יט תמוז סז – סיפורי בעל אוה"ח הק' – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

יום ראשון היה ההילולא של בעל אור החיים הקדוש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. התחלנו לספר כמה סיפורים לילדים, ונמשיך לספר ולסדר כסדר הספירות, כדרכנו בזמן האחרון. היום נעשה חב"ד-חג"ת-נהי"ם.

חכמה:

נתחיל עם סיפור של חכמה, אחד הדברים ששייכים בקבלה וחסידות לחכמה זה שבת קדש. כשהאור החיים הגיע בשנתו האחרונה לירושלים, הצדיק הקרוב שלו היה בעל החיד"א, ומפליג מאד בשבחו וגדולתו ב"שם הגדולים" – הוא הכי מפליג בגדלותו, ובכללות מי שהכי הפליג בגדלותו ואמר שהוא בחינת משיח זה הבעל שם טוב, שבזכותו פירוש אוה"ח נמצא על הדף במקראות הגדולות (יחד עם רש"י, ראב"ע ורמב"ן). ידוע שבחב"ד הרביים על שנה למדו חומש עם רש"י, ובנוסף לכך היה מחזור שלומדים (כל שנה משהו אחר), רמב"ן, אבן עזרא, אוה"ח הקדוש. הוא בשורה הראשונה, עם הראשונים הכי גדולים, ויותר מכולם הוא ניצוץ גדול מאד מאד של מלך המשיח, עד כדי כך שכותב "חיים שמו" על מלך המשיח. הוא אחד מצדיקי עולם שהכיר בעצמו שיש לו את הפוטנציאל להיות משיח. הבעל שם טוב אמר שהוא קבל את כתר משיח, כתר גדול הדור שהוא בבחינת משיח, מהאור החיים הקדוש. כמו שנסביר, נספר בהמשך, הם היו כל פעם נפגשים למעלה, בעולמות העליונים, ואחת הסיבות העיקריות שהבעש"ט חשק להגיע לארץ ישראל זה היה כדי להפגש אישית עם אוה"ח, עד שאמר שאם היינו נפגשים אישית היה בא מלך המשיח, וה' מנע זאת. אם כן, אין לספר בגדולתו, אנחנו דלי הלשון והוא בחינת "נורא תהלות", "לו דומיה תהלה".

כשהגיע לירושלים עיר הקדש הוא קבע את בית המדרש שלו הקטן – שאפשר עד היום לראות אותו (שם הוא גר ולימד). פעם אחת בשבת קדש, בסעודה שלישית, רעוא דרעוין,הוא האריך לדרוש – אחר כך, בגמר השבת, הוא סיים והתפללו והבדילו, כולם יצאו, והאחרון שיצא היה החיד"א. זה היה באמצע החורף, והוא רק יצא מהדלת, ופתאום היה שטף לא נורמלי של גשם – הוא לא יכול היה ללכת ברחוב. הוא עדיין עמד ליד הדלת של הרבי – הוא לא העיז לפתוח את הדלת להכנס בחזרה, אבל כעבור שעה ארוכה הרבי פתח את הדלת וקרא לו להכנס. אחרי שהוא נכנס והתיישב האור החיים בקש ממנו סליחה (היה גדול בישראל), והסביר שהשיחה שלא פתחתי לך קודם כי מיד כשיצאת נכנס לכאן אליהו הנביא והיו דברי סתר בינינו, ולכן לא יכולתי לפתוח לך (החדר שם היה מאד קטן, אפשר לראות). ידעתי שברגע שהוא נכנס התחיל מבול – יש קשר בין הדברים – וידעתי גם שאתה בחוץ, הצטערתי שאתה מתרטב, אבל לא יכולתי להכניס אותך. בכל אופן, היות שסבלת כל כך במשך שעה ארוכה, אפצה אותך קצת בזה שאספר לך דבר אחד שאני יכול לספר מדברי אליהו הנביא: בקבלת שבת, אחרי "לך דודי", אומרים "מזמור שיר ליום השבת", ולפי הרבה מנהגים דווקא בפרק זה מקבלים את קדושת השבת ונאסרת המלאכה. יש אפילו מקומות שנוהגים לומר זאת פעמיים – בישיבת בית א-ל בירושלים, וכך בפראג בבית הכנסת של המהר"ל. אומרים זאת פעם אחת, ועדיין לא כל העם שובתים, וכדי שכולם ישבתו אומרים זאת עוד הפעם (זה הטעם על פי פשט – יש עוד טעמים נסתרים לכך). בכל אופן, אליהו הנביא אמר לי, כך אומר אוה"ח הק', שיש לומר זאת בעמידה.

גם בחב"ד אומרים זאת בעמידה, וכך ברוב המקומות – אך כנראה אז זה היה חידוש, וזה חידוש גדול מאד. נאמר קצת הסבר לזה בדרך אפשר, ובכך גם נסביר למה זה שייך לחכמה כאן. כתוב שעמידה זה בעולם האצילות – ק"ש וברכותיה זה מיושב, בעולם הבריאה (ק"ש בחב"ד דבריאה), אך תפילת עמידה היא בז"א דאצילות, ולכן עומדים. הפשט הכי פשוט בכך שאליהו הנביא אומר שיש לומר זאת בעמידה – שצריך להגיע כאן לאצילות. היות שבפרק זה מקבלים את קדושת השבת, וקדושת השבת זה מוחין דאבא – ו"אבא מקנן באצילות", כל עולם האצילות זה אבא יחסית לבי"ע – לכן פרק זה דווקא צריך לומר בעמידה. רק להעמיק עוד טפה, יש הרבה פעמים שהמשמעות של עמידה זה נצחיות – דבר שעומד, דבר עמיד, הוא קיים לעולם. למה הוא קיים לעולם? כי הוא בלתי משתנה. כמו שהפסוק אומר על ה', "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". דבר בלתי-משתנה הוא עמיד. באחד מניסי אלישע כתוב "ויעמד השמן" – שמן זה גם כינוי של פנימיות החכמה – וחז"ל מפרשים (שלא כפשט, שהפסיק להתווסף השמן שהאשה יצקה לכלים ריקים אחרי שנגמרו הכלים) שיש בשמן זה עמידה נצחית עד תחית המתים. כלומר, העולם הזה הוא כבר התחלה של תחית המתים – יש משהו במושג עמידה שזה עד תחית המתים, וממילא זה התחלת תחית המתים. זה שייך עוד יותר לחכמה – נצחיות אפשר לשייך לספירת הנצח, רק שהפשט של נצח זה נצחון, והנצחון האמיתי ביותר זה לנצח את מלאך המות, וכשמנצחים אותו זוכים לחיים נצחיים. חכמה זה ראשית קו ימין של הספירות ונצח זה הסוף שלו – ממשיכים מתחילת קו ימין לסופו, מחכמה לנצח, ואז הנצחון מקבל את המשמעות של נצחיות. הכח של הנצח בפני עצמו זה הכח לנצח, וכשהוא מנצח הוא מקבל הארה מהחכמה ואז הוא הופך להיות נצחי – שרש הנצחיות, שלמעלה מהזמן, זה חכמה. כך מוסבר בחסידות שחכמה זה למעלה מהזמן לגמרי. ספירת הנצח היא ספירה של ז"א, וכשאומרים שם נצחיות זה בתוך הזמן – כמו "לעולם ועד", נצחיות בתוך הזמן – וחכמה זה למעלה מהזמן, שרש הזמן, באצילות (הזמן ממש מתחיל מבריאה ולמטה). אם כן, הסוד הפנימי של עמידה כאן זה איך להגיע בשבת קדש – שזה הענין של שבת – לטעימת מעין עולם הבא, מעין תחית המתים, מעין חיים נצחיים. זה כשעומדים ב"מזמור שיר ליום השבת". בכלל, מי זוכה לגילוי אליהו? כתוב שזה בא למי שמאיר אצלו ה"חיה" שבנפש, שזה האצילות (נר"נ כנגד בי"ע מלמטה למעלה, וחיה זה אצילות – פנימיות החיה זה היחידה, חיה-יחידה הולך יחד, אבל אצילות נטו זה בחינת חיה). לכן כתוב שגילוי היחידה למעלה מגילוי אליהו – גילוי אליהו בא מצד החיה. על זה כתוב "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה".

בינה:

כמו שחכמה זה אבא, כך הבינה זה אמא. לבעל אור החיים הקדוש היתה אשה גדולה וחשובה מאד, שהיתה בחינת אמא, כמו שנסביר. זו היתה אשתו הראשונה. אחר כך, כמנהג ספרד, הוא נשא עוד אשה – היו לו שתי נשים. מי שהולך לקבר שלו בהר הזיתים, הוא שוכב שם ליד שתי נשיו. שתי הנשים שלו זה ה עילאה ו-ה תתאה, אמא וברתא, והן חיו בשלום ושלוה הכי גדולה. לאשה הראשונה, שעליה הסיפור, קראו פצוניה. פצוניה היתה מתפללת עטופה בטלית ומעוטרת בתפילין – זה רק אשה שהיא בחינת אמא עילאה, שגם מתעטפת בטלית וגם מתעטרת בתפילין (וכמובן שהכל היה ודאי בהסכמת בעלה, שזו היתה מדרגתה – הוא היה משיחי, וגם היא היתה משיחית, אולי אפילו יותר ממנו, שהנשים מצטיינות בזה יותר מהגברים). רק במאמר מוסגר, ידוע שבעשרה מבצעים של הרבי מבצע תפילין הוא כנגד אמא – מבצע תורה זה אבא ומבצע תפילין זה אמא – אז בתור מנהג, שאשה תתעטף בטלית מילא, אבל שתניח תפילין זה חידוש. היות שכל הענין של תפילין זה אמא, עוד יותר סימן שהיא בחינת אמא. לפי זה, הוא עצמו בחינת אבא – חיים, "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה", כנ"ל.

הסיפור שפעם אחת בא אורח חשוב להתארח אצלם בבית, והאשה הכירה באורח שהוא אורח חשוב וצריך לכבדה (שרה אמנו גם הכירה באורחיה, אבל בדרך כלל כתוב שאשה עיניה צרות באורחים – שרה היא יוצאת מהכלל, גם בחינת אמא, האם הראשונה בישראל, וגם פצוניה הלכה בעקבות שרה אמנו). היא מאד עצמאית – מניחה תפילין, אז מקבלת שכל מה צריך לעשות – ועל דעת עצמה לקחה את כל מעט הפרוטות שהיו בבית, הלכה לשוק, וקנתה שם את הדג הכי יפה ושמן (וידוע שלפעמים דגים יותר יקר ויותר מעדן מבשר). בשבילה זה היה להוציא הון, בשביל לקנות דג מיוחד במינו לכבוד האורח שבא אליהם הביתה. היא מביאה דג הביתה, ובעלה האוה"ח הק' זיע"א ועכי"א הסתכל על הדג, הבין שזה עלה הון תועפות, ואמר לה ביטוי – שצריך להבין מה עלה בדעתו להשתמש בביטוי כזה מוזר – שזה "חילול ה'" להוציא כל כך הרבה כסף על דג. פצוניה שתקה, לא התפעלה יותר מדי (חב"דניקית – און התפעלות) – הלכה לבשל את הדג, ובדג הזה היה כבד מיוחד שעושים ממנו מעדן מיוחד. ישבו לסעוד ליד השולחן – בראש השולחן בעלה הצדיק, המשיח, ולידו אורח חשוב, ושם כל בני המשפחה ואולי עוד אורחים – והיא מגישה את המעדן המיוחד מהכבד של הדג. בדרך כלל קודם כל נותנים לבעל, אבל כאן היא חילקה לכולם, בסוף הגיעה למקום של בעלה, ולא נתנה לו. ואז היא אמר – "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבד לרב" (ודאי היתה חב"דניקית).

קודם כל, רואים שיש לה הרבה שכל – מה' אשה משכלת (האומץ בא מהשכל). גם שרה אמנו יש לה יותר שכל אולי אפילו מאברהם – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" ("מכאן שהיתה גדולה ממנו בנביאות", אבל הנביאות גם מתחילה משכל טוב). זה בעצם סיפור על גדולת אשתו של אוה"ח הק', בחינת אמא. ההסתלקות של אוה"ח ברוב השנים יוצאת בשבוע של פינחס, כמו השנה. בסוף בלק כתוב "וירא פינחס" – מה ראה? מבואר אצלנו באריכות בסוף מלכות ישראל שיש שלוש תשובות בחז"ל: "ראה מעשה ונזכר הלכה, בועל ארמית קנאים פוגעין בו" (אז הלך למשה, ומשה אמר "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא", כמפורש ברש"י), "במקום שיש חילול ה' אין חולקין לרב" (הפירוש השלישי לא נוגע לנו, ולא נזכיר כעת). לפי הפירוש הראשון הוא הלך ושאל את משה, אבל לפי הפירוש השני "אין חולקין כבוד לרב" ואפילו לא הלך לשאול את משה. על בינה כתוב "מינה דינין מתערין" – יש דינים שמתעוררים מחיצוניות הבינה. מה שמתעורר ויוצא החוצה זה חילול ה' – הדינים שיוצאים מהבינה זה עצמו חילול ה' – והתיקון שלו זה לעשות משהו על דרך פינחס, או מה שהיא עשתה בסיפור שלנו. צריך לקחת את האנרגיה שיצאה מהבינה ולהחזיר את זה לפנימיות הבינה, שם הדינים מתמתקים בשרשם, כידוע בקבלה וחסידות. בעצם מה שהיא עשתה, ברגע שיצא מפי הצדיק הביטוי "חילול ה'" היה בזה משהו, ודאי זה עשה רושם (צריך להבין מה חילול ה' – רוב הסיפורי צדיקים זה הפוך, שהאשה צריכה אוכל במטבח והבעל הצדיק פיזר הכל לצדקה) – היה לה השכל איך לקחת את זה ולהחזיר את זה לשרש. לא רק שלא התפעלה, אלא כאשר שמע את המילתא דבדיחותא שלה – מהחיוך על פניו הכל התמתק. בדיחותא זה באמא – אם היה דינים שיצאו, חילול ה', אז היא גם נקטה בדין (לבעלי לא מגיע) ועשתה דבר נפלא, את כל התיקון מעיקרא, עד שבסוף ודאי ברך אותה שהכל היה כדאי בשביל הווארט הזה. היא היתה כאן בבחינת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

דעת:

זה ווארט של הערצה שאמר אחד מגדולי הצדיקים – הרבי מסדיגורא, בנו של ר"י מרוז'ין. אמר ווארט על שלושה צדיקים: אצל הרב מסווארין איז געקומן פין מח צום הארץ – הוא בא מהמח ללב. הבאר מים חיים – היה הולך מהלב למח. אבל אצל בעל אור החיים הקדוש שניהם היו שוים, לא היה צריך ללכת מאחד לשני.

כל הווארט הזה בשביל לשבח את האור החיים. רבי משה מסווארין (לספר עליו סיפורים זה ענין בפני עצמו9 – אולי גדול תלמידי רלוי"צ מברדיטשוב – היה עילוי בצעירותו (לא חסיד), איש מח וגאון בגמרא, ואחר כך גם היה פוסק ודין מאד גדול, ואחר כך, כשהתקרב לדרך החסידות, היה בעל לב. מי שהתחיל 'מתנגד' ואז נהיה חסיד – הולך מהמח ללב. מהמח ללב ומהלב למח זה כמו רבי אייזיק ורבי הלל בחב"ד. רבי מסווארין התחיל בעבודת המח, אך היות שתכלית עבודת ה' זה הלב (כמבואר בהקדמת קונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי) – "איזוהי עבודה שבלב" – הוא הלך ללב (הזכרנו שבוע שעבר בשם המגיד, שמי שמאיר אצלו חסידות במח ולא מגיע ללב זה קליפת עמלק). הצדיק השני הוא בעצם איש לבב, אבל הוא עובד קשה שיעלה גם למח – שוקד על התורה, גם על תורת הנגלה, גמרא עם ראשונים ואחרונים, חייב לחבר לב למח. יש אחד ששייך לא לזה ולא לזה, כי אצלו שניהם שוים – זה דבר שנמשיך להסביר בדבר מלכות – הוא בשני המקומות יחד, אין לו עבודה להמשיך מהמח ללב ולא להעלות את הלב לשכל, כי אצלו זה שוה. בשביל שיהיה אצלו שוה צריך להיות למעלה משניהם – השרש העל-מודע שלמעלה מהשכל ולמעלה מהלב, שוה ומשוה שניהם יחד, חייב להתגלות ביניהם ("שכינה ביניהם"), כדי לחבר אותם ביחד. מה בין המח ללב? הדעת. הקליפה שכנגד הדעת היא קליפת עמלק, לכן עמלק זה מי שמונע ולא נותן את האור שבמח לחדור לתוך הלב ואת אור הלב לעלות אל המח. אחד שכולו דעת, שבעצם הוא דעת, כמו משה רבינו – שרש הדעת ונשמה כללית של הדעת של כל עם ישראל – אצלו המח והלב שוים. צדיק כזה נדיר ביותר, הוא 'עצמי' לגמרי. אפשר לומר שאחד מפירושי המונח 'עצמי' בחסידות הולך על תכונה זו – שהמח והלב שוים. המח הוא קר, מים, והלב הוא חם, אש – רק לצייר עבודה כזאת, שהמח והלב שוים, זה גם דרגה כזאת שהקר והחם, המים והאש, זה אותו דבר. זה לא פשוט לצייר את זה – איך יכול להיות קר וחם אותו הדבר. אם כן, זה דבר פשוט וברור, שהווארט הזה של הרבי מסדיגורא על אור החיים זה הדעת שלו.

חסד:

אחת מתכונות החסד, שהוא מקור הזריזות בנפש – "זריזותיה דאברהם אבינו". כך כתוב בתניא, שעיקר זכות אברהם בעקידה שפעל מתוך זריזות – משקפת חשק ואהבה לדבר. אומר שהרבה צדיקים מסרו נפש, ועיקר גדולת אברהם שפעל זאת מתוך זריזות. עשה זאת בהשכמה, וממנו לומדים את הכלל הגדול "זריזין מקדימין למצוות" (ר"ת מזל – ממשיך משרש נשמה). כתוב גם שכהנים זריזין הם, כי הם שייכים לחסד (כהן-לוי-ישראל כנגד חסד-גבורה-תפארת, כידוע). יש כאן סיפור על הזריזות של בעל אור החיים הקדוש – ווארט שמובא בחב"ד, ומאד ידוע:

אמרנו שהבעל שם טוב מאד חבב את האור החיים הקדוש, עד שאמר שאם היו נפגשים בחיים היה בא משיח, והכרותו איתו היתה בגלל שכל לילה נפגשו בעלית נשמות. הבעל שם טוב אמר שנפגשו כל פעם באמצע הדרך – כשאני עולה לאיזה היכל עליון, הוא כבר יורד. הבעל שם טוב הסביר – לא צריך לומר שהוא יותר גדול ממני, רק שהוא יותר זריז ממני. לכן, כשאני עדיין מטפס הוא כבר גמר וחוזר למטה. כתוב שגם האור החיים וגם הבעל שם טוב הם גלגול של דוד המלך, לכן שניהם דמויות משיחיות מובהקות, רק שכל נשמה מתחלקת לנרנח"י, ומקובל שהבעל שם טוב הוא הנפש של דוד המלך ובעל אור החיים הוא הרוח – הרוח הרבה יותר זריזה. הרוח היא כנגד המדות, והיא מתחילה מהחסד – "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין". הנפש מחוברת לגוף, והגוף מכביד ומאט את הזריזות. גם מחלוקת הנפש-רוח אפשר לחשוב שהאור החיים גבוה מהבעל שם טוב, אבל כתוב שדוד המלך הוא הנפש של כל עם ישראל (כל מדרגותיו, הנרנח"י, זה הנפש הכללית של עם ישראל) – הנפש זה החיבור לגוף, זה תכלית הגוף. בנפש של הנפש יש יותר עצמיות מאשר שאר הבחינות של הנפש. אם כי בפרטיות הרוח יותר גבוהה מהנפש, אבל ביחס לדוד המלך הדרגה העצמית ביותר היא הנפש שלו, בחינת הבעל שם טוב. בכל אופן, הסיפור הזה הוא סיפור של זריזות, ועל זריזות כתוב בתניא שבאה ממדת החסד, מדת אברהם אבינו. גם יש הרבה בחסידות הכללית, כמו אצל רבי אלימלך מליז'נסק, שמסביר איך הזריזות משקפת את האהבה בנפש.

הוא היה זריז מאד – גם היה זריז בחיים בכלל, חי מז שנים – מי שחי בזריזות לא חייב לחיות יותר מדי. כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", וכתוב בקבלה שהחיים הזריזים ביותר, דווקא של נשמות דאצילות, זה בהם שנים (יש צדיקים מיוחדים, כמו הרבי מהר"ש בחב"ד, ועוד דוגמאות שספרנו עליהם בשנים האחרונות – חיים של בהם). לכל מדה בלב יש מתכת לפי קבלה, וכנגד החסד זה כסף – אברהם קונה ב"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", זה לשון כיסופים ותשוקה (כסף הוא זריז, אחר כך הופך להיות כסף חי – כשהחסדים מגיעים ליסוד – שהוא בכלל נוזל, החסד הופך להיות זרם של זרעא חייא וקיימא, ומכסף הופך להיות כסף חי, כספית) – והיום יודעים (בתורה ידעו מאז ומעולם) שהמספר האטומי של כסף הוא 47! מי שהוא 'כספי' הוא זריז, יש לו חשק בחיים, והוא שייך לכסף (אפשר להבין לפי הסיפור של הבינה שהוא גם הקפיד על הכסף, שלא להוציא הרבה כסף על דברים שלא היו לכתחילה הדברים החשובים ביותר לדעתו, רק שאשתו הבינה יותר טוב – "שמע בקלה").