בע"ה

כ"ב מנחם-אב ס"ז – רמת אביב

סיפורי ותורות רבי לוי-יצחק שניאורסאהן

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

א. כינוס ילדים

ערב טוב כולם. בשבת האחרונה היה יום ההילולא של אבא של הרבי – רבי לוי יצחק. הוא היה רב גדול ברוסיה, וגם היה מקובל מאד גדול – למד הרבה קבלה וכתב הרבה ספרי קבלה – וכל שבוע בשבת הרבי היה מסביר קטע מתוך הפירושים שלו על הזהר, ועוד דברים שהוא כתב ואמר.

מסירות הנפש על אפית מצות

הנקודה העיקרית אצלו היתה נקודת המסירות נפש, זו היתה עיקר העבודה שלו – מסר את הנפש על תורה ומצוות בקהילה שלו, בין היהודים, עד כדי כך שהגוים הרשעים שהיו אז ברוסיה תפסו אותו ושמו אותו בבית הסהר (כמו שהרבה צדיקים גדולים היו בבית הסהר, גם הוא ישב בבית הסהר כמעט שנה), ואחר כך הגלו אותו לחמש שנים לעיר נדחת בלי יהודים. בהתחלה גם לא הרשו לאשתו, הרבנית חנה, לבוא להיות איתו יחד. לא הרשו לה הרבה זמן, ורק בסוף הגלות הרשו לה להגיע ולהיות איתו. הוא מאד סבל שם, לא היה מה לאכול וכו', ובגלל הסבל הזה – אף על פי שבשנה האחרונה יצא מהעיר הנדחת, והגיע לעיר אחרת בקזחסטן (אלמא-אטא) – הוא נפטר שמה, בעיר הזאת (שתיכף נספר משהו על מהותה).

בכל אופן, היתה לו מס"נ על התורה והמצוות, ועיקר מסירות הנפש שלו היה על מצוה אחת, שגם מקשרת אותו למשיח וגאולה. כל הזמן הוא חשב על משיח וגאולה וכו'. הוא  מסר את נפשו – ולכן גם נכנס לכלא ונשלח לגלות – היה אפית מצות כשרות ושמורות לפסח. הוא פעל גם בעיר הבירה, בדרכי החוק, להשיג אפית מצות. הוא כל כך הצליח נגד רוח הרשעים (אף שהיה לפי חוק), להשיג אפית מצות כשרות לקהילתו, שזו היתה הסיבה העיקרית לכך ששמו אותו בבית הסהר.

המצות נקראות בזהר "מיכלא דמהימנותא" – אכילת מצה מחזקת בנפש את האמונה (המצה מסמלת ענוה, כי אין בה גובה של חמץ, אבל הביטוי המיוחד בזהר הוא שהיא מחזקת את האמונה – באמת, בשביל להתחזק באמונה צריך להיות ענו, ומי שיש לו חמץ לא יכול להאמין חזק, ורק אחרי ששורפים את החמץ אפשר להתחזק ולאכול את המצה המחזקת את האמונה בה'). אמונה בה' גם קשורה למסירות נפש, אז אם יש מצוה מיוחדת שבאמת ראוי למסור עליה את הנפש – וכך היה אצלו – זה מצות המצה, מיכלא דמהימנותא.

בדיקת חמץ בבכיות

אמרנו שכדי להגיע למצה צריך קודם לשרוף את החמץ – לעשות בדיקת חמץ וביעור חמץ. הרבנית חנה, אשתו של ר' לויק, ספרה עליו 'ווארט' מאד חשוב:

כשבעלי היה בודק את החמץ בערב חג הפסח, אור לארבעה עשר, בכל החורים והסדקים על הרצפה (עיקר הבדיקה על הרצפה, שם יכולים ליפול פירורי לחם וחמץ), הרצפה היתה רטובה מדמעותיו. הוא כל כך בכה בשעת בדיקת חמץ, שהרצפה היתה רטובה מדמעותיו.

למה צריך לבכות כשבודקים את החמץ? לכאורה, כל מצוה צריך לקיים בשמחה – צריך לשמוח שעושים מצוה – ולמה מישהו בוכה כשהוא בודק את החמץ? חמץ, ברוחניות, הוא גאוה. בבדיקת חמץ בודקים את הגאוה בלב, יש חורים וסדקים – דברים שאדם דש בעקביו – ובהם יש פירורי גאות האדם. אחריהם צריך לחפש, וצריך לחפש תוך כדי בכי של תשובה אמיתית, כשאדם חוזר לה'. לכן צדיקים גדולים, כל אחד לפי דרכו, היו עושים תשובה גדולה מאד בזמן בדיקת חמץ. היו גם צדיקים שהבדיקה לקחה להם הרבה זמן – כך אדמו"ר הזקן בדק שעות ארוכות, לא בגלל הצורך לחפש את הפירורים הגשמיים, אלא בגלל חיפוש הפירורים הרוחניים.

זהו סיפור יפה שגם ממחיש את הקשר המיוחד שלו לחג הפסח.

יסורי רבי לוי'ק

מענין שאחד הדברים המענינים שכתב – מודפס בריש פירושו לתניא, שכתב בגלות – הוא רשימה עם סודות על שליחתו לגלות והמקום אליו הגיע וכו'. המענין שמאד מצדיק את הדין – אומר שכל היסורים הם כפרת עוונות וכו'. בהכל מצדיק את השגחת ה', וגם מוצא בפרטי פרטיות סיבות רוחניות לכל דבר שעבר עליו בהשגח"פ. זהו מסמך ממש מופלא, שאין מסמך כתוב דומה לו שידוע לנו משום צדיק. רואים שהכל קשור לחג הפסח ולביאת המשיח – דברים שהיה קשור אליהם ומסר עליהם את הנפש.

הרבי הכיר אותו, כמובן, בכל שנות התבגרותו. אחר כך, אחרי שהרבי עזב, לא ראה אותו הרבה שנים. למשל, כשהתחילו להדפיס את כתביו שמו צילום שלו כאדם מאד מיוסר וזקן – נפטר בסך הכל בן 66 – ורק אחר כך מצאו תמונה מלפני הגלות. על התמונה שלאחרי הגלות הרבי אמר שלא היה מכיר את אביו בצורה זאת, כי מכיר וזוכר את אביו כגיבור (דבר שנסביר יותר בהמשך), והיה כה חזק בגוף שאלמלי היסורים היה מאריך ימים עד מאה שנה (היינו שחסרו לו 34 שנים, ורמז בזה בהמשך).

גבורתו של רבי לוי'ק

כהמחשה לגבורתו מסופר שכאשר עשה "הגבהה" – הוא הגביה באופן קבוע (בדומה למה שסופר על רבי הלל שבוע שעבר, שקבל הגבהה במנחה של שבת) – ראו תשעה עמודים בספר. קשה לצייר איך אפשר לפתוח את הספר כל כך רחב שרואים תשעה עמודים, ואחר כך הוא גם היה מסתובב הרבה כדי שכולם יראו (יש שמגביהים, עושים סיבוב אחד, ומניחים שוב). כדי לעשות זאת צריך גבורה רבה וידים ארוכות.

חוץ מהגבורה הגופנית שלו, הוא גם לא פחד משום דבר בעולם. מי אמר שאסור לפחד משום דבר בעולם, רק מה'? אביו של הבעש"ט אמר לו בצוואתו – ישראליק, אל תפחד משום דבר, רק מה'. הצדיקים הכי גדולים יכולים לקיים זאת, דבר לא פשוט. לפני ששמו אותו בבית הסהר היו הרבה פרעות בעירו ברוסיה, והיתה סכנת נפשות לצאת לרחוב – כל הזמן ירו ברחוב – וכולם הסתתרו במקלטים, אך הוא לא שם לב לזה כלל, והיה מסתובב ברחובות חפשי כאשר עפים כדורים.

הוא לא אמר שאינו מפחד – זה פשוט, אחרת היה מסתתר, כמו כולם. אבל אסור על פי תורה שאדם יפקיר עצמו סתם, אז למה הוא הסתובב בחוץ בלי חשש? הוא התבטא – "לכל כדור יש כתובת" (יש פתגם כזה). היה לו תלמיד שהוא לימד אותו שלא צריך להסתתר, ולכל כדור של ירי יש כתובת – הכל על פי השגח"פ. אם הכדור בשבילך – ימצא אותך איפה שלא תהיה. אם לא בשבילך – לא ימצא אותך אף פעם. יחד עם חוסר הפחד שלו הוא מאד קשור באמונתו בלב להשגחת הקב"ה – שה' משגיח ולכל כדור איש את הכתובת שלו, ואם ה' לא מכוון אלי את הכדור הוא לא יפגע בי כלל וכלל (וכך ביחס לכל אחד ואחד). נמשיך עוד להסביר את משמעות הענין. צריך לדון על פי הלכה אם הנהגה זו היא הוראה לרבים בזמן שיורים כדורים ברחובות. בכל אופן, זהו סיפור של צדיק שגם לא מפחד וגם יודע הוא למה לא מפחד – יש לו בכך דעת והתקשרות ואמונה.

הצהרת אלמא-אטא

נספר עוד משהו לסיום: אמרנו שהמקום האחרון אליו הגיע הוא עיר בקזחסטאן – אלמא אטא. בעולם הגדול, אם מישהו פעם שמע על העיר הזאת – עיר גדולה עם שני מליון אנשים ובנינים יפים, אך לא מוכרת כל כך (בחב"ד מוכרת בגלל אבא של הרבי) – מן הסתם שמע עליה בהקשר להצהרה בין לאומית שהיתה שם בשנת 1978 למנינם, "הצהרת אלמא-אטא". כל נציגי או"ה הגיעו לשם, והצהירו וכתבו – דבר שבא לידי חקיקה באו"ם ובמדינות העולם – שכל בן אדם בעולם (יהודי, וגם להבדיל גוי) זכאי לשירות בריאות.

למה מזכירים זאת? הרבי מאד מזכיר ומדגיש שכל מה שקורה בעולם הגדול נפעל על ידי נשיא הדור, במיוחד דברים לטובת האנושות. הרבי דבר על כך הרבה במיוחד לגבי מה שהתרחש ברוסיה בדורות האחרונים – קריסת הקומוניזם וכל מיני דברים אחרים – ומייחס את כל הדברים הטובים שקורים, בפה מלא, לפעולת הרבי, צדיק הדור. דבר כזה, שנקרא "הצהרת אלמא-אטא", שאומרת שכל בן אדם בהיותו בן אדם זכאי לשירות בריאות, מהרגע שהוא נולד עד ועד בכלל, ודאי נפעל באמת ובפנימיות או על ידי הרבי, או – עוד יותר – כעת נאמר שאבא של הרבי פעל זאת, כי קרה במקום בו הוא היה (הרבי לא היה שם אף פעם).

הוא כותב ברשימה שלו על הגלות שלו שהיה בחמשה בתי סהר (היה 303 ימים בבית סהר, ומסביר בפרטות לפי קבלה למה כדי לכפר על עצמו צריך לשבת 303 ימים בבית סהר), כנגד ה גבורות, והאחרון – לפני שהוגלה לצ'יאילי (עיירה נדחת בלי יהודים; כותב שהיא סוד צל א-ל) – היה באלמא-אטא (הרשימה היא לפני שיצא וחזר לאלמא-אטא).

הרבי אומר שהיה גיבור, ואלמלי יסוריו היה חי מאה שנה, ואז היה מסתלק בשנת תשל"ח – נולד בשנת תרל"ח – שנה חשובה גם אצל הרבי, שאז קבל התקף לב בשמח"ת. שנת תשל"ח היא שנת 1978 למנינם, אז התאספו כל אומות העולם באלמא אטא והגיעו להצהרה זאת (שבאה לידי פועל), שמזכויות האדם הבסיסיות ביותר, לכל בן אנוש, היא הזכות לשירות רפואי – שהחברה חייבת לדאוג לבריאות הגשמית והרוחנית (חלק מההצהרה הוא על בריאות נפשית – הצהרה יפה, כדי שכל אחד יחפש אותה באינטרנט ויקרא אותה). הכינוס התחולל בגיל מאה שלו, במקום בו נקבר.

מקור התפוחים – לבריאות וללפתן בשבת

עוד משהו נחמד ביותר לגבי העיר הזאת – מה פשר השם אלמא אטא? מה הוא אומר בקאזאחית? בשפה זו "אלמא" פירושו תפוח עץ ו"אטא" פירושו אבא. אם כן, "אלמא אטא" הוא אבא-תפוח. אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, כך הרבי לגבי אביו. בכל אופן, קוראים למקום אבא-תפוח – מה פשר השם? כתוב, דבר שהמדע מאשר, שהזן המקורי של תפוח עץ (תפוח בר) בכל העולם מתחיל משם. כל מי שאוכל תפוח עץ ורוצה לדעת את יחוסו – "מאין באת?" – המקור מאלמא אטא.

משהו מופלא ביותר, שבכלל יודעים על כזה מקום. אולי הוא גן עדן מקדם? הגוים חושבים שעץ הדעת היה תפוח עץ, אבל אנו חושבים (וכך כתוב בחסידות) שעץ החיים הוא תפוח עץ. איך יודעים? יש הרבה סיבות, אבל הכי פשוט הוא הגימטריא מפורסמת של "פרי צדיק עץ חיים" – פרי צדיק = תפוח. מה הקשר בין תפוח והצהרת הבריאות לכל העולם (איני יודע אם הגוים חשבו על הקשר)? אומרים שהדבר הכי טוב לבריאות הוא לאכול תפוח כל יום. הכל קשור לר' לויק, אבא של הרבי, שהגיע לשם בסוף. הוא הצדיק היחיד שדורש בפרטי פרטיות כל אירוע בחייו, כל פרט, ובפרט המקומות אליהם מגיע – "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ", עיקר ההשגח"פ לאן ה' מוביל אותך – מאד חשוב אצלו.

רק נסיים עם מנהג טוב שאפשר לקבל (היות שהוא גם מנה מקובל): מתי הזמן הכי עיקרי לאכול תפוח עץ (טוב כל יום, אבל מתי הכי טוב לפי תורה)? בסעודת ליל שבת, שנקראת "סעודת חקל תפוחין קדישין" – זו הסעודה של שדה התפוח, ובעצם זו סעודת "אלמא אטא", שדה התפוח המקורי בעולם. באמת כתוב שצריך בליל שבת לאכול תפוחים, לכן המאכל שעושים בדרך כלל כדי לקיים זאת בליל שבת הוא קומפוט מתפוחים. אם עושה קומפוט – הכי טוב. אם לא, צריך לבקש מאמא להביא בסוף הסעודה כמה תפוחים, שאפשר לברך על תפוח, ואז אפשר להתקשר גם לאבא של הרבי שנמצא באבא-תפוח.

עד כאן לגבי יהודי שמסר את נפשו על תורה ומצוות, ובפרט על מצה ועל גאולה, והדבר הכי חשוב שלומדים ממנו הוא שכל פרט בחיים מדויק בהשגח"פ.

ב. פרצוף אמרות וסיפורים

מספרים סיפורים על אבא של הרבי, והיום – במקום סיפורים – בעיקר נספר אמרות קדש שלו (לילדים ספרנו כמה ספורים, שגם נכלול בפרצוף). וגם, כמו בכל פעם, ננסה לסדר אותן לפי הספירות – לעשות מהן פרצוף:

כתר: מסירות נפש, העצם היהודי וסוד התניא

מסירות נפש ללא שינוי

הכתר הוא ענין של מסירות נפש, ולילדים דברנו שעיקר הכח שלומדים מרבי לויק הוא מס"נ. עם כל גדולתו בתורה ובקבלה, העיקר הוא מס"נ. פרט אחד לא ספרנו לילדים, שאחרי חמשה בתי סהר ואחרי חמש שנות גלות, כאשר השתחרר באלמא-אטא, הדבר הראשון שעשה שם היה למצוא קהילה יהודית – לא היתה שם קהילה עתיקה, אבל היו שם כמה חסידי חב"ד שברחו לשם במלחמת העולם השניה, והוא מצא שם גם ידידים שלו – ושם קם בבית הכנסת (הוא היה רב מאד מכובד, והיו כאלו שקראו לו רבי והתייחסו אליו כרבי ממש, וכדלקמן) ונשא דרשה (הדרשה הראשונה) שכולם החלו לצאת מן הכלים ממנה.

אחרי שעצרו אותו על גילוי דעת תורה בלי חת, והוא ישב בחמשה בתי סהר ואחר כך חמש שנות גלות, הוא חוזר 'חצי בן אדם' (כפי שהזכרנו קודם, שרואים את הסבל בפניו בתמונה מאחרי הגלות), והדרשה הראשונה שנושא היא דרשה חוצבת להבות שצריך לעמוד חזק כנגד כל מונע ומעכב בכל מה שקשור בתומ"צ, ויצאו מפיו דבורים מפורשים נגד רוח המדינה ההיא, וישבו שם שתולים בציבור (כידוע שהיו שם שתולים בכל מקום). כולם לא הבינו מה קורה, ורצו לברוח משם – אחרי כל הסבל הוא בדיוק אותו דבר, לא שינה נים מהתוקף שלו בענין תורה ומצוות. ובאמת אחר כך חיפשו אחרי כולם שם – כמרדכי בזמנו, שלא כרע ולא השתחוה ובכך הכניס בסכנה לא רק את עצמו אלא את כל עם מרדכי. עשו חיפוש אצל כולם, ובמיוחד אצלו – שוב התחילו לעשות לו צרות, אבל לא ענין אותו בכלל. זו מסירות.

הווארט האחרון, ששום סבל ויסורים שעושים לו לא מזיז אותו בכלל, הוא ודאי כתר – כתר נקראת דרגה בלתי משתנית, "אני הוי' לא שניתי", העצם הוא בלתי משתנה. מי שיש אצלו גילוי העצם לא מסוגל לשנות את דרכו, זו עקשנות למעלה מטעם ודעת, עזות פנים של חסיד למעליותא. כתוב שיש שלושה תנאים של חסיד, והראשון הוא עזות פנים למעליותא. חלק מהענין הוא שאינו פוחד, אבל בעיקר שגם במצב הזה ממשיך בדיוק אותו דבר.

נעיצת הכתר במלכות – דמעות בדיקת חמץ ומסירות הנפש על מצות

אמרנו לילדים שהמסירות נפש בפועל התבטאה, הכל בהשגחה פרטית, בנוגע למצות בפסח – זו היתה הסיבה שגרמה למאסר. מצות הן "מיכלא דמהימנותא", וידוע ששרש האמונה בפנימיות הכתר, ברדל"א, אז עליהן יש מס"נ. וממילא זו מסירות על גאולה ומשיח – חג המצות הוא "זמן חרותנו", מס"נ על ענין של גאולה, ענין של משיח. זה הכתר שלו.

ספרנו לילדים סיפור נחמד שאשתו, הרבנית חנה, העידה עליו שבזמן בדיקת חמץ לפני החג הרצפה היתה רטובה מהדמעות שלו. עיקר החזרה בתשובה, שביער את כל הישות, היה גם ביחס לפסח. הוא הצדיק את כל היסורים שעברו עליו, ואומר שענינו גבורות – זו מהות שני שמותיו – וכשהוא בודק את החמץ הרצפה רטובה מדמעות התשובה שלו. הווארט הזה, שהרצפה רטובה מדמעות, ודאי שייך למלכות – תשוב ה תתאה, שיורד לרצפת נפשו ומחפש אחר שאור שבעיסה בסדקי וחורי לבו, ומחזיר את הכל לשרש, לאצילות. זו תשובה כפשוטה – כל תשובה, גם תשובה הכי פנימית, מתחילה מתשובה תתאה, תשוב ה תתאה, תשובה עם דמעות שמרטיבה את רצפת הנפש שלך. הדמעות שמרטיבות את הרצפה בבדיקת חמץ מחזקות את נפשו במס"נ על המצות – זה כתר ומלכות יחד, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן.

עצם יהודי בלתי משתנה – ממשה רבינו לקל שבקלים

אמרנו שבעיקר נזכיר וננסה לפרש אמרות קדש שלו, ויש אמרה מאד חזקה בענין. יש כמה ווארטים שצריך לשמוע את טוב הטעם האידישאי כדי לקלוט נכון. כל פעם שבונים פרצוף לומדים עוד על מהות הספירות. אמרנו כעת משהו חשוב, שכתר הוא מצב בלתי משתנה. מתחת לכתר כבר מדובר ב"אדם" ואילו הוא "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כל דבר בלתי משתנה בנפש, עצם, "כך ולא אחרת", שייך לכתר של הנפש. וגם באמרה חסידית, אם יש בה ניסוח של שויון מוחלט ובלתי משתנה, היא השגה ששייכת לכתר. זו הקדמה להבנת האמרה:

"משה רבינו איז ניט העכער פון א אידן, אונד קל שבקלים איז ניט נידריגער פון א אידן", משה רבינו לא יותר גבוה מיהודי וקל שבקלים הוא לא נחות מיהודי. זו השגה שבשביל לומר אותה צריך מוחין דכתר. ידוע שהוא היה מניח תפלין שמו"ר, שהם מוחין דכתר (רש"י – מוחין דאמא, ר"ת – מוחין דאבא). מי זה ה"איד" כאן? לא "יהודי פשוט" של הבעש"ט – אפילו "פשוט" הוא איזה תואר וציור, ו"יהודי" סתם הוא עוד יותר פשוט, בלי ציור, יותר עצם.

תוכחה מתוך שויון

באידיש לא רק שנשמע אחרת, אלא יש רמזים יחודיים בתוך המילים (ר' לוי'ק ודאי מכוון כוונה על כל מלה שיוצאת מפיו)– אידן צירוף שם א-דני. יש כד קישוטי כלה, והכי חשובים אצלנו הם כד ספרי התנ"ך, אליהם מכוונים את הצירופים בתיקון ליל שבועות. צירוף אידן הוא הצירוף החמישי (גם לפי שיטת הרמ"ק וגם לפי שיטת ר"א אבולעפיא) – הצירוף שכנגד ספר דברים, "משנה תורה". מה התוכן של כל הספר? תוכחה של משה רבינו לעם ישראל. ארבעת החומשים הראשונים הם מפי ה', ואילו בחומש החמישי "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

אחד הפירושים ש"שכינה" היא-היא "כנסת ישראל", והיא מה שמדבר מתוך גרונו של משה. בכך שעם ישראל מדבר מתוך גרונך תלויה היכולת להוכיח. אסור למוכיח להיות למעלה מהעם, והאריז"ל אומר שאחד החטאים הכי חמורים – שבשבילו מתגלגלים בגוי וצריך להתגייר – הוא שנביא אמת מחזיק את עצמו למעלה מהעם תוך כדי שמוכיח אותם. מכיון שמחזיק עצמו למעלה מעם ישראל הוא מתגלגל בגוי ואם יזכה הוא מתגייר. הדוגמה באריז"ל היא שמעיה ואבטליון, שהם גלגול של זכריה בן יהודע הכהן. חוץ מכך שמשה הוא הענו מכל האדם על פני האדמה, בשביל להוכיח צריך להשתוות לכולם – כולם חוזרים לכור, למכנה המשותף, שכולנו 'אידן' (באידיש אידן הוא גם יחיד וגם רבים – יהודי וגם יהודים). לכן אמרנו שיש פה רמז מאד יפה, שהצירוף הזה של שם א-דני – שם של מלכות, כנסת ישראל – הוא הצירוף של חומש דברים. משמעותי שגם הסתלקותו של ר' לוי'ק בפרשת דברים, "עקב" (שהרבי מסביר ש"עקב תשמעון" היינו היהודים הכי פשוטים, שבעקב – דור עקבתא דמשיחא – מתגלה שכולם שוים, בעוד למעלה מהעקב עוד רואים הבדלים).

משה רבינו וקל שבקלים

בעצם, השגה זו היא השגה של כתר, ומי שחי אותה באמת לו נאה ולו יאה כתר – הוא מלכות, ו"כתר עליון איהו כתר מלכות", נסב"ת ונתב"ס, כנ"ל. קל שבקלים הוא ביטוי שמופיע בתניא על מס"נ – שגם קשב"ק על הרוב מוסר נפשו, ואז מתגלה שהוא לא נמוך מיהודי והיהודי הזה הוא גם משה רבינו. זהו גם גילוי של כתר – של מס"נ.

עוד גימטריא יפה: משה רבינו = 613, קל שבקלים = 612 (עם הכולל, אותו דבר), וביחד הם עולים 1225 = יהודי בריבוע (שהוא 49 במשולש – הנקודה האמצעית היא תריג) = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (מה שהתגלה למשה רבינו בסנה, שהוא גם הנצחיות של עם ישראל – "עמו אנכי בצרה").

תניא: תודה-נזיר-י"א יום

את הווארט הבא שאפשר לשים בכתר, אפשר בדעת ואפשר בתפארת – שייך לקו האמצעי – אבל אנו נשייך אותו לשרשו: בהמשך בע"ה נסתכל גם בביאורו לתניא, אבל יש 'ווארט' בו הסביר למה זה נקרא ספר התניא. הפשט בתניא היא שזו המילה הראשונה שבספר – "תניא בספ"ג דנדה" – אבל ידועה הקושיא שזו לא בריתא, לכאורה, אלא מימרא של אמורא, והיה צריך לפתוח הספר ב"אמר ר' שמלאי". יש ריבוי תירוצים בענין, וגם ריבוי רמזים במלה תניא, ואחד מהם ש"תניא" אותיות איתן – עצם הלוז הבלתי משתנה של הנשמה.

הוא כותב בתחלת התניא "תניא בספ"ג דנדה" – שם כתוב "אמר ר' שמלאי וכו". מסכת נדה היא האחרונה בש"ס (שיש עליה גמרא; הכרך העשרים = כתר). ר' לויק אומר שחוץ מזה שזו המימרא הפותחת, יש כאן רמז לדין אחד שכתוב ממש בסוף מסכת נדה – בסוף הבבלי, סוף תושב"ע. ממילא, יש כאן גם רמז שספר התניא הוא ההמשך הישיר, המשלים, של התושב"ע – ממשיך את חותם תלמוד בבלי. כתוב שמה – בקיצור – ש"תודה נזיר י"א יום הלכה למשה מסיני". הוא אומר שספר התניא הוא הפנימיות, ההמשך, של הסוד הזה. זהו רמז שאף אחד בעולם לא היה חולם עליו – יש כל מיני רמזים, אבל כזה רמז בא ממקום אחר לגמרי.

מדובר במסכת נדה, לכן הסיום הוא י"א יום שבין נדה לנדה. למי שלא מכיר את הדין: הלכה למשה מסיני שיש ז ימי נדה ו-יא ימי טהרה (שאם רואה בהם דם זהו דם זיבה), וכך לעולם ועד (איך מסתדר עם וסת של שלושים יום בערך? זו סוגיא עמוקה). לדין שיש בדיוק יא ימים בין נדה לנדה אין שום אמירה בתורה שבכתב, ולכן הדבר הזה הוא הלכה למשה מסיני. יש עוד שני דברים שהם הלכה למשה מסיני, שמשום מה מחברים ביחד ומקדימים ל-יא יום. אגב, היום יא הוא המספר הכי חשוב אצל הרבי – יא ניסן, יא שבט – יום יא בחדש ה-יא – הכל קשור לאשר ואושר (והיום כל פרחי הכהונה – שתיכף נגיע אליהם – אומרים ש-יא ר"ת יחי אדוננו). בכל אופן, סתם יא בגמרא היינו יא יום של טהרה – טהרת כנס"י לקוב"ה, זמן שאם זוכים בא בו משיח. בתודה הלל"מ היא הדין שבחלות תודה משתמשים בחצי לוג שמן לתודה, ובנזיר הלל"מ ששיעור איסור שתית יין אצלו הוא רביעית (שיעור עיקרי בכל דיני התורה). בווארט הזה מסתיימת תורה שבעל פה, וככה מתחיל ספר התניא – זה הסוד של המלה תניא.

שלש ההלכות בסוד חב"ד

צריך קצת הסברה: דיני תודה ונזיר הם ביחס לשמן (בתודה) ויין (השיעור הנאסר לנזיר). שמן ויין בכל מקום (כפי שיוזכר גם לקמן) הם חכמה ובינה – שמן הוא פנימיות החכמה, רזין דרזין דאורייתא, ויין הוא יינה של תורה. הדין של יא יום בין נדה לנדה הוא דעת – ימי הטהרה, ימים של יחוד. חוץ מדעת במובן של "והאדם ידע", דעת היא גם הספירה ה-יא – עשר ספירות הן מכתר עד מלכות, בפשט, וכאשר פתאום נכנסת עוד ספירה (שהיא נקודת המרכז של כל עץ החיים של הספירות) זו הבחינה ה-יא. יש יא שהוא "חד ולא בחושבן", ואז הוא מה שלא סופרים – למעלה מהכתר, פנימיות הכתר – אך לפי החסידות הדעת באה כנגד פנימיות הכתר (יש מחלוקת בין המקובלים, אם הדעת כנגד פנימיות או חיצוניות הכתר, אבל כך החסידות מכריעה). לפי זה, ז ימי הנדה הם כנגד המדות – במדות יש דגש ורפה, רגש לא מבורר כי שבירת הכלים היתה ב-ז מלכים דתהו, ז ימי הנדה הם תוצאה של שבירת הכלים, רושם מלכי התהו שנפלו ונשברו (אולי נמשיך להסביר זאת יותר), והטהרה היא הדעת (ראשית השבירה בעולם התהו). לפי פירוש זה תודה-נזיר-יא יום הם כנגד חב"ד, מאד מתאים לספר התניא, יסוד חסידות חב"ד. יש כאן חב"ד שיוצא משלשה דברים שאין שום קשר ביניהם, לפי השכל הפשוט, וחז"ל עושים מהם ענין אחד.

אמרנו שאפשר לשים את הווארט גם בתפארת, כי חיבור של גוונים שונים ורחוקים זה מזה – כקרבן תודה, הלכות נזיר והלכות נדה וטהרה (שלושה קצוות שאין ביניהם קשר ברור) – והפיכתם לתמונה אחת, קשר אחד של "הלכה למשה מסיני", דורשים 'חוש' של תפארת. השכל כאן הוא משהו מבני, מבנה של חב"ד, אבל יש בעשית המכלול 'חוש' של תפארת. אמרנו גם שאפשר לשים אותו בדעת כי בתוך החב"ד גופא, הווארט מופיע במסכת נדה – הכל בא כאן בגלל ה-יא יום, עיקר הכח המחבר הוא הדעת, לכן אפשר לשים בדעת.

אבל אמרנו שהעיקר הוא לכוון כנגד הכתר – קרבן תודה הוא הודיה על נס, ששרשה אמונה שבפנימיות הכתר; הנזיר נודר מהיין, בתורה מופיע סמוך לפרשת סוטה, וחז"ל מסבירים שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין, היין הוא תיקון של תאוה ותיקון של תענוג, שייך לרישא דאין, התענוג בנפש; יא ימי הטהרה הם תיקון רישא דאריך – תיקון הרצון, שלפעמים הרצון אסור ולפעמים הוא מותר.

עוד יותר: היות שמכוון לחב"ד הייתי משייך את הענין בשרש כל השרשים לחב"ד דעתיק. חז"ל חותמים את הש"ס עם הלכה למשה מסיני בשלשה ענינים אלה, וכל הלכה למשה מסיני היא בחינת רדל"א – משהו בלי מקור. יש בלשון חז"ל 'קבלה', במובן של משהו שנלמד מהנ"ך, אבל גם הלכה למשה מסיני היא 'קבלה' בלי הסבר ובלי מקור מפורש. "חצי לוג שמן לתודה, רביעית יין לנזיר, יא יום שבין נדה לנדה – הלכה למשה מסיני". היות שמקביל לחב"ד ה'חוש' אומר שמדובר בחב"ד דעתיק. על דעת דעתיק כתוב בפירוש שהיא סוד "דרך גבר בעלמה", ועל שני הראשונים כתוב שהם חו"ב – כל הדבר הזה הוא רדל"א. ספר התניא בא להמשיך הכל למטה, להנחיל מדרה זו לכל אחד ואחד מאתנו, את התודה והנזיר וטהרת המשפחה (שהיא התכלית).

עד כאן ווארט יפה של ר' לויק, איך פירש את המלה תניא.

חכמה: חכמות חיצוניות וחכמת התורה

בספירת החכמה נתייחס היום לפן מיוחד של חכמה שלא כל כך דברנו עליו בפרצופי הצדיקים הקודמים – איך ר' לוי'ק, אבא של הרבי, מתייחס ל"חכמות חיצוניות". יש לו שני ווארטים מופלאים מאד מאד לגבי חכמות חיצוניות.

"חכמה יונית" לעומת "והגית"

הווארט הראשון הוא על פי גמרא קרוב לסוף מנחות (צט, ב):

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" [היינו שאסור, אך לא אומר שיש שלילה ורוע בלימוד אלא שאין עבורו זמן, כי חוץ ממצות ידיעת התורה יש גם מצוה כל הזמן להגות בתורה, כדעת רבי ישמעאל שהפסוק "והגית" בספר יהושע הוא חובה.], צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית [כלומר, כל הבעיה היא רק זמן פנוי.]. ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה – ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה – "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

עוד לפני הסיפור של בן דמה, אחינו של רבי ישמעאל, היתה מחלוקת מה המינימום של קיום "והגית בו יומם ולילה" – לדעה אחת "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" ולדעה אחת אפילו בק"ש בקר וערב יוצאים ידי חובה. כלומר, רבי ישמעאל כאן הוא יחיד נגד רבים, כי שנים שקדמו לו אמרו שיש בכך מינימום ואין חיוב "והגית" כל היום, וגם הדעה שאחריו היא שהפסוק אינו חובה או מצוה אלא ברכה. בכל אופן, אנחנו כן נוהגים כרבי ישמעאל, לכאורה, שאם אתה מסוגל – אם ה' חנן אותך בדעת ושכל – אז יש מצוה וחובה ללמוד תורה כל הזמן. עד כאן הסוגיא.

"שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" – כח החבור של תורה ומדע

אם אמר לו "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה וכו'" – זו בדיחה? רבי ישמעאל הוא בדחן? הוא אמר לו בניחותא – שימצא זמן לא מן היום ולא מן הלילה ובו ילך באוניברסיטה. ברור שיש דברים בגו, ועל זה יש ווארט של רבי לוי יצחק. אם היה מפרש כאחד האחרים בסוגיא, בכלל לא היתה בעיה, אבל הוא מפרש גם לפיו. מכל הסוגיא כאן משמע שאין בעיה עקרונית בלימוד חכמה יונית (ותיכף נראה דברי התוספות בזה).

רבי לויק אומר שיש ברוחניות שעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה – אם אומר לו לעשות כך, כנראה שיש כזה דבר ברוחניות. מסביר שהשעה שלא מן היום ולא מן הלילה היא על דרך בין השמשות, מה שנקרא בחסידות "קרן זוית" – נקודת אין בין יש ליש. במציאות היא או מן היום או מן הלילה, אבל איך היום הופך ללילה? יש נקודה שהיא המעבר, קרן זוית. יש דעות בחז"ל אם המעבר לוקח זמן או שהוא כהרף עין. הדעה העיקרית היא שבין השמשות הוא כהרף עין, ואז הוא נקרא קרן זוית – יש הרבה מאמרים של רבי הלל בענין – תפנית מקיר לקיר, מרוח לרוח. לכל רוח יש מדה ושיעור, ואילו לקרן זוית אין שיעור – היא אין, אבל מחברת שני דברים שונים.

מה שאמר לו רבי ישמעאל "צא ובדוק וכו'" היינו שיבדוק בנפשו אם הוא בבחינה הזאת של קרן זוית, של אין, ש"לא מן היום ולא מן הלילה" – לא מהתורה (יום-אור) ולא מהחכמה היונית (לילה-חשך) – אם יש לך את המדרגה שאתה מסוגל לחבר שניהם יחד, באמת, אז לך יש ענין ואפילו מצוה ללמוד חכמה יונית, כי היא אצלך לא חכמה יונית גרידא אלא מחוברת לתפר שמסוגל לחבר. בשביל להיות כזה תפר צריך להיות בדרגה מאד גבוהה, צריך להיות באצילות, כי 'אין' הוא עולם האצילות. אז בזכותך יתקיים "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" – אתה מסוגל להביא את היפי של יפת לשכון כבוד באהלי שם.

רש"י ותוספות בסוגיא

אחרי הווארט המאד חשוב הזה, נאמר מה רש"י ותוספות אומרים כאן:

רש"י מבין זאת כבדיחה:

"צא ובדוק שעה" – דבר שלא יהא בעולם.

ובתוספות פרשו:

תימה, וכי לא היה יודע דגזרו עליה?! [מקושיא זו אף אחד לא יודע, לא בן דמה ולא רבי ישמעאל דודו, שאסור ללמוד חכמה יונית בגלל התבוללות (דבר שמאד שייך גם בדורנו). ועונים –] ולעיל פירשתי בריש רבי ישמעאל (דף סד ד"ה ארור אדם).

ושם:

"ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית" – והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם (דף צט:) דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך [זו מלת מפתח, שאין בעיה בחכמה זאת אם אתה צריך אותה.] דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה (דף מט:) דשל בית רבן גמליאל [במקום אחר כתוב כל בית רבי. אצלנו "בית רבי" מקבל בעל משמעות מיוחדת.] התירו להם [כאחד משלושה דברים] ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות [בתניא פ"ח כתוב שהיתר חכמות חיצוניות או לצורך פרנסה או שיודע להשתמש בזה לעבודת ה', אך כשלמדנו זאת לא שאלנו שבחז"ל יש רק היתר אחד, קרבה למלכות, כי מלת המפתח בחז"ל היא צורך, ומביאים דוגמה אחת, אך אדמו"ר הזקן מביא עוד שתי דוגמאות. לפי תוספות גם בן דמה וגם דודו יודעים את הגזירה, וגם את ההיתר לבית רבי בגלל קרבה למלכות, ובן דמה שאל האם הוא בתוך הקטגוריה של צורך אחרי שיודע כל התורה.] ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר"ג [עד כאן התירוץ העיקרי בתוס'].

חכמה יונית לצורך קרבה למלכות – בגלות ובדרך לגאולה

קרבה למלכות היינו – דבר שכבר היה לעולמים – לפעול גבוה במלכות בטול גזירות על עם ישראל וגזירת גזירות טובות עבור ישראל. לשם כך צריך להגיע לקרבת דעת, שאפשר להגיע אליה כאשר אתה יכול לנהל שיחה אינטליגנטית על רמה. זהו הפשט הפשוט, שידיעת חכמה יונית היא לצורך ציבור, בשביל לבטל גזירות וכו'. לשם קרבת דעת כזו התירו עוד דברים, כמו להתגלח וכו'.

מי שהיה הכי קרוב למלכות בתנ"ך, בדורות האחרונים – אחרי יוסף הצדיק – הוא מרדכי היהודי. אותו אחד שקרוב למלכות צריך אופי של "לא יכרע ולא ישתחוה", ואחר כך יכול להיות "קרוב למלכות". מכיון שקרוב למלכות כתוב בו בסוף שרצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו – היו תלמידי חכמים שלא אהבו אותו כי מדי התקרב במלכות, כנראה גם כי למד 'לימודי חול' במרכאות, אז ראשי הישיבה החרדים ביותר התנגדו מאד והחרימו אותו.

לפני שנחזור לווארט של ר' לוי'ק, שהוא העיקר, נציין שבפשט רואים שעיקר ההיתר של חכמת יון זה לצורך הציבור שהוא קרבה למלכות. קודם כל מדובר באחד שלמד תורה – יש ווארט בישיבות, גם לא בחב"ד וכ"ש בחב"ד, שבשביל לצאת לשליחות בשביל עם ישראל צריכים לפעמים 'לסגור את הגמרא'. לא שמפסיק ללמוד תורה, אבל צריך לוותר במשהו על ההתעלות הרוחנית שלך ולצאת כדי להשפיע טוב לעם ישראל. בכלל, הענין של לימוד חכמת יון הוא שאם תהיה בקיא וחכם בה תוכל בצורה יותר יעילה וטובה להיות עבד של הציבור, אך בפרט – תוכל להתקרב למלכות.

תכל'ס, אצלנו, כבר מספיק היה לנו משנה למלך – כבר היה לנו פעמיים בהיסטוריה ועוד מליון פעמים בממדים קטנים יותר בכל ארצות גלות ישראל, תמיד הגענו עד משנה למלך ועד בכלל, ודי לנו בכך, כבר יצאנו בכך ידי חובה. בשביל להגיע למשנה למלך צריך להיות בקי גם בחכמת יון. אבל אם עכשיו רוצים קרבה גם למלכות האמיתית – שרוצים להתקרב למלכות מלך המשיח, מלכות הוי' ("והיה הוי' למלך על כל הארץ היום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד") – כנראה גם בשביל להתקרב למלכות הזאת, המלכות האמיתית, צריך לדעת חכמת יון. אבל, כאן מתחבר הווארט של ר' לויק, לשם כך לא צריך חכמת יון בפני עצמה אלא באופן של קרן זוית. בשביל להתקרב למלכות – צורך של ציבור, קידוש שם שמים – צריך חכמת יון בדרגת "שעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה". אם כך אז אדרבה – זה הענין שלך, לך על זה, בזה אתה מתקרב ומקרב את המלכות, את מלכות שמים, ואין לך צורך ציבור יותר מחבור התורה והמדע.

פנימיות החכמה – נקודת האין

חוץ מזה שהעיסוק בלימוד חכמה, בשלו משייכים את הווארט לספירת החכמה, הרי הנקודה הכי פנימית בנפש של חכמה לפי חסידות היא אין, נקודת הבטול במציאות, הקרן זוית. כדי לעסוק בחכמות חיצוניות צריך לצאת ממוצא נפשי של בטול במציאות, פנימיות החכמה, ואז "בכחך עשה" – בכח-מה שלך עשה את הפעולה והתיקון של חיבור החכמות, של הבאת "יפת אלהים ליפת" שישכון כבוד "באהלי שם". "אהלי שם" הם בית המקדש, ובשביל לבנות לה' את ביתו צריך "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". המדובר לא רק בבית המקדש, שהוא מקום גשמי בירושלים, אלא גם "'ושכנתי בתוכם' – בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל", שגם חייב להיות עם "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם".

תקופת "לא יום ולא לילה"

איפה נקודת "שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" רמוזה באיזה פסוק? לפי רש"י הוא דחה אותו, אין כזה זמן, אבל אם אמר ברצינות מה מקורו? פסוק גאולה חשוב בזכריה (יד, ז) – "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור". יש בפסוק המון רמזים, אבל קודם הפשט:

הנביא מנבא שיבוא יום ש"הוא יִוָדַע להוי'", והוא "לא יום ולא לילה" ו"לעת ערב יהיה אור". רש"י מסביר שהפסוק קאי על תקופת המשיח – "והיה לעת ערב יהיה אור" מתאר את סיום ימות המשיח, תחית המתים, גילוי אור אין סוף וחיים נצחיים, גילוי הנשמה בתוך הגוף בבחינת "אני הוי' לא שניתי" (= "קץ שם לחשך", כנודע, שהוא כבר מצב בו אין יותר לילה ואין יותר חכמת יון שהיא לילה, אבל בימות המשיח יש עדיין "לא יום ולא לילה"). "לא יום ולא לילה" היינו שכבר נסתיים ליל הגלות אבל עוד לא הגיעה התכלית של יום הגאולה –על דרך דברי הרמב"ם על ימות המשיח (שיש עוד קצת לילה מהגלות, לא הגיעו לתכלית היום, אבל הם כבר גאולה).

בודאי רבי ישמעאל כוון לפסוק משיחי זה, האומר שזמן "לא מן היום ולא מן הלילה", ואם כן לומדים שבימות המשיח צריך להיות בבטול – בחינת קרן זוית – ומה שעושים אז הוא חיבור התורה וחכמת יונית. אחר כך "והיה לעת ערב יהיה אור" – כבר לא תהיה עבודת חיבור כי הכל יהיה אור, "תורה אור", כל מה שנפל בשבירת הכלים יחזור לשרש.

יש בפסוק רמזים מופלאים, וביניהם: והיה לעת ערב יהיה אור = 1035 = ה פעמים אור (ממוצע כל מלה). ביום אחד של מעשה בראשית יש חמש פעמים אור כנגד חמשה חומשי תורה. הכל נעשה אור, אבל קודם צריך להיות הזמן – שעל דרך בין השמשות – שלא יום ולא לילה. יש עוד הרבה רמזים – תלו"ע.

רש"י אומר, וזה הפשט, שמדובר בתקופת בינים של ימות המשיח – בין הגלות לתחית המתים – אבל לכאורה כל תקופת בינים, בה יצאנו מהחשך ולא הגענו עדיין לאור שלם, מתאימה לתיאור שבפסוק. היה אפשר לומר אפילו – אצל מי שמחשיב שיבת ציון של דורות אחרונים כ"אתחלתא דגאולה" באיזה אופן, ובודאי מתש"ן הרבי גם יסכים לפירוש זה (שאז אמר שהחלה "אתחלתא דגאולה" בפועל) – שהמציאות שלנו היום היא יציאה מסוימת מהגלות, יש עדיין לילה (גם בארצנו הקדושה), אבל גם כבר יש איזו זריחת אור. לפי הווארט של רבי ישמעאל, מצב הבינים הוא איתות שהגיע הזמן לקיים את הציווי של "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית". עוד תנאי חשוב וקטן – מדובר במי שכבר בקי בכל התורה כולה.

"קרדום לחתוך בה" – שכל בלי התנשאות

כדי לסיים את הענין, יש עוד 'ווארט' של ר' לויק לגבי חכמות חיצוניות: בתניא פ"ח – המקום שדן בנושא – הוא כותב שאם הלימוד משמש "קרדום לחתוך בה" הוא מותר. ר' לוי'ק מסביר ש"קרדוּם" (כך מנוקד בסידור, בפרקי אבות, שאדה"ז עצמו נקד) עולה שכל, ואומר שאם השכל של החכמה כאשר אתה לומד חכמות יון הוא אך ורק בשביל התכל'ס – בשביל לחתוך (וכמדומה שאמרנו ש"לחתוך" רומז לשם הפרנסה, השם הקדוש חתך) – הלימוד מותר.

ר' לוי'ק מוסיף שהדבר מתקיים אם בשכל הזה אין לך שום התנשאות והחזקת טובה לעצמך. בדרך כלל כשאדם לומד שכל יש הנאה מהשכל וגם הרגשת גבהות מהשכל – שכל הוא מחמיץ בנפש. הוא אומר שאם הקרדום הזה, השכל, הוא רק כלי, שאין בו שום התנשאות – אני חכם, עשיתי בגרות של חמש נקודות במתמטיקה, ואחר כך יש לי גם תואר שלישי, אני דוקטור, אני פרופסור – אין שום גבהות בכך שקבלת פרס נובל, שאתה יכול לקבל זאת בלי שום התנשאות בעולם, והכל רק בשביל הצורך (ולפי הגמרא צורך הציבור, זהו הצורך האמיתי, הקרבה למלכות – כדי לקרב את מלכות שמים על כל הארץ, לקרב את המשיח), אז מותר לך.

האיסור להתנשא בלימוד השכל – כי לכל שכל יש טבע שמגביה את הישות של האדם, שידיעת משהו מזינה את ישות האדם – נכון גם לגבי לימוד תורה. אחד מהפשטים בכך שאדה"ז התחיל את ספרו ב"תניא" הוא שרצה לבטל קליפת ת"ח, שמחזיקים מעצמם וממילא מנשאים את עצמם מעל שאר היהודים (נגד הווארט הראשון, שהזכרנו בכתר, של רבי לוי'ק). אם כן, מה משנה אם זו חכמה חיצונית או חכמת התורה? בשניהם צריך להזהר מישות, ומה המיוחד ב"קרדום לחתוך" של חכמת יון? קודם כל, אפשר לומר שטבע ההתנשאות הוא יותר יצר של חכמה חיצונית, שם יותר "חכם להרע", וכמה שת"ח יתגאה יכול להיות שהנטיה להתגאות אצל חכמות חיצוניות היא עוד יותר (צ"ע במציאות מי מתגאה יותר, למי יש יותר טבע להתגאות בשכלו).

הנאה מהענין לעומת הנאה מהתכלית

אבל עיקר ההבדל כאן, וזו הנקודה, שהמשל של "קרדום לחתוך בו" הוא שהעיקר הוא תמיד התכל'ס שיוצאת מהדבר, ולא הדבר עצמו. בחכמה חיצונית לא רק שאסור להתגאות בחכמה, אלא אסור לקבל הנאה מעצם השכל – הנאה וישות הולכות ביחד – אלא רק מהמחשבה שהשכל הזה הוא אמצעי לעזור לי לצורך (לצורך הציבור). אם האדם לומד ומבין ושמח שהלימוד ישמש תכלית רצויה – זה בסדר. הוא גם לא מתגאה וגם שמח שהלימוד יבוא לידי שימוש טוב, אבל לא שיש לו כיף מעצם הדבר בפני עצמו. מה שאין כן לגבי לימוד התורה – לימוד התורה אינו רק אמצעי. הוא גם אמצעי – לימוד על מנת לעשות – אבל הוא תכל'ס בפני עצמו. לכן גדולי ישראל וגדולי החסידות (כמו האבני נזר ועוד) אמרו שחייבים לקבל הנאה מעצם הלימוד, וההנאה אינה ישות פסולה. כלומר, התורה היא לא קרדום – לא שכל שהוא קרדום, שמיועד רק בשביל השימוש שלו.

הווארט של ר' לויק הוא שמי שקונה לעצמו קרדום חדש יכול להנות מכלי חדש, אבל אם הוא בר-דעת יכול הוא שמח בו כי מצייר מה שהוא עושה – שמח בתוצאה – אבל לא הולך למסגר את הקרדום ולהתמוגג ממנו. בתורה לא ככה – אסור להתגאות כמובן (הגאוה היא קליפת תניא), אבל עם זאת יש ענין שאדם ישמח ויהנה בשכל של התורה. באמת, כל עוד לא צריך לקבל הנאה מעצם חכמת יון אלא רק מתכליתה – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – עדיין מכונה לילה. אבל, כאשר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" לגמרי, תכלית ביאת המשיח, אז "והיה לעת ערב יהיה אור" – הערב יהפוך גם להיות תענוג וערבות. כשהכל אור אז הכל תענוג עולם הבא – אין יותר תכל'ס, זה עצמו התכל'ס.

עד כאן שני ווארטים מאד חשובים של ר' לוי'ק על חכמה, ושניהם לא רק מדברים על חכמה אלא גם על החויה הפנימית שלה. הראשון מדבר על ביטול, תחושת אין בנפש, והשני על ההמשכה בנפש מ"רישא דאין", ראש התענוג. כשאדם לומד חכמה חיצונית צריך להיות רק "אין" בחיצוניות, כלום, אבל המשכת התענוג לתוך הלימוד היא בתורה – בלימוד תורה ממשיכים תענוג מפנימיות הכתר, "רישא דאין", לתוך חכמת התורה, ולכך קוראים אור, זהו האור האמיתי של "תורה אור".

בינה: "יד לפושעים" וחופש מר

יש הרבה ווארטים שר' לויק היה דורש מילה אחת תרתי משמע – זו צורה של דרוש, שיש איזה מאמר ואפשר לפרש מלה אחת בשני אופנים שונים. הסגנון והשיטה של "תרתי משמע" הם מוחין דאמא, פנימיות אמא, שאפשר לחתוך מילה אחת ולשמוע (שמיעה-בינה) בתוכה שתי פנים (אפילו הפוכות), ואז לחבר אותן יחד. דוגמה לכך מווארט מפורסם שלו – המוחין דאמא שלו בפרצוף כאן – על "אתה נותן יד לפושעים":

מקום לפשוע ועזרה לתקן

הפשט הוא שהקב"ה פושט את ידו לקבל שבים, ולפעמים צריך לחתור חתירה תחת כסא הכבוד כדי לעקוף כל המלאכים המתנגדים ואומרים שאינו ראוי לשוב. ר' לוי'ק אומר ש"יד" בתורה היא הרבה פעמים מלשון מקום – "ויד תהיה לך מחוץ למחנה". קודם כל אומר שאתה, הקב"ה, נותן יד לפושעים לפשוע. אם איני יודע שזו תפלת יו"כ, אלא רק שמעתי את המשפט, הייתי מפרש הפוך לגמרי – שמי שבא לפשוע ה' נותן לו יד ועוזר לו. זהו פירוש מנוגד לחז"ל, כי כתוב ש"הבא ליטהר מסייעין אותו [באמת נותנים לו יד] והבא להטמא [לא עוזרים לו אלא רק] פותחין לו".

כאן רבי לוי'ק מצייר יפה ש"פותחין לו" גם נותן יד – ממציא לו מקום, סיטואציה, שבה יכול ליפול. נתינת יד היא המצאת מקום בו הוא יכול לעשות את הפשע שרוצה. יד הופך להיות מקום, גם במשמעות של אפשרות – שממש פותחין לו, ה' מאפשר לו. זו גם איזו הבנה עמוקה בכלל במושג מקום. אחד הדברים הכי עמוקים בחסידות הוא הבנת מושגי המקום והזמן, וכאן מקום פירושו אפשרות. אחר כך, מיד שהוא מתעורר בתשובה, אתה מושיט לו את היד שלך ומקבל אותו בחזרה. עד כאן הווארט, שיד תרתי משמע – מקום ויד – אחד אחרי השני, כשהשני בא לתקן את הראשון.

"המוכן לתשובה מוכן לחטא"

אם מתבוננים, יש פה המון עומק. כמו כל לימוד צריך לצייר זאת בשכל (ובפרט בבינה, מוחין דאמא, שניקודם צירה) – קודם ה' נותן מקום, ואחר כך הוא הופך ליד עם חמש אצבעות. הציור הוא שאותו מקום – שנקרא בתורה "יד", כי כנראה הוא באמת יד, כפי שנסביר – אותה אפשרות לחטוא פתאום מתהפכת להיות יד של הקב"ה. לא שהקב"ה צריך להושיט את היד מרחוק, אלא שהיד של הקב"ה היתה שם בפוטנציאל כל הזמן. היד של חזרה בתשובה היא בעצם המקום שאפשר לחטוא, רק שהפך ממקום של אפשרות לפשוע ליד פשוטה לקבל שבים. הכל תלוי בנפשו – ברגע שמהרהר בתשובה המקום שאפשר לחטוא הופך ליד שמחזירה ומקבלת אותו בתשובה.

כדי להבין זאת טוב, יש משפט של המהר"ל מפראג – אבי החסידות – "המוכן לתשובה מוכן לחטא". דוגמה לכך דוד המלך, שלא ראוי היה לאותו חטא אלא כדי להורות תשובה לרבים. זהו כלל גדול, שמי שנשמתו מוכנה לתשובה הוא מוכן לחטא – הוא מגיע למקום שאין צדיקים יכולים לעמוד בה, והוא מוכן למקום החטא. נשמתו באה מראש ממקום יותר גבוה מצדיק, אבל איך יממש את מוכנותו לתשובה? רק אם יחטא, ר"ל. החטא שלו הוא בגדר "נורא עלילה על בני אדם". המוכן לתשובה מוכן לחטא – יש לו נטיה נפשית לחטא. כאן ה"מוכן" היינו אותה יד – יש לו נטיה לחטא, יש לו יצה"ר, זהו המקום של "אתה נותן יד לפושעים". ה' נתן לו את היד הזאת, את המקום הזה, ואחר כך היד הזאת הופכת מיניה וביה להיות היד של הקב"ה שמקבל אותו בתשובה, ועל כך נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד שם". ווארט מאד יפה ועמוק של ר' לויק.

רק לגבי המלה יד – למה היא קשורה למקום? יש פירוש אחד ש-יד רומז לאצבעות – ד אצבעות ו-י הוא האגודל (א במ"ק, אבל הוא נפרד וכללי, אז הוא פי עשר, כמו ששכל הוא פי עשר ממדות). היום במדע המקום כולל ארבעה ממדים – שלושה ממדי מקום וממד אחד של זמן – אבל בספר יצירה יש עוד ממד של נפש, של דעת, והכל ביחד יוצר מקום. "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". מקום הוא יד, ויד היא אפשרות. העולם הזה הוא מקום שמועד לחטא והוא גם מועד – עוד יותר, כי "מרובה מדה טובה" – לתשובה.

בינה – תשובה ומקום

חוץ מזה שהשכל כאן הוא שכל של בינה, של תרתי משמע, גם התוכן הוא בינה כי בינה היא תשובה והיא גם מקום ("אי זה מקום בינה"). אז כל הווארט נובע ממוחין דאמא וכל הדימוי שלו הוא אמא. באמת אצל רבי הלל מפאריטש – ובעוד מקומות בחסידות – מוסבר שהיד הפשוטה לקבל בתשובה מתחילה מימינו של ה', חסד דעתיק, אבל היא עוברת דרך ספירת הבינה. ההתגלות של היד של הקב"ה לקבל בתשובה זה בספירת הבינה.

הקומוניזם – חופש מר

אמרנו לילדים שלכל מה שהתרחש רבי לוי יצחק מצא מקור ורמז בתורה, גם באירועיו הפרטיים וגם בכלל. היות שחי בתקופה של הקומוניזם יש לו כמה פתגמים חשובים בענין. יש לו ווארט אחד על דברי חז"ל "מרדכי מן התורה מנין? 'ואתה קח לך מור דרור' – מירא דכיא".

רבי לוי יצחק אומר ווארט יפה, ש"דרור" הוא חפש ו"מור" לשון מרירות – שיש מציאות של חופש מר, ובכך התכוון לקומוניזם. לכאורה חופש הוא הכי שמח, "זמן חרותנו" (שסביבו היה עיקר ענינו) – גאולה וחופש אמיתי – אך את זלעו"ז עשה אלקים (גם תופעה שמתחילה מבינה, "מינה דינין מתערין") ויש גם חופש מר (אם היה חי עוד כמה שנים היה דורש זאת גם על חרות – המפלגה – שיש גם לעו"ז לחרות של הקדושה). חופש מר היה בארצו – מי ששם אותו בבית הסהר ושלח אותו לגלות.

היות שבינה היא "עלמא דחירו" הווארט שייך לבינה, אך היות שחופש מר הוא חיצוניות אמא, ש"מינה דינין מתערין". גם בקיץ – יתכן שהרבי רמז לכך – צריך מאד לשמור מה עושים בחופשת קיץ, במיוחד הילדים, שיהיה חופש מתוק ולא חופש מר. צריך לשים לב – לא פשוט שחופש הוא דבר טוב. אם היה חי בדור שלנו, יכול היה בכלל לדרוש זאת על "עם חפשי בארצנו" – עוד מור דרור, עוד חופש מר. הווארט הזה הוא תפיסה של בינה ושל "מינה דינין מתערין" מתוך הבינה. "מינה דינין מתערין" היינו התדרדרות – מושג שהוא רק מוחין דאמא, ולא מוחין דאבא. חופש מר נדמה בהתחלה שטוב ומתוק, והופך להיות מר ממות – הופך להיות שעבוד. גם כאן, ב"עם חפשי בארצנו", ברגע הראשון נדמה שזה טוב ונחמד, אבל לאט לאט הוא מתדרדר, ובמקום חופש הופך להיות איזה שעבוד לזרים ואויבים, ה' ישמור וירחם.

דעת: דגן תירוש ויצהר – שלש גאולות

דגן-תירוש-יצהר – פסח-פורים-חנוכה

בספירת הדעת יש לו ווארט, גם של חירות וגאולה, אך כולל כל חב"ד, וכל מה שכולל כל חב"ד הוא בעיקר דעת – כוונה (שכולנו יכולים לאמץ) על "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך":

הוא אומר שראוי לכוון במילים אלו לגאולה, ולכוון שיש שלוש גאולות – פסח, פורים, חנוכה. גאולת פסח היא דגן, גאולת פורים היא תירוש וגאולת חנוכה היא יצהר. זו הקבלה מאד פשוטה, שמצוות פסח הן בדגן, איסור חמץ ומצות מצה. תירוש הוא יין – פורים. יצהר הוא שמן – חג השמן הוא חנוכה. הקבלה מאד ברורה, ומסודרת גם לפי הסדר ההיסטורי שלהם.

בקבלה דגן הוא דעת, תירוש הוא בינה ויצהר הוא חכמה. אם כן, כמו שאמרנו, כלולים כאן בעצם כל החב"ד, וכאן – לא רק שהדעת היא המחברת, אלא היא הפתיחה. הכי חיוני ב"ואספת" הוא הדגן, יותר מהתירוש והיצהר, אם כי הכל כלול בצורך של "על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי". לפי זה, כל פעם שאוכלים דגן – חוץ ממה שאומרים פעמיים בכל יום לפחות ק"ש ומזכירים בה יציאת מצרים – יש רמז לגאולת פסח. לא רק כשאוכלים מצות, אלא אפילו באכילת חמץ כל השנה.

דגן תירוש ויצהר בגלויות ובגאולות

הוא מוסיף משהו בכל אחד, שקשור לפשט אבל הוא העמקה:

הוא אומר שהשרש של פסח התחיל מיוסף ואחיו, שספר חלומותיו לאחיו ואז מכרוהו וירדו למצרים וכו'. הכל מתחיל מ"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" – כל גאולת פסח מתחילה מחלום יוסף של "מאלמים אלומים". אחר כך, בשלב יותר מתקדם, יש את החלום השני של פרעה, בגללו זכה יוסף להתמנות למשנה למלך, על השיבולים, עוד הפעם דגן. וכך הלאה, כל ההשתלשלות שהביאה למצות של פסח היא השתלשלות של דגן.

גם פורים התחיל ממשתה אחשורוש. כאן ממש פשט – למה עושים משתה בסוף? אתהפכא של המשתה הרע בו זההכל התחיל, בו נגזר גזר דין על עמ"י היל"ת, ונגמר ב"אשר ישלטו היהודים" המתבטא במשתה.

גם השמן קשור למשהו שאמרנו קודם – חוץ מהשמן הטהור שמצאו, "פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול", קודם כתוב שטמאו כל השמנים שבהיכל. מהי טומאת כל השמנים שבהיכל? חכמת יון, בדיוק הנושא שדובר קודם. כל הגאולה של חנוכה היא גאולה על רקע שמן טמא. שם לא השמן הטמא מיניה וביה הופך לטהור, אבל נשאר פך שמן טהור חתום בחותמו של כה"ג, שהכהנים לא יכולים להגיע אליו ולטמא אותו. עוד סוג של "את זה לעֻמת זה" – שכל החג מתחיל משמן, ולא רק שבסוף מתבטא בנרות שמן על שם הנס. כל החג הוא מלחמה על טהרת השמן, על טהרת השכל.

חג פורים זה תקופה בהיסטוריה של עם ישראל שצריך לברר את היין, וזכר ליציאת מצרים זה אומר לעם ישראל – מאז ולתמיד – בירור הדגן. לכן, לפי זה, כל מגע עם דגן – גם לחם חמץ במשך כל השנה – יש בזה איזה "זכר ליציאת מצרים", לכוון לגאולה. יש ממד של גאולה בתוך הדגן, בתוך התירוש ובתוך היצהר, וצריך את כל הגאולות יחד.

ההקבלה לדעת

תוספת הכתובה בקבלה וחסידות: ר"ת דגן-תירוש-יצהר זה דתי – דעת-תפארת-יסוד (כאשר יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א ויסוד אבא ארוך ומתפשט עד ליסוד ממש) – התיקון שמלמטה למעלה הוא יתד, שייך לכאן.

בכל אופן, למה שמנו בדעת? חוץ מזה שהכל כלול בדעת, כפי שאמרנו עד עכשיו, זו דוגמה של כוונה שר' לוי'ק מלמד אותנו, שראוי לכוון כוונה שקשורה עם גאולה, עם משיח. יש עוד סיבה ששייך לדעת בפרט – כי כתוב "ואספת", וחג האסיף (סוכות) מכוון כנגד דעת (שלושת החגים, שכולם זכר ליציאת מצרים, הם או חג"ת בלב או חב"ד בשרש, וחג האסיף כנגד דעת), ובו יש חובת "למען ידעו דורותיכם". כל השלשה מתחילים מדגן, דעת, והפועל הכולל כולם הוא "ואספת" – איסוף בנפש הוא ריכוז, כח הדעת. עד כאן הווארט של לכוון גאולה, לכוון משיח. אצל ר' לוי'ק הווארט הוא לתת פירוש פנימי-חסידותי לכל מה שבאים איתו במגע, ותכל'ס הכל קשור למשיח וגאולה.

חסד-תפארת: התפתחות אברהם ויעקב

בין אברם ליעקב – מי נתן את השם?

יש שתי ספירות שנעשה יחד, ווארט פשוט שהוא גם ספירת החסד וגם תפארת. חז"ל אומרים שאסור לקרוא לאברהם אברם, ומי שעושה זאת עובר בעשה. יש גם שינוי שם מיעקב וישראל, וגם שם כתוב בתורה "לא יקרא שמך עוד יעקב", ואף על פי כן רואים שעוד הפעם ועוד הפעם, גם ה' עצמו וגם בכלל בתנ"ך, הוא נקרא לפעמים יעקב ולפעמים ישראל – שם יעקב לא נעקר כלל. זו שאלה מפורסמת, מה ההבדל בין אברהם (שאסור לקרוא לו אברם) לישראל (שמותר לקרוא לו יעקב).

ר' לוי'ק אומר ווארט מאד פשוט, שההבדל הוא פשוט מאד – השם אברם ניתן על ידי גוי, תרח, והשם יעקב על ידי יהודי, יצחק אבינו (או הקב"ה, לפי פשט אחר בפסוק). ווארט פשוט כל כך, שמאד מענין אם מישהו אמר אותו קודם.

יש כאן ווארט מאד חשוב לגבי שם, כי לכולם יש באלגאנים כל הזמן עם שמות: אם הקב"ה נותן לך שם, ובכלל אם קבלת שם מיהודי, מצד הקדושה, אז אפילו אם ה' עצמו יתן לך ה' אחר ויאמר לך שהוא במקום השם הראשון, השם הראשון לא נעקר. אבל אם השם הראשון ניתן על ידי גוי – או מקור של גויישקייט – ואז משנים זאת, אז באמת אסור לקרוא בשם הראשון.

האיסור לקרוא בשם הראשון הוא על דרך האיסור להזכיר לבעל תשובה, ועוד יותר לגר צדק, את מעשיו הראשונים. אתה מתנתק מהשם הראשון, שקבלת מגויישקייט – ה' עושה לך ברית מילה, ואתה משהו חדש. כשה' החליף את השם של יעקב הוא לא עשה לו ברית מילה – לא חתך אותו – אבל אצל אברהם חתך אותו, הוציא את הזהות הקודמת, את השם הקודם, הוא ערלה שזרקתי לפח, קברתי באדמה.

דבר שבקדושה משאיר רושם

לפי ביאורו, הווארט הוא שכל דבר שבקדושה – גם כשלכאורה מסתלק –תמיד משאיר רושם. זהו סוד הרשימו בכל מקום. לפעמים אתה לא כל כך מרגיש את הרושם, אבל הוא קיים. לפעמים רק צדיקים מרגישים את הרושם, כמו כל מיני סיפורים שצדיק התארח בבית באופן חד-פעמי וצדיק אחר הרגיש רשימו שלו אחרי מאה שנה, כי כל דבר שבקדושה – גם כשהוא עוזב ואף אחד לא יודע שהיה – עושה רושם, וצדיק יכול להרגיש זאת.

כאן עוד יותר – לא רק נשאר רושם מסתורי נעלם מהשם יעקב, אלא משהו מובהק שנשאר כל הזמן. איך קוראים למדרגה זו בחסידות? מה שהתחלנו ללמוד ב"חינוך קטן", שגם כאשר אדם עולה לדרגת צדיק, דרגת ישראל, הרבה פעמים הוא נופל חזרה ליסוד שלו, דרגת הבינוני, דרגת יעקב. כך מוסבר בכל החסידות ש"יעקב" הוא על שם עבודת הבינוני שלו, וממילא שייך לכולנו – ש"הלואי בינוני", וממנו צריך לרשת כח זה – ו"ישראל" הוא על שם עבודת הצדיק שלו. גם כשעולה להיות צדיק לא נעקר הבסיס, אליו יכול ליפול ומכחו יכול להזדהות איתנו. הכל כי קבל את שמו יעקב מהוריו הקדושים, או, לפי הדרוש, מהקב"ה – הוא קבל את השם מצד הקדושה ולכן הוא חייב להשאר.

"מי יתן טהור מטמא"

אצל אברהם הווארט עוד יותר עמוק – על אברהם ותרח כתוב "מי יתן מטהור לא אחד". פלא הכי גדול שטהור-אברהם יכול להוולד לצאת מטמא-תרח. לכן כתוב "לא אחד" – רק אחד, רק האחד יחיד ומיוחד, הקב"ה, יכול לעשות כזה פלא של הוצאת טהור מטמא. מכיון שרק האחד פועל את הנס והפלא הללו, אברהם עצמו מזדהה כל חייו עם האחד, עד כדי כך שנקרא פעמיים בנביא על שם אחד – "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו". ה"אחד" של ה' פעל להוציא אותו מתוך הטמא. לפי זה, הוצאת הטהור מהטמא היא גם הוצאת אברהם מאברם.

יש עוד הבדל פשוט בין אברם-אברהם ליעקב-ישראל: יעקב וישראל הם שתי מילים שונות, כמעט חסרות קשר, ואילו אברהם הוא רק תוספת ה על אברם. היא הנותנת, שלכן יש כזה איסור. הרבה פעמים מישהו היה בא לרבי עם שם גויי, והרבי אמר לעברת קצת – לעשות שינוי קל שיהפוך לשם יהודי מאותו שרש. מה הדוגמה לכך בתורה? אברם-אברהם. אבל אם עושים כך, אף פעם לא לקרוא בשם הקודם. עושים שינוי קל, אבל מהיום והלאה אסור להשתמש בשם הקודם. אם משנים שם לגמרי, כאילו שינית לגמרי – אז השם הראשון נשאר. אם עושים שינוי קל – השם הראשון הלך, במיוחד כאשר הוא טהור מטמא.

התפתחות "חסד לאברהם" מ"חסד לאומים חטאת"

איך להבין זאת? מאז שאברם קבל את שמו הוא היה ילד טוב – לא ילד טוב ירושלים, אלא ילד טוב שלא סובל רע וכאשר פוגש אותו הוא שובר אותו, שובר פסלי אביו. הילד הטוב הזה, ששבר פסלי אביו וזרקו אותו לכבשן האש במס"נ, כל הזמן נקרא אברם. בגיל שבעים, לפי חז"ל, ה' כורת עמו ברית על ארץ ישראל – עדיין הוא אברם. כשה' אומר לו "לך לך" – עדיין "ויאמר הוי' אל אברם". רק בגיל תשעים ותשע, בברית מילה, הוא אברהם. כל בנין האופי שלו וגם המעשים הטובים שלו, בנין האישיות שלו והזכות שלו (שבזכותם ה' מקדם אותו הלאה וכורת עמו ברית מילה), הכל בהיותו אברם. אז הוא כבר יצא לכלל טהור מטמא או לא?

צריך לומר ככה – אברהם הוא מדת החסד, הוא היה חסד כל הזמן, היה מכניס אורחים והצטיין במדתו מאז שעמד על דעתו. "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – מגיל שלוש מאמין בה', עושה מצוות, שובר פסלים, וכל מיני דברים טובים. המדה העיקרית שלו היא חסד, אבל חייבים לומר שעד ברית המילה בחסד שלו יש עדיין טפת "חסד לאומים חטאת" (מה שכתוב בספר פרק א בתניא). חז"ל דורשים מהפסוק הזה שבחסד של אומות העולם יש חטא – הוא אינו נקי, יש בו טומאה. מה הטומאה בחסד? שהוא על מנת להתייהר – כל טיבו דעבדין יש בו טפת יוהרה.

מה הפשט של הפסוק? לא כל כך ברור בכלל שזהו הפשט. הפסוק במשלי מתחיל "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" – החלק הראשון של הפסוק מובא המון פעמים בחסידות כמשהו הכי טוב שיכול להיות, מפסוקים הכי חשובים בתנ"ך של מעלת הצדקה ורוממות הנפש על ידה. הנפש כאן נקראת "גוי" – מדובר בגוי או יהודי? כאן הגוי הוא עם ישראל, שמכונה הרבה פעמים גוי – ה' הוציא אותנו ממצרים "גוי מקרב גוי". את החלק הראשון של הפסוק דורשים על ישראל, שהצדקה שלנו מרוממת אותנו עד אין סוף, ואילו "חסד לאומים" – חסד שאו"ה עושים – יש בו חטאת, איזו נקודת טומאה. הפשטנים, ואפילו רש"י בפסוק (שבפשט לא מחויב לדרוש של חז"ל), דורשים כל אחד בצורה אחרת. יש מי שאומר ש"חסד לאומים" הוא גם טוב, כמו קרבן חטאת – שמכפר עליו. למלבי"ם יש פירוש מקורי, שמסביר כאן "חסד" כבושה – מתי שגוי חוטא, חטאתו היא בושה בשבילו. פירוש לגמרי לא לפי מה שאנו מכירים. בכל אופן, בפשט בכלל לא ברור בפסוק הזה 'מי נגד מי'. אבל אנחנו ודאי מקבלים דרוש של חז"ל, שהוא אמת ואותו אדמו"ר הזקן מביא בתניא, שיש איזה ממד של חטא בחסד של הגוי, ואינו נקי.

צריך לומר שעד ברית המילה ועד בכלל, לא בחלק המודע שבנפש – בו אברהם היה מאה אחוז נקי וטהור – יש איזו זיקה לתרח, זיקה לטמא, זיקה ל"חסד לאומים חטאת". מה הרמז הברור שפסוק זה רומז לאברם? כי הוא לשון אב-רם, "תרומם גוי", והוא איש החסד. עיקר השם שלו מבקש "צדקה תרומם גוי". בסוף הוא "אב המון גוים" ואומר "לוּ ישמעאל יחיה לפניך" – הוא רוצה לפרש את הפסוק כולו טוב, גם על הגוים, כי זהו טבעו. שרה אומרת לו "גרש את האמה הזאת" – אצל הגוים "חסד לאומים חטאת", ככתוב בתניא, ואתה נגמלת רק בזכות הברית.

תיקון החסד לעומת תיקון התפארת

מה רוצים לומר? האיסור לקרוא לאברהם אברם הוא כדי לטהר עד הסוף את מדת החסד. היות שחסד הוא בקצה צריך זהירות נוראה שיגמל מ"חסד לאומים חטאת" – "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל" – שיגיע ל"מי יתן מטהור לא אחד". לא כך במדת התפארת, שם "אלו ואלו" – המקור הוא טוב, וגם כשה' מחליף את ה' נשאר טוב, ובמובן מסוים לא תופס. יש לך גם גדלות ז"א וגם קטנות ז"א ושניהם קדושים – "נער ישראל ואהבהו", גם כשישראל נופל ליעקב ה' אוהב אותו.

נאמר אחרת: מי שבשרש הוא מדת הרחמים, עבודתו אינה התנתקות מוחלטת ממה שהיה, גם כשהוא חוזר בתשובה. דוגמה מבעל תשובה – האם העבודה הפנימית היא עבודה של ניתוק או של איזו המשכיות? מי שקשור לקו האמצעי, של תפארת, צריך לגלות שגם השם הראשון בא לו מצד הקדושה, אפילו שזה לא כל כך ברור. וממילא, הוא מקבל שם חדש, אבל השם הראשון קיים אצלו. כך אצל אחד שהוא בקו האמצעי, במדת התפארת. דווקא מי שבצד החסד צריך להתנתק לגמרי מהדומה לו, מהחסד המדומה, מה"חסד לאומים חטאת", כי אחרת הוא מניק את החיצונים – אברהם מניק את ישמעאל (שזה בנו, ולא אביו, אבל אם לא יתנתק מתרח בברית מילה הוא ימשיך להניק את ישמעאל, וצריך ששרה תסביר לו את הסוד הזה).

כעת יובן פשט עמוק בניב "לא אחד" – שפשוטו "רק אחד", כנ"ל – כי בשביל "מי יתן טהור מטמא" צריך הבדלה גמורה, שלילה של מה שהיה, אמירת 'לא' ברורה ומוחלטת לגבי המציאות הקודמת, כדי להגיע ל"אחד" שלך. יש פירוש ל"אחד היה אברהם" – שכל העולם בעבר אחד והוא בעבר שני, לכן "העברי" – ומאידך כל חייו הם רק לקרב אנשים לה', אך כדי לפעול זאת צריך להיות נבדל. לפי זה "מי יתן טהור מטמא" – הכנעה, "לא" – הבדלה, "אחד" – המתקה.

בווארט פשוט של רבי לויק הסברנו את שתי הספירות – גם חסד וגם תפארת.

גבורה: חוט במחט

חוץ מכך שרבי לוי'ק היה גיבור, בגוף ובנפש, כפי שספרנו קודם לילדים, יש גם ווארט של גבורה. גבורה, בין היתר, היינו העברת בקורת – לדון מישהו. חסידים יושבים בהתוועדות, וחלק מהתוועדות הוא שאחד יורד קצת על השני בדרכי נעם כדי להיטיב אותו (בדרך כלל המשפיע תופס מישהו ויורד עליו, הכל מתוך אהבה וחיבה וטוב). יש פתגם מפורסם ב"היום יום" שלפני שיושבים בהתוועדות צריך לגזור את הצפרנים, שלא לדקור את השני. כל הענין של חסידים שיכולים להיות פתוחים אחד עם השני. הגדרה של חסיד היא שהוא לא נפגע. כלל גדול – מי שנפגע הוא מתנגד. אף על פי שאני בטוח שאתה חסיד ולא תפגע – צריך לגזור את הצפרנים.

אבל יש ווארט יפה של ר' לויק, שקשור לדיקור סיני. הוא אומר ש"מחט" נקראת על שם החוט – אם אין חוט בתוך המחט היא לא שוה, והיא הופכת להיות כלי משחית. רק כשיש חוט במחט יכול למלא את תכלית כוונת הבריאה – לתפור. "אז וי גייט שטעכן", כשעושים דיקור – בקורת חריפה – אם אין חוט במחט לא רק לא מועיל אלא מזיק, מחט בלי חוט שלילית מאד. ענין החוט הוא שמי שמשתמש במחט מחובר ותפור לשרש הקדושה, לתורה ומצוות ובטול להקב"ה. אם יש לו חוט של התקשרות לשרש, שהוא קשור ואחוי לשרש – השרש המשותף של כל הנשמות, הן של המבקר והן של המבוקר – טוב שישתמש במחט, ובלי חוט ההתקשרות המחט היא כלי משחית שיכול להרוג (כדברי חז"ל שברזל יכול להרוג גם בשיעור של מחט קטנה). זהו ווארט שיש בו תיקון הגבורה.

נצח: תכלית העבודה – ריקודי שמחת תורה

פירוש מאחז"ל "דוק בככי ותשכח בנגרי" – תכסוס בשינים ותמצא ברגלים. דבר מאד מעשי, חשוב מאד – שאם יש למישהו כאבי רגלים או בעיות ברגלים-בהליכה, חז"ל אומרים שצריך לכסוס את האוכל. זה גם ללעוס, אבל הפשט שרש"י וכולם מסבירים – פשוט לאכול טוב. אם האדם יאכל טוב הוא ימצא את התוצאה החיובית בתוך הרגלים שלו.

מפרש רבי לוי'ק שצריך טוב טוב לבטא את המילים של התורה והתפלה, דרך השינים, ומי שכל השנה כולה אומר ברור את אותיות התורה והתפלה שמוציא מפיו, כוסס אותן, ימצא את התוצאה בריקודי שמחת תורה. כנראה שאמר את הווארט בשמח"ת – תאכל הרבה תורה ותפלה כל השנה, ותמצא את התוצאה בריקודי שמח"ת.

זו בחינת נצח – אומר שהתכלית של כל מה שאדם לומד ומתפלל כל השנה הא חיזוק רגליו לרקודי שמח"ת, ענין הנצח, "אז תשמח בתולה במחול [הכרמים]".

הוד: "וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד"

יש לו ר"ת מאד יפים שדרש בר"ה: אומר ש"הכל הולך אחר החיתום" – סוף קריה"ת של ראש השנה. ביום הראשון קוראים "והוי' פקד את שרה" וביום השני קוראים על עקידת יצחק. סוף עקדת יצחק הוא המלים "ואת מעכה" – שם של גוי אחד – ודרש ר' לוי'ק בפני אנשיו ש"ואת מעכה" ר"ת "וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד".

מעכה בתנ"ך

יש הרבה מעכה בתנ"ך – תשעה אנשים שנקראו מעכה, ארבעה גברים וחמש נשים, וזהו הראשון ("הכל הולך אחר הפתיחה").

יש מדינה שלמה – "המעכתי" – שהיא חלק מארם, שהיה אמור להיות בארץ ישראל, אבל יהושע לא כבש וממלכות אלו (הגשורי והמעכתי) עדיין "בקרב בני ישראל". מאד משמעותי, שהרי הבאת המשיח תלויה בשלמות הארץ – צריך לרשת את הגשורי ואת המעכתי. יש גם קשר בין הגשורי והמעכתי, שתמיד הם הולכים יחד.

המעכה הכי מפורסמת, חוץ מהראשון, היא אשה מנשות דוד המלך – אשת יפת תאר, אם אבשלום, מעכה בת תלמי מלך גשור. היא האמא של אבשלום, האמא של תמר ושל אבשלום. אבשלום קרא גם לנכדתו מעכה, והיא נשאת לרחבעם המלך – היתה האשה האהובה ביותר עליו, וכל הצאצאים יוצאים ממנה, כל מלכות בית דוד עד ביאת גוא"צ (ובעצם היא נינת המעכה שהיתה אם אבשלום). היא בת בתו, כאשר לבתו קרא תמר, על שם אחותו שנאנסה, ולנכדתו על שם אמו, מעכה בת תלמי מלך גשור.

יש עוד מעכה גוי – מלך גת, שנקרא גם "מעוך" וגם "מעכה". חוץ מזה עוד שבעה, כולם יהודים (מעכה יפת תאר כמובן התגירה והיא יהודיה). בין שבעת היהודים שני גברים וחמש נשים, חלוקת זהב. יש דרוש גדול מאד על מעכה – שם מאד מיוחד, מלשון מעיכה. מה הוא שרש מעוך בלשון הקדש? זה עיסוי. קודם דברנו על דיקור סיני, זה עיסוי ולחץ. יש שני פסוקים עיקריים, שאין כאן המקום, בסוד השם מעכה בכלל.

ההקבלה להוד

אמרנו הכל בשביל להסביר את הרמז של ר' לוי'ק ואת השיוך לספירת ההוד – ווארט על וידוי. קודם כל, ברור שצריך "וידוי אחר תשובה". היום העיקרי של הוידוי הוא יו"כ – מתחילים את התשובה בר"ה, אבל אז היא בעיקר בלב, ומסיימים בוידוי ביו"כ. תשובה היא בבינה ווידוי בעיקר בהוד – "בינה עד הוד אתפשטת" – ולכן הווארט שייך להוד.

"וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד" – כסא הכבוד הוא או מלכות, או בינה, או מקום המפגש שלהם בהוד, סוד "איהי בהוד". כסא הכבוד הוא מקור נשמות ישראל, ווידוי אחר תשובה מחזיר אותך לשרש הנשמה שלך.

תיקון מעכה – קדושת הברית ושלמות הארץ

עיקר הנשמה והענין שצריך להחזיר לשרש רמוז בשם מעכה, שצריך עליו דרוש שלם – דווקא השם הזה צריך לחזור עד כסא הכבוד על ידי "וידוי אחר תשובה", לחזור לשרשו. על פי פשט מעוך הוא גם אחד שבור ורצוץ. סה"כ השרש מעך (לא בתור שם) חוזר רק שלש פעמים בתנ"ך, והפעם היחידה בתורה היא בפסוק "מעוך וכתות ונתוק וכרות", זו מעיכה. יש גם את המעיכה של כח האין סוף שבאדם, כח ה"פרו ורבו" שלו, כח ההולדה. דווקא מעיכה זו צריך להחזיר עד כסא הכבוד. נעצור כאן, כי בשביל להאריך ולהעמיק בזה צריך דרוש גדול, אבל כאן יש תיקון של כל אותן נשמות שנקראו מעכה (כמו יפת תאר, "הודי נהפך עלי למשחית", כמו שקרא עם תמר שנולדה שלא בקדושה, ואחר כך אבשלום גם יצא לתרבות רעה).

עוד רמז, שר' לויק לא אומר: הוא דורש זאת על סיום קריה"ת, אך ראשיתה ביום הראשון זה "והוי' פקד את שרה" – כח ההולדה. במעכה יש איזה פגם בכח ההולדה שצריך להחזיר בתשובה על ידי וידוי אחר תשובה. אם עושים גימטריא של הכל – והוי' פקד את שרה ואת מעכה – מקבלים סד פעמים הוי', פעמיים ארץ ישראל (היינו שזהו הממוצע בין ההתחלה והסוף). יש כאן גם איזה תיקון של שלמות הארץ בתחילת ובסוף קריה"ת בר"ה.

יסוד: החסידוֹת של רבי לוי'ק ופרחי הכהונה

החסידוֹת של שמירת יארצייט עד מיצוי הנפש

פעם אחת שאלו את ר' לויק, היות שהרבה התייחסו אליו כמו רבי, האם יש לו חסידים. הוא אמר – אין לי חסידים אבל יש לי חסידות. אז הסביר את עצמו, שיש נשים יהודיות של קצינים יהודים של הצבא הרוסי, הצבא האדום (שעזבו את הדרך), וכשמגיע יארצייט של אביהן או אמן הן באות לשאול אותי מה לעשות.

הוא היה רב, אז באים לשאול אותו כל מיני שאלות – גם נשים – אז למה הדגיש נשים אלו? מה עם אשה שבאה לשאול על עוף? מה עם גבר שבא לשאול שאלה? במה מיוחסות נשות הצבא האדום שבאות לשאול ביארצייט? ודאי הווארט שאצל אשה זו ספק אם בעלה, קומוניסט חבר מפלגה, יודע שהיא באה לשאול – היא באה עם בטול גמור ומס"נ, ולא היתה באה לשאול אם לא היה נוגע לה עד עצם הנשמה, מעל ומעבר לשאלת עוף או אפילו כל שאלה אחרת. זה נקרא להיות חסיד – חסיד הוא אחד שבא לרבי עם דבר שכל החיים תלוים בו. זה ציור של חסיד וזה הרגש שלו. קודם כל, אשת הקצין מנתקת עצמה מחייה לגמרי, ורצה במס"נ לשאול מה יכולה לעשות היום לזכר אביה או אמה. מתוך התשובה הזאת אפשר להבין קודם כל מהו רבי ומהו חסיד, איך הקשר צריך לעבוד.

האמירה שלו שהוא כן רבי, של חסידות אלו, משייכת אותו לספירת היסוד – הצדיק שיש לו מושפעים, שיש לו באמת חסידים שדבוקים בו, אפילו אם רק פעם בשנה ביארצייט (יום של זיקה לשרשים, זיקה ליידישקייט, גם כשנמצא רחוק וחבר במפלגה). כשהאשה הזאת באה לשאול את השאלה הזאת זו עלית המלכות מעמקי הקליפות – מהמצב של "רגליה יורדות מות" – שעולה להדבק כנקודה זעירה תחת היסוד-הצדיק. דימוי יפהפה של ספירת היסוד.

"פרחים לקוממה"

עוד ווארט שלו: באחת ההושענות, בחג סוכות, יש ביטוי "פרחים לקוממה". ר' לויק היה מפרש ש"פרחים" מלשון פרחי כהונה – נערים עם דם חם – וזה הזמן שאפשר לקומם אותם.

הוא התכוון לקומם אותם – להקים אותם – בעול התורה והמצוות, להדביק אותם. אבל ודאי התכוון לכל הפירושים של לקומם. אפשר להשתמש בביטוי בתור כותרת של כתב עת של הנוער – "פרחים לקוממה" – שדווקא זמן הפרחים, זמן הנעורים, הוא הזמן של ההתקוממות, ורק צריך לעזור להם להתקומם, לקומם אותם.

גם הווארט הזה שייך ליסוד – פרחים הם יסוד. חלק ממה שמקוממים את הפרחים קשור לתיקון הברית, אם רוצים לקומם אותם בקדושה צריך לשמור היטב על הברית – זו קימת הברית, "ואולך אתכם קוממיות".

מלכות: תשובה תתאה, סוד הכותל וסוד ה'דו'

הסיפור שספרנו קודם על הדמעות בבדיקת חמץ – סיפור של אשתו, מלכות – הוא תיקון המלכות, כנ"ל, בבחינת תשוב ה תתאה.

יש גם ווארט פשוט שלו שהיה אומר, ובודאי הרבה אמרו זאת ואומרים זאת, וקשור לארץ ישראל: הוא דבר על הכתל המערבי, שלא זכה להיות בו, והיה רגיל לומר שהכתל מסמל את כנסת ישראל, והוא נצחי כשם שכנסת ישראל נצחית – הוא הסימן של הנצחיות של עם ישראל, ולא יפול אף פעם. במלה מלכות יש אותיות כותל-מ (דומה לדרשת הזהר על תרומה – תורה מ). כותל – מלא ו – עולה חי לעד וקים לנצח (ג תמוז, כידוע). בתוספת מ הרומזת לתיקון המלכות, בתורה היינו מ ימי מתן תורה אבל יש הרבה מ – יש מ ימי יצירת הולד, צריך לשם גילוי המלכות תוספת מ ימי יצירת ולד שיתגלה מתוך הכותל (ש"הנה זה עומד אחר כתלנו" וצריך משם להוליד את השכינה).

קשור גם לדבר אחרון חביב, שגם קשור למלכות, ובפרט ליסוד המלכות. פעם ישבו החסידים ביחד בהתוועדות, וניגנו הניגון המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב – על שמו ר' לויק – הדודל'ה (מבוצע יפה ב"כל עצמותי"). הכל דו – הכל אתה – אז הכל טוב. כשהחסידים שרו את הניגון הוא פנה לנוכחים ואמר להם – דעו שבמלה "דו" (אתה, "עצמות", ובודאי כך יגיד כל חסיד בדור האחרון), יחד עם מה שהולכת על "עצמות", רלוי"צ התכוון ש"דו" לשון שנים (על דרך "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"), והשנים הם השכינה וכנסת ישראל יחד. כשאני פונה לכל רוח, ומעלה ומטה, ותמיד יש "דו" – אני מתכוון לשכינה וכנס"י (חוץ מכך שהפנימיות ודאי על עצמות ה'). צריך בכל מקום לראות את הזיווג של השכינה וכנס"י, עליו נאמר "טובים השנים מן האחד [מהעצמות-האחד]", שיש שם חמימות והולדה ("כאשר ישכב יחם להם"). בשביל לומר כזה ווארט – צדיק אומר ווארט שאותו הוא חי, הוא שמה (כמו הווארט הראשון, בכתר, שבשביל לומר אותו צריך להיות בכתר) – לחוש את התחושה הזאת, צריך להיות בנקודת ציון, ביסוד הנוקבא, בתוך הרחם של המלכות. להרגיש ש"דו" מלשון "טב למיתב טן דו" בלשון חז"ל – שנים שנשואים יחד, השכינה וכנס"י.