כ"א כסלו ס"ט – ברית לשמואל אצרף נ"י – כפר חב"ד

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

מזל טוב מזל טוב! שמעתי כעת מהאבא שהרך הנימול משלים את מנין הילדים בבית. הרבי אמר שצריך (לפחות) מנין. כשיש מנין יש השראת השכינה. במשפחת אצרף יש כעת שתי בנות ושמונה בנים – בין הבנים הרך הנימול הוא בחינת הנר השמיני של חנוכה. כמובן שעשר זה כנגד עשר הספירות (כתוב בהן "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", אבל כאן, בענין הולדת בנים "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", אפשר להתקדם הלאה, להתחיל עוד עשיריה וכו'). סתם עשר ספירות זה כח"ב חג"ת נהי"ם (לפעמים נאמר חב"ד בגדלות דפרצוף מסוים, אבל סתם עשר ספירות זה עם הכתר). נכוון את זה למשפחה כאן – המלכות היא הבת, אבל שרש המלכות בכתר, וכשהבת גדלה היא הופכת להיות "אשת חיל עטרת בעלה", כתר. לכן הכתר והמלכות אלו בנות – "אני ראשון ואני אחרון" – אבל כל השמונה שבאמצע, מחכמה עד יסוד (הענין של הברית), אלו בנים. כך צריך לכוון. על הנושא הזה זה בהשגחה, כי חשבתי לדבר על כך בלאו הכי, בלי לדעת את מבנה המשפחה.

יש הרבה הסברים לענין של שמונת ימי מילה דווקא. אחד מהסודות של שמונת ימי מילה – כעת זה מצות ברית מילה, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", המצוה הכי שמחה בעם ישראל – שהוא 'חלק' לפי הקבלה, שכאשר יהודי נולד זה חכמה. ראשית הגילוי זה חכמה, בעוד שכתר זה מציאות נעלמת. לענין הלידה, הכתר זה כמו העיבור, שעדיין לא רואים את התינוק יוצא – הוא עדיין ברחם האם (עדיין באשה, שהיא כתר). ברגע שהוא נולד זה "מזל גובר", ראשית הגילוי, וזה חכמה. אז בשביל למול בשר ערלתו, ה"אות ברית קדש" (שייך ליוסף הצדיק, שהיום קוראים עליו בתורה), צריך להגיע לספירת היסוד, ומחכמה עד יסוד יש שמונה ימים. היום הראשון חכמה, השני בינה, השלישי חסד וכו', עד היום השמיני שהוא ספירת היסוד. לכן "ביום השמיני ימול בשר ערלתו".

אם כבר אמרנו את זה – כוונה מאד פשוטה שכתובה בספרים – נעשה חשבון של כל שמונה הספירות הללו שבין הכתר למלכות: חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד = 1752. למרבית הפלא זה מתחלק ב-חכמה, כד פעמים חכמה. החכמה היא כח הצירוף ("מצרף לחכמה"), ולמלה חכמה עצמה (ככל מלה של ד אותיות) יש כד צירופים. מה זה מלמד? כתוב שחכמה זה "נקודה דנעיץ" – נקודת החכמה אמורה להאיר בכל הספירות, אבל ביחוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א [יוסף הצדיק]". בתחלת פרשת שבוע כתוב "אלה תלדות יעקב יוסף", וכתוב גם בקבלה וגם בחסידות (עוד יותר), שכל תולדותיו של יעקב – עוד לפני לידת יוסף – זה באמצעות הצינור של נשמת יוסף הצדיק. על פי פשט יעקב זה התפארת, וכתוב בזהר ש"גופא ובריתא חשבינן חד", והדבר נלמד מפרשתנו מהפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף". אבל לפי האריז"ל, שזה קבלה יותר 'מתוחכמת', יעקב זה לא בדיוק פרצוף ז"א – התפארת – אלא הארה מול התפארת. זו הארה של יסוד אבא – שבחזה ז"א בוקע את יסוד אמא – שנעשית פרצוף יעקב. כלומר, לפי האריז"ל יעקב מאיר מול התפארת – אבל אינו התפארת ממש – והוא הארה של יסוד אבא ארוך שעתיד להגיע עד יסוד ז"א (שזה הברית עצמה, יוסף הצדיק). האריז"ל כתב זמירות של שבת, ובזמר של הלילה – "אזמר בשבחין" – כתוב "תרין יודין נקטא סתימין ופרישין", שהמלכות לוקחת בזיווג השבת שתי יודין, שתי ספירות יסוד, י אחת של יסוד אבא (היורד ומאיר ליסוד ז"א), נקודת הבטול, ו-י אחת של יסוד ז"א (בו מתלבש יסוד אבא). ה-י של החכמה זה "סתימין" (מכוסה ומלובש) וה-י של יסוד ז"א זה "פרישין" (גלוי). כל זה מאיר בברית מילה.

למה חשבנו על זה היום? כי יש קשר מיוחד לעיתוי של הברית היום – יום ההולדת היה ביום ה-חכמה של השנה (מראש השנה: 30 בתשרי, 29 בחשון, ו-14 בכסלו) ויום הברית ביום ה-יסוד של השנה. אלה שני ימים שצריכים לחגוג כל שנה, "נזכרים ונעשים", "מזל גובר" של יום הולדת ויום הברית (כפי שכותב הבן איש חי). לומדים מכאן שהיום הכי טוב להוולד זה י"ד כסלו והיום הכי טוב להימול זה כ"א כסלו, כי זה בדיוק השמונה ימים מחכמה עד יסוד, ואז מתגלה המזל הכפול הזה של "תרין יודין" (בשרש יש שני מזלות, של יום ההולדת ושל הברית). זה בדיוק לפי כוונה זו של הקבלה. תוספת יוקר, להשנה במיוחד, שהיא שנת ה-יסוד לחתונת הרבי בי"ד כסלו.

המבנה המושלם שיצא כאן: הכתר זה העיבור, מחכמה עד יסוד זה שמונת ימי המילה, המלכות זה העיקר וזה בעצם כל החיים מהמילה ואילך. הכל זה בנין המלכות, העולה תריג – קיום תריג מצוות התורה. "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים", הכל לבנין המלכות – כי עיקר הלימוד זה תורה שבעל פה, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן ליה"; חופה זה ודאי מלכות – נישואין לאשה; ו"מעשים טובים" בא אחרי חופה כי רק אז המעשים יכולים להיות טובים ומאירים במציאות, גם פעולת המלכות היורדת לעולמות התחתונים. בתוך המלכות גופא יש י כלים פנימיים, אמצעיים וחיצוניים, וזה גופא כאן תורה-חופה-מע"ט. כל שלש הבחינות הללו, מהברית והלאה, זה הכל גילוי המלכות. סיום הברית זה פריעה – "מל ולא פרע כאילו לא מל" – ואז, ברגע של גילוי העטרה (פריעה לשון גילוי) נעשה שידוך בשמים, העטרה זה המלכות, בת הזוג, השידוך כבר נעשה. זה סוד הפריעה, ומהברית והלאה כל החיים זה לתקן את המלכות – לתקן את המציאות. כלומר, שמונה ספירות זה שמונה ימים, ולפני כן כתר ואחר כן החיים מלכות.

שמואל אצרף = ילד פעמים טוב. שהילד יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, ורוב נחת להורים ולסבים ותפארת לעם ישראל.

השלמות (אחרי השיעור):

עצם הדבר שמחכמה עד יסוד יש שמונה מספרים – מ-73 עד 80 – זה עצמו פנינה (עוד לפני שמקשרים לימים). לפי זה יש קשר בין 74 לבינה (עד, "שמע ישראל... אחד", "עד הוי' בכם", חכם בבינה, וכן דע – "אם אין דעת אין בינה וכו'"), 75 לחסד (כהן, "אתה כהן לעולם"), 76 לגבורה (עבד, "ועבד הלוי"), 77 לתפארת (מזל מאיר בתפארת), 78 לנצח (לחם, קשור ל"הוי' ילחם לכם" ששייך לנצח), 79 להוד (דעה, "דע לומר תודה"), 80 זה יסוד.

אם אמרנו ששתי הבחינות שהן נוקבא אמיתית זה כתר ומלכות, וכל מה שבאמצע זה הבן, אפשר לשאול מה עם בינה – הרי זה אמא. כעת אמרנו שכאשר הילד ברחם האם זה כתר, וזה האמא האמיתית. לפי זה צריך להסביר שכל קו השמאל – בינה גבורה הוד – זה הכל בחינות של נוקבא בתוך הזכר, כמו בן ד-מה, שהבינה זה השכל המנתח-האנליטי (שבדרך כלל הוא זכרי), גבורה זה תכונה גברית (בנין המלכות מן הגבורות, אבל זה מסביר את הפשט שלשון גבורה זה דווקא גבר) והוד (אף ש"איהי בהוד", ההוד בפני עצמו בזכר – הוד והדר זה עבודת הכניעה, זה גם עבודה של התכללות הנוקבא בתוך הגבר, תיקון הפן הנקבי שבתוך הגבר, קו שמאל). כל הנושא הזה הוא הקדמה חשובה לכל הלימוד.

מזמן הברית מילה ועד ל"כשם... כן יכנס לתורה..." התינוק נמצא במלכות דאצילות לפני ירידתה להחיות בי"ע. בלשון חז"ל בשנותיו הראשונות אלו התינוק הוא "דומה למלך". הזמן הזה הוא בחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", דרך ארץ בחינת מלכות. צריך להסביר יותר טוב את ענין 30 הכלים של המלכות: הכלים הפנימיים נעשים הנשמה, האלקות, "איהו וחיוהי חד" בבריאה. האמצעיים זה הנשמה דיצירה, "איהו וחיוהי חד", והפנימיים זה הנשמה בעשיה. הנשמה זה אלקות, משא"כ הרוח והנפש, בעולמות התחתונים, שהם נבראים. זה שהתורה זה בריאה זה פשיטא, זה שכל, המלכות שהיא יורדת להיות הנשמה של עולם הבריאה. זה שהחופה היא יצירה זה לפי תורת הבעל שם טוב שהדיבור זה עיקר התיקון של האיש והאשה. על פי פשט יצירה זה המדות, זה אהבה, וזה האהבה בין איש ואשה ואהבת רעים (כמו ב-יג אהבות). מעשים טובים ומאירים פשיטא שזה בעשיה. זו כוונה חשובה של "כשם שנכנס לברית" – יסוד דאצילות, עטרת היסוד – בזכות זה "יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים", ל כלים דמלכות דאצילות שיורדים להיות נשמה לבי"ע.

ויש לכוון כנגד ד חלקי שלחן ערוך: ארח חיים מתחיל גם בתקופת הדרך ארץ הנ"ל. מאז ברית המילה התינוק חווה (לאו דווקא במודע) את כל הליכות הבית היהודי, שבתות וחגי השנה – ארח חיים. תורה, לשון הוראה, היינו בחינת יורה דעה בפרט. חופה – אבן העזר כפשוט. מעשים טובים – חשן משפט, תיקון המעשים שבין אדם לחברו שכולם יהיו מאירים באהבת ישראל ויושר לבב. "עשיתיו" בא על רקע של "אף" ומריבה בין שני בעלי דין, אך על ידי מעשים טובים ומאירים וההליכה בקדש בכל הנוגע לבין אדם לחברו על פי אמתה של תורה, חשן המשפט המונח על לב אהרן הכהן הגדול (אהבת ישראל צרופה) הכל מיתקן (עשיה לשון תיקון) ומתקיים "והאמת והשלום אהבו", ודוק.

אם הכתר זה העיבור אז הלידה זה הברק המבריק – הביטוי של ראשית הגילוי. צריך להסביר מה זה ה-ג רישין שבכתר: ידוע מרבי אברהם אבולעפיא (ועוד) שיש שלשה שלבים בעיבור – מהזיווג עד קליטת הזרע, מהקליטה עד יצירת הולד, ומהיצירה עד הלידה. עוד חלוקה לשלש בחז"ל – שלשה חלקים של שלשה חדשים. שלשת הרגעים הקריטיים זה המעבר מעולם לעולם. אם בסוף מגיעים לבי"ע, יש גם בי"ע בתוך הכתר. עצם הזיווג זה בחינת האצילות שבתוך הכתר, סוד "חביון עז העצמות" (הטיפה הזרעית, עצמות ממש) שברדל"א. שלשת הימים (לכל היותר) עד קליטת הזרע, זה כנגד רדל"א (שבכלל לא ידוע אם הזרע יקלט, וגם אם כן "לא אתידע" מה יצא מזה, זכר ונקבה, ספק ספקא, לא ידע ולא אתידע). עד יצירת הולד עדיין לא יודעים מה המין, אבל יודעים שיש פה הריון – זה "רישא דאין", שאין זיהוי עדיין. רבי אייזיק מסביר שאין זה לא אפס, זה כבר משהו אבל הוא בלתי מזוהה, אין. מיצירת הולד והלאה זה רישא דאריך – שהולד מתארך ומתפתח. גם, לפי היחס הזה, הזמן מתארך – הסוף הוא התקופה הכי ארוכה (כאורך הגלות). יתכן שבגוף העובר אין הרגשות לפני יצירת הולד (צריך לבדוק מדעית) – יתכן שזה אחד הסברי יצירת הולד. אחר כך אפשר לומר שהוא כבר מרגיש – הרגשה זה מח, זה בחינת מו"ס (כמו תורת האבות לפני מ"ת). עד כאן השלמת ההקדמה.

הגימטריא הכי פלאית כן זה של כד צירופי חכמה, שהכל חכמה, הכל נקודה דנעיץ, עיקר התיקון זה נקודת הבטול. בעיקר זה מאיר בסוף. יש שתי הארות גדולות – אחת כשזה יוצא מיסוד אמא, פרצוף יעקב, ואחר כך ההתעצמות שלו כאעשר מסתיים ביסוד ז"א. אם אנחנו נעתיק את כל הסיפור הזה מעלה מעלה, גם הופעת הקו אחר הצמצום זה ראשית הגילוי, שעל זה כתוב "אז יבקע כשחר אורך". כתוב שהארת הקו מאירה עד יסוד דאצילות – זה אותו הדבר. שראשית הגילוי מגיע עד היסוד דאצילות. אחר כך מתחיל להיות עיקר החיים התכלית, לשמם ברא ה' את האדם עלי ארץ. זה המלכות דאצילות כשיורדת להיות ראש לשועלים. זה יחוד קוב"ה ושכינתיה, כאשר קוב"ה כולל הכל, עד יסוד דאצילות, ושכינתיה זה הכל מנוק' דאצילות ולמטה, כך מייחדים את הכל.

עוד פרט בחשבון של כד צירופי חכמה: החכמה עצמה זה "מצרף לחכמה", שם "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק" על ידי שינוי הצירוף.

אם רוצים לדייק יותר, אם יש ח מדרגות ירידה מחכמה עד יסוד, וזה כד פעמים חכמה, אז הממוצע של כל מדרגה זה ג"פ חכמה. כלומר, לכל ספירה יש 'חזקה' של חכמה. כד חכמות זה גם ה-כד ספרים של התושב"כ, והמלכות זה התושב"פ. לפי זה לכל ספירה מגיעים שלשה ספרים של התנ"ך (עוד פירוש ב"אורייאן תליתאי"). לפי זה, לדוגמה, חכמה זה בראשית-שמות-ויקרא, בינה זה במדבר-דברים-יהושע (וזה מה שהיה ניתן לעמ"י לולי חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים – זה חו"ב, מסתבר שלזה היו זוכים, לעיקר השכל של התורה), חסד זה שופטים-שמואל-מלכים (סוף נביאים ראשונים), גבורה זה ישעיהו-ירמיהו-יחזקאל (שלשת המוכיחים הראשיים של עמ"י, וכפי שדובר בי"ט כסלו בסוד "כל הנביאים נתנבאו ב'כה'"), תפארת מסיים את הנביאים ומתחיל הכתובים, שסדרם לא פשוט (גם לנביאים יש סדר שמתחיל עם ירמיהו, אבל לא משנה המכלול, וזה דווקא מתאים לגבורה) וכו'.

אם הולכים לתאריכים: יוצא ש-יט ו-כ כסלו, יומא אריכתא, זה נו"ה – מאד מתאים, שהרי הם נחשבים כאחד, "תרין פלגי גופא", וגם שהם "דידן נצח".