בע"ה

ג' סיון ס"ט – סעודת חנוכת בית המדרש החדש – יצהר (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים.

יהושע ברוך – קשר ליוסף הצדיק

נתחיל עם ווארט שקשור לשם של אביו של בן, הרב יהושע ברוך, על שמו נקרא המבנה החדש. יהושע הוא מזרע יוסף הצדיק. הישיבה כאן קשורה, בגשמיות וברוחניות, ליוסף הצדיק. הישיבה התחילה בציון יוסף הצדיק בשכם. כעת אנחנו קצת בגלות, ב"ה שיש בנין יפה – והעינים והלב שלנו נשואים לחזור ליוסף הצדיק. בקבלה הגלגול הכי חשוב של יוסף הצדיק זה יהושע בן נון. יהושע הוא צאצא של יוסף הצדיק, והוא זה שהכניס את עם ישראל לארץ. השם השני הוא ברוך – לשון ברכה. הפסוק אומר "ברכות לראש צדיק" – יוסף הוא הצדיק (ב-ה הידיעה) של התורה, והוא הצנור של המשכת הברכה לארץ. יהושע הוא גלגול של יוסף הצדיק והכח של יוסף הצדיק להמשיך ברכות למטה, לעולם, ברכות גשמיות וברכות רוחניות. אצל יהודים זה הולך ביחד – גשמיות זה רוחניות ורוחניות זה גשמיות. שני השמות שייכים לנשמתו של יוסף הצדיק, הכל שייך לשכם (לשון המשכה, המשכת הברכות כולן על ידי הצדיק יסוד עולם).

ימי ההכנה לקבלת התורה

נאמר רעיון חשוב שקשור למתן תורה, בעוד יומיים – "זמן מתן תורתנו", זמן שה' נותן תורה חדשה. ה' נותן את התורה כל יום, כל רגע בחיים, אבל שבועות בפרט זה "זמן מתן תורתנו" – ה' נותן מחדש ואנחנו צריכים לקבל מחדש. יש שלשת ימי הגבלה כהכנה לקבלת התורה, ועוד קודם יש בר"ח סיון "'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד". רק פעם אחת חנינו במקום אחד בלי מחלוקת – זה נס גדול, שיכול לקרות שכל היהודים במקום אחד ויש ביניהם אחדות, בלי שום מחלוקת. בזכות זה קבלנו את התורה. זה ההתחלה של ההכנה – אחדות. אחר כך יש עוד שלשה ימי הכנה יותר סמוכים ליום מתן תורה.

מנין החדשים והשנים ליציאת מצרים

חז"ל במכילתא (מדרש הלכה), על הפסוק "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה [ראש חדש] באו מדבר סיני" (שאחריו נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר"), מדגישים שזה דווקא החדש השלישי ליציאת מצרים. זמן קצר קודם היינו עבדים וה' בחסדיו הוציא אותנו ממצרים, וכאן יש בתודעה שזה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" – התודעה של יהודי מתחילה בזכרון יציאת מצרים, תחלת ההסטוריה שלנו כעם (יצי"מ הכללית ויצי"מ הפרטית של כל אחד). הפסוק הראשון של חומש במדבר, שמתחילים לפני שבועות, מתחיל עם השנה השניה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. חז"ל לומדים מכאן שמנין החדשים מבוסס על יציאת מצרים, ומביאים הוכחה מהפסוק "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים", בתחלת ספר במדבר, כי גם את השנים מוצנים ליציאת מצרים. גם כאשר אהרן הכהן נפטר, כתוב שזה בשנת הארבעים ליציאת מצרים. המדרש כותב שאולי תחשוב שאחרי הכניסה לארץ הספירה תשתנה, ויתחילו למנות לכניסה לארץ – שזה צעד גדול, כניסה למציאות אחרת, למולדתנו – אבל לא, כאשר שלמה המלך בנה את המקדש כתוב שהתחיל 480 שנה ליציאת מצרים (ולא 440 שנה לכניסה לארץ, לעצמאות ישראל – לא זו של היום, אלא העצמאות האמיתית, ואף על פי כן לא מונים לזה). וזו לשון המדרש:

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מגיד שמונים חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים שנה מנין תלמוד לומר (במדבר א') בשנה השנית. אין לי אלא באותו פרק בפרק אחר מנין תלמוד לומר (שם ל"ג) בשנת הארבעים וגו'. כל אלו עד שלא נכנסו לארץ משנכנסו לארץ מנין תלמוד לומר (מ"א ו') ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ ממצרים.

סוד הוי' במכילתא

יש במדרש הזה סדר מאד יפה של י-ה-ו-ה:

יציאת מצרים זה הכתר – ראשית היציאה מהאין. אחרי יציאת מצרים בא מתן תורה שכנגד החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". בין יציאת מצרים למתן תורה יש רק הבדל של חדשים, זה המשך אחד – "בצאתכם מארץ מצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". זה י וקוש"י – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" בכתר, ואחר כך הכיוון של הגאולה זה מתן תורה. לכן כשסופרים את השנים אין הבדל בין יצי"מ למ"ת (אף שצריך לכוון ליצי"מ).

אחר כך, השנה השנית שהם עדיין במדבר סיני, זה נקרא בחז"ל "אותו פרק" – זה חיבור של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בעוד שמנין החדשים היינו עבודת ההתחדשות בנפש, בחינת חכמה, הרי שמנין השנים היינו בחינת שינוי לטובה (כמו ראש השנה, מצות היום בשופר, שפרו מעשיכם, התחזקות לשוב בתשובה שלמה ולהשתנות לטובה), בחינת בינה כנודע. תחילת חומש במדבר, שזה "באותו פרק" – כשכבר מארגנים את העם, עושים לו ציור (כמו שהוסבר בשיעור לפני הסעודה שכל חומש הפקודים זה לבנות הנהגה) – זה ה עילאה לגבי מ"ת.

אחר כך "פרק אחר" – בסוף ארבעים שנה, סוף הטלטול במדבר – זה כבר ז"א (לקראת סוף ה-מב מסעות, סוד תיקון המדות הפרטיות כמו שמכוונים בספירת העומר), "פרק אחר" ביחס ל"תרין ריעין".

אחר כך הכניסה לארץ ישראל – שיש הו"א למנות מהכניסה לארץ, זה מלכות (בחינת ארץ, לא עוד מדבר). אף על פי שמלכות זה משהו מיוחד, כדי שהיא תשאר באצילות (בבחינת "זנב לאריות", ולא תרד לבי"ע להיות "ראש לשועלים") צריך למנות ליציאת מצרים, לכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות" (עליו נאמר "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – "דברך", כתר מלכות, נצב בשמים דז"א דאצילות שאינו יורד לבי"ע כלל, סוד "ואתם הדבקים [מאחור] בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", וד"ל). אז הישוב בארץ יהיה נצחי.

שינוי המנין – ראשית החורבן

אמנם, אחרי הקדמה זו המדרש 'משנה כיוון' ומדבר על מנינים שליליים להם נופל עם ישראל בחטאיו:

כל אלו עד שלא נבנה הבית משנבנה הבית מנין תלמוד לומר (ד"ה ב' ח') ויהי מקץ ארבעים [עשרים] שנה אשר בנה שלמה בית ה'. לא רצו [נ"א זכו] למנות לבנינו ימנו לחורבנו שנאמר (יחזקאל מ') אחרי אשר הוכתה העיר. לא רצו [זכו] למנות לעצמם ימנו לאחרים שנאמר (דניאל ב') בשנת שתים למלכות נבוכדנצר חלם נבוכדנצר חלומות ואומר (חגי א') (בששי) בשנת שתים לדריוש המלך ואומר (שה"ש א') ואם לא תדעי לך היפה בנשים ואומר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך ועבדת את אויביך.

פירוש "זה ינחמנו" (והלך בדרכו גם פירוש "מרכבת המשנה") על המכילתא מיישב את נוסח המדרש על פי הירושלמי בריש מסכת ר"ה, כי אחרי כל המנינים ליציאת מצרים בא שלמה והחל למנות לבנין הבית, ומאז החלה ההתדרדרות המפורשת בהמשך המדרש (וכן שם בירושלמי). מפירושים אלו מובן כי כוונת המדרש היא שהטעות הראשונה התחילה עשרים שנה אחרי "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים", אחרי ששלמה בנה את המקדש (זה לקח שבע שנים, כאן לקח עשר...) ואת בית המלך (במשך 13 שנים, כאן זה בדיוק הממוצע המחבר). אחרי השלמת בנין שני הבתים הוא התחיל למנות את הזמן לבנין המקדש – עשרים שנה למקדש (מתחלת הבניה). זה בנין בית לה', דירה בתחתונים, קיום של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – מצוה גדולה בתורה, בעצם תכלית כל התורה כולה – אז אפשר לחשוב שכעת מתחילה מסגרת זמן חדשה, מהבנין. זמן זה מודעות, מרחב של המח, וכאן שינו את הספירה. חז"ל אומרים שזו היתה טעות חמורה. כשהתחילו את המנין מבנין המקדש בירושלים – הדבר הכי גדול – התחילה הנפילה של שלמה. חז"ל אומרים שבגלל ששינו את הספירה, לספור מהמקדש, המקדש חרב. לכן אחר כך, ביחזקאל, מונים את השנים לחורבן הבית. בסוף התנ"ך כתוב שהתחילו למנות את השנים למלכות נבוכדנאצר – המלך שהחריב את המקדש (ולפי המושגים של סוד הוי' דלעיל: המנין לבנין הבית הוא ירידת-נפילת המלכות לבריאה – "אמא [אליה שייך בית ראשון] מקננא בכורסיא", המנין לחורבן הבית הוא הירידה-הנפילה לעולם העשיה, והמנין ל"אחרים", שהם רשעי מלכי או"ה, הוא הירידה-הנפילה ל"אף עשיתיו" של עולם העשיה, ודוק).

גם כשמגיעים להישג חייבים לזכור "מאין באת"

הירידה, הנפילה, התחילה כאשר שינו את מסגרת הזמן – במקום לספור מיציאת מצרים לספור לבית המקדש. יש הגיון לספור למקדש, אבל לא – צריכים לדעת מאיפה התחלנו, שהיינו עבדים במצרים. כתוב בתניא שצריך כל יום להתבונן בנקודה הכי נמוכה בחיי, ואיך ה' הוציא אותי משם. בשבועות כולנו גרים, לכן קוראים את מגלת רות הגיורת – "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי". הוא לא מונה מהלידה הגשמית שלו (ולעניננו היינו לבריאת עולם), אלא חייו מתחילים מהגיור. כך החיים של היהודי מתחילים מהגיור. "דע מאין באת" – שאתה בא מאין, באנו מארץ של 'אין' ושם נולדנו (ועל אף ששלמות הגיור היא בשבועות, ראשית תהליך הגיור – הרצון העז להתגייר, סוד "זכרתי לך חסד נעוריך וגו'" כנ"ל – היא מיד ביציאת מצרים). כך חסידים החשיבו כיום הולדת את הפעם הראשונה שבאו לרבי, שראו את הרבי, שנכנסו ליחידות. זה הזמן של המעבר משום דבר, מאין, להתחלה (כאשר "כל התחלות קשות", הנאמר בהקשר למתן תורה, אך לפום צערא דקושי ההתחלה – אגרא). סופרים מההתחלה, ולא משלב של הישגים. אני מקוה שבן מבין שזה הישג (לא של אביו, אלא שלו). אבל בשביל להמשיך ולהשיג הישגים, עוד ועוד, צריך לזכור את ההתחלה – את היציאה ממצרים. כל אחד צריך לזכור את הרגע בו ה' הציל את חיי – הרגע הזה הוא תחלת החיים שלו. כשאנחנו מקבלים את התורה צריך לזכור שזה שלשה חדשים מיציאת מצרים – זה מה שהמדרש אומר. אז אפשר לקבל את התורה, אז אפשר לעבור את הגלות, להכנס לארץ ישראל, לבנות את המקדש הנצחי – הכל בגלל שמסגרת הזמן שלנו מתחילה מיציאת מצרים.

"תדעי לך היפה בנשים"

המדרש משלים את תיאור קלקול המנין, עד שגלינו והתדרדרנו לספירה לרשעי מלכי אומות העולם בדרשה על שני הפסוקים "אם לא תדעי לך היפה בנשים" ו"תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה":

כבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה למעון יהודה ראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס אמר להם רבן יוחנן בן זכאי ראיתם ריבה זו מה היא אמרו לו עברית סוס זה של מי הוא אמרו לו פרש ערבי אחד. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה והייתי קורא אותו ולא הייתי יודע מה הוא (שה"ש א') אם לא תדעי לך היפה בנשים לא רציתם להשתעבד לשמים הרי אתם משועבדים לפני גוים לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגלת הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים הרי אתם מתקנין את הבורגסין ואת הבורגמין לעולי לכרמי מלכים. וכן הוא אומר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך באהבה ועבדת את אויביך בשנאה תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשובע ועבדת את אויביך ברעב ובצמא בעירום ובחוסר כל. מאי בחוסר כל שניטלה דעת מהם. דבר אחר מאי כל שיהו חסרים מתלמוד תורה.

עולה כי מקור הקלקול הוא "'תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך' באהבה" – לא עבדת את ה' אלקיך האוהב אותך ומשייך עצמו אליך (כפירוש "באר אברהם", וב"מרכבת המשנה" פירש שהיינו חסרון בעבודת ה' מאהבה שהיא היא תוצאת העבודה "בשמחה ובטוב לבב" הנזכרת בפסוק). חסרון זה הנובע מ"אם לא תדעי לך היפה בנשים" – כאשר יהודי לא יודע שהוא "היפה בנשים", שעם ישראל וכל יהודי ויהודי הם היפים ביותר, ושה' אוהב אותנו ומתאוה לנו ולעבודתנו, אומרים לו "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", וכדרשה (המוזכרת כאן במפרשי המכילתא), "את גויתיך על משכנות הרעים", רשעי אומות העולם (וכן נדרש הרועים-הרעים על כל "מנהיג"-"רועה" שאינו הגון, כולל מעם ישראל בארץ ישראל, כמו בימינו אנו, יצילנו השי"ת מהם ומהמונם ויביא לנו את המנהיג האמיתי, רעיא מהימנא, מתוך המדבר בקרוב ממש). הכל זה "מחוסר כל" – מחוסר דעת, "אם לא תדעי לך היפה בנשים", ומחוסר תורה כפי שמסיים המדרש. הספירה ליציאת מצרים היא התודעה לכך שבאנו מאין – עם תחושת כל הבושה הפנימית שבכך – ודווקא על ידי כך נעשינו "היפה בנשים", "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" החביבה והאהובה על ה'. והרמז: "היפה בנשים" עולה אמונה פשוטה העולה שכינה ביניהם, והוא מנין שנות האבות מהם ירשנו את האמונה הפשוטה ובזכותם נעשינו היפה בנשים, ודוק.

חזרה מהמנין לבריאה למנין ליציאת מצרים

אחרי מדרש מפורש כזה של חז"ל, למה יהודים מונים היום לבריאת העולם? בפשטות זה מסממני הגלות – יציאת מצרים זה ענין יהודי, ואילו כאשר אנו בין הגויים סופרים לבריאת העולם שזה ענין שוה לכל הנבראים (ובמתן תורה, שהוא לעם ישראל בלבד, ה' פותח "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראשית שמים וארץ", כנודע). לפי המדרש כל הגלות התחילה בגלל שינוי מסגרת הזמן מלספור ליציאת מצרים, אז אולי רעיון טוב לחזור למנות ליציאת מצרים (זה גם עיקר תיקון האפיקורסות היום – יותר חשוב להדגיש את אמיתת סיפורי התורה, החל מיציאת מצרים, מאשר את עצם ענין הבריאה).

שנת 3321

"ברוך אומר ועושה" – כמה שנים אנחנו ליציאת מצרים? 3321 שנים. צריך לזכור את זה, וזה יעזור לנו לקבל את התורה ולהמשיך מהבנין הזה לבנות עוד ועוד – שהמנטליות שלנו תתחיל מיציאת מצרים. מה זה המספר הזה? מספר מאד חשוב. יש בקבלה "מספר קדמי" (משולש). 3321 – מספר של השנה הזאת בלבד – הוא המשולש של 81. מה זה 81? המלה הראשונה של מתן תורה – אנכי, "אנכי מי שאנכי" (81 זה 9 בריבוע, שזה 3 בחזקת 4). משולש ביחס למספר לא זוגי היינו מכפלה שלו עם הנקודה האמצעית שלו, וכאן היינו 81 כפול 41. והנה, בדבר הראשון "אנכי הוי' אלהים אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" יש 41 אותיות, הנקודה האמצעית של 81 כנ"ל, וכן "סימן" הפסוק כולו (האות הראשונה והאחרונה) הוא אם, 41, וכן "אנכי הוי' אלהיך" = 173 שהוא המספר הראשוני ה-41!

יציאת מצרים ומתן תורה – פדיון בן המלך ונישואי בת המלך

זה כמובן גם המרחק שלנו ממתן תורה (ביחס לשנים, הספירה מיציאת מצרים והספירה ממתן תורה זהות). יש מדרש נוסף, שמלך פדה את בנו מהשבי וכל כך שמח בו עד שקבע בכל המדינה למנות את הזמן מפדיון בנו, ויש מדרש אחר שמלך חתן את בתו וכל כך שמח עד שקבע למנות את הזמן מנישואי בתו. פדיון הבן זה יציאת מצרים ונשואי הבת זה מתן תורה (ראשית תהליך הגיור וסיומו בכי טוב כנ"ל). צריך לעלות ולעלות, אבל הכל מתחיל מתודעה מאיזה מקום נמוך יצאנו. אם מפסיקים לזכור את זה, מתחילים לפול ר"ל.

כעת ניתן לבן מתנה בשם הישיבה – גביע שיוצר כאן. משובצת בגביע אבן מאד מיוחדת – אחלמה.