אור לי"ט כסלו ס"ט – צרעה

קבלת פנים לאריה ויסכה טסלר

תקון הראיה

לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו. היום הוא יום טוב להתחתן, ראש השנה לחסידות, חג הגאולה, יום ההילולא של המגיד.

ידוע מרבי אייזיק מהומיל שהגדיר את בעל הגאולה, של היום, אדמו"ר הזקן, כ"רופא עינים" מומחה. מי שיש לו בעיה בעינים שילך ללאזניא, או ללאדי, למקומו של אדמו"ר הזקן והוא יתקן את עיניו – הוא רופא העינים של כל הדורות. מה הכונה רופא עינים? אדמו"ר הזקן מרפא את העינים שלנו שנוכל לראות אלקות, שנוכל לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא", שהגאולה בפתח (עינים). הבעיה היא שאנחנו עורים. הנביא אומר שאפילו עבדי, אפילו הנביאים, עורים, "מי עור כי עם עבדי", כל שכן המון העם. צריך שמישהו ירפא לנו את העינים כדי שיקויים היעוד "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי פי הוי' דבר".

הראיה הזאת מודגשת בשמות החתן והכלה. נתחיל מהכלה, "אשת חיל עטרת בעלה", "אשה כשׁרה" כשׂרה אמנו – שנקראה גם יסכה על שם שהיא סוכה ברוח הקדש, שיש לה ראיה ברוח הקדש לראות אלקות. גם אריה אותיות ראיה. כתוב שיש כמה צירופים לשם אריה – גם ראיה, ראית אלקות, וגם יראה, יראת ה', וגם ריאה, הריאה נושמת. "'כל הנשמה תהלל יה הללויה' – על כל נשימה ונשימה [של הריאה] צריך להלל את ה'", לשון הלל, צריך הערב לזכור הרבה את אבי הכלה, הלל הי"ד, שודאי נמצא אתנו עכשיו. הלל גם לשון "בהלו נרו עלי ראשי", שהנר שלו יאיר על הראש ובתוך הראש ובלב.

"נר מצוה ותורה אור", עוד מעט זוכים להדליק נר חנוכה, וחז"ל אומרים שכל מי שזהיר בנרות חנוכה זוכה לבנים תלמידי חכמים. גם כאן, הזוג הזה, שתזכו לבנים ת"ח בזכות נר חנוכה – נר של נצחון, נר של החשמונאים, שהמעטים נצחו את הרבים והחלשים את הגבורים (החלשים יותר גבורים מהגבורים, בזכות מה שיש להם בטול הרצון לה').

אם כן, לאריה יש כמה צירופים חשובים. גם המספר שלו – ריו – מספר מאד חשוב בקבלה, קשור גם לזיווג חתן כלה, ריו עליון ו-ריו תחתון, בסוד תבל, "משחקת בתבל ארצו" (פסוק שאולי נסביר יותר מחר, במשך השבע ברכות).

חמשת החושים באריה ויסכה

כתוב שכל חוש מגלה תענוג עליון – יש חושים גשמיים ויש חושים רוחניים, והחוש הוא עיקר הכלי בנפש לגלות עונג, פנימיות הכתר. כל החושים הם אמצעים וכלים בשביל גילוי התענוג של הנפש, אבל כתוב שעיקר גילוי התענוג הוא בראיה. לאריה יש את כל החושים. חוץ ממה שהוא אותיות ראיה, יש לו כל החושים.

טוב מאד שחתן וכלה יתרגלו להגות בשיר השירים – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – ושם האריה מופיע בפסוק "אריתי מורי עם בשמי". בפסוק יש ליקוט – כמו שיש ליקוטי אמרים, תניא (היום גאולת בעל התניא) – של כל הריחות הטובים והמענגים שבעולם. אז יש לאריה גם חוש הריח, חוש ללקט בשמים, שהוא החוש של המשיח – "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין". יש לאריה גם חוש השמיעה – "אריה שאג מי לא יירא", יש לו את הקול הכי מאיים, "ה' שמעתי שמעך יראתי". יש באריה גם חוש הטעם – "מעז יצא מתוק" (אנחנו בצרעה, צריך לדבר על שמשון), דבש מגוית האריה (מה שהיה שם הוא משהו מיוחד ועצמי, כנראה הדבש והדבורים נמשכים אליו). יש לו גם חוש המישוש-התשמיש באופן מיוחד, שהרי כתוב בזהר שכאשר אריה ולביאה מזדווגים אוי לו למי שנכנס ביניהם.

אם כן כל החושים, כל התענוגים, נמצאים בתוקף בתוך האריה. כמו שאמרנו קודם, היעוד הוא לא רק שהעינים הרוחניות יראו אלקות והאזניים הרוחניות ישמעו אלקות, אלא "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי פי הוי' דבר". זהו היעוד בארץ ישראל – כל מי ששב לציון שב בשביל שהבשר יראה וישמע אלקות. עינים ואזנים רוחניות יש גם בחו"ל, אבל לארץ ישראל באים בשביל שהבשר, שהגשם, יראה אלקות. שבכל חמשת החושים הגשם יחוש אלקות.

גם ביסכה, שסוכה ברוח הקדש, יש "הסכת ושמע ישראל". כתוב שביסכה יש יחוד כמו "וכל העם רֹאים את הקולות". אצל שני בני הזוג הכל מתחיל מהראיה, לכן זקוקים מאד לרופא עינים שיפקח את העינים – כולנו זקוקים לכך – שאפשר לפקוח עינים ולראות אלקות, לראות גאולה ומשיח, לראות מה שיהודי צריך לראות. וצריך שיהיה "טופח על מנת להטפיח", שיעזור לעוד יהודים לראות. מתחיל מהראיה, אבל יש בזה התכללות כל החושים, כל העתיק יומין, כל הטעמים.

שוב, יסכה היא גם ראיה וגם שמיעה, גם ריח, וכן את כל מכלול החושים.

יחוד אריה (יהודה דן) ויסכה (שרה)

כעת ניחד את אריה ו-יסכה. כתוב ש-יסכה ו-שרה הם מספרים משלימים למספר עגול ושלם – 600 (הממוצע 300). אין בתנ"ך שם פרטי אריה, אבל שני משבטי י-ה נקראו על שם דימוי האריה – "גור אריה יהודה" ו"דן גור אריה". יש כוונה של ריו עליון ו-ריו תחתון, ובשבטים אלו יהודה ודן. מיהודה יוצא המלך, המשיח, אבל שר הצבא של משיח יהיה משבט דן (כך כתוב בזהר). מכל הברכות שיעקב מברך את בניו, יש שם ה' רק אצל שבט דן – "לישועתך קויתי הוי'". הצעקה לישועה של שמשון רומזת גם לשר הצבא של משיח (פסוק שחוזרים עליו הרבה). גם כן, מכל השבטים יש רק שבט אחד שיעקב מדמה אותו לשבט אחר – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", שדן ידין עמו כמו שיהודה ידין עמו. יש כאן קשר מפורש בין דן ליהודה.

היות שאריה הוא גם יהודה וגם דן – גם משיח וגם שר הצבא שלו – אז נחבר אותם יחד. יהודה דן = חנוך (חנוך יהודי טוב הוא להיות כמו יהודה ודן ביחד). אריה יהודה דן = 300, החצי של יסכה-שרה (הערך הממוצע שלהם). היחס הוא של "שלם וחצי" בלשון אבולעפיא, יחס מושלם. הכל יחד עולה 900 = יהודה בריבוע, סוד ה-לב היהודי (ל מול ל, ל פעמים ל), לב אריה. עד כאן הכנה, אבל כעת לא נחשב את יהודה ודן ושרה, ונתמקד רק על הזוג בעצמם.

איש – כינוי לקב"ה

אריה יסכה = 311. המלה הכי פשוטה במספר הזה היא איש, ביחד החתן והכלה הם איש אחד, "כאיש אחד חברים". לעתיד לבוא כתוב שגם החתן וגם הכלה נקראים איש – "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", כולם איש. יש כמה כינויים למין המדבר – אדם, איש, גבר, אנוש. לפעמים כתוב שהכי נעלה הוא אדם, אבל לפעמים כתוב שרק אחד מהם הוא כינוי של הקב"ה ממש – איש[1]. יש "אדם על הכסא", דימוי שמופיע במרכבת יחזקאל, אבל לא מכנים כך את ה'. לעומת זאת 'איש' כן מכנים אותו – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו", בשירת הים. כתוב שיש איזה מעלה ב"איש", שהוא יותר עצמי ומרמז לקב"ה, אפילו יותר מ"אדם".

איש – אין יש

איש הוא נוטריקון אין-יש. כשאומרים "עין בעין יראו" או "וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר", קודם כל רואים את פי ה' שאומר מאמרי בריאת העולם ורואים את ההתהוות של העולם יש מאין ואפס המוחלט – הראיה היא הדבר הראשון. יותר מזה, הצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – לוקחים את היש ומחזירים אותו לאין (בלי לבטל את מציאות העולם). את התורה הזאת המגיד לימד[2] – היום ההילולא שלו. הבעל שם טוב התחיל לגלות את ההתהוות התמידית בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט והמגיד מלמד איך לקחת את המציאות ולהחזיר לאין (בלי לבטל את המציאות, אבל להחזיר לאלקות, לעשות תשובה אל השרש) – כל זאת כפי שדובר בזמן האחרון. איש זו הזרימה הדו-סטרית מאין ליש (סוד החתן) ומיש לאין (סוד הכלה). החתן והכלה הם איש אחד באהבה.

'איש' והלל הי"ד

דבר יפה, שהנקודה האמצעית של איש היא יוסף. יש פה רמז מאד יפהפה – רוצים להתייחד גם עם הלל, שנמצא כאן איתנו – כל מספר בעולם הוא ראשוני או מורכב (שאז ניתן לחלק אותו למרכיבים ראשוניים). המספרים הראשוניים, שלא מתחלקים לשום מספר חוץ מעצמם ו-1, הם סוג מיוחד של מספרים. אין שום חוקיות במספרים הראשוניים – עד היום המתמטיקאים הגדולים ביותר בעולם, שמחפשים חוק כדי לדעת מה המספר הראשוני הבא, לא השכילו לגלות זאת (וגם לא השכילו לגלות שאי אפשר לנבא – ממש לא ידע ולא אתיידע). 311 הוא מספר ראשוני, והוא ה-65 בסדרה – הלל (שם ה' – אדנ-י), אבי הכלה. זו כוונה יפה ומכוונת לזוג.

איש – עצמי

נמשיך קצת הלאה: אמרנו שאיש הוא יותר עצמי מאדם – אדם הוא "פנימי" ("חכמת אדם תאיר פניו") אבל איש הוא "עצמי" (עצמיות ועוצמה). מה יותר טוב? עצמי הוא יותר טוב. גם הפנימי חשוב, אבל אדמו"ר הזקן היה עצמי. בדרך כלל צריך לעבור את הפנימי כדי לזכות להיות עצמי. אחד שרוצה לתפוס עצמיות מבלי לעבור את הפנימיות נשאר "חיצון", שהוא הכי גרוע, אבל התכלית היא להיות עצמי. אומרים שהרביים הם עצמיים ובין החסידים הדבר נדיר ביותר, אבל הרבי רש"ב אומר שרבי אייזיק מהומיל שהזכרנו קודם לפעמים גם היה בדרגה של עצמי. אנחנו מאחלים לחתן – שכבר מתחלת הדרך הוא בכיוון הנכון – להגיע להיות עצמי. בזכות הכלה ביחד, איש אחד, בטח ביחד יהיו עצמי אחד.

איש = לרעהו

אחד מהביטויים העיקריים בתנ"ך של איש, שהוא גם פנינה של גימטריא, הוא "איש לרעהו"[3]. כשאומרים "איש לרעהו" ודאי חושבים על פורים – "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" ("איש לרעהו" כתוב פעמיים במגילה, פעם ראשונה "ומשלוח מנות איש לרעהו" ופעם שניה עם תוספת "ומתנות לאביונים") – אבל האריז"ל פתאום מגלה ש"איש לרעהו ומתנות לאביונים" הביטוי לא שייך רק לאדר אלא הוא גם ר"ת אלול (= בינה, כאשר שאר האותיות = 22 [אתוון דאורייתא] פעמים חכמה, סוד חכם בבינה, וד"ל). אם "איש לרעהו" שייך לאדר ואלול, שני הפכים בלוח השנה (פנים בפנים, מאה ושמונים מעלות), ודאי שהוא שייך לכל השנה כולה.

הרמז היפהפה הוא ש-איש = לרעהו. יותר מזה, אם אני אומר איש שוה לרעהו אמרתי אותה גימטריא שלש פעמים, כי גם שוה = איש. איש שוה לרעהו = איש איש איש[4]. הגימטריא מלמדת שצריך גם הרבה משלוח מנות איש לרעהו, לא רק בין בני הזוג בעצמם – דבר שהוא טוב לקיים כל יום – אלא גם לכולם, צריך הרבה הרבה חסד (מתוך ההרגשה הברורה שכל בני ובנות ישראל שוים אחד לשני – איש שוה לרעהו).

אריה יסכה = "יומם יצוה הוי' חסדו"

עוד גימטריא יפה של איש: איש = "יומם יצוה הוי' חסדו", שמכאן נלמד בזהר שהחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" (שייך לאריה, שבמרכבה הוא החסד). החסד מתלוה-מצטרף לכל מדות הלב, בכל המדות יש חסד. איש שוה לרעהו ר"ת אשל – אברהם איש החסד נטע אשל. "יומם יצוה הוי' חסדו", יומא דאזיל עם כולהו יומין, שכל פעולה – גם פעולת גבורה – צריכה שתהיה עם חסד ואהבת ישראל. האהבה היא בלב והחסד הוא ביטוי ממשי בפועל, והאהבה והחסד מאפיינות את כל המדות וכל ההתנהגות של האדם. יומם = יסכה ע"ה. יצוה הוי' חסדו ע"ה = אריה.

"כי אשב בחשך הוי' אור לי"

עוד ביטוי ורמז יפה בתורה: "יושבי חשך וצלמות" הכונה למי שיושב בכלא. יש פסוק בנביא "כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך הוי' אור לי". בספר תיקון המדינה[5] הסברנו שהדור של השואה היה דור של "כי נפלתי קמתי", אבל הדור שלנו – שאמור להיות דור הגאולה, תלוי רק בפקיחת העינים – הוא דור של "כי אשב בחשך הוי' אור לי", לכן ראוי שכל אחד יעבור את החויה של לשבת בחשך, בתא. מה הכונה "הוי' אור לי"? כשזוכים ללמוד תורה אור בתוך הכלא. קודם כתוב "כי נפלתי קמתי", ואחר כך ההמשך הוא "כי אשב בחשך הוי' אור לי" – זהו היעוד של הדור שלנו, שבזכות ה"כי אשב בחשך" יתקיים "הוי' אור לי" ו"לכל בני ישראל היה אור במושבותם" (בימי מכת החשך).

ר"ת וס"ת של "כי אשב בחשך י-הוה אור לי" = 311 = איש = אריה יסכה. כנראה שגם כל הזמן שהחתן ישב בכלא, הנשמה של יסכה ודאי היתה איתו ועזרה לו – היא הרי סוכה באור, סוכה ברוח הקדש, ובזכותה היה "הוי' אור לי" גם שם. האמצעי תיבות של "כי אשב בחשך הוי' אור לי" = 25 בריבוע = אדם במילוי = דירה כלים אשה (רמז שכתוב אצלנו באריכות בהרבה מקומות[6]). אבל הראש והסוף עולה איש, כלומר יש כאן את האדם השלם (אדם במילוי) בתוך איש^[7].

אריה יסכה = "בארים כבדו הוי'"

עוד ביטוי (נאמר בקיצור): יש לשון בנביא לגבי הגאולה – "[על כן] באֻרים כבדו הוי' [באיי הים שם הוי' אלהי ישראל]". רש"י מביא שני באורים ל"באֻרים" (הפשט לפי רוב המפרשים הוא הפירוש השני שלו, בשם מנחם). הפירוש הראשון שלו (בשם תרגום יונתן) הוא שהכונה ל-ב אורים, שני אורות של גאולה (רמז לבעל הגאולה של היום ששמו שניאור), אור של גאולה מבבל ואור של גאולה מישמעאל.

אחר כך הוא אומר עוד פירוש, שאור הכונה חור, נקע באדמה, כמו מאורה. כמו שדברנו מקודם, שמתוך האדמה, מתוך הבור (שם נרדף לכלא), יבוא אור וכבוד לה'. אורים לשון אור, יש איזה אור בתוך הבור.

שוב, "בארים כבדו הוי'" = אריה יסכה, בזכותם נזכה לאור הכפול של הגאולה (עליה נאמר "בבכי יבאו", בכי ר"ת "בארים כבדו י-הוה" [= כבדו], והוא בכי של שמחה).

"זמן השיא"

עוד רמז אחד: איש הפוך הוא שיא. הרבי מאד אהב את המלה שיא (השתמש במושג באידיש), ואמר שהזמן שלנו הוא "דער העכצע צייט", ותרגמו את הביטוי (באישור הרבי בהגהה) "זמן השיא". הדור שלנו – ועכשיו הערב שלנו, עם החתונה ועם י"ט כסלו חג הגאולה – הוא זמן השיא. היות שהחתן והכלה, אריה-יסכה, הם ה-שיא – זהו זמן השיא. רק שנזכה לראות, לפקוח את העינים ולראות, איך היום הזה והדור שלנו בכלל הם זמן השיא – זמן שהגאולה והמשיח מחכים לגאול אותנו גאולה אמתית ושלמה. בזכות החתן והכלה שלנו הערב, ה' יעזור שנזכה להגאל תיכף ומיד ממש.

היות שעכשיו גם ההילולא של המגיד וגם גאולת אדמו"ר הזקן ראוי לנגן את ניגון האין סוף, שהוא גם של הבעל שם טוב וגם של המגיד ואדמו"ר הזקן.

ניגנו שלש תנועות.

"ויקחו איש חרבו" – פעולה עצמית

עוד ווארט אחד בענין איש, ששייך לפרשת שבוע שקראנו – "וישלח" (שבת שכם): אמרנו קודם שאיש הוא עצמי ואדם פנימי, ולכל אחד מעלה לגבי השני. את המעלה של איש לגבי אדם רואים בפרשת וישלח – "ויקחו... איש חרבו", שמכאן לומדים את גיל בר מצוה (לוי היה בן 13). אדם הוא כבר מהלידה, כפי שחז"ל אומרים בפירוש שגם תינוק נקרא אדם[8], אבל תינוק לא נקרא איש – רק גדול נקרא איש. "איש חרבו" – איש = אריה יסכה; חרבו = אריה (גם בהשראת היחוד של אריה-יסכה יחד). כמובן שמהיום והלאה הכל יכול להתקיים בדרכי נעם (כמו שהרבי אמר שהכל יכול להיות בדרכי נעם), "איש חרבו", אבל צריך להיות את העצמיות של "איש חרבו".

איך אני יודע ש"איש חרבו" הוא עצמי ולא פנימי? חוץ מהמעלה באיש לגבי אדם, שהיא מעלת בר המצוה. אנוש ודאי יכול להיות בכל גיל – אפשר להיות חלש מגיל אפס. גבר – יתכן שאפשר להיות גבר מגיל 9, שלפי הלכה כבר יש כח גברא, ביאתו ביאה, אבל גבר הוא לא כל כך עצמי כמו איש. אבל איש הוא דוקא בר מצוה – זהו דין שלומדים בחז"ל. מכאן נבין מהו פנימי ומהו זה עצמי. אם שואלים את יעקב מה לעשות – יעקב הוא עמוד התורה – אז נקראים פנימי. אבל מי שלא שואל את יעקב נקרא עצמי. יש כזו שיחה מהרבי[9], שמה שלא שאלו את יעקב הוא למעליותא, כי המעשה בא מהנקודה העצמית שלהם. יעקב בסוף גם הבין את הנקודה הזאת, ואף שהוכיח אותם גם הודה להם, וזהו הענין והגיל של איש – שעושה מה שהוא חייב לעשות.

בזמן האחרון[10] אנחנו מפרשים את מאמר חז"ל על כך שמשה רבינו אמר "האל הגדול הגבור והנורא", בא ירמיהו ואמר "גוים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו" ולא אמר "והנורא", ודניאל ראה גוים משתעבדים בבניו אמר איה גבורותיו ולא אמר "הגבור", עד שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה לישנה. חז"ל שואלים "ורבנן [ירמיהו ודניאל]" איך שינו מתקנת משה רבינו, ועונים "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לא כזבו בו". רש"י מפרש על "אמתי" – "מסכים על האמת ושונא את השקר". הם אמרו ועשו בדיוק מה שהוא נקודת האמת אצלם – דרך כזאת נקראת איש.

זהו "ויקחו... איש חרבו" – אריה-יסכה ואריה, כנ"ל – והכל רק בכיף ובדרכי נעם. כמו שאולי נדבר יותר מחר בערב, שהכל יהיה בבחינת משחק משעשע – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם". שכך יתקיים עכשיו, אבל עם נקודת העצם, "איש חרבו", בשמחה ובטוב לבב – אין יותר שמח מ"איש חרבו", שתהיה חתונה הכי שמחה, בזכות הגאולה הכי שמחה, ההילולא הכי שמחה.

יום ה-עח בשנה

היום הוא היום ה-מזלא של השנה. עח הוא ג פעמים הוי', שם בן יב אותיות – ג שמות הוי' שיש בברכת כהנים – תשרי הוא ל יום, חשון כט ימים, ו-יט ימים של כסלו. יש כאן כהן אחד לפחות, שאחר כך יברך תחת החופה – בקול או בשקט – את החתן והכלה בברכת כהנים. שכל ברכת כהנים תתקיים במלואה, בשמחה הכי מופלאה, ב"דור ישרים יבורך" – דור של בנים תלמידי חכמים, בזכות נר חנוכה, נר מצוה.