ב' מנחם-אב ס"ט – דברים שנאמרו ב"הקהל" לילדי כפר חב"ד (טלפונית, אחרי השיעור)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

הבית השלישי מכח מיעוט עצמנו

משיח נולד בתשעה באב. בית המקדש השלישי והנצחי יבנה – ירד מן השמים – בחדש אב. כך אמרו חז"ל: הקדוש ברוך הוא שנקרא אריה – "אריה שאג מי לא יירא" – יבא במזל אריה (המזל של חדש אב) ויבנה אריאל (בית המקדש שנקרא אריאל על שם האריה של אש שיורד מן השמים על גבי המזבח לאכול את הקרבנות בזמן שישראל עושים רצונו של מקום). שני בתי המקדש הראשונים נחרבו מפני שנבנו בידי בני אדם, כלומר שהורגש בהם כח האדם ולא כחו הבלעדי של הקדוש ברוך הוא. מה שאין כן בית המקדש השלישי – שיבנה במהרה בימינו במזל אריה, על ידי האריה של הקדושה, הקדוש ברוך הוא – יהיה בנין נצחי לעולם ועד. והוא הוא ענין לידת משיח בתשעה באב, דהיינו לידת התודעה בעם ישראל שהגאולה האמיתית והשלמה תצמח לא מכחנו אנו אלא דווקא מתוך הרגשת חורבן ה"אני" שלי, ה"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". הרי אין אני (הקב"ה) והוא (האדם המרגיש את עצמו יש ודבר נפרד בפני עצמו) יכולים לדור בכפיפה אחת. תכלית ענין בנין המקדש הוא השראת השכינה בישראל – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – דבר שיתכן אך ורק אם אנחנו ממעטים את עצמנו לגמרי – "משנכנס אב ממעטין", "כי אתם המעט מכל העמים" שממעטים את עצמכם, ושעל כן ה', אבינו שבשמים, אוהב אותנו וחושק בנו, מביא לנו את המשיח ובונה לנו את בית המקדש, דירתו יתברך בתחתונים.

כבוד אב בחדש אב – לידת המשיח

השם של החדש – אב – הוא לשון אבא, ורומז למצות כבוד הורים (ומורים, גם המורה נקרא אב – כמו שאלישע קורא לאליהו רבו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"), "כבד את אביך ואת אמך". זאת אומרת שמצות כיבוד אב ואם היא ה"זהיר טפי" של חדש אב, מזל אריה (וכמה רמזים: אריה = הורה. מזל אריה = כבוד הורים. במספר קדמי, מזל אריה = הוי' פעמים אב אם = כבד פעמים אב אם – כשם שנאמר "כבד את הוי'" כך נאמר "כבד את אביך ואת אמך" ללמד שהם שוים, ובפנימיות ללמד שהם זהים, וכמו שכתבו הראב"ע והרמב"ן שכבוד הורים הוא כבוד הא-ל, כמוסבר בשיחת הרבי). בזכות קיום מצוה גדולה זו של כיבוד אב ואם נזכה לביאת אליהו הנביא מבשר הגאולה – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". עצם ההשבה של לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, עצם החבור והיחוד של הדורות (התגברות האריה על פער הדורות), ההורים והבנים, הוא הוא ענין לידת מלך המשיח, יבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. הרי המשיח הוא גם בן להקב"ה – "בני אתה אני היום [בתשעה באב] ילדתיך" – וגם, בו זמנית, אב ופטרון לכל עם ישראל.

שבת חזון – משלו של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב

השבת שלפני תשעה באב נקראת שבת חזון על שם תחילת ההפטרה "חזון ישעיהו בן אמוץ" (תחילת ספר ישעיהו, כאשר בתורה קוראים תחילת ספר דברים). רבי לוי-יצחק מברדיטשוב זצ"ל אמר שבשבת חזון מראים (בחזון) לכל אחד ואחד את בית המקדש השלישי, והמשיל לזה משל: אבא עשה ונתן לבנו בגד יקר, אך הילד לא ידע לשמור על הבגד ובסוף קרעו והפסידו. אחר כך האבא שוב עשה בגד יקר עבור בנו ומסר לו, אך הסוף היה כמו בפעם הראשונה – הבגד נקרע ונפסד. בפעם השלישית האבא עשה בגד יקר במיוחד עבור בנו, אך הפעם לא מסר את הבגד לידי הבן, אלא רק פעם אחת בשנה הוא מראה את הבגד לבן ואומר לו – כאשר תתבגר ותדע לשמור על הבגד היטב אמסור אותו אליך, והנמשל מובן.

משל הלבוש – עיקר כבוד אב

שואלים – גם הרבי – למה רבי לוי-יצחק ממשיל את בית המקדש ללבוש (מקיף קרוב) ולא לבית (מקיף רחוק). אך הדבר יובן כאשר נתבונן במצות כבוד אב: מבואר בגמרא ובשו"ע שעיקר המצוה הוא שהבן "מאכיל, משקה, מלביש, מכסה, מכניס, מוציא" את האב. ו פעולות אלו הן כנגד ו מדות הלב, כאשר "מלביש" מכוון כנגד ספירת התפארת (וכשמצמצמים את כל ו הפעולות הנ"ל, שהן הנאת הגוף, לו"ק הכלולים בספירת ה"תפארת-גופא", אזי "מלביש" מכוון כנגד תפארת שבתפארת), שפנימיותה מדת הרחמים (שבה דווקא מאיר שם הוי' ב"ה, השם של מדת הרחמים, שבה עיקר התגלותו של הוי' ב"ה אחד יחיד ומיוחד, וכידוע הרמז שהערך הממוצע של שם העצם שם המיוחד שם המפורש הוא שם הרחמים!). מבין ו פעולות הכבוד פעולה זו של "מלביש" היא העיקר, בהיות פירוש המלה "כבוד" כינוי ללבוש – "רבי יוחנן קרא למאני מכבודתא". לבוש הוא גם התיקון של חטא אדם הראשון (שם נאמר "ויעש הוי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם") וגם הפעם הראשונה שמוצאים במפורש כבוד הורים בתורה זה אצל שם ויפת, שכסו את אביהם (כסות היא הזוג של הלבוש, "מלביש, מכסה", כנגד תפארת ויסוד – "גופא ובריתא חשבינן חד").

קריעת הלבוש – נסיון להחזיר את היש לאין

פנימיות ענינו של כבוד הורים היא להחזיר להורים את הכבוד הראוי להם. מתאים לכך שעל דרך הפשט כבוד הורים היינו הכרת טובה (וכמעט כמו תשלום חוב, כך מסבירים המפרשים – "אור חוזר" בלשון של נגלה היינו תגמול). יוצא שעיקר הכבוד הוא לעשות לאבא בגד, אבל כאן במשל האבא עושה בגד לילד. נלמד זכות על הילד ונאמר שהילד לא יודע לשמור על הבגד, וקורע אותו פעמיים, בנסיון כושל להחזיר את היש לאין (כלומר, להחזיר את הבגד לאביו שבשמים). למה ילדים בכלל אוהבים להרוס? כי יש להם חוש שכל מה שיש צריך להרוס אותו, כל דבר שה' ברא צריך להחזיר לאין (הם מיישמים, על פי חוש פנימי, את חק האנטרופיה שה' קבע בטבע, שברא לכבודו – "כל הוה נפסד"). ביסודו זה חוש בריא ("בראשית ברא וגו'"), רק שאין הילד יודע להשתמש בו כדבעי. הרב המגיד אמר שה' ברא את העולם יש מאין ומעתה תפקיד הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – הוא להחזיר את העולם מיש לאין. אבל מבלי להרוס אותו, מבלי לבטל את מציאותו! אם כן החזרת דבר לאין, כפי רצון ה' בבחירתו בעמו ישראל, הכוונה היא מבלי לבטל אותו, שזה באמת 'קונץ' (מלה בה השתמש אדמו"ר הזקן לתאר את עבודת החסידות), כי להחזיר לאין תוך כדי הריסה וסתירה זה לא בעיה (כך בעצם פעל ה' עצמו בתחילת הבריאה שהיה בורא עולמות ומחריבם, תוך כדי אי שביעות רצון מכל מה שברא, עד שברא את העולם שלנו, ובמקום להחריבו כמו שהחריב את קודמיו מסר את המלאכה – מלאכת הבטול של היש לאין – לצדיקים, כאשר הוא עצמו שבת מכל מלאכה ביום השביעי, יום שביעות הרצון, היום שגם הצדיקים מתעלים מעבודת בטול היש לאין ומגיעים לבטול במציאות ממש). בשביל להחזיר לאין בלי לסתור צריך בגרות (וכידוע הרמז שבגרות = תורה). זה עיקר הענין של שבת חזון – איך אקבל את הבגד ואחזיר את הישות שלו לאין בלי לקרוע אותו ולהפסידו בפועל. [זה קצת דומה לפרדוקס איך מקיימים מחית עמלק לעתיד לבוא – צריך לשמור על איזה עמלקי וכל הזמן למחות אותו כליל מבלי לבטל את מציאותו לחלוטין].

כבוד הורים בשל המשכת הלבוש לנשמת הילד

והנה, לפי האריז"ל הטעם של מצות כבוד אב זה בגלל הלבושים שההורים ממשיכים לבניהם ולא בגלל עצם הנשמה שניתנה לבן (כפי שאדמו"ר הזקן מביא ענין זה בשם האריז"ל בתניא ספ"ב) – מצד עצם הנשמה, הוא מסביר, מי יאמר שיש בכלל קשר בין ההורים לילדים, ואף יתכן שהבן הוא אלף מעלות למעלה מהאב. לכן, הוא מסביר באריכות, חובת כבוד הורים היא בגלל הלבושים שההורים המשיכו לילד, כאשר איכות הלבושים תלויה בקדושת ההורים בשעת תשמיש, ושעל ידי הלבושים הילד מקיים תורה ומצות. אם ממשיכים לבוש לא טוב זה נעשה אצלו יצה"ר, שמפריע לו מאד בקיום תומ"צ. נשאלת שאלה לפי האריז"ל (על דרך השאלה בנגלה האם צריך לכבד הורים רשעים), האם צריך לכבד את אבא ואמא באם המשיכו לי יצר הרע מאד חזק.

כבוד ומורא הורים בסוד "כל צמא"

מזה יוצא מפורש שעיקר הקשר בין הילד לאבא ואמא הוא בלבושים, ולכן צריך לכבדם. הדבר ממש מחדד את זה שכל המצוה היא כבוד מלשון לבוש. גם ביחס לה' – הוא עושה לנו לבוש ואנחנו צריכים להלביש אותו. לבוש זה כלי. יש כ"ל צמ"א – כלים לבושים צלמים מוחין אורות. יש מי שאומר שמצות כבוד אב ואם זה במעשה ואילו מצות מורא אב ואם זה בלב. לפי זה, בסדר של כ"ל צמ"א מצות הכבוד מכוונת כנגד דרגת הלבוש ואילו מצות המורא מכוונת כנגד דרגת הצלם, הפנימי יותר ביחס ללבוש. פוחדים מהצלם שלו (פוחדים מהצל שלו...). המפרשים מתפלפלים מה לגבי אהבה, האם יש מצוה לאהוב את ההורים (יותר מאשר מצות אהבת ישראל לכל יהודי) או רק לכבדם במעשה וליראה אותם בלב (כאשר המורא בלב בא לידי ביטוי בכך שאינו יושב במקומו ואינו סותר את דבריו וכו'). צריך לומר שיש אהבה יותר פנימית מאשר התיחסות הבן ללבושים (הרוחניים) והצלמים של הוריו. יש אהבת הבן לאב (אהבה מיוחדת) מצד המוחין (של הבן כלפי המוחין של האב. "מוחין" היינו חיות פנימית כנודע) – במיוחד אם האב לימד את הבן תורה – ויש אהבה פנימית ועצמית עוד יותר מצד עצם ה"חלק אלוה ממעל ממש" שיש להורים (יתכן שהבן יאהב את עצם נשמת אביו גם כאשר הם באים משרשים שונים, דבר זה קשור לחידוש החסידות, לאחר האר"י, שלכתחילה צריך להיכנס בשער הכולל, גם מי שמכיר את שער הפרטי שלו). זו אהבה בדרגת ה"אורות" של כ"ל צמ"א.

כבוד הורים – עשית כלים ולבושים להמשיכם במציאות העולם

לבוש הכבוד כולל גם את דרגת הכלים המלבישים את הלבושים בסוד כ"ל צמ"א. כשהבן מכבד את האב הוא נותן לו כובד משקל (מאד מתאים לפירוש המלכות בשיעור הקודם, שבכל הזדמנות מכבד את האבא ולא מכבד את עצמו – "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים", שזה תיקון המלכות) – אני מחזיר את הישות שלי, אבל בזה גופא אני עושה כלים לאב, שידור במציאות. לכן זה קשור במיוחד למצות כבוד אב לאחר מותו, שאני ממשיך אותו חזרה למציאות, שיהיה מלובש אורות בתוך כלים, נשמה בגוף (גשמי). לאחר המות עיקר המצוה זה להחזיר אותו ולהנציח אותו. עיקר הכבוד לאחר מותו, בשנה הראשונה, זה לומר "הריני כפרת משכבו". שזה כמעט כמו לומר הלואי שנתחלף – שהבן כאילו מסתלק על מנת שהאבא יחזור, זה פנימיות הרגש בביטוי זה. זה קשור למה שכתוב בזהר שהבן מוכן למסור את הנפש עבור אביו, ואוהב אותו יותר מגופו ונפשו ורוחו ונשמתו.