ג. חמשת שמות המדבר (והקבלתם לחמשת הטעמים)

חמשת השמות וחמשת הטעמים – חמש הנקודות היוצאות מעיני א"ק

אם כי שאמרנו שחמשת השמות של חז"ל שייכים כולם לתפיסה שהתורה נתנה במקום שהוא לא-מקומי, שהוא מדבר, אבל יש להקביל את חמשת השמות לכל חמשת הטעמים הנ"ל ובכלל לכל חמשת הפרצופים. או, בלשון האר"י הקדוש, חמש הנקודות שיצאו בעולם התהו. הרי הכל כאן זה תהו. שם העצם זה א"ק, אבל מתוך עיני א"ק יוצאות חמש נקודות (זה באותיות של קבלה). חמש הנקודות שיוצאות הן סוד חמשת השמות של המדבר, והם עצמם מקבילים לחמשת הטעמים שמנינו לכך שהקב"ה נותן לנו את התורה דווקא במדבר, כפי שנסביר. קודם הסדר: חמש נקודות זה כתר-חכמה-בינה-תפארת-מלכות (כשהתפארת כוללת את הו"ק). זה חמש הנקודות שיוצאות מעיני א"ק, שזה עולם התהו, זה המדבר, ה"תהו ילל ישמן". זה השרש של משה רבינו.

מדבר קדמות – כתר

קדמות זה הכתר. בכל מקום "קדם" זה לשון כתר. יש "גן בעדן מקדם" – עדן זה חכמה, קדם זה כתר, הנהר שיוצא מעדן זה בינה, הנחלים שיוצאים מהנהר הם המדות, והים בסוף ("כל הנחלים הולכים אל הים") זה המלכות, זה הגן שהנהר יוצא להשקות אותו. כל מימי הנהר, שיובל שמו (ושכן "הוא פרת", הוא דמעיקרא; יובל פרת = כח פעמים הוי' ב"ה), יוצאים מתחת עץ החיים, באמצע הגן, וזה המלכות. אבל "קדם" זה כתר. ידוע גם הפירוש המפורסם בחסידות שכל מה שחז"ל אומרים שקדם – כמו "דרך ארץ קדמה לתורה" – זה הכתר. אם אומרים "דרך ארץ קדמה לתורה" סימן שלדרך ארץ יש לה שרש בכתר, ולכן קדמה – לא רק בזמן אלא גם במעלה.

חמש קדימות

בכלל, כל חמש הנקודות – בלשון האר"י – נכללו בנקודה הראשונה של הכתר. לכן בראשונים יש מושג "חמש קדימות" – מדבר קדמות הוא עצמו כולל חמש קדימות (רק הוא בלשון רבים, קדמות, מה שאין שמות שאר המדברות – קדש, סיני, פארן, צין – הכל בלשון יחיד, ודוק), שהן בעצמן כנגד חמש הנקודות, כאשר הקדימה שכנגד הכתר נקראת "קדימה בעילה" (זה לשון החוקרים, הראשונים), והדוגמה לכך (שמובא בראשונים) זה קדימת השמש לאור. לכל קדימה הראשונים, בעלי החקירה, מביאים דוגמה. יש קדימה בעילה, קדימה במעלה, קדימה בטבע, קדימה בזמן, קדימה במערכה. בקיצור נמרץ, שנבין פשט: קדימה במעלה זה שהחכם קודם לטפש, קדימה בטבע זה הפשוט קודם למורכב (התא קודם לאורגניזם המלא, המורכב), קדימה בזמן זה שראובן קודם לשמעון, קדימה במערכה זה שהמלך קודם למשנה (ולשליש). אמרתי אותם עכשו ג"כ לפי סדר חמש הנקודות הכלולות (והיוצאות) ממדבר קדמות. אבל הקדימה שכנגד הכתר עצמו נקראת קדימה בעילה, שזה קדימה מסוג אחר. אפילו שנאמר שהקב"ה בורא את השמש ואת האור שלה ביחד ממש, באותו רגע ממש, אבל היות שהאור מאיר מתוך השמש אז אני אומר שהשמש קודם לאור.

מדבר קדמות – קדימה בעילה, כתר שבכתר

לומר שהשמש קודמת לאור, אף על פי שאין כאן קדימה במעלה (השמש לא יותר חכמה מהאור) ולא בטבע (השמש לא יותר מורכבת מהאור), ולא בזמן ולא במערכה – השמש קודם בעילה, זה לשון הראשונים, זה עצם ה"מדבר קדמות". למה מדגישים את זה? כי קדם זה צד מזרח. ולמה קוראים לכיוון הזה מזרח? "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומר רש"י (בשם חז"ל) "לצד מזרח" – כל נגד זה מזרח בחז"ל. למה קוראים לו מזרח, ולמה הוא קדם? בגלל "ממזרח שמש [עד מבואו מהולל שם הוי']" – זה על שם זריחת השמש. לכן ה"קדם" של המזרח שייך במיוחד לקדימה בעילה של השמש לאורה. את האור רואים עוד לפני השמש, אז לפחות לגבי החושים שלי זה הפוך מקדימה בזמן, אבל הזריחה עצמה זה לא האור של עלות השחר ואחרי זה, אלא שאני מתחיל לראות את כדור השמש עולה באופק. זה עצם הקדימה (בשביל לחוות זה צריך לקום מוקדם בבקר, להתפלל עם הנץ, רק שלא כולם בדרגת הכתר). שוב, זה נקרא קדימה בעילה, שזה הקדימה של הכתר – זה מדבר קדמות.

משה רבינו שבדור קודם בעילה

מי זה השמש? זה גם המנהיג של עם ישראל (כמו שמשון בדורו, המשיח דתהו כידוע באר"י – השורף שדות פלישתים ומפיל את בנינם, חוץ ממה שהורג אלף איש מהם בלחי החמור וכיוצא בזה, להחזיר את הישוב הבלתי מתוקן לתהו, וד"ל – שנקרא על שם קונו, "שמש ומגן הוי' אלהים"). מי שקודם בעצם, שגם כן לפי מה שאמרנו – מי שקודם בעצם לא חייב להיות הכי חכם. מי יודע מי יותר חכם בשכל האנושי, משה רבינו או קרח ש"פקח היה" (בעל הישמח משה העיד על עצמו שבגלגול קודם היה מאנשי קרח, שחשב שהוא יותר חכם ממשה)? מי יודע מי יקבל יותר נקודות באיי-קיו, או במבחן אחר שיעשו? זה גם לא אומר שהוא יותר פשוט לעומת מורכב, או שיותר גדול בגיל (הרי התורה נתנה על ידי משה רבינו, השלישי לבטן, ולא על ידי הבכור). ה' עושה אותו "ויהי בישורון מלך", אבל אפילו בזה יש שני פירושים אם ה' הוא המלך או משה המלך – זה לא העיקר אצלו. העיקר אצלו זה עצם המזרח, עצם השמש – "מדבר קדמות" (= שעשועים, סוד השעשועים העצמיים של התורה הקדומה, וכמו שיתבאר).

מדבר קדש – חכמה

אחר כך יש "מדבר קדש" – זה כנגד החכמה, כמפורש בכל ספרי הקבלה ש"קדש מלה בגרמיה" זה חכמה. הסברנו שחכמה זה בטול. יש דומם-צומח-חי-מדבר כנגד מלכות-מדות-בינה-חכמה, ומי שמדבר – "אני המשנה המדברת מתוך פיך", שזה "תען לשוני אמרתך", "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – זה "מדבר קדש", זו הבחינה הזאת. הפס' שתוס' מביא על מדבר קדש זה "קול הוי' יחיל מדבר יחיל הוי' מדבר קדש". זה קשור לקול של הקב"ה במתן תורה, שזה גם הקול של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" ומתוך גרונו של כל יהודי שזוכה למדרגה זו, דרגת האצילות.

מדבר קדמות – "שמעליו נתנה קדומה"

לא אמרנו איך חז"ל דורשים את כל השמות הללו על שם מתן תורה. למה המדבר של מתן תורה נקרא מדבר קדמות? חז"ל אומרים ש"מעליו נתנה קדומה" – התורה שנתנה במדבר קדמות נקראת "קדומה". יש בזה שני פירושים בין המפרשים. הפירוש הכי פשוט ש"קדומה" זה "המשל הקדמוני", שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה. פירוש שני, שהיות ש"מדבר קדמות" זה באמת ערבות מואב, שהגענו לשם בסוף ארבעים שנות הליכתנו במדבר, אז "קדומה" רומזת לכך שמשנה תורה, חומש דברים, ששמענו בערבות מואב, הוא הוא אותה תורה "קדומה" שקבלנו ארבעים שנה קודם בהר סיני. אבל עיקר הפירוש הוא הפירוש הראשון, שהתורה נקראת "קדומה" על שם מקורה בשעשועים העצמיים של קדמונו של עולם, והיא עצמה נקראת "המשל הקדמני" כנ"ל. בקבלה ובחסידות קדמון זה המדרגה שהקב"ה שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – זה לפני הצמצום הראשון, זה ודאי כתר. רבי הלל מסביר שבתוך הכתר גופא, כל המדרגות שלפני הצמצום זה כמו ג' רישין שבכתר הכללי ביותר, וזה נקרא החכמה סתימאה של הכתר, עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה קדמות.

מדבר קדש – "שנתקדשו ישראל עליו"

מה זה קדש? למה התורה נתנה ב"מדבר קדש"? "שנתקדשו ישראל עליו". זה מקום שבו זכינו להיות קדושים, שהתקדשנו. כמו שאמרנו שמ"ת זה חתונה, וכמו שמסביר בתניא קדישא באריכות שעל כל מצוה אומרים "אשר קדשנו במצותיו" כחתן וכלה ממש. אז אנחנו גם נעשים קדושים, כמו שהפסוק אומר "קדושים תהיו". עיקר הקדושה זה בעניני אות ברית קדש, אבל בכלל קדושת הברית זה קדושת שמירת האמונים בין בני הזוג. הזוג של מתן תורה זה הקב"ה-החתן וכנס"י-הכלה, ואנחנו נתקדשנו במקום הזה, ולכן הוא נקרא "מדבר קדש". זה הולך טוב מאד עם מה שהסברנו עכשו ש"קדש מלה בגרמיה" זה חכמה, זה בטול. להיות קדוש באמת זה להיות כל כך קדוש, כל כך בטל, עד שהדברים מתדברים מעצמם בתוך הפה "לאמר", "תען לשוני אמרתך", זה מדבר קדש. זה סוד הנשיקין, "ישקני מנשיקות פיהו", של לימוד התורה, מפה החתן לפה הכלה, תכלית ה"אתדבקות רוחא ברוחא" שעל ידי מתן תורה, כמבואר בתניא.

מדבר סיני – בינה – "שירדה שנאה לאו"ה עליו"

השם השלישי זה סיני. יש מי שאומר שזה העצם, ואם העצם זה סיני אז חורב נכנס במקום סיני. אבל אם דורשים את הטעם בהיותם שם ולא עצם (אם זה עצם חז"ל לא מסבירים, זה כמו שם העצם של ה', שאין לו טעם, אבל כשם-שאינו-עצם אלא תאר יש לזה פירוש), אז הפירוש של סיני (אחרי כמה הו"א, שיש הו"א שזה על שם הנסים שנעשו שם, אבל דוחים שהיה צ"ל ניסאי, ויש דורש על שם סימן טוב לישראל – קצת יותר קרוב לסדר האותיות – ודוחים שהיה צ"ל סימנאי, ולכן המסקנה שזה) מלשון שנאה, שמשם ירדה שנאה לאו"ה. אם סיני זה שם העצם – שאז אין לו טעם – נכנס במקומו חורב, "ולמה נקרא חורב? שמשם ירדה חורבה לאומות העולם". זה כמעט אותו הדבר, אבל בכל אופן חורבה זה יותר חמור משנאה (כמו שגם המהר"ל מסביר, וכנראה מפאת הגבלת הזמן – הרי אנחנו נמצאים בשלשת ימי הגבלה – לא נספיק לעבור על כל המהר"ל). חורבה זה חורבן בפועל ממש, לגמור את החשבון לגמרי, ושנאה זה שבינתיים אני שונא אותם. אלו השמות העצמיים ביותר, ושניהם על אותו משקל – או שמשם ירדה שנאה לאו"ה או שמשם ירדה חורבה לאו"ה. שני הטעמים האלה הם טעמים של בינה. על בינה כתוב "מינה דינין מתערין".

שנאה וחורבה – גבורה והוד הנמשכים מבינה

רק נאמר ווארט אחד שיוצא מהמהר"ל, שלא נוכל להאריך בו: שאם זה "הר סיני" זה גבורה – שנאה שייכת לספירת הגבורה כנגד אהבה ששיכת לספירת החסד. אבל אם זה חורבה זה בהוד, בחינת "הודי נהפך עלי למשחית" ממש. שניהם יוצאים מהבינה, קו שמאל זה בינה-גבורה-הוד. "מינה דינין מתערין", ובפרטיות השנאה באה לידי ביטוי בגבורה והחורבה באה לידי ביטוי בהוד. היום אנחנו בהוד שבמלכות – הוד מלכות, זה ההוד של המלך. אבל לפי הפירוש הזה זה גם מה שלמלך יש כח לגמור חשבון לחלוטין עם רשעי או"ה, זה כח ההוד שלו. כך יוצא מפורש מהמהר"ל. בכל אופן, הסיני וגם החורב זה מצד הבינה.

השנאה לאו"ה – כח ההבחנה של הבינה

על בינה כתוב "אי זה מקום בינה" – אין לה מקום מסוים ידוע. התודעה הלא מקומית, שכל המדברות זה מקום אחד, זה מודעות של איזה מקום בינה (והוא סוד היום החמשים, שער ה-נ, שלאחר עבודת ההתכללות של מט ימי הספירה שלנו באתערותא דלתתא וכנ"ל, וד"ל). "החכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה". מה יש בבינה? אדהאמ"צ מסביר באריכות שמי שנבון באמת לא סובל שקר ושבושים בשכל. הוא מקפיד. אומרים שזו היתה התכונה של אדמו"ר האמצעי בעצמו. למה משם ירדה שנאה לאו"ה? יש רק פירוש אחד – העיון יעקב על עין יעקב – שאומר שהשנאה זה שהם שונאים אותנו. אבל רש"י וכל שאר המפרשים לא מסבירים ככה, אלא שה' שונא את או"ה (אך מפני שמשום כך הוא אוסר עלינו את מאכלם ומלהתחתן אתם ממילא זה גורם להם לשנוא אותנו, מזה שרואים איך שאנחנו מתיחסים אליהם כמוקצה מחמת מיאוס; ראוי להוסיף שיש פירוש בנועם אלימלך שמה שהם שונאים אותנו היינו מפני שלהם נמצא מעט ניצוצות קדושים על מנת לקיימם עד יקוים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", והם המקנאים בעוצמת הקדושה הנמצאת אצל עם ישראל, ושעלינו להתעצם בעבודתנו בקדש ובכך להוציא יקר מזולל עד שכל הרשעה כעשן תכלה, וכך דורש הוא את הפסוק, באופן מופלא ביותר, "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", ניצוצות ההוי' שבהם הם הם הלוחמים בכם – מפרש 'לכם' כמו 'בכם' – מתוך קנאה בכם, ומה עליכם לעשות? לחרוש ולהשקיע את כל כולכם בעבודת הקדש, שעל ידי כך משחררים את ניצוצות ההוי' מהם, וד"ל). ברגע שה' נותן לנו תורה, ואנחנו מקבלים אותה, אחרי שה' גם חיזר אחריהם והחזיר את התורה על כולם ולא קבלו – "הופיע מהר פארן" וגם "זרח משעיר" ואף אחת מהאומות לא קבלה את התורה – יורדת שנאה לאו"ה. זה פשט. זה ממש כמו שאדמו"ר האמצעי מסביר לגבי הבינה. בבינה יש "אזן מלין תבחן", כל ההבחנות זה מבינה, וברגע שעם ישראל נבחר אז אוטומטית מורגש חזק ביותר השקר, האי-אמת, כל הרוע של או"ה, וממילא "משם ירדה שנאה לאו"ה".

בינה – מודעות לא מקומית – סגולת ישראל מכל העמים

לפי איך שהסברנו, מה או"ה שונים מעם ישראל? יש לנו תופעה עצמית של לא-מקומי, ולכן שרדנו במשך כאלפיים שנות גלות מפוזרים בכל קצוות תבל. זה מצביע על כך שאיננו מקומיים בעצם (הגם שה' נותן לנו נחלת עולם בארץ ישראל, בזכות זה שאנחנו לא מקומיים בעצם – בזכות מודעות זו שצריכה להשאר אצלנו גם כאשר זוכים לשוב לארצנו, בסוד פירוש הבעל שם טוב לפסוק "כן בקדש חזיתיך", הלואי שכאשר אזכה לחזור לקדש עדיין חזיתיך כמו בהיותי בארץ ציה ועיף בלי מים – נפעל שעתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות, בירושת הקיני הקנזי והקדמני, וד"ל). זה כתוב בספרים – שום עם ואומה אחרת לא יכולים לשרוד מחוץ למקומם. רק אנחנו, עם ישראל קדושים, עם סגולה, יכולים לשרוד ולהתקיים בכל מקום שבעולם. זה אחד הדברים, שהתורה נתנה רק למנטליות לא מקומית – ממילא התורה נתנה רק ליהודים, ולא יכולה להנתן בשום פנים ואופן ללא-יהודי. לא יהודי הוא מקומי, וממילא גם זמני וחולף – הוא מוגבל בעצם. התורה לא שייכת למקום מסוים ולא לזמן מסוים (אלא לכל המקומות ולכל הזמנים, בהיותה ענין אלקי שלמעלה מהמקום והזמן), ולכן לא שייכת לגוי. זה הפירוש שהתורה נתנה במדבר סיני, ובגלל זה ירדה שנאה לאו"ה. המנטליות המקומית המוגבלת, הרחוקה מכל זיקה לאלקות שלמעלה מהמקום והזמן הגשמיים, שנואה בעצם.

מדבר פארן – תפארת – "שפרו ורבו עליה"

נקצר, צריך לסיים. למה נקרא "מדבר פארן"? "שפרו ורבו עליה". מה זה? לאחר מתן תורה ה' אמר לעם ישראל "שובו לכם לאהליכם", שהרי היו מצווים במצות פרישה מהאשה. כתוב שכל אשה נתעברה בבן זכר סמוך למתן תורה, בלילה אחרי מתן תורה. עד כדי כך שיש מפרשים (בפרט ראה בבן איש חי, בספרו בן יהוידע) שמאריכים לשאול מה עם צלפחד, מה קרה לו? הרי כתוב שכל יהודי זכה לבן זכר מסיני. יש הרבה תירוצים לקושיא זו – תן לחכם ויחכם עוד. כל יהודי זכה לבן זכר במוצאי שבועות, ולכן זה נקרא "מדבר פארן". בן זכר זה ז"א – ה-ו של שם הוי'. בפנימיות "פרו ורבו" זה היכולת לחדש בתורה. זה שהתורה היא הפקר, שכל אחד יכול לזכות בה, זה לא רק להיות בקי (להיות בקי נקרא בלשון חז"ל "סיני", אבל מסיני הגענו עכשו למדבר פארן – כדברי התוספות הנ"ל – 'עקרנ'ו מסיני להיות "עוקר הרים", וד"ל). לכל יהודי יש את החלק שלו, את הבן זכר שלו, ה"ותן חלקנו בתורתך", היכולת לחדש חדושי אמת בתורה – הוא חייב בזה, ואם לא עושה את זה צריך לחזור בגלגול כדי לחדש כל מה שמסוגל (כמבואר בתניא קדישא). זה "מדבר פארן". פארן זה כמובן כנגד התפארת – זה הכי פשוט מכולם, שזה לשון תפארת. ב-ז מתנות של ס"י מתנת הבנים זה בתפארת. כשהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים, בהקפה השלישית מכוונים להמשיך בנים לזוג – זה התפארת, שם יש את מתנת הבנים. זה מדבר פארן, שבזכות מתן תורה כולם נתברכו בבנים.

מדבר צִן – מלכות – "ששם נצטוו ישראל"

אחרון אחרון זה "מדבר צין". למה נקרא צין? קודם כל יש מסורה. צין ו-סין (סיני) זה מאד דומה, אבל יש מסורה ש"כל סין מלא וכל צן חסר". כל סין בתורה זה עם י, וכל פעם צין – ויש הרבה פעמים – זה חסר, "צִן". זה ה עילאה וזה ה תתאה לפי ההסבר. ה עילאה מלאה ב-י החכמה – סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – ו-ה תתאה חסרה י. למה זה נקרא צין? "ששם נצטוו ישראל" (אחד האחרונים מביא שמשם נצטיינו ישראל, אבל הפשט זה נצטוו) – זה המקום שקבלנו בו עול מלכות שמים, שם קבלנו את המצוות. זה כמובן כנגד המלכות, שזה קבלת עול מלכות שמים. מאיפה זה בא בנפש? משפלות. כתוב ששפלות וקבלת עול מלכות שמים זה היינו הך מצד הפנימיות. מה שאמרנו שהמדבר זה מקום של שפלות, שצריך לשים עצמך כמדבר, בשביל מה זה טוב בסוף? שאתה מוכן ומזומן כל רגע לציית לפקודה. אחד שיש לו קצת גבהות, גם כאשר שומע פקודות לוקח כמה זמן עד שזה נכנס, ואז צריך לעכל, ועד שמבצע את זה יש הרבה שלבים של חיכוך נפשי בין הפקודה לביצוע, לפי כמות ואיכות הישות שלו. אבל אצל מי שאין לו ישות הזרימה ממתן הפקודה לקיום הציווי היא בלי חכוך, זה זורם ישר, בגלל שהוא מדבר, הוא בשפלות. לכן שפלות וקבלת עול מלכות שמים, שזה יזרום בטבעיות, לקבל את הפקודה וליישם את הפקודה, זה נקרא "מדבר צין".

צריכים לסיים, אם כי רק פתחנו. לא הגענו לחמשת שמות ההר ולפירושים היפהפיים של המהר"ל, ועוד כמה דברים. העיקר שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. ומה שרצינו לומר מהתחלה ועד הסוף, שנזכה במדבר הזה ובבית הגדול הזה – זה פלא שיש בית גדול במדבר, מפלאי הקב"ה – בזכות זה שעדיין מדבר (צריך לתפוס את ההזדמנות, עוד מעט זה יהיה ישוב) לקבל את ה"תורה חדשה מאתי תצא", לקבל את המנהיגות החדשה. אנחנו עדיין לדאבוננו, כאילו, במצב של מדבר – שיהיה מדבר שמח.

אני רוצה להודות לכולם באופן אישי, ובפרט לכל אחד מהנגנים שלנו באופן אישי.