][10]). ברגע שעלינו על זה שארבע המשפחות של חמשה עשר באב ויום הכפורים אלה ארבע הנשים של "ופרצת", יעקב אבינו, ה"בחור שבאבות" – לו אומרים "בחור שא נא עיניך וראה" (וכמבואר בדא"ח ש"בחור" קאי על פרצוף ז"א דווקא, בחינת יעקב). כל הנשים האלו פונות ליעקב אבינו (והרמז: ארבע התבות "בחור שא נא עיניך" = ארבע פעמים יעקב!), כי בסוף הוא צריך להתחתן עם כולן – כל הארבע.

33.         סדר נישואי יעקב כנגד סדר הקבלה לארבע משפחות הבנות

מה סדר הנישואין שלו? קודם הוא התחתן בהשגחה פרטית – באמצעות סבה, לבן הארמי-הרמאי – עם הגדולה, לאה. אחר כך עם הקטנה, רחל. אחר כך הוא התחתן – בסוד חותם המתהפך – עם בלהה שפחת רחל, ובסוף עם זלפה שפחת לאה. זה סדר הנישואין. מה סדר המשפחות כנגד י-ה-ו-ה כמוסבר בחסידות, במאמר שלמדנו לפני שבוע? מיוחסות-יפיפיות-עשירות-עניות. רק שלעניות יש שלשה שמות – עניות, בינוניות או מכוערות. תיכף נסביר מה ענין שלשת השמות. בכל אופן, הסדר על פי סוד הוא מיוחסות-יפיפיות-עשירות-עניות. עכשיו נתחיל להתבונן, אולי זה בדיוק הסדר בו יעקב נשא את ארבע הנשים שלו – אז זה פתאום יתחיל להסתדר טוב, 'ליפול טוב'.

34.         לאה ורחל – מיוחסות ויפיפיות

הדבר הכי פשוט שהשניה היא היפיפיה. מי האשה השניה? בעצם כל מה שהוא נזקק לבית לבן היה בשביל היפיפיות – ענין של חמשה עשר באב. לבן – ששייך ליום כיפור, בו לובשים לבן (קיטל), אם כי שכל הבנות לובשות כלי לבן שאולים, אבל "כלי לבן שאולים" שוה "אין אשה אלא ליפי", תענוג (מה אפשר לעשות...) – רמה אותו, והוא נשא ראשונה את לאה. ממילא הוא נשא שניה את רחל, אחרי שבעה ימים (שבעת ימי המשתה של לאה). המשפחה השניה, יפיפיות, פשוט שהיא רחל – "יפת תאר ויפת מראה". אבל הדרגה הכי גבוהה כאן היא המיוחסת, "שם הגדֹלה לאה". איך יודעים שלאה היא המיוחסת בעם ישראל, יותר מרחל? גם דבר פשוט ביותר – מי יוצא מלאה? כל היחוס של עם ישראל – הכהונה, הלויה וגם המלכות. היחוס הוא הכתרים של עם ישראל, שנמשכים בירושה. כתר תורה לא נמשך בירושה, אם כי שגם בו זכה בעיקר שבט יששכר – בן של לאה (וכן משה רבינו שזכה בכתר תורה משבט הלוי בן לאה). כל היחוס של עם ישראל הוא לאה. לאה היא בינה. אמרנו הרגע שבינה היא יום כפור. היא גם יצאה לחול בכרמים, פשוטו כמשמעו (לא רק כפירוש התפארת ישראל), אבל בכל אופן היום שלה הוא יום היחוס – היא המיוחסת. גם על פי פשט, למה לבן רמה את יעקב? "לא כן יעשה במקומנו לתת הקטנה לפני הגדולה" – צריך לשמור על סדרי היחוס, ולאה היא הראשונה, היא המיוחסת כאן. צריך קודם כל להשיא אותה. רואים גם בפשט ממש שלאה היא המיוחסת. קודם יש מיוחסת (תכונה המשתקפת בעינים, חכמה – "ועיני לאה רכות") ואז יפיפיה – שתי אלה מסתדרות 'בול', בדיוק.

35.         בלהה וזלפה – עשירות ועניות

יש לנו עוד שתים – ולפי הסדר הזה צריך לומר שבלהה עשירה וזלפה עניה. כלומר, שפחת המיוחסת היא העניה ושפחת היפיפיה היא העשירה. זה נשמע די טוב, שבאמת ככה ראוי להיות, אבל בכל אופן צריך משהו לעבות את זה קצת. מה הענין הכי מיוחד של בלהה? כתוב שלרחל לא היתה אות ה, לכן בהתחלה היא היתה עקרה. בלהה שפחתה השלימה אותה, כי יש בה שתי אותיות ה. ככה כתוב בספרי הסוד. לזלפה יש ה אחת, ללאה יש ה אחת, לרבקה יש ה אחת, לשרה יש ה אחת – לרחל אין, אבל בלהה מיוחדת שיש לה שתי אותיות ה, ובלהה מכסה את רחל. מהן שתי ה-ה האלה לפי הקבלה? ה חסדים ו-ה גבורות. טוב שתהיה לאשה ה, כי "דעתה קלה" ולכל אשה צריכה להיות עטרא דגבורות. זה טוב, סגולה ללידה, כידוע. כמובן, לא בשביל זה אשה שאין לה ה בשם שלה צריכה לשנות אותו, ח"ו. [אני אומר זאת כי יש היום כל מיני שגעונות, במיוחד אצל בנות, לגבי שינוי שם]. בכל אופן, כתוב ששתי הההין של בלהה הן שלמות הדעת. מה הפירוש הפנימי של עשיר ועני – "אין עשיר אלא בדעת" ו"אין עני אלא בדעת". מי שיש לו שתי ההין הוא עשיר בדעת. גם לפי הסדר של י-ה-ו-ה כאן, כתוב ששרש העשירות ב-ה חסדים, תוספת ה-ה של בלהה, ושרש העניות ב-ה גבורות. מתאים בדיוק לבלהה וזלפה.

ועוד ראיה ברורה לכך שבלהה כנגד העשירות וזלפה כנגד העניות-בינוניות-מכוערות, הרי ראינו לעיל שבלהה היא בחינת "וצפנה" (דגל מחנה דן לצפון), והרי "מצפון זהב יאתה" – העשירות באה מצפון (בחינת "בשמאולה עשר וגו'"). ואילו זלפה היא בחינת "ונגבה" (דגל מחנה ראובן לדרום), סוד "שחורה אני [ואף על פי כן] ונאוה" (ראה ראב"ע על האשה הכושית שלקח משה רבינו).

36.         עשירות ועניות – מדעי הטבע ומדעי הרוח

נאמר ווארט יותר מליצי, ששייך לנושא שלמדנו בעבר כמה פעמים: למדנו על סוד ארבע נשות יעקב, שהן כנגד כל המדע שיש בעולם. לאה ורחל, שתי הגבירות, הן חכמת הנסתר שבתורה וחכמת הנגלה שבתורה, ה עילאה ו-ה תתאה שבשם. שתיהן מקצועות בתוך התורה גופא. אבל שתי השפחות, אמרנו שהן הצירוף של המדעים שיהיו "חולין הנעשים על טהרת הקדש" – זה סוד השפחה. השפחה היא חולין, וברגע שגם היא מתחתנת עם יעקב היא הופכת להיות קדש, "חולין שנעשו על טהרת הקדש". רק ששפחת לאה, הנסתר והרוחני שבתורה, היא מה שהיום קוראים באקדמיה מדעי הרוח ואילו בלהה, שפחת רחל, הנגלה של התורה, היא מה שקוראים באקדמיה מדעי הטבע. שוב, לאה היא ה עילאה, האתכסיא, הנסתר של התורה. רחל היא ה תתאה, הנגלה של התורה, עלמא דאתגליא. זלפה, שפחת לאה, היא מדעי הרוח. בלהה, שפחת רחל, היא מדעי הטבע. מי עשיר ומי עני? איזה מדע 'שוה משהו' ואיזה מדע בקושי שוה? כל מי שיש לו חוש יודע שמדע שהוא באמת מדע הוא מדעי הטבע – שיש בו הרבה-הרבה דעת, וגם מי שטוב בזה רואים זאת בחשבון הבנק שלו. מה שאין כן מדעי הרוח, הם לרוב דברי רוח. אף על פי כן, בכל אופן, זלפה היא אשה קדושה – יש לה בנים קדושים (גד, הבן השביעי של יעקב, כל השביעין חביבין, ואשר לשון אושר כנ"ל – גד לשון הגדה כנגד מדעי התקשורת-הספרות [בתקשורת יש הרבה בגידה, "בגד", אך גם הרבה מזל] ואשר כנגד מדעי הנפש, הפסיכולוגיה). יש בזלפה משהו (חז"ל מציינים שבהיותה הצעירה מכולן אין ההריון ניכר אצלה), אבל יש בה רק ה אחת – היא יחסית עניה בדעת, ובלהה יחסית עשירה בדעת עם שתי הההין שלה.

בכל אופן, לגבי בלהה וזלפה צריך קצת יותר דמיון, ואילו לגבי לאה ורחל יותר פשוט – לאה מקור המיוחסות ורחל מקור היפיפיות בעם ישראל. עד כאן עשינו הקבלה של ארבע המשפחות לארבע נשות יעקב. הוא צריך לשאת את כולן כדי לפרוץ לכל הכיוונים, "ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה".

37.       ו. בינוניות־מכוערות־עניות – קבלת המלכות משלשת הקוים

38.         בינוניות-מכוערות-עניות היפך מיוחסות-יפיפיות-עשירות

צריך להשלים בקטע זה את שלש הגרסאות שבעין יעקב – בינוניות-עניות-מכוערות. פשיטא שהמכוערות הן היפך היפיפיות. גם פשיטא שהעניות הן היפך העשירות. צריך לעשות פה ציור. יש למעלה י, בצד ימין, המיוחסות. ה עילאה, עיקר התגלות עתיקא באמא, משמאל – היפיפיות. באמצע העשירות – הדעת, התפארת. למטה במלכות, שמקבלת מהכל, יש שלשה שמות. יש במלכות שלשה שמות, כי היא מקבלת מכל שלשת הקוים. כמו שהסברנו לפני שבוע במאמר, אין למלכות קו משל עצמה – "לית לה מגרמה כלום" – אבל היא משקפת את כל הקוים, לכן יש לה שלשה כינויים.

הכינוי מכוערות, כמה שהוא ההיפך, ודאי מקבל מהיפיפיות, במיוחד לפי רבי ישמעאל, שהמכוערת היא ממש יפיפיה, רק שהעניות שלה (עוד שם שלה) מנוולת אותה. העניות, הכי פשוט שתחת העשירות – העניות הן משהו שמקבל מהעשירות (על העשיר לתת צדקה לעני). נאמר אחרת: אם יש מכוערת? ממי הוא רוצה לקבל אור ושפע – מהיפיפיות, שיעזור לה להתיפות. ממי עניה רוצה לקבל? מהעשירות. שני אלה פשוט. מה לגבי השם השלישי? הוא בינוניות, וצריך להיות כנגד המיוחסות. שני הראשונים כל כך טובים, שגם הדבר השלישי חייב להיות. כמו שעניות הן היפך העשירות, אבל מקבלות מהן, ומכוערות הן היפך היפיפיות אבל מקבלות מהן, צריך לומר – וזה עיקר החידוש כעת – שלהיות בינוני, כמו הבינוני של התניא, על פניו, בהשקפה ראשונה, זה היפך המיוחס, המיוחסות, אבל הוא מקבל ממנו. מה שהמלכות מקבלת מקו ימין נקרא בינוניות, מה שהמלכות מקבלת מקו שמאל נקרא מכוערות ומה שמקבלת מהקו האמצעי – עניות.

39.         ספר של בינונים – אתה לא מיוחס!

עיקר מה שחדשנו כעת הוא הבינוניות, ולא סתם אמרנו שזה הבינוני של תניא. כל מה שרוצים כעת הוא להסביר פירוש חדש ב"ספר של בינונים", מה אדמו"ר הזקן רצה. לדוגמה, הרבה פעמים מסבירים שבינוני בלשון המדקדקים ("לשון בינוני") הוא הוה, ואז מסבירים שהבינוני של התניא הוא מי שעובד את ה' בהוה. הצדיק עובד ה' בעתיד, הרשע-העבריין נשאר בעבר, והבינוני עובד ה' בהוה. זו דוגמה לאופן בו אנחנו מפרשים את כוונת אדמו"ר הזקן. כעת, בזכות סיום מסכת תענית והימים שבין חמשה עשר באב ויום כיפור, יש לנו פירוש חדש – בינוני הוא ההפך ממיוחס, אבל הוא מקבל ממיוחס.

איך זה שייך לספר התניא, שיקרא שמו בישראל "ספר של בינונים"? המיוחס הוא הצדיק. כל ספר התניא הוא להחדיר לתוך המח שלנו שאתה לא צדיק. כמה שאומרים שאתה נולדת לא צדיק ולא רשע (ויש לך בחירה חפשית וכו'), אבל תכל'ס אתה לא צדיק – "הלואי בינוני". מי שמיוחס, ארי בן ארי, הוא צדיק בן צדיק. תמיד רוצים להתרחק מהפשט של המלה בינוני, כי הבינוני של תניא הוא איש כל כך מעולה שאולי יש חד בדרא שהוא הבינוני של התניא – כולי האי ואולי. אבל כשאני אומר שאתה סתם בינוני, מה מתכוונים? הוא בינוני, גארנישט, אין לו שום מעלה. כמו הרבה מילים שהפשט הכי פשוט מפריע, לכן מחפשים פירושים אחרים. אבל כעת נגיע יותר לעצם: ספר של בינונים הוא באמת לומר שאתה טיפוס בינוני. בפנימיות. זה שאף פעם אתה לא חושב שום דבר אסור, לא מדבר שום דבר אסור, לא עושה שום דבר אסור – זה חיצוני. אבל בעצם, בלב שלך, אתה סתם בינוני – שום דבר מיוחד, שום דבר מיוחס. זה מה שיש במלכות שמקבל מהימין של הספירות העליונות, החל מספירת החכמה – המיוחסות (ככל שאתה מבין שאתה בינוני כך עליך להתקשר לצדיק, למיוחס, ולקבל ממנו).

40.         קבלת המלכות משלשת הקוים – אלישבע, בת שבע ויהושבע

מה המקור בקבלה לזה שהמלכות צריכה לקבל מכל שלשת הקוים העליונים? שיש גם אשה מסוימת שמסמלת את קבלת המלכות מקו ימין, קבלת המלכות מקו שמאל וקבלת המלכות מקו האמצעי. זו סוגיה בכתבי האריז"ל שקשורה לשנה הבעל"ט – כעת נאמר את הגימטריא הראשונה של תשעד – בת שבע, אשתו של "דוד מלך ישראל חי וקים", אמו של שלמה המלך, "אם המלכות" (יש פירוש שהיא בת שבע ויש פירוש שהיא רות המואביה). את כל פרק "אשת חיל", על פי פשט, אומר שלמה המלך לשבחה של בת שבע, האמא שלו. שוב, בת שבע = תשעד. זה קשור גם למה שדברנו על שמות אלהים קודם, כי בת שבע עולה ט"פ אלהים.

איך הגענו לבת שבע? האריז"ל אומר שיש שלש נשים חשובות וצדקניות שנקראו על שם שבע. היות שהמלכות היא הספירה השביעית, כמו המלה "וקללה" בפסוק שלנו – המלה השביעית. מי הן שלש הנשים של שבע? אלישבע, אשתו של אהרן כהן גדול; בת שבע, אשתו של דוד מלך ישראל חי וקים; יהושבע, אשתו של יהוידע הכהן, מי שהחביאה את יואש בבית קדש הקדשים, חדר המטות, שש שנים, ואחר כך עשתה עם בעלה קשר נגד עתליה והרגה אותה (זה היה מבצע של האנשים הכי מיוחסים בעם ישראל – להחביא את המלך, להרוג את הרשעה, ולהמליך את הילד היחיד שנצל מרצונה להרוג את כל זרע דוד). אומר האריז"ל שמה שהמלכות מקבל מצד ימין של הספירות העליונות היא אלישבע, כי שם אלי הוא "חסד אל כל היום", קו ימין. מה שהמלכות מקבלת מקו שמאל היא בת שבע – בת היא בחינת גבורה, שמאל. מה שהמלכות מקבלת מקו האמצעי היא יהושבע, כי יהו הוא שם הוי' – התפארת, הקו האמצעי.

41.         אלישבע – יחוס; בת שבע – יפי; יהושבע – עשירות

מי האשה הכי מיוחסת בעם ישראל? חז"ל אומרים – אלישבע, ביום הקמת המשכן. תכלית היחוס בעם ישראל. מן הסתם כל הנשים הללו יפות, אבל מי הכי יפה מבין השלש האלה? את מי מביניהן התנ"ך משבח ביפיה? זה הסיפור של חטא דוד, שראה אותה מטהרת על הגג – בת שבע. לכאורה יהושבע היא אשת הכהן הגדול, כמו אלישבע, גם מיוחסת. אבל לפי הווארט שלנו, שהיא קו האמצעי, צריך לומר שהיא מייצגת כאן דווקא את העשירות ואיך שהן משפיעות לעניות. שוב, בת שבע היא איך שהמכוערות מקבלות מהיפיפיות ואלישבע איך שהבינוניות מקבלות מהמיוחסות. נשאר שיהושבע היא איך שהעניות מקבלות מהעשירות.

איפה רואים שיהוידע ויהושבע הם אנשי הון? כל כהן גדול צריך להיות עשיר, "גדלהו משל אחיו". קודם כל, מה המבצע שהם עשו (שאפשר ללמוד הרבה מהסיפור הזה לימינו אנו)? עשו מבצע אדיר. יש פה אשה שמשתלטת על כל המדינה, יש לה ודאי את המודיעין שלה, היא יודעת הכל. איך בכלל אפשר לצייר כזה דבר, שהיא, עתליה, רוצה להמית – להרוג ולהשמיד את כל זרע דוד – איך אפשר לעשות מבצע של הצלת יורש העצר ולהחביא אותו שש שנים בקדש הקדשים, חדר המטות, ואחר כך לעשות קשר נגד הממשלה השולטת. איך עושים כזה מבצע? זה מבצע של המון כסף. זה הפשט של הפסוק. זה מבצע של להיות בעל הבית על אוצרות בית ה' ועם אוצרות בית ה' לחולל את הקשר הזה, להפיל את הממשלה, ובסוף להוציא את עתליה החוצה ולהרוג אותה.

איך יודעים שכל הדור הזה הוא דור שחושב על כסף? מה הסיפור של יואש? כנראה כל הענין שלהם היה כסף, כי אחר כך הסיפור העיקרי עליו בתנ"ך שהוא חזק את בדק הבית. הוא חשד באותם כהנים שהצילו את חייו שהם מועלים בכספי הקדש, לכן הוא עשה תקנה גדולה איך לשמור על הצדק והיושר של התרומות שיהודים תורמים לבית המקדש. זה סיפור יחודי, אין מלך אחר שדואג לכספים. זה המלך היחיד, זה החנוך שהוא קבל מהוריו המאמצים – במיוחד מ'אמו', יהושבע, הוא היה תינוק והיא טפלה בו. לכן, מי שחושב על כל הסיפור שם – גם בדק הבית בהמשך, וגם על המבצע של המון כספים מאוצרות בית ה' – יכול להבין שיהוידע ובמיוחד יהושבע הם טיפוסים של כסף (לאחר מות יהוידע [ויהושבע] יואש עשה מעצמו עבודה זרה, גם קשור לכסף, כמבואר במעשה בבעל תפלה בענין המדינה של עשירות). אם כן, אלישבע מסמלת את היחוס של עם ישראל – הכי מיוחסת, כמו שחז"ל מתארים. בת שבע היא תיקון היפי של עם ישראל. ואילו יהושבע היא תיקון האוצר, בית האוצר (הרחם) של הממשלה, של המלכות, החל מהאוצר של בית המקדש. אחד התפקידים של בית המקדש הוא אוצר – הרבה-הרבה זהב וכסף.

42.         רמזי אלישבע, בת שבע ויהושבע

עד כאן עשינו עוד פרק. רק נשלים את הווארט הזה עם עוד גימטריא יפה: איך האריז"ל דורש ימין-שמאל-אמצע של המלכות? אלישבע – שם אלי בחסד, בת בגבורה (בת היא גם מדה, שיעור, גבורה), ויהושבע משם הוי', באמצע. נקח רק את 8 האותיות הנוספות על המלה שבע: אלי בת יהו – הן שוות יחד 464, והיות שמתחלק ב-8 (סיכוי של אחד לשמונה) ממוצע כל אות הוא חן. החן הוא מתנת המלכות. כל אות מהאותיות הנוספות כאן היא חן. מה נשאר? ג"פ שבע – 1116 – "בראשית ברא", כתר-מלכות. נחלק ב-9 (סיכוי של אחד לשלש, שתבת שבע תתחלק ב-3), אז ממוצע כל אות הוא עדן. כלומר, הערך הממוצע של 8 האותיות הנוספות הוא חן והערך הממוצע של 9 האותיות הנוספות הוא עדן. חן-עדן גם נשמע טוב יחד, וביחד עולה 182, יעקב, ז פעמים הוי'. הכל כאן הוא שבע, ובחשבון בסוף הכל שייך ליעקב שעולה שבע פעמים שם הוי' ב"ה – הבחור שבאבות שנושא את ארבע הנשים, ארבע המשפחות האלה.

43.         חכם-גבור-עשיר כנגד מיוחסות-יפיפיות-עשירות ו"השכל וידע אותי" כנגד המשפחה הרביעית

בזה סיימנו כמה השלמות לגבי הבנות והמשפחות וכו'. נוסיף עוד משהו ואז נעשה הפסקה: יש פסוק מפורסם, ממנו יוצא צירוף שם הוי' של חדש אייר (בו ל"ג בעומר שהזכרנו קודם). ירמיהו הנביא אומר "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'". כתוב שיש כאן י-ה-ו-ה שמקביל בפנימיות לארבע המשפחות כפי שמוסבר בחסידות. כאן רואים את מה שאמרנו שהבטול של המלכות הוא בטול בלי קו, והוא העיקר. כמה שהפשט של המשנה הוא מעלת המיוחסות, ויש מעלת ה"אין אשה אלא ליפי" ויש מעלת "תן עיניך בבעלי ממון". הפסוק אומר "אל יתהלל חכם בחכמתו" – כנגד המיוחסות. "אל יתהלל הגבור בגבורתו" (רק כאן ה הידיעה) כנגד היפיפיות. "אל יתהלל עשיר בעשרו" כנגד העשירות. מה שמחדשים עכשיו הוא בשביל הגבור, היפיפיות, כמו שיתבאר. חכם, לפי מה שלמדנו לפני שבוע, הוא המיוחסות. עשיר – זה פשט, עשירות. אבל מי הן העניות-בינוניות-מכוערות? "כי אם בזאת [נוקבא, מלכות] יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי".

44.         כל המעלות תלויות ביחוס

יש פירוש, שגם הרבי כותב באחת השיחות[11], שלכל שלש המשפחות הראשונות יש יחוס. הוא גם כותב משהו מאד חשוב שרואים – זוגות צעירים צריכים לדעת, מביא מראשית חכמה ועוד (גם נמצא בחז"ל) – שיפי פיזי, אם אתה רוצה שהילדים יהיו יפים בגשמיות ממש, בפרט הבנות, "אין אשה אלא ליפי", תלוי בהורים. היום עשו כמה וכמה מחקרים במדע והתוצאה של המחקרים היא שיפי של הורים מתרכז בבנות של המשפחה, לא בבנים. כלומר, אם האבא יפה תואר הוא מוריש זאת לבת שלו, לא לבן שלו. מכאן אפשר להבין באמת ש"אין אשה אלא ליפי". היום אומרים – הכל בערבון מוגבל – שאם שני ההורים יפים, גם האבא יפה תאר וגם האמא יפת תאר, אז עשרים ושש אחוז יותר סיכוי שהילד הראשון יהיה בת, "בת תחלה סימן יפה לבנים". "בת תחלה" היא תופעה של הורים יפים, ככה היום המדע טוען[12]. בכל אופן רואים שיפי הולך לכיוון הבנות. נחזור למה שכתוב בתורה: כתוב שאם אתה רוצה שהילדים יצאו יפים, זה תלוי בקדושת המחשבה של ההורים בשעת הזיווג. כלומר, זו פונקציה של יחוס. הורים מיוחסים – במובן של צדיקים, כמו שאמרנו – עושים את הילדים יפים בגשמיות. על זה אפשר ממש להעיד, גם כאן בירושלים – לראות ילדים יפיפיים בני הורים צדיקים.

45.         המלכות מקבלת הכל מה' – "כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני"

מה הרבי רצה לומר בזה? אמרנו גם לפני שבוע, שאם הבת עשירה מן הסתם היא ממשפחה עשירה. אם היא מיוחסת – היא קבלה זאת מההורים. אם היא יפה – היא גם קבלה זאת מההורים. אבל אם היא לא יפה ולא עשירה ולא מיוחסת, אז "אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני". מה ההבדל בין בטול עם קו לבטול בלי קו? שוב, זה ווארט שהרבי מסביר בשיחה – שבטול עם קו הוא הכרת טוב להורים ממש, בגשמיות, כמו "כבד את אביך ואת אמך". אבל בטול בלי קו – לא קבלתי מההורים כלום (לא שאני לא אוהב ומכבד אותם, אבל לא קבלתי מהם כלום – לא יחוס, לא יפי ולא כסף). ממי אני מקבל? זו המעלה של הבת האחרונה, שעיניה רק כלפי מעלה – את הכל מקבלת רק מה'. זו המעלה של המלכות, הבינוניות-העניות-המכוערות. לכן היא "אשה יראת הוי'". כתוב "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" – כי בתודעה שלה הכל מה', בפשטות, לא ירשה שום דבר. נחזור לפסוק בירמיהו, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי" – כעת נסביר ש"השכל וידֹע אותי" היינו שהכל בא מה'. אז אפשר להיות גם חכם, גם גבור וגם עשיר[13] – אבל זה לא שלך בכלל, רק "השכל וידֹע אותי כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'". כנראה ש"חסד משפט וצדקה בארץ" כנגד שלשת התארים של בינוניות-מכוערות-עניות, כנגד אלישבע-בת שבע-יהושבע.

46.         "אשה כלי זינה עליה" – גבורת היפיפיות

בכל אופן, עיקר הווארט שרצינו כאן הוא לגבי "הגבור". "אל יתהלל חכם בחכמתו" כנגד המיוחסות, "אל יתהלל עשיר בעשרו" כנגד העשירות, פשיטא, אבל יוצא ש"אל יתהלל הגבור בגבורתו" כנגד היפיפיות. מה הקשר? על פי ספירות אפשר להסביר – "אני בינה [היפיפיות, כנ"ל] לי גבורה", קו שמאל. אבל יותר על פי פשט, למה "הגבור" – ה גבור, ב-ה הידיעה – יפה? חז"ל אומרים שאשה בכלל, ובפרט אשה יפיפיה, "כלי זינה עליה". כלי הזין, הנשק, של האשה הוא היפי שלה. כל זה היה כדאי רק בשביל הווארט הזה. אם יש פה בצבור (ובודאי יש), בעם הנשים ("נשים עם בפני עצמן הן" כמו שחז"ל אומרים), אשה יפיפיה (בגימטריה אשר) – למה ה' עשה אותה יפיפיה? כנראה אם ה' עשה אותך יפיפיה כנראה את גבורה. צריך לדעת איך להשתמש ביפי שלך כדי לנצח את אויבי ה' ולהביא לימות המשיח. זה ווארט מאד חשוב שיוצא מההקבלה הזאת של "אל יתהלל החכם בחכמתו" למיוחסות, "אל יתהלל הגבור בגבורתו" כנגד היפיפיות ו"אל יתהלל עשיר בעשרו" כנגד העשירות, ובסוף "כי אם בזאת יתהלל המתהלל [גם בכל התכונות הנזכרות] השכל וידֹע אותי". צירוף אייר הוא "יתהלל המתהלל השכל וידֹע" – צירוף של תפילין של רבינו תם. "כי אני הוי' עשה חסד [קו ימין] משפט [קו שמאל] וצדקה [קו האמצעי] בארץ [המלכות]" – ביטוי מאד יפה ("חסד משפט" = אשר = אשה יפיפיה; "חסד משפט וצדקה בארץ" = 999 = "בנות ישראל" כנ"ל, כללות ארבע המשפחות של בנות ישראל שכנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה – "הוי' אחד") – "כי באלה חפצתי נאם הוי'".

עד כאן השלמנו כמה ענינים לגבי הבנות, והתחלנו לקשר לפרשת ראה, רק שצריך להמשיך עם ה"אשר" ושאר דיוקי פרשת ראה.

47.       ז. פרצוף המילים בפתיחת הפרשה וסוד "אלהים אחרים"

48.         פרצוף המילים המיוחדות בפתיחת הפרשה

נמשיך בקיצור עם פרשת "ראה": יש כמה מילים כאן – אמרנו ש"אשר" הכי מיוחד, אבל דברנו גם על "אנכי" (בשלש רמות), ויש את שם הפרשה, "ראה", ראיה. בהמשך יש שמיעה. בשבוע שעבר דברנו על המעבר משמיעה ("והיה עקב תשמעון") לראיה ("ראה אנכי"), אבל בהמשך כתוב "אשר תשמעו" ו"אם לא תשמעו" – העיקר הוא השמיעה. לפני כן יש מילים ששייכות לכתר – "אנכי" הוא חביון עז העצמות, פנימיות רדל"א. "אשר" הוא העונג שבכתר, עתיקא, ו"אם" היא מלה של בינה (אמא), לשון תנאי. אבל לפעמים כתוב ש"אם" שייך לאריך, חיצוניות הכתר, שם כתוב "אם חטאת מה תפעל בו... אם צדקת מה תתן לו..." – חיצוניות המקיף. אם כן, יש פה "אנכי" ברדל"א, "אשר" בעתיקא ו"אם" שקשור לחיצוניות הכתר, רצון (בחינת "אם תרצה [תתגבר עליו – רש"י על 'ואתה תמשל בו']"), יש ראיה ושמיעה בחכמה ובינה. זוג המושגים העיקרי כאן הוא ברכה וקללה, שכמו שנסביר הן עטרא דחסדים ועטרא דגבורות של הדעת.

אחר כך יש כאן עוד מלה מאד חשובה שחוזרת שלש פעמים בשלשת הפסוקים הראשונים של הפרשה – "היום" (גם הזכרנו קודם). "היום" הוא ראש השנה וגם ביאת משיח – "אימתי קאתי מר? היום". בכל פסוק יש "היום" – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם". בכל פסוק יש את המלה "היום", מלה חשובה מאד. יש עוד מלה חשובה שהזכרנו, "את" ("את הברכה אשר"). "היום" היינו כל הימים, החל מחסד, שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", אבל בפרט "היום" הוא היסוד שכולל את כל ה-ה חסדים. אחר כך יש עוד מלה חשובה מאד, "את" – "את הברכה" – שהיא במלכות. אם כן, יש פה הרבה מלים חשובות, שרק מהן אפשר לעשות פרצוף שלם: אנכי, אשר, אם, ראיה, שמיעה, ברכה, קללה, היום, את[14]:

49.         השמיעה החיובית בפרשה – ללא שמירה ועשיה

בקיצור נתבונן בעוד משהו, נביא כמה פירושים שונים בסוד השוני בין "אשר תשמעו" ל"אם לא תשמעו"[15], וכולל גם עוד מלים מיוחדות נוספות שיש בתחלת הפרשה: הרבה מפרשים שואלים שכאן, הגם שמתחיל "ראה" – הכלל של הפרשה, השם של הפרשה – העיקר הוא שמיעה. ולא רק שהעיקר הוא שמיעה, "אשר תשמעו" ו"אם לא תשמעו", אלא שיש משהו מיוחד בברכת השמיעה שלא כתוב אחריה לא שמירה ולא עשיה. בדרך כלל, בכל מקום בתורה בו אנחנו מצווים לשמוע בקול ה', כתוב בהמשך לשמיעה "ושמרתם ועשיתם" – השמיעה היא כדי להביא אותנו לשמירת ועשית המצוות (כמו בריש פרשת עקב – "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם"). אם יש שמירה ועשיה השמירה היא לא-תעשה והעשיה עשה. השמיעה היא על מנת לעשות.

כאן מציינים המפרשים שכתוב שהברכה היא רק בזכות השמיעה. כאילו שלא צריך לא לשמור ולא לעשות (הגם שבהמשך, כעבור כמה פסוקים בסוף הענין אכן כתוב "ושמרתם לעשות את כל החקים וגו'") – איך זה יכול להיות? מצד אחד החידוש מתחיל מ"ראה", לא כמו בפרשה הקודמת "והיה עקב תשמעון", אבל ה"ראה" מביא אותנו לדרגה כל כך עצמית של שמיעה שהיא מספיקה בפני עצמה. "את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם אשר אני מצוה אתכם היום", בלי שמירה ובלי עשיה. זו באמת הערה מאד חשובה כאן בפסוקים. לגבי הקללה לא בדיוק כך, כי אף על פי שלא כתובה בה בפירוש לשון שמירה ועשיה, אבל כן כתוב מעשה בפועל – "והקללה אם לא תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם וסרתם מן הדרך [משהו שלילי שעושים] אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם". כתוב שעובדים עבודה זרה בפועל, ולכן באה הקללה. אבל על ברכה לא כתוב משהו מעשי, אלא רק שמיעה.

50.         "אלהים אחרים" – ביטוי של "משנה תורה"

אם כבר אמרנו את הפסוק השלילי, של הקללה, נשים לב לעוד ביטוי מיוחד – שלא כללנו במלות המפתח, אבל הוא מאד חשוב, ביטוי שרווח בכל התורה כולה – "אלהים אחרים". מאיפה אנחנו זוכרים ביטוי זה בפעם הראשונה ("הכל הולך אחר הפתיחה")? עשרת הדברות, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". לפני כן אין את הביטוי הזה בתורה. כלומר, הוא מתחיל מהדיבר השני של עשרת הדברות. כמו כן, הפעם הראשונה בחומש דברים שמופיע ביטוי זה היא בדבר השני של עשה"ד של פרשת ואתחנן. לא שמים לב כל כך שהריבוי הגדול בתורה של הביטוי "אלהים אחרים" הוא במשנה תורה, ביטוי מובהק של משנה תורה. לפני כן יש רק פעמיים, שתיהן בחומש שמות – בעשרת הדברות ועוד פעם אחת. בשאר חומש שמות, בכל ויקרא ובכל במדבר, הביטוי הזה לא חוזר. איפה "אלהים אחרים" שוב מופיע, בעשרת הדברות בפעם השניה, בפרשת ואתחנן כנ"ל. אבל אחר כך, בהמשך החומש בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" יש עוד 16 פעמים "אלהים אחרים", סך הכל 17 פעמים "אלהים אחרים" במשנה תורה. נמצא שהריכוז העיקרי של הביטוי "אלהים אחרים" שייך באופן מובהק למשנה תורה.

51.         "אלהים אחרים" – הלעומת-זה של משה

למה? מה הקשר בין משנה תורה, שנאמר על ידי משה "מפי עצמו" לדור השני, הדור שנכנס לארץ ישראל, ל"אלהים אחרים"? למה מתאים לחזור כאן על הביטוי הזה הרבה פעמים? קודם כל נעשה גימטריא. שוב, כולם אומרים "אלהים אחרים" אבל לא שמים לב איפה זה מופיע. כמה זה שוה? משה. כמו שהלעו"ז של משיח הוא נחש, "חושבנא דדין כחושבנא דדין", ככה כתוב שהלעו"ז של משה הוא "אלהים אחרים". היות שמשה רבינו מדבר כאן בעד עצמו, הוא צריך הרבה לשלול הו"א של בלבול בין ה"אנכי" שלו – "אנכי עמד בין הוי' וביניכם" (פסוק לפני עשה"ד של משנה תורה) – ל"אנכי הוי' אלהיך". זה כמעט אותו דבר, כמו בשאלה מי ה"אנכי" ב"ראה אנכי". אז צריך הרבה לעשות הבדלה ולשלול את הלעו"ז שנקרא "אלהים אחרים".

"אלהים אחרים" מופיע פעם ראשונה בפרשת יתרו, בדבור השני, כי ב"אנכי הוי' אלהיך" ה' נתן פתחון פה למשה לומר שכל עשה"ד נתנו רק לו (כדי ללמד זכות אחר כך, כשעברו על עשרת הדברות), כפי שאומרים חז"ל. שם מתחיל ב"אלהים אחרים" – גם לך, משה, את הלעו"ז שלך. נאמר בעוד צורה: כמו שמשה רבינו אחראי על הערב-רב, צריך לחזור בכל דור כדי לתקן אותם, הוא גם אחראי על ההבדלה בין "אלהים קדושים" ל"אלהים אחרים" (אלקים לשון רבים, כבר נותן פתח לטעות, ומעיקרי התפקידים של משה רבינו לשמור אותנו מאלקים אחרים, לכן חושבנא דדין כחושבנא דדין). לכן כתוב כאן בפסוק השלישי "והקללה אם לא תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם". משה רבינו הוא הדעת של הקדושה. כאן כתוב ש"אלהים אחרים" הם "אשר לא ידעתם". קודם אמרנו שבתוך הדעת יש את הברכה והקללה.

52.         הברכה וחילופה – תודעת האחדות

יש שיחה של הרבי[16] שבתרגום יונתן יש חידוש מאד משמעותי, שבמקום לתרגם בשלשת הפסוקים הראשונים את המלה קללה – שמופיעה פעמיים, בפסוק הראשון והשלישי – "לוטין" (כמו שמתרגם אונקלוס, תרגום קללה בכל מקום), תרגום יונתן ותרגום ירושלמי מתרגמים את המלה קללה "חילופה", "ברכאן וחילופה". תרגום אונקלוס מתרגם "ברכה וקללה" – "ברכאן ולוטין", אבל תרגום יונתן וירושלמי מתרגמים "ברכאן וחילופה". גם בפסוק השלישי, "ואת הקללה", הם מתרגמים "וחילופא". זה חידוש מאד מפתיע. חילופה היינו חילוף – יש ברכה ויש את החילוף של הברכה. כל הקללה כאן היא החילוף של הברכה.

איך מסביר זאת הרבי? במלה אחת, בפשטות – הוא אומר שתרגום אונקלוס הוא על דרך המוחין של תלמוד בבלי, שפשט הוא פשט. אבל תרגום יונתן ותרגום ירושלמי הם מוחין של ארץ ישראל, מוחין דאבא. מוחין דאבא אוהבים פנימיות. החידוש שלהם שהרבה פעמים הם משלבים בתוך התרגום מדרשי חז"ל – פנימיות. בפנימיות הקללה אינה קללה אלא חילוף – היא באותו מישור, 'באותו מגרש' כמו שאומרים היום, של הברכה. מסביר הרבי שאי אפשר לומר חילוף על דבר שאינו באותו מגרש, אם אין ביניהם צד שוה. אם אלה שני דברים רחוקים ואחרים – זה לא חילוף, אלא שני דברים שונים, ברכות וקללות. אם אני אומר שקללה היא "חילופה" ולא "לוטין" סימן שבעצם התרגום כאן רואה את שניהם באותו מגרש, באותו מישור. זה אומר שבמקום מאד עמוק שניהם מסתעפים מאותו אחד. מוחין דאבא – ירושלמי – קשורים לאחד האמת. מתוך אחד יש שני דברים. רק, כמו שאמרנו קודם, בתחלה יש את שניהם יחד – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", שני דברים שיש להם מקור משותף, שהוא ברכה בעצם. אחר כך זה מתפרט – "את הברכה" "והקללה". אבל אפילו כאשר זה נבדל, "והקללה" בפעם השניה, עדיין התרגום ירושלמי ויונתן הוא "וחילופא" (להעיר שהפסוק השלישי, "והקללה וגו'" מתחיל ב-ו החיבור, לחבר את הקללה לברכה שבפסוק הקודם).

53.         סכנת "אלהים אחרים" – לחשוב את צדדי הריבוי ל'אחרים'

מה זה קשור? למה הזכרנו בהקשר ל"אלהים אחרים"? אלקים לשון רבים – זו הסכנה של שם אלקים, לשון רבים, שנותן מקום לטעות. חז"ל אומרים זאת בפירוש. אבל מה זה אלקים? שם אלקים אומר בעצם שה' נושא הפכים. מה זה הרבים כאן? כמו שיש ברכה וקללה. אם אתה מבין שיש מקור משותף, "ברכאן וחילופה", זה "אלהים קדושים". מה הם "אלהים אחרים"? כשאתה חושב שבשרש הריבוי של אלקים הוא שני דברים אחרים. זה פירוש לגמרי חדש בפשט של "אלהים אחרים". אלקים הוא לשון ריבוי, אבל הוא אחד. אחד המקומות העיקריים בכל התורה כולה שרואים את האחדות של שתי הופעות אלקים הוא כאן, ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", "ברכאן וחילופה". אבל אם סרתם מן הדרך, דרך האמת, "ללכת אחרי אלהים אחרים"[17], זה באמת הופך להיות קללה ממש, "אשר לא ידעתם". שוב, איפה מסיקים את האחדות של ההפכים? בדעת. זה היחוד של "תרין עטרין שבדעת". רק ליהודי יש דעת. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת שאלקים הוא אחד. לכן "אשר לא ידעתם" זה "אלהים אחרים". זה עוד דבר חשוב מאד לגבי תחלת פרשת "ראה". אם נחזור לבנות, בשרש כל הבנות הן אחד. קודם מתפרט לשתים ("אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"), והשתים הן "שתים שהן ארבע" (התכללות).

54.         סימן כללות ה"אלהים אחרים" בתורה – בטח

נסיים את הדרוש של "אלהים אחרים": אמרנו שכתוב פעמיים בחומש שמות, בשאר החומשים לא כתוב בכלל, ובחומש דברים כתוב 17 פעמים. איך מתחלק? עד פרשת ראה – סיום החצי הראשון של משנה תורה – יש ט פעמים, ומשופטים עד סוף החומש יש עוד ח פעמים. במעגל השנה זה עד סוף חדש אב ועד בכלל ואחר כך מאלול עד סוף קריאת התורה בשמחת תורה. אם כן, מה הסימן של "אלהים אחרים" בכל התורה? בטח – "בטח בדד עין יעקב" (בטח ר"ת ברכה טוב חיים, שלשת הדברים שכתוב עליהם "ראה...", כמבואר במ"א). כנראה שה"בטח" של הקדושה הוא הכח להתגבר על ה"אלהים אחרים" – הוא פנימיות מדת הנצח, מדתו של משה רבינו. צריך לבטוח בה'. כתוב בחסידות שה-טח של בטח – סימן ההופעות של "אלהים אחרים" במשנה תורה – הוא לשון טיחה, לשון דביקה, חבור שני הפכים. כמו שאמרנו שעיקר הכח של אלקים הוא להדביק את השנים, "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – שהשנים שנראים אחרים יתגלו כאחדים (במקום "אלהים אחרים" – "אלהים אחדים").

55.       ח. פרצוף פירושים בתחלת פרשת ראה

56.         ראיה ושמיעה – אובייקטיביות וסובייקטיביות – מה התכלית?

אמרנו שהמפרשים מאד שמים לב לכך שהתכל'ס כאן הוא "תשמעו", עד כדי כך שלא כתוב כאן – בצד הברכה – שמירה ועשיה. "תשמעו" זה אמא. מה בכלל ההבדל? מה רוצים? כשאני מצייר לעצמי ביאת משיח ועולם הבא – מה רוצים, ראיה ("עין בעין יראו") או שמיעה? מה באמת התכלית? גם כאן בפשט, קוראים לפרשה "ראה [אנכי]", אבל כתוב "את הברכה אשר תשמעו". בצורה הכי פשוטה, מה בין ראיה לבין שמיעה? כשאני אומר "ראה..." זה להסתכל במציאות שנמצאת חוצה לי. בלשון המדוברת, זה נקרא ראיה או תפיסה אובייקטיבית של מה שיש – זו ראיה בכל מקום. ראיה היינו אובייקטיביות. "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". מהי שמיעה? סובייקטיביות – איך אני קולט ומפנים את הענין. מה שאמרנו עכשיו הוא כלל גדול. את הכלל הזה מאד רואים כאן בפרשה. "ראה אנכי נתן", צריך לראות משהו, וגם "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" זה לראות משהו. יש חותם המתהפך בספירות, י-ה-ו-ה – אובייקטיביות בחכמה, סובייקטיביות בבינה, סובייקטיביות במדות הלב ואובייקטיביות במלכות. המלכות היא משהו אובייקטיבי, אבל מדות הלב הן משהו סובייקטיבי, השמיעה בבינה סובייקטיבית והראיה בחכמה אובייקטיבית – "אבא יסד ברתא".

57.                       פירוש הבינה: "הברכה אשר תשמעו" – ברכת השמיעה

את זה אומרים כדי להבין שהעיקר כאן הוא "אשר תשמעו". אומר בעל אור החיים הקדוש (וכן הוא בעוד מפרשים) שמהלשון "[את] הברכה אשר תשמעו" משמע שהברכה היא היא השמיעה. יש מפרשים (כמו רש"י כנ"ל) שמבינים ש"אשר" הוא תנאי – לא כמו "אם", אבל תנאי – אבל יש מפרשים ש"אשר" מבטא את גדר הברכה עצמה, השכר, והיינו שהברכה עצמה היא השמיעה, "את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום" – זו הברכה. יש כמה שמפרשים ככה, אבל הביטוי הכי יפה לפירוש זה הוא באור החיים, שאומר "כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש". אין לך תענוג בעולם כמו השמיעה בתורה. מהו עולם הבא? תענוג השמיעה. שוב, "השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש". הוא מביא פסוק שאומר זאת בפירוש – "שמעו ותחי נפשכם" (מהפטרת פרשת ראה). לכן הוא באמת אומר שהשכר של העולם הבא, הברכה המובטחת, הוא-הוא השמיעה, "את הברכה אשר תשמעו". הפירוש הזה הוא מקור מצוין למה שכתוב בזהר שגילוי עתיקא באמא. זה בעצם מה שהוא אמר, שאמא – שהיא השמיעה בתורה – היא התענוג המופלא ביותר ומחיה את הנפש. לכן, את הפירוש הזה נמקם באמא – התגלות התענוג באמא, "אשר תשמעו". האושר הולך לשמיעה. הוא לא מפרש ככה (אינו מדייק את המלה "אשר"), אבל זה לפי כל מה שלמדנו קודם – שאשר הוא אושר, והוא מתגלה בתוך ה"תשמעו".

58.         ברכה וקללה – עצם ומקרה

יש פירוש של השפת אמת. כעת נביא מגוון של פירושים בקיצור ונעשה מהם פרצוף. על כל פירוש כאן שנביא יש הרבה מפרשים שאומרים אותו דבר בסגנון שונה, ואנחנו נביא את הפירוש שאומר זאת הכי חזק. "אשר תשמעו" זה לשון ודאי ו"אם לא תשמעו" לשון ספק – או שכן או שלא. סימן שבצד של הברכה יש איזו ודאות, ואילו הצד של היפך הברכה – החילופה – הוא מסופק. מה זאת אומרת? כלל גדול שכתוב בכל ספרי החסידות, ובלשון השפת אמת כאן – "הטוב בעצם והחטא במקרה". זה הלשון בה השפת אמת משתמש. אצל יהודי הצד הטוב, של הברכה, הוא משהו עצמי – לכן הוא ודאי, "את הברכה אשר תשמעו". ואילו החטא, ה"סרתם מן הדרך... ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם", הוא חטא במקרה. יש עוד גימטריא שלא אמרנו – אמרנו שמשה עולה "אלהים אחרים", אבל יש משהו יותר פשוט שעולה אותו דבר, הוא גם הלעו"ז של משה רבינו, הוא בעצם ה"אלהים אחרים" – מקרה. מאד קרוב למשה – רק מחלקים את ה-ש (אות של אש) ל-קר (קרי). המקרה כאן הוא "אלהים אחרים". בכל אופן, השפת אמת אומר שמה שכתוב "אשר תשמעו" לעומת "אם לא תשמעו" הוא כי הטוב הוא בעצם והחטא במקרה. זה לשונו.

59.         ברכה וקללה – ודאות וספקנות (חק אי-הודאות)

נחבר למי שקדם לו הרבה, רבינו בחיי, שכותב אותו דבר בסגנון שלו. הוא כותב שהברכה, הצדק הטוב, הוא ודאי. הוא לא משתמש במלים עצם ומקרה – מלים של חקירה, של הרמב"ם – אלא רק במלים שאמרנו קודם, שהברכה היא ודאי ("אשר תשמעו") ואילו הקללה היא ספק. אם קוראים אותו טוב אפשר גם להבין שהוא מתכוון גם לכיוון ההפוך בכללות. כלומר, שכל השגה שהיא ודאי, ודאות, היא מקור של ברכה, ואילו ספקנות – ספק בגימטריא עמלק – היא מקור של קללה. לדוגמה, היום במדע מהכללים הכי יסודיים הוא חק האי-ודאות (שלהוי ידוע שהחק הזה נקרא על שם גוי נאצי – היה לו חבר חצי-יהודי שעבד איתו, אבל החק נקרא על שמו). אינשטיין לא אהב את החק הזה, התבטא שהקב"ה אינו משחק בקוביה, אך לא הצליח במשך כל ימי חייו להפריך אותו. אנחנו תמיד אומרים שיש לו מקור מאד גבוה, ברדל"א, שיש שם חמשה ספקות. בכל אופן, הבעל שם טוב אומר שמי שקשה לו לישון בלילה – גם אחרי שהוא אמר קריאת שמע על המטה לא נרדם – שיחזור עוד ועוד על המשפט "הודאי שמו כן תהלתו". גם יכוון – רק ודאי בגימטריא אהיה ו"הודאי" בגימטריא הוי'. אצל יהודי צריך להיות ודאי, ה' הוא ודאי – כשיש ודאי יש טוב וברכה. כשיש ספק יש קללה. זה שבכל זאת יש ספק בקדושה – כי גם הקללה יכולה להיות בקדושה (היא טובה, אבל באתכסיא).

60.                       פירוש החכמה: ודאות וספקנות

את כל הווארט הזה – שוב, בסגנון של השפת אמת, שהטוב בעצם והחטא במקרה – נשים בחכמה. זו תפיסה של חכמה, של אחד, של ודאות לעומת ספקנות. אפילו בתוך החכמה גופא, הפנימיות – פנימיות אבא פנימיות עתיק – היא ודאות, וחיצוניות החכמה היא מקור של ספקנות, של סקפטיות בכלל, של חכם להרע. מי שהוא חכם להרע הוא סקפטי. כמובן, שמי שהוא סקפטי הוא גם פסימי. רצינו עוד נושא גדול – שאין לנו זמן לומר אותו – הוא לדבר הרבה על צבע אפור (בגימטריא "ראה אנכי [... ברכה וקללה]" – אפור אותיות רופא, "רופא כל בשר ומפליא לעשות" שמחבר יחד שני הפכים, נשמה וגוף, ללמד שגם להם מקור משותף אחד). לומר ברכה וקללה זה כמו לומר לבן-שחור, ואם מחברים אותם יחד – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – זה כמו לומר 'ראה אנכי נתן לפניכם היום אפור'. אפור זה גם אִפור (שייך לבנות של חמשה עשר באב כו'). כעת נאמר אותיות פורחות, בלי קשר. אפור זה "ואנכי עפר [ביד המלכים] ואפר [ביד נמרוד]", מדת השפלות של אברהם איש החסד, ראש כל המאמינים. דווקא התאים של המח הם תאים אפורים. אלה אנשים פסימיים (בטבע ראשון). זה מקור הספקנות. עד כאן לגבי האפור. בכל אופן, את כל הווארט הזה – ודאות לעומת ספקנות, עצם לעומת מקרה – נמקם בחכמה.

61.                       פירוש הכתר (אריך): רצון היהודי – "אשר תשמעו"

יש עוד פירוש של כמה מפרשים, שאומרים למה לא כתוב כאן שמירה ועשיה – קשור, אבל אפילו טפה יותר מהפירוש הקודם. מה שודאי אצל יהודי, שרוצה בשמיעה לעשות הכל. כמו הרמב"ם, שכל יהודי רוצה לעשות את כל המצוות. אם הוא לא שומע לרצון – סימן שהיצר שלו אנס אותו. מה שבטוח הוא שברצון – וכאן שמיעה היא רצון – ש"אשר תשמעו", שהוא שומע ברצון. זה ודאי. לכן מגיעה לו ברכה. רק על זה מגיעה ברכה. כמו הווארט של היהודי הקדוש שכל יהודי רוצה, ואם הוא לא רוצה הוא רוצה לרצות, ואם לא הוא רוצה שירצה לרצות וכו' עד עשרים פעמים. עשרים היינו כתר. כל יהודי רוצה לרצות וכו', ואם זה כך עד עשרים פעמים בסוף ישתלשל שגם יעשה בפועל. בכל אופן, מה שבטוח אצל יהודי שברצון שלו הוא שומע – "אשר תשמעו". זה פירוש ששייך לאריך.

62.                        פירוש התפארת: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"

יש פירוש ש"אשר תשמעו", בלי שמירה ועשיה, בא ללמד אותי שמצד הברכה הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. לכן, אם רק תשמע – יש לך מחשבה טובה לעשות מצוה – ה' מחשיב את זה כאילו שעשית. לכן לא כתובות כאן שמירה ועשיה. איפה נשים את הפירוש הזה של "אשר תשמעו"? איזה כח בנפש מחבר בין המחשבה הטובה למעשה? ה-ו של שם הוי'. "מחשבה טובה", שמיעה, היא באמא, ומעשה בפועל במלכות. מה שמחבר הוא ה-ו של שם הוי' – התפארת.

63.                        פירוש החסד והגבורה: "אשר תשמעו" (ברכה על חשבון העתיד) לעומת "אם לא תשמעו" (ענש על עבירה בפועל)

יש פירוש, כך הגור-אריה מסביר את רש"י, שאומר מה שכתוב כאן "אשר תשמעו" הוא על מנת שתשמעו. רש"י רק רוצה להסביר כאן ש"אשר" הוא תנאי. מוסיף הגור-אריה (בכוונת רש"י) שההלכה היא ש"על מנת" פירושו מעכשיו – אני נותן את הברכה ברגע הזה, על מנת (תנאי, אבל מעכשיו) שתשמעו. אני בונה עליכם, סומך עליכם, שתשמעו – לכן אני כבר נותן את הברכה. הקללה היא רק "אם לא תשמעו", רק לאחר מעשה. יש עוד מפרשים שמסבירים עוד יותר – שה' נותן את הברכה מראש. לא רק כי הוא סומך עלינו שנעשה טוב – שקשור גם עם מה שאמרנו קודם, שהטוב הוא משהו עצמי אצל יהודי – אלא שה' נותן ברכה בגשמיות כדי שיהיו לנו כלים לעשות טוב, "מי הקדימני ואשלם". צריך כל טוב סלה כדי שנוכל לעשות מצוות, לכן ה' נותן לנו כל טוב כדי שנוכל לקיים את המצוות שלו. הפירוש שה' מיד נותן את הברכה כדי שנעשה את המצוות – כולו אומר חסד. חסד הוא לפנים משורת הדין. כלומר, הוא לא מחכה לשמירה ומעשה בפועל. ה"אם" – אם תעשו רע יגיע לכם עונש – זה מצד הגבורה, שם יש את "היכל הזכות", בית דין של מתיבתא דרקיעא יושב בגבורה ודן רק לפי המעשה בפועל. הוא לא נותן שום דבר שלא מגיע לך. אבל "אשר" הוא לפני שמגיע לך, לפנים משורת הדין – חסד.

64.                       פירוש הדעת: אחדות הברכה והקללה

זה ש"אשר תשמעו" – שצריך לקלוט שיש מקור משותף של ברכה וקללה – הוא בדעת.

65.                       פירוש הנצח וההוד: מצוה גוררת מצוה מכח השמיעה שבמצוה

אם כן, אמרנו כאן ווארט של רצון, כתר, של חכמה, של בינה, של דעת, של חסד וגבורה, של תפארת. מה יש בנצח והוד, הרגליים? יש פירוש של השל"ה הקדוש ש"אשר תשמעו" על דרך "והיה אם שמוע תשמעו" וכיו"ב – פסוקים של כפל שמיעה. חז"ל דורשים (ורש"י מביא) "אם תשמע בישן תשמע בחדש" – "מצוה גוררת מצוה". הווארט שלו שמה שמביא לעוד מצוה הוא דווקא השמיעה של המצוה. משהו עמוק. כתוב "מצוה גוררת מצוה". מה מסוגל להביא עוד מצוה? המעשה של המצוה או השמיעה של המצוה? לכאורה המעשה. כאן הוא אומר שלא – שהעיקר הוא "אשר תשמעו", וזה מביא שאחד מוליד עוד. מהי שמיעה? הקליטה הפנימית, הסובייקטיבית, שאם אדם שמע בישן הוא עתיד לשמוע בחדש. כל הזמן הוא ישמע עוד ועוד וממילא יעשה עוד ועוד. זה פירוש השל"ה הקדוש, אותו נשים ברגליים, בנצח והוד.

66.                       "היום" – "ביומו תתן שכרו" על הדברות אותן שמענו מפי הגבורה

יש פירוש, שכמה מפרשים מדייקים את המלה "היום" כאן (כמו שאמרנו, שזו מלה חשובה), ועיקר תכלית "היום" בספירת היסוד – שמקבל את כל ה החסדים, כל הימים. יש מי שאומר ש"היום", שפירושו ודאי עכשיו, כמו שהמשיח אמר שיבוא "היום", קשור דווקא לשני הדברות הראשונים ששמענו מפי הגבורה. היות שה' אמר אותן הוא חייב לתת השכר מיד. מביאים – הכלי יקר ועוד – שהדין של "ביומו תתן שכרו" הוא רק אם אני שכרתי את הפועל, אבל אם שכרתי אותו על ידי שליח אני פטור. לכן המפרשים אומרים שכל מצוות התורה הן שכירות על ידי שליח – משה רבינו (הפירוש הבסיסי של "אנכי", רק משה רבינו) – ואז המשלח, השוכר האמתי, הקב"ה, לא חייב לשלם לי ביומו, מיד. אבל אם הוא עצמו שכר אותי הוא חייב לי ביומו. זה רק בשני הדברות הראשונים של עשרת הדברות. לכן מה שכתוב כאן הוא לא ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ששמענו ישירות מפי ה'. זה פירוש אחד שכמה מפרשים אומרים, כמדומה שהראשון הוא הכלי יקר.

67.                       פירוש היסוד: תיקון הברית – התחדשות בתורה; פגם הברית – חיפוש ההתחדשות בחדשות

בכל אופן, יש עוד פירוש מאד חשוב שאומר החתם סופר, שמאד נוגע לנו. הוא אומר שבכל מקום שכתובה המלה "היום" רוצה לומר לנו שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים. הענין של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" שייך דווקא לשמיעה, "אשר תשמעו". הרגשת החידוש – ובאמת לחדש, החל מלחדש חידושי תורה – באה בשמיעה של האדם. הוא מקשה ומתרץ, שאם הפסוק מדגיש התחדשות במצוות – גם ב"תשמעו" ובמיוחד ב"היום" – סימן שכל הקללה באה רק מזה שהאדם לא מרגיש התחדשות. היתכן?! רק כי אתה לא מתחדש מגיעה לך קללה?! הוא אומר בפירוש שהאדם עושה את כל המצוות, שומר את כל השו"ע, לא עובד עבודה זרה, אבל מהמלה "היום" משמע שרק בגלל חוסר ההתחדשות באה קללה. הוא שואל, היתכן, ועונה שאין הכי נמי – שברגע שחסרה לאדם התחדשות בתורה הוא יחפש אותה במקום אחר ועד שמגיע לאלקים אחרים. האדם בכלל, יהודי בכלל, חייב התחדשות, ואם אין לו אותה בתורה הוא יחפש אותה באינטרנט. ברגע שאין לו התחדשות בתורה הוא אוטומטית יחפש אותה במקום אחר. מאד מתאים לו, לחתם סופר (שנלחם נגד ההשכלה) – איפה האדם מגיע לעבודה זרה? כשהוא מתחיל לקרוא עיתון. למה הוא קורא עיתון? כי אין לו חדשות בתורה, אז הוא מחפש "היום". לכן "אשר אנכי מצוה אתכם היום", ואם אין את זה אז אוטומטית בא לו "ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם". זה ווארט מאד יפה שלו, שנשים ביסוד. התחדשות כאן היא תיקון הברית, שכל הזמן חדש. כל כך חשוב שאדם יחדש בשמיעה שלו, בתורה.

68.                       פירוש המלכות: מתוך שלא לשמה בא לשמה

אחרון חביב, במלכות, נשים ווארט שמובא מהבעל שם טוב עצמו. הוא גם אומר שברכה וקללה הולכות יחד, אבל מפרש אחרת ממה שפרשנו לעיל. עד כאן פרשנו שברכה וקללה יחד היינו שבמקור יש להן שרש משותף וגם הקללה היא ברכה, אבל הוא אומר כאן משהו אחר (אכן בעומק אפשר לחבר את הפירושים). הוא אומר שמהפסוק "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" לומדים את הכלל ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ה' נותן לפנינו כל מצוה שהיא ברכה, אבל יחד עם זה ה' יודע שבטבע ראשון האדם יעשה כל מצוה עם פניה, עם כוונה לגרמיה, וממילא הוא יעשה "ברכה וקללה" יחד. זה כמו שהבעל שם טוב אומר ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" באותו טוב. ה' יודע זאת, ועל מנת כן נותן לנו את התורה. ה' נותן מצוה, ויודע שנקיים אותה בבחינת "ברכה וקללה", אלא מה? אחר כך, מתוך ה"שלא לשמה" – ומתוך שהאדם מודע לכך שכרגע הוא במצב נפשי של לא-לשמה, ואדם נכנע (אמרנו שיש הכנעה ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה") מכך שאני במצב של ערבוביא, עוד לפני ההבדלה – אז "בא לשמה", "את הברכה וגו'".

את כל זה נסמיך על המלה "את", שהיא ריבוי והיא מלכות. זה שה' אומר שהעסק שלך, הענין שלך, המציאות שלך חייבת להתחיל מ"שלא לשמה" – אין אחד שמתחיל צדיק, ובכלל אין כזה דבר צדיק לגמרי – זה מלכות, "את הברכה" (ואת זה צריך לשמוע – "אשר תשמעו"). ה"לשמה" בא מתוך ה"שלא לשמה", כך ה' ברא את העולם. גם מוסר השכל גדול מאד בשבילנו בכלל, ובפרט בעניני מלכות. אם רוצים להקים מלכות ישראל – דווקא במלכות יש את הכלל הזה, שמתחילים ממצב מעורב. בפרט אם אדם מתחיל להתעמת עם הקיים, הרי המציאות הקיימת היא ערבוב אחד גדול, ובמדה מסוימת האדם חייב להתלבש שם – חייב להתלכלך, כמו כל העוסק עם מנוול שמתנוול. אמרנו שמלכות היא אובייקטיבית, כמו חכמה, ראיה – שם יש טוב ורע, ברכה וקללה, והאדם חייב להתחיל ממצב מעורב. אבל אם הוא מתחיל כך, ומודע לזה, ויש לו הכנעה מזה – סופו להגיע ל"את הברכה אשר תשמעו".

כל זה קצת מגוון פירושים על תחלת פרשת ראה. אולי עדיין הביטוי הכי יפה הוא של אור החיים הקדוש, שאומר שהברכה היא "אשר תשמעו" – שהתענוג המופלא שמחיה את הנפש הוא עצם השמיעה של דברי אלקים חיים, תורת ה' יתברך. ככה נזכה להכנס לתוך חדש אלול, חדש של רחמים.

69.         ההמתקה – שימת הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל

[מה ההמתקה פה?]. טוב ששאלת. זה ההמשך – "והיה כי יביאך וגו'". ההכנעה היא ה"ברכה וקללה". אחר כך ההבדלה היא שני הפסוקים הבאים, שמפרטים את זה. ההמתקה היא שלשת הפסוקים הבאים. במנחה של שבת ושני וחמישי קוראים ששה פסוקים יחד – ה"כהן" של "ראשון". שלשת הפסוקים הבאים הם "והיה כי יביאך הוי' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מרה. כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר הוי' אלהיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם בה". אלה פסוקי ההמתקה, עם התודעה הזו נכנסים לארץ. ברגע שאני שם את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל הכל קדוש. הקללה נפרדת, אבל היא קדושה לגמרי, בקדושת ארץ ישראל (ודווקא על הר עיבל בנו מזבח וכו') – כל כך, שרק היא כתובה אחר כך בתורה, רק הארורים כתובים. זו ההמתקה. ההמתקה היא שה' מבטיח שנכנס לארץ ישראל, נשים את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל, "הלא המה...", שניהם קדושה אחת. תסתכלו, שלשת הפסוקים הבאים הם המתקה (נמצא שההכנעה-הבדלה-המתקה כאן הוא בסוד א-ב-ג [פסוקים], תחלת השם של מב אותיות: אנא בכח גדולת...).

לחיים לחיים, חדש טוב ומבורך, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.