י"ב תשרי ע"ד – כפר חב"ד

ברית אשר גלעדי

א. שלש בחינות ברית (ד"ה "מי יעלה לנו השמימה" תרל"ח)

שלש בחינות מילה – הכנעה-הבדלה-המתקה

במאמר שהאבא חזר כתוב שיש ג בחינות מילה: מילה בגשמיות ושתי מילות ברוחניות, האחת היא "ומלתם את ערלת לבבכם" והשניה ומל הוי' אלהיך את לבבך". יש פה סדר של חש-מל-מל, מילה אחת בגשמיות, כנגד "חש", ושתי מילות ברוחניות, כנגד מל-מל (חש-מל-מל שכולו אומר מל, לשון ברית מילה). הרבי מהר"ש, בעל ההילולא של יג תשרי שתיכף נכנסים אליו, מסביר בקיצור שהמילה בגשמיות היא הכנעת החומר – צריך את החומר, אבל לא צריך שהחומר יביע דעה, בפרט אם הדעה היא כנגד פקודת הרוח. החומר צריך להיות עבד נאמן, חיל טוב שמבצע פקודות. חומר הוא גשם ותכלית הגשם היא להגשים בפועל ממש, במציאות של העולם הזה התחתון שה' ברא לכבודו, את שאיפות הרוח. זו המילה בגשמיות.

אחר כך אומר הרבי שהמילה הראשונה ברוחניות, "ומלתם את ערלת לבבכם" – הוא משתמש במילה קצת קשה, שלא כל כך מופיעה בחסידות – שהיא סיגופים. סיגופים בלשון הזהר, בלשון התניא, נקראים אתכפיא. יש לנו הרבה דיונים האם אתכפיא – בחב"ד מדברים כל הזמן על אתכפיא – היא הכנעה של הבעל שם טוב או הבדלה. כאן משמע שהיות שקודם יש את ההכנעה, המילה הראשונה – מילה מלשון מילה בגשמיות, שהיא הכנעת החומר – אז "ומלתם את ערלת לבבכם", עבודת אתכפיא שמטרתה למול את ערלת הלב, היא כבר הבדלה.

אחר כך הוא כותב שהמילה השלישית היא "מל" לשון גילוי, "גילוי העטרה" בלשון הקבלה. הוא לא משתמש במאמר בלשון פריעה, אבל על זה כתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל" – המילה הגדולה מלמעלה – וזו כבר המתקה, "כי מתוק האור". אם כן, ג המילות שהוא מתאר כאן הן דגם מאד יפה – ראוי שברית המילה תהיה דגם – של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל.

שלש בחינות דעת

מאד קשור למה שדברנו לפני כמה ימים שיש ג בחינות דעת, "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". אם מספיקים שני עדים, למה צריכים לכתוב "או על פי שלשה עדים"? יש בכך הרבה הסברים בחז"ל, אבל בפנימיות הסברנו שאלה שלש בחינות דעת (עד – דע). יש דעת שמחברת את חכמה ובינה – שמים וארץ עילאין בלשון המאמר, שמים וארץ של משה רבינו, "האזינו השמים.. ותשמע הארץ". לדעת עליון קוראים דעת הנעלם, דעת בתוך המוחין, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – בשרש זה זווג המזל העליון והמזל התחתון (מזל "ונקה", כנגד הדור שלנו). כשהמזלות מזדווגים ממילא או"א מזדווגים. יש דעת המתפשט, שהוא הדעת שמחברת בין השכל והמדות – שיוולדו מדות בלב.

בשיעור הקודם הסברנו שהדעת הנעלם, העליון, הוא הענין של הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, ודעת המתפשט, שמחבר את השכל (ובפרט את הבינה) למדות, שהבינה תוליד את המדות בלב, אלו הימים האלה, ארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות. אבל אחר כך יש עוד דעת שלישית, דעת מסוג אחר לגמרי – הדעת שמלמטה למעלה, עליה כתוב הפסוק שהוא "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה", "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"[1] (כמאמר חז"ל בסוף מסכת ברכות). "דעהו" היינו חבור ה-ה ל-ו, חבור הגשמיות לרוחניות, שהם בעצם ארץ ושמים תתאין בלשון המאמר – לחבר את הארץ עם השמים, הארץ והשמים של ישעיהו הנביא.

מדרגת "לא ידיעין" דווקא במציאות התחתונה

כאן במאמר הוא מסביר שהם "ארץ ושמים דלא ידיעין". גם קצת פלא, ש"השמים" ו"הארץ" עם ה הידיעה – "האזינו השמים.. ותשמע הארץ" – הם למעלה מ"שמעו שמים והאזיני ארץ" בלי ה הידיעה אצל ישעיהו. מי שמסתובב אצלנו, מה יותר – "לא ידיעין" או "ידיעין"? "לא ידיעין" נשמע רדל"א, אמונה פשוטה, "עד דלא ידע". בכל אופן, הוא אומר שה"לא ידיעין" (של ישעיהו הנביא) הם דווקא בעולם הבריאה (בו נמצא ישעיהו) ו"הידיעין" (של משה רבינו) הם בעולם האצילות (שם נמצא משה).

מה אפשר בכל זאת להסביר? שיש משהו במציאות ממש – כמו מי שרוצה לתכנן מהפכה, ברגע שהידים נוגעים במציאות הוא נכנס לתחום לא ידוע (סוד "שמש ידע מבואו" אבל ירח לא ידע מבואו). כל המציאות הזאת היא "לא ידיעין". אם הוא יושב בטוח בעולם האצילות – עולם האצילות בשביל כל יהודי הוא משהו ידוע – הכל קבוע שם, ידוע, בטוח, בלי בעיות. אבל המציאות התחתונה היא לא ידועה, זה ה"לא ידיעין" של ישעיהו. בכל אופן, על השמים והארץ דלא ידיעין נאמר "בכל דרכיך [שלך, לא דרכי שמים, לא דרכי אצילות אלא דרכי בי"ע] דעהו", צריך לדעת אותו מלמטה למעלה.

מעלת הברית בגשמיות – גילוי הדעת של "בכל דרכיך דעהו"

איך זה מתקשר עם שלש המילות שהוא כותב בהמשך? צריך לדעת שדווקא המילה הפשוטה בגשמיות ממש, שחותכים את הילד, היא כדי שבמשך כל החיים שלו יזכה לקיים את המקרא הקצר שכולל את כל התורה – "בכל דרכיך דעהו"[2]. זה מתבטא בעיקר במשך השנה, בימים שאחרי שמחת תורה, כאשר מכריזים "ויעקב הלך לדרכו". "דרכו" היא הדרך שלו, שבה צריך לקיים "בכל דרכיך דעהו" – שם יעקב יודע אותו בדרכו הוא. זה מכח מה שאמרנו קודם, שה"חש", המילה בגשמיות, הכנעת החומר – שהחומר נעשה חיל, חסיד-יר"ש-למדן. שם התכל'ס. החומר נעשה הבן איש חי – הבן איש חיל (תיקון שם בן). ה"ומלתם את ערלת לבבכם" הם בעיקר הימים האלה שבין יום כפור לסוכות, וה"ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" היינו גילוי הדעת הנעלם, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", הימים שבין כסה לעשור. זה ווארט מתוך המאמר היפה הזה.

ב. "ילד שעשֻעים" (הקשר של אשר למנשה ואפרים)

ברכת הבנים והבנות

דברנו גם על הפסוק שחותם את ההפטרה של יום ב' של ראש השנה – "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים". כל החדש הזה הוא חדש של אפרים. יש עוד משהו מאד יפה שמדגיש את זה, שמנהג ישראל – מנהג שמקפידים עליו (בפרט בחב"ד) – שבערב יום כיפור, לפני כל נדרי, כל אבא מברך את הבנים שלו ברכת הבנים. איך מנהג ישראל לברך את הבנים? "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". ברכת הבנים היא גם לבנים וגם לבנות – איך אומרים לבת? "ישימך אלהים כשרה רבקה רחל ולאה", האמהות. לכאורה ברכת הבנות יותר גבוהה, להמשיך את זכות האמהות, שרה רבקה רחל ולאה, והבנים לא מקבלים את האבות אלא את אפרים ומנשה.

קודם נעשה רמז יפה, תמיד מחברים את האבות לאמהות, אבל בברכת הבנים רואים שהבנים מקבלים את אפרים ומנשה והבנות מקבלות את כל האמהות – צריך לחבר יחד. אפרים מנשה שרה רבקה רחל לאה = 1812, שני שליש ברכת כהנים (2718). ומה אומרים אחר כך? ברכת כהנים – "יברכך וגו'" – גם לבן וגם לבת.

שאלה פשוטה לכל ילד בחיידר – אם אפרים-מנשה-שרה-רבקה-רחל-ולאה הם שני שליש ברכת כהנים, כמה ילדים צריך כדי שתהיה כפולה של ברכת כהנים שלמה? שאלה פשוטה מאד. יוצא שצריכים לפחות שלשה בנים ושלש בנות. אם יש לי שלשה בנים ושלש בנות, ואני מברך את הבנים כאפרים וכמנשה ואת הבנות כשרה רבקה רחל ולאה, סך הכל אמרתי ברכת כהנים פעמיים (ברמז, ועוד ו פעמים במפורש). בכל אופן, זה יחס מאד מענין, שאפרים ומנשה משלימים את האמהות ליחס חשוב מאד של ברכת כהנים, עצם הברכה.

אשר – אפרים-מנשה

לרך הנימול שלנו היום קוראים אשר. אתמול היה היארצייט העשירי של ר' אשר פריינד, זכר צדיק לברכה, שכל "פרק בעבודת ה'" שלנו (כל השפלות, ה"חש"), הוא ממנו. אשר הוא לשון אושר ושעשוע. כתוב "[הבן יקיר לי אפרים] אם ילד שעשעים". אם ר"ת של ההורים. הזוג הזה, שהוא אם, זוכה ל"ילד שעשעים". אבל זה אפרים, "הבן יקיר לי אפרים" – מה הקשר לאשר? אם גם ר"ת אפרים-מנשה. אפשר להתבונן שהשם אשר הוא בעצם קצור של אפרים-מנשה יחד. במנשה ה-ש היא האות העיקרית – ה-מ, ה-נ וה-ה הן מאותיות האמנתיו. האות היחידה בשם מנשה שהיא לגמרי עיצור היא ה-ש. אם אני לוקח את ה-א של אפרים, ה-ש של מנשה, וה-ר של אפרים (האות השלישית של אשר היא גם האות השלישית של אפרים). כתוב "סימנים עשה", ומי שירושלמי מדבר בלשון קצרה, אז במקום להאריך אפרים ומנשה מקצרים את זה אשר.

קודם ראינו שיש פה תאומים שקוראים להם אהרן-משה – בדיוק אותו דבר, הקיצור שלהם הוא אשר (גם במשה האות היחידה היא ה-ש, וכמו באפרים ובאשר גם באהרן האות הראשונה היא א והשלישית היא ר). משה הוא ראש בני ישראל – ראש צירוף אותיות אשר, כידוע. כאשר משה לוקח את עצמות יוסף עמו, כאשר מצרפים את יוסף למשה, מקבלים אשר – ראש. בכל אופן, ההורים הם אם, ויש להם "ילד שעשעים" שנקרא אשר. נאמר עוד משהו – ב-יב שבטי י-ה, מה הקשר הפשוט בין אפרים לאשר? רק אלה שני שבטים שמתחילים ב-א. שני השבטים של ה-א הם אפרים ואשר, שני אלפים, שני אלופים.

ילד שעשעים במזל דלי

איך יש עוד רמז שמדובר כאן, ב"אם ילד שעשעים", באשר? מה זה ילד הפוך? דלי, אחד המזלות. כעת אנחנו בחודש תשרי, מזל מאזנים, ולפני כן היה מזל בתולה (הנמשך לתוך תשרי, כמו שנסביר). מהו דלי? חדש שבט, החדש של שבט אשר. אם כן יש פה רמז מאד יפה. יש באמת שיטה בהקבלה בין החדשים והשבטים שדלי הוא יוסף, אפרים. הוא השבט ה-יא. אם הולכים לפי סדר התולדה, יש בקבלה הראשונה שהחדשים מקבילים לשבטים לפי סדר התולדה, יוצא ששבט הוא יוסף (שהוא כולל אפרים ומנשה). אבל לפי הדגלים במדבר, שכך האריז"ל אומר שיש להקביל – הסדר היותר משוכלל – השבט ה-יא, שבט, הוא אשר. המזל שלו הוא דלי.

ידוע שהאבן עזרא כותב ש"אין מזל לישראל", אבל אם היה לנו מזל – הוא היה מזל דלי. ידוע שהדבר הזה התפשט לניו-אייג', שכאשר מזל דלי יכנס לחדש ניסן יוולד העידן החדש – ימות המשיח. אפילו הגוים מרגישים שיש משהו גאולי במזל דלי, שהוא ילד. איזה ילד? "ילד שעשעים".

קריאת התורה זהה ביום ההולדת וביום הברית

חוץ מזה שההורים הם ר"ת אם, יש משהו מיוחד כשעושים ברית מילה בין יום כפור לסוכות – שהלידה היתה בין כסה לעשור – שבתורה (היום יום שני, שקוראים בתורה), קריאת התורה של יום ההולדת וקריאת התורה של יום הברית היא בדיוק אותה קריאה בפרשת "וזאת הברכה". זה משהו מאד נדיר. כאילו שהילד נולד ונימול בו ביום. אולי בסוכות, לקראת היארצייט של רבי נחמן, נדבר על האגדתא של רבה בר בר חנה, על אורזילא בר יומא, מה שרבי נחמן מסביר ש"בר יומא" הוא גילוי של מלך המשיח. אורזילא הוא ראם, והוא ראה אורזילא בר יומא – ראם שנולד באותו יום – והוא גילוי של מלך המשיח. למה? כי שאלו את המשיח מתי קאתי מר? והוא ענה "היום" – "היום אם בקולו תשמעו". זה נקרא "בר יומא"[3]. בכל אופן, יש משהו מיוחד שביום ההולדת וביום הברית קוראים בתורה את אותו היום.

סימן פסוקי פרשת "וזאת הברכה"

בסוף כל פרשה בתורה בעלי המסורה נתנו סימן כמה פסוקים יש בפרשה. חושבים ש"לעיני כל ישראל" זה סוף התורה, אבל לא – בחומשים הסוף הוא מספר הפסוקים שמופיע אחרי סוף הפרשה, זה החותם האמתי, הסכום, הסך הכל של הפרשה. כמה פסוקים יש בפרשת וזאת הברכה – אם ("אם ילד שעשעים"). מה הסימן? גאואל. גאואל הוא באמת בחינת חותם בתורה, הוא חותם המרגלים – "למטה גד גאואל בן מכי"[4]. משה רבינו נטמן בחלקו של גד, "כי שם חלקת מחקק ספון" – גד, הבחור החלוץ, הוא החסיד הגדול של משה רבינו כנודע, ועל כן ראוי שבמיתתו משה יתקן את המרגל של שבט גד, גאואל[5]. ועוד, על משה נאמר "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, היינו בסוד ה-א הראשונה של גאואל וה-א השניה של גאואל (שהוא ה-א של שם אל)[6].

גאואל הוא גם המלאך השלישי (לפי סדר האלף-בית, גאואל מתחיל ב-ג) שאומר את הפסוק השלישי של הלל הגדול – "הודו לאדני האדנים כי לעולם חסדו". השם גאואל הוא 'מעשה מרכבה' של "איהו גואל ואיהי גאולה". גואל – בלי ה-א הראשונה, גאולה – בלי ה-א השניה. יש כאן גם את ה-א של גאולה וגם את ה-א של גואל. הש"ך על התורה מפרש שאותו גאואל הרשע, אחרון המרגלים (שחז"ל אמרו עליהם ששמותן כעורים ומעשיהם כעורים), בשרש הקדושה – מצפה לגאולה. זה סימן פרשת וזאת הברכה, שיש בה אם פסוקים, "אם ילד שעשעים". יש לנו רמז מאד יפה שאשר הוא "ילד שעשעים"[7].

ה' תשרי – התאריך היחיד שהוא שנה עתידית

נאמר חידה לילדים בחיידר לגבי תאריך יום ההולדת, ה תשרי: השאלה שלי לילדים, האם בכל השנה כולה יכול להיות תאריך שיהיה סימן מדויק של איזו שנה שעתידה להיות עד סוף האלף הששי. לא תאריך שכבר היה, אלא תאריך שעתיד להיות עד סוף האלף הששי. כלומר, האות הראשונה צריכה להיות ה – ה אלפים, פרט גדול – ו-תשרי היא שנה, בעוד כמה שנים תהיה שנת ה' תשרי. זו גם סגולה, שהילד הזה יזכה להאריך ימים – להגיע לאותה שנה (136 שנים), וגם להמשיך עד סוף האלף הששי ועוד הלאה והלאה. כלומר, שברגע שיגיע לשנת ה'תשר"י הוא יסיים פרק קל"ו בתהלים וימשיך לפרק קל"ז, ואחר כך ימשיך הלאה.

השאלה האם יש עוד תאריך בכל השנה שיכול לצאת שנה שעתידה להיות עד סוף האלף הששי. חייב להיות ה לחדש, והשם של החדש צריך להיות יותר מתשע"ד – אין עוד תאריך כזה. פשוט מאד ש-ה תשרי הוא היום היחיד בכל השנה כולה שהוא סימן של שנה שעתידה להיות.

מה זה אומר? שכנראה שיש בנשמה של הילד הזה חוש לראות את העתיד, לדמיין את העתיד (על דרך הווארט של בעל הקדושת לוי לשבת חזון). יש איזה בטאון "לחיות בימות המשיח" ששמה מדמיינים איך יהיו החיים, איך יראה הרחוב, בימות המשיח. תחשוב, תצייר, איך זה יראה. היות שהרבי אומר שאו-טו-טו משיח בא, אז צריך לקחת את הגולה, כמו שהיא עכשיו, להכניס לה א ולגמור את הסיפור. אבל כעת אומרים משהו אחר – אני שואל את הילד (שנולד ב-ה תשרי) איך יראה העולם בעוד 136 שנה.

זה תרגיל מאד יפה, גם בשביל מבוגר. אנשים לא חושבים – מה יש לי כבר לחשוב על עוד 136 שנה, מה זה מענין אותי? מה זה נוגע לי? איפה אני אהיה אז? כן, זה נוגע לך. תחשוב מה יהיה בעוד 136 שנה, כאן, במקום הזה, ובכל מקום. זה מאמר מוסגר על מה שמיוחד בתאריך ה תשרי.

ג. המשך מזל בתולה – סוגית ג (או ד) בתולות

המשך מזל בתולה עד הושענא-רבה

איתיאל אמר שחשבו על הקשר בין תשרי לאשר. אם הזכרנו מזלות, מזל דלי, וכעת מזל מאזנים ואמרנו שבחדש אלול מזל בתולה – שבעצם עשי"ת הם הסיום שלו, אז כנראה גם המזל נשאר, מזל בתולה נמשך לתוך המאזנים. "אריה שאג" סימן אלול-ר"ה-יו"כ-הו"ר, אז אלול עם המזל שלו נמשך עוד הו"ר. ודאי שהוא נמשך עד סוף "אני לדודי ודודי לי", יום כיפור, שכולל את יום ההולדת, אבל נמשך עד הו"ר שכולל גם את יום הברית. למה אומרים את זה כאן? דבר שרצינו לומר כל חדש אלול ולא הספקנו, אז הגענו להיום, ובהשגחה פרטית קשור גם לברית מילה.

סוגית שלש בתולות

יש סוגיא במסכת נדה של "שלש בתולות". מה זה שלש בתולות? יש בתולת אדם, יש בתולת קרקע ויש בתולת שקמה. אומרים חז"ל – הרי יש עוד בתולה, "בתולת דמים". בתולת אדם היא בתולה בפירוש הרגיל. בתולת קרקע – קרקע שלא נעבדה, לא נזרעה.

מחלוקת רש"י-רמב"ם בפירוש "נחל איתן"

איפה בתולת קרקע מופיעה בתורה? בסוף פרשת שופטים, בפרשה של עגלה ערופה, שצריך להוריד אותה "אל נחל איתן אשר לא יעבד ולא יזרע". מה זה "נחל איתן"? קודם כל, למה רצינו את הסוגיא הזו? כי קשור לסימן של תשע"ד. אחד מהסימנים שדברנו על תשע"ד – שנה של צדקה, "וצדקה כנחל איתן". הביטוי "נחל איתן" מופיע רק פעמיים בתנ"ך, פעם אחת בתורה ופעם אחת בנביא. בתורה כאשר מורידים את העגלה הערופה אל נחל איתן ובנביא בפסוק "וכצדקה כנחל איתן". "נחל איתן" שוה "יהושע בן נון", שהנחיל לנו את הארץ, שהובטחה לאברהם אבינו שנקרא איתן (לשון קשה חזק וישן). קשור לפרשת ברכה – הוא יוצא, כנחל, ממשה רבינו, "מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" (מזל עליון, בחינת "אין מזל לישראל", "נצר חסד לאלפים", מקור החכמה – "נחל איתן" = ט פעמים אין).

אם יש שני "נחל איתן" בתנ"ך הייתי חושב שהפירוש זהה – נחל מים שזורמים בחזקה. ככה אמנם מפרש הרמב"ם. יש מחלוקת רמב"ם-רש"י מה פירוש "נחל איתן" בפרשת עגלה ערופה. הרמב"ם אומר שזה אותו "נחל איתן" של "וצדקה כנחל איתן", אם כי לא מביא את הפסוק (זו סוגיא בגמרא, שגם בה משום מה לא מביאים את הפסוק), נחל שזורמים בו מים. ואילו רש"י אומר שכלל לא נחל מים, אלא מה שהיום קוראים ואדי – קרקע בתולה שלא נעבדה ולא נזרעה אף פעם. כלומר, בעגלה ערופה נחל אינו מים, הוא יבש.

יש סוגיא, ורוב הראשונים ככולם אומרים שהסוגיא משמע כמו רש"י ומאד קשה ללמוד כמו הרמב"ם, אבל בכל אופן הרמב"ם כותב – ומתאים לו לפרש כך, כי הוא אוהב פשט, ובפרט אם יש עוד פסוק שמוכיח את הפשט – שמדובר בנחל מים. זה גם קצת מאמר מוסגר, מה הפירוש של נחל איתן. איך הגענו לזה? כי זה נקרא, לפי רש"י, קרקע בתולה.

יוקר שלש הבתולות

הגמרא מספרת בסוגיא של השלש-או-ארבע בתולות, ששלש הבתולות הן מעלה מאד גדולה בערך – גם בערך הכספי של החפץ. כמו בכתובה, שבתולה היא פי שנים מבעולה. אותו דבר – קרקע בתולה יותר יקרה. כי אם זו קרקע בתולה, כאשר כן יזרעו אותה היא תתן ריבוי מובהק של תנובה. מה זה בתולת שקמה? קודם כל, חשוב לנו גם להמשך – כשנקביל את הדברים כנגד הספירות למעלה – שקמה היא סוג של תאנה, ממשפחת התאנים. יש לה אפילו פרי – לא בדיוק תאנה, אבל פרי. אבל בעיקר משתמשים בעץ השקמה לבנין. מה החשיבות של בתולת שקמה? שאם לא חתכו את השקמה אף פעם – זה נוגע למקח וממכר – כשמישהו יקנה הוא יתן עליה הרבה יותר כסף, כי כאשר יחתוך אותה הטבע שלה שתתעבה מאד ותוציא המון ענפים. בדיוק כמו שיש קרקע בתולה, שבגלל שהיא בתולה יש לה המון פוטנציאל להצמיח, כך גם שקמה בתולה – יש לה המון כח להתעבות ולהוציא ענפים גדולים משקמה אחרת. אם כן, יש שלש בתולות – בתולת אדם, בתולת קרקע, בתולת שקמה.

ארבעה תירוצים מדוע לא מונים גם בתולת דמים

שואלת הגמרא שיש גם בתולת דמים – גם בת, שעוד לא ראתה נדה אף פעם בחיים. היא נקראת בתולת דמים. פעם ראשונה שהיא תראה נדה אז היא אויס-בתולה, כבר לא בתולת דמים. למה לא מונים את אותה ואומרים שיש ארבע בתולות? יש לזה ארבעה פירושים בגמרא – כל אחד מאן-דאמר אחר. הסדר שכתוב בגמרא – נסביר שהוא מלמטה למעלה.

התירוץ הראשון שמה שמייחד את השלשה שאין להם שם-לואי. לבתולת קרקע אין שם לואי, בתולת אדם אין שם לואי ובתולת שקמה אין שם לואי, ובתולת דמים היא סוג מסוים של בתולת אדם עם שם לואי.

תירוץ שני שאומרת הגמרא – אצל כל שלש הבתולות צריך מעשה כדי להפוך אותן לאויס-בתולה, להוציא מכלל בתולה, ובלי מעשה היא תשאר בתולה לעולם ועד. מה שאין כן בתולת דמים, לא צריך שום מעשה – בדרך ממילא יגיע הזמן שהיא תראה דם, כשהיא תגדל. אם כן זה אחרת לגמרי מהשלש הראשונות.

תירוץ שלישי, נאמר בלשון של היום, שאצל השלש האויס-בתולה הוא תהליך בלתי-הפיך. ברגע שיש מעשה היא כבר אויס-בתולה ולעולם לא תחזור להיות בתולה. מה שאין כן בתולת דמים, כאשר האשה מזדקנת היא שוב חוזרת להיות במצב של בתולה לגבי דמים – היא מפסיקה לראות אורח כנשים. אם כן, בתולת דמים היא לא מצב בלתי הפיך. לכן זה לא דומה לשלש הבתולות הקודמות.

תירוץ רביעי – קשור למה שאמרנו קודם לענין שווי ויוקר – שאצל שלש הבתולות הראשונות המצב הבתולי הוא הרבה יותר יקר מהמצב הלא-בתולי, מה שאין כן אצל בתולת דמים, בדיוק הפוך, כי "כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין". דווקא אשה שאינה בתולת דמים, שכן רואה אורח כנשים, שוה יותר – יש לה יותר פוטנציאל ללידה – מאחת שאין לה וסת. אז יוצא הפוך.

ארבעת הטעמים כנגד נהי"מ

שוב, זו סוגיא מאד יפה ומסודרת, עם ארבעה טעמים שכל אחד ממש ראש אחר, איך כל חכם כאן עלה על חילוק. כל לימוד בעיון הוא הסברה לעשות חילוק, וכאן כל אחד עלה על חילוק מאד מענין. כנראה שזה גם משפיע על עצם החשיבה שלו. הראשון שומע את האחרת בכך שלשלש הראשונות אין שם לואי ולרביעית יש – ענין של שם. השני מבין ששלש הראשונות תלויות במעשה והרביעית בדרך ממילא. השלישי אומר ששלש הראשונות בלתי-הפיך והרביעית הפיך. פתאום בא הרביעי ומסתכל על המציאות מנקודת מבט אחרת לגמרי – כמה זה שוה, יותר יקר או פחות יקר. ממש עולם אחר לגמרי.

קודם נאמר מה הסדר כאן, ואחר כך איך זה נוגע למציאות, להיום דווקא, בהשגחה פרטית. כל הדיון כאן הוא דיון בנהי"מ, במוטבע של הנפש. זה שרואה את החילוק בשם לואי, כלומר בשם, הוא מלכות, בחינת שם כנודע ("שם כבוד מלכותו"). זה שרואה את החילוק במעשה, שצריך מעשה כדי להוציא מהמצב הבתולי, זה יסוד (המעשה היינו הבעילה, "כי יבעל בחור בתולה"[8], בחינת יסוד). זה שרואה את החילוק בהפיכות זה במפורש "הודי נהפך עלי", הוד. זה שרואה את החילוק בשווי, לפי פוטנציאל להוליד-לחדש, שייך לספירת הנצח (בחינת "ברא כרעא דאבוה", המשכיות הדורות). ממש מלמטה למעלה ארבע הספירות התחתונות. אמרנו בקיצור, שכל אחד יחתוך את השקמה וזה יתרבה.

ארבע הבתולות כנגד נהי"מ

בכל אופן, יש פה שלש-ארבע. בתולת אדם מן הסתם שייכת לספירת היסוד (ששם "יבעל בחור בתולה" כנ"ל). בתולת שקמה ובתולת קרקע דומות, וגם בתולת אדם ובתולת דמים דומות. בתולת אדם ובתולת דמים שתיהן בבת, בתולה מתחילה מ-בת. איך נמקם את ארבע האלה? נתחיל מההוד. "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה" – דם נדה הוא בהוד, לכן מן הסתם בתולת דמים היא הוד. בתולת אדם היא יסוד כנ"ל. בתולת קרקע – מלכות, קרקע עולם. יוצא שבתולת שקמה היא נצח. אמרנו ששקמה היא סוג של תאנה – נצח בשבעת המינים. השקמה היא בחינת תאנה שלפי פשוטו של מקרא (של רש"י) בו חטא אדם וחוה בחטא עץ הדעת טוב ורע, ובכך הפסידו את החיים הנצחיים שלהם.

בן בתול עד לברית המילה

מה כל זה שייך לברית מילה? חושבים שבתולה זה רק מושג של בנות, אבל לא. גם בן הוא בתול, עד מתי? עד שחותכים אותו. מכל הבתולות האלה שאמרנו, הבן הכי דומה לבתולת שקמה – "איהו בנצח". "גודו אילנא". ברית מילה היא כמו "גודו אילנא" – לחתוך את הגיד ("גודו" גם לשון גיד) ואז הוא משביח. כל זמן שהוא בתולה הוא יקר מאד, כי יודעים שכאשר חותכים אותו הוא מתחיל להוציא ענפים גדולים. מה זה ענפים גדולים? פעילות.

מה יוצא מהדימוי הזה? קודם כל, עד כאן לא היה משקה על השולחן (היה רק בירה, בדיעבד). פתאום מישהו הואיל להביא משקה. איזה אותיות זה עושה? שקמה. לפני ששותים את המשקה אנחנו בתולה, אבל כששותים יוצאים מזה – "נכנס יין יצא סוד", הסוד היינו הכח שבפוטנציאל, והוא יוצא ומתגלה על ידי המשקה. לחיים לחיים. יש ר"ל אנשים שלא יודעים מה לעשות בחיים, אז חושבים כל מיני מחשבות זרות, בשביל מה צריך ברית מילה – שהרי גם הרמב"ם כותב שכל פעולת ברית המילה היא להחליש את תאות המשגל.

מה כתוב במאמר שהתחלנו? שהמילה בגשמיות היא להכניע את החומר. מה הכוונה? להחליש את התאוה. לכן יש כל מיני כנענים (לשון הכנעה, את זה לעומת זה) למיניהם, שהיעד של הדור שלנו הוא להחזיר אותם בתשובה שלמה באהבה רבה – יב תשרי הוא ה-ה עילאה של שם הוי', כנגד אהבה רבה. הדעת של הימים האלה היא כנגד י-ה-ו-ה. יום ההולדת היה עמק דרום, עמק חסד ואהבה, והברית היא אהבה רבה. גם יום ההולדת וגם הברית של הילד הם בסימן של עומק אהבה רבה – מוסיף הרבה ל"ילד שעשעים" שלו, לאושר שלו. בכל אופן, יש כאלה ר"ל שמצטערים ובוכים כל החיים – אבא חתך לי את התאוה, אנה אני בא?!

התעבות וצמיחה בעקבות ברית המילה

הווארט הוא: חייבים להחליש את התאוה, אבל ברית המילה היא לא בשביל שהיהודי יהיה חלש, בדיוק ההיפך. ברית המילה, החיתוך, הוא בדיוק כמו השקמה – זה מחזק את ה"נצח ישראל". מכח ברית המילה היהודי הנימול לשמונה – שמונה זה שמן – הוא מתחיל להשמין, להתעבות, להוציא ענפים, כח של פעילות. אם לא מלים אותו הוא נשאר שייגץ, גוי, בלי שום יכולת להגשים שום דבר אמתי בחיים שלו. כל החיתוך הזה הוא בדיוק הסוד של בתולת השקמה. עוד פעם, הבן הוא שקמה ועד ברית המילה הוא בתולה, בתולת שקמה (יש להוסיף שעד בר מצוה הוא בחינת בתולת קרקע, שלא נעבד במצות ומעשים טובים, ועד "בן שמונה עשרה לחופה", אם הוא שמר על הברית עד יום חתונתו ושמחת לבו, הוא בגדר בתולת אדם). זה חשוב מאד, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ומאותו יום והלאה הוא מתחיל להתעבות – להתעבות ולהוציא ענפים. שוב, זה נצח – "איהו בנצח". "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

חזרה לבתולים – גם דברים בלתי-הפיכים הם הפיכים

עוד נקודה אחת: אף על פי שהגמרא אמרה שזה בלתי הפיך, אבל חז"ל אומרים שלענין בתולת שקמה כל שבע שנים השקמה חוזרת להיות בתולה (אם לא נגעו בה שבע שנים). גם קרקע, מן הסתם, אם לא מעבדים אותה הרבה שנים – באיזה שלב היא חוזרת להיות קרקע בתולה. כלומר, אף על פי שלכאורה זה בלתי הפיך, אבל גם דבר בלתי-הפיך הוא הפיך. זה לימוד מאד גדול בכלל, לכל החיים, שחושבים שיש מצבים בלתי-הפיכים – לא, תחכה קצת זמן, אפשר לקצר שבע שנים לשבעה חדשים, שבעה ימים, שבע שעות, שבע דקות וכו'. כל השביעין חביבין. יעבור שבע ותחזור למצב של תחלה בגימטריא בתולה. כמו שבכלל אנחנו מדברים על המצב התמידי בנפש של בתולה – שזה דווקא שייך לדעת עליון.

בדעת עליון הבתולה והבעולה הן יחד. מה זה דעת הכי גבוהה (שהיא בעשרת ימי תשובה)? מעבר מחכמה עילאה לבינה עילאה. חכמה עילאה היא ברק המבריק על השכל, מצב בתול. אמא עילאה היא כבר מצב בעול – תפיסה וקליטה. לחזור להיות בתולה זה לחזור לברק המבריק. זה "תקעו בחדש", אבל ברגע שיש "חדש שופר" יחד יש זיווג. זה התכל'ס, שהחידוש יהפוך להיות שפר, "אמרי שפר", אבל צריך כל פעם להתחדש מחדש.

שרש הבתולים בחכמה – "אבא יסד ברתא"

אם כן, יצא חידוש מאד חשוב, ששרש המצב הבתולי הוא דווקא אבא, ולא אמא. מהי בתולה בגימטריא? תחלה כנ"ל. הסוף הוא להיות בעול, "וארצך בעולה", אבל המצב התחלתי (ר' אייזיק מאד אוהב את המושג "תחלה", ראה במאמר מצה וכוסות באריכות) – תחלה היא מעל ראש, מעל ראש-תוך-סוף (שהם "הולך בתם", בינה-תפארת-מלכות, הוה של שם הוי', סוד "שובה [בינה] ישראל [תפארת] עד [מלכות, 'עד הלם']"). יחודא עילאה, דעת עליון, הוא יחוד תחלה-ראש.

מה הכוונה שתחלה היא לא ראש? שהיא לא חלק מתהליך בכלל. ראש הוא ראש של תהליך, שנקרא ראש-תוך-סוף, אבל תחלה היא לא בתוך התהליך בכלל – היא למעלה, נבדלת. לכן חכמה היא קדש, נבדל, מלה בגרמיה. היחוד העליון הוא לייחד את התחלה עם הראש. ושוב, תחלה בגימטריא בתולה. כל זה רק לומר שהמזל של בתולה נמשך עד הו"ר. איך יודעים? כי שמיני עצרת הוא יום הקליטה, הבעולה. אז הבתולים נמשכים עד הו"ר ועד בכלל.

שוב, מצב בתולי הוא שכולו חכמה, כולו ברקים, בלי קליטה – לא קלטתי כלום. צריך כל פעם לחזור, שכל פעם יהיה חידוש חדש – נביעת המוחין. נביעת המוחין היא כל הזמן חידוש בתולי. אמרנו שבתולה היא לשון בת. מאיזה כח הבת בתולה? מכח האבא. כתוב "אבא יסד ברתא". למה? כי האבא הוא המקור של הבתולה, והוא נותן זאת לבת – "הוי' בחכמה יסד ארץ".

כל זה קשור לסוגיא של שלש בתולות, ובעיקר לשקמה – שנוגע לברית מילה, שעד ברית המילה זה בתולה ומהברית והלאה מתחיל להיות זיווג. עוד ווארט שמתקשר עם מה שאמרנו קודם על מחלוקת רש"י-רמב"ם בנחל איתן. רש"י אומר שזו קרקע בתולה והרמב"ם אומר שזה נחל שוטף. מסביר מאד טוב – קרקע בתולה היא מלכות ונחל שוטף הוא "נחל נובע מקור חכמה", והוא מה שאמרנו הרגע ש"אבא יסד ברתא".

חיים נצחיים בלולב (ורמזי פֹרת)

בקשו לומר ווארט על סוכות: הנצח הוא חיים נצחיים. מצד אחד הלולב הוא ספירת היסוד, בחינת יוסף. עטרת היסוד – יש ללולב גם עטרה, אפרים – היא האתרוג. גם דבר שלא אמרנו בפירוש לגבי אפרים – אפרים הוא מה שיעקב מברך את יוסף "בן פֹרת יוסף בן פֹרת עלי עין". ברור שהשם אפרים, הבן של יוסף, הוא לשון פורת. אפילו אפשר לעשות גימטריא פשוטה, כתוב ש-אפרים הוא אפר-ים ו-אפר הוא א-פר (כך במאמר חסידות שלמדנו). אם אני עושה הכאה של א פעמים פר קבלתי פר. אם אני עושה הכאה של ים, י פעמים ם, קבלתי ת. נשים אותם יחד – פֹרת. פרת גם הוא גם נהר, "והנהר הרביעי הוא [הוא דמעיקרא] פרת", הוא עצמו ה"נהר יוצא מעדן להשקות את הגן". הוא גם הנהר הגדול כי הוא הנהר שנקרא על שם ארץ ישראל.

אמרנו שיש שני שבטים שמתחילים ב-א, אפרים ואשר. כמה הם שוים יחד? ארץ ישראל, לב פעמים הוי', כבוד פעמים הוי', "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ". כתוב ש-לולב בגימטריא חיים – כוונה של האריז"ל. כמה שוה לולב-חיים? 68, עשירית של פרת. אבל ראה זה פלא – גם משהו פשוט בשביל ילדים – גם בלולב וגם בחיים (השוות) יש 4 אותיות, לכן אפשר לעשות ביניהן הכאה פרטית. אם עושים הכאה פרטית של שתי מילים, אפילו שהן שוות אותו דבר, אין שום סיכוי שההכאה הפרטית שלהם תהיה כפולה שלהם. נעשה את הפעולה יחד, דוגמה יפהפיה לילדים – ח פעמים ל, ו פעמים י, ל פעמים י, ב פעמים ם – שוה 680, פרת, י"פ לולב/חיים. משהו יפהפה ביותר, שאין שום סבה בעולם שיהיה קשר בין זה לזה.

אם כן, ה"בן פרת יוסף", שהוא בעצם הבחינה של אפרים שביוסף, "בן פרת עלי עין", "וידגו לרב בקרב הארץ" שנאמר על אפרים ומנשה – "עלי עין", למעלה מעין הרע, כמו דגים, "וידגו לרב", "פרו ורבו". זו כוונה יפה שאפשר להסביר לגבי הלולב. מה שרצינו לומר, שמצד אחד בכוונות הלולב הוא החיים, ביסוד, אבל מצד שני הרבה פעמים יש קשר בין חיים לנצח – חיים נצחיים. את השקמה, אותיות שְקָמָה[9], יכולנו לשים ביסוד – קימת הברית – אבל שמנו בנצח, כי אדם שייך ליסוד. אותו דבר הלולב – הוא יסוד, אבל הנצחיות שלו, אם הוא חיים נצחיים, הוא שייך לנצח. ספירת היסוד לא חיה לנצח, ספירת היסוד היא לפעמים אבר חי ולפעמים אבר מת, אבל נצח חי תמיד. חיים נצחיים.

אחדות כל היהודים במקיף השמחה

לחיים לחיים, שנזכה ללולב נאה וכל המינים שיהיו מהודרים, ושהסוכה תהיה סוכת שלום, שראויים כל ישראל לישב יחד ("הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד") בסוכה אחת. זה העיקר, שכולנו, כל הגוונים השונים של היהודים, נשב בסוכה אחת, תחת מקיף אחד, תחת שמחה אחת. המקיף (דאמא) הוא השמחה ("אם הבנים [כל הבנים יחד] שמחה"). שכולם כל כך ישמחו, עד שמתוך השמחה יחבקו אחד את השני, גם אלה שלא אוהבים כל כך אחד את השני בימים רגילים – שישכחו לגמרי שהם שונים, שירגישו שכולם שוים, "'ונקה' לשוים". יש אחד החברים שלא נמצא כאן שטוען שבשביל להביא משיח צריך לא להקפיד על שום דבר שמפריד בין יהודים – כלום. לקבל כל אחד, בלי להקפיד על שום דבר בחיצוניות, על שום לבוש וכו', ורק כך אפשר להביא את המשיח. יכול להיות שהוא צודק.

היות שכבר נכנסנו להילולא של הרבי המהר"ש, "אחד באחד יגשו", כדאי שנשיר את הניגון שלו, "לכתחילה אריבער", ואחר כך ברכת המזון.