התירוץ השני עולה מספר התניא, התורה שבכתב של החסידות, שם מוסבר באגרת הקדש ששאלת "קבעת עתים לתורה" – השאלה השניה במסכת שבת – שייכת לקטגוריה מסוימת של נשמות. יש נשמות מימין ויש נשמות משמאל – שתיהן בקדושה – ומה ההבדל? אם יש לך גבולות ושיעורים, בקדושה עצמה, שאתה לא עושה יותר מהחיוב המוגבל, אתה שייך לצד שמאל. אם אתה עושה יותר ויותר מהשיעורים על פי תורה זה אומר שיש לך נשמה מצד ימין. לדוגמה, בצדקה, אם אתה שייך לצד שמאל אתה נותן מעשר ואם אתה מהדר יותר אתה נותן חומש, אבל אינך נותן יותר מחומש (וזה אפילו נתפס בעיניך כעבירה לתת יותר מחומש, שמא אתה תזדקק לצדקה). זה דבר שכתוב בקבלה, לא יכול להיות כתוב בשו"ע, כי צריך רוה"ק לדעת מה שרש נשמתך – בשביל זה צריך את האריז"ל, את הבעל שם טוב. אם אתה שייך לצד ימין אין לך שיעורים לצדקה – אתה נותן מעל ומעבר. מה לגבי לימוד תורה? אם אתה נשמה שבאה מצד שמאל אתה קובע עתים לתורה, מגביל זמן מסוים ללמוד, אבל לא "תורתו אומנתו". מי ששייך לצד ימין כל חייו עוסק בתורה, "והגית בו יומם ולילה", בלי לקבוע זמן מסוים ללימוד – עוסק בתורה בלי הפסקה. אם אתה מצד ימין ורק קובע כמה שעות ביום ללימוד תורה, זה לא מספיק לך. בשביל מישהו מצד שמאל זה בסדר, ובשבילך זה מצרים דקדושה. לפי זה, השאלה הראשונה "נשאת ונתת באמונה" והשאלה השניה "קבעת עתים לתורה" שייכת לנשמות מצד שמאל, אבל הגמרא שאומרת "אין אדם נידון תחלה אלא על דברי תורה, שנאמר 'פוטר מים ראשית מדון'" מדברת על נשמות מצד ימין. אם אתה שייך לצד ימין, כמו אברהם אבינו, צריך להיות "תורתו אומנתו" – "באהבתה תשגה תמיד", שאתה 'משוגע' באמנות שלך, הוגה בה יומם ולילה. החידוש של אדמו"ר הזקן הוא ביחס לנשמות מצד ימין, כי האמור ביחס לנשמות מצד שמאל ידוע – שצריך לקבוע עתים לתורה. החידוש כאן הוא ביחס לנשמות מצד ימין, לכן התירוץ הזה שייך לספירת החסד.

התירוץ השלישי הוא התירוץ הראשון של תוס' שהזכרנו – שיש הבדל בין שאלות לבין משפט וענישה. משפט וענישה שייכות לספירת הגבורה. התירוצים השונים בשכל נובעים מרגשות הלב, ותירוץ כמו זה נובע מגבורה בלב.

התירוץ הרביעי הוא של המהרש"א: הגמרא אומרת שמכל אלף שנכנסים למקרא אחד יוצא להוראה – נעשה רב פוסק הלכה. זה אחוז קטן, אבל טוב שמכל אלף ילדים יצא פוסק גדול אחד. ה' ברא כך את הנשמות, שרוצה שאלף ילדים יכנסו לחיידר, אבל בסוף מערכת החינוך אחד יצא פוסק גדול. זה המצב האידיאלי. אז המהרש"א אומר שהגמרא שאומרת שדבר ראשון נידונים על דברי תורה מתייחסת לילדים מחוננים והגמרא השניה לילדים רגילים. אדמו"ר הזקן לא מבחין בין ילדים מחוננים לילדים רגילים, אלא בין שרשי נשמות מימין ומשמאל (ולפעמים מסבירים שדווקא נשמות מהשמאל יותר חכמות). המהרש"א מבחין בין מחוננים בלימוד לאנשים רגילים – להיות מחונן בלימוד תורה שייך לספירת התפארת, בה יש "מארי תורה". שוב, לפי המהרש"א אם אתה מחונן וגדול בתורה השאלה הראשונה אליך היא על התורה, אבל אם אתה שייך לשאר ה-999 השאלה הראשונה היא על עסקים. תירוץ יפה.

התירוץ החמישי הוא של הרי"פ העין יעקב, וגם עוסק בחינוך: כל ילד הולך לבית ספר, ובימי בית הספר המורה מלמד אותו שאנחנו יהודים, ויש תורה, והתורה אומרת לעשות עסקים באמונה. אחר כך הוא מסיים בית ספר, מתחתן, והולך לעשות עסקים. אז השאלה הראשונה אחרי מאה ועשרים היא אם כוונת את חייך לפי החינוך שלך – ה"חנוך לנער על פי דרכו" – והחינוך אמר לשאת ולתת באמונה ולקבוע עתים לתורה. זה לא לחלק בין הגמרות, אלא לחבר אותן יחד – האם נהגת לפי החינוך שקבלת לפני שהתחלת לעשות עסקים. אם אתה לא הולך לפי החינוך כל חייך הם שקר גדול – אתה יודע איך צריך לנהוג ונוהג אחרת. אם אינך נוהג כך אתה מדחיק את כל היסוד של החינוך. זה תירוץ של חינוך, וחינוך שייך לספירת הנצח. האב מחנך את הבן, "ברא כרעא דאבוה", ואומר לו להיות טוב ומוסרי – והאדם נידון אם נהג לפי החינוך שנתן לו אביו או לא. התירוץ הזה בא מתוך מדת הנצח בלב, ממי שאצלו עיקרי ענין החינוך של הדור הבא, והדיון הוא אם אנחנו מממשים את החינוך לטוב ויושר ומוסר.

התירוץ הששי הוא של העיון יעקב (וכל התירוצים יפים ואמיתיים): שאדם עולה לשמים, והשאלה הראשונה היא אם הוא למד תורה. הוא אומר שלא למדתי תורה כי לא היה לי זמן, המצב הכלכלי לא היה כל כך מתוק, הייתי עני, והייתי צריך לדאוג לפרנסה. יש שני סוגי אנשים שמתרצים מדוע לא למדו תורה – אתה אומר שלא למדת, ויש לך חופש דיבור להסביר למה. יש מי שאומר שלא היה זמן ללמוד תורה, וגם לא הייתי טוב בבית ספר ואני לא למדתי תורה כי איני חכם. הראשון אומר הייתי טפש – אתם יודעים, עשיתם אותי טפש, אז לא יכולתי ללמוד. אז השופט שואל מה עשית? במה עסקת? אז הוא עונה – הייתי צייד, למשל. הייתי צייד, יריתי בצביים, ומזה התפרנסתי. מי היה צייד? עשו. אומר שאיני חכם כמו יעקב אחי, קוראים לי עשו והייתי צייד. השופט שואל – אתה צייד? בשביל לצוד צריך להיות מאד פקח, אתה לא יכול להיות טפש. אם אתה היית צייד אתה בחור פקח. אז התירוץ הזה לא מספיק. ילד אומר שלא יכולתי ללמוד, אלא רק לשחק משחקי מחשב – זה מה שעושים בדור שלנו. אומרים לו שאם אתה מספיק חכם למשחקי מחשב אתה יכול ללמוד תורה. אם אתה מספיק חכם להיות ציד – אתה מספיק חכם להיות ת"ח, אז התירוץ הזה לא מספיק להמלט מהדין על דברי תורה. כל מושגי הפרנסה במכללה התורנית שלנו שייכים להוד (כמו שחינוך שייך לנצח). הוא אומר שאם אתה חכם מספיק לעשות איזה דבר, אתה חכם מספיק כדי ללמוד. אולי צריך מורה טוב שיכוון את הכשרון שלך לתורה, אבל אתה יכול ללמוד.

התירוץ השביעי הוא התירוץ השני של תוספות, שדבר ראשון שואלים על קשר לתורה בכלל, דבר שני על מו"מ באמונה, ודבר שלישי על קביעות עתים לתורה. זו חלוקה בין קשר כללי לתורה לבין זמן ספציפי ללמוד תורה, ובאמצע שאלה על עסקים. זה שייך ליסוד.

התירוץ האחרון שייך למלכות, והוא המשך דברי העיון יעקב: אחרי שאדם אומר שלא מספיק חכם ללמוד תורה, ושואלים מה היה המקצוע שלך, אומרים לו שאם יכולת לעשות את זה יכולת ללמוד תורה, כנ"ל. אבל יש אחד שאומר שהייתי מסכן ולא היה לי יום אחד של ישוב הדעת בחיים – הייתי עני והייתי חייב לנצל את כל זמני להביא פרנסה. אז שואלים אותו – "נשאת ונתת באמונה?". לא שואלים מה עשית, אלא אם עשית את עסקיך באמונה. אם האדם עונה שעשיתי את עסקי באמונה, אז התירוץ על כך שלא למד תורה מזכה אותו והולך ישר לגן עדן. אבל אם לא נשא ונתן באמונה – ולמעלה אי אפשר לשקר – אז לא דנים אותו מיד על כך שהיה שקרן, אלא אומרים שהתירוץ שלו למה לא למד תורה לא מועיל לו. אם שקרת יכולת להרויח מהר ולקבוע עתים לתורה! זה עלמא דשקרא, וכאן מסכן מי שנושא ונותן באמונה, אבל אם היית רמאי יכולת להרויח כסף מהיר וללמוד תורה. יש פסוק "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד", ונדרוש את כווארט חסידי – אם דברתי באמונה, דברתי אמת, "אני עניתי מאד", נהייתי מאד עני. אתה נהיה עני אם אתה לא משקר – אבל אתה עומד בנסיון. כל הצדיקים בדור שלנו, החל מהרבי, אמרו שכל אחד יכול וצריך להיות עשיר, אבל ההתחלה היא שאדם מוכן גם להיות עני והעיקר לא לשקר.

הבן איש חי, שהיה לו יארצייט ב-יג אלול, מסביר ש"נשאת ונתת באמונה" הכוונה ללימוד תורה (מו"מ בתורה) ובאמונה היינו תורה לשמה. זה דרוש על "נשאת ונתת באמונה", שכלל לא מדבר על עסקים גשמיים אלא מו"מ בתורה מתוך כוונה לשם שמים, ולא כדי להיות חכם או מכובד וכו' (אפשר להגיע לאגו-טריפ מתורה). אם רוצים לחבר, עולה מדבריו שאמונה זה גם 'לשמה', ולא רק נאמנות. כשאני נאמן גם אני נעשה מזה עני צריך לכוון שאני עושה את זה לשמה, כי כך ה' אמר. אנחנו רוצים שנה טובה ומתוקה גם בפרנסה, ופרנסה קיימת גם בתורה – צריך ללמוד באופן שהדברים מחיים את האדם בפנימיות. כתוב שמשיח יבוא כאשר ילמדו סודות התורה באופן "דיתפרנסון מיניה", כמו שהחסידות מחדירה את הקבלה שתזין את האדם. זה גם חלק משנה כלכלית מתוקה – זו הכלכלה של הנשמה. שתהיה לנו ולכל היהודים שנת פרנסה מתוקה בגשמיות וברוחניות. כעת אנו בדור של עושר, לא של עוני ח"ו, ושתהיה לנו שנת פרנסה בגשמיות וברוחניות, וכשתהיה פרנסה ברוחניות יבוא משיח. כתיבה וחתימה טובה לכולם.