ב׳ אלול ע"א – כפר חב"ד

חתונה יהודה־ליב ושפרה ויסגלס[1]

[היות ויש כאן כמה אנשים שרוצים לשמוע דא"ח ויש כמה שלא רוצים (מפני שהשעה מאוחרת), צריך "לעשות כרצון איש ואיש" – לקצר.]

א. יחסי בעלי הנגלה ובעלי הנסתר

שור הבר ולויתן – בעלי נגלה ובעלי נסתר

החתן הוציא משהו מאד יפה לכבוד החתונה, תשורה, על סעודת לויתן – מבוסס על שיחות של הרבי, ששמחת וסעודת הנישואין קשורה לסעודת לויתן, יבוא משיח בקרוב ובסיעתא דשמיא (בסע"ד) נסעוד סעודת לויתן ושור הבר, לויתן ובהמות, כפי שהם מתוארים בפרקים האחרונים של ספר איוב[2]. החיבור של שור הבר והלויתן מאד קשור לחתן וכלה. קודם כל, יש בתשורה, מי שזכה לראות – כדאי מאד לקחת – את כל מאמרי חז"ל עם הפירושים של הראשונים והאחורנים על סעודת לויתן ושור הבר וזיז שדי ויין המשומר. השנים העיקריים הם לויתן ושור הבר. שור הבר הוא מה שה' מכנה בספר איוב "בהמות".

בלקו"ת אדמו"ר הזקן מסביר, שלויתן הוא שרש הנשמה של בעלי נסתר. כל מי שהוא שייך לרזין דאורייתא הוא בחינת לויתן. ושור הבר, בהמות, הוא השרש של בעלי הנגלה. אם כן, הואיל ויש שני סוגי נשמות – בעלי נסתר, רזין דאורייתא, שהם משרש לויתן, ויש בעלי נגלה, משרש בהמות, שור הבר, יש לפעמים מחלוקת ביניהם, כידוע שלפעמים קורה שבעלי הנגלה אומרים דבר אחד ובעלי נסתר, בזהר הקדוש כו', כתוב אחרת.

ידוע מאדמו"ר הזקן שאם יש מחלוקת בין בעלי נגלה לבעלי נסתר בעלי נגלה פוסקים שהלכה כבעלי נגלה אבל בעלי נסתר פוסקים שהלכה כבעלי נסתר, וכך באמת אדמו"ר הזקן פוסק בסידור. למעשה זה ההבדל העיקרי בין הסידור לשו"ע שלו. בשו"ע אדמו"ר הזקן פוסק הלכה כבעלי נגלה, אבל בסידור פוסק כבר כבעלי נסתר. אם יש מחלוקת בין לויתן לבהמות, "המעשה הוא העיקר" לפסוק כמו הלויתן.

התכללות הנגלה והנסתר בסעודה העתידית

מה יהיה לעתיד לבוא? תהיה סעודה. כל אחד יהרוג את השני. תהיה "קניגיא" בלשון חז"ל[3]. בחסידות מוסבר שזו התכללות, לא סתם שאחד יהרוג את השני ונאכל את שניהם, אלא שבאמת תהיה התכללות אמתית בין הלויתן לשור הבר, וממילא תהיה התכללות אמתית בין בעלי הנגלה לבעלי הנסתר, וילמדו גמרא על פי חסידות וילמדו חסידות כמו שהרביים הורו ללמוד ביגיעה על דרך לימוד הגמרא, בשקלא וטריא וכו' וכו', שתהיה התכללות אמתית בין הנגלה ובין הנסתר. זו הקניגיא שמשם אוכלים סעודת לויתן.

בכל אופן, ידוע הדיוק שהסעודה נקראת על שם הלויתן ולא על שם שור הבר, למרות ש"אין שמחה אלא בבשר [ויין]". בשבת עיקר התענוג הוא באכילת דגים, לויתן, נסתר, ואילו ביום טוב עיקר השמחה בבשר. הרבי אומר שגם בזמן הזה יש ענין לשמוח עם בשר ביום טוב. יש מעלה בכל אחד, ואף על פי כן הסעודה נקראת על שם הלויתן, בסופו של דבר הוא העיקרי מביניהם, העיקר הוא הנסתר, החסידות.

הקמת המלכות מכח בעלי הנסתר

גם כן, הייתי חושב שדוקא הנגלה דאורייתא שייך למלכות, שהרי היא עלמא דאתגליא. נושא חשוב של פרשת השבוע, פרשת שופטים, הוא "שום תשים עליך מלך", מצות העמדת מלך, המצוה הראשונה שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ. אבל למרבית הפלא לויתן בגימטריא מלכות.

כלומר, שלמרות שיש הרבה בעלי נגלה, והייתי חושב שהרבנים בעלי הנגלה יקדמו את הנושא של מלכות ישראל בארץ ישראל, אבל משום מה – קשה לומר זאת – בעלי הנגלה לא כל כך אכפת להם מחידוש המלכות בישראל. באמת קשה מאד להבין את המציאות הזאת, זה איפכא מסתברא לגמרי. אם כבר מדברים כאן עם החברים, ידוע שבזמן שהיה מה שקראו לו 'המחתרת היהודית', כל בעלי הנגלה, גם במרכז הרב מי שמכיר וזוכר, אמרו שהם 'יצאו מדעתם' (דעת תורה) כי למדו קבלה. אתם זוכרים את זה? אתם זוכרים את זה טוב. האשימו את לימוד הקבלה, לימוד הנסתר. אז כנראה שיש דברים בגו. לא סתם שלויתן, שהוא הנסתר, בגימטריא מלכות. יש לצפות דוקא מבעלי הנסתר שיקדמו את ענין מלכות ישראל בארץ ישראל ובכל העולם כולו, לקדם את מלכותו של מלך המשיח.

אבל יותר מגימטריא, כתוב שלויתן הוא אותיות המילוי של המילה דעת [דלת עין תו]. "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". "והאדם ידע את חוה אשתו", זה ענין הנישואין. כל נער מקבל דעת בבר-מצוה, אבל עיקר קבלת הדעת – הדעת שבבחינת מוחין דאבא – נעשית כאשר הוא מתחתן. הדעת של הבר-מצוה היא מצד מוחין דאמא, אבל הדעת של החתונה היא מצד מוחין דאבא, וזה הדעת שצריך בשביל להתחתן – "והאדם ידע". כאשר כותבים דעת מלא – דלת עין תו – אותיות המילוי הן לויתן. זה אחד הרמזים החשובים. מחד לויתן = מלכות, אבל מאידך המילוי של דעת, הפוטנציאל של הדעת, המילוי, הוא לויתן. בתוך הדעת כל הזמן חושב (ומתרכז, בחינת דעת) על לויתן, מלשון "הפעם ילוה אישי אלי", סעודת לויתן שהיא סעודת נישואין, ובמה שלויתן בגימטריא מלכות.

בטחון בעלי הנגלה מכח שלות בעלי הנסתר

כשראינו היום את התשורה של החתן, המאד יפה, פתחנו וראינו כמה ציטוטים של מאמרי חז"ל. שני מאמרים שקשורים לחתן וכלה. אחד הוא באיוב פרק מ, הפרק של הבהמות. קודם ה' מתאר שם את הבהמות, בעלי הנגלה, ואחר כך בפרק מא הוא מתאר את הלויתן, בעלי הנסתר. בפרק מ, של הבהמות, יש פסוק "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו". כולנו אוהבים את ארץ ישראל ואוהבים את הירדן, וכתוב ש"יבטח" – רוצים בטחון בארץ, מדברים על בטחון – מתי יש בטחון (אתה לא מספיק בוטח, אם היית מספיק בוטח כבר היית מתעורר. הסימן של אדם שמתעורר – שיש לו בטחון. כל הישנים לא בוטחים, אבל מי שמתעורר הוא בוטח)? כתוב "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו". הירדן מתחיל מפמיאס, מגיע בכמה מקומות, מגיע לים של טבריא, הכנרת, יורד ומגיע עד לים הגדול ומשם נכנס לפה הלויתן.

הגמרא שואלת מה פתאום?! הרי כתוב "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" בפרק מ, שמדבר בו על בהמות ולא על הלויתן. כשמסתכלים שם בפשט, רש"י וכו', אף אחד לא מדבר על הלויתן אלא על הבהמות. התירוץ בגמרא הוא שאין הכי נמי, הפסוק מדבר על שור הבר, בעלי הנגלה (שלא נשכח), והמלה "יבטח" הולכת על הבהמות, אבל מתי הבהמות יבטח? כאשר יגיח ירדן אל פיהו של הלויתן. זו מסקנת הגמרא.

רואים בדרוש זה שיש התכללות ביניהם. המהרש"א אומר פשט ש"יבטח", שאם שניהם, גם שור הבר וגם הלויתן יודעים שלעתיד לבוא ילחמו אחד בשני ויהרגו אחד את השני, אבל שור הבר מסתכל על הלויתן, וכל זמן שהוא רואה שכיף ללויתן – אם הוא חי – אז גם הוא חי. כל זמן שהוא רואה שהלויתן שותה ממי הירדן, נהנה מהחיים, הוא בוטח, מבסוט, יש לו בטחון. כך לכאורה הפשט, כך אומר המהרש"א וגם הרשב"ם – וכולם.

בכל אופן, מה רואים מהגמרא? רואים שבעלי הנגלה בעצם – אם לא הוא חזי מזליה חזי – יודעים שהחיות והבטחון שלהם תלוים בכך שהלויתן שותה את מי הירדן, שהירדן יגיח אל פיהו. אם הירדן, לויתן בגימטריא מלכות. הירדן הוא מים, שקשור ל"פרו ורבו", כמו מיין נוקבין ומיין דכורין, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו", זה הירדן, "רדו", לשון מלכות, וכל הירדן צריך להגיח לפה הלויתן, ואז הבהמות שוקט. הוא בוטח, אז יש בטחון בארץ.

צריך בהמות טובות, כמו שור הבר, שמבינות שהן תלויות רק בבעלי הנסתר, המקובלים והחסידים. כל זמן ששור הבר לא יודע שאם לחסידים יהיה טוב גם לו יהיה טוב, אנחנו ב'בְּרוֹך'. בכל אופן, זה ווארט מאד חשוב. לא רק הפשט של המהרש"א, שכל זמן שהלויתן חי הבהמות בטוח כי עוד לא הורגים אחד את השני. זה יותר עצמי, זה גופא שהוא בוטח בזכות הלויתן – זה בעצמו תחלת הקניגיא, שבעל הנגלה יודע שתלוי בכך שבעל הנסתר שותה.

ב. חתן וכלה – אור ושפע (1)

"מאור גדול ראיתי בים" – גילוי "האור כי טוב"

יש ווארט שני: בפרק מא שבו מופיע תיאור הלויתן כתוב ש"עיניו כעפעפי שחר". סיפור ידוע בגמרא[4], שרבי אליעזר (שהיה "שמותי", מבית שמאי) ורבי יהושע הלכו בספינה. רבי אליעזר ישן ורבי יהושע היה ער, ופתאום רבי יהושע הזדעזע, וכתוצאה מכך רבי אליעזר ננער – היה זעזוע חזק – ושאל מה קרה? אמר רבי יהושע, "מאור גדול ראיתי בים". רבי אליעזר מפרש – יותר יודע לפרש חויות מיסטיות מרבי יהושע ש"הלכה כמותו" – והוא אומר לו: "שמא עיניו של לויתן ראית", אולי ראית את עיני הלויתן, שעליו נאמר "ועיניו כעפעפי שחר". זה המשך הפסוק "עטישֹתיו תהל אור", בחינת אור, "ועיניו כעפעפי שחר".

מה אני לומד מכאן? כל זה היה בשביל הרמז העיקרי שרוצים לדרוש בעזרת ה' יתברך – יש גימטריא מאד יפה. מה רבי יהושע אומר לו? "מאור גדול ראיתי בים". אלו המילים בגמרא. מאור, לא אור. "מאור גדול ראיתי בים" = "וירא אלהים את האור כי טוב", גימטריא מאד יפה. לויתן הוא בחינת עינים, בחינת אור, "ועיניו כעפעפי שחר".

אור הלויתן ושפע השור

בווארטא דרשנו שהחתן והכלה שוים "אתה כהן לעולם", מהפרק של הרבי. יש סוגיא, מהיסודות הכי כלליים של תורת חסידות חב"ד. כל אחד שרק טעם מקצת טעם של חסידות יודע מהסוגיא של "אור ושפע", מהסוגיות הכי חשובות של דא"ח. השמות של החתן והכלה עולים בגימטריא אור-שפע, שמרנו את זה לחתונה. באופן פשוט, נשמע מתאים שהחתן הוא אור והכלה שפע, אבל הווארט, ממה שעכשיו ראינו, הלויתן הוא האור והשפע הוא שור הבר, כך יוצא לכאורה. "ורב תבואות בכח שור", ובכלל שפע גשמי. חתן וכלה הם אור ושפע, והם לויתן ובהמות. לויתן בהמות = אהבת ישראל. התורה מתחילה ב-ב, בהמות, ונגמרת ב-ל, לויתן. זאת היתה רק פתיחה לנושא הקשור לחתן ולכלה שלנו, הנושא של אור ושפע, שבעזרת ה' נמשיך להתבונן בו.